נידה יט ע"ב

דף יט - ב

ומתרצת: איכא בינייהו - לתלות את התרומה. שתנא קמא שכתב שרק חמשה דמים טמאים בודאי אין כוונתו שהשאר טהורים, אלא שהשאר טומאתם ספק. נמצא שלפי תנא קמא - שני המראות של בית שמאי טמאים מספק. ולפי בית הלל - טהורין בודאי.

שנינו במשנה: דם הירוק ^[191] - עקביא בן מהללאל מטמא.

ושואלת הגמרא: וכי לית ליה לעקביא דרשת "דמיה - דמיה" הרי כאן ארבעה!?

ומתרצת: איבעית אימא: אכן לית ליה!

ואיבעית אימא: אית ליה. אלא, מי לא אמר רבי חנינא "שחור - אדום הוא, אלא שלקה", הכא נמי דם הירוק ^[192] - אדום הוא, אלא מלקא הוא דלקי!

שנינו במשנה: וחכמים מטהרין את הדם הירוק.

מקשה הגמרא: היינו תנא קמא שאמר שרק ה' דמים טמאים?

ומתרצת: איכא בינייהו - לתלות את התרומה, שלתנא קמא התרומה ^[193] טמאה מספק ולחכמים היא טהורה בודאי.

שנינו במשנה: אמר רבי מאיר: אם אינו מטמא דם הירוק משום כתם - מטמא משום משקה! אמר רבי יוחנן: ירד [הסכים] רבי מאיר לשיטת עקביא בן מהללאל, וטימא דם הירוק.

והכי קאמר להו רבי מאיר לרבנן: נהי דהיכא דקא משכחת האשה כתם ירוק אמנא [על בגדה] לא מטמאיתו שלא ^[194] שכיח דם ירוק שיצא מגוף האשה, ולכן תולים שאין דם זה מגופה. אבל, היכא דקחזיא דם ירוק מגופה - תטמא, שדם הוא?!

ושואלת הגמרא: אי הכי, מה פשר דברי רבי מאיר "אם אינו מטמא משום כתם - מטמא משום משקה"? והרי "מטמא משום רואה דם" מבעיא ליה לרבי מאיר למנקט? אלא, חוזרת בה הגמרא, ומעמידה את דברי רבי מאיר בצורה אחרת:

הכי קאמר להו - נהי היכא דקא חזיא דם ירוק מעיקרא לא מטמאיתו, שאין ראית דם ירוק נחשבת לראית דם נדה טמא כדי לטמא האשה בטומאת נדה, [וזהו שאמר להם "אם אינו מטמא משום כתם", שאינו דומה לדם נדה המטמא גם משום כתם]. אבל, בכל זאת, היכא דחזיא דם אדום מעיקרא, שנטמאה בטומאת נדה מהדם האדום. והדר, בהיותה כבר נדה, חזיא דם ירוק, תטמא משום משקה - אדם כלים ואוכלים טהורים שיגעו בדם הירוק. מידי דהוה אמשקה זב וזבה, שכל המשקים היוצאים מזב וזבה, כגון, רוק ומימי רגלים, מטמאים את הנוגע בהם. ומדוע גרע דם הירוק היוצא מנדה ממימי רגלים או מרוקה שמטהרים אותו חכמים לגמרי?!

ורבנן, החולקים על רבי מאיר ומטהרים לגמרי דם הירוק, סוברים שאין מטמא משום משקה הנדה אלא רק משקה שהוא דומיא דרוק - מה רוק דרכו שמתעגל, שנאסף תחילה, ויוצא לאחר מכן, אף כל משקה שמתעגל ויוצא הרי הוא מטמא משום משקה הנדה. לאפוקי האי, דם הירוק [או כל ^[195] דם אחר], דאין מתעגל ויוצא, שאינו מתאסף אלא מנטף ממנה מיד, טיפה טיפה עם יצירתה.

ומקשה הגמרא: אי הכי, שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי מאיר? כי הרי גם רבי מאיר אינו חולק על כך שרק משקה המתעגל ויוצא מטמא. ואם כן, מדוע יטמא דם הירוק שאינו מתעגל ויוצא? ומכח השאלה הזאת חוזרת בה הגמרא מהסבר זה, ואומרת הסבר אחר:

אלא, הכי קאמר להו - אמאי מטהריתו לדם הירוק לגמרי, שאפילו אינו מכשיר את האוכלים לקבל טומאה כמשקה רגיל?

ואמאי, להוי דם הירוק כמשקה רגיל להכשיר את הזרעים לקבל טומאה?!

ורבנן - בעי דם המכשיר לקבל טומאה להקרא 'משקה', שאין מכשירין אלא אותם הקרויין 'משקים' ולא כל דם נקרא 'משקה' אלא רק דם שהנפש יוצאת בו, שנאמר "דם חללים ישתה", וליכא! שהדם הירוק אינו דם ^[196] שהנפש יוצאת בו.

וחוזרת הגמרא ומקשה: אי הכי, שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי מאיר?!

אלא, הכי קאמר להו -

אלפוה [לימדו] בגזירה שוה שדם הירוק או כל דם אחר היוצא מן האשה בעת נדותה יקרא משקה ויכשיר זרעים לקבל טומאה, כי הרי כתיב הכא, בנדה "שלחיך פרדס רימונים" ^[197] [עיין רש"י]. וכתיב התם "ושולח מים על פני חוצות", ונלמד בגזרה שוה כי דם היוצא מן הנדה נקרא משקה כשם שהמים נקראים משקה?!

ורבנן - אמנם אדם דן קל וחומר מעצמו, אבל - ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו, ואין מסורת של הלכה למשה מסיני ללמוד גזירה שוה זו.

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר - לא כך ולא כך. ושואלת הגמרא: רבי יוסי - היינו תנא קמא?! שדם הירוק אינו טהור בודאי, אלא תולים עליו את התרומה, ואינו מכשיר כלל כי אין אדם דן גזירה שוה מעצמו.

ומתרצת: הא קא משמע לן תנא דמתניתין: מאן תנא קמא - רבי יוסי הוא, וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם!

שנינו במשנה: איזהו אדום - כדם המכה.

ודנה הגמרא: מאי כ"דם המכה"?

ומבארת הגמרא חמשה ביאורים:

א. אמר שמואל: כדם ^[198] שור שחוט!

ומקשה הגמרא: ולימא - כדם שחיטה, ואמאי נקט התנא כדם המכה? ומתרצת: אי אמר כ'דם שחיטה', הוה אמינא ככולה שחיטה, שמראה דם השחיטה אינו אחיד וצבעו משתנה לכמה גוונים, והוה אמינא שכולם נחשבים דם אדום, לכן קא משמע לן שרק המראה שהוא "כדם המכה", שהוא כתחילת הכאה של סכין השחיטה, הוא מראה הדם האדום הטמא.

ב. עולא אמר: כדם צפור חיה, היוצא ממנה כשמכים אותה, ולפיו הוי "כדם המכה" כפשוטו.

איבעיא להו: מה שאמר עולא "כדם צפור חיה" האם כוונתו היא לדם היוצא כשהצפור נשארת בחיים, ולאפוקי מראה דם של צפור, שחוט.

או דילמא כונת עולא לומר שרק מראה דם של ציפור בריאה הוא דם אדום, ולאפוקי מראה דם של ציפור כחוש.

ומסיקה הגמרא: תיקו!

ג. זעירי אמר רבי חנינא: כדם מאכולת כינה של ראש!

מיתיבי: אשה הרואה כתם בבגדה, אם הרגה מאכולת - הרי זה תולה בה שהכתם נוצר מדם המאכולת ולא מדם נדות.

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, הרי היא תולה בכל מאכולת, ואפילו מאכולת דכוליה גופה, ומשום שדמן של כל המאכולות דומה לדם נדה, ולא רק דמה של מאכולת הראש?!

ודוחה הגמרא: לא! כונת הברייתא שרק אם הרגה מאכולת ^[199] דראשה יכולה לתלות בה.

ד. אמי ורדינאה אמר רבי אבהו: כדם אצבע קטנה של יד שנגפה, וחייתה, וחזרה ונגפה. ולא של כל אדם, אלא של בחור שלא נשא אשה. ועד כמה הוא נקרא "בחור"? עד בן עשרים!

מיתיבי: אשה הרואה כתם, תולה כתמה בבנה ובבעלה אם יש בהם מכה, שלא בא הדם מגופה, אלא בא מהמכה שבגופם, כשנגעה בהם.

ושואלת הגמרא: בשלמא בבנה, משכחת לה שיכולה לתלות בו את הכתם שדומה דם הכתם לדם אצבע קטנה של בחור וכדברי רבי אבהו.

אלא מה שתולה כתמה במכה של בעלה היכי משכחת לה? והרי הוא נשוי, ואילו לרבי אבהו רק מראה דם כשל בחור שלא נשא אשה טמא? ומתרצת: אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה, כגון ^[200]: שנכנסה לחופה ולא נבעלה, שאז, אם מוצאת כתם, יכולה לתלות במכה שיש באצבע קטנה של בעלה!

ה. רב נחמן אמר - כדם הקזה!

הערות

^[191] הסדרי טהרה [יו"ד קצ, ד] הוכיח משיטת עקביא בן מהללאל שטימא דם ירוק, שגם דם זה בא מהמקור, וממנו נשמע גם לרבנן, שאין מסתבר שנחלקו מהיכן הדם.

^[192] הרמב"ם [בפירוש המשניות] כתב שאדום כקרן כרכום כשלוקה נהפך לירוק. התוספות בסוגיתנו [ד"ה "הירוק"] ובסוכה [לא, ב ד"ה "הירוק"] הוכיחו שירוק בלשון המשנה הכוונה לצהוב, מכך שעקביא בן מהללאל טימא דם ירוק, ואם הכוונה לירוק כעשבי השדה, אין לו דמיון לאדום ואי אפשר שיהא טמא, ובהכרח שהירוק שטימא עקביא בן מהללאל, הכוונה לצהוב. והקשה במי נדה כיון שביארה הגמרא שטעמו של עקביא בן מהללאל הוא משום שהיה אדום בתחילה, אם כן גם אם עכשיו אינו נוטה לאדום אפשר שבתחילה היה אדום, ולכן טמא. וי"ל שהוכחת התוס' היא מהתירוץ הראשון "אבע"א לית ליה", אולם מהרע"ב [במשנה] שהביא את הוכחת התוס' ביחד עם הפירוש שירוק אדום היא שלכה, משמע שגם לתי' זה שייכת ההוכחה. וצ"ל שכוונת התוס' הוא שירוק ככרתי שאינו נוטה לאדמומית וודאי גם בתחילתו לא היה אדום, שא"א שאדום כשלוקה ישנה צבעו לגמרי ויהא ירוק.

^[193] בחכמת בצלאל כתב שכיון שת"ק סובר שירוק טמא מספק, כן היא ההלכה, והרואה מראה צהוב (שהוא הירוק שבסוגיתנו) אסורה לבעלה. והביא שכן מוכח מתלמידי הרבנו יונה [ברכות לא] שאסרו צהוב כחרדל. וכן פסק בדברי חמודות [כד] שצהוב חזק כחרדל טמא, גם השל"ה הביאו הסדרי טהרה [קפח, ב], והרע"ב [במשנה] פסקו לטמא בצהוב. אולם השו"ע [קפח, א] הכריע שצהוב טהור, וכתבו הפוסקים שאין אחר דברי השו"ע כלום וכמותו ההלכה. ובשבט הלוי [חלק ג, כא] דן האם אשה שאינה רגילה במראה צהוב ראוי לה להחמיר כפוסקים הנ"ל שאסרו צהוב, או יכולה להקל כשו"ע.

^[194] כן ביאר רש"י [ד"ה "לא"], שאף על פי שדם ירוק טמא מדאורייתא כאדום, התירו כתם ירוק שנמצא בגופה שאין שכיח דם ירוק בגוף האשה ותולים שהגיע ממקום אחר, וכן כתבו גם התוספות [ד"ה "ירד"]. פירוש נוסף כתבו התוספות שרבי מאיר מודה לחכמים שמדאורייתא ירוק טהור, אלא שסובר שרבנן טימאו גם את הירוק, ולכן דווקא ראיה גמורה שבאדום מטמאה מדאורייתא טימאו רבנן בירוק, אבל בכתם שגם באדום טומאתו מדרבנן, לא גזרו על הירוק.

^[195] רש"י לעיל [ב, ב ד"ה "הגס"] כתב שדם נדה יוצא ע"י שרבה במקור, ומה שאין המקור יכול להחזיק יוצא לבית החיצון. וצ"ע שסותר בזה למה שכתב בסוגיתנו [ד"ה "שמתגלגל"] שגם דם טמא אינו מתאסף קודם יציאתו.

^[196] החזו"א [קז, ד] הוכיח מסוגיתנו שגם דם טהור נקרא דם אלא שהתורה טיהרתו, שהרי רבי מאיר סובר שיש לדם הטהור שם דם להכשיר לקבלת טומאה, וגם רבנן שחלקו טעמם משום שלא כל דם מכשיר אלא רק דם הנפש. וראה בערוך לנר [בעמוד א] שהוכיח כן מלשון הגמרא "בין דם טהור לדם טמא".

^[197] רש"י ותוס' ביארו "ששלחוך כפרדס רימונים" מסמל דם נדה, משום שכשיוצא דם נדה מהאשה גורם לה להשתלח מבעלה ולנעול עצמה מלהיזקק לו, כפרדס שהוא נעול. (ביאור הפסוק לפשוטו של מקרא, ראה ברש"י נזיר ג, א ד"ה דכתיב שלחיך). והקשו התוספות שמפסוק זה אפשר ללמוד רק שדם טמא מכשיר, אבל אין מזה מקור לדם טהור שאין גורם לאשה לנעול עצמה. ותירצו שדם טמא ידעינן שמכשיר מהפסוק "ביום ההוא יהיה מקור נפתח לחטאת ולנדה", ואין צריך ללמודו "משלחיך פרדס רימונים", ואם אינו ענין לדם טמא תנהו ענין לדם טהור. [וראה בתוס' הרא"ש, וערוך לנר]. הרמב"ן הביא מר"ת שתירץ שדווקא דם טהור שיצא מאשה שכבר טמאה מקודם בטומאת נדה סבר רבי מאיר שיכשיר, ודרשת הגמרא היא שדם שנשלח מאשה שהיא נעולה כפרדס מכשיר, ואפילו כשלא הדם הוא שגרם לשילוח. וכפירוש זה דייק הריטב"א שביאר גם רש"י [ד"ה שלחיך]. והקשה הרשב"א היכן מצינו שאותו משקה ישתנה דינו מחמת דין האדם שממנו יצא, ואם אין דם טהור משקה בעצמותו, לא יהפך להיות למשקה משום טומאת האשה שממנה יצא.

^[198] רש"י כתב שבדווקא נקט שמואל שור, משום שדם השור אדום הוא ביותר. והקשה הריטב"א אם כן מה הוקשה לגמרא "וליתני כדם שחוטה", והרי רק בדם שור תולים. ולכן ביאר ששור לאו דווקא. וקושית הריטב"א צריכה ביאור, שהרי הקושיא "וליתני בדם שחוטה" היא מדוע לא כתבה המשנה שיצא הדם ע"'י שחיטה, ואין לקושיה זו שייכות לסוג הדם, אלא רק לדרך שבו יצא.

^[199] יש לעיין מדוע כל כתם קטן מגריס שמוצאת האשה בגופה תולים במאכולת וטהורה, והרי רק דם מאכולת הראש דומה לדם נדה, אבל בשאר הגוף ששונה צבע המאכולות מצבע דם הנדה אי אפשר לתלות בהם. ותירצו הרשב"א והראב"ד שרק דם אדום שבאדומים אינו דומה למאכולת שבגוף, אבל שאר המראות דומים לכל סוגי המאכולות, וכתמים אלו תולים בכל המאכולות. והסדרי טהרה [קצ, סז ד"ה "אבל לא נראה"] תירץ שמאכולת של הראש מסתובבות בכל בגוף ובכל מקום שנמצא כתם אפשר לומר שירדה מאכולת מהראש לשם. וגם לרשב"א והראב"ד צריך לומר כסדרי טהרה, שאל"כ יקשה מכתם אדום שבאדומים שנמצא בגוף מדוע תולים במאכולת, וע"כ שיורדות המאכולות מהראש לגוף.

^[200] נחלקו הראשונים בדין תלית כתם בזמן הזה שאין אנו יודעים להבחין בין מראות האדומים שדומים זה לה, הרמב"ן הביא מגליוני ראשונים הסוברים שאי אפשר לתלות כתמים כלל שאולי אין האדום שהתעסקה בו דומה באדמימותו לכתם, ורק משום חוסר בקיאתינו אין נראה ההבדל. אבל הרמב"ן עצמו והרשב"א והתוס' הראש חולקים וסוברים שהדין הוא להפך, ואפשר לתלות בכל מראה אדום שנתעסקה בו, שדווקא בזמן שידעו להבחין בין האדומים לא יכלו לתלות בדבר שידוע להם שאינו דומה, אבל בזה"ז שאין ידוע החילוק בין האדומים תולים בהכל, שכדי להתיר כתם אין צריך לדעת בודאות שמקור הדם הוא מהדבר שנתעסקה, אלא די בכך שנוצר ספק. בסדרי טהרה [קפג, ב ד"ה "לפי"] התיר לתלות כתם במאכולת המצויה באותו מקום. ואף על פי שבגמרא [יד, א] מצינו במפורש שאותו מקום בדוק ממאכולת וכתם הנמצא בבדוקה טמא בודאי, תירץ הסדרי טהרה שגם באותו מקום ישנן מאכולות אלא שצבעם שונה מצבע דם טמא, וכוונת הגמרא שאותו מקום בדוק ממאכולת שאפשר לתלות בה. ולכן בזמן הזה שאין יודעים להבדיל בין האדומים, ותולים בכל מאכולת, אפשר לתלות גם במאכולות שבאותו מקום.

אם יש לתלות (לנהוג דין ספק) בדמים הללו שמראיהם כמימי תלתן או כמימי בשר צלי, או שהם טהורים לגמרי. שלדעת התנא הראשון שבמשנתנו ישנם חמשת מיני מראות דמים שדינם שהם טמאים ודאי, ואילו מראות אחרים, דוגמת שני מראות אלה, הם טמאים מספק. ואילו לשיטת בית הלל מראות אלה טהורים לגמרי.

א חוץ ממראות הדמים הנזכרים במשנתנו נאמר בדין מראה הדם הירוק (צהוב) שלדעת עקביא בן מהללאל הריהו מטמא. ושואלים: והאם לית ליה [אין לו, לא מקובל] לעקביא בן מהללאל דרשה זו של ר' אבהו על המלים "דמיה" "דמיה" שממנה למדים אנו כי הרי כאן ארבעה מיני דמים המטמאים, והוא מוסיף מראה נוסף?

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שאכן לית ליה [אין לו], ולדעתו יש יותר מארבעה מראות דמים המטמאים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר, כי אכן אית ליה [יש לו, סבור הוא] כדרשה זו, ואולם מי [האם] לא אמר ר' חנינא ביחס לדם שמראהו שחור שכשלעצמו אדום הוא, אלא שלקה, הכא נמי [כאן, לענין המראה הירוק, גם כן] אפשר לומר שהדם שמראהו ירוק אינו אלא אדום ביסודו, אלא שמלקא [ליקוי] הוא דלקי [שלקה].

ב ועוד שנינו במשנתנו כי חכמים נחלקו על עקביא בן מהללאל, ומטהרין מראה דם ירוק. ושואלים: שיטת חכמים זו היינו [הרי זוהי] בדיוק דעת התנא קמא [הראשון שבמשנתנו], שהרי אף הוא לא מנה את הדם הירוק בין חמשת המראות המטמאים! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין אם יש לתלות (לנהוג דין ספק) בדם הירוק. שלדעת התנא הראשון יש חמישה מיני מראות דמים שהם טמאים ודאי, ואילו מראות אחרים, דוגמת המראה הירוק הינם ספק טמאים. ואילו לשיטת חכמים הדם הירוק טהור לגמרי.

ג שנינו במשנתנו שאמר ר' מאיר בדין הדם הירוק, שאם אינו מטמא משום כתם, הריהו נחשב כמשקה להכשיר זרעים שנפל עליהם לקבל טומאה.

ובהסבר דברי ר' מאיר אמר ר' יוחנן: ירד (הלך) ר' מאיר לשיטת עקביא בן מהללאל בדין הדם הירוק, וטימא משום נדה. ומה שאמר במשנתנו, הכי קאמר להו לרבנן [כך אמר להם ר' מאיר לחכמים]: נהי דהיכא דקא משכחת [אמנם במקרה שהיא, האשה, מוצאת] כתם ירוק אמנא [על הבגד] אתם לא מטמאיתו [אינכם מטמאים] אותה בשל כך, שכיון שירוק הוא — יש להניח שלא בא מגופה. ואולם היכא דקחזיא [במקרה שהיא רואה] דם ירוק ובודאי בא מגופה — תטמא.

ושואלים על הסבר זה, אי הכי [אם כך] הלשון שאחז בה ר' מאיר במשנתנו "אם אינו מטמא משום כתם, מטמא משום משקה" אינה מדוייקת, ו"אם אינו מטמא משום כתם, מטמא משום רואה" מבעיא ליה [צריך היה לו] לומר!

אלא הכי קאמר להו [כך הוא, ר' מאיר אמר להם לחכמים]: נהי היכא דקא חזיא [אמנם במקרה שהיא רואה] דם ירוק מעיקרא [מלכתחילה] — לא מטמאיתו [אין אתם מטמאים] אותה בכך, ואולם היכא דחזיא [היכן, במקרה שרואה] דם אדום והדר חזיא [וחוזרת ורואה] דם ירוק — תטמא, מידי דהוה [כמו שהריהו] בדין משקה זב וזבה, שכל המשקים (נוזלי הגוף, כרוק וכשתן) היוצאים מן הזב ומן הזבה מטמאים, ויהא הדם הירוק היוצא ממנה כמותם.

ואילו רבנן [חכמים] הסבורים שהדם הירוק טהור הוא, לדעתם משקה הנדה המטמא זה שהוא דומיא [בדומה] לרוק. ובאופן זה, מה רוק דרך יריקתו מפה האדם הוא שבתחילה מתעגל (מצטבר לכדי כדור) ולאחר מכן הריהו יוצא אל מחוץ לגוף האדם היורקו, אף כל משקה אחר המטמא הרי זה בדומה לכך, שאף הוא מתעגל ויוצא. והגדרה זו באה לאפוקי האי [להוציא, למעט את זה] הדם הירוק שאין הוא מתעגל ויוצא. ושואלים: אי הכי [אם כך] הוא, שאין מטמא אלא המשקה שהוא כעין הרוק המתעגל ויוצא, שפיר קאמרי ליה רבנן [יפה אמרו לו חכמים] לר' מאיר, ומדוע לשיטת ר' מאיר הריהו מטמא?

אלא יש לומר הסבר אחר בדברי ר' מאיר לחכמים, והכי קאמר להו [כך הוא אמר להם]: להוי [שיהיה] דינו של הדם הירוק לפחות כמשקה לענין להכשיר את הזרעים עליהם הוא נפל, לקבל טומאה מכאן ולהבא, ומדוע לשיטתם הריהו טהור מכל וכל. ואילו רבנן [חכמים] סבורים כי בעי [צריך] כל דם הנחשב למשקה המכשיר לקבל טומאה שיהיה כעין הנאמר בכתוב "ו דם חללים ישתה" (במדבר כג, כד), שהוא דם שהנפש יוצאת בו, ואילו בדם הירוק ליכא [אין כאן] משום דם שהנפש יוצאת בו, ולכן אף אינו מכשיר לקבל טומאה. ושואלים: אי הכי [אם כך], שפיר קאמרי ליה רבנן [יפה אמרו לו חכמים] לר' מאיר!

אלא יש לומר שהכי קאמר להו [כך הוא אמר להם] ר' מאיר לחכמים: אלפוה [למדוה] להלכה זו שיהא הדם הירוק מכשיר את הזרעים לקבל טומאה, בגזרה שוה זו, שכן כתיב הכא [נאמר כאן, בתיאור הרעיה]: "שלחיך פרדס רמונים" (שיר השירים ד, יג), שדם נדתה הזב ממנה מתואר בכתוב זה כ"שלחיך", ובצורת לשון דומה כתיב התם [נאמר שם] בתיאור המים היורדים על הארץ: "הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות" (איוב ה, י). הרי שדם הנדה דומה למים, וכמוהם הריהו מכשיר לטומאה.

ואילו רבנן [חכמים] אין להם גזירה שווה זו, משום שאדם דן קל וחומר מעצמו, ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו.

ד עוד שנינו במשנתנו שר' יוסי אומר כי דם ירוק דינו לא כך כשיטת עקביא בן מהללאל שהריהו מטמא, ולא כך כשיטת ר' מאיר שמכשיר הוא את הזרעים לקבל טומאה, אלא טהור הוא. ושואלים: היינו [הרי זוהי] דעת תנא קמא [הראשון שבמשנתנו, חכמים שבמשנתנו החולקים על עקביא בן מהללאל], ומה השמיענו ר' יוסי? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: מאן [מיהו] התנא קמא [הראשון] — ר' יוסי הוא, וחשוב לדעת מיהו אומר השמועה, שכן כל האומר דבר שמועה בשם אומרו — מביא בכך גאולה לעולם.

ה שנינו במשנתנו: איזהו מראה אדום המטמא באשה — כדם המכה. ושואלים: מאי [מה פירוש] כדם המכה? אמר רב יהודה, אמר שמואל: כדם שור שחוט.

ושואלים: אם כן, ולימא [ויאמר] התנא במפורש כי האדום הריהו כדם שחיטה! ומשיבים: אי אמר [היה אומר] כדם שחיטה — הוה אמינא [הייתי אומר] שהכוונה כדם היוצא במשך כולה [כל] השחיטה, והרי משתנה צבעו במשך השחיטה. לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שכדם המכה הכוונה דווקא לדם הבא בתחילת הכאה של סכין השחיטה. ומביאים הגדרות אחרות למראה המתואר במשנתנו כ"דם המכה".

עולא אמר: כדם הזב מצפור חיה שנפצעה. איבעיא להו [נשאלה להם, לבני בית המדרש] שאלה זו: האם כשאמר עולא דם צפור חיה נתכוין לכך שאינה מתה, לאפוקי [להוציא, למעט] דם צפור שחוט שאינו בכלל המראה המטמא. או דלמא [שמא] כשאמר דם צפור חיה התכוין לכך שהיא בריאה, ובא הדבר לאפוקי [להוציא, למעט] דם צפור כחוש שאינו בכלל המראה המטמא? לשאלה זו לא נמצא פתרון ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

הגדרה אחרת אמר החכם זעירי שכך אמר ר' חנינא: כדם היוצא ממאכולת (כינה) של ראש שנמעכה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו להלן (בפרק שמיני) בדיני כתם דם הנמצא על בגד האשה, שאם הרגה האשה מאכולת ולאחר מכן נמצא כתם דם על בגדה או גופה — הרי זה תולה כתם זה בה, בכינה, שאומרים שמדם הכינה הוא זה, והריהי טהורה. מאי לאו [האם אין] הכוונה שמדובר בכינה דכוליה [של כל] מקום בגופה, בכל כינה שהרגה האשה, ולא רק בכינה של ראש, כדברי ר' חנינא! ודוחים: לא, הכוונה דווקא בכינה שעל ראשה.

הגדרה אחרת ל"דם המכה" אמר החכם אמי ורדינאה שכך אמר ר' אבהו: כצבע הדם הזב מן האצבע הקטנה של היד, שנגפה (נפצעה) ולאחר מכן חייתה (הבריאה), ושוב חזרה ונגפה (נפצעה). ולא באצבעו של כל אדם, אלא דווקא באצבעו של בחור שלא נשא אשה. ואף בזה לא אמרו בכל בחור, אלא עד בן כמה הוא — עד בן עשרים שנה.

מיתיבי [שואלים] על כך ממה ששנינו באותה משנה שבדיני הכתמים: אם נפצעו בנה או בעלה, תולה האשה המוצאת כתם דם על בגדה, את הכתם בבנה ובבעלה, וטהורה היא. ויש לדון בדבר: בשלמא [נניח] שתולה היא בבנה — משכחת לה [מוצא אתה אותה אפשרות] שיתקיימו בו בבנה כל אותם תנאים שאמר ר' אבהו (בחור שלא נשא אשה, והריהו בן פחות מעשרים שנה), אלא שתולה היא בבעלה — היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה אפשרות], והרי בעלה כבר נשוי?

אמר רב נחמן בר יצחק: כגון שנכנסה לחופה, ולא נבעלה עדיין. והרי הוא בעלה, ואולם נחשב הוא עדיין כבחור שלא נשא אשה לענין זה שאפשר לתלות בו את הכתם הנמצא.

רב נחמן אמר הגדרה אחרת ל"דם המכה" שבמשנתנו: כדם הקזה (דם שהנפש יוצאת בו עם השחיטה). מיתיבי [שואלים] על כך ממה ששנינו: מעשה היה בכתם שנמצא בבגד אשה, ותלה ר' מאיר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with regard to whether to leave in abeyance, i.e., to treat as uncertain, blood the color of water in which a fenugreek plant is soaked, or the color of the liquid that drips from roast meat. According to the first tanna of the mishna there are five types of blood that are definitely impure, whereas other types, such as those mentioned by Beit Shammai, are deemed impure due to uncertainty. By contrast, Beit Hillel maintain that blood of these colors is entirely pure.

§ The mishna states: Blood that is green, Akavya ben Mahalalel deems it impure. The Gemara asks: But does Akavya ben Mahalalel not accept the exposition of Rabbi Abbahu that the two verses: “Dameha” (Leviticus 12:7), and: “Dameha” (Leviticus 20:18), indicate that there are four types of blood here?

The Gemara answers: If you wish, say that Akavya ben Mahalalel does not accept this opinion of Rabbi Abbahu, as he maintains that there are more than four types of blood in a woman. And if you wish, say instead that Akavya ben Mahalalel accepts Rabbi Abbahu’s exposition, and the apparent contradiction can be resolved as follows: Didn’t Rabbi Ḥanina say, with regard to the black blood mentioned in the mishna, that it is actually red but its color has faded? Here too, with regard to the green mentioned by Akavya ben Mahalalel, one can say that it was initially red but its color faded and turned green.

§ The mishna states with regard to blood that is green: And the Rabbis deem it pure. The Gemara asks: Isn’t this opinion of the Rabbis identical to the opinion of the first tanna? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to whether to leave in abeyance blood that is green. According to the first tanna of the mishna there are five types of blood that are definitely impure, whereas other types, such as green, are impure due to uncertainty. By contrast, the Rabbis maintain that green blood is entirely pure.

§ The mishna states that Rabbi Meir said: Even if the green blood does not transmit impurity due to the halakhot of a blood stain or the blood of a menstruating woman, it is blood in that it renders food susceptible to ritual impurity due to its status as one of the seven liquids that render food susceptible.

Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Meir accepted the opinion of Akavya ben Mahalalel and deemed green blood impure as blood of a menstruating woman. And as for his statement in the mishna, this is what Rabbi Meir was saying to the Rabbis: Granted that in a case where a woman finds a green stain on an article of clothing you do not deem her ritually impure, as its greenness is an indication that it did not come from her body. But in a case where she actually sees green blood come from her body, she shall be impure.

The Gemara raises a difficulty with this interpretation: If so, why did Rabbi Meir say: Even if it does not transmit impurity due to the halakhot of a blood stain, it renders food susceptible to ritual impurity due to its status as a liquid? According to the above explanation, he should have said: If the woman saw the emission of this blood, she is impure as a menstruating woman.

Rather, this is what Rabbi Meir was saying to the Rabbis: Granted that in a case where the woman sees green blood from the outset you do not deem her ritually impure, but in a case where she sees red blood and then sees green blood, she shall be impure. This is just as it is with regard to the halakha of the fluids of a man who experiences a gonorrhea-like discharge [zav] and a woman who experiences a discharge of uterine blood after her menstrual period [zava]. All fluids emitted by a zav or zava, such as saliva and urine, are impure. Likewise, green blood that is emitted by this woman who has already emitted red blood should be impure.

The Gemara asks: And how would the Rabbis respond to this? The Gemara answers: They maintain that the impure fluids of a menstruating woman are only those that are similar to saliva: Just as when saliva leaves one’s mouth it is first gathered together and then expelled from the body, so too, all impure fluids are those that are gathered together and then expelled. This definition serves to exclude this green blood, which is not gathered together and expelled. The Gemara asks: If so, the Rabbis spoke well to Rabbi Meir, i.e., their answer is convincing. Why does Rabbi Meir deem green blood impure?

Rather, this is what Rabbi Meir was saying to the Rabbis: Let green blood be at least like one of the seven liquids that render seeds upon which they fall susceptible to ritual impurity. Why is green blood deemed pure even with regard to this matter? And the Rabbis disagree because they require that every type of blood that renders food susceptible to ritual impurity be like that mentioned in the verse: “And drink the blood of the slain” (Numbers 23:24), i.e., the blood that flows at the time of death; and green blood is not the type that flows at the time of death. Therefore, it does not render food susceptible to ritual impurity. The Gemara again asks: If so, the Rabbis spoke well to Rabbi Meir. Why does he disagree with them?

Rather, this is what Rabbi Meir was saying to the Rabbis: Learn this halakha that green blood renders food susceptible to ritual impurity from the following verbal analogy: It is written here, in a description of the beloved woman that alludes to her menstrual blood: “Your shoots [shelaḥayikh] are an orchard of pomegranates” (Song of Songs 4:13), and it is written there: “Who gives rain upon the earth, and sends [veshole’aḥ] waters upon the fields” (Job 5:10). This verbal analogy indicates that menstrual blood is similar to water in that both render food susceptible to ritual impurity.

And the Rabbis disagree with Rabbi Meir, as they do not have a tradition that this is an accepted verbal analogy, and there is a principle that although a person may derive an a fortiori inference on his own, i.e., even though he was not taught that particular logical argument by his teachers, a person may not derive a verbal analogy on his own, but only if he received it by tradition.

§ The mishna states that Rabbi Yosei says: Neither in this sense, as the blood of a menstruating woman according to Akavya ben Mahalalel, nor in that sense, as a liquid that renders food susceptible according to Rabbi Meir, is green blood considered blood. The Gemara raises a difficulty: Isn’t this the same as the opinion of the first tanna? The Gemara answers that this is what the mishna is teaching us: Who is the first tanna? Rabbi Yosei. And the reason Rabbi Yosei’s name is mentioned is due to the principle that anyone who reports a statement in the name of the one who said it brings redemption to the world.

§ The mishna states: What is the red color of blood that is impure? It is as red as the blood that flows from a wound. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: As the blood that flows from a wound? Rav Yehuda says that Shmuel says: Like the blood of a slaughtered ox.

The Gemara inquires: But if so, let the tanna of the mishna say explicitly that it is as red as the blood of slaughter. The Gemara explains: If the tanna had said that it is as red as the blood of slaughter, I would say that it means as red as the blood that flows throughout the entire slaughter, and it would apply to the shades of all blood emitted during the process. Therefore, the tanna teaches us that it is as red as the blood that flows from a wound, i.e., as the blood that flows at the beginning of the slitting with the slaughtering knife.

The Gemara cites other definitions of the color described in the mishna as: Red as the blood that flows from a wound. Ulla says: It is red like the blood that flows from a living bird that was wounded. A dilemma was raised before the Sages: When Ulla specified that the bird is living, did he mean that it was not dead, to exclude the blood of a slaughtered bird? Or perhaps he meant that the bird was healthy, to exclude the blood of a weak bird. No answer was found, and therefore the Gemara concludes that the dilemma shall stand unresolved.

The Gemara cites another definition: Ze’eiri says that Rabbi Ḥanina says: It is red like the blood that comes from a squashed head louse. The Gemara raises an objection from a mishna that discusses a stain found on a woman’s garment (58b): If a woman killed a louse and subsequently found a blood stain on her garment or body, this woman may attribute the stain to that louse, and she remains pure. The Gemara explains the objection: What, is it not correct to say that this is referring to a louse from all parts of her body, not just the head, as claimed by Rabbi Ḥanina? If so, the color of impure blood is like the color of the blood of a louse from anywhere on the body. The Gemara answers: No; this halakha is referring specifically to a louse that was on her head.

The Gemara cites yet another definition of the color described in the mishna as: Red as the blood that flows from a wound. The Sage Ami of Vardina says that Rabbi Abbahu says: It is red as the blood that flows from the smallest finger of the hand, which was wounded and later healed and was subsequently wounded again. And this is not referring to the finger of any person, but specifically to the finger of a young man who has not yet married a woman. And furthermore, this does not mean any young man; rather, until what age must he be? Until twenty years old.

The Gemara raises an objection from the aforementioned mishna (58b): If the woman’s husband or son suffered an injury, she may attribute a blood stain she finds on her garment to her son or to her husband, and she remains pure. The Gemara analyzes this halakha: Granted, with regard to the ruling that she may attribute it to her son, you can find a case where this meets all the requirements specified by Rabbi Abbahu, i.e., he could be younger than twenty and unmarried. But with regard to the ruling that she may attribute it to her husband, how can you find a case where her husband is unmarried?

Rav Naḥman bar Yitzḥak says: It is possible in a case where this woman entered the marriage canopy but has not yet engaged in intercourse with her husband. In such a situation, although he is her husband he is physically akin to an unmarried young man. Therefore, she can attribute the blood stain to his wound.

Rav Naḥman says: This red is like the blood spilled in the process of bloodletting. The Gemara raises an objection from a baraita: An incident occurred involving a blood stain found on a woman’s garment, and Rabbi Meir attributed

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן איכא בינייהו לתלות דתני חמשה דמים טמאים והשאר יש מהם ספק, כגון ירוק ומימי תלתן ומימי בשר צלי נראה היה לפסוק כדברי תנא קמא דהוא סתם משנה ולא כדברי בית הלל וחכמים דהיינו רבי יוסי אלא שיש לסמוך הלכה כר' יוסי מפני ששנו אותה בלשון חכמים ואף על פי שפי' דמאן חכמים ר' יוסי לכך שנו אותה תחלה לומר כן שהיא הלכה וחזרו והזכירו דבר בשם אומרו להביא גאולה לעולם.
ועוד יש לי סמך וראיה לדבר מפני שהיא שנויה בבחירתא דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין וכיון ששנינו שם דברי רבי יוסי בלשון חכמים לא שנו שתולין שמע מינה שהלכה כרבי יוסי כדאתמר בעלמא (ברכות כז, א) הלכתא כר' יהודה ותנן בבחירתא כוותיה והתם משמע דעקביא גופיה הדר ביה דתנן ובשעת מיתתו אמר לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר א"ל ואתה למה לא חזרת בך וכו' במתני' ומדלא קתני התם בפלוגתא אלא סבריה דר' יוסי הדר ביה עקביא לטהר לגמרי ועוד דמתניתא דרב דימי מנהרדעא וסוגיין דעלה בריש פ' המפלת כולהו כר' יוסי אמרינן.
ואנו עכשיו שבטלו רואי דמים כל שיש בו מראה אדמימות ואפילו כמימי בשר צלי ודיהה ממנו יושבת עליו שבעה נקיים וכן בכל מראה שחור ואפילו כזית ודיהה ממנו ואפילו דיהה מן הדיהה אבל בדם הירוק ואצ"ל לבן ושאר מראות ודאי אינה יושבת כלום שלא גזרו אלא על דם ותולדותיו אבל אלו אינן בכלל לדברינו שפסקנו הלכה כר' יוסי בירוק, וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהאשה שראתה לובן או אודם ירוק הרי היא טהורה אף בזמן הזה אלא שהוא סומך על דברי ב"ה לכתוב בחבורו שאין לך דמים טמאים כלל אלא ה' ולא חשש לסתם.

ירד ר"מ לשיטתו של עקביא וטימא וה"ק להו וכו'. י"מ כל שמועה זו אחר דבריו של ר' יוחנן דהוא אמר ירד ר"מ לשיטתו של עקביא וטימא משום דקאמר אם אינו מטמא משום כתם משום דדם ירוק באשה לא שכיח א"נ לרבנן דחולין קמ"ל נהי דספיקא משויתו ליה גבי כתם דלקולא גבי רואה ממש תהא טמאה נדה לשרוף והיינו כעקביא.
ואקשינן עליה דר' יוחנן א"ה אם אינו מטמא משום כתם וכו' משום רואה מיבעי לי' אלא ה"ק להו וכו' קושיא היא ומהדרינן לקיימא לדר' יוחנן א"ה שפיר קאמרי ליה אלא ה"ק להו וליהוי כמשקה להכשיר את הזרעים דדם נדה ודאי מכשיר את הזרעים ומטמאי' אותם כדתניא בתוספתא מסכת שבת פ"ח מנין לדם נדה שהוא משקה שנאמר ממקור דמיה ונאמר ביום ההוא יהי' מקור נפתח וכו' ואמאי לא שויתי' ליה מיהא כדם נדה להכשיר שהרי אף בשאר דמים דעלמא יש מכשירין והיאך אתם מקילין על זה שלא לעשותו כדם נדה אפילו בדבר שמצינו שאר דברים דינן כך ורבנן בעינא דם חללים וכל שאינו דם חללים טהור הילכך זה שאינו דם חללים טהור הילכך זה שאינו דם נדה לדברינו כשאר דמים שאין בהם חלל נדון אותו.
ואקשינן לר' יוחנן נמי שפיר קאמרי ליה ה"ק להו אלפוה בג"ש כתיב הכא שלחיך פרדס רמונים כלומר כיון שבדם זה אסורה לבעלה וקרינן בה גן נעול יכשיר דעלה כתיב שלחיך ואמרי ליה רבנן אין אדם ג"ש מעצמו ואפילו לדברינו שתולין ואוסרין אותה לבעלה גבי הכשר לקולא ואין פי' זה אלא דברי נביאות.
ואחרים פירשו השמועה כפשטה אלא שאמרו שר' יוחנן הוא דפריש וה"ק נהי דלא מטמא משום כתם תטמא משום רואה וכי אפרי' לההיא לישנא איפריך ליה דר' יוחנן, ול"נ שלא אמר ר' יוחנן ירד ר"מ לשיטתו של עקביא אלא מפני שאמר במשנתינו אם אינו מטמא דמשמע דלדבריהם אמר להו כלומר נהי דמקילתו בזה אודו לי מיהת בזו הא איהו כעקביא ס"ל ומטמא בזו ובזו הילכך לכולהו לישני איתא לדר' יוחנן וכולהו נמי קאמר להו כלומר לדבריכם כדפרישית וגמרא הוא דפריש ואזיל וה"ק להו וכו'.
ומיהו הא ק"ל היכי א"ר יוחנן ירד ר"מ לשיטתו של עקביא וטמא והא לקמן בפ' בנות כותים א"ר מאיר אם יושבת הן על כל דם תקנה גדולה היא להן אלא שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק אלמא כרבנן ס"ל ואפשר דהתם לרבנן קאמר להו ונקט מראה טהור לדבריהם ולאו דוקא.

והא דאמרינן אלפוה בג"ש דכתיב הכא שלחיך פרדס רמונים. ודאי קשיא דר"מ לאו בכל מה שאשה משלחת מטמא משום הכשר דא"כ מאי איריא דם ירוק דנקט אלא בדם נדה בלחוד הוא דקא מכשיר מדכתיב גן נעול וכתיב פרדס מה פרדס הזה נעול להשתמר כך בנות ישראל נועלות פתחיהן לבעליהן וא"כ ה"ק נהי דלא מטמיתו משום דם נדה מכשיר והלא אין לך מכשיר אלא דם נדה והוא דם טהור הוא לדבריהם.
וזו שאלה רבז"ל והשיב לר"מ כל היכא דחזיא דם אדום והדר קא חזיא כל דם מכשיר שכל זמן שהיא כפרד' שלחיך קרינן ביה וה"ק להו לדידי דם טמא הוא מכשיר מתחלתו אלא לדידכו אודו לי איהי מיהת דהיכא דחזיא דם אדום מעיקרא והויא פרדס אפילו ירוק יכשיר דקרינן ביה שלחיך ואמרו ליה ג"ש לא אמרינן הילכך אפילו דם אדום עצמו אינו מכשיר.

לשמואל דאמר כדם שור שחוט ולעולא דאמר של צפור חיה ולרב נחמן דאמר של הקזה. ל"ק הא דתנן הרגה מאכולות תולה בה ובבנה ובבעלה דא"ל חד שיעורא הוא אלא לזעירי בלחוד דפריש הוא דמקשינן מינה הילכך אית לן לפרושי דכולהו לא פליגי אלא מר בקי בהאי חזותא ומר בקי באידך ודכולהו ודברייתא נמי חד הוא כדאמרן, והא דאקשינן הרגה מאכולת הרי זה תולה בה מאי לאו דכוליה גופא ואקשינן נמי תולה בבנה ובבעלה בשלמא בנה משכחת לה משמע דלא תלינן בכתמים אלא בדדמי ומקיפין ורואין ומכאן החמירו.
ונמצא במקצת גליוני ראשונים דעכשיו בזמן הזה כיון שבטלו ראיית דמים ואין בקיאות במראיהן של ד' דמים אין תולין בכתמים ולא בבן ולא בבעל ולא במאכולת ושוק של טבחים ושאר כל מה ששנו חכמים בכתמים לתלות אלא בכולן אסורות לבעלה.
ורבינו בעל התוספות השיב דכי אמרינן עברה בשוק של טבחים תולה וכן במאכולת בכולן מעצמה קאמרינן דתולה ולא מגופא אתא אלא מעלמא אתא, אלא מיהו היכא דידעינן ודאי דלא דמו ליכא למיתלי ומ"ה קאמרינן הכא בשמעתין למ"ד כדם מאכולת של ראש הרגה ודאי מאכולת של גוף היאך תולה בשאינו דומה ודאי וכן קושיא דבנה ובעלה אבל מסתמא תולין כתמים בכל מה שאמרו חכמים.
וכענין זה כתב הראב"ד ז"ל דתולין מן הסתם כל מיני אדום באדום וכל מיני שחור בשחור עד שיתברר לה ודאי שאין אודם הצבע דומה לאודם הכתם דהתם אינו תולה כדתניא לקמן נתעסקה באדום אין תולה בו שחור ובשמעתין הכי אקשינן היאך אפשר לתלותו במכת בעלה ובדם מאכולת הגוף והלא דבר ברור הוא שאינו דומה, אבל מי שאינה יודעת בדמיונות או שהלך הצבע מנגד פניה ואינה יכולה לדמות תולה מן הסתם כדאמרינן באשה שבאת לפני ר' עקיבא ואמרה לו ראיתי כתם שמא מכה יש בידך וטהרה והרי אשה זו לא הביאה הכתם בידה לפניו וטהרה מיד ולא הקיף ולא ידע כל זה שכתב הרב ז"ל.
וכן יש לפרש זו שהקשו בשמעתין ממאכולת ובעלה דה"ק ודאי מדבעין תליה בהני אלמא בכתם טמא עסקינן ואלו הנך דדמו כתמים טהורים הם ומה נפשך אי לא דמו לא תליא ואי דמו לא צריכי תלייה כלל, ולא בעי לתרוצי כשראתה ואבד ואינה יודעת מה ראתה דמסתמא ברואה ובאה לפני חכם תנן וידע דאיכא טובא מתירין הלכך בזמן שאין בקיאין תולה במאכולת הגוף ובבעלה ובכל מיני אדמות עד שיתברר לפי הדעת שאינן דומין וכן נהגו ואין לחוש.
ושוב ראינו בכתמים שכתב הראב"ד ז"ל עיינתי בכל מילי דרבוואתא ולא אשכחית בהון דינא דכתמים אי נהיגי האידנא או לא, ואף על גב דאשכחן דמטמא את בועלה בפרק קמא דנדה דלמא לטהרות היא.
וזה אינו נכון, וכבר השיב הרב חתנו ז"ל מדאמרינן בכתמים פעמים שהן מביאים לידי זיבה ואיתמר עלה מהו דתימא כל כהאי גוונא מביאה קרבן ונאכל קמשמע לן מביאה קרבן לאסרו לבעלה דאי לטהרות בלבד קרבן מאי עבידתיה דאפילו להכשיר בקדשים ליכא למיחש כיון דליתיה אלא דרבנן בעלמא לחוש בטהרות ולבעלה מתירין אותה לכתחלה.
ועוד השיב מדאמרינן בהדיא בפרק הרואה (דף נח ע"ב) לדברי אין קץ שאין לך אשה שטהורה לבעלה שאין לך כל מטה ומטה שאין עליה כמה טיפי דם מאכולת לדברי חבירי אין סוף שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה וכו' אלמא כתמים לבעל נאמרו ואין צריך להאריך שהרי הוחזקו בנות ישראל שנהגו איסור בכתמים וקי"ל דמנהגא מילתא היא כרבי זירא, כל אלו דברי הרב ז"ל.

אלא הכי קאמר להו נהי דכי חזיא דם ירוק מגופה עיקרא לא מטמיתו וכו'. יש מי שפירש דהא לא ר' יוחנן מפרש לה, אלא ההוא לישנא קמא בלחוד הוא דקאמר ר' יוחנן, וכיון דאיפריך ההוא לישנא תו לא אמרינן דירד ר' מאיר לשטתו של עקביא. ויש מי שפירש, דלא אמר ר' יוחנן ירד ר"מ לשטתו של עקביא, אלא משום דקתני במתניתין אם אינו מטמא דמשמע דלדבריהם דרבנן קאמר להו, והילכך לכל הני לישני דאיתמרן הכא איתמר לדר' יוחנן, דכולהו לדבריהם דרבנן קאמר להו, כלומר לדידי דם ירוק מטמא הוא לגמרי כדם אדום דאנא כעקביא בן מהללאל סבירא לי, אלא לדידכו אודו לי מיהת בהא, ור' יוחנן לא פריש חד מהני לישני, אלא איהו ירד ר"מ לשטתו של עקביא קאמר, וגמרא קא מפרש ואזיל היכי. ואי קשיא לך מדאמרינן לקמן בריש פרק בנות הכותיים גבי מפני שיושבת על כל דם (לג, א) אמר ר' מאיר אם יושבות הן על כל דם תקנה גדולה היא להן, אלא שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק, אלמא ר"מ טהורי מטהר ליה לדם ירוק כרבנן, איכא למימר, התם דסתם לרבנן קאמר להו, ונקט דם טהור לדבריהם, וחד מנייהו נקט, אבל לדידיה לאו ירוק אלא לבן אי נמי כמימי תלתן לדידיה דדילמא בההוא כבית הלל סבירא להו.
הא דאמר ר' מאיר אלפוה בגזרה שוה, הקשה ר"ת ז"ל דהא ודאי לר"מ דם טהור שבאשה לא מכשיר, דשלחיך דם טמא בלבד דרשינן מיניה, מדכתיב גן נעול וכתיב פרדס מה פרדס הזה נעול אף בנות ישראל נועלות פתחיהן לבעליהן, וא"כ היכי קאמר לרבנן, בדם ירוק שהוא טהור לדבריהם, שיהא מכשיר מגזרה שוה, ורבנן נמי למה להו לאהדורי בהא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו, דהא לכולי עלמא ואפילו למאן דדאין לה, דם טהור לא אתיא מיניה. ותירץ זו ז"ל, דלר' מאיר, כל היכא דחזיא דם אדום מעיקרא והדר קא חזיא, כל דם מכשיר, שכל זמן שהיא משתלחת והיא כפרדס, שלחיך קרי' בכל דם שתראה, והכי קאמר להו לדידי דם טמא הוא ומכשיר הוא מתחלתו, אלא לדידכו אודו לי אטו מיהת דהיכא דקא חזיא דם אדום מגופה והדר קא חזיא דם ירוק, שיהא מכשיר, דשלחיך קרי' ליה, ואמרי ליה רבנן דאין אדם דן גזרה שוה מעצמו, ואפילו דם אדום עצמו אינו מכשיר. ותמיה לי, חדא דמנא לן דאית ליה לר"מ כי האי סברא רחוקה, דכל שתראה בכל זמן שלוחיה שיהא מכשיר, דאטו מפני שהיא משולחת, יחזור מה שאינו משקה להכשיר כמשקה, ועוד למה להו לרבנן למימר דלא דייני גזרה שוה, ואפילו דם אדום אינו מכשיר, לימא דלית להו כי האי סברא. ולא מכשיר אלא דם נדה בלבד, דבשלמא אי רבנן בעצמן אהדרו ליה הכין בהדיא שפיר, דהוה אמינא דקושטא דמילתא אהדרו ליה, ולומר דאתיא דם טמא שבה אינו מכשיר אלא אנן הוא דאמרינן דהכי אהדרו ליה, משום דר' יוחנן דאמר דירד רבי מאיר לשטתו של עקביא בן מהללאל, וכיון שכן למה לן דעבדינן להו לרבנן דפליגי אפילו בדם נדה עצמו.

מיתיבי הרגה מאכולת הרי זו תולה בה מאי לאו דכולה גופא לא דרישא. ולזעירי בלחוד, דמפרש דוקא מאכולת של ראש, לדידיה הוא דאקשינן מינה אבל לאינך כולהו דאמרי כדם שחיטה או כדם צפור חיה או כדם הקזה לא קשיה מינה מידי, דא"ל דהא והא חדא חזיתיה אית להו.

מתיבי תולה בבנה ובבעלה בשלמא בנה משכחת לה וכו'. יש מי שמדקדקין מכאן, דבזמן הזה שאין אנו בקיאים במראות דמים, אין תולין בכתמים, כיון דשמא אילו היינו בקיאין, היינו מכירין שאינו דומה למה שנתעסקה בו, כדאמרינן הכא דאינה תולה אלא במאכולת של ראש, ובבעלה שנכנסה לחופה ולא נבעלה, אלמא אין תולין אלא בדומה ממש, וכיון שאין אנו בקיאים אם דומה לו ממש, אין תולין. אבל בתוספות אמרו, דלאו מילתא היא, דהכא היינו טעמא, משום דהוה סלקא דעתא דמתניתין כל כתם ואפילו אדום שבאדומים, כדם בחור שלא נשה אשה, תולה בדם בעלה קאמר, ואע"ג שהכתם לפנינו והכרנו בו שהוא ממראה דם טמא, ומשום הכי קא מקשה ואזיל אם איתא דדם טמא, אינו אלא אדום שבאדומים כדם בחור שלא נשא אשה, וכתם זה שבא לפנינו הרי הוא אדום כמוהו, היאך נתלה אותו בדם בעלה, בודאי אינו דומה לו, אבל לעולם מי שאינה יודעת בדמיונות, או שהצבע הלך מבין עיניה, אי נמי שאין הכתם בפנינו ואין אנו יכולין לדמותו, תולה מן הסתם כל אדום באדום וכל שחור בשחור, עד שיתברר שאין הכתם דומה לצבע אבל לעולם מן הסתם תולה, וכדאמרינן באשה שבאת לפני ר' עקיבא ואמרה לו ראיתי כתם ואמר לה שמא מכה יש בך שיכולה להתגלע וטהרה, ואע"פ שלא הביאה הכתם לפניו, וגם לא הצריכה לגלע ולדמות, וכן כתב ג"כ הראב"ד ז"ל, ועוד כתב הראב"ד ז"ל, דמדקתני במתניתין כמימי תלתן וכממי בשר צלי, שמעינן דמימי תלתן ומימי בשר צלי מראות דמים הן, וכיון שתולה אדום באדום, תולים הכתמים האדומים במימי תלתן ובשר צלי אם נתעסקה בהן.

ירד ר״מ לשיטתו של עקביא. פי׳ וסבירא ליה דירוק טמא ודייק לה ר׳ יוחנן מדקתני לה בלשון אם ולא קתני ר״מ אומר אינו מטמא אלמא לדבריהם דרבנן קאמר להו וכולהו אוקמתי דעבדינן בשמעתין לפרש דברי ר״מ כן מתפרשין ותדע שלא אמרה ר׳ יוחנן מפני הלשון הזה הראשון דהא אפריך שפיר דלא קתני משום רואה והיכי שני ר׳ יוחנן בהא אלא ודאי שר׳ יוחנן לא פירש כלום אלא שאמר ירד ר׳ מאיר לשיטתו של עקביא ומשום דדייק ליה לישנא הכי וכדאמרן אלא דתלמודא מפרש ואזיל מאי דקאמר להו לרבנן ואיכא דקשיא לי׳ על זה מדאמרינן ריש פ׳ בנות כותיים אמר ר״מ אם יושבות הם על דם תקנה גדולה היא להם אלא שרואה דם אדום ומשלמתו להם ירוק דאלמא לר״מ הירוק טהור וי״ל דדילמא חזר בו כשם שחזר בו עקביא א״נ דהתם על ירוק ככרתי קאמר אי נמי דהתם נקט לשונו לדברי חכמים דלדידיה הוה ליה למנקט שמשלמתו לדם לבן או לירוק ככרתי שהם טהורין לדברי הכל.

כתיב הכא שלחיך פרדס רמונים. הקשה ר״ת ז״ל שהרי הכתוב ההוא בדם טמא הוא מדבר כדדרשינן מה הפרדס הזה נעול אף בנות ישראל נעולות פתחיהן לבעליהן כדכתיב גן נעול וכו׳ וא״כ היכי עבדו רבנן מיניה דרשה לדם ירוק שהוא טהור לדבריהם ואינו מן הפרדס הזה ותירץ ז״ל דאדלעיל קיימא שראתה דם אדום מעיקרא וננעל הפרדס ואח״כ בתוך ימי נדתה ראתה דם ירוק ומשמע ליה דשלחיך פרדס רמונים משמע שכל מה שלוח מן הפרדס הנעול ראוי להכשיר כמים ואעפ״י שהוא דם טהור הא אלו בא דם זה כתמן טוהר מודה הוא דלרבנן אינו מכשיר ואינו מכלל השלחים גם מה שכתב רש״י ז״ל אף דם השלוח ממנה מכשיר אעפ״י שאינו מטמא בזמן נעילת הפרדס קאמר כדברי ר״ת.

מאן תנא קמא ר׳ יוסי. פי׳ מאן תנא קמא דידיה דמטהר דר׳ יוסי לתלות קאמר חדא דא״כ היינו תנא קמא דרישא דמתני׳ ועוד דלשון לא כך ולא כך לטהר לגמרי הוא.

כדם שור שחוט. פירוש דהיינו דם המכה הרגילה והמותרת ושור לאו דוקא והיינו דפרכינן ולתני תנא בדם שחוטה.

עולא אמר בדם צפור חיה. פי׳ דדם המכה דמתני׳ גוונו כדם צפור חיה וכן אתה מפרש בדברי אידך אמוראי ולאו דפליגי אמתני׳ והיינו דלא מותבינן להו מינה וזה ברור וכן הא דמותבינן מדתניא הרגה מאכלת הרי זה תולה בה שעורי׳ לזעירי בלחוד הוא דקשיא דאלו לאידך לא קשיא דלדידהו כל מאכלת ואידך גווני כל חדא גוונא נינהו. ואיכא למידק אשמעתין דמשמע מינה דלא תלינן כתם לטהרה אלא כשיש לתלות בדומה לו ממש ואין תולין אדום באדום דרך כלל וכמ״ש לזעירי שאין תולין במאכלת הגוף אלא בשל ראש דוקא וכן לר׳ אבהו בבעל שנכנסה לחופה ולא נבעלה לו דוקא וא״כ בזמן הזה שאין אנו בקיאין בדמיונות לראות אם דומה לו ממש אין תולים כתמים בשום דבר לטהרה. וקשיא לן דהא קיימא לן שתולים אדום באדום ושחור בשחור ואין תולין אדום בשחור ושחור באדום ולקמן במכילתין אמרינן באשה שבאת לפני ר׳ עקיבא ואמרה לו ראיתי כתם ואמר לה שמא יש בך מכה שיכולה להתגלע וטהרה ואעפ״י שלא בא בפניו הדם ולא הכתם ולא הצריכה לגלע ולדמות ובתוס׳ פירשו דודאי כל שהוא כתם שלא ניכר בו הכחשה כגון שאין הדם או הדבר שתולין בו לפנינו תולין כל אדום באדום וכל שחור בשחור מכיון דכתמים דרבנן ואפשר שהוא דומה לו ממש וכן כל ששניהם בפניה ואינה בקיאה בדמיונות תולה בו עד שיתברר שאינו דומה לו אבל אם באו שניהם לפנינו ואנו רואין שאינן דומין או שבא הדם לפנינו והוא תולה בדבר שאנו יודעין שאינו דומה לו אז אין תולין דזה איכא הכחשה והיינו סוגייא דידעינן ודאי שאין מראית דם של ר׳ אבוה דומה לדם זקן או בחור שבעל שבעל וכן לשרף ולקילור וכן לזעירי אין דם דומה למאכלת הגוף ולפיכך אין תולין בו אבל מן הסתם ודאי תולין וסוגייא בכולי תלמודא לומר שמא עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בדם צפור ואין אנו חוששין לדעת ולדמות אם דומה לו ממש וכן כתב הראב״ד ז״ל והילכך גם בזמן הזה תולין כתמים מן הסתם אדום באדום ושחור בשחור ועוד כתב הראב״ד ז״ל דכיון דתנן דמימי תלתן ומימי בשר צלי מראות דמים הם תולה כתמיה האדומים בדם אם נתעסק בהם וכן הסכים על ידו מורי הרשב״א נר״ו.

הא דאמרינן איכא בינייהו לתלות דתני חמשה דמים טמאים והשאר יש מהם ספק, כגון ירוק ומימי תלתן ומימי בשר צלי נראה היה לפסוק כדברי תנא קמא דהוא סתם משנה ולא כדברי בית הלל וחכמים דהיינו רבי יוסי אלא שיש לסמוך הלכה כר' יוסי מפני ששנו אותה בלשון חכמים ואף על פי שפי' דמאן חכמים ר' יוסי לכך שנו אותה תחלה לומר כן שהיא הלכה וחזרו והזכירו דבר בשם אומרו להביא גאולה לעולם.
ועוד יש לי סמך וראיה לדבר מפני שהיא שנויה בבחירתא דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין וכיון ששנינו שם דברי רבי יוסי בלשון חכמים לא שנו שתולין שמע מינה שהלכה כרבי יוסי כדאתמר בעלמא (ברכות כז, א) הלכתא כר' יהודה ותנן בבחירתא כוותיה והתם משמע דעקביא גופיה הדר ביה דתנן ובשעת מיתתו אמר לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר א"ל ואתה למה לא חזרת בך וכו' במתני' ומדלא קתני התם בפלוגתא אלא סבריה דר' יוסי הדר ביה עקביא לטהר לגמרי ועוד דמתניתא דרב דימי מנהרדעא וסוגיין דעלה בריש פ' המפלת כולהו כר' יוסי אמרינן.
ואנו עכשיו שבטלו רואי דמים כל שיש בו מראה אדמימות ואפילו כמימי בשר צלי ודיהה ממנו יושבת עליו שבעה נקיים וכן בכל מראה שחור ואפילו כזית ודיהה ממנו ואפילו דיהה מן הדיהה אבל בדם הירוק ואצ"ל לבן ושאר מראות ודאי אינה יושבת כלום שלא גזרו אלא על דם ותולדותיו אבל אלו אינן בכלל לדברינו שפסקנו הלכה כר' יוסי בירוק, וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהאשה שראתה לובן או אודם ירוק הרי היא טהורה אף בזמן הזה אלא שהוא סומך על דברי ב"ה לכתוב בחבורו שאין לך דמים טמאים כלל אלא ה' ולא חשש לסתם.

ירד ר"מ לשיטתו של עקביא וטימא וה"ק להו וכו'. י"מ כל שמועה זו אחר דבריו של ר' יוחנן דהוא אמר ירד ר"מ לשיטתו של עקביא וטימא משום דקאמר אם אינו מטמא משום כתם משום דדם ירוק באשה לא שכיח א"נ לרבנן דחולין קמ"ל נהי דספיקא משויתו ליה גבי כתם דלקולא גבי רואה ממש תהא טמאה נדה לשרוף והיינו כעקביא.
ואקשינן עליה דר' יוחנן א"ה אם אינו מטמא משום כתם וכו' משום רואה מיבעי לי' אלא ה"ק להו וכו' קושיא היא ומהדרינן לקיימא לדר' יוחנן א"ה שפיר קאמרי ליה אלא ה"ק להו וליהוי כמשקה להכשיר את הזרעים דדם נדה ודאי מכשיר את הזרעים ומטמאי' אותם כדתניא בתוספתא מסכת שבת פ"ח מנין לדם נדה שהוא משקה שנאמר ממקור דמיה ונאמר ביום ההוא יהי' מקור נפתח וכו' ואמאי לא שויתי' ליה מיהא כדם נדה להכשיר שהרי אף בשאר דמים דעלמא יש מכשירין והיאך אתם מקילין על זה שלא לעשותו כדם נדה אפילו בדבר שמצינו שאר דברים דינן כך ורבנן בעינא דם חללים וכל שאינו דם חללים טהור הילכך זה שאינו דם חללים טהור הילכך זה שאינו דם נדה לדברינו כשאר דמים שאין בהם חלל נדון אותו.
ואקשינן לר' יוחנן נמי שפיר קאמרי ליה ה"ק להו אלפוה בג"ש כתיב הכא שלחיך פרדס רמונים כלומר כיון שבדם זה אסורה לבעלה וקרינן בה גן נעול יכשיר דעלה כתיב שלחיך ואמרי ליה רבנן אין אדם ג"ש מעצמו ואפילו לדברינו שתולין ואוסרין אותה לבעלה גבי הכשר לקולא ואין פי' זה אלא דברי נביאות.
ואחרים פירשו השמועה כפשטה אלא שאמרו שר' יוחנן הוא דפריש וה"ק נהי דלא מטמא משום כתם תטמא משום רואה וכי אפרי' לההיא לישנא איפריך ליה דר' יוחנן, ול"נ שלא אמר ר' יוחנן ירד ר"מ לשיטתו של עקביא אלא מפני שאמר במשנתינו אם אינו מטמא דמשמע דלדבריהם אמר להו כלומר נהי דמקילתו בזה אודו לי מיהת בזו הא איהו כעקביא ס"ל ומטמא בזו ובזו הילכך לכולהו לישני איתא לדר' יוחנן וכולהו נמי קאמר להו כלומר לדבריכם כדפרישית וגמרא הוא דפריש ואזיל וה"ק להו וכו'.
ומיהו הא ק"ל היכי א"ר יוחנן ירד ר"מ לשיטתו של עקביא וטמא והא לקמן בפ' בנות כותים א"ר מאיר אם יושבת הן על כל דם תקנה גדולה היא להן אלא שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק אלמא כרבנן ס"ל ואפשר דהתם לרבנן קאמר להו ונקט מראה טהור לדבריהם ולאו דוקא.

והא דאמרינן אלפוה בג"ש דכתיב הכא שלחיך פרדס רמונים. ודאי קשיא דר"מ לאו בכל מה שאשה משלחת מטמא משום הכשר דא"כ מאי איריא דם ירוק דנקט אלא בדם נדה בלחוד הוא דקא מכשיר מדכתיב גן נעול וכתיב פרדס מה פרדס הזה נעול להשתמר כך בנות ישראל נועלות פתחיהן לבעליהן וא"כ ה"ק נהי דלא מטמיתו משום דם נדה מכשיר והלא אין לך מכשיר אלא דם נדה והוא דם טהור הוא לדבריהם.
וזו שאלה רבז"ל והשיב לר"מ כל היכא דחזיא דם אדום והדר קא חזיא כל דם מכשיר שכל זמן שהיא כפרד' שלחיך קרינן ביה וה"ק להו לדידי דם טמא הוא מכשיר מתחלתו אלא לדידכו אודו לי איהי מיהת דהיכא דחזיא דם אדום מעיקרא והויא פרדס אפילו ירוק יכשיר דקרינן ביה שלחיך ואמרו ליה ג"ש לא אמרינן הילכך אפילו דם אדום עצמו אינו מכשיר.

לשמואל דאמר כדם שור שחוט ולעולא דאמר של צפור חיה ולרב נחמן דאמר של הקזה. ל"ק הא דתנן הרגה מאכולות תולה בה ובבנה ובבעלה דא"ל חד שיעורא הוא אלא לזעירי בלחוד דפריש הוא דמקשינן מינה הילכך אית לן לפרושי דכולהו לא פליגי אלא מר בקי בהאי חזותא ומר בקי באידך ודכולהו ודברייתא נמי חד הוא כדאמרן, והא דאקשינן הרגה מאכולת הרי זה תולה בה מאי לאו דכוליה גופא ואקשינן נמי תולה בבנה ובבעלה בשלמא בנה משכחת לה משמע דלא תלינן בכתמים אלא בדדמי ומקיפין ורואין ומכאן החמירו.
ונמצא במקצת גליוני ראשונים דעכשיו בזמן הזה כיון שבטלו ראיית דמים ואין בקיאות במראיהן של ד' דמים אין תולין בכתמים ולא בבן ולא בבעל ולא במאכולת ושוק של טבחים ושאר כל מה ששנו חכמים בכתמים לתלות אלא בכולן אסורות לבעלה.
ורבינו בעל התוספות השיב דכי אמרינן עברה בשוק של טבחים תולה וכן במאכולת בכולן מעצמה קאמרינן דתולה ולא מגופא אתא אלא מעלמא אתא, אלא מיהו היכא דידעינן ודאי דלא דמו ליכא למיתלי ומ"ה קאמרינן הכא בשמעתין למ"ד כדם מאכולת של ראש הרגה ודאי מאכולת של גוף היאך תולה בשאינו דומה ודאי וכן קושיא דבנה ובעלה אבל מסתמא תולין כתמים בכל מה שאמרו חכמים.
וכענין זה כתב הראב"ד ז"ל דתולין מן הסתם כל מיני אדום באדום וכל מיני שחור בשחור עד שיתברר לה ודאי שאין אודם הצבע דומה לאודם הכתם דהתם אינו תולה כדתניא לקמן נתעסקה באדום אין תולה בו שחור ובשמעתין הכי אקשינן היאך אפשר לתלותו במכת בעלה ובדם מאכולת הגוף והלא דבר ברור הוא שאינו דומה, אבל מי שאינה יודעת בדמיונות או שהלך הצבע מנגד פניה ואינה יכולה לדמות תולה מן הסתם כדאמרינן באשה שבאת לפני ר' עקיבא ואמרה לו ראיתי כתם שמא מכה יש בידך וטהרה והרי אשה זו לא הביאה הכתם בידה לפניו וטהרה מיד ולא הקיף ולא ידע כל זה שכתב הרב ז"ל.
וכן יש לפרש זו שהקשו בשמעתין ממאכולת ובעלה דה"ק ודאי מדבעין תליה בהני אלמא בכתם טמא עסקינן ואלו הנך דדמו כתמים טהורים הם ומה נפשך אי לא דמו לא תליא ואי דמו לא צריכי תלייה כלל, ולא בעי לתרוצי כשראתה ואבד ואינה יודעת מה ראתה דמסתמא ברואה ובאה לפני חכם תנן וידע דאיכא טובא מתירין הלכך בזמן שאין בקיאין תולה במאכולת הגוף ובבעלה ובכל מיני אדמות עד שיתברר לפי הדעת שאינן דומין וכן נהגו ואין לחוש.
ושוב ראינו בכתמים שכתב הראב"ד ז"ל עיינתי בכל מילי דרבוואתא ולא אשכחית בהון דינא דכתמים אי נהיגי האידנא או לא, ואף על גב דאשכחן דמטמא את בועלה בפרק קמא דנדה דלמא לטהרות היא.
וזה אינו נכון, וכבר השיב הרב חתנו ז"ל מדאמרינן בכתמים פעמים שהן מביאים לידי זיבה ואיתמר עלה מהו דתימא כל כהאי גוונא מביאה קרבן ונאכל קמשמע לן מביאה קרבן לאסרו לבעלה דאי לטהרות בלבד קרבן מאי עבידתיה דאפילו להכשיר בקדשים ליכא למיחש כיון דליתיה אלא דרבנן בעלמא לחוש בטהרות ולבעלה מתירין אותה לכתחלה.
ועוד השיב מדאמרינן בהדיא בפרק הרואה (דף נח ע"ב) לדברי אין קץ שאין לך אשה שטהורה לבעלה שאין לך כל מטה ומטה שאין עליה כמה טיפי דם מאכולת לדברי חבירי אין סוף שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה וכו' אלמא כתמים לבעל נאמרו ואין צריך להאריך שהרי הוחזקו בנות ישראל שנהגו איסור בכתמים וקי"ל דמנהגא מילתא היא כרבי זירא, כל אלו דברי הרב ז"ל.

הירוק עקביא בן מהללאל מטמא. מכאן משמע דסתם ירוק הוא צבע הדומה לחלמון של ביצה או לזהב שנוטה למראה אדמומית. וכן משמע באלו טרפות גבי מראות הריאה דקאמר ככשותא וכמוריקה וכביצה טריפה אלא ירוקה דכשרה היכי דמי ככרתי ובפ' לולב נמי אמרינן ירוק ככרתי מכלל דסתם ירוק לא הוי ככרתי ואמרי' בב"ר גבי וירק את חניכיו שהוריקן בזהב. וכה"א ואברותיה בירקרק חרוץ אלמא סתם ירוק הוא צבע הנוטה לאדמימות כזהב:

ירד ר"מ לשיטתו של עקביא בן מהללאל וטימא. ותימה והא אמרינן לקמן בפ' בנות כותים גבי כותים מטמאין משכב תחתון כעליון ומפ' ר' מאיר טעמא משום שרואות דם אדום ומשלימות לדם ירוק אלמא קסבר דדם ירוק טהור הוא. וי"ל דמדרבנן איירי הכא:

כתיב הכא שלחיך פרדס רמונים. פרש"י שלחיך דם נדות שהאשה שולחת מגופה פרדס רמונים כפרדס הזה שהוא נעול מליכנס בו כך הן נועלות פתחיהן בימי נדותן מליזקק לבעליהן וקשה דא"כ היכי יליף מהכא דם ירוק שהוא מכשיר כיון דקראי איירי בדם נדות שהאשה טמאה בו. וע"ק דמשמע דלא פליגי אלא בדם ירוק אבל דם נדה מודו כ"ע דמכשר וכיון דרבנן לית להו ג"ש דם נדה מנא להו. וי"ל דדם נדות מקרא אחרינא נפקא בתוספתא דשבת מג"ש דמקור מקור דתניא התם בפ' הבונה מנין לדם נדה שהוא משקה שנאמר וטהרה ממקור דמיה ואומר ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלם לחטאת ולנדה וסבירא ליה לר' מאיר דהאי שלחיך אם אינו ענין לדם נדות דנפקא ממקור מקור תנהו ענין לדם ירוק:

מאי לאו דכולי גופא. יש שרוצין לדקדק דבזמן הזה דאין אנו בקיאין במראה דמים אין לנו לתלות אפי' עברה בשוק של טבחים ולא בשום דבר שיכולה לתלות בו כיון דאם היינו בקיאין הוו מכירין שאינו דומה לו כדמשמע הכא שאינה תולה בדם מאכולת דכולי גופא משום דלא דמי. וליתא דהא אמרינן לקמן עברה בשוק של טבחים הרי זו תולה ולא קאמר תראה לחכם אלא היא עצמה תולה וסתם אשה אינה בקיאה בדמים והכא מיירי בחכם הבקי במראה דמים אבל בזמן הזה שאין אנו בקיאין תולה בכל מה שיכולה לתלות וכן עמא דבר:

בד"ה כתיב הכא שלחיך פרדס ואם תאמר כו' ויש לתמוה דהכא משמע דלכולי עלמא דם הנדה לא הוה בכלל דם חללים כו' עכ"ל אע"ג דלעיל כתבו דמשמע משמעתין דלא פליגי אלא בדם ירוק אבל בדם נדה מודו כולי עלמא דמכשיר משמע להו מיהת דאף דם נדה לא הוה בכלל דם חללים דמה"ט דקפרכינן אדם ירוק משום דאינו דם שהנפש יוצאה בו דאינו דומה לדם מגפתה דאמרינן ביה מה לי קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא הכא נמי מה"ט דם נדה לא הוה בכלל דם חללים דלא הוי דם שהנפש יוצאה בו:

רש"י בד"ה לא מטמאיתו כו' תלינן בה אלא כו' הד"א:

בד"ה פרדס כו' היינו בנים. נ"ב והיינו מדה כנגד מדה שזוכה לבנים אף שאין האשה מתעברת אלא סמוך לוסתה ודו"ק:

תוס' בד"ה הירוק כו' היינו כאתרוג. נ"ב או כשעווה או כחלמון ביצה הג"ה מיימוני:

בד"ה לית ליה פירוש לית ליה ארבע כו'. נ"ב אבל לעיל גבי בית שמאי נוכל לפרש לית ליה דמי' כלל וכל מראה אדמומית מטמא אבל לר"ע דפליג אירוק שאינה מראה אדמומית מאי איכא למימר ועוד ר"ע מסתמא סבר כב"ה דמתירין מי תלתן ומוהל צלי א"כ סבר דמיה דוקא ודו"ק:

גמרא אלא ה"ק להו כו' מידי דהוה אמשקה זו"ז ורבנן כו' א"ה שפיר קא"ל כו' אלא כו'. הא"ר פי' במתניתין דר"מ מטמא משום מעיינות הנדה כרוקה ומ"ר. ותימה דהוא נגד מסקנת הגמרא. ואולי יש לו גי' אחרת. דלגי' שלפנינו קשה דהרי דם טהרה של מצורעת ב"ה מטמאו משום מעיין לקמן (לד) במשנה מריבויא דלזכר שם בגמרא. ונ"פ דגם שאר מראות שאינן מה' דמים שוים לדין זה. וא"כ הלא נוכל לומר דר"מ יליף גם נדה ממצורעת שדין מעיין יש להם. ואת"ל דמה למצורעת שכן מטמאה בביאה (עי' פסחים סז ב תד"ה שכן טעון). מ"מ הרי איכא למילף מהיקשא דהא בהאי קרא כתיב והדוה בנדתה וכדאמר אביי שם (לה) ואקשיה רחמנא מצורע לזב ע"ש. ועמש"כ לקמן (לה ב) ברש"י ד"ה אמאי מטמאה (ובדף מב) בד"ה מטומאה לטהרה בס"ד. ורבנן איכא למימר דסברי דפלוגתת ב"ש וב"ה שם הוא להפך דב"ש מטמאין וב"ה מטהרין ע"ש בתוי"ט. ור"מ ס"ל כר"י ברפ"ה דעדיות דחשיב לה בקולי ב"ש וחומרי דב"ה וכסתמא דמתניתין דלקמן. ובפרט דקי"ל סתם מתניתין ר"מ. ולגי' דידן צ"ל דכיון דבעדיות נשנה זאת בשם ר' יהודה משמע להגמרא דכל חביריו ור"מ בכללן פליגי עליה וסברי דב"ה לקולא. ולכן מקשה בפשיטות שפיר קא"ל רבנן לר"מ. והשתא תתחזק הקושיא ביותר על פסק הרמב"ם לחומרא כב"ה ע"ש בתוי"ט. ומש"כ התו"ח שם להוכיח מדאמר רבא שם דז"ת הזב בין קטן ובין גדול ש"מ דלא ס"ל להפוך פלוגתתם דא"כ תהוי הך דרשא אליבא דב"ש. אינו כלום דא"ל דס"ל כתירוצא קמא דהגמרא שם דלב"ש זכר מנקבה לא אתיא כו'. ולטעמיה טפי ה"ל לדקדק מסתמא דגמרא (כח ב) ההוא מבע"ל לכדרי"צ דארי"צ לזכר לרבות את המצורע למעיינותיו כו'. אלא כדאמרן. ואכמ"ל: ודע דק"ל מדוע לא קאמר דפליגי במקור מקומו טמא וכדאריו"ח לקמן (מא ב) מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות טמאה ע"ש. ואולי דלשון מטמא משום משקה לא משמע הכי. דאי משום מקור דמקומו טמא ה"ל אה"ט:

רש"י ד"ה דם חללים. כלומר או כל משקה אשר כו'. כצ"ל:

תד"ה ירד. אלא כלומר לדם שהוא טהור כו' משלימות דם אדום. כצ"ל:

גמ׳ כתיב הכא. נ"ב ש״מ בקבלה נמי דנין גז״ש:

ואב"א לית ליה כ' תוס' דנפקא ליה מקרא אחרינא הא דלא כ' כן לעיל (אקרא) אדב"ש משום דאיכא למימר לית ליה כלל אלא כיון דעכ"פ אין דם אלא אדום כדמוכח מויראו מואב המים אדומים כדם וס"ל לב"ש דדיהה ממימי בשר צלי לאו אדום הוא כלל משא"כ עקביא דמודה לב"ה דכמימי בשר צלי ג"כ טהור ואפ"ה מטמא ירוק ע"כ צ"ל דגמירי ליה (מניה בשום) [משום] מקום:

אמר ר"ח כדם מאכולת של ראש ע' מ"ש אי"ה בסמוך דף כ' ע"ב:

וחכמים מטהרין היינו ת"ק איכא בינייהו לתלות. הרא"ש בפסקיו כתב נראה דהלכה כחכמים דמטהרין כי היכי דהלכה כבית הלל דמטהרין במימי תלתן וכו' עכ"ל ומקשים דאמאי מהדר לטעמא כי היכי דהלכה כבית הלל וכו' הלא חכמים עדיפי מתנא קמא. וחזיתיה לאישי כהן גדול הרב הכולל חסידא קדישא כמהר"ר מלאכי הכהן בספרו הבהיר הנדפס מחדש זה שמו יד מלאכי הן הראנו י"דו המלאה והרחבה ובדברי הרא"ש הללו ואביזרייהו האריך הרחיב כמדתו לכל רוח חכמה. ומסיק דטעמא דהרא"ש הכא הוא דהש"ס ביארו דחכמים היינו ר' יוסי ומשו"ה הוצרך הרא"ש למהדר אטעמא אחריתי ע"ש באורך וברוב בקיאותו בראשונים ואחרונים ע"ש ופנאי לא היה לי להתבסם מתורתו. רק זה אומר כי דבר ה' פיהו אמת דהרואה יראה להרמב"ן בחידושיו למכלתין בשמעתין שכתב וז"ל נראה היה לפסוק כת"ק דהוא סתם משנה ולא כדברי בית הלל וחכמים דהיינו ר' יוסי אלא שיש לסמוך הלכה כר' יוסי מפני ששנו אותה בלשון חכמים ואע"פ שפירשו דמאן חכמים ר' יוסי לכך שנו אותה תחלה כן וכו' ועוד י"ל סמך וראיה לדבר מפ[נ]י שהיא שנויה בבחירתא וכו' עכ"ל ראה בעיניך דמהדר אטעמי לפסוק כחכמים משום דידענו דמאן חכמים ר"י והיינו כדתרגמה רב כהנא הרב יד מלאכי לתרוצי דברי הרא"ש ושפיר. והא דכתב הרמב"ן דנראה היה לפסוק כת"ק ולא כדברי בית הלל וכו' לא יקשה בעיניך דהיכי ס"ד לפסוק כת"ק ולא כבית הלל והלא הלכה כבית הלל בכל מקום ועליון יתן קולו בב"ת יהיה יצאת בת קול הלכה כבית הלל. דאדמותבת להרמב"ן אעיקרא דדינא פרכא איך תנא קמא פליג אבית הלל וכי האי גונא פריך הש"ס ומקשים התוס' בדוכתי טובא על התנאים. ומוכרח לומר כדמתרצי זמנין בש"ס והתוס' דיאמרו דלא אמרי בית הלל דבר זה מעולם וה"נ דכוותה דהכי יאמר ת"ק וא"כ דל מהכא בית הלל ושפיר הוה מצי למימר דהלכה כת"ק ולא כבית הלל ודוק:

(יט ב) דומיא דרוק מה רוק וכו' א"ה שפיר קאמרי ליה רבנן וכו'.—והא דאיתא לעיל (טז א), דלרשב"ג דם מכה שבא דרך מקור טמא, וכן לקמן (כב א) בדם חתיכה לר"א היינו טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים כמשקי זב וזבה ודלא כפי' רש"י, אבל מקור מקומו טמא דלקמן (מא ב וע"א א) הוא בדם נדה. ועניינו שם, דמאחר שהדם נולד במקור אע"פ שלא יצא דרך רחם, דהיינו הפרוזדור (המכונה בשאר מקומות "מקור", שאמרו "מקור מקומו טמא") מ"מ יש לו דין דם נדה שמטמא אדם במשא וכלים במגע.

לתלות. ת''ק סבר ה' דמים טמאין ודאי ואידך ספיקא ולב''ה טהורין ממש: היינו ת''ק. דאמר ה' דמים ותו לא: ירד ר' מאיר כו'. ומטמא דם ירוק משום נדה: אמנא. על בגדה: לא מטמאיתו. דכיון דירוק הוא מסתמא לאו מגופה אתא דלא שכיח ולא תלינן בה אלא היכא דחזיא מגופה דם הוא: נהי דהיכא. דחזיתיה דם ירוק מעיקרא לא מטמאיתו משום רואה דלאו דם הוא והיינו משום כתם כלומר כשאר דם שכתמו טמא: תטמא משום משקה. כרוקה וכמי רגליה אם נוגעין בו אדם וכלים וטהרות באותו דם ירוק שראתה בימי נדותה שהיתה נדה מדם אדום ואמאי מטהריתו לגמרי: שמתעגל ויוצא. שמתאסף תחלה ואח''כ יוצא לאפוקי דם בין טמא בין טהור כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון: להוי כמשקה. להכשיר זרעים שאם יגע שרץ בהן יטמא ואמאי מטהריתו לגמרי: דם חללים ישתה. דם שהנפש יוצאה בו קרוי משקה ולענין הכשר בעינן משקה כדכתיב (ויקרא יא) ואשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה כלומר אוכל ומשקה אשר ישתה יבא על האוכל והכי מוקמינן לה בפסחים (דף טז.): אלפוה בג''ש. להכשיר את הזרעים: שלחיך. דם נדות השלוח מן האשה: פרדס רמונים. כפרדס זה שהוא נעול להשתמר כך בנות ישראל נועלות פתחיהן בימי נדותן מהיזקק לבעליהן עם פרי מגדים היינו בנים וכתיב שילוח במים מה מים מכשירין אף דם נדות מכשיר: אין אדם דן ג''ש מעצמו. אא''כ קבלה מרבו הל''מ דדלמא קרא למילתא אחריתי איצטריך: שור. דמו אדום כדאמר בסדר יומא (דף נו:) האי חיור והאי סומק: דם שחיטה משתנה והולך: צפור חיה. דם היוצא מצפור חי ע''י מכה: או דלמא לאפוקי כחוש. והאי חיה לשון בריאה הוא: הרגה מאכולת. אשה הרואה כתם בבגדה אם הרגה מאכולת תולה בה ואי קשיא הא שיעור כתם כגריס ועוד ומאכולת כולי האי לא הוי כדאמר בפירקין בעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת לא קשיא ההיא לר' חנינא בן אנטיגנוס הא לרבנן בפרק הרואה כתם (לקמן דף נח:) דלא בעי האי שיעור: מאי לאו מאכולת דכולה גופה. אלמא כל מאכולת דומה לדם נדות ואת אמרת דם מאכולת של ראש הוא דדמי לדם נדות אבל דשאר הגוף לא: אמי ורדינאה. נאה כורד ובגיטין (דף מא.) קרי ליה אמי שפיר נאה ל''א ורדינאה מקום הוא ששמו ורדינא בעירובין (דף מט.): תולה. כתמה: בבנה ובבעלה. אם יש בהן מכה שמא נטף עליה כששוכבין יחד אלמא דם בנה ובעלה דומה לדם נדות: בשלמא בנה משכחת לה. שלא נשא: אלא בעלה. הא נשוי הוא: רב נחמן. אמתני' קאי: ותלה רבי מאיר. כתם:

הירוק עקביא בן מהללאל מטמא. האי ירוק היינו כאתרוג ולא ירוק ככרתי דאין זה נוטה לאדמומית וסתם ירוק כן הוא כדאמר בלולב הגזול (סוכה דף לד: ושם) ירוק ככרתי מכלל דסתם ירוק לאו הכי הוא: לית ליה. פירוש לית ליה ד' דווקא אלא נפקא ליה החמישי מקרא אחרינא: ירד רבי מאיר לשיטת עקביא בן מהללאל וטימא. תימה והא לקמן בפ' בנות כותים (לג.) גבי כותי מטמא משכב התחתון כעליון מפרש ר' מאיר לפי שמשלימות דם אדום לדם ירוק אלמא אית ליה דטהור ונראה דהכא מיירי מדרבנן וכן מוכח מדקאמר נהי דכי משכחת כתם אמנא לא מטמא היכי דחזיא ירוק מגופה תטמא ויש לדחות דלעולם כי חזיא מגופה מטמא מדאורייתא ומ''מ כי משכחת אמנא לא מטמא דאין רגילות לצאת דם ירוק מגופה ויש לתלות דמעלמא אתא או שמא דם ירוק לאו דווקא נקט אלא כלומר דם שהוא טהור לכ''ע משלימות לדם אדום אי נמי עיקר טעמא דר''מ כטעמא אחרינא דקאמר יום שפוסקת בו סופרת למנין שבעה וטעמא קמא נקט לרבנן: כתיב הכא שלחיך פרדס. וא''ת ה''מ דם שהאשה טמאה בו כדמשמע קרא כפרדס שהוא נעול כך בנות ישראל נועלות פתחיהן מליזקק לבעליהן בימי נדותן אבל דם ירוק שהוא טהור לא ותו דמשמע דלא פליגי אלא בדם ירוק אבל בדם נדה מודו כ''ע דמכשיר וכיון דרבנן לית להו ג''ש דם נדה מנא להו וי''ל דדם נדה נפקא להו בתוספתא דשבת פ' (הזורק) דקתני מנין לדם שהוא משקה נאמר כאן וטהרה ממקור דמיה ונאמר להלן ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלם לחטאת ולנדה ויש לתמוה דהכא משמע דלכ''ע דם הנדה לא הוה בכלל דם חללים ובשבת פרק חבית (דף קמג:) משמע דחלב האשה טמא משום דם מגפתה דקתני לא אם אמרת בחלב האשה שמכשיר שלא לרצון שכן דם מגפתה מכשיר ומפרש רש''י דחלב היה דם תחלה כדאמרינן (לעיל דף ט.) דם נעכר ונעשה חלב והכא אמרינן דאפי' דם נדה לא הוי בכלל דם חללים כ''ש חלב ודוחק לומר דחלב בא מעיקר דם שבגוף כמו דם מגפתה אבל דם נדה לא ומיהו בלאו הכי קשה התם . דמאי קמהדר להו רבי עקיבא לרבנן מחמיר אני בחלב מבדם שהחולב לרפואה טמא ומקיז לרפואה טהור ועוד למה לי קרא בפ' דם הנדה (לקמן נה:) דחלב האשה חשיב משקה מדכתיב ותפתח את נאד החלב ותשקהו תיפוק ליה מטעמא דדם נעכר ונעשה חלב ומיהו סוגיא דלקמן איכא למימר דלא סבר לה כרבי מאיר דדם נעכר כו' לכך נראה דה''פ התם לא אם אמרת בחלב האשה שמכשיר כו' כלומר כיון דאיכא קרא לקמן בחלב שמכשיר לכל הפחות לרצון דין הוא שיכשיר גם שלא לרצון כיון דחזינן גבי אשה בשום מקום דמכשיר שלא לרצון כמו דם מגפתה אבל בהמה אע''ג דחלבה מכשיר לרצון מותפתח את נאד החלב בשביל כך לא תכשיר שלא לרצון כיון דלא אשכחן בבהמה מידי דמכשיר שלא לרצון שדם מגפתה טהור אמר להם מחמיר אני בחלב יותר מבדם שהחולב לרפואה כו' כלומר חלב דמכשיר לאו בחומרא דדם מגפתה תליא מילתא שהרי מקיז לרפואה טהור דהיינו לרצון ולא אמרינן כשם שחלבה לרצון טמא כך דמה לרפואה טמא אלא ודאי חלב האשה דמטמא משום דמשקה גמור הוא וכ''ש חלב בהמה דליהוי טפי משקה דמיוחד לקטנים ולגדולים אמרו לו סלי זיתים וענבים יוכיחו דמיוחדים לקטנים ולגדולים ושלא לרצון טהור והשתא לא קשה מדם הנדה דפשיטא דלא הוי בכלל דם חללים ולקמן בעז''ה נפרש דקראי דפרק דם הנדה אסמכתא בעלמא נינהו:

נידה יט ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף יט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד