נידה יד ע"א

דף יד - א

אמר אביי:  רוכבי גמלים, שאבריהם מתחממים ברכיבתם ונטמאים על ידי הוצאת זרע - אסורין לאכול בתרומה, שמא יצא מהם זרע תוך כדי רכיבה ולא שמו לב לכך.

תניא נמי הכי: רוכבי גמלים - כולם ^[30] רשעים! [משום שמוציאים זרע לבטלה ברכיבתם].

הספנים - כולם צדיקים! [שסכנת הדרך מקרבת לבם לאביהם שבשמים].

החמרין - מהן רשעים, מהן צדיקים. וכפי שיבואר - איכא דאמרי: הא ^[31] דמכף, הצדיקים הם אלו שרוכבים על אוכף שעשוי מעץ ואינם מתחממים. הא דלא מכף, הרשעים רוכבים בלי אוכף ומתחממים בבשר החמור.

ואיכא דאמרי: הא ^[32] דמטרטין שרוכבים בצורה שירך אחת פשוטה לכאן וירך שניה לכאן ומתחמים אבריהם. הא דלא מטרטין, שיושבים על החמור כששתי הרגלים נטויות לצד אחד בלבד, כרכיבת אשה, שאז אינם מתחמים.

רבי יהושע בן לוי לייט [היה מקלל] אמאן דגני אפרקיד ^[33] [את מי שהיה שוכב פרקדן, על גבו].

ומקשה הגמרא: איני, והאמר רב יוסף: השוכב פרקדן לא יקרא קרית שמע! ומשמע שרק קריאת שמע הוא דלא יקרא משום שאין זה דרך כבוד, הא מגנא [לשכב גרידא] שפיר ^[34] דמי?!

ומתרצת: לענין מגנא [צורת השכיבה גרידא] - כי מצלי, אם מטה עצמו מעט הצידה, שפיר דמי כי אז אין את החששות דלעיל. אבל לענין קריאת שמע גם כי מצלי אסור, שכל עוד הוא שוכב על גבו, ואפילו מוטה על צידו, אין זה דרך כבוד.

ומקשה הגמרא: והא רבי יוחנן מצלי, היה שוכב כשהוא מוטה הצידה, וקרי קרית שמע!? ומיישבת: שאני רבי יוחנן, דבעל בשר הוה [והיה קשה לו להתהפך לגמרי על צדו].

מתניתין:

דרך בנות ישראל העוסקות בטהרות - שתהיינה משמשות בשני עדים, כדי לבדוק בהם אחר תשמיש: -

עד אחד - לו, לבעל, שמקנח עצמו לאחר תשמיש ובודקו לאחר מכן.

ועד ^[35] אחד - לה. והצנועות ^[36], העוסקות בטהרות, והמחמירות על עצמן - מתקנות להן עד שלישי, כדי לתקן ^[37] את הבית, שבודקות עצמן גם לפני תשמיש.

עד כאן התבארו דיני הבדיקה. ומכאן ואילך מתבארות ההלכות הקשורות במציאת הדם.

א. נמצא דם על העד שלו, בין אם קינח עצמו מיד לאחר תשמיש ובין לאחר זמן - טמאין שניהם הבעל והאשה בודאי, ומטמאים את הטהרות שיגעו בהן משעת תשמיש עד שבעה ימים כדין הנדה ובועלה. שכיון שמצא את הדם על העד שלו ודאי לנו שהיה הדם כבר בשעת תשמיש, והבעל בא על הנדה, ולכן הם חייבין ^[38] קרבן חטאת! על שגגת בעילת נדה.

ב. נמצא הדם על העד שלה - יש מקום להסתפק שמא יצא הדם לאחר תשמיש, כי הקינוח שמקנחת האשה עצמה אחר תשמיש אינו מוכיח אימתי יצא הדם. ולפיכך, התבארו במשנה שלשה פרקי זמן למציאת דם, החלוקים בדיניהם.

פרק הזמן הראשון הוא - אותיום [מיד בלשון יונית].

שאם מיד לאחר הבעילה קינחה בסדין ומצאה בו דם, נחשב הדם הנמצא בפרק הזמן הקצר הזה כאילו היה בודאי דם בשעת תשמיש. ולכן -

טמאין שניהם בודאי בטומאת שבעה [היא - בטומאת נדה, והוא - בטומאת בועל נדה].

וחייבין ^[39] בקרבן חטאת.

פרק הזמן השני הוא כאשר -

ג. נמצא הדם על העד שלה על ידי שקינחה לאחר זמן של אותיום [ומשך פרק הזמן הזה יבואר לקמן במשנה] - טמאין שניהם למפרע, מזמן התשמיש, מספק ^[40]. ואם נגעו בתרומה - תולין אותה מספק, ולא שורפין אותה.

ופטורין שניהם מן הקרבן, שאינם צריכים להביא קרבן חטאת כי שמא יצא הדם רק לאחר הבעילה [וביחס לחיובם בקרבן אשם תלוי יבואר בגמרא].

ומבארת המשנה:

איזהו, מהו משך הזמן של הפרק השני הנקרא "אחר זמן" - מאז שהסתיים פרק הזמן הקצר הראשון [הנקרא אותיום] ועד שיעבור פרק הזמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה שלמטה.

ד. ואחר כך מתחיל פרק הזמן השלישי הקרוי "אחר אחר", שאז שניהם אינם מטמאים למפרע משעת תשמיש, ואפילו לא מספק.

אלא, חזר דינה של אשה זו להיות ככל אשה הרואה דם שהיא מטמאה למפרע מעת לעת ^[41] בטומאה מדרבנן בלבד [וטומאה זו נגזרה רק לקדשים ולחולין שנעשו על טהרת הקודש].

וכן היא ^[42] אינה מטמאה את בועלה שבא עליה באותה בעילה משום בועל נדה שטמא שבעת ימים אלא הוא טמא מדרבנן יום אחד בלבד, מחמת גזירת מעת לעת. וגזירה זו לא גזרו על הבועל שיטמא טומאת שבעה כבועל נדה אלא גזרו עליו שיטמא יום אחד בלבד כנוגע בנדה.

רבי עקיבא אומר: אף מטמאה את בועלה למפרע מעת לעת בטומאת שבעה, כדין בועל נדה! כי רבי עקיבא הולך לשיטתו שגזרו על הרואה דם שתטמא את בועלה למפרע מעת לעת כדין בועל נדה שטמא שבעת ימים.

ומודים חכמים לרבי עקיבא - ברואה כתם שמטמאה את בועלה!

[ונחלקו בגמרא אם מה שמודים חכמים לרבי עקיבא בכתם הוא לטמא למפרע, עד שעת כיבוס הבגד [שהכתם חמור מראית דם], או שמטמאה את בועלה רק מכאן ולהבא. ויש חידוש בכך שגזרו אפילו על בועלה, לפי שהרי טומאת כתמים היא רק גזירה דרבנן, והיה מקום לומר שלא החמירו לטמא גם את בועלה].

גמרא:

שנינו במשנה, שאם מצא הבעל את הדם על העד שלו או כשנמצא על שלה אותיום מהתשמיש, הרי שניהם טמאים בודאי ומביאים קרבן חטאת.

ושואלת הגמרא: וניחוש דלמא דם מאכולת [כינה] הוא ^[43], הדם שנמצא על העד ואיננו מהאשה ^[44], ומדוע מטמאים את התרומה בודאי ושורפין אותה, ומחייבים קרבן חטאת ולא אשם ^[45] תלוי כדין ספק?

ומתרצת: אמר רבי זירא: אותו מקום של אשה בדוק הוא אצל מאכולת, שאין מאכולת מצויה שם.

ואיכא דאמרי: אמר רבי זירא: אותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת, שאין באפשרות המאכולת להכנס לשם אבל לעתים היא נמצאת בסמוך לו.

ומבארת הגמרא: מאי בינייהו? איכא בינייהו דאשתכח על עד הבדיקה ^[46], במרחק מה מהדם, מאכולת רצופה [מעוכה].

להך לישנא דאמרת אותו מקום בדוק הוא - הא מאכולת בודאי מעלמא אתאי על העד, והדם אינו מהמאכולת, שהרי הוא רחוק ממנה. אלא ודאי מגוף האשה הוא.

להך לישנא דאמרת אותו מקום דחוק הוא - הרי יש להסתפק שמא היתה מאכולת סמוך לאותו מקום ואימא שמש דחפה והכניסה לאותו המקום ^[47], ורצפה [מעכה] שם והדם הוא מהמאכולת. הלכך הם טמאים רק מספק ופטורים מקרבן.

אתמר: בדקה עצמה בעד הבדוק לה שהוא נקי, וטחתו בירכה, שלאחר הבדיקה לא עיינה בעד אלא הטיחה אותו בירכה. ולמחר מצאה עליה, ^[48] על ירכה, דם, ועתה אינה יודעת אם דם זה היה על עד הבדיקה וממנו הוא הוטח לירכה והרי היא טמאה, או שמא ממקום אחר הגיע לירך והיא טהורה.

אמר רב: הרי היא - טמאה נדה! שאין אנו מסתפקים כלל שמא דם אחד הוא, שכיון שבדקה עצמה בעד בדוק, ודאי יצא הדם מגופה על עד הבדיקה, ומשם הוטח על ירכה.

אמר ליה רב שימי בר חייא לרב - והא "חוששת" ^[49] אמרת לן, ולא ודאי טמאה! [והשאלה נשארה ללא מענה. כי רב ידע שבעבר אמר "חוששת" אלא שחזר בו לאחר מכן וטימאה בודאי - ריטב"א].

איתמר נמי: אמר שמואל - בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאה עליה דם - טמאה נדה! וכן מורין בי מדרשא, שבמקרה כזה - טמאה ^[50] נדה!

אתמר: בדקה בעד שאינו בדוק ^[51] לה, שיתכן והיה בו דם לפני הבדיקה, אך מאידך, לא טחה אותו בירכה, אלא - והניחתו בקופסא למשמרת עד הבוקר שתוכל לבודקו לאור היום. ולמחר בבקר מצאה עליו דם, ועתה הספק הוא אם דם זה הוא מהבדיקה או שהיה על העד מקודם?

אמר רב יוסף: כל ימיו של רבי חייא טימא במקרה שכזה, ולעת זקנותו - טיהר!

איבעיא להו: היכי קאמר רב יוסף כשתיאר הנהגתו של רבי חייא?

האם - כל ימיו טימא "משום נדה", שהיא טומאת ודאי, ולעת זקנותו טהר "משום נדה", וטימא "משום ^[52] כתם", שהיא טומאת ספק.

או דלמא: כל ימיו טימא "משום כתם" בטומאת ספק, ולעת זקנותו טיהר מולא כלום?!

תא שמע: דתניא: בדקה בעד שאינו בדוק לה, והניחתו בקופסא, ולמחר ^[53] מצאה עליו דם -

רבי אומר - טמאה בודאי משום נדה! ורבי חייא אומר - טמאה מספק משום כתם!

הא דתניא רוכבי גמלים כולן רשעים. ובשלהי מס' קדושין אמרינן הגמלים כולן כשרים התם במילי דעלמ' ולבן לשמים הכא רשעים בדבר הזה, א"נ הכא רוכבי גמלים ורשעתם משום חמום זה התם גמלים שמחמרים אחריהם. והא דמדכר הכא הספנין ואע"ג דליתנהו ברכיבה לומר שהם כשרים וצדיקי' גמורים בכל דבר בחמום ובשאר דברים ואגב אחריני נקט להו וכן פי' החמרים יש מהן צדיקים ויש מהן רשעים בדבר הזה קאמר הא דמכף הא דלא מכף ואלו בשאר דברים רובן רשעים וליסטים.

וליחוש דילמא דם מאכולת הוא. פי' רש"י ז"ל דעל עד שלו פריך ומיהו ה"נ קשיא לעד שלה.
ולפיכך הקשו מקצת המפרשים א"כ אין לך אשה שנטמאה בנדה בבדיקה. וי"ל בעלמא ודאי לא חיישינן משום דלא שכיח אבל מתוך שבדקה מיד לפני תשמיש ומצאה טהור יש לספק ולא מחוור.
וי"ל שלא בשעת בעילה ממש ודאי אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת שהוא סתום מלכנוס ואם נכנסה מתה היא ואין דמה יוצא ממנה אבל כאן יש לחוש שמא בשע' בעילה דחקה ונכנסה והשמש הרגה ושפך דמה עד עקבו א"נ שמא על השמש היתה מאכולת ועמו נכנסה ופריק דחוק הוא ואין מאכולת שעל השמש נכנסת עמו וכ"ש בפני עצמה.
ובתוספת אמרו דעל עד שלו דוקא פריך משום דכיון שבדקה היא בשיעור וסת ומצאה טהור והוא מצא יש לחוש למאכולת שאם היה דם נדה בשלו היה נמצא בשלה נמי. אבל בשלה בבדיקה דעדים לא חיישינן למאכולת דרוב דמים מצויין בנשים ואין קנוח העד נמי ממעך מאכולת והורגה (ובמעורה) [ובמעוכא] דשמש אין לתלותה כיון שלא נמצא על שלה.
אבל עדיין אני תמה על עד שלו דלא יהבו ליה רבנן שיעורא אלא אע"פ שיהא אחר בעילה זמן מרובה קודם קנוח טמאין ואמאי ליחוש שמא מאכול' הוא שבאה עליה אחר שבעל שהרי אינו אלא ככתם בעלמא ויש לדחוק ולומר שכל קודם קנוח כיון שעדיין שכבת זרע לחה אין המאכול' באה עליו ואין לחוש שמא נרצפה על הסדין וממנו נתקנח בו שדם מאכול' מועט הוא ואינו מתקלח מן הסדין אלא נבלע הוא בו מהכ"ש שא"א לו להתקנח (במקום) [ממקום] ששוכבת עליו לזה.

בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר מצאת עליו דם. גרסינן בכולהי נוסחי וכן מצינו בשם ר"ח. ופירושו שמצאת עליו על העד דליכא למיתני אלא דילמא דם בירך הוה ואי הוה בירך נמי כתם הוא וטמא וכיון דאיכא ספיקא דירך גופיה ועוד דלא שכיח קרוב הוא יותר לתלות בעד לטומאת נדה ולא בירך הילכך בין שנמצא נמי על הירך בין שלא נמצא אלא על העד טמאה נדה.
ורש"י ז"ל גרס ונמצ' עליה דם ופירש על יריכ' של אשה ואין דבריו מחוורים שאם העד נמצא ואין עליו כלום נראה ודאי שדם יבש על ירכה היה ואין לטמא אותה נדה ואם דוקא כשנמצא אף על העד למה לי מציאת הירך וכי מפני שהוטח ממנה דם נקל ויש להעמידה בשאבד עדה. וי"ל לעולם כשנמצא אף על העד וכשלא נמצא על הירך כלום פשיטא בעד הוה שאלמלא על הירך הוה לא נתקנח לגמרי ממנה אלא אפילו נמצא על הירך נמי טמאה נדה כיון שנמצא אף בעד.
ולדברי הכל אף בזה צריכה כגריס ועוד שאלמלא כן חוששין שמא דם מאכולת הוא שאפילו בקנוח של שיעור וסת ואח"כ שהדבר קרוב ואפילו לחטאת ואשם הקשו למעלה וליחוש דילמא מאכולת הוא. ומיהו כיון דאיכא שיעורא דנפקא ליה מחשש מאכולת טמאה נדה ואפילו לר' חייא ואם היה משוך טמא בכל שהוא דלא גרע מהניחתו תחת הכר וכן בפרק הרואה כתם אליבא דהלכתא וזה דעת הראב"ד ז"ל.
ולפי גרסת ר"ח ז"ל י"ל כמו שנמצא על העד ולא על הירך כלום שאם מאכולת נרצפה שם בתחלה על הירך נמי היה נמצא ומשהוטח העד על הירך מקום (דחוק) הוא אצל מאכולת אלא מקנוח היה דם ונבלע בעד ולפיכך לא הוטח ממנו על הירך כלום. וכן נראה מלישנא דגמ' דקא מקשה ר' חייא בסמוך אף אתה עשיתו כתם אלמא אין לך שצריכה שיעור כתם וטמאה נדה אלא זו לדברי רבי.

בדקה בעד שאינו בדוק לה. פירש בתוספות כגון שהזמינה פקולין או צמר נקי ולבנים אלא שלא חזרה וראתה בהן סמוך לבדיקתה אם יש עליהם טיפי דמים מן מאכולת או משאר דברים הא בבגד שאינו בדוק כלל לא אמר ר' טמאה נדה אטו לקחה בגד מן האשפ' וקנחה בו מי מטמא רבי נדה.
(ואי) [ועוד אני] אומר כיון שהצריכוה כגריס ועוד הרידינו כסדין וחלוק וכל שלא היה בדוק כלל אפילו לרבי טהורה לגמרי אפילו לקחתו מן השוק סתם טהורה לבעלה. והראב"ד ז"ל סובר דבעד אפילו אינו בדוק כלל טמאה דלא דמי לחלוק דכיון שבדקה בו ממש רגלים לדבר דרוב דמים מצויין בו.

הגמלים כולם רשעים. פירוש רשעים בדבר זה, הא במילי דעלמא צדיקים נינהו, כדאמרינן בפרק י' יוחסים (קידושין פב, א) הגמלים כולם צדיקים.

הא דאקשינן: ליחוש דילמא דם מאכולת הוא. פירש רש"י ז"ל דאנמצא אשלה קאי. ואי ק"ל א"כ אין לך אשה שמטמאה בנדה בבדיקה, י"ל דבעלמא ודאי חיישינן אבל הכא מתוך דבדקה קודם ביאה ומצאה טהור ולאחר ביאה מיד בדקה ומצאה טמא רגלים לדבר דדם מאכולת הוא. עוד י"ל דהכא שאני כיון שנמצא על שלו ולא על שלה או על שלה ולא על שלו איכא לספוקי דילמא דם מאכולת הוא דאי מגופה אתא איבעי ליה לאישתכח בין על שלו בין על שלה. אבל ר"ח ז"ל פירש דעל שלו דוקא קא פריך וכן פירשו בתוספות וטעמא משום דכיון דנמצא בשלו ולא בשלה יש לחוש בדם מאכולת אבל בדידה כיון דשייכי בה דמים לא תלינן בדם מאכולת.

ופרקינן: אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת. איכא דאמרי אותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת ואיכא בינייהו כגון דאישתכח מאכולת רצופה. וכיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מהני לישני, נקטינן לחומרא ואפילו נמצא מאכולת רצופה טמאה נדה.

בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר מצאה עליו דם אמר רב טמאה נדה. פירש רש"י ז"ל כגון שנמצא הדם ביריכה. פירש לפיכך שנמצא בעד וביריכה ולרבותא נקטיה כלומר דאע"ג דנמצא ביריכה ואיכא למיתלי דדם ביריכה הוה ולא תהא נדה אלא טמאה משום כתם קמ"ל דכיון דבדוק הוא אצלה היה רגלים לדבר דמגופה אתא ובודאי משוינן ליה. וכשמצאה בו גריס ועוד עסקינן הא פחות מגריס כיון דטחנתו ביריכה טהורה דתלינן במאכולת. ותדע לך דהא לעיל פרכינן וליחוש דילמא דם מאכולת הוא ואי לאו דאותו מקום בדוק או דחוק אצל מאכולת הוה תלי במאכולת והילכך היכא דטחתו ביריכה ואיכא למתלי במאכולת תלי'. ועוד דהא משמע דהכא כיון דאיירינן בעד הבדוק ובעד שאינו בדוק ומפלגינן עלייהו בדין טחתו ביריכה והניחתו בקופסא ולא מפלגינן בינייהו בשעורין כלל אלמה תרוייהו חד שיעורא אית להו. ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך אמר לו ר' חייא אי אתה מודה לי דצריכה גריס ועוד א"ל אבל א"ל א"כ אף אתה עשיתו כתם דאלמה כל שאתה מצריכו גריס ועוד אינה טמאה נדה אלא טמאה משום כתם וא"כ הכא דמטמאינן לה משום נדה אל תצריכוה גריס ועוד דמדקאמר ליה אי אתה מודה לי שצריכה גריס ועוד אלמא בעד שאינו בדוק בלחוד הוא דבעו גריס ועוד אבל בעד הבדוק לה אפילו כל שהו, ל"ק דהא א"ל ר' דעל כרחי' בעיא גריס ועוד לאפוקי מדין מאכולת אלמא לאו כללא הוא דכל שצריכה גריס ועוד לא תהא טמאה אלא משום כתם.
ועוד י"ל לומר דהכא הכי קאמר ליה אי אתה מודה לי שצריכה גריס ועוד ואפילו הניחתו בקופסא הא פחות מכאן תולי' להקל דמעיקרא הוה ביה, א"כ אף אתה חושש לעד זה שמתחלה היה בו כתם וכיון שאתה תולה להקל בפחות מגריס מה שאין כן בעד הבדוק שהניחתו בקופסא, אף ביותר מגריס נמי נתלה בו אע"פ שאין כן בעד הבדוק ואם אין אתה תולה להקל ביתר מגריס אף בפחות מכאן תטמאנה בהניחתו בקופסא כדרך שאתה מטמא בעד הבדוק ואמר ליה בעד שאינו בדוק על כרחינו אנו צריכים ליתר מכגריס הואיל ומאכולת מצויה להתמעך בו אבל יותר מגריס דנפק ליה מדין מאכולת אין אומרים שמא נתעסקה בו בכתמים או עברה בו בשוק של טבחין לפי שאינו מצוי שהעדים המוכנים לבדוק יתעסקו בהן או שיעברו בהם בשוק של טבחין כנ"ל. ור"ח ז"ל פירש ולמחר מצאה עליו דם על העד, וטיחתו ביריכה נמי לרבותא נקטיה כלומר אע"ג שיש לתלותו בדם מאכולת לא תלינן והרי זו טמאה נדה. ואיפשר דלדבריו אפילו בפחות מגריס מטמנין לה משום דרגלים לדבר דאי לא מאי רבותא כי טחתו ביריכה כיון דנפק ליה מדין מאכולת והר"ם במז"ל כן כתב והסברא הראשונה יותר נכונה להלכה. ודוקא בעגול הוא דתלינן בדם מאכולת אבל משוך כיון שבדקה בו והעד בדוק לה והכתם משוך רגלים לדבר דמגופה אתא וכדתניא העד שהוא נתון תחת הכר או תחת הכסת אם עגול טהור מפני שהוא דם מאכולת אם משוך טמא מפני שהוא דם קנוח ומייתינן לה לקמן בפרק הרואה (נדה נז, ב).

הא דאמרינן גמלים כלם רשעים. פי׳ בתוס׳ שהם רשעים בדבר זה ולא תקשי אמאי דאמר בשלהי פ׳ עשרה יוחסין הגמלים כלם צדיקים וההיא במילי דעלמא.

ר׳ יהושע בן לוי וכו׳. מפורשת יפה בהלכות ברכות בס״ד.

ודילמא דם מאכלת היא. פירוש וכל היכא דליכא כגריס ועוד והדם נועל דאיכא למיחש בדם מאכלת ניחוש ביה ויהא טמא ספק ואלו מתני׳ סתמא קתני שאפי׳ לא נמצא שם אלא דם טפה כחרדל טמאה ודאי פרש״י ז״ל דסתמא קשיא לן ואפי׳ על נמצא על שלה כשיעור ותיאוס וליכא למימר שא״כ אין לך נדה ודאית בדם טפה כחרדל בבדיקת עד דשאני הכא שיש רגלים לדבר כיון שנמצא על שלה ולא נמצא על שלו וגם לא נמצא על שלה בעד שלפני תשמיש אבל יש שפי׳ דלא קשי לן אלא בנמצא על שלו ולא על שלה דכיון דדם לאו מגופיה הוא ניחוש נמי לדם מאכלת אבל נמצא על שלה כיון דמגופה חזיא דשייכי בה דמים כאן נמצאו וכאן היו. וכן פי׳ ר״ח ז״ל ותוס׳ ויש סיוע לזה ממה שהביאוה כאן על פסקא דנמצא על שלו.

בדוק הוא. כלומר שאין מאכלת נכנס שם כלל.

א״ד דחוק הוא. כלו׳ דמילתא דלא שכיח הוא שיהא שם מאכלת אבל מ״מ דבר שאפשר הוא ואיכא ביניהו להיכא דאשתכח ביה מאכלת רצופה דלמאן דאמר דחוק הוא חוששין דמאכלת הוה תמן ושמש רצפה ואין כאן אלא טומאת ספק. ולימר׳ בדוק הוא טמאה ודאי דודאי האי מאכלת מעלמא אתאי לכאן כשהיא רצופה ודם מגופה הוא וכיון דלא איפסקא הלכתא כחד מהני לישנא נקטינן לחומרא ואפי׳ נמצאת מאכלת רצופה טמאה נדה.

אתמר בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר נמצא עליו דם. פרש״י ז״ל שנמצא דם על ירכה ופי׳ שנמצא גם על ירכה דאלו לא נמצא על ירכה כלום יהא ודאי מן המקור הוא כי דבר רחוק הוא שידבק מן הירך בעד ולא נשאר בו שום רושם וגם אם נמצא על העד ולא נמצא על הירך כלום הא ודאי מן העד בא אבל עכשו שנמצא שם בשניהם יש מקום ספק אם נדבק מן הירך בעד או מן העד בירך ולפיכך נחלקו בו ופירשו רבותי לפי שיטה זו דמיירי כשהדם משוך או שיש בו כגריס ועוד דליכא למיחש לדם מאכלת כדאיתא לקמן במכילתין שאל״כ הא ודאי ליכא למ״ד שתהא טמאה ודאי דהא מקום זה אינו דחוק אצל מאכלת וכ״ש בדוק ולעיל מוכח בכל היכא דאינו בדוק ולא דחוק חיישינן לדם מאכלת ומפני שזה הדבר ברור ממקומו לא הוצרכו לפרש וסמכו על הסתם והרי זה כשמעתא דבסמוך דנקטוה בסתם ומתפרש לקמן מתוך הברייתא דמיירי בכגריס ועוד וה״ה לדם משוך כדאיתא לקמן במכילתין גבי עד שיהיה נתון תחת הכר או תחת הכסת שאמ׳ אם עגול טהור מפני שהוא דם מאכלת ואם משוך טמא ולפי׳ זה הסכים מורי הרשב״א נר״ו והוא הנר׳ נכון אבל י״מ והא דאמ׳ ונמצא עליו דם למחר היינו שנמצא על העד ולא נמצא על הירך כלום וכן פי׳ ר״ח ז״ל וגם הרמב״ם ז״ל ונקט טחתו בירכא לרבותא דאפ״ה לא אמר׳ מן הירך אתא והא ודאי לא אתיא אלא כשנמצא פחות מגריס ועוד ואשמועינן דלא חיישי׳ לדם מאכלת דאלו לדם בעלמא פשיטא דליכא למיחש דהיאך יהא דם מרובה על העד ולא יהא על הירך כלום ואין פי׳ זה נר׳ נכון מן הטעם שכתבנו לעיל.

והא חוששת אמרת לן. ושביק רב דידיע בנפשיה דקא הדר ביה השתא מההיא סברא וסבירא ליה דהיא טמאה ודאי וכדמורין ביה מדרשא.

אתמר בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאת עליו דם. ענין זה הוא הפך הענין של מעלה דבההיא דלעיל העד בדוק והספק נפל אחרי כן מפני הירך ובכאן הספק היה בעד ואח״כ לא נולד לו מקום ספק ואע״פ כן למעלה אמרו בבי מדרשא טמאה ודאי מפני שצד הגריעותא שבו חמור יותר וקולא דחשש וריבה אינו כ״כ מה שאין כן בזה דכיון שאין העד בדוק הרי הדבר יותר בחזקת התר כי אינו מועיל כל כך הנגעת העד שבא אח״כ וזה ברור. והא דאמרינן שלא היה העד בדוק הלשון מוכח שלא נטלתו מן האשפה או ממקום התורפא דא״כ הא ודאי אין כאן בדיקה ודכ״ע דיו דיהא כתם וגם פחות מכתם גם אלו היה מוצנע יפה משאר בדיקות אעפ״י שלא שלא בדקתו בתשמיש זה בדוק הוא בדיעבד ואמ׳ שראוי לבדקו כל שעה ואין דברינו כשנטלתו ממקום בינוני שאינו משומר לגמרי וגם אינו מקום התרופה אלא מקום שנותנת עדיה לפי שעה ולפי׳ נחלקו בדבר אם דנין בו להחמיר כאלו הוא מקום בדוק או אם נדין אותו כאשפה כיון שאינו משומר ודמים בעלמא מצויין שם לפעמים ולמסקנא טהרה רבי יוסי לגמרי ועשאו כמקום שאינו בדוק.

טמאה משום כתם. פי׳ לאו דוקא כתם שהרי אין כאן מקום לכתם כלל אלא או הוא דם מהמקור או דם צפור וכיוצא בו שנדבק בו ממקום אחר לפי שאינו בדוק אלא דין כתם קאמר כלו׳ שהוא טומאת ספק וזהו שא״ל ר׳ חייא אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד פי׳ דע״כ כיון שלא היה בדוק לא סגיא שלא תחוש להקל לתלות בדם מאכלת דעלמא וא״א לך לעשותו כעד בדוק לגמרי ואתה צריך לדם כגריס ויותר להוציא מספק מאכלת וכיון שכן הרי אתה עושה אותו כתם כלו׳ דין כתם דהיינו טומאת ספק וכיון דכן גם יש לך לחוש אפי׳ שהוא כגריס ועוד לדם דעלמא כיון שאין דן אותה כעד בדוק ור׳ סובר דכולי האי לא דיינינן לי׳ בעד שאינו בדוק דבשלמא למאכלת דשכיח בכל מקום ואפי׳ במקום בינוני יש לנו לחוש אבל בדם כגריס ועוד שאינו מצוי במקום שהוא בדוק ואינו בדוק אין לנו לחוש לו שלא נניח דם המקור המצוי מפני דם זה דעלמא שאינו מצוי במקום העד ולגביהו כעד בדוק דיינינן ליה כך פי׳ ברייתא זו.

הא דתניא רוכבי גמלים כולן רשעים. ובשלהי מס' קדושין אמרינן הגמלים כולן כשרים התם במילי דעלמ' ולבן לשמים הכא רשעים בדבר הזה, א"נ הכא רוכבי גמלים ורשעתם משום חמום זה התם גמלים שמחמרים אחריהם. והא דמדכר הכא הספנין ואע"ג דליתנהו ברכיבה לומר שהם כשרים וצדיקי' גמורים בכל דבר בחמום ובשאר דברים ואגב אחריני נקט להו וכן פי' החמרים יש מהן צדיקים ויש מהן רשעים בדבר הזה קאמר הא דמכף הא דלא מכף ואלו בשאר דברים רובן רשעים וליסטים.

וליחוש דילמא דם מאכולת הוא. פי' רש"י ז"ל דעל עד שלו פריך ומיהו ה"נ קשיא לעד שלה.
ולפיכך הקשו מקצת המפרשים א"כ אין לך אשה שנטמאה בנדה בבדיקה. וי"ל בעלמא ודאי לא חיישינן משום דלא שכיח אבל מתוך שבדקה מיד לפני תשמיש ומצאה טהור יש לספק ולא מחוור.
וי"ל שלא בשעת בעילה ממש ודאי אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת שהוא סתום מלכנוס ואם נכנסה מתה היא ואין דמה יוצא ממנה אבל כאן יש לחוש שמא בשע' בעילה דחקה ונכנסה והשמש הרגה ושפך דמה עד עקבו א"נ שמא על השמש היתה מאכולת ועמו נכנסה ופריק דחוק הוא ואין מאכולת שעל השמש נכנסת עמו וכ"ש בפני עצמה.
ובתוספת אמרו דעל עד שלו דוקא פריך משום דכיון שבדקה היא בשיעור וסת ומצאה טהור והוא מצא יש לחוש למאכולת שאם היה דם נדה בשלו היה נמצא בשלה נמי. אבל בשלה בבדיקה דעדים לא חיישינן למאכולת דרוב דמים מצויין בנשים ואין קנוח העד נמי ממעך מאכולת והורגה (ובמעורה) [ובמעוכא] דשמש אין לתלותה כיון שלא נמצא על שלה.
אבל עדיין אני תמה על עד שלו דלא יהבו ליה רבנן שיעורא אלא אע"פ שיהא אחר בעילה זמן מרובה קודם קנוח טמאין ואמאי ליחוש שמא מאכול' הוא שבאה עליה אחר שבעל שהרי אינו אלא ככתם בעלמא ויש לדחוק ולומר שכל קודם קנוח כיון שעדיין שכבת זרע לחה אין המאכול' באה עליו ואין לחוש שמא נרצפה על הסדין וממנו נתקנח בו שדם מאכול' מועט הוא ואינו מתקלח מן הסדין אלא נבלע הוא בו מהכ"ש שא"א לו להתקנח (במקום) [ממקום] ששוכבת עליו לזה.

בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר מצאת עליו דם. גרסינן בכולהי נוסחי וכן מצינו בשם ר"ח. ופירושו שמצאת עליו על העד דליכא למיתני אלא דילמא דם בירך הוה ואי הוה בירך נמי כתם הוא וטמא וכיון דאיכא ספיקא דירך גופיה ועוד דלא שכיח קרוב הוא יותר לתלות בעד לטומאת נדה ולא בירך הילכך בין שנמצא נמי על הירך בין שלא נמצא אלא על העד טמאה נדה.
ורש"י ז"ל גרס ונמצ' עליה דם ופירש על יריכ' של אשה ואין דבריו מחוורים שאם העד נמצא ואין עליו כלום נראה ודאי שדם יבש על ירכה היה ואין לטמא אותה נדה ואם דוקא כשנמצא אף על העד למה לי מציאת הירך וכי מפני שהוטח ממנה דם נקל ויש להעמידה בשאבד עדה. וי"ל לעולם כשנמצא אף על העד וכשלא נמצא על הירך כלום פשיטא בעד הוה שאלמלא על הירך הוה לא נתקנח לגמרי ממנה אלא אפילו נמצא על הירך נמי טמאה נדה כיון שנמצא אף בעד.
ולדברי הכל אף בזה צריכה כגריס ועוד שאלמלא כן חוששין שמא דם מאכולת הוא שאפילו בקנוח של שיעור וסת ואח"כ שהדבר קרוב ואפילו לחטאת ואשם הקשו למעלה וליחוש דילמא מאכולת הוא. ומיהו כיון דאיכא שיעורא דנפקא ליה מחשש מאכולת טמאה נדה ואפילו לר' חייא ואם היה משוך טמא בכל שהוא דלא גרע מהניחתו תחת הכר וכן בפרק הרואה כתם אליבא דהלכתא וזה דעת הראב"ד ז"ל.
ולפי גרסת ר"ח ז"ל י"ל כמו שנמצא על העד ולא על הירך כלום שאם מאכולת נרצפה שם בתחלה על הירך נמי היה נמצא ומשהוטח העד על הירך מקום (דחוק) הוא אצל מאכולת אלא מקנוח היה דם ונבלע בעד ולפיכך לא הוטח ממנו על הירך כלום. וכן נראה מלישנא דגמ' דקא מקשה ר' חייא בסמוך אף אתה עשיתו כתם אלמא אין לך שצריכה שיעור כתם וטמאה נדה אלא זו לדברי רבי.

בדקה בעד שאינו בדוק לה. פירש בתוספות כגון שהזמינה פקולין או צמר נקי ולבנים אלא שלא חזרה וראתה בהן סמוך לבדיקתה אם יש עליהם טיפי דמים מן מאכולת או משאר דברים הא בבגד שאינו בדוק כלל לא אמר ר' טמאה נדה אטו לקחה בגד מן האשפ' וקנחה בו מי מטמא רבי נדה.
(ואי) [ועוד אני] אומר כיון שהצריכוה כגריס ועוד הרידינו כסדין וחלוק וכל שלא היה בדוק כלל אפילו לרבי טהורה לגמרי אפילו לקחתו מן השוק סתם טהורה לבעלה. והראב"ד ז"ל סובר דבעד אפילו אינו בדוק כלל טמאה דלא דמי לחלוק דכיון שבדקה בו ממש רגלים לדבר דרוב דמים מצויין בו.

רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה. דוקא בשעה שהן רוכבין שמא יראה קרי בעוד התרומה בפיו אבל לאחר שירד מותר דלא חיישינן שמא ראה קרי ושכח דאמרי' לקמן פרק יוצא דופן כל שכבת זרע שאין גופו מרגיש בה אינה מטמאה:

רוכבי גמלים כולם רשעים. והא דאמרי' בסוף קדושין הגמלים כולן כשרים בבעלי סחורה מיירי והולכין ברגל ומשאן על הגמלים והולכין לארץ מרחקים לסחורה בדרך מדבריות במקום גדודי חיות ולסטים ומכוונים לבם לשמים ומשאן ומתנן באמונה. והחמרין שאינן מתרחקין כל כך משאם ומתנם ברמאות:

לייט אמאן דגני אפרקיד. פי' שוכב על גביו כי עגבותיו מתחממין על המטה ובא לידי קרי כדאמרינן בפרק הערל מייתינן מיא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פיקרי ומיקרי בי פיקרי היינו עגבותיו כשמניח עליהם דבר חם מתחמם ובא לידי קרי:

וליחוש דלמא דם מאכולת הוא. אבל בדיקה שבדקה ומצאה טמא לא קפדי דמצי למימר דמטמאינן להו מספיקא אבל מתני' דקתני חייבין בקרבן אלמא ודאי מגופה אתי ועוד כיון שמצא על שלו ולא על שלה מסתברא כי דם מאכולת הוא:

אימור שמש רצפה. וא"ת כיון דאיכא למיחש לצריפת שמש א"כ משתכחא מאכולת התם א"כ אפי' ליכא מאכולת רצופה נמי ניחוש דרצפו שמש ודם מאכולת הוא ואע"ג דמאכולת ליתא קמן דלמא נאבדה המאכולת ונשאר הדם. וי"ל דרציפה של שמש לא שכיח לא תלינן בה אלא היכא דמוכחא מלתא דאשתכח מאכולת רצופה:

וטחתו ביריכה ולמחר מצאה עליה דם. פרש"י על הירך ותימה ונבדוק בעד עצמו שאי אפשר שלא יהא ניכר רושם על העד וצ"ל דמיירי שאבד העד. ור"ח גרס ומצאה עליו כלומר על העד וקמ"ל דלא חיישינן שמא בא מן הירך על העד:

והא חוששת אמרת לן. תימה דאמרי' בריש הרואה כתם על בשרה ודאי טמא דאם איתא דמעלמא אתי על חלוקה איבעי ליה לאישתכוחי וא"כ ה"נ אפי' הדם על הירך טמאה ודאי וכ"ת הך דלקמן לפי מסקנא דשמעתין מ"מ קשה דמשמע דרב גופיה לא קאמר אלא דוקא טחתו אבל אם לא טחתו לא. ומצי' למימר דה"ה לא טחתו והאי דנקט טחתו לאשמועינן דוקא בדוק אבל אינו בדוק לא ועוד מצינו למימר דמיירי הכא כשיש לה מכה ואי לאו דטחתו הוה תלינן בדם המכה:

ולעת זקנותו טהר מכלום. תימה היכא מצינו למימר טהר מכלום והא אמרינן לקמן בריש הרואה כתם על חלוקה ודאי טהור דאי איתא דמגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאישתכוחי ומשמע הא על בשרה ועל חלוקה דליכא הוכחה הוי ספיקא והכא כעל בשרה ועל חלוקה דמי דמהכא נמי ליכא הוכחה. וי"ל דהא דלקמן היינו לפי המסקנא דהכא ומיהו [אכתי] קשה דהא תנן לקמן פ' האשה ג' נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא עליו דם כולם טמאין וה"נ כשבדקה בעד שאינו בדוק לה הוי כאילו קינחה בו אשה אחרת קודם דטמאה מספק והיכי הוה בעי למימר דטהר מכלום דא"כ תיקשי ליה מהך מתני' וי"ל דשאני התם דממה נפשך צריך לטמאות אחת מהן דדמי לבאו לשאול בבת אחת גבי שני שבילין והי מינייהו מפקת. אבל הכא תלינן שמא הדם היה על העד קודם לכן והתם נמי אילו היתה אחת מהן שומרת יום כנגד יום או בתולה שדמיה טהורין היו שתים האחרות תולות בה:

איתמר [בדקה] בעד הבדו' לה וטחתו בין ירכותי' פי' העד בדוק היה לה שלא היה עליו דם וגם קשרתו והדביקתו בין ירכותיה ולא שמתו בקופסא שנסתפק לומר דמעלמא אתא ובודאי לא היה זה הדם אלא מגופה הילכך טמאה נידה ובודאי ולא חיישינן לדם מאכולת:

איתמר בדקה בעד שאינו בדוק לה שיש להסתפק ולומר מקודם היה בו דם זה ולאו מגופה אתא וגם הניחתו בקופסא שיש לומר מעלמא אתא האי דם:

תד"ה אפרקיד פ"ה פניו כו' אפוריא קדל קדקדא כו' עכ"ל נראה מדברי מהרש"ל שמחק מלת קדקדא והנראה לקיים כל הנוסחות ולהגיה מלת או וכצ"ל קדל או קדקדא וכן מפורש (בפרש"י) [בפי' תר"י] בפ' היה קורא דמלת (קדל) [קדן] מפורש שהוא שוכב על הקדל או שהוא שוכב על קדקדו והכל עולה על ד"א ע"ש גם לפירוש אחד בערוך אפוריא קדי והוא מלשון קדקדו וק"ל:

בד"ה לייט אמאן כו' שפעמים מתקשה ומתגלה כו' עכ"ל וכצ"ל בפרש"י והוא מפורש בפרש"י בר"פ היה קורא דשמא יתקשה אברו בתוך שינתו ונראה לרבים והוא דרך גנאי עכ"ל:

גמ' ק"ש כי מצלי אסור כו' ולא משום קישוי אלא שמקבל עול מ"ש דרך גאוה כפרש"י שם:

תוס' בד"ה ולמחר מצאה כו' וכגון שיש גריס ועוד דליכא חשש מאכולת כו' עכ"ל יש לדקדק לפי מה שפירשו התוס' לקמן דרבי חייא מודה הכא דטמאה נדה תקשי ליה לנפשיה בהך דהכא כיון דעשיתו כתם דצריך כגריס ועוד טומאתו נמי ספק ליהוי ויש ליישב בדוחק דודאי הכא בעד הבדוק וטחתו ביריכה ידע רבי חייא נמי הך סברא כיון דאיכא כגריס ועוד נפק לה מדם מאכולת ובודאי מגופה אתי דליכא למתלי במקמי הכי אבל לקמן דאיירי בעד שאין בדוק ואיכא למתלי במקמי הכי שפיר קאמר רבי חייא כיון דעשיתו כתם ובעי כגריס ועוד נהי דנפיק מדם מאכולת טומאתו נמי ליהוי ספק כיון דאיכא למתלי במקמי הכי:

בד"ה אמר שמואל טמאה נדה אפילו רב חייא כו' עכ"ל לכאורה דרבי חייא אית ליה בהך דהכא נמי טמאה משום כתם וכדסבר רב שימי ב"ח חוששת אמרת לן אלא דמשמע להו דרבי חייא מודה בהך מדלא פליג נמי הכא למימר דלא טמאה אלא משום כתם ואהך סברא הביאו ראיה מדברי שמואל גופיה דאיכא לפלוגי בין הך דהכא להך דרבי חייא ונקטו דברי רבי חייא ולא כתבו כך בפשיטות טפי אמלתא דרבי יוסי גופיה משום דאפשר דר"י טמאה משום כתם אית ליה הכא ובההיא דלקמן מטהר לגמרי אית ליה כמו שכתבו התוספות לקמן:

הספנים כולן צדיקים כו'. ובמתניתין ספ"י יוחסין הספנים רובן חסידים כו' והיינו דהתם לענין גזילה קאמר שגם עושין מדות חסידות עם אותן שעמהן בספינה ולהך מלתא נקט התם בגמלין דרובן כשירים וחמרים רובן ליסטים כמ"ש התוספות אבל הכא לענין הרהור עבירה דחסידים לא הוו דאין אדם ניצול מהרהור עבירה בכל יום כדאמרינן בב"ב אבל צדיקים הוו דאין מתקשין לדעתן משום ביעתותא דמיא וכן אמרינן לעיל גבי רבי יהודה:

תוס' ד"ה ולמחר מצאה עליה וכו' א"נ שמא דם העד עצמו בא מדם יריכה כיון שנמצא וכו' כצ"ל ור"ל דאיירי שיש העד כאן לפנינו ונמצא עליו דם וכ"ת א"כ מאי ספקא יש כאן שאמר והא חוששת אמרת לן הספק הוא שמא יריכה נתלכלך מעלמא ודם העד עצמה בא מדם יריכה ונ"ל דהא דכתבו התוס' בתר הכי וכגון שיש כגריס ועוד וכו' לא קאי אשנוייא בתרא לחוד אלא גם אשנוייא קמא דהא עכ"פ צ"ל דאותו כתם הנמצא על יריכה צ"ל כגריס ועוד ואף ע"ג שכתבו מקצת הפוסקים שבכתם הנמצא על בשרה לא בעינן כגריס ועוד היינו במקום שנוכל להסתפק שמא מן המקור נפל אבל הכא איירי בנמצא ביריכה במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם כמ"ש התוס' בדבור שלפני זה דאל"כ בלא העד היתה טמאה ואין כאן שום חששא אלא שמא מן העד נתלכלך יריכה וא"כ ע"כ צ"ל שיש באותו כתם כגריס ועוד:

רש"י בד"ה אפרקיד כו' שפעמים שיתקשה אבר תוך שינתו ויתגלה ועוד כו' כצ"ל:

בד"ה אותיום כו' נ"ב ולשון יון הוא רש"י בריש יומא:

בד"ה טהרות כו' נמחק טהרות וצ"ל מטמאות מעת לעת טהרות ואדם כו':

בד"ה רצופה כו' קודם הקינוח ומאכולת לאחר בעילה אתאי על אברו וללישנא כו' כצ"ל והד"א ונ"ב ס"א:

תוס' ד"ה רוכבי גמלים אסורים כו' צ"ל קודם ד"ה רוכבי גמלים רשעים כו':

בד"ה אפרקיד כו' ולשון אפרקיד אפורייאה קדל ולא כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש נון ולמ"ד מתחלפים ודו"ק:

בא"ד ולשון אפרקיד אפוי קיד נ"ב פירוש פניו בקידה למטה ודו"ק:

תד"ה אפרקיד. וע"ק ריש דאפרקיד ל"ל. עמש"כ בר"ה (כו) דמצאנוהו הרבה שבא בשמות שלא לצורך כמו שרביט ת' שבט. שרעפי ת' שעפי ועוד כיו"ב:

במשנה לתקן את הבית. נראה שהוא ע"ד שקרא ר"י לאשתו ביתו (שבת דף קיח ב):

שם נמצא על שלה לאח"ז טמאין מספק כו'. לכאורה דטומאתה שהיא בספק אינה אלא משעת ביאה עד הבדיקה. אבל מהבדיקה ואילך טומאתה ודאי. אולם י"ל דגם זה אינו אלא כ"א לתלות. ומיירי דלא הרגישה בשעת בדיקה (דאי ארגשה ה"נ דבועלה לא הוה טמא אף בספק) והספק הוא דשמא הרגישה אלא היתה סבורה דהרגשת עד הוא. עי' לקמן ר"פ הרואה בגמרא ולעיל (ג) תד"ה מרגשת. ועל דם שלא בא בהרגשה נראה דאין שורפין אה"ת כמו על הכתם שפסק הרמב"ם בספ"ג מהל' מו"מ שאין שורפין עליו וכפרש"י לקמן בסה"ע:

פרקדן לא יקרא ק"ש. הרמב"ם החמיר לאסור בין על גבו בין על פניו. ויש להביא ראי' דאל"כ אמאי נקט בברייתא שנים שהיו ישנים במטה זה מהפך פניו וכו' והלא ע"ז ק' קו' הש"ס והאיכא עוגבי' ומ"ט לא קאמר שיהפכו פניהם למעלה או למטה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא ע"כ תרווייהו בכלל פרקדן נינהו ואסירי:

והנה מ"ש תוספות דלא נ"ל פירש"י משום שמתקשה ומתגלה דא"כ בבית אפל מא"ל. ע"כ צ"ל דאין לומר אה"נ דשרי. דא"כ מאי פריך מרב יוסף דפרקדן לא יקרא ק"ש הא נ"מ למאן דגני בבית אפל. אלא דגם לדידהו לא ניחא הא עכ"פ נ"מ לאשה וסריס דמשום הרהור וקרי ליכא ומשום ק"ש איכא:

והצנועות מתקנות שלישי לתקן את הבית מדחשיב ליה שלישי והנה הוא ראשון משמע כפירש"י. וה"פ דרך בנות ישראל לשמש בב' עדים א' לו וא' לה. ובזה כולל כל שלה גם שלפני תשמיש ואע"פ שמסתמא בועל ושונה מ"מ סגי לה בהכי והצנועות מתקנות אח"כ עד שלישי לפני תשמיש השני כי עד שבודקות בו לפני תשמיש [הראשון] אינו חוזרת ובודקת לפני תשמיש השני. אבל הרמב"ם ס"ל דהיינו במתני' דלעיל ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה זהו עדן של צנועות שבודקות בעד חדש על כל תשמיש. אבל משנתינו לבעלה איירי ולא לטהרות ואפ"ה בעינן ב' עדים אחר תשמיש והצנועות גם לפני תשמיש:

ואח"כ מטמאה מעל"ע. יש להקשות לשיטת רש"י דכל הנשים בודקות לפני תשמיש אם כן איך משכחת מעל"ע. ולא הו"ל למימר אלא מפקידה וא"ל עד שלפני תשמיש אינו ממעט כדלעיל ה' ע"א. אם כן הו"ל לאתויי סייעתא מהך משנה לדשמואל אלא משמע מכאן כהרמב"ם דבמשנתינו לבעלה מיירי ולא בעי בדיקה לפני תשמיש רק הצנועות וק"ל:

טיהר מולא כלום. לכאורה ע"כ מיירי בכגריס ועוד. מדמייתי ת"ש מהך ברייתא וא"כ ע"כ מיירי בלא הרגישה דאיך ס"ד בדהרגישה והוא גם יותר מכגריס ועוד שתהיה טהורה לגמרי. אע"כ מיירי בלא הרגישה. וא"כ מאי מייתי ת"ש דילמא התם [מיירי] בדארגשה אלא ע"כ מוכח מזה דבדארגשה לכ"ע טמאה אפי' באינה בדוק אפי' פחות מכגריס. וכן שמעתי בשם הגאון בנב"י ז"ל שהורה כן. ומכאן ראיה לדבריו:

(יד א תוספות) ד"ה לייט (בגליון) כששוכב אפרקיד מתחמם השדרה ומחמת זה יתקשה וכו'.—אמת שהקדמונים האמינו שזרע האיש יוצא מן המוח שבראש ויורד דרך חוט השדרה לאמתו של אדם. וכבר כתבנו בחולין (מה ב) שלחוקרים האחרונים התברר, שאין זה נכון, ולפיכך אין שכיבתו של אדם על שדרתו מביא לידי קישוי כלום.

רוכבי גמלים. אבריהם מתחממים בבשר הגמל ומוציאים זרע: כולם רשעים. כדאמר: כולם צדיקים. שדרים בסכנה ולבם לאביהם שבשמים: דמכף. לשון אוכף של חמור אם יש לו אוכף האבר אינו מתחמם שהעץ קשה הוא ואם אין לו אוכף מתחמם בבשר החמור אבל דרך גמלים לרכוב בלא אוכף אלא במרדעת ומתחמם: דמטרטין. ירך מכאן וירך מכאן ואברו מתחמם: דלא מטרטין. רוכב כאשה: מטרטין. לשון מאזנים כדאמרי' במנחות (דף פז.) וכי טורטני יכניס: אפרקיד. פניו למעלה וגנות הוא שפעמים שיתקשה אבר תוך שינתו ויתגלה ועוד שידיו מונחות לו על אברו ומתחמם: מצלי. מוטה מעט על צדו: כי מצלי נמי אסור. אא''כ יושב או שוכב כולו על צדו: מתני' אחד לו ואחד לה. לקנח לאחר תשמיש: לתקן את הבית. כלומר לבדוק לפני תשמיש ולהכין עצמה לבעלה וה''ה לכל הנשים כדתנן בפ''ק (לעיל יא.) ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה והא דנקט צנועות כדמפרש בפ''ק צנועות עד שבודקת בו לפני תשמיש זה אין בודקת בו לפני תשמיש אחר: נמצא דם על שלו. ואפילו לאחר זמן ששהה לאחר בעילה זמן ארוך קודם קינוח בידוע שהיה דם בשעת תשמיש: טמאים. שניהם טומאת שבעה כדין בועל נדה כדכתיב (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו: אותיום. מיד לאחר בעילה: לאחר זמן. לאחר אותיום טמאים מספק שניהם שבעה ימים ומיהו טומאת ספק הוא לתלות אבל לא לשרוף: את פניה. פניה שלמטה: ואח''כ. כלומר שהתה יותר מכשיעור הזה אחר אחר הוא זה: מטמאות מעת לעת. טהרות ואדם במגע טומאת ערב ומדרבנן כדין מעת לעת דאמר בפ''ק ומה היא מטמאה משכבה ומושבה וכיון דעושה משכב ומושב לטמא אדם כל שכן דהיא עצמה מטמאה אדם: ואינה מטמאה את בועלה. טומאת שבעה ימים: ר''ע אומר אף מטמאה את בועלה. ר''ע לטעמיה דאמר כל מעת לעת מטמאה את בועלה מספק טומאת שבעה בפ''ק (לעיל ו.): גמ' מאכולת. כינה ואמאי טמאין ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב בקרבן ודאי להוי ספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי ולא חטאת דדלמא דם מאכולת הוא שהיה באותו מקום באשה וכשבעל נדבק בו: בדוק. דודאי אין שם מאכולת ודם ודאי מגופה אתיא: דחוק הוא. שאין מאכולת יכולה ליכנס שם: רצופה. מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת ללישנא דבדוק כיון דקים להו לרבנן דאין שם מאכולת ודאי דם מגופה הוא שהרי העד היה בדוק לה קודם הקינוח ומאכולת (מעלמא הואי התם בעד שהיא רצופה) וללישנא דדחוק איכא לספוקי שמא האי דם ממאכולת ומתוך שדחוק הוא מעכה השמש בשעת תשמיש: ולמחר מצאה עליה דם. על הירך: טמאה נדה. טומאה ודאית דכיון דהעד בדוק לה שלא היה בו דם קודם בדיקה ודאי מגופה אתאי על העד ומשם הוטח בירכה ולא אמרינן דלמא מעלמא אתא על ירכה וספק טומאה היא: ולמחר מצאה עליו דם. על העד ואיכא לספוקי דלמא מקמי הכי הוה ביה להכי לא נקט הכא טחתו בירכה דא''כ הוו להו תרי ספיקי לקולא חדא דלמא לאו מן העד הוטח על ירכה ואפילו את''ל מן העד אתא דלמא כיון דאינו בדוק מקמי הכי הוה: משום נדה. טומאה ודאית דכיון דחזקת דמים שם לא מספקינן במקמי הכי: משום כתם. כלומר טומאת ספק ותולין:

רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה. ואע''ג דאמר שמואל בפ' יוצא דופן (לקמן דף מג.) כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש אינו מטמא הכא דלמא הרגיש כל גופו ולאו אדעתיה: רוכבי גמלים כולם רשעים החמרים מהן רשעים מהן צדיקים. וא''ת דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף פב.) גמלים רובן כשרים חמרים רובן ליסטין וי''ל דהכא מיירי ברוכבים ומשום הרהור והתם לא מיירי ברוכבים אלא בנותנין סחורה על הגמלים והם הולכים ברגל רחוק במקום סכנה וחמרין [שהם ליסטים משום דבשעה שקונים] עושין רמאות במשא ובמתן: אפרקיד. פי' הקונטרס פניו למעלה וכן משמע בהמוכר את הספינה (ב''ב דף עד.) גבי מתי מדבר דגנו אפרקיד וחליף טייעא תותי ברכייהו ורומחא בידיה ולשון אפרקיד אפורייאה קדל (קדקדא) ולא כפירוש הערוך דפי' פניו מטה ולשון אפרקיד אפוי קיד ועוד קשה רי''ש דאפרקיד למה לי. [וע''ע תוספות פסחים קח. ד''ה פרקדן]: לייט אמאן דגני אפרקיד. פי' בקונטרס שידיו מונחות על מילתו ומתחמם ורשב''ם פירש שבגדיו נופלין על אמתו ומתחמם ומה שפי' עוד שפעמים [מתקשה ומתגלה] לא נראה דבבית סגור או אפל מאי א''ל: ק''ש כי מצלי אסור. היינו כשהוא קצת אפרקיד אבל על צדו לגמרי שרי כדאמר בפ' מי שמתו (ברכות דף כד.) שנים שהן ישנים במטה זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן וקורין ק''ש: וליחוש דלמא דם מאכולת הוא. אבל על בדיקות דמטמאינן לה אם מצא דם לא פריך דדלמא חומרא היא אבל הכא פריך אמאי חייבין בקרבן דלמא מייתי חולין בעזרה ועוד נראה וכן פר''ח דפריך אנמצא על שלו כי לא נמצא על שלה אמאי מטמאין כיון דאיכא הוכחה דלא אתי מגופה: דחוק הוא אצל מאכולת. אין לפרש שאינה יכולה ליכנס אלא בדוחק ולפעמים נכנסת דא''כ הוה ליה למימר בסמוך ללישנא דדחוק הוא אימר איתרמויי איתרמי ולמה צריך להזכיר דשמש רצפה לכך י''ל בדוק הוא שאינה באה כלל סמוך לרחם מפני הזוהמא שיוכל השמש להכניס ודחוק הוא אצל מאכולת היינו דאינה נכנסת בשום פנים מאליה אלא שפעמים שמתקרבת לרחם כ''כ עד שהשמש מכניסה ומרצפה: וטחתו בירכה. פירוש במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם: ולמחר מצאה עליה דם. ה''ג רש''י פי' על ירכה וקאמר דטמאה נדה דאיכא למימר דמן העד נתלכלך ירכה ולא מעלמא וא''ת ותבדוק העד וי''ל שנאבד העד א''נ שמא דם העד עצמו בא מדם ירכה כיון שנמצא על העד רק במקום שנגע בירכה וכגון שיש כגריס ועוד דליכא חששא דמאכולת ודוקא בעד הבדוק לה אבל בשאינו בדוק לה הוי ספק ספקא כדפי' רש''י ודוקא טחתו בירכה אבל הניחתו בקופסא פשיטא דטמאה ור''ח גרס ומצאה עליו פירוש על העד וטחתו בירכה היינו בגלוי שלא הניחתו בקופסא דבהניחתו בקופסא פשיטא דטמאה ופריך והא חוששין אמרת לן דאימר מעלמא אתי: אמר שמואל טמאה נדה. אפי' ר' חייא דמטהר בסמוך מודה הכא דהא ר' חייא כר' יוסי ס''ל ושמואל גופיה פסיק בהאשה (לקמן נט:) כרבי יוסי והכא קאמר דטמאה נדה: