נידה טז ע"א

"שהטילה כמין נפל לבור", ויש איפוא ספק אם היתה שם טומאה.

ומקשים על תירוץ זה: כיצד אפשר לפרש כך, והא [והרי] "ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר אם נקבה" קתני [שנה] בברייתא. משמע שברור כי היה זה נפל!

ומתרצים: הכי קאמר [כך הוא, התנא שבברייתא, אמר]: ובא כהן והציץ בו כדי לידע בתחילה אם נפל הפילה אם רוח (דבר שאינו בגדר ולד) הפילה, ואף אם תמצי [תמצא, תרצה] לומר שנפל הפילה — יש מקום לידע אם זכר הוא אם נקבה היא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: אין מקרה זה של נפל נחשב כודאי וספק, אלא ודאי ודאי, שכן כיון שחולדה וברדלס ודאי מצויים שם בבור — ודאי גררוהו משם.

א ועוד בענין הוסתות, בעו מיניה [שאלו התלמידים ממנו] מרב נחמן: דין וסתות שצריכה אשה בדיקה בשעת וסתה, האם הוא דאורייתא [מן התורה], ולכך אם לא בדקה — הריהי טמאה, ואפילו בדקה לאחר מכן, ולא מצאה דם. שכן יש מקום לומר שהיתה יציאת דם, ונפל הדם לקרקע. או שמא מן התורה די בכך שלא ראתה דם בשעת וסתה, ולא הרגישה ביציאת דם ממנה, ודין זה של חובת בדיקה הריהו מדרבנן [מדברי חכמים], ולכך אם לא בדקה — הריהי טהורה.

אמר להו [להם] רב נחמן: יש פתרון לשאלתכם ממה שאמר הונא חברין [חברנו] משמיה [בשמו] של רב בדינה של אשה שיש לה וסת קבוע, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף (לאחר מכן, בבדיקה ראשונה שבדקה) ראתה שיצא ממנה דם והיא טמאה — הריהי חוששת (מחמירה לטמא טהרות שעסקה בהן) למפרע למן שעת וסתה, ואף שעבר זמן רב מאז. וכן היא חוששת (מחמירה לטמא טהרות שעסקה בהן) למפרע מעת לעת, למן שעת ראייתה, ואף אם ראתה זמן קצר לאחר שעת וסתה. אלמא [יש להסיק] מכאן כי דין וסתות דאורייתא [מן התורה] הוא, ולכך מחמירים בה לטמא משעת וסתה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שהכי קאמר להו [כך הוא, רב נחמן, אמר להם]: מהלכה זו של רב נדייק: טעמא [טעם] הלכה זו, שמטמאים אנו את הטהרות שעסקה בהן למפרע משעת וסתה הוא משום שלבסוף ראתה, ומכאן נסיק: הא [הרי] אם לא ראתה לבסוף — אין חוששין בה לטמא את הטהרות למפרע משעת וסתה, אף שלא בדקה בשעת וסתה. אלמא [יש להסיק] מכאן כי דין וסתות הריהו מדרבנן [מדברי חכמים].

ב מתוך שהובאו למעלה דברי רב, מובאת מחלוקתם של רב ושמואל באותה הלכה. איתמר [נאמר] בדינה של אשה שיש לה וסת קבוע, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף (לאחר זמן) בדקה, נחלקו בדבר חכמים. שאמר רב: אם לאחר מכן בדקה ומצאת שהיא טמאה — הריהי טמאה, ואם כשבדקה לאחר מכן מצאה עצמה שהיא טהורה — הריהי טהורה. ואילו שמואל אמר: אפילו בדקה לאחר מכן ומצאת (מצאה עצמה) שהיא טהורה — נמי [גם כן] טמאה. וטעם הדבר: מפני שאורח (דרך נשים להופעת הדם) בזמנו בא.

ומציעים: לימא [האם נאמר] שבדין וסתות קמיפלגי [הם חולקים], דמר [שחכם זה, שמואל] האומר שטמאה בכל מקרה, סבר [סבור] שדין וסתות הוא דאורייתא [מן התורה], ואילו מר [חכם זה, רב] האומר שאם בדקה לבסוף ומצאה שהיא טהורה — טהורה היא, סבר [סבור] שדין וסתות הוא מדרבנן [מדברי סופרים]!

אמר ר' זירא: אפשר לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל], ואף לדעת רב, דין וסתות הוא דאורייתא [מן התורה], ולכך סבור רב שאם לא בדקה עצמה בשעת הוסת — הריהי טמאה. והטעם שבמקרה זה רב מטהר אותה משום שכאן מדובר כשבדקה עצמה כשיעור וסת, שהוא שיעור זמן סמוך לשעת הוסת, ויש לומר שאילו היה בה דם בשעת הוסת, היתה רואה אותו בשעת בדיקה זו. ואילו כאן, בשאר מקרים שבדקה עצמה לאחר מכן — מדובר כשלא בדקה עצמה כשיעור וסת.

ואילו רב נחמן בר יצחק אמר בהסבר מחלוקתם זו של רב ושמואל כי בדין וסתות גופייהו קמיפלגי [עצמן הם חולקים], שמר [חכם זה, שמואל] סבר [סבור] כי דין וסתות הריהו דאורייתא [מן התורה], ואילו מר [וחכם זה, רב] סבר [סבור] כי דין וסתות הריהו דרבנן [מדברי חכמים].

ג ועוד בענין המחלוקת שבין רב ושמואל בדין וסתות, אמר רב ששת: חלוקים רב ושמואל בדבר זה, כדרך שחלקו כבר תנאי [תנאים] בו, שכך שנינו בדינה של אשה שיש לה וסת קבוע והגיע וסתה ולא בדקה, שר' אליעזר אומר כי היא טמאה נדה, ומכאן שלדעתו דין וסתות הוא מן התורה.

ואילו ר' יהושע אומר שתבדק עתה, לאחר זמן, ואם בבדיקה זו היא תימצא טהורה — הריהי אכן טהורה אף למפרע. ומכאן שלדעתו דין וסתות הוא מדברי חכמים. ומוסיפים: אף הני תנאי [אלה התנאים, ר' אליעזר ור' יהושע] חלוקים בדבר זה כי הני תנאי [כמו אלה התנאים, שיוזכרו להלן], דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינה של מי שהגיע זמן וסתה ולא בדקה עצמה, שר' מאיר אומר שהיא טמאה נדה, הרי שלדעתו דין וסתות הוא מן התורה. ואילו חכמים אומרים כי תבדק עתה, ואם בבדיקה תימצא טהורה — הריהי טהורה אף למפרע. הרי שלדעתם דין וסתות הוא מדברי חכמים.

ועוד בדבר זה אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] שכך היא שיטת ר' מאיר בדין הוסתות, דתנן [שכן שנינו במשנה במסכתנו], ר' מאיר אומר: אם היתה האשה נמצאת במחבא מפני סכנה, והגיע שעת וסתה ולא בדקה עצמה ביום וסתה — הריהי טהורה, וטעם הדבר: מפני שהחרדה מסלקת את הדמים, ואין לחשוש שמא יצא ממנה דם ביום וסתה, ולא הרגישה בכך. ויש לדייק: טעמא [הטעם דווקא] משום דאיכא [שיש] חרדה בהיותה במחבא, ומכאן נסיק: הא [הרי] אם ביום וסתה ליכא [אין] חרדה לאשה זו — הריהי טמאה. אלמא [מכאן נסיק] שלדעת ר' מאיר דין וסתות דאורייתא [מן התורה].

ומציעים עוד בשיטותיהם של חכמים החלוקים בדין הוסתות: לימא [האם נאמר] שהני תנאי [אלה התנאים, שיוזכרו להלן], בהא [בזה, בדין וסתות] נמי פליגי [גם כן חולקים], דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינה של אשה הרואה דם מחמת מכה (פצע) הנמצא במקום המקור — אפילו ראתה בתוך ימי נדתה (בעונת הנדה או בשעת וסתה), הריהי טהורה, שכן תולים אנו דם זה כבא מן הפצע ולא מן המקור. אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל.

ואילו רבי אומר כי באשה שאין לה וסת קבוע — אומרים שיש לתלות את הדם במכה. ואולם אם יש לה וסת קבוע, וראתה דם ביום הוסת, ואפילו היה הדם מחמת הפצע שבאותו המקום — הריהי חוששת לוסתה, שמא טיפת דם מהמקור מעורבת בדם זה.

מאי לאו, בהא קמיפלגי [האם לא, בזה הם חלוקים], שמר סבר [חכם זה, רבי סבור] שדין וסתות הריהו דאורייתא [מן התורה], ולכך יש להחמיר במי שיש לה וסת קבוע. ואילו מר סבר [חכם זה, רבן שמעון בן גמליאל סבור] כי דין וסתות הריהו דרבנן [מדברי חכמים], ולכך מקילים אנו בה, ומטהרים בכגון זה אף את זו שיש לה וסת קבוע.

אמר רבינא: לא, אין זה בהכרח שחלוקים הם בדין זה, שכן יש מקום לומר כי דכולי עלמא [לדעת כולם, ואף לדעת רבי] דין וסתות הוא דרבנן [מדברי סופרים], והכא [וכאן] — בשאלה אם המקור מקומו טמא, וכל דם שעבר בו, אף שהוא דם מכה טמא, קמיפלגי [הם חולקים].

שרבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור] כי האשה עצמה טהורה מטומאת נדה. ודין וסתות הוא מדברי חכמים. ואולם הדם — הריהו טמא, כיון דקאתי [שהוא בא] דרך המקור, ונטמא בו, והריהו איפוא מטמא את האשה בטומאת ערב (כשאר אבות הטומאה), אך לא טומאת שבעת ימים (כנדה).

ואמר ליה [לו] רבי: אי חיישת [אם חושש אתה] ליום הוסת, משום שסבור אתה כי דין וסתות הוא מן התורה — האשה נמי [גם כן] הריהי טמאה, ואי לא חיישת [ואם אין אתה חושש] ליום הוסת, משום שסבור אתה כי דין וסתות הוא מדברי חכמים — אף המקור אינו מטמא את הדם הנמצא במקומו, וטהור הוא.

ד משנה בית שמאי אומרים: צריכה האשה שני עדים (אמצעי בדיקה) על כל תשמיש ותשמיש שהיא משמשת עם בעלה באותו הלילה, אחד לפני התשמיש ואחד לאחריו. ולמחרת, לאור היום, תבדוק את שני העדים הללו. או שלאחר שתשמש תבדוק את עד הבדיקה לאור הנר, ותוכל לשוב ולשמש באותו הלילה. ואילו בית הלל אומרים: אין היא צריכה לבדוק עצמה בין כל תשמיש שהיא משמשת באותו הלילה, אלא דיה בשני עדים כל הלילה, אחד שבודקת בו לפני התשמיש הראשון באותו הלילה ואחד שבודקת בו לאחר התשמיש האחרון שבאותו הלילה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

ומתרצת הגמרא: לא תימא שמדובר בהטילה ודאי נפל לבור. אלא אימא הטילה כמין נפל, שהיה ספק אם הוא נפל או רוח, ואתי ספק ומוציא מידי ספק.

ודוחה הגמרא את התירוץ: והא מדובר בברייתא בודאי נפל, שלידע אם זכר אם נקבה קתני בברייתא שלכן הציץ הכהן, אבל ספק אחר לא היה לו.

ומיישבת הגמרא: הכי קאמר: ובא כהן והציץ בו לידע אם נפל הפילה אם רוח הפילה. ואם תמצא לומר נפל הפילה - לידע אם זכר אם נקבה!

ואיבעית אימא: כיון דחולדה וברדלס מצויים שם - ודאי גררוהו, ורק מחמת הודאי התרנו ודאי איסור.

בעו מיניה מרב נחמן: "וסתות" - דאורייתא, או ^[95] דרבנן? האם חיוב הבדיקה בשעת הוסת הוא מהתורה שמא תמצא אז דם, וזאת, שלא בדקה בשעתו, אינה יכולה להסתמך על בדיקה שלאחר כך, שאולי אבד הדם שהיה בשעת הוסת.

או שמדין תורה יכולה לסמוך על כך שלא ראתה בשעת הוסת דם ולא הרגישה ביציאתו, ורק מדרבנן ^[96] חייבוה לבדוק בשעת הוסת, ואם לא בדקה אז הרי היא טהורה כי רבנן לא גזרו עליה שתהיה טמאה מספק. אלא רק חייבוה, מדבריהם ^[97], לבדוק. [ואם צריכה לחזור ולבדוק לאחר זמן הוסת יתבאר לקמן].

אמר להו רב נחמן: מדאמר הונא, חברין [חברנו], משמיה דרב: אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה, ולא בדקה בשעת וסתה, ולבסוף, לאחר שעת וסתה, ראתה, הרי היא - חוששת ^[98] לוסתה לטמא למפרע כל טהרות שנגעה בהן החל משעת הוסת, אפילו במשך כמה ימים.

וחוששת ^[99] לראייתה שאם ראתה בפחות מעת לעת לאחר שעת הוסת, הרי היא מטמאה טהרות למפרע מעת לעת משעת הראיה ולא אמרינן שמטמאה למפרע רק עד שעת הוסת!

ומשמע, מהא שמטמאה טהרות למפרע משעת הוסת, על אף שלא ראתה בשעת הוסת, אלמא - וסתות דאורייתא! כי אם היו וסתות רק מדרבנן היה זה חיוב בדיקה בעלמא, שגם אם לא בדקה אין אנו מחזיקים אותה טמאה מספק. ואם כן אין מקום לטמאות את הטהרות שנגעה בהן משעת הוסת.

איכא דאמרי: הכי קאמר להו רב נחמן - טעמא דראתה לבסוף הוא שחוששים ומטמאים את הטהרות משעת וסתה. הא לא ראתה לבסוף, אין חוששין לטמאות למפרע משעת הוסת, אלמא ^[100] וסתות דרבנן, כי אם היתה נטמאת מספק מדאורייתא כשלא בדקה, לא היינו מטהרים את הטהרות למפרע אפילו אם לא ראתה לבסוף, [כי ספק הטומאה במקומו עומד, אולי היה דם בשעת הוסת, ואבד].

[ומה שמטמאים טהרות למפרע משעת הוסת, למרות שלפי הצד שוסתות דרבנן אמרינן שלא גזרו טומאה מספק אלא רק חיוב בדיקה, היינו כשלא ראתה לאחריו, אבל הכא, שראתה דם לאחר מכן, חוששים למפרע שהיה הדם כבר בשעת הוסת, אפילו למאן דאמר וסתות דרבנן].

איתמר: אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף בדקה -

אמר רב: בדקה, לבסוף, ומצאה טמאה - טמאה, מצאה טהורה - טהורה! ושמואל אמר: אפילו בדקה לבסוף ומצאה טהורה - נמי טמאה, מפני שאורח בזמנו בא!

לימא רב ושמואל בוסתות אי הוי דאורייתא או דרבנן קמיפלגי? דמר, שמואל, סבר דאורייתא. ולכן אפילו אם בדקה אחר כך ומצאה טהורההריהיאטמאה, שמדאורייתא כל שלא בדקה הרי היא בחזקת ספק טמאה. ומר, רב ^[101] סבר דרבנן, שחייבו רק לבדוק בשעת הוסת אך לא העמידוה בספק טומאה.

אמר רבי זירא: לא! דכולי עלמא יכולים לסבור וסתות דאורייתא. ואילו רב המטהר היכי שבדקה עצמה לבסוף ומצאה טהורה, משום שכאן איירי שהבדיקה "לבסוף" היתה שבדקה עצמה לאחר הוסת מיד ^[102], כ'שיעור וסת' [שהוא הזמן הקצר של 'אותיום']. ולפיכך סובר רב שאילו היה הדם בשעת הוסת היא היתה מוצאת אותו באותה בדיקה שעשתה ב'כשיעור וסת' לאחר הוסת. ומועילה בדיקה זו גם אם נסבור שחיוב הבדיקה בשעת הוסת הוא דאורייתא. ושמואל ^[103] חולק וסובר שצריך לעשות את הבדיקה מדאורייתא בשעת הוסת עצמה, וכל שעברה שעה זאת ולא בדקה לא תועיל לה בדיקה ואפילו לא ב"כשעור וסת".

ומה שאמרנו לעיל לשיטת רב שאם הוא סובר שוסתות דאורייתא היא טמאה משעת הוסת, הוא משום שכאן מדובר שלא בדקה עצמה 'כשעור הוסת' לאחר הוסת.

רב נחמן בר יצחק אמר: בוסתות גופייהו קמיפלגי רב ושמואל, דמר, שמואל, סבר וסתות דאורייתא. ומר, רב ^[104], סבר וסתות דרב נן.

אמר רב ששת: רב ושמואל החולקים אם וסתות דאורייתא או דרבנן נחלקו כתנאי, במחלוקת תנאים.

וכמו ששנינו: רבי אליעזר אומר: אם הגיע וסתה ולא בדקה הרי היא טמאה נדה [שוסתות דאורייתא]. ורבי יהושע אומר - תבדק אחר כך, ואם תמצא טהורה, הרי היא טהורה למפרע, עוד משעת הוסת [שוסתות דרבנן].

והני תנאי, רבי אליעזר ורבי יהושע, פליגי, כהני תנאי, רבי מאיר וחכמים.

דתניא: הגיע וסתה ולא בדקה - רבי מאיר אומר טמאה נדה [לפי שוסתות דאורייתא].

וחכמים אומרים: תבדק, ואם תמצא טהורה תהיה טהורה למפרע משעת הוסת [לפי שוסתות מדרבנן].

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא שרבי מאיר סובר וסתות דאורייתא! דתנן: רבי מאיר אומר - אם היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה - טהורה, שחרדה מסלקת את הדמים.

ומדייק אביי: טעמא דאיכא חרדה הוא שאמרינן שהיא טהורה אם לא בדקה בשעת הוסת. הא ליכא חרדה ולא בדקה הרי היא טמאה, ולא תועיל בדיקה אחר כך.

אלמא ^[105], סבר רבי מאיר - וסתות דאורייתא!

לימא הני תנאי רבי ורשב"ג, כדלהלן, בהא, אם וסתות דאורייתא או דרבנן, נמי פליגי - דתניא: הרואה דם מחמת מכה שיש לה באותו מקום, הרי אפילו רואה דם בתוך ימי נדתה [בשעת וסתה] ^[106] טהורה, דברי רשב"ג.

רבי אומר: אם יש לה וסת - חוששת לוסתה ואם תראה דם בשעת וסתה היא טמאה, למרות שיש לה מכה שרואה ממנה דם.

מאי לאו בהא קמיפלגי - דמר, רבי, סבר וסתות דאורייתא ולכן חוששים אפילו ביש לה מכה, ומר, רשב"ג ^[107], סבר וסתות דרבנן, ולכן אינו חוששת כשיש לה מכה?!

אמר רבינא - לא! דכולי עלמא וסתות דרבנן, והכא ב"מקור - מקומו טמא" קמיפלגי [אם מטמא המקור כל דם העובר דרכו, ואפילו דם מכה], וזהו ביאור הברייתא: רשב"ג סבר - האשה טהורה [כי וסתות דרבנן, ובספק דם מכה לא גזרו אלא תולים במכה].

ודם - טמא, דקאתי דרך מקור [והרי הוא אב הטומאה, ומטמא את האשה טומאת - ערב, אך לא טומאת שבעה כדם נדה].

ואמר ליה רבי: אי חיישת לוסת - אשה נמי טמאה, ולא רק הדם היוצא מן המקור!

ואי לא חיישת לוסת משום שוסתות דרבנן, ולכן תולים את הדם במכתה, אין לחשוש גם לטומאת הדם עצמו, כי ^[108] מקור - מקומו טהור הוא שאין המקור מטמא את הדמים העוברים בתוכו, אלא רק את דם הנדות, והרי לדם נידות אין אתה חושש. [וזוהי כונת רבי באומרו - אם יש וסת חוששת לוסתה, דהיינו לרשב"ג קאמר, וכמבואר, ולא שסבר רבי שחוששת לוסתה].

מתניתין:

אשה העסוקה ^[109] בטהרות, שחייבת לבדוק לפני תשמיש ולאחריו - בית שמאי אומרים: צריכה ^[110] ב' עדים חדשים על כל תשמיש ותשמיש שבאותו לילה, אחד לבדיקה לפני כל תשמיש, ואחד לאחרי כל תשמיש, ותעיין ^[111] בהם למחרת, שכיון שבדיקה זאת היא רק מחמת חומר הטהרות גם אם תעיין בעדים למחרת יבורר דינם של הטהרות שנגעה בהם ^[112], שהרי אין היא נוגעת בטהרות בלילה.

או תבדוק באותם עדים כל הלילה, אבל תשמש ^[113] לאור הנר כדי שתוכל לבדוק את העד לאחר כל תשמיש לאור הנר לפני שתשמש בפעם נוספת באותו לילה.

בית הלל אומרים: דיה בשני עדים כל הלילה, ותבדקם למחרת, שאינה צריכה בדיקה ^[114] בין תשמיש לתשמיש, לפי שבדיקה זאת היא רק לחומר הטהרות, והיקלו בה חכמים.

הערות

^[95] הקשה הערוך השולחן [יו"ד קפד, ג] כיצד יתכן שוסתות הם רק מדרבנן ומהתורה לא חוששים להם, והרי רוב הנשים רואות בשעת וסתן, וכל אשה מוחזקת שתראה בשעת הוסת, ואיך לא נחשוש מהתורה לרוב ולחזקה. ונאמרו באחרונים תירוצים רבים בשאלה זו וישנם חילוקים להלכה בין התירוצים. א. החוות דעת [קפד, יא] והפרי דעה [פתיחה לשער שביעי] תירצו שכיון שרוב דמים יוצאים בהרגשה אפשר לסמוך על כך שלא הרגישה כדי להוכיח שלא היה דם. וכתירוץ זה משמע מלשון השו"ע [קפד, ט] "עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה", ומכך שהצריך שלא תרגיש, מבואר שההרגשה היא סיבת ההתר. ומכח תירוץ זה חידש החוות דעת שאם בדקה האשה בשעת הוסת ונאבד העד אסורה גם למ"ד וסתות דרבנן, שהרי בשעת הבדיקה אינה מבדילה בין הרגשת עד להרגשת דם כמבואר בגמרא נז, ב, ואין אם כן ראיה שלא הרגישה ואסורה. ובפתחי תשובה [יו"ד קפד, יח] הסתפק לאסור מטעם זה גם אשה שהטילה מי רגלים בשעת הוסת, שגם בין הרגשת מי רגלים להרגשת דם אין האשה מבדילה. ובשו"ת מהרם שיק [י] הקשה שאם כן אשה שאין לה שעה קבועה ביום הוסת לראיה תאסר אם לא בדקה, שהרי בכל רגע ביום שבו הטילה מי רגלים אפ"ל שאז יצא הדם. החזון איש [יו"ד פ, א] הקשה לתירוץ זה שבזמן הזה שאין הנשים מרגישות תאסר כל אשה שלא בדקה ביום הוסת. ב. הנודע ביהודה [קמא נה] תירץ שחזקת טהרה של האשה מוכיחה שנשארה האשה בטהרתה, ולכן לא סומכים על החזקה שאורח בזמנו בא שמורה לאיסור. והקשה בשערי יושר [שער ב פרק ח] שאורח בזמנו הוא סוג חזקה אחר מחזקת טהרה, שאורח בזמנו בא הוא טבע רוב הנשים ושייך לפרשת רוב ועדיף מרוב, וחזקת טהרה היא מדין "חזקה קמייתא" הנלמדת מבית המנוגע, שכיון שהיתה טהורה אין אומרים שנשתנה הדבר. והיות ומקובל שרוב עדיף מחזקה אין כאן ספק שקול וצריך לאסור האשה. ג. החזון איש [יו"ד פ, ז] תירץ שהיות וטבע הוסת משתנה בשינוי האויר, ובשינוי מאכל ומשתה, ואין אפשרות לדעת אם לא חל היום שינוי בדברים אלו, לכן אין צריך לחשוש מדאורייתא לוסת. ד. הערוך השולחן [יו"ד קפד, ד] כתב שלכו"ע סומכים על חזקת הוסת ואומרים שראתה האשה דם, אלא בגמ' לקמן נז, ב מבואר שדם בלא הרגשה מטמא רק מדרבנן, ולכן גם אם היה דם ביום הוסת כיון שלא הרגישה טומאתה רק מדרבנן. ומ"ד וסת דאורייתא חשש שהרגישה ולא שמה ליבה להרגשה ולכן טמאה מדאורייתא. ויש להקשות על תירוץ זה את ב' הקושיות שהבאנו לעיל אות א'. וראה בחוות דעת [קפד, י] שכתב שגם למ"ד וסתות דאורייתא אינה אסורה אלא מדרבנן, שהרי לא הרגישה, והחזו"א [יו"ד פ, טו] חולק ואוסר מדאורייתא.

^[96] הגר"ח [איסו"ב ד, יב] חידש שכל המחלוקת אם וסתות דרבנן היא האם צריך לחשוש שתראה ביום הוסת, אבל אם נמצא דם ביום הוסת מודים כולם שתולים שהוסת הוא שגרם לדם, שעיקר ענין הוסת דאורייתא הוא לכו "ע. ובזה תירץ סתירת דברי הרמב"ם שפוסק [איסו"ב ו, ו] שמנין ימי נדה וזבה דאורייתא תלויים ביום הוסת ומוכח שסבר שוסתות דאורייתא, שהרי לא יתכן לתלות דין דאורייתא בוסת, אם אין הוסת גם הוא מדאורייתא, ואילו בעבר הוסת ולא בדקה פסק הרמב"ם [איסו"ב ד, יג] שמותרת וכסוברים וסתות דרבנן, וכמבואר במגיד משנה [שם]. ולדרכו של ר' חיים אין כאן סתירה, שמדין תורה כשראינו דם ביום הוסת אומרים שטבע הוסת גרם יציאתו ומתחילים ימי נדה מחמת דם, אבל כל עוד לא נמצא דם אין חוששים מהתורה שיבוא, ורק מדרבנן מחויבת לבדוק. ואולם החזו"א [בגליונות איסו"ב ד, יב] דחה ראיה זו, שאפשר לומר שמדאורייתא הוסת הוא רק גורם שלא תראה דם בשאר הימים, אבל אין הוסת סיבה חיובית לראיה באותו היום, ולכן לענין ימי זיבה שיסודם הוא שכל דם שבא שלא כדרך הנשים מטמא בזיבה, די בכך שימנע הוסת מלראות בשאר הימים כדי לקבוע שיצא הדם שלא כדרך הנשים. אבל לחייב בדיקה מחשש שראתה ביום הוסת, אי אפשר בלא שיהא גורם חיובי ליציאת דם, ולכן דין הבדיקה הוא רק מדרבנן. עוד ישב הגר"ח ביסוד זה את הרמב"ם [איסו"ב ד, יב] שהביא את הפסוק "והזרתם את בני ישראל" כמקור לדין וסת, ומשמע גם מכאן שסובר הרמב"ם וסתות דאורייתא. ועוד תירץ בזה פסק הרמב"ם [שגגות ה, ו] שהבא על אשתו סמוך לוסת ונמצאת טמאה חייב קרבן, ובשאר הזמנים פטור, ואם וסתות דרבנן קשה כיצד יביא קרבן מכח דין דרבנן.

^[97] מלשון רש"י [טו, א] שבד"ה "דאורייתא" כתב "מחזיקין בטומאת ספק", ובד"ה וסתות דרבנן פירש "הצריכוה חכמים לבדוק", משמע שאם וסתות דאורייתא יש חשש טומאה, ואם וסתות דרבנן זהו רק חיוב בדיקה. אולם בד"ה "וסתות" כתב רש"י שגם למ"ד וסתות דאורייתא יש רק חיוב בדיקה. ונראה שאי אפשר לומר שיש רק חיוב בדיקה לסוברים וסתות דרבנן שהרי ביום הוסת אסורה לבעלה גם אחרי שבדקה מחשש שתטמא, ועוד שדעת החוו"ד [קפד, י] הנודע ביהודה [קמא כה] ועוד הרבה מהפוסקים שביום הוסת החשש דאורייתא לכו"ע. וצריך לומר שמדין תורה יכולה אחרי שעבר הוסת לסמוך על כך שלא הרגישה כהוכחה שלא היה דם, ורבנן חייבו שתבדוק ולא תסמוך על העדר הרגשה. אבל אם וסתות דאורייתא וישנו חשש גמור שיבוא דם מעיקר הדין אי אפשר לסמוך על ההרגשה, שרוב נשים רואות בוסת סותר לרוב דמים בהרגשה, וראה בפרדס רימונים [קפד, יב] שביאר כן. ובחזו"א [יו"ד פ, יט] כתב שגם אם וסתות דאורייתא זהו רק דין בדיקה ולא חשש טומאה.

^[98] רש"י ביאר שחוששת לוסתה הוא לענין טומאת טהרות למפרע, והקשו התוספות [ד"ה אלמא] שגם למ"ד וסתות דרבנן כשראתה דם טמאה למפרע עד שעת הוסת, ואין בזה מחלוקת. והקשה בגליון הש"ס מהיכן פשוט לתוספות שגם למ"ד וסתות דרבנן טמאה למפרע. ונראה לתרץ שהתוספות כאן סברו כפי שיטתם לעיל טו, א [ד"ה "אפילו"] שגם אם וסתות דרבנן כל זמן שלא בדקה נשאר החשש כביום הוסת, ולכן היה פשוט להם שבראתה, שהוא גרוע עוד יותר מלא בדקה אסורה. ורש"י שחלק על התוספות וסובר שאין צריך לבדוק, סובר שגם אם בדקה ומצאה דם, אינה טמאה עד הוסת. ובמגילת ספר [לו, ד] תירץ שמשנה מפורשת היא לקמן סג, ב "היתה למודה לראות בתחילת הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות", הרי שלכל הפחות לענין טומאת טהרות למפרע חוששת לוסתה, ועל משנה זו נסתמכו התוס' בקושיתם. תוספות סוברים ש"חוששת לוסתה" פירושו שכל אשה ז' ימים ראשונים מראיתה היא נדה, ואחר כך מתחילים י"א ימי זיבה, והמוצאת דם אחר הוסת שאינה יודעת האם בשעה שנמצא הדם יצא גם מהגוף ועליה להתחיל מנין ימי נדה מרגע זה, או שדם זה כבר יצא ביום הוסת והעמידהו כותלי הרחם והתחילו ז' ימי נדה ביום הוסת, ונפק"מ למקרה שתראה שדם ביום השמיני מהוסת, שצריכה לחוש לדם זה גם מדין זיבה.

^[99] צריך עיון מדוע מטמאים למפרע טהרות שקודם הוסת והרי בגמרא ד, ב מבואר שאשה שיש לה וסת אין בה טומאה למפרע שתולים שביום הוסת הגיע הדם. ותירצו בתוספות [ד"ה וחוששת] שדווקא דם שנמצא ביום הוסת אינו מטמא למפרע אבל הנמצא אחר כך מסתבר יותר לתלות שיצא אחרי הוסת, מאשר לתלותו שיצא בוסת והעמידהו כותלי הרחם. ויש לעיין שביאור זה מיישב מדוע טמאה משעת הוסת והלאה, עדיין קשה מדוע טמאה גם קודם הוסת, ולא תולים שהיתה טהורה עד שעת הוסת.

^[100] הקשו התוספות [ד"ה "אלמא"] כיצד אפשר לומר שרב נחמן סובר וסתות דרבנן, והרי רב נחמן פשט הספק מדברי רב הונא, ולעיל [טו, א] מצינו במפורש שרב הונא סובר וסתות דאורייתא. ותירצו שבסוגיתנו ביאר רב הונא את דברי רב הסובר וסתות דרבנן. ולעיל היא שיטת רב הונא עצמו שוסתות דאורייתא. החוות דעת [יו"ד קפד, י] מתרץ את קושית התוספות שגם אם וסתות דרבנן זהו דווקא כשאומרת שלא הרגישה במשך היום, ויש ראיה מכך שלא הרגישה שלא היה כלל דם, אבל לעיל טו, א מדובר בבא מהדרך ולא שאל את אשתו אם הרגישה, שהרי שם מדובר גם כשהאשה ישנה, ובלא בירור כלל מודה גם רב הונא שוסתות דאורייתא. ומדברי החוות דעת מבואר שהמחלוקת אם וסתות דאורייתא או דרבנן שהביאה הגמרא בטו, א איננה אותה המחלוקת שמובאת בסוגיתנו, שבטו, א נחלקו האם בלא ראיה להתיר אסורה מדאורייתא, ובסוגיתנו מודים כולם שבלא ראיה האיסור מדאורייתא, ונחלקו רק באומרת לא הרגשתי האם נתיר מדאורייתא מחמת דבריה. ונראה שהתוספות שלא תירצו כחוות דעת הם כפי שיטתם [טו, א ד"ה אפילו] שאין מקום לחלק בין יום הוסת לאחריו, ובהכרח שלא סברו שסיבת ההתר היא מכך שלא הרגישה שהרי ביום הוסת לא שייכת הוכחה זו. והחוות דעת סובר כבית יוסף [קפד] שהוכיח שהרשב"א חולק על התוספות.

^[101] הרמב"ן [טו, א] הוכיח מהלשון "בדקה ומצאה טהורה" שגם אם וסתות דרבנן אסורה האשה אחר הוסת עד שתבדוק וכשיטת התוספות [טו, א ד"ה "אפילו"], שהרי מימרה זו היא מדברי רב שהעמידה הגמרא שסובר וסתות דרבנן. ואולם מרש"י [ד"ה וסתות דאורייתא] משמע שחולק וסובר שלמ"ד וסתות דרבנן אין צריך בדיקה אחר הוסת, וכן היא גם שיטת הרי"ף והרמב"ם [איסו"ב ד, ט] כפי שביאר דבריהם הרמב"ן [טו, א]. וצריך לומר שיפרשו שהוצרך רב להזכיר "בדקה" בשביל תחילת המימרה שנמצאת טמאה, ורק ע"י בדיקה שייך שתדע שטמאה.

^[102] צריך לבאר מה בירור יש בבדיקה בשיעור אותיום אחר יום הוסת, והרי אין החשש רק שמא ראתה ברגע האחרון של היום אלא בכל רגע במשך היום יתכן שראתה, ובדיקת אותיום רק מבררת שרגע אחד קודם לא היה דם ומוכיחה על טהרה ברגע אחרון של הוסת, אבל אין בה ברור על שאר היום. ותירץ החוות דעת [יו"ד קפד, ט] שסוגיתנו עוסקת באשה שראיותיה קבועות גם לשעה מסוימת, ובמקרה כזה אפשר שתבדוק אותיום אחרי שעת הוסת ותוכיח על טהרתה. והקשה החוות דעת והרי הלכה כרבנן [סג, ב] שאין וסת לשעות, ואם כן גם כשיש לה שעה קבועה אין משתנה דין הוסת. ותירץ שרק לחיוב פרישה מבעלה לא סומכים על השעה הקבועה אבל לדין בדיקה אינה צריכה לבדוק אלא ברגע הוסת. החזו"א [יו"ד פ, יט-כא] מחדש שגם אם וסתות דאורייתא אין הכוונה שישנו חשש שתראה ביום זה, ומודים כולם שאין טבע הוסת גורם ספק, אלא מהלכה למשה מסיני נאמר חיוב דין לבדוק ביום זה, ואף על פי שהבדיקה אינה הוכחה שלא היה דם בשאר היום. ומטעם זה מועילה גם בדיקה בשיעור אותיום אחר הוסת, ואפילו שביררה הבדיקה רק את הרגע האחרון ביום, די בכך לקיים דין בדיקה, שהרי גם כשבודקת בתוך הוסת הבירור הוא רק על רגע הבדיקה. בשבט הלוי [קפד, ד] כתב שביום הוסת ראוי שתבדוק ג' פעמים בוקר צהרים וערב שרק בכך יוכח שלא היה דם במשך כל היום, ואין מספיקה בדיקה אחת שמוכיחה רק על אותו הרגע. והוסיף שמי שקשה לה תבדוק פעם אחת בערב ותהיה הבדיקה גם בחורים ובסדקים, ואם תמצא טהורה יש בזה ראיה שלא היה דם במשך כל היום, שאם היה דם ביום הוסת הוא היה נשאר בחורים וסדקים. אבל החזו"א [במכתב בספר טהרת בת ישראל] פסק שמספיקה בדיקה אחת ובכל רגע שתרצה במשך יום הוסת, וזה לשיטתו שהבדיקה אינה לברר לגמרי אלא יש רק דין בדיקה לבדוק רגע אחד ביום.

^[103] יש לבאר מהו טעמו של שמואל שלא סמך על בדיקה אותיום אחר הוסת והרי במשנה [יד, א] מצינו שדם הנמצא בשיעור אותיום אחר הביאה חייבים חטאת, ומכך שמביאה קרבן מוכח שדם שיצא מהגוף בזמן קצר שכזה ודאי כבר פירש קודם, ומדוע נחמיר בבדיקות הוסת יותר מבאיסור חולין בעזרה. ובחידודי הלכות ביאר, ששמואל סובר כרבי אושעיא [ס, ב] שהמשנה [יד ב] מדברת דווקא אחר תשמיש, שמעכב השמש לדם מלצאת כשיעור אותיום. אבל כשאין מעכב, הוא יוצא מיד, ולכן בעבר הוסת כשאין דבר המעכב את הדם, אפילו בדקה אותיום חוששים שמא יצא קודם, ונפל לארץ. ורב הסובר שמועילה בדיקת אותיום, סובר כבר פדא, החולק שם על רבי אושעיא. החזו"א [יו"ד פ, כא] תירץ על פי שיטתו שהובאה בהערה הקודמת שיש רק דין לבדוק ואין צורך בבירור, וסבר שמואל שדין הבדיקה מחייב לעשות את מעשה הבדיקה דווקא ביום הוסת, ואין תועלת בבירור שישנו בבדיקת אותיום לקיום דין בדיקה. רש"י [ד"ה "וכאן שלא"] הביא פירוש נוסף בתירוץ רבי זירא, שרב ושמואל לא נחלקו כלל ולכו"ע מועילה בדיקה אותיום, ודברי רב הם בבדיקה בתוך אותיום שמועילה ושמואל דיבר בבדיקה אחר אותיום. "וכאן שלא בדקה עצמה כשיעור וסת" הוא ביאור באיזה מקרה דיבר שמואל, ולפירוש זה מיושבת היטב המשנה יד, א בין לרב ובין לשמואל.

^[104] התוספות [ד"ה "ורב נחמן"] הכריעו להלכה שוסתות דרבנן משום שרב נחמן בר יצחק שהוא בתראי סובר שלרב וסתות דרבנן, והלכה כרב באיסורים. וכן פסק השו"ע [יו"ד קפד, ט]. ואף על פי שהגמרא לקמן [סג, ב] דורשת את איסור יום הוסת מהפסוק "והזרתם", תירץ הראב"ד שזהו אסמכתא בלבד. ונסתפקו הפוסקים האם לכל הדינים וסתות דרבנן, או שרק דין בדיקה הוא מדרבנן אבל חיוב פרישה הוא מדאורייתא. א. הנודע ביהודה [קמא, נה] סובר שרק כשעבר הוסת והספק הוא על העבר מותרת מדאורייתא שיש חזקה שנשארה בטהרתה, אבל ביום הוסת עצמו אסורה האשה מדאורייתא, שביום זה יש גם חשש שתראה בעתיד תוך כדי ביאה, וחזקה לא מלמדת על העתידות. ב. החוות דעת [קפד, י] חילק גם הוא בין חשש בעבר לחשש בעתיד אולם מטעם אחר, שרק אחר הוסת שאומרת שלא הרגישה, אפשר לסמוך על כך שרוב דמים באים בהרגשה כדי להוכיח שלא היה דם, אבל ביום הוסת עצמו ישנו חשש שתראה תוך כדי ביאה בהרגשה. ג. הרא"ה [בדק הבית ד, א] והמאירי מחדשים שחיוב הפרישה מתשמיש ביום הוסת הוא משום שביום זה שמסוגל לראיה חוששים שיגרום התשמיש לדם לצאת, ולכן דווקא כשעבר היום ולא שימשה וכל החשש הוא שגרם הוסת לבדו לדם מדאורייתא לא חוששים. ופירוש זה באיסור תשמיש ביום הוסת כתב גם הב"ח [יו"ד קפד, ד"ה "ופרישה"], אולם הוא סובר שגם חשש זה הוא רק מדרבנן. ד. הערוך השולחן [יו"ד קפד, ד] סובר שגם אם וסתות דרבנן ודאי הוא שיבוא הדם ביום זה, ואף על פי כן כיון שלא הרגישה אין איסור דאורייתא. וביום הוסת שיש עדיין מקום לחשש שתראה בהרגשה אסורה מדאורייתא. ולפי כל השיטות הללו מיושבת הגמרא בשבועות [יח, א] שהבא על אשתו בסמוך לוסת חייב בקרבן, ומכך שמחייב הוסת קרבן מוכח שוסתות מדאורייתא, ודלא כמ"ד וסתות דרבנן, ולמבואר שמודים כולם שביום הוסת האיסור הוא מדאורייתא ניחא. וראה מה שכתב הגר"ח [איסו"ב ד, יב] לדחות ראיה זו. החזו"א [יו"ד פ, יט] סובר להפך שגם אם וסתות דאורייתא זהו רק לדין בדיקה, אבל חיוב פרישה מתשמיש ביום הוסת מודים כולם שהוא רק מדרבנן.

^[105] הקשו התוספות [ט, א ד"ה "הא"] אולי מדובר שבדקה ומצאה טמאה, ובמקרה שכזה גם אם וסתות דרבנן טמאה למפרע, וקמ"ל רבי מאיר שבהיתה במחבוא אין חוששים. ותירצו שעיקר ההוכחה שוסתות דאורייתא הוא מלשון "הדמים" שנקט רבי מאיר שמשמע דמים הידועים ומבוררים לבוא. הרשב"א והרמב"ן הקשו לשיטתם שגם אם וסתות דרבנן אסורה עד שתבדוק, אפשר שסבר רבי מאיר וסתות דרבנן והיתה במחבוא פטורה מלבדוק. ותירץ הרמב"ן שלמ"ד וסתות דרבנן אם לא היתה יכולה לבדוק ביום הוסת פטורה מבדיקה גם אחרי הוסת. וביאר הפרדס רימונים [קפד מקש"ז, יב] שסובר הרמב"ן שכל חיוב הבדיקה אחר הוסת הוא משום קנס, על שעברה על תקנת חז"ל, אבל מעיקר הדין אם וסתות דרבנן לא חוששים לטומאה, ולכן אם נמנעה בלבדוק בוסת משום אונס אין טעם לקנס פטורה מבדיקה. והקשה הפרדס רימונים מהרמב"ן בהלכותיו [פרק ה, הלכה כד] שכתב שהיתה במחבוא מותרת משום שחרדה מסלקת הדמים, והרי להלכה שוסתות דרבנן א"צ לטעם זה ומותרת משום שאין סיבה לקנס. ויש לבאר את עיקר דברי הרמב"ן שחיוב הבדיקה הוא רק משום קנס, שלכאורה אם אין חשש טומאה מדוע תקנו כלל לבדוק, ובלא תקנה גם לא תהיה סיבה לקנוס את הנמנעת מלבדוק. ונראה לתרץ על פי מה שכתב הר"ן [שבועות ה, א] שהטעם שעבר הוסת פטורה מלבדוק אינו משום שאין חשש טומאה, אלא משום שאין תועלת בבדיקה בשעה זו, שגם אם ימצא העד נקי אין לנו בירור שלא היה דם בשעת הוסת ואבד, שאין דרך כותלי הרחם להעמיד דם. ואפ"ל שגם הרמב"ן סובר כן ולכן כתב שבדיקה אחרי הוסת היא רק משום קנס, אבל בדיקה ביום הוסת עצמו מודה גם הוא שהיא מעיקר הדין.

^[106] התוספות [ד"ה "ומר"] הקשו וכי אשה שיש לה מכה תהיה טהורה לעולם משום שנתלה כל דם שתראה במכה, והרי קודם שהיה לה מכה היה טבעה לראות ככל הנשים, ובודאי חלק מהדמים אינם מהמכה. ותירצו שדווקא כשמרגישה שהמכה מדממת מותרת, אבל כשיצא דם בלא שתחוש דימום במכה אסורה, ולסוברים שוסתות דאורייתא גם במקרה זה אסורה, ואף על פי שידוע שהמכה הוציאה דם, חוששים שגם המקור הוציא דם יחד עמו ונתערבו הדמים זה בזה. הרשב"א [תורת הבית בית ז שער ד כג, א] חולק על התוספות וסובר שגם בלא הרגשת דימום מהמכה מותרת, שכיון שאשה זו אינה יכולה לבדוק עצמה לא רצו חכמים לאוסרה לבעלה. והקשה החתם סופר כיצד הקלו בספק איסור דאורייתא. ובערוך לנר תירץ שמכיון שדם שיצא בלא הרגשה מותר מהתורה, ומה שאסורה הרואה דם בלא הרגשה הוא משום החשש שמא הרגישה ולא שמה לב, לכן כשיש צד נוסף להתיר, שאולי הדם מהמכה יש כאן ספק ספיקא ומותרת.

^[107] הרמב"ן סובר שגם אם וסתות דרבנן לא התירו כשעבר הוסת עד שתבדוק ותהיה ראיה שלא היה דם ביום הוסת, וכן היא גם שיטת התוספות [טו, א ד"ה "אפילו"]. ויש להקשות שגם למ"ד וסתות דרבנן מדוע מותרת כשיש לה מכה, והרי חסרה לנו הבדיקה הנצרכת להתר, וגם אם הדם שנמצא בעד אינו סיבה לאסור, אין בבדיקה זו ראיה להתר. ותירץ הרמב"ן שהקלו חכמים במקום שאין אפשרות לבדוק והתירו איסור וסתות שהוא מדבריהם.

^[108] הרמב"ם [איסו"ב ח, יד] פסק שאשה שראתה דם מחמת מכה, היא טהורה, והדם טהור, וכרבי שמקור מקומו טהור. ולכאורה סותר הוא בזה למה שפסק [משכב ומושב א, ט] שיולדת שיצא דם מהדופן עם הולד, "אותו הדם אב מאבות הטומאה שהמקור מקומו טמא". ותירץ בחידודי הלכות [סו] שרק דם שבא מהרחם נטמא במגע המקור אבל דם מכה שתולדתו במקום אחר גם כשנגע אחר כך במקור אינו נטמא. ולדבריו פירוש דברי רבי הוא, "אי חיישת לוסת" והדם הוא מהרחם ולכן נטמא במקור, תטמא גם את האשה. ואם "לא חיישת לוסת" ואינך מסתפק שהדם הוא מהרחם, אלא תולים שהגיע ממכה, אם כן גם לא יטמא במגע במקור.

^[109] במשנה לעיל יא, א מצינו שחייבת אשה לבדוק קודם תשמיש, ונשנה דין זה פעם נוספת במשנה יד, א. אולם במשנה טו, א מבואר להפך ש"כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן". ותירצה הגמרא [יא, ב] שהמשניות שחייבו בדיקה עסקו באשה שעוסקת בטהרות, אבל אשה שאינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה והיא בחזקת טהרה. ונחלקו הראשונים אם תירוץ זה נשאר למסקנא, שבדף יב, ב אמר ר"י אמר שמואל הלכה כרב חנינא בן אנטיגנוס שחייב אשה שאין לה וסת קבוע לבדוק קודם תשמיש ואחריו, ונסתפקה הגמרא אם דין זה הוא גם באשה שאינה עסוקה בטהרות, והסיקה "מאן דמתני הא לא מתני הא", ובפירוש תירוץ זה מצינו ג' פירושים שהם ד' שיטות להלכה: א. רש"י הרמב"ן והרשב"א [תורת הבית בית ז שער ד] ועוד הרבה מהראשונים סוברים שאין שינוי להלכה במסקנת הגמרא, ונשאר הדין שאשה שאינה עסוקה בטהרות פטורה מבדיקה. ב. הר"ח והרמב"ם [איסו"ב ד, יד] מבארים את תירוץ הגמרא שיש מחלוקת האם נשים שאין להן וסת קבוע חייבות בבדיקה גם כשאינן עסוקות בטהרות והכריע שמואל לחומרא. ולשיטתם כן היא ההלכה שרק אשה שיש לה וסת קבוע פטורה מבדיקה כשאינה עסוקה בטהרות, אבל אם אין לאשה וסת קבוע חייבת תמיד לבדוק קודם תשמיש ואחריו. וטעם החילוק בין אשה שיש לה וסת לאשה שאין לה כתב הר"ן [שבועות ב, א] שאשה שאין לה וסת קבוע מושפעת ראית הדם אצלה מגורמים שונים ויש לחשוש שגם התשמיש יגרום לה לראיה. ג. הרי"ף [שבועות ב, א] סובר שבג' פעמים ראשונות שמשמשת אשה שאין לה וסת קבוע חייבת לבדוק קודם תשמיש ואחריו, ואחר כך הוחזקה שאינה רואה ופטורה. ד. הראב"ד למד בדברי הרי"ף וכן הש"ך [קפו, א] שכל הנשים פטורות מבדיקה, ורק אשה שראתה פעם אחת מחמת תשמיש צריכה לבדוק אחר כך ג' פעמים. למעשה הקל הרמ"א [קפו, א] ופסק כרוב הראשונים שגם אשה שאין לה וסת פטורה מבדיקה. הבאר היטב [קפו, א] הביא שנהגו לבדוק קודם תשמיש וכן הכריע באגרות משה [חלק ג, כ].

^[110] נחלקו הראשונים לאיזה בדיקות משמשים ב' העדים המוזכרים במשנה, רש"י [ד"ה "שני עדים"] פירש ששניהם לבדיקת האשה, אחד לקודם תשמיש והשני לאחריו. וכתב הרמב"ן שלמד רש"י את פירושו מלשון "צריכה", שנקטה המשנה בלשון נקבה משום שמדובר בעדי האשה. והקשה הרמב"ן שבמשנה לעיל [יד, א] מבואר שרק צנועות מהדרות ומתקנות להן עד נוסף לאחר תשמיש אבל שאר נשים משתמשות באותו העד לבדיקה שלפני ואחרי תשמיש, ולפירוש רש"י לא דיברה משנתינו בסתם נשים. עוד הקשה הרמב"ן מדוע לא הזכירה המשנה גם את עד הבעל ובדיקותיו. הריטב"א הוסיף להקשות שהמשנה יד, א הזכירה ג"כ "ב' עדים" ושם הפירוש עד אחד לאשה והשני לבעל, ואין מסתבר שנקטו ב' משניות סמוכות לשון זהה בפירוש שונה. ומחמת קושיותיהם חולקים הרמב"ן והריטב"א ומפרשים שגם במשנתינו "ב' עדים" הכוונה אחד לעד האשה שבודקת בו לפני התשמיש ולאחריו, ועד השני הוא לבעל. ומה שנקטה המשנה "צריכה" בלשון נקבה אף על פי שמדובר גם בבדיקת הבעל, תירץ הרמב"ן שהאשה דרכה להכין את העדים. הריטב"א תירץ שכיון שהדם מגיע מהאשה דיברו בה. ולפירוש הרמב"ן אין צריך להעמיד המשנה דווקא בעדים חדשים, שדווקא רש"י שהעמיד ששני העדים הם לאשה הוצרך לזה כדי לבאר מדוע שלא תשתמש האשה באותו העד קודם התשמיש ואחריו, אבל לרמב"ן שביאר ששני העדים הם לשני בני אדם שונים פשוט שנצרכים שני עדים נפרדים. התוספות [ד"ה בית שמאי] פירשו המשנה כרמב"ן שעד אחד הוא לבעל, אולם סוברים שצריכים העדים להיות חדשים שכן הוא עיקר הדין בבדיקה אחר תשמיש.

^[111] נחלקו רש"י והרמב"ן האם גם העד שבדקה בו קודם תשמיש יכולה להמתין ולעיין בו רק בבוקר, או שדין זה הוא בעד שבדקה בו לאחר תשמיש, ונובעת מחלוקת זו ממחלוקתם בביאור המשנה. רש"י [ד"ה שני עדים] סובר שגם בעד שבדקה קודם תשמיש יכולה לעיין רק למחר, וזה כשיטתו שהמשנה דיברה גם על עד זה. אבל הרמב"ן שפירש שהמשנה דיברה רק על עדים שלאחר תשמיש, סובר שרק בהם יכולה להמתין, אבל קודם תשמיש אסור לה לשמש עם בעלה קודם שתעיין בעד. עוד נחלקו רש"י והרמב"ן מהו טעם התקנה לבדוק קודם תשמיש, הרמב"ן מפרש שחששו לאיסור נדה לבעלה, ואף על פי שבסתם נשים לא תקנו זהו משום שלא חידשו בדיקות לצורך זה, אבל בעסוקה בטהרות שבין כך בודקת הוסיפו עוד בדיקה להצילה מאיסור לבעלה. וטעם זה שייך לשיטתו שחייבים לבדוק העד לפני התשמיש, ואם יהיה דם ידעו קודם המעשה וימנעו מאיסור. אבל רש"י הסובר שאין צורך לעיין בעד קודם תשמיש, ביאר [בעמוד ב ד"ה "זו מוכיחה"] שהבדיקה קודם תשמיש היא רק כדי שאם ימצא דם ידעו שחייבים חטאת.

^[112] שיטת רש"י ורוב הראשונים שאשה שאינה עסוקה בטהרות פטורה מבדיקה קודם תשמיש, ולדבריהם מובן היטב שאפשר להמתין בעיון בעד עד לבוקר, שאין חשש שיטמאו טהרות כתוצאה מהמתנה זו. ואולם הרמב"ם [איסו"ב ד, יד] והר"ח [הובא ברש"י יב, ב] סוברים שגם אשה שאינה עסוקה בטהרות חייבת בבדיקה, כדי לברר שאינה אסורה לבעלה, וצריך עיון כיצד יפרשו דין המשנה שיכולה להמתין בעיון בעד לבוקר, וממשיכה לשמש עם בעלה כל הלילה. ותירץ הסדרי טהרה [קפו, ג] שהרמב"ם יעמיד משנתינו באשה שיש לה וסת קבוע, שבה מודה גם הוא שלא חששו לאיסור נדה. אבל מהרמ"א [קפו, ב] מוכח שחולק וסובר שלרמב"ם נאמר דין משנתינו גם באשה שאין לה וסת וגם היא אינה צריכה לעיין עד הבוקר, וכן מוכח מהכסף משנה [איסו"ב ד, טו] והערוך לנר [טז, ב] שאין מחלוקת בין הראשונים בפירוש משנתינו. וצריך לומר שאף על פי שסובר הרמב"ם שחייבו בדיקה גם להציל מאיסור נדה לבעלה, לא הטריחו אותה לקום ולעיין באמצע הלילה. בעיקר הדין שהקלו בבדיקות לאשה שאינה עסוקה בטהרות, הקשה הרע"א [חלק א, סב] שאיסור נדה לבעלה חמור יותר מטומאת טהרות, שהבא על הנדה עונשו כרת ומדוע הקלו באיסור החמור. ותירץ הרע"א שדם שיצא בלא הרגשה אינו אוסר אשה לבעלה [כדלקמן נז, ב], ואילו לטהרות גם בדם כזה יש טומאה, ולכן באיסור נדה כיון שלא הרגישה אינה אסורה מדאורייתא והקלו בבדיקות, מה שאין כן לטהרות שאינם תלויים בהרגשה, חששו לטומאה דאורייתא חייבו בירור בבדיקה.

^[113] הרמב"ן הקשה על פירוש רש"י שמצריך עדים חדשים, מה יועיל אור הנר והרי משתמשת היא באותם עדים ואינם חדשים. והוכיח מזה כפירושו שמועילים גם ישנים. ותירץ הרש"ש [בתוספות ד"ה ב"ש] שפירוש "חדשים" שכתב רש"י כוונתו שצריך עדים אחרים לכל בדיקה ולא תשתמש באותו העד, כדי שתדע אם הדם הוא מלפני תשמיש או מאחריו, ומודה גם רש"י שאפשר להשתמש בעדים ישנים, ואולם בתוספות כתוב במפורש שהעדים צריך להיות חדשים. ותירץ בערוך לנר שאם מעיינת בעד מיד אחר הבדיקה קודם שנספג הדם בעד מודים כולם שגם עד ישן כשר לבדיקה.

^[114] כן היא שיטת רש"י, שלב"ה אין צריך לבדוק בין תשמיש לתשמיש. התוספות [ד"ה בית שמאי] סוברים שגם בית הלל מודים שחייבת לבדוק אחר כל תשמיש, וכל המחלוקת היא שבית שמאי הצריכו שהעדים שבודקים בהם אחרי התשמיש יהיו חדשים, ובית הלל סוברים שאפשר לבדוק גם בעדים ישנים. ומחלוקת זו היא רק בעדים שבודקת בהם אחרי התשמיש אבל בעד שבודקת קודם תשמיש מודים כולם שרק צנועות מהדרות ולוקחות עד חדש וכמפורש במשנה יד, א. וכפירוש התוספות סובר גם הרמב"ם [איסו"ב ד, יז]. מהרמ"א [יו"ד קפו, ב] נראה שפסק כרש"י, אולם הסדרי טהרה הגיה ושינה הגירסא ברמ"א שגם הוא פוסק כתוספות.

"שהטילה כמין נפל לבור", ויש איפוא ספק אם היתה שם טומאה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that she cast an item similar to a non-viable newborn into a pit. Perhaps it was not a non-viable newborn; it might simply have been congealed blood, which does not transmit impurity. Therefore, this is a conflict between uncertainty and uncertainty. It is unclear whether there was anything in the pit that could have rendered the priest ritually impure, and even if there was, it might already have been dragged away.

The Gemara challenges: But isn’t it taught in the baraita: And a priest came and looked into the pit to ascertain whether it was male or whether it was female? This indicates that the only uncertainty was with regard to its sex; it was certainly a non-viable newborn.

The Gemara answers that this is what the baraita is saying: And a priest came and glanced at the baby to ascertain whether the woman discharged a non-viable newborn, or whether she discharged an amorphous mass. And if you say that she discharged a non-viable newborn, he sought to ascertain whether it was male or whether it was female.

And if you wish, say instead that this was not a conflict between certainty and uncertainty; rather, it was between two certainties. Since martens and hyenas are common there, they certainly dragged it away immediately. Consequently, the ruling in this case does not contradict the principle that an uncertainty does not override a certainty.

§ The Gemara returns to the issue of a woman’s examination at the projected time of her period. The Sages asked Rav Naḥman: Does the concern for impurity of women at the projected time of their periods, and in turn the obligation for her to perform an examination at that time, apply by Torah law? If so, if a woman did not examine herself she is ritually impure, even if she later examined herself and did not find any blood, as it is assumed that she emitted blood without her seeing it. Or perhaps the concern for impurity of women at the projected time of their periods, and in turn the obligation for her to perform an examination at that time, applies by rabbinic law? If so, a woman who did not examine herself at the time and did not sense the emission of blood can still examine herself after that time and would be ritually pure.

Rav Naḥman said to them: A resolution can be found for your dilemma from that which Huna our colleague said in the name of Rav: With regard to a woman who has a fixed menstrual cycle, and the projected time of her period arrived and she did not examine herself, and ultimately, when she did examine herself, she saw blood, the halakha is that she must be concerned for ritual impurity from the projected time of her period and that therefore any pure items she touched since then are impure. And additionally, she must be concerned for ritual impurity with regard to the twenty-four hours prior to her seeing the blood, and any items she touched during those twenty-four hours are impure, even if she saw the blood a short while after the projected time of her period. Evidently, the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by Torah law, which is why the halakha is stringent.

There are those who say that this is what Rav Naḥman said to the other Sages: The reason for Rav’s ruling that pure items she touched are retroactively considered impure is that she ultimately saw blood, from which it may be inferred that if she did not see blood, one is not concerned about the status of pure items that she touched from the projected time of her period, despite the fact that she neglected to examine herself at the time. Evidently, the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by rabbinic law.

§ Since the Gemara mentioned Rav’s ruling it cites the dispute between Rav and Shmuel with regard to this halakha. It was stated that these amora’im disagree about a woman who has a fixed menstrual cycle, and the projected time of her period arrived and she did not examine herself, and ultimately she examined herself. Rav says: If she examined herself at this later time and found that she was ritually impure, she is impure; and if she found that she was pure, she is pure. And Shmuel says: Even if she later examined herself and found that she was pure, she is impure. This is because the manner of women, i.e., a women’s menstrual period, comes at its usual time.

The Gemara suggests: Shall we say that Rav and Shmuel disagree with regard to the concern for impurity of women at the pro-jected time of their periods? As one Sage, Shmuel, who rules that the woman is impure in both cases, holds that this concern for impurity applies by Torah law, and one Sage, Rav, who says that if her subsequent examination came out clean then she remains pure, holds that this concern for impurity applies by rabbinic law.

Rabbi Zeira says: It is possible that everyone, even Rav, agrees that the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by Torah law, and the reason Rav deems the woman pure in this case is that here it is a situation where she examined herself within the period of time needed for the onset of menstruation, i.e., very close to the projected time of her period, and therefore it is assumed that if there was blood at the projected time of her period she would have seen it upon this examination. By contrast, there, in other cases of subsequent examinations, she did not examine herself within the period of time needed for the onset of menstruation.

Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Actually, Rav and Shmuel disagree with regard to the matter of the projected time of their periods itself, as one Sage, Shmuel, holds that the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by Torah law, and one Sage, Rav, holds that the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by rabbinic law.

The Gemara continues to discuss this dispute between Rav and Shmuel. Rav Sheshet says: This disagreement between Rav and Shmuel is parallel to a dispute between tanna’im: Rabbi Eliezer says that a woman who has a fixed menstrual cycle but who did not examine herself at the projected time of her period is ritually impure as a menstruating woman, which indicates that in his opinion the examination at the projected time of a woman’s period applies by Torah law.

And Rabbi Yehoshua says that she should be examined now, despite the elapsed time, and if the examination came out clean she is pure retroactively as well. Apparently, Rabbi Yehoshua maintains that this examination applies by rabbinic law. The Gemara adds: And the dispute of these tanna’im is parallel to the dispute of those tanna’im, as it is taught in a baraita that Rabbi Meir says: She is ritually impure as a menstruating woman, and the Rabbis say: She should be examined now.

Abaye said: We, too, learn likewise in a mishna, as we learned in a mishna (39a): Rabbi Meir says: If a woman was in hiding from danger, and the projected time of her period arrived and she did not examine herself, nevertheless she is ritually pure, as it may be assumed that she did not experience bleeding because fear dispels the flow of menstrual blood, and therefore there is no concern that she might have emitted blood without sensing it. By inference, the reason she is pure is that there is fear of danger; but if there is no fear upon this woman, she is impure. Evidently, Rabbi Meir maintains that the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by Torah law.

The Gemara further suggests: Shall we say that these following tanna’im also disagree with regard to this matter of whether the examination at the projected time of a woman’s period is required by Torah law? As it is taught in a baraita: With regard to a woman who sees blood due to a wound in her pubic area, even if she saw the blood during the days of her menstruation, including the projected time of her period, she is pure, as it is assumed that the blood came from the wound; this is the statement of Rabban Shimon ben Gamliel.

Rabbi Yehuda HaNasi says that if the woman does not have a fixed menstrual cycle then the blood can be attributed to the wound. But if she has a fixed menstrual cycle, and she saw blood on the projected day of her period, even if the blood was from the wound she must be concerned that blood from her period might be mixed with this blood from the wound, and must therefore observe impurity status.

The Gemara clarifies its suggestion: What, is it not the case that these Sages disagree with regard to this matter, i.e., that one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by Torah law, and though she can examine herself and ascertain that she is pure, if she did not she is presumed impure, and therefore he is stringent in the case of a woman who has a fixed menstrual cycle; and one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by rabbinic law, and consequently he rules leniently even with regard to a woman who has a fixed cycle?

Ravina says: No; they do not necessarily disagree with regard to this point, as it is possible that everyone, even Rabbi Yehuda HaNasi, agrees that the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by rabbinic law, and here they disagree as to whether the location of a woman’s source, i.e., her uterus, is impure, and therefore any blood that passes through there is impure, even if it is blood from a wound.

Rabban Shimon ben Gamliel holds that the woman herself is pure from the seven-day impurity status of a menstruating woman, as the requirement of an examination upon the projected time of her period applies by rabbinic law, but the blood is impure, even if it is from a wound, as it came through her source, and was thereby rendered impure. Consequently, the blood renders the woman impure until the evening.

And Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabban Shimon ben Gamliel: If you are concerned due to the possibility that this is blood of her menstrual period, then the woman should also be impure as a menstruating woman. And if you are not concerned due to the possibility that this is blood of her menstrual period, then her source does not transmit impurity to the blood that passes through its location, as that blood is pure.

MISHNA: Beit Shammai say: A woman is required to examine herself with two cloths, once before and once after each and every act of intercourse in which she engages throughout the night, and she must inspect them for blood the following morning, or she must engage in intercourse by the light of a lamp and inspect the cloths before and after each act of intercourse. Beit Hillel say: She is not required to examine herself between each act of intercourse. Rather, it is sufficient for her to examine herself with two cloths throughout the night, once before the first act of intercourse and once after the final act of intercourse.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתניא הרואה דם מחמת המכה אפילו בתוך ימי נדותיה טהורה. טעמא דמילתא דאע"ג דאמרינן תבדוק הכא כיון דלא אפשר לה למיבדק טהורה ואין דנין אפש' ממי שאי אפשר וסתו' דרבנן ובאפשר תקנו וכן זו שאמרו אף אנן נמי תנינא לר"מ דוסתות דאורייתא מדקתני שחרדה מסלק' את הדמים טעמ' דאיכא חרדה הא ליכא חרדה טמאה אלמא וסתות דאורייתא ולא אמרי' כי איכא חרדה טהורה כי ליכא חרדה תבדוק היינו טעמא משום דלמ"ד וסתו' דרבנן אע"ג דליכא חרדה טהורה לגמרי כיון שלא היה יכולה לבדוק בשעת הוסת לא הטריחו עליה לבדוק אחר כן כלל.
ובתוספות מפרשים דדייק לה מלישנא דקתני מסלקת את הדמים משמע דמים הבאים בזמנן ואינו נכון (לא) [ועוד] אמרו דסיפא נקט דקתני לה בדר"מ וארישא סמיך דקתני הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה ועלה א"ר מאיר שאם היתה במחבא טהורה הא לא היתה במחבא מודה דטמאה.

מתני': ב"ש אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש. פי' רש"י ז"ל א' לפני תשמיש וא' לאחר תשמיש ולמחר בודק בשניהם ולא עכשיו כמו שפירשתי בפ"ק לדעת הרב ז"ל, ולשון צריכה נראה כן מדלא קתני צריכים ומיהו יכולה היא לבדוק באותו שלפני תשמיש זה לפני תשמיש אחר חוץ מן הצנועו' ששנינו למעלה אבל עד שלאחר כל תשמיש ותשמיש צריך לבן וכיון שזה צריך לכל הנשים קתני נמי שלפני תשמיש שדרך הצנועו'.
ואינו מחוור. ועוד ק"ל אמאי לא תנא צריכי' שלשה עדים וליחשוב נמי א' שלו אבל נראה שכל מקום ששנינו שני עדים א' לו וא' לה.
וכך פי' משנתינו לפי דעתי צריכה שני עדים א' לו וא' לה שלה בודק בו לפני תשמיש ראשון ורואה טהרה ומשמשת ואח"כ מקנח' בו לאחר תשמי' וכשבאה לשמש פעם אחרת אינה צריכה כלום אלא משמשת ולאחר תשמיש מקנחין היא ובעלה בשני עדים אחרים ומניחין אותן עד למחר שמא מחמת תשמיש ראתה וזו הבדיקה אינו מועלת להם [אלא] לטהרות חוץ מבדיקה שלפני תשמיש ראשון שהיא אף לבעל לפיכך בודקת ורואה מיד לאור היום בין השמשות או לאור הנר אם התחילה משחשיכה לגמרי ואפילו לב"ש עד שלפני תשמיש ושלאחר תשמיש עד א' הוא שאפילו הצנועות עצמן לא נהגו צניעותן אלא בעד שלפני תשמיש מתוך שהוא נקי וטיפה כל שהיא ניכרת בו אינן רוצות שיהי' בו לכלוך אפילו שלפני תשמיש אחר כדי שתהא בדיקתן מעולה לגמרי אבל של אחר תשמיש ששכבת זרע רבה עליו [אין בין עד חדש לעד] מבדיקה ראשונה כלום.
והיינו נמי דאמר או תשמש לאור הנר ותבדוק בו דבעד שלאחר תשמיש לא בעינן לבן אלא שצריך שידע אם דם שעליו מתשמיש ראשון או מאחרון היה כדי לחייב עצמה ובועל' לידע אם טמא משום בועל נדה ולעולם לפני תשמיש [א"צ בדיקה] שלא בעי ב"ש בדיקה אלא לפני תשמיש ראשון בלבד שהרי דיה בדיקה אחת לעונה אחת ולא הוצרכו הללו שבין תשמיש לתשמיש אפילו לטהרו' [אלא] מפני חשש רואה מחמת תשמיש הילכך דיה בבדיקה שלאחר כל תשמיש ותשמיש.
ועוד שכיון שהיא משמשת והולכת בודק' שלאחר תשמיש זה שהיא לפני תשמיש זה דסמוכין הן וב"ה אומרים דיה שני עדים כל הלילה אף אלו א' לו וא' לה שלה עולה לפני תשמיש ראשון שבודק' ורואה ולאחר תשמיש אחרון ושלו לאחר תשמיש אחרון שכיון שאף לדברי ב"ש אין בדיקו' הללו אלא לטהרו' ולאחר תשמיש דיה בסוף.
ולא יקשה עליך צריכה [פי' ולא תנן צריכים] לשון שאמרנו שהרי כך שנינו דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים ואע"פ שא' לו ולה אמרו דרך בנות ישראל ובני ישראל משמשין.
והר"ם הספרדי פי' שאף ב"ה מצריכים לבדוק לאחר כל תשמיש אלא שדיין באותן שני עדים כל הלילה.

איכא דאמרי טעמא דראתה הא לא ראתה לא דוסתות דרבנן. ואע"ג דרב הונא גופיה הוא דאמר לעיל וסתות דאורייתא לא קשיא הא דידיה הא דרביה.

ר' יהושע אומר תבדוק. כלומר דאע"ג דוסתות דרבנן מכל מקום הרי היא טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור. ואיכא למידק, דאם כן היכי דייק אביי ממתניתין דהיתה במחבא דוסתות דאורייתא, דילמא לעולם דרבנן, וטעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה טמאה עד שתבדוק. ותירצו בתוס', דארישא דמתני' סמך דקתני הגיע עת וסתה ולא בדקה טמאה, דאלמא וסתות דאורייתא ורישא ר' מאיר היא, כדאוקימנא בשלהי בנות כותיים (נדה לט, א) ואע"ג דהכא ולעיל בפרק קמא (נדה ט, א) דייקי לה מדיוקא דטעמא דאיכא חרדה ולא פשטינא לה ממתני' גופה, דקתני הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה, לא קשיא דטובא איכא דכוותה בתלמודא דמצי לאיתויי רישא או סיפא דמתניתין בהדיא ודייק לה מדיוקא בשלהי ר' ישמעאל בע"ז גבי המטהר יינו של נכרי (סא, ב) ובסנהדרין פ"ק (כב, ב) גבי קלקלתן תקנתן ודכוותייהו טובא.

מתני' בית שמאי אומר צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש. פירש רש"י ז"ל שני עדים הללו, שניהם לה, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש, מדקתני צריכה ולא קתני צריכים, וכן לכל תשמיש ותשמיש מניחתן עד למחר ורואה בהן אם ראתה אם לאו, ובאי זו מן הביאות ראתה, כדי לדעת כמה חטאות הוא חייב. ובית הלל אומרים דייה שני עדים כל הלילה, כלומר ובעד שלפני תשמיש ראשון בודקת בו פעם ראשונה, ובסוף כל התשמישים בודקת בעד השני. נמצא לבית הלל דייה שני עדים ושתי בדיקות כל הלילה, ואינו מחוור, דא"כ מאי טעמא שייריה לשלישי דהוא עד דידיה דלאחר תשמיש, ועוד למה לה עד לפני תשמיש שני. והלא בדיקה שלאחר תשמיש ראשון עולה לה לבדיקה שלפני תשמיש שני, אלא שני עדים אחד לו ואחד לה קאמר, ועד שלה בודקת בו לפני תשמיש ראשון ולאחר תשמיש, ושלו בודק בו לאחר תשמיש וכן בתשמיש ראשון בודקת בו לאור הנר קודם תשמיש, אבל לפני תשמישי' אמצעיים אינה צריכה בדיקה שכבר בדקה לאחר תשמיש שלפני זה, והא דקתני צריכה ולא קתני צריכין, משום דכל עצמה של בדיקה אינה אלא משום דמים דהות בה ומשום לתא דידה הוא, תני בהו צריכה, וכדקתני נמי לעיל (נדה יד, א) דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים ולא קתני דרך בנות ישראל ובני ישראל, וכן כתב הרמב"ן נ"ר. והרמב"ם ז"ל כתב דאפילו לבית הלל צריכה בדיקה על כל תשמיש ותשמיש לאחר תשמיש, ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל בבדיקות אלא בגופן של עדים דבית שמאי סברי עדים חדשים על כל תשמיש ותשמיש, שמא תראה דם טפה כחרדל בעד בקנוח ראשון, ותחפנו שכבת זרע בבדיקה שנייה ובית הלל לא חיישי להכי. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל מפרשים לה נמי הכין והקשו ללשון רש"י ז"ל מדקתני צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר דמשמע דאם משמשת לאור הנר לא בעו בית שמאי שני עדים, אלא די להם כדברי בית הלל, ואם כדברי רש"י ז"ל, מה תועלת יש באור הנר למעט בבדיקות, דאכתי איכא למיחש שמא תראה דם טפה כחרדל בביאה ראשונה ותחפנו שכבת זרע בביאה שנייה, אם לא היתה לה בדיקה בסוף כל תשמיש ותשמיש.

חוששת לוסתה וחוששת לראיתה. פי׳ חוששת שמא ראתה דם ביום וסתה ואעפ״י שבדקה עצמה עכשו ומצאה טהור משום דסבר וסתות דאורייתא כדמפרש ואזיל וחוששת לראייתה אם בדקה עצמה עכשו ומצא טמא להיות מונה ימי נדתה מהיום וגם לחדש אחר חוששת ליום זה שמא היא משנה וסתה וקבועת וסת ליום זה וכההיא דתנן היתה למודה להיות רואה יום ט״ו ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורין וקס״ד דמשום הא דחושש לראיה נקט וראתה דאלו משום וסתה אפי׳ לא ראתה נמי וכדפריש'.

א״ד הכי א״ל וכו'. קסבר וסתות דרבנן ואע״ג דלעיל אמרינן דסבר רב הונא וסתות דאורייתא כבר תרגמה רש״י ז״ל דההיא דידיה וההיא דרביה.

הרואה דם מחמת מכה בתוך ימי נדתה. פי׳ בימים שהיא למודה לראות בהם בעונתה או בוסתה אמ׳ רבינא דכ״ע וסתות דרבנן אבל לא מצינן למימר דכ״ע וסתות דאורייתא דכיון דאמר רשב״ג טהורה ע״כ סבירה ליה וסתות דרבנן וכן הלכה.

מתני׳ ב״ש אומר צריכא ב׳ עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר וכו'. ופי׳ רש״י ז״ל כיון דקתני צריכה ולא קתני צריכין ששני עדים אלו שלה הם ובודקת בב׳ עדים מיוחדים בכל תשמיש א׳ לפניו וא׳ לאחריו ומנחתן כלן עד למחר ובודקת אותן ותדע אם שמשה נדה וכמה חטאות הוא חייב ונר׳ דדייק לה דכיון דקתני או תשמש לאור הנר ופריש בגמרא תבדוק לאור הנר מכלל דבירוש׳ אינה בודקת ואינו מחוור דודאי עד שלפני כל התשמישין צריכ׳ לבדקו לאור הנר להחזיק עצמה בטהר׳ דאע״ג דאין בדיק׳ זו אלא משו׳ מגו דטהרו׳ מ״מ כיון דמצריכין לה סגיא דתהוי בכדי והא דקתני או תשמש לאור הנר דפרי׳ בגמ׳ דאו תבדוק קאמר היינו משום שאר בדיקות שכבר הוחזק׳ בטהרה אבל עד ראשון שלפני כל התשמישין בדקתו לאור הנר ותדע דמשום דקתני צריכה ב׳ עדים על כל תשמיש קתני או תשמש לאור הנר כלו׳ שלא תהא צריכ׳ לרבוי עדי׳ אלו. גם מה שאמר ר׳ דצריכה ב׳ עדים בכל תשמיש א׳ לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש אינו נכון דהא עד א׳ לבדיקה א׳ שתהא בין תשמיש לתשמיש עול׳ לכאן ולכאן ועוד דכיון דקתני צריכא ב׳ עדים כדקתני רישא הא ודאי כי הדדי נינהו ועד דידיה לא משייר ליה תנא דלא מיירי ביה לכך הנכון ששני עדים אלו הם א׳ לו וא׳ לה כדקתני רישא ועד שלה בודקת בו לפני כל התשמישים וכדקתני לאור הנר. ואת״ל טומ׳ הרי אינה משמשת וא״ת טהור תניחנו עד לאחר תשמיש ובודקת בו וגם הוא בודק בשלו לאחר תשמיש ובדיקה זו עולה לפני התשמיש של אחריו ולאחר כל תשמיש ותשמיש בודקות שניהם כל א׳ בעד שלו. והא דקתני צריכה ולא קתני צריכין פי׳ הרמב״ן ז״ל משום דאפי׳ בדיקו׳ שלו מחמתה הם משום דדמים דאית בה וכדקתני לעיל דרך בנות ישראל משמשות בב׳ עדים ולא קתני בנות ישראל ובני ישראל.

ב״ה אומר דיה בב׳ עדים כל הלילה. פרש״י דיה שתי בדיקות כל הלילה בדיקה א׳ קודם התשמישים ובדיקה א׳ אחר כלן אבל בתוס׳ פי׳ שלא הקלו בה בבדיקות אלא בעדים בלבד לומר דבודקת בב׳ עדים אלא בסוף כל התשמישים ואינה צריכה ב׳ עדים מיוחדים לכל תשמיש ולא אור הנר כדברי ב״ש.

ותדע דכי קתני רישא לב״ש או תשמש לאור הנר היינו לומר כי בעשותו כן רצו׳ לומר שתבדוק לאור הנר והיינו די לה כדברי ב״ה ואלו לב״ש צריכה היא ב׳ בדיקות על כל תשמיש דאי לא למה לה אור הנר לבדוק בה וכיון דקתני צריכה ב׳ עדים על כל תשמיש או תשמש לאור הנר משמע דה״ק או תשמש לאור הנר וזו די לה לעשות כדברי ב״ה דאי לא אשתכח דב״ה מתני תלת דרגי שאינה צריכה לא רבוי עדים ולא בדיקה ולא אור הנר וזה אין במשמע לשון משנתינו אלא דמשמע דאמרי כי דיה ב׳ עדים ואינה צריכה לא עדים ולא בדיקה לאור הנר אבל בדיקות בלא אור הנר צריכה אלא דלא חיישי שמא תראה טפת דם בביאה אחת ותחפנו שכבת זרע או יחזור ויחפנו עד דבדיקה דלא שני להו בין נמוק פעם אחת לנמוק שני פעמים כדאיתא בגמ׳ והפי׳ הזה קרוב הוא ולשון המשנה מסייעתו מדקתני שני עדים ולא קתני בדיקות. גם הרמב״ן ז״ל כתב שצריכה ב׳ בדיקות בין תשמיש לתשמיש אחד לו וא׳ לה מיהו מלשון ב״ש ליכא ראיה כולי האי דאדרבה כיון דקתני צריכה שני עדים על כל תשמיש או תשמש לאור הנר ופרישנא בגמ׳ דתבדוק לאור הנר קאמר כי אתו ב״ה בתר הכי ואומר כי דיה שני עדים שאינה צריכה לא עדים ולא בדיקה לאור הנר הרי הוא כאלו אמרו שאינה צריכה בדיקה כלל שאלו היתה צריכה בדיקה לא סגיא שלא תהא צריכה בו אור הנר כיון דליכא שנוי עדים ומאי דאמר בגמרא דלב״ה נמוק הדם שני פעמים נוטה יותר כדברי פרש״י ז״ל שתהיו שתי ההמקות שוות ושתיהם בפנים בגופה בביאה ראשונה ושניה ואלו לאידך פירוש המקה ראשונה היא בפנים בביאה ראשונה והמקה שניה בחוץ בעד שבודקת בו שממיקה אותו שכבת זרע של ביאה שניה דאלו ביאה שניה גופא אינה ממיקה שכבר בדיקה בינתים ודוק.

חוששת לוסתה וחוששת לראייתה. אע"ג דקי"ל כר' דוסא דכל אשה שיש לה וסת דיה שעתה הא מסקינן לעיל דשלא בשעת וסתה מודי להו. ועוד י"ל דלענין שתהא מקולקלת למנינה איירי הכא:

אלמא וסתות דרבנן. הא דס"ל לרב הונא לעיל דוסתות דאורייתא לא קשה דהכא משמיה דרב קאמר ואליבא דרב מסיק בסמוך שתי לשונות:

ורב נחמן בר יצחק אמר בוסתות גופייהו קא מיפלגי. כותיה קי"ל דהוא בתרא והלכתא כרב באיסורי כדאיתא בבכורות פרק יש בכור הלכך כותיה קי"ל דוסתות דרבנן וכן סבר ר' יוחנן לעיל וכן פסק בשאלתות דרב אחאי ור"ח. ועוד דקי"ל כר' יהושע לגבי ר' אליעזר וכמו חכמים לגבי רבי מאיר אע"ג דפליגי לקמן רשב"ג ור' וקי"ל הלכה כר' מחבירו הא פליגי נמי אחריני בהנך ברייתות. ועוד דהא דחיק רבינא דהוא בתראה למימר דכ"ע וסתות דרבנן ולא קי"ל כמתני' דהיתה במחבא. ואע"ג דקתני רישא הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה הא אמרי' לקמן פ' בנות כותים כולה ר"מ היא ועל זה יש לסמוך באשה שיש לה וסת ולא בדקה בשעת וסתה ואח"כ בדקה ומצאה טהורה דטהורה ודאי:

מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר וסתות דאורייתא ומר סבר וסתות דרבנן הלכך תולין בהדם דמחמת מכה בא. תימה לי אם יש לה מכה זמן ארוך וכי כל הדמים שתראה יהיו טהורין וכי בשביל הכאה נסתלקו דמי המקור. וצ"ע:

במקור מקומו טמא קא מיפלגי. ורשב"ג לטעמיה דאמר לקמן בריש תינוקת דם טמא דאתי דרך מקור ואין לדמותו לטומאת בית הסתרים דשמא הלכה למשה מסיני תדע דהמקור טמא אע"ג דהאשה נמי טהורה:

ב"ש אומרים צריכה שני עדים. פי' שניהם לאחר תשמיש אחד לו ואחד לה כותיה דמתני' דלעיל דרך בנות ישראל לשמש בשני עדים ופליגי ב"ש וב"ה בהנך שני עדים ב"ש סברי צריך לעיין בהן בכל תשמיש ותשמיש. וב"ה סברי יבדקו בהן בכל תשמיש ותשמיש ואין צריך לראותם עד אור הבוקר ובעד דלפני תשמיש לא איירי בהו. ורבי' שמשון פי' לב"ה אחד לפני תשמיש ראשון ואחד לפני תשמיש אחרון. וקשה לפי' מה היא יודעת כמה פעמים תשמש בלילה אלא בקומה בשחרית תבדוק ואנן בדיקה דלאחר תשמיש בעי' אולי ראתה מחמת תשמיש וליכא לאקשויי לפי' רבינו שמשון לב"ש (דהך) דהא דרך צנועות להצריך עדים חדשים בכל פעם דהא מודו ב"ש דאי משמשת לאור הנר אינה צריכה עדים חדשים:

ושמואל אמר אפי' בדק' עצמ' ומצא' טהו' טמא מפני שאורח בזמנו בא פי' אע"ג דאמרי' בפירקין דלעיל דקסבר שמואל דכל לבעלה לא בעי בדיקותא בין שיש לה וסת בין שאין לה וסת והיא מותרת לבעלה בלא בדיקה דוקא אם לא הגיע יום וסתה אבל אם הגיע יום וסתה בודאי שאסורה לשמש עד שתבדוק וצריך לפרוש ממנה עונה סמוך לוסתה וכ"ש בעת וסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש ואם לא בדקה עצמה בשעת וסתה היא בחזקת טמאה דאמרי' אורח בזמנו בא ואע"פ שאחרי כן בדקה ומצאה טהור' טמאה היא דאמרי' אורח בזמנו בא אך אם בדקה עצמה בשעת וסתה ולא ראתה היא טהורה אבל כל היכא דלא בדקה עצמה בשעת וסתה הרי הוא בחזקת דאמרי' אורח בזמנו בא ומספיק' הוא טמא' שבע' אבל מיהו אחר השבע' אין לה דין זב' שתהי' שומר' יום כנגד יום שמא בשעת וסתה לא ראת' ועכשיו היא תחלת נידה והרי היא טועה:

בפרש"י בד"ה חוששת לוסתה כו' וקס"ד דה"ה נמי אם בדקה כו' והא דנקט ראתה משום כו' עכ"ל יראה לפי דרכו דהוה ס"ד השתא דבראתה נמי לא מטמא משעת וסתה אלא אי הוה וסתות דאורייתא ומלתא דרב דלקמן ומצאתה טמאה דטמאה משעת וסתה אפשר דהוה מפרש ליה כרבי זירא דכולי עלמא וסתות דאורייתא ובדקה עצמה בשיעור וסת קמפלגי והשתא שפיר הוה קסלקא דעתך הכא דה"ה בלא ראתה דמטמאה משעת וסתה אפילו הוה וסת דרבנן ודאי דלא ה"מ למפשט מידי מראתה דהוה וסת דאורייתא ובלא ראתה נמי מטמאה משעת וסת כמו שכתבו התוס' אלא דלפי דרכם שפיר הוה ידע כדמסיק דבראתה מטמא משעת וסתה אפילו הוה דרבנן אלא דפשיטא ליה מדהוה מקולקלת למנינה:

בד"ה וכאן שלא בדקה עצמה כו' וא"ד דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עכ"ל האי לישנא איכא דאמרי אינו מלשון רש"י אבל הוא נשמט מנוסחת תלמוד וכ"ה בגמרא ישנה:

תוס' בד"ה בש"א צריכה ב' עדים כו' אם כן אינה בודקת סמוך לתשמיש לידע אם בועל בנדות כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא פסיקא להו דבעד שלאחר תשמיש צריכה לידע אם בועל בנדות כו' דלקמן בשמעתין נראה מפרש"י דלאחר תשמיש אינה צריכה אלא משום טהרות:

תוס' ד"ה במקור מקומו טמא וכו' ורשב"ג לטעמיה דבריש תנוקות. ר"ל דבריש תנוקות נמי איתא דרשב"ג ס"ל מקור מקומו טמא:

בא"ד ואע"ג דטומאת בית הסתרים היא ובפרק דם הנדה אמר וכו'. פירוש ואע"ג דטומאת בית הסתדים היא וקי"ל דבית הסתרים אינו מטמא ועוד קשיא דפרק דם הנדה איתא נמי דדם שאינו טמא מחמת נדה בעי רביעית והכא קאמר טמא אע"ג דליכא רביעית וכו':

וכו':

רש"י בד"ה וכאן שלא כו' דקאמר לעיל וסתות דאורייתא כו' כצ"ל:

בד"ה במחבא כו' ובולשת הס"ד:

בד"ה הרואה כו' לה במעיה הס"ד:

תוספות בד"ה אלמא וסתות כו' ודאי ראתה מזמן הוסת כו'. נ"ב פי' אלא תהא מקולקלת וק"ל:

בד"ה ור"נ כו' דהלכה הוי וסתות דרבנן כדפריך כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ולבסוף ראתה. בבדיקה ראשונה כו' מצאתה טמאה. כצ"ל:

רש"י ד"ה טעמא דראתה. דכיון דבבדיקה ראשונה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מקומו טמא. ואם נגע בטהרות טמאם. כצ"ל:

(רש"י ד"ה) [בא"ד] וקא"ל רבי ו'כלומר יש לך לטמאה טומאת ז'. כצ"ל:

תד"ה ורנב"י. ובפ' יש בכור פסיק כרב באיסורי. וכן איתא לקמן (כד ב):

בסה"ד ומיהו נראה דלכתחלה כו'. עי' לעיל (טו) תד"ה אפילו:

תד"ה במקור. ואע"ג דטומאת בה"ס היא כו'. משמע דקס"ד דהדם טמא טומאת מגע שנגע במקור שהוא טמא. וכן לשון רש"י לקמן (דף כב) בד"ה אשה טהורה. משום דנגעה במקור. ותימה דא"כ לא יהא אלא ראשון לטומאה ואיך יטמא אדם. ועי' לקמן (ד' עא) בתד"ה מקור:

תד"ה ב"ש (בגליון). (ודע שנדפס שלא במקומו וצריך להציגו להלן בתוך קושיות התוס' על פרש"י בדברי ב"ה) צריכה לב"ש בדיקה בכל תשמיש לפרש"י אבל לפר"י א"ש. כצ"ל:

בא"ד שם קיימא שפיר ב"ש אדם שעל העד אבל ב"ה קיימא אדם שבתוך הפה כו'. כצ"ל:

בא"ד שם בתוס'. וקשה דלפני תשמיש לא בעו חדשים כו'. תימה דהא אם תשמש לאור הנר גם ב"ש לא מצרכי חדשים בכל תשמיש ובודקת בעד אחד לפני כל תשמיש ותשמיש באותו עד עצמו. רק אם לא תעיין אותו עד הבוקר אם תבדוק על כולן בעד אחד אם תמצא אז בו דם לא תדע באיזה לפני תשמיש ראתה לכן צריכה עד אחד לכל תשמיש. ואפי' אם כבר בלילות שעברו בדקה בהן סגי. וחדשים דנקיט אינו אלא לאפוקי אותו העד שבדקה בו בלילה הזה לפני תשמיש הקדום. וכן תמוה ג"כ פי' הרשב"ם שהביאו לקמן במש"כ אע"ג דלפני תשמיש א"צ חדש כו' אבל לאחר תשמיש כו' צריכות כו'. דהא אם משמשת לאור הנר גם לאחר תשמיש א"צ חדשים וצ"ע:

בא"ד א"כ אינה בודקת סמוך לתשמיש כו'. מש"כ המהרש"א לא ידענא כו'. לעיל (ריש ד' יב) משמע כן להדיא דבעסוקה בטהרות בודקת בשיעור וסת כדי לחייב את בעלה חטאת ע"ש בפרש"י ותוס':

בא"ד הל"ל בביאות אחרונות כיון דלב"ה כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד (ריש ע"ב) ועוד דקאמר מדברי כולן כו'. כצ"ל:

גמ׳ אמר רב בדקה ומצאה טמאה וכו׳ בדקה ומצאה טהורה כצ"ל. נ״ב מצאה עצמה א״נ אבדיקה קאי שמצאה את הבדיקה:

רש״י ד"ה ודאי וכו' אחר זמן ומצאה טהורה כצ״ל וכן בכל המקומות:

תוס' ד"ה אלמא כו' אפי' אי וסתות דרבנן וכו'. עי' לעיל ט ע"א תד"ה הא וכו' דהוכיחו כן מסוגיא דהכא והיינו ללישנא בתרא דרב סבר וסתות דרבנן ואפ"ה ס"ל דמצאה טמאה חוששת לוסתה וא"כ מה הקשו דלמא הלישנא קמא ס"ל דאי היה וסתות דרבנן לא מטמאינן למפרע לחוש לוסתה ובהא פליגי הנך ב' לישני וכמו דצ"ל לתירוצם דפליגי באם וסתות דרבנן אם מקולקלת למניינה:

אלמא ווסתות דרבנן כ' תוס' וי"ל דה"ק משמי' דרב וליה לא ס"ל. ואליבא דרב איכא לקמן ב' לשונות. רצו בזה דאל"כ תקשי מ"ט דהך לישני למימר ר"ה וסתות דרבנן קאמר אליבא דרב וליה לא ס"ל. אדרבא אית לן למדחק דאתיא ר"ה כרב. לכן כ' דלקמן איכא חד לישנא דרב אית ליה להדיא ווסתות דרבנן:

כמין נפל. הלכך ספק וספק הוא דדלמא מעיקרא לאו נפל הוא: ודאי גררוהו. הלכך ודאי וודאי הוא: וסתות דאורייתא או דרבנן. הא דקיימא לן דבעי בדיקה בשעת וסתה דאורייתא היא דאם לא בדקה טמאה ואפילו בדקה אחר זמן ומצאתה טהורה דאורח בזמנו בא ודם חזאי ונפל לקרקע או דרבנן הוא דאצרכוה ואם לא בדקה טהורה: ולבסוף ראתה. בבדיקה ראשונה שבדקה עצמה לאחר זמן ומצאתה טמאה: חוששת לוסתה וחוששת לראייתה. אם זמן וסתה קודם מעת לעת של ראייתה מטמאינן טהרות דוסתה ואילך דלמא בזמנו בא ואם מעת לעת של ראייתה קודם לוסתה דלא שהתה משעת וסתה עד ראייתה מעת לעת אזלינן בתר ראייה וטמאה מעת לעת וקס''ד דה''ה נמי אם בדקה ומצאתה טהורה דחוששת לוסתה והא דנקט ראתה משום דבעי למימר וחוששת לראייתה: טעמא דראתה. דכיון דבבדיקה ראשונה מצאתה טמאה אם בדקה נמי בשעת וסתה הוה משכחא: דכ''ע. אפי' רב מודה דוסתות דאורייתא והא דקאמר דבמצאתה טהורה טהורה כשבדקה בשיעור וסת של וסתה דודאי אי הוה דם הוה משכחא ושמואל סבר אפי' הכי טמאה דאורח בזמנו בא הואיל ולא בדקה בשעת וסת ממש: וכאן שלא בדקה עצמה כו'. הא דקאמר לעיל וסתות דאורייתא וטמאה אפילו לרב בשלא בדקה עצמה בשיעור וסת ואח''כ בדקה ומצאתה טהורה טמאה ואיכא דאמרי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: טמאה נדה. אם הגיע וסתה ולא בדקה קסבר וסתות דאורייתא: תבדק. לאחר וסתה מצאתה טמאה טמאה משעת וסתה טהורה טהורה: אף אנן נמי תנינא. דלרבי מאיר וסתות דאורייתא: במחבא. מחמת פחד ליסטין ובולשת: הרואה דם מחמת מכה. שיש לה במעיה: אפי' בתוך ימי נדתה. כלומר בימים שהיא למודה לראות דהיינו שעת עונתה או שעת וסתה: טהורה. דתלינן במכה שבאותו מקום: אם יש לה וסת חוששת לוסתה. כלומר כשאין לה וסת קבוע מודינא לך שאף על פי שעברה עונתה תולה במכה אבל אם יש לה וסת קבוע וראתה ביום וסתה אפי' מחמת מכה חיישינן שמא טיפת נדה מעורבת בו: מקומו טמא. וכל דם הבא דרך שם ואפילו אינו דם נדה הוי אב הטומאה לטמא אדם טומאת ערב ואם נגעה בטהרות טמאים וקאמר ליה רבי כו' ולהקל על דבריו בא וה''ק אם יש לה וסת כלומר אם אתה אומר לטמאה מפני וסתה חוששת לוסתה כלומר יש לך לטמאה טומאת שבעה והואיל ואינך חושש לכך שהרי אתה אומר טהורה משום נדה שוב אין לה טומאה: מתני' שני עדים. חדשים על כל תשמיש אחד לפניו ואחד לאחריו ולמחר תעיין בהם: או תשמש לאור הנר. ותבדוק לאחר תשמיש עד שקנחה בו: דיה בשני עדים כל הלילה. אחד לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון ואע''ג דמשמשת ולא ידעה אי חזאי ביני וביני בין לבית שמאי בין לבית הלל לא איכפת לן דלא הוצרכו לבדוק אלא לחומר טהרות:

וחוששת לראייתה. פרש''י לענין מעת לעת אע''ג דקי''ל כרבי דוסא דאשה שיש לה וסת דיה שעתה שלא בשעת וסת מודה דמטמא למפרע ועוד י''ל דהכא מיירי לענין שתהא מקולקלת למניינה: אלמא וסתות דאורייתא. השתא סבר הא דנקט ראתה לאשמועינן דחוששת לראייתה ולא חשבינן לה כאילו ודאי ראתה מזמן הוסת וה''ה דכי לא ראתה חוששת ואם תאמר היאך רוצה להוכיח דוסתות דאורייתא והלא. אפי' אי וסתות דרבנן כיון דראתה עכשיו טמאה גם מזמן הוסת מספק וי''ל הני מילי לטהרות אבל מקולקלת למניינה לא הויא: אלמא וסתות דרבנן. וא''ת דלעיל (דף טו.) אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה כו' אלמא וסתות דאורייתא וי''ל דהכא קאמר משמיה דרב וליה לא ס''ל ואליבא דרב איכא לקמן ב' לשונות אי נמי לעיל אתי כלישנא קמא דהכא: ורב נחמן בר יצחק אמר בוסתות גופייהו פליגי. נראה דהלכה דוסתות דרבנן דהא רב נחמן בר יצחק דהוא בתראה אית ליה דלרב וסתות דרבנן ובפ' יש בכור (בכורות דף מט:) פסיק כרב באיסורי ועוד דקיימא לן כר' יהושע דבסמוך לגבי רבי אליעזר וכחכמים לגבי ר' מאיר ואע''ג דתנן בפ' בנות כותים (לקמן דף לט.) ברישא דהיתה במחבא הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה מ''מ נראה דהלכה הוי וסתות דרבנן כדפרישית ועוד דאיכא דמוקי לה בפרק בנות כותים (שם) כרבי מאיר וכן פסק בשאלתות דרב אחאי ור''ח הילכך אשה שיש לה וסת ולא בדקה בשעת וסתה ואח''כ בדקה ומצאתה טהורה טהורה לבעלה ומיהו נראה לכתחלה צריכה לבדוק בשעת הוסת: ומר סבר וסתות דרבנן. נראה דדוקא במרגשת שבא דם זה מן המכה ואפ''ה אם זמן וסת הוא אי וסתות דאורייתא חיישינן שמא גם מן המקור בא הדם אבל אם אינה מרגשת יציאת דם מן המכה טמאה לכ''ע אם הוא זמן וסתה דאי לאו הכי וכי לעולם לא תהא נדה והלא קודם מכה הוה לה וסת: במקור מקומו טמא קמיפלגי. ורשב''ג לטעמיה בריש תינוקת (לקמן דף סו.) ואע''ג דטומאת בית הסתרים היא ובפרק דם הנדה (לקמן נה:) אמר נמי דדם בעי רביעית והכא קאמר טמא אע''ג דליכא רביעית כדאמרינן בפ' יוצא דופן (לקמן דף מא:) מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות טמאה שמא הכא הלמ''מ הוא תדע שהמקור טמא והאשה טהורה: ב''ש אומרים צריכה ב' עדים על כל תשמיש. פרש''י ב' עדים חדשים א' לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש ומצנעת עד הבקר ובה''א דיה בב' עדים כל הלילה אחד לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון וקשה דלפני תשמיש לא בעו חדשים אלא צנועות ועוד קשה מה שפירש לב''ה דלא מצרכי לבדוק בכל תשמיש דלעיל אמר דאינן צנועות עד שבודקות בו לפני תשמיש זה בודקות בו לפני תשמיש אחר משמע דבכל תשמיש בודקות מיהו הא י''ל בודקות בתשמיש אחר שבלילה שניה ועוד קשה מה יודעת מתי שימש באחרונה שתבדוק אחריו ואם היתה בודקת בשחר כשהיא עומדת א''כ אינה בודקת סמוך לתשמיש לידע אם בועל בנדות לטמא בועלה ז' ועוד קשה דקאמר ב''ש שמא תחפנה שכבת זרע בביאה שניה היה לו לומר בביאה אחרונה כיון דלב''ה אינה בודקת עד לאחר תשמיש אחרון ועוד דב''ה נקט נימוק וב''ש נקט לישנא אחרינא שמא תחפנה היה לו לב''ש נמי למינקט נימוק כיון דקאי על דם שברחם ולא על הדם שעל העד דהא בית הלל לא מצרכי בדיקה אחר תשמיש ראשון