נידה יג ע"א

א משנה כל היד המרבה לבדוק אם ראתה דם (בנשים) או קרי (באנשים), אם הוא בנשים — הרי יד זו משובחת היא. ואם הוא באנשים הבודקים עצמם — תקצץ יד זו, משום שעלול הדבר להביא לידי הוצאת זרע לבטלה.

ב גמרא שנינו במשנה כי יש הבדל בין בדיקת נשים לבדיקת אנשים, שבנשים משובח הדבר ובאנשים מגונה הוא. ושואלים: מאי שנא [במה שונות] הנשים ומאי שנא [ובמה שונים] האנשים לענין זה? ומשיבים: הנשים לאו [לא] בנות הרגשה נינהו [הן], שאין בדיקה שכזו גורמת להן להרגשה, ולכן כשהן מרבות בבדיקה הרי הן משובחות, ואילו האנשים שבני הרגשה נינהו [הם], שמתוך שבודקים עצמם באים לידי הוצאת זרע לבטלה, משום כך יד הבודקת בהם תקצץ.

ושואלים: אי הכי מאי איריא [אם כך מה שייך, מדוע דווקא] שנינו במשנה כי היד המרבה לבדוק באנשים תקצץ, והרי אף כי [כאשר] היד באנשים לא מרבה לבדוק נמי [גם כן] מגונה הדבר, מחשש הוצאת זרע לבטלה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנה] במשנה "כל היד המרבה לבדוק" שנה זאת רק ביחס לנשים, ולא ביחס לגברים, שבדיקת גברים מגונה אפילו אם אינם מרבים לבדוק.

ג ועוד בענין זה של בדיקת אנשים, תנא [שנה החכם]: במה דברים אמורים שאין ראוי לאנשים לבדוק עצמם? לענין בדיקה אם יצאה ממנו שכבת זרע, אבל לענין בדיקה לזוב אחר שיצאה ממנו זיבה ורוצה לבדוק כדי לדעת מספר ראיותיו (שהרואה שנים — טמא ואינו מביא קרבן, והרואה שלוש אף צריך להביא קרבן) — אף הוא האיש הבודק משובח כנשים הבודקות.

ואפילו לענין שכבת זרע שאין לאיש לבדוק עצמו, אם בא לבדוק בצרור (אבן) או בחרס שקשים הם, ואין מביאים אותו לכלל חימום — בודק.

ושואלים על כך: ובמטלית בד, שהיא רכה — לא יבדוק? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: האיש בודק עצמו במטלית, לראות אם יצאה ממנו שכבת זרע ובכל דבר שרוצה! ומשיבים: כמו שאמר אביי לענין אחר, שאמר שמדובר במטלית עבה, הכא נמי [כאן בברייתא זו גם כן] צריך לומר שמדובר דווקא במטלית עבה, שהיא קשה ואינה מביאתו לכלל חימום.

והיכא איתמר [והיכן נאמר] בעיקרו דבר זה של אביי? אהא דתנן [על זו ששנינו במשנה]: היה הכהן אוכל בתרומה, ובתוך שהתרומה בפיו הרגיש שנזדעזעו איבריו, שנעקר זרע מגופו, מה יעשה? — אוחז באמתו (אברו) שלא יצא הזרע לחוץ, ובולע את התרומה לפני שיצא הזרע החוצה, וייטמא בכך, וייאסר באכילת תרומה.

ותוהים על כך: אוחז? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין — כאילו מביא מבול לעולם! אמר אביי בהסבר המשנה: הכוונה שאוחז באמצעות מטלית עבה.

רבא אמר בהסבר משנה זו: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בה באחיזה באמצעות מטלית רכה, הותר הדבר, כיון דעקר עקר [שכבר נעקר מתוכו הזרע, נעקר], ואין האחיזה באמה, אף במטלית רכה, מוסיפה דבר. ואילו אביי האוסר לאחוז במטלית רכה, טעמו משום שחייש [חושש] הוא דלמא [שמא] מתוך האחיזה במטלית רכה אתי לאוסופי [יבוא להוסיף] בפליטת זרע. ואילו רבא לא חייש דלמא אתי לאוסופי [אינו חושש שמא יבוא בכך להוסיף].

ושואלים: והאם רבא לא חושש לכך? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הא [הרי] למה זה האיש הבודק עצמו שוב ושוב דומה? — לאדם הנותן אצבע בתוך העין, שכל זמן שהאצבע נתונה בעין — הרי העין מדמעת וחוזרת ומדמעת, ואף זה גורם להוצאה נוספת של זרע!

ואילו רבא סבור שאין אומרים כך אלא כאשר יוצא זרעו בלא שנזדעזעו איבריו שבכגון זה יוצא הזרע מעט מעט ובבדיקה נוספת יש חשש שיוסיף ויצא, אבל כאשר כבר הרגיש שנזדעזעו איבריו ויצא ממנו זרע אין לחשוש לכך, כיון שכל אחמומי והדר אחמומי [חימום המביא להוצאת זרע, ושוב חימום שכזה] בשעתיה [בשעתו, כשנעקר כבר מגופו זרע] הרי זה לא שכיח [אינו מצוי], ואין לחשוש לכך, ולכן מותר לו במקרה זה לאחוז באמה אף במטלית רכה.

ד ודנים מעתה בענין זה שהזכרנו למעלה גופא [לגופו], ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין — כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו חכמים לר' אליעזר: והלא אם אינו אוחז באמתו כשמשתין הרי נצוצות (טיפות קטנות) נתזין על רגליו, ונראה הוא מעתה ככרות שפכה (סריס) שאינו יכול להטיל מימיו למרחוק, ואינו מוליד, ונמצא שבכך הוא מוציא לעז על בניו שאין הם בניו אלא הן ממזרים!

אמר להן ר' אליעזר: מוטב (עדיף) שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום (הקדוש ברוך הוא).

ועוד בענין זה תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], כך אמר להן ר' אליעזר לחכמים בתשובה: אפשר שלא ינתזו ניצוצות על רגליו, וכיצד? יעמוד אדם במקום גבוה וישתין כלפי מטה, או שיעשה באופן אחר: ישתין במקום שיש בו עפר תיחוח (מפורר), שנבלעים בו מימי הרגלים, ואינם ניתזים כלפי מעלה. וראוי לאדם לנהוג כן, ובלבד שלא יאחז באמתו וישתין, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

ודנים בשתי תשובות אלה של ר' אליעזר לחכמים: הי [איזו] מהן אמר להו ברישא [להם בתחילה]? אילימא קמייתא [אם תאמר שאת הראשונה], שאין לאחוז באמה אף שמוציא בכך לעז על בניו אמר להו ברישא [להם בתחילה], ואחר כן אמר להם את תשובתו השניה, שיש פתרון לכך שלא יינתזו ניצוצות על רגליו, ואולם דבר זה קשה, שהרי בתר [אחרי] שאמר להו איסורא [להם איסור], הדר [חזר] אמר להו תקנתא [להם תקנה, פתרון מעשי לדבר]? שהרי משמע שאם אין לו אפשרות בפתרון זה, יאחוז באמתו מכל מקום, והוא סתירה לדבריו הראשונים!

אלא יש לומר כי הא [את זה] הפתרון המעשי אמר להו ברישא [להם בתחילה], שיש תקנה לדבר, ואמרו ליה [לו]: אם אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח, מאי [מה] יעשה? ועל כך אמר להן: אל יאחוז, שכן מוטב שיוציא לעז על בניו, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

וכל כך למה? מפני שבכך שאוחז באמתו הריהו גורם לעצמו שיהיה מוציא שכבת זרע לבטלה. שכך אמר ר' יוחנן בחומרת עבירה זו: כל המוציא שכבת זרע לבטלה — חייב מיתה, שכן נאמר באונן בן יהודה: "והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו. וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אתו" (בראשית לח, ט—י).

ר' יצחק ור' אמי אמרי [אומרים]: כל המוציא שכבת זרע לבטלה — כאילו שופך דמים, שכן נאמר: "...זרע מנאף ותזנה... הלא אתם ילדי פשע זרע שקר. הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שחטי הילדים בנחלים תחת סעפי הסלעים" (ישעיה נז, ג—ה), אל תקרי [תקרא] שוחטי אלא סוחטי, שנחשבת הוצאת ("סוחטי") שכבת זרע לבטלה כהמתה של הילדים שיכלו להיוולד מזרע זה.

רב אסי אמר: כל המוציא שכבת זרע לבטלה — כאילו עובד עבודה זרה. כתיב הכא [נאמר כאן]: "תחת כל עץ רענן", וכתיב התם [ונאמר שם] במצוות איבוד עבודה זרה בארץ ישראל: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (דברים יב, ב).

ה ובענין זה של אחיזה באמה לצורך הטלת מים מסופר כי רב יהודה ושמואל רבו הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא דשף ויתיב [היו עומדים על גג בית הכנסת שנפל והתיישב] בנהרדעא, שהיה בית כנסת ידוע שכך היה כינויו. אמר ליה [לו] רב יהודה לשמואל: מה אעשה, וצריך אני להשתין? אמר ליה [לו]: שיננא [גדול השיניים], אחוז באמתך כדי שלא יפלו המים על גג בית הכנסת והשתן לחוץ, אל מחוץ לבית הכנסת.

ושואלים על כך: היכי עביד הכי [כיצד עשה כך], והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין — כאילו מביא מבול לעולם!

אמר אביי: עשאו את הענין הזה כבולשת (חיל בלשים, המחפשים בבתים), ומהו עניינה — דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת עבודה זרה]: בולשת של חיילים גויים שנכנס לעיר, וחיפשו בבתים, ומתעורר החשש שמא אגב כך ניסכו מן היין שבבתי ישראל לעבודה זרה, ונאסר בכך היין. אם היה זה בשעת שלום, שאין הם ממהרים במלאכתם, חביות של יין שנמצאו פתוחות — הריהן אסורות, שמא ניסכו מהן, והחביות הנמצאות כשהן סתומות (פקוקות וטוחות בטיט) — מותרות, שודאי לא פת חון הגויים. ואולם אם היה זה בשעת מלחמה — אלו ואלו מותרות, לפי שאין להן פנאי לנסך, כיון שהם עסוקים במלחמה. אלמא [מכאן] נלמד שכיון דבעיתי [שיראים] הם מפני שעת המלחמה, כל דעתם נתונה לכך, ולכן לא אתי לנסוכי [אין הם באים לנסך], אם כן, הכא נמי [כאן, במעשה זה שברב יהודה ושמואל, גם כן] אומרים אנו כי כיון דבעיתי [שיראים], לכך לא אתי להרהורי [אין באים להרהר] הרהור של עבירה.

ומבררים: והכא [וכאן] במעשה זה של רב יהודה ושמואל מאי בעיתותא איכא [מה, איזו יראה יש]? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר זה: ביעתותא דליליא ודאיגרא [יראת של הלילה ושל הגג] שהוא עומד עליו וחושש שמא יפול. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: הכוונה לביעתותא דרביה [יראת רבו, שמואל, על רב יהודה]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] עוד הסבר, שהכוונה לביעתותא [יראת] השכינה, שהרי בית כנסת הוא. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר זה: אימתא דמריה עליה [אימת אדוניו, הקדוש ברוך הוא עליו], שמיוחד היה רב יהודה ביראת ה', דקרי [שכך קרא] שמואל עליה [עליו, על רב יהודה תלמידו]: אין זה ילוד אשה אלא כמלאך.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר מדוע הורה לו שמואל לנהוג כן, כיון שרב יהודה נשוי הוה [היה], שכך אמר רב נחמן: אם היה נשוי — מותר לאחוז באמה ולהטיל מימיו, שכיון שנשוי הוא ומצויה לו אשתו, אין יצרו תוקפו בכך.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר זה: כי הא אורי ליה [כמו, באופן זה הורה לו] שמואל לרב יהודה, דתני [שכך שנה] ברייתא זו אבא בריה [בנו] של ר' בנימין בר חייא: אין לאחוז באמה עצמה להטיל מים, אבל מסייע האדם המטיל מים לעצמו באחיזת הביצים שמלמטה, וכך גם הורה שמואל לרב יהודה לנהוג. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] עוד הסבר: כי הא אורי ליה [כמו, באופן זה הורה לו], שכך אמר ר' אבהו, אמר ר' יוחנן: גבול (תחום מוגדר) יש לו לאיסור אחיזה באמה, והוא: מעטרה (השפה המקיפה את הגיד) ולמטה, כלפי קצה האיבר — מותר לאחוז, שאין זה מקום המביא לגירוי,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

מתניתין:

כל היד המרבה לבדוק [באנשים - אם לא נטמאו בטומאת קרי. ובנשים - אם לא נטמאו בנידה או בזיבה].

הרי, אם ריבוי הבדיקות הוא בנשים ^[1] - משובחת היד הבודקת, שמונעת אותה מלטמא טהרות ומלהכשיל את בעלה.

אך אם הוא באנשים - תקצץ היד המרבה לבדוק, משום שמביאה את הבודק לידי מכשול חמור של הוצאת ^[2] זרע לבטלה.

גמרא:

ודנה הגמרא: מאי שנא נשים שבדיקתן המרובה היא משובחת, ומאי שנא אנשים שהיא אסורה? ומתרצת: נשים - לאו בנות הרגשה נינהו! שאין הבדיקה משפיעה ^[3] על האשה לגרום להם מכשול עוון, ולכן הבודקת משובחת.

אבל אנשים, דבני הרגשה נינהו, שהבדיקה יכולה להביא אותם לידי השחתת זרע שהוא עוון חמור - תיקצץ היד הבודקת!

ומקשה הגמרא: אי הכי, שהחילוק ביניהם הוא מצב מכשול עוון. מאי איריא שאמרינן: כל היד המרבה באנשים תקצץ!? והרי כי לא מרבה בבדיקה נמי תקצץ! לפי שאפילו בדיקה מועטה יכולה לגרום לאנשים מכשול!? ומתרצת: כי קתני במתניתין "כל היד המרבה" - אבדיקות של נשים קתני! שבהן ריבוי הבדיקות משובח.

תנא: במה דברים אמורים שהיד המרבה לבדוק באנשים תקצץ - כשהיתה הבדיקה לענין אם ראה האיש הבודק שכבת זרע שכיון שהאדם מרגיש ביציאת שכבת זרע - אין צורך לבדוק שמא יצאה ממנו, כל עוד שלא הרגיש.

אבל לענין זוב, שיוצא גם בלא הרגשה ^[4], ואי אפשר לדעת אם יצא, אלא על ידי בדיקה - אף הוא, הזב שנטמא בזיבה, ובודק לראות אם נמשכת ראייתו כדי לדעת אם הוא מתחייב בקרבן - הרי הוא משובח ^[5], כנשים המשובחות בריבוי בדיקותיהן!

ואפילו לענין שכבת זרע, יש אופן שהבדיקה מותרת: שאם בא לבדוק בצרור, שהוא דבר קשה, שאינו מביא לחימום, או בחרס - בודק!

ומקשה הגמרא: וכי במטלית לא בדקינן? שמלשון התנא משמע שדווקא בצרור ובחרס מותר לבדוק ולא בדבר אחר.

והתניא: בודק עצמו במטלית, ובכל דבר שרוצה לבדוק בו!?

ומתרצת: כדאמר אביי [במקום אחר, שיבואר לקמן]. שבמטלית עבה ^[6] אפשר לבדוק.

הכא נמי, הא דשנינו בברייתא שבודק במטלית, מדובר דוקא במטלית עבה שהיא דומה לצרור ולחרס.

ומבארת הגמרא: והיכא איתמר מימרא דאביי שמותר לבדוק במטלית עבה?

אהא דתנן: כהן שהיה אוכל בתרומה, והרגיש שנזדעזעו איבריו, שנעקר זרע מגופו ועומד לצאת, ובשעה שיוצא הזרע מגופו הוא נטמא ואסור באכילת תרומה, ורצונו לסיים את אכילת התרומה לפני שהוא נטמא - הרי הוא אוחז באמתו, ומונע מהזרע לצאת מגופו, ובולע, בינתיים, במהירות את התרומה! שכל עוד לא יצא הזרע עדיין הוא מותר באכילת התרומה.

ושואלת הגמרא: כיצד אומרת המשנה שיש לו תקנה בכך שהוא אוחז ^[7] באמתו?

והתניא: רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין - כאלו מביא מבול לעולם, לפי שבכך הוא מוציא זרע לבטלה, וזה ^[8] היה חטא דור המבול!?

ולתרץ זאת אמר אביי: שההתר לאחוז באמתו ולבלוע את התרומה, הוא דוקא במטלית עבה שאינה מחממת, ואינה גורמת להשחתת זרע. [ולתירוץ זה נתכוונה הגמרא לעיל שאמרה 'כדאמר אביי במטלית עבה'].

רבא אמר: אפילו תימא שאיירי שאוחז באמתו במטלית רכה - כיון דעקר הזרע לצאת - עקר!

ומקשה הגמרא: ואביי, מדוע אסר לאחוז את אמתו במטלית רכה? והרי כבר נעקר הזרע ממקומו עוד לפני הבדיקה?

ומתרצת: חייש דילמא אתי לאוסופי להוציא זרע על ידי החימום שבשעת האחיזה באמה.

ורבא, לא חייש דלמא אתי לאוסופי! ושואלת הגמרא: ולא? וכי אין מקום לחשוש להוספה בהשחתת זרע על ידי החימום בהשתא.

והתניא [בתוספתא פ"ב ז', על משנתנו]: הא [דהיינו האיש הבודק את עצמו באופן תדיר] למה זה דומה -

לנותן אצבע בעין, שכל זמן שאצבע בעין - עין מדמעת וחוזרת ומדמעת!

וכמו כן באיש, שככל שהוא מוסיף ובודק כך הוא גורם להוצאת זרע נוספת!

ורבא מתרץ שיש לחלק, כי במשנתנו מדובר שהזדעזעו איבריו והרגיש שנעקר הזרע, כולו כאחד לצאת. ובמקרה שכזה - כל אחמומי, והדר אחמומי בשעתיה - לא שכיח! ואלו כוונת הברייתא שמדמה את הבודק למי שנותן אצבע בעין היא במקרה השונה מהמקרה שמדברת בו המשנה - שהוא ממשמש באבר בתדירות, וכגון שבודק וחוזר ובודק, וככל שהוא ממשיך למשמש ממשיך הזרע לצאת לאיטו, וכנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת לאטה, עם כל משמוש של היד בעין.

גופא: רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין ^[9] - כאלו מביא מבול לעולם!

אמרו לו לרבי אליעזר: והלא אם אינו אוחז הרי מי רגליו אינם הולכים למרחוק, ואז נצוצות של מי רגלים נתזין על רגליו, ונראה משום כך ככרות שפכה [שאינו מוליד] לפי שאינו מטיל מימיו למרחוק, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים?! אמר להן רבי אליעזר: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים ואל יעשה עצמו רשע, [ואפילו] שעה אחת, לפני המקום!

תניא אידך: אמר להן רבי אליעזר לחכמים שיש עצה כיצד אפשר למנוע את התזת הניצוצות על רגליו גם מבלי שיאחז בידו באמתו - שיעמוד האדם במקום גבוה - וישתין ללמטה! ^[10] או ישתין בעפר תיחוח, שנבלעות בו הניצוצות, שראוי לעשות השתדלות זאת, לטרוח ולהשתין דוקא במקומות אלו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

ומבארת הגמרא: הי אמר להו רבי אליעזר לחכמים ברישא? את האיסור, או את העצה?

אילימא קמייתא, שנאמר בה רק האיסור, אמר להו ברישא, אין זה יתכן! כי כיצד יתכן שבתר דאמר להו איסורא באופן מוחלט שבכל ענין אסור להחזיק בידו בשעה שמשתין - הדר אמר להו תקנתא!? שמשמע שרק נתן להם עצה כיצד אפשר להמנע מלאחוז אבל אם אין אפשרות לעשות כעצתו מותר לאחוז בידו.

ומכריעה הגמרא: אלא בהכרח, כי הא, העצה, אמר להו ברישא. ואמרו ליה חכמים: אם אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח - מאי יעשה?

אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום!

ומבארת הגמרא: וכל כך למה? - מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה!

דאמר רבי יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה - חייב מיתה! שנאמר: "וירע בעיני ה' אשר עשה אונן ^[11], וימת גם אותו".

רבי יצחק ורבי אמי אמרי: הרי הוא כאלו ^[12] שופך דמים! שנאמר "הנחמים באלים, תחת כל עץ רענן, שוחטי הילדים בנחלים, תחת סעיפי הסלעים" - אל תקרי "שוחטי הילדים" אלא "סוחטי הילדים"! דהיינו מוציאי זרע לבטלה. וקרא עליהם הכתוב כאלו שחטו הילדים.

רב אסי אמר: הרי הוא כאלו עובד עבודת כוכבים! ^[13] דכתיב הכא - "תחת כל עץ רענן". וכתוב התם - "על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן".

רב יהודה ושמואל הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא, על גג בית הכנסת דשף [שם מקום], ויתיב [היה אותו בית הכנסת] בתוך תחום נהרדעא.

אמר ליה רב יהודה לשמואל: צריך אני להשתין, וכיצד אעשה זאת על גגו של בית הכנסת?

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא [כינוי לרב יהודה לפי שהיה שנון]: אחוז באמתך כדי שלא יפלו מי הרגלים תחתך על גג בית הכנסת, והשתן לחוץ.

ומקשה הגמרא: היכי עביד רב יהודה הכי? והתניא: רבי אליעזר אומר "כל האוחז באמתו ומשתין כאלו מביא מבול לעולם"?!

ומתרצת: אמר אביי - עשאו להא דרב יהודה כבולשת ^[14], שבמקום סכנה ופחד האדם עסוק בעשייתו מבלי לחשוב על ענינים אחרים, ולכן בהיות רב יהודה על הגג לא היה לו לחשוש שמא יבוא להרהור כשאחז באמתו, וכדמפרש -

דתנן: בולשת [חיל צבא הבא לחפש ולבזוז] שנכנס לעיר, הרי אם בשעת שלום נכנס - חביות היין שהיו פתוחות, אסורות מעתה בשתיה, שמא נסכום אנשי הצבא לעבודה זרה. אך החביות שהיו סתומות נשארו מותרות. ואם נכנס החיל בשעת מלחמה - אלו ואלו מותרות, לפי שאין להם פנאי לנסך! אלמא, דכיון דבעיתי, שמפוחדים אנשי החיל מחמת המלחמה - לא אתי לנסוכי.

הכא נמי - כיון דבעיתי רב יהודה בעומדו על הגג - לא אתי להרהורי!

ומבארת הגמרא: והכא מאי "ביעתותא" איכא?

א. איבעית אימא - ביעותתא דליליא ודאיגרא [מהעמידה על שפת הגג בשעת לילה].

ב. ואיבעית אימא - ביעתותא דרביה [שרב יהודה היה תלמידו של שמואל].

ג. ואיבעית אימא - ביעתותא דשכינה [השורה בבית הכנסת, שעמד על גגו].

ד. ואיבעית אימא - אימתא דמריה עליה [שהיה רב יהודה ירא שמים, והיה מותר לו לאחוז באמתו אפילו שלא על הגג].

דקרי שמואל עליה דרב יהודה: אין זה ילוד אשה! [שהוא כה ירא שמים].

ה. ואיבעית אימא, לכך היה מותר לרב יהודה לפי שנשוי היה, דאמר רב נחמן: ^[15] אם היה נשוי [שיש לו פת בסלו] מותר לאחוז.

ו. ואיבעית אימא: כי הא, באופן זה אורי ליה שמואל לרב יהודה שיעשה: דתני אבא בריה דרבי בנימין בר חייא - על אף שאסור לאחוז באמה, אבל מסייע בבצים מלמטה!

ז. ואיבעית אימא: כי הא, אורי ליה שמואל לרב יהודה: דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן - גבול יש לו לאיסור האחיזה: מעטרה ולמטה - מותר.

הערות

^[1] אשה שיש לה וסת קבוע לראיותיה ואין דרכה לראות בזמנים אחרים, פסק השו"ע [יו"ד קצו, ט] שגם היא בכלל דין המשנה וראוי שתבדוק גם שלא בשעת הוסת. ויש להסתפק האם גם מעוברת ומינקת שכתבה הגמרא לעיל [ד, ב] שמסולקות הן מדמים, מחויבות בבדיקה, או מכיון שהוכיח הרע"א [קמא, נו] שטבע העיבור וההנקה חזק יותר מטבע הוסת ומסלק האשה לגמרי מדמים פטורות. ונראה להוכיח שפטורה מהרמב"ם [איסו"ב ח, יא] שבימי זיבה אין צריך לבדוק משום שמסולקת היא בהם, ועיין לקמן לט, א שטבע העיבור וההנקה חזק יותר מטבע הזיבה, ולכן בימי זיבה מטמאה למפרע מעת לעת אף על פי שמעוברת ומינקה אינם מטמאות למפרע. ואם כן אם בימי זיבה פטורה כ"ש שפטורות מעוברת ומניקה, ואולם בחוט השני [קצו, יד] הכריע שגם מעוברת ומינקת ראוי שיבדקו. בעיקר דין המשנה ביארו בשבט הלוי ובחוט השני [קצו, ט] שאין כוונת המשנה לשבח אשה המרבה בבדיקות בכל שעה, שאדרבה בזה תקלקל עצמה, אלא משובחת היא המוסיפה מעט יותר מעיקר הדין.

^[2] חומרת עוון הוצאת זרע לבטלה הביא הבית יוסף [אבן העזר כג, ד] מהזוהר שחמור הוא מכל עבירות שבתורה, והכריע כן גם בשו"ע [אהע"ז כג, א]. וראה בזוהר פרשת ויחי [ריט עב] שהמשחית את זרעו נטרד מהעולם הבא בעוון זה יותר מכל העבירות, ואין עוון שאין לו תשובה מלבד עוון זה, ובגללו אין רואה פני שכינה יותר מכל העוונות. ובראשית חכמה [שער הקדושה יז, טו] ביאר, שאין כוונת הזוהר לומר שאין תשובה כלל לעוון הזה, לפי שאין לך דבר שאין עליו אפשרות של תשובה, וכמו שמוכח מדור המבול, שחטאם היה השחתת הזרע, כמבואר בהמשך הסוגיא, ובגמרא בסנהדרין [קח, ב] נאמר שהמתין להם הקב"ה ק"כ שנה שמא יחזרו בתשובה. אלא כוונת הזוהר היא, שתשובתו קשה. וראה שם שהאריך לבאר דרכי התשובה הנצרכים לתיקון חטא זה. ובקריינא דאגרתא [יב-יג] כתב, שעיקר התיקון לחטא זה הוא בלימוד התורה, ובפרט יגיעת התורה בשעה שאין לו תענוג מלימודו, ולומד משום שכן צוה השי"ת. וראה עוד בביאור הלכה [תקעא, ד"ה ת"ח] שהביא שת"ח אשר תורתו אומנותו לא יסגף עצמו אפילו על עוונות ידועים, כי התורה היא מקוה טהרה ונמשלה לאש, וכל אשר יבוא באש, וטהר.

^[3] בביאור החילוק בין אנשים לנשים מצינו ג' דרכים בראשונים: א. תוס' הרא"ש [ד"ה "נשים"] ביאר בשם רש"י שהחילוק הוא במציאות, שאין בדיקה גורמת לאשה חימום והרגשה אלא לאיש. וכן היא דעת הרמב"ן. ב. שיטת ר"ת [הביאוה הרמב"ן והרשב"א] ששונים אנשים מנשים בדין תורה "ונשים לאו בנות איסור הרגשה", וגם אם היתה בדיקה משפיעה על הנשים במציאות אינן מצוות על השחתת זרע. וביאורו של ר"ת הוא כשיטתו ביבמות [יב, ב ד"ה "שליש", הובאה בגליון התוס' בסוגייתנו ד"ה "נשים"] שאיסור השחתת זרע הוא חלק ממצוות פרו ורבו, ולכן נשים שאינן בכלל המצוה אינן גם בכלל האיסור. טעם נוסף להתיר לנשים השחתת זרע כתבו התוס' בסוגייתנו שמזריעות בפנים, ואין יוצא לחוץ. הרמב"ן מקיים פירושו של רש"י בגמרא גם לשיטת ר"ת, שאף על פי שאין איסור לנשים הוצרכה הגמרא לחילוק שבמציאות, שאם לא כן, לא היתה המשנה משבחת את המרבה בבדיקות, שגם לר"ת שאין איסור בדבר, מכל מקום מגונה הוא. ג. הר"ח [מובא בתוס' הרא"ש] מבאר שהחילוק בין אנשים לנשים הוא מחמת שאנשים אינם מטמאים בקרי היוצא בלא שהרגישו, כדלהלן מג, א, ולכן אין להם צורך בבדיקה, והבודק בלא צורך תקצץ ידו. מה שאין כן נשים, שטמאות גם מדם שיצא בלא שהרגישו, נצרכות הם לבדיקה לידע טומאתן ולכן משובחות.

^[4] ביאור זה בהיתר בדיקה לזב משום שנצרך לבדיקה לידע טהרתו, כתב הרד"ל. ומקורו מהרא"ש בפסקיו. ומצינו כעין זה בתוס' רי"ד ביבמות [יד, ב] שאין איסור בדבר זה במקום צורך. ובתוס' ביבמות [לד, ב] יש המתיר ביאה שלא כדרכה באקראי [פעם אחת], וכשאין כוונתו להשחית, וכן פסק הרמ"א [אהע"ז כה, ב]. ולכאורה, רק לביאור ר"ח שהבאנו בהערה הקודמת אפשר לבאר כן, אבל לפי שאר הראשונים, שלא ביארו ההיתר לנשים מחמת שנצרכות לבדיקה, לכאורה הם חולקים, וסוברים שגם במקום צורך אסור, וצ"ע כיצד יבארו את היתר הבדיקה לזב. תוס' הרא"ש [ד"ה "אי הכי"] כתב שזב לא בא לידי קרי, ולכן אין חשש בבדיקתו. והקשה הרד"ל שמשנה מפורשת היא בברכות [כו, א] שזב יכול לראות קרי.

^[5] הרמב"ם השמיט בהלכותיו ההיתר לזב לבדוק. וכתב הערוך לנר שסובר הרמב"ם שהברייתא המובאת בסמוך שכתבה "לא יושיט ידו לטבורו", חולקת, ואוסרת. ונפקא מינה לדינא גם בזמן הזה שלא נוהגת טומאת זב, לענין ספיקו של הבית שמואל [אהע"ז כה, ב] האם אפשר להתיר הוצאת זרע כדי לדעת אם דם הנמצא בעד הוא מהאיש או מהאשה, ואם להלכה אסרו לזב לבדוק אפילו כשיש בבדיקתו צורך מצווה, הוא הדין כאן. ובאחיעזר [חלק ג כד, ד] דן בזה לענין הוצאת זרע לבדיקה רפואית הנצרכת לקיום מצות פרו ורבו, כי כשם שאסור לצורך קיום מצוות בדיקה בזב, הוא הדין לצורך שאר המצוות.

^[6] לא נתבאר מהו השיעור להחשב "עבה", ובמשנה ברורה [סימן ג ס"ק טו] כתב שיש מפקפקין מחמת ספק זה להתיר למעשה על ידי מטלית.

^[7] הקשו התוס', אולי כוונת המשנה שאוחז מעטרה ולמעלה, שאין בכך איסור. ותירצו, אחר שנעקר הזרע אי אפשר לעוצרו במקום זה. עוד תירצו, שהאיסור הוא ההרהור הנגרם מהאחיזה, וכשאוחז בכח בא לידי הרהור גם מעטרה ולמעלה. ובתוס' בע"ז [כ, ב ד"ה "שלא יהרהר"] מצינו שהרהור זה איסור דאורייתא הוא.

^[8] כתב הערוך לנר, שודאי היו בידם עבירות נוספות, כגון גזל, כדכתיב "כי מלאה הארץ חמס", אלא שהעונש במים רותחים היה רק משום עבירה זו, כמבואר בגמרא בר"ה [יב, א] "ברותחין קלקלו בעבירה, וברותחין נדונו". הקשה המשנה למלך [מלכים י, ז ד"ה "נחזור לענינו"] מדוע נענשו דור המבול על הוצאת זרע, והרי אינם בכלל ז' מצוות בני נח! ובתוס' בסנהדרין [נט, ב ד"ה "והא"] מצינו מפורש שאין איסור לבני נח להשחית זרע. ואפשר לתרץ על פי שיטת ר"ת, שאיסור השחתת זרע הוא חלק ממצוות פרו ורבו, ולכן, קודם מתן תורה שהיו מצווים בני נח על פרו ורבו, כמבואר בגמרא בסנהדרין [שם] היו מצווים גם על איסור השחתת זרע, ורק אחר מתן תורה, שנפטרו ממצוות פריה ורביה, אינם אסורים להשחית זרע. אולם עדיין קשה קושית המשנה למלך, מדוע אלו שכבר הולידו בן ובת ונפטרו מהמצווה נענשו במבול, ואין לומר ששיעור זה לקיום מצוות פו"ר הוא רק בישראל, ובן נח מצווה לעולם, לפי שרש"י בבראשית [ד, כד] כתב שנשי למלך פרשו ממנו אחר שקיים פרו ורבו. והוכיח המשנה למלך מזה שגם בן נח נפטר בבן אחד ובת אחת. ועוד קשה, מדוע נענשו הנשים, שאינן מצוות על פרו ורבו. ותירץ הערוך לנר, שלא כולם מתו במבול במעינות רותחין, אלא רק אלו שהיה בידם גם עוון ביטול פרו ורבו. עוד תירץ, כיון שמטרת בריאת העולם היא "לא תהו בראה לשבת יצרה", הרי גם בלא ציווי מפורש ראוי להעניש המבטלים עיקר מטרת היצירה, ואיבדו בכך את זכות הקיום. בשו"ת תורת חסד הוכיח שבני נח אסורים להשחית זרע, מער ואונן בני יהודה, שמתו מחמת שעברו על איסור זה. והוסיף, שהמשנה למלך שנתקשה מהו המקור לאיסור, הוא כפי שיטתו בפרשת דרכים [דרוש א], שזרעו של אברהם מאז שנימול אינם בכלל בני נח, ולכן אין ללמוד מער ואונן לפי שלשיטתו יש עליהם דין ישראל ואינם כשאר בני נח.

^[9] הרע"א [שו"ת עב] מקשה, כיצד חייבה הגמרא לעיל [טז ב] שיבדקו הנשים לאחר תשמיש, ולא חששה לכך שבבדיקתן נשחת הזרע. ותירץ, כיון שאינה מתכוונת להפסד ההריון, מותר לה לעשות כן, כמו בכל איסורי תורה ש"דבר שאין מתכוון, מותר". ובחזו"א [קד, ב] הקשה, שאם כן נתיר גם למח שנצרך לנקביו לאחוז באמה, שהרי אינו מתכוין להשחית זרע. וכן יש להקשות בגמרא לעיל, שאסרה לאחוז באמה להצלת תרומה. ותירץ החזו"א, שהאיסור באיש הוא ההרהור הבא כתוצאה מהאחיזה, ובו הוא כן מכוון. ותירוץ הרע"א הוא רק בנשים הבודקות לאחר תשמיש. בחידושי ר' ראובן [יבמות סימן יג] כתב, שלא יתכן כאן להתיר משום דבר שאין מתכוין, שאיסור ההשחתה אינו פעולת ההוצאה, אלא התוצאה שנעשה בגופו מעשה זה, ודומה האיסור לאשה הנבעלת שחייבת על מעשה שעשו בה, גם כשאינה מתכוונת. ועיין בחזו"א [שם] שנסתפק בדין המוציא זרע לחבירו מיהו העובר על האיסור, המוציא או מי שהוציאו ממנו. ולכאורה ספיקו תלוי במה שכתב ר' ראובן, שאם האיסור במעשה, עובר המוציא. ואם האיסור בתוצאה, מסתבר שחייב זה שיצא ממנו. וראה עוד בהערה 19 שהרחבנו בביאור הענין.

^[10] כשאין לו העצות המוזכרות בגמרא, כתב המשנה ברורה שיכול לסייע בביצים כמבואר בסוף העמוד, או על ידי מטלית עבה, והגמרא כתבה העצות שמחויב להתחיל בהם.

^[11] התוס' רי"ד [יבמות יב, ב] סובר שאין איסור השחתת זרע אלא כשכוונתו לקלקל הזרע ולבטל מפרו ורבו כמעשה אונן שלא רצה להכחיש יופיה, אבל כשמטרתו לתועלת מותר. ותמוה מכל המבואר בסוגייתנו שאסרו גם הנצרך לנקביו ולהצלת תרומה. וראה בחידושי ר' ראובן [יבמות יג] שביאר שיש ב' איסורים בהוצאת זרע: א. קלקול הזרע. ב. מעשה ההוצאה. ולפי זה אפשר לתרץ שדברי התוס' רי"ד הם רק במקום שאין איסור במעשה ההוצאה, כגון שעקירת הזרע שהיא עיקר מעשה ההוצאה נעשתה בדרך ביאה, ורק אחר כך, קודם שיצא הזרע מהאבר ולחוץ, שיחתו ארצה, וכן היה מעשה ער ואונן שבהם עסק התוס' רי"ד. מה שאין כן בסוגייתנו שמעשה ההוצאה גם הוא אסור אין להתיר גם במקום צורך. ועדיין צ"ע לשיטת הר"ח שהתירו בדיקת הזב כיון שיש צורך הרי שגם כשיש חשש איסור במעשה ההוצאה שרי. התוס' הרא"ש [מג א] הקשה על הגמרא לעיל שאסרה לאחוז באמה לצורך הצלת תרומה, והרי חכמים הם שדימהו למביא מבול ואינו מדין תורה, וכיצד תדחה מפני כך מצווה דאורייתא של הצלת תרומה. וקושיתו תמוה שאף על פי שהמשל למביא מבול הוא מדברי חכמים, עיקר האיסור מבואר בסוגיתנו שהוא מדאורייתא כנלמד מער ואונן, וממצוות פרו ורבו, ומשום 'לא תנאף'. וי"ל שסבר התוס' הרא"ש שבמקום צורך כגון להצלת תרומה לא נאסר מדאורייתא, וגם במקום שישנו איסור במעשה ההוצאה רק רבנן הם שאסרו. הפני יהושע [שו"ת אהע"ז מד] כתב שכל הפסוקים שהביאה סוגיתנו כמקור לאיסור השחתת זרע הם אסמכתא בעלמא, ולדבריו מובנת קושית התוס' הרא"ש בפשטותה, שמדאורייתא אין איסור כלל. ובדרך נוספת י"ל שמדאורייתא אסור רק השחתת הזרע, אבל לאחוז באמה מחשש שמא יצא זרע רק רבנן הם שאסרו. וראה עוד בהגהות הגר"ש קלוגר, ובדרך אמונה [ז א ד"ה אוחז].

^[12] בשו"ת צפנת פענח [וורשא, קסד] ביאר שנאמר כאן איסור נוסף בהוצאת זרע שהוא מעין שופך דמים, מלבד איסור גילוי עריות שעליו נענשו דור המבול. ולכאורה כוונתו כדרך שחידש ר' ראובן שיש איסור במעשה ההוצאה וזהו כעין גילוי עריות, וישנו עוד איסור בקלקול הזרע וזהו כעין שופך דמים.

^[13] בשו"ת פני יהושע [תשובה מד] דן במסוכן הנצרך להצלת נפשו להוציא זרע, האם יתחייב למסור נפשו מאחר שהחשיבתו הגמרא כג' עבירות חמורות שיהרג ואל יעבור. ומשום איסור שפיכות דמים התיר הפנ"י, שאין הוא עדיף מעובר שמותר להורגו להצלת אמו, אולם נסתפק שמא יחויב משום שהמשלתו הגמרא לעובד עבודה זרה. והסיק שם שאין כוונת הגמרא לדמותו ממש לעבודה זרה ואין חייב למסור נפשו על זה. וכדבריו מבואר כבר ברמב"ם בפי' המשניות [סנהדרין נד, א], שחכמים המשילו איסור הוצאת זרע לאיסורים חמורים כדי לאיים ולגלות חומרת האיסור אבל אינו ממש בכללם. באחיעזר [ג, כה, ז] כתב שההורג עובר בארבעים יום הראשונים הרי הוא רוצח גמור, ואפילו שבאותם הימים העובר הוא מים בעלמא. וראה בחידושי ר' ראובן [יבמות טו] שהוכיח שדין זה אינו קיים במשחית זרע, ואפילו לאחר שנקלט.

^[14] מהיתר הגמרא למפחד לאחוז באמה מוכח לכאורה כדברי החזו"א [קד, ב] שלא אסרו האחיזה אלא מחשש שיבוא להרהור, ולכן במקום פחד שאין חשש זה התירו.

^[15] נחלקו הפוסקים האם תרוצי הגמרא מודים זה לזה, וקיימים כולם להלכה, או שכל תירוץ חולק על משנהו. הרמב"ם [איסו"ב כא כג] הביא להלכה רק ההיתר לנשוי, וביאר הגר"א [אהע"ז כג יג] שסובר הרמב"ם שהתירוצים חלוקים ורק אחד קיים להלכה. הרא"ש והשו"ע [או"ח ג יד-טו] סוברים שאין מחלוקת בין התירוצים, ופסקו להלכה את כולם. כתבו התוס' [ד"ה "כל היד"] שההיתרים המוזכרים בגמרא לנשוי ומעטרה ולמטה הם רק במקום צורך גדול, ולא בסתם. וכדבריהם פסק השו"ע [אהע"ז כג, ד] והובא במשנה ברורה [ג כז]. נחלקו הפוסקים האם ההיתר לנשוי קיים במי שאשתו נדה או שנמצא רחוק מביתו, שהרי אין לו פת בסלו, ובמשנה ברורה [שם] הכריע כמתירים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to any hand that is diligent to examine bodily emissions to ascertain ritual impurity, among women such a hand is praiseworthy. But among men such a hand should be severed, as this action is apt to lead to a seminal emission for naught.

GEMARA: The Gemara asks: What is different about women and what is different about men, that women are praised for examining for bodily emissions while men are castigated for the same? The Gemara answers: Women are not susceptible to sexual arousal by this action, and therefore when a woman is diligent to examine herself she is considered praiseworthy; whereas men, who are susceptible to sexual arousal and may experience a seminal emission as a result of this contact, may not do so, and the hand of a man who conducts frequent examinations for emissions should be severed.

The Gemara asks: If so, why does the mishna state specifically among men that only the hand that is diligent to examine, i.e., that does so often, should be severed? Even when a man is not diligent to examine, but does so occasionally, this action is also apt to cause a seminal emission. The Gemara answers: When the mishna teaches: Any hand that is diligent to examine, it states this only with regard to women, as men should not examine even occasionally.

The Gemara continues to discuss the examination of men for seminal emissions. It is taught in a baraita: In what case is this statement, that men should not examine themselves, said? It is said with regard to an examination for semen. But with regard to a man who examines himself for gonorrhea-like discharge [zov], he too is praiseworthy for examining diligently, as women are. The reason is that a man who experiences two such discharges is ritually impure but is not obligated to bring an offering, whereas one who experiences three such emissions must bring an offering as a zav. Therefore, it is important for a man who experiences a gonorrhea-like discharge to examine and count his emissions carefully.

The baraita adds: And even with regard to semen, if one wants to examine himself with a rock or with a piece of earthenware, which are hard and will not warm the body, he may examine himself in this manner.

The Gemara asks: And may a man not examine himself with a linen cloth? But isn’t it taught in a baraita: A man may examine himself with a cloth, to see if he has emitted semen, or with any similar item that he wants? The Gemara answers: Just as Abaye said, with regard to a different issue, that it is referring to a coarse cloth, which will not warm one’s body, here too, the baraita is referring to a coarse cloth, which will not lead to a seminal emission.

The Gemara asks: And where was this statement of Abaye stated? It was stated with regard to that which we learned in a mishna (40a): If a priest was eating teruma and he sensed that his limbs quaked, indicating that a seminal emission was imminent, he should firmly hold his penis to prevent the emission from leaving his body, and swallow the teruma while ritually pure.

A difficulty was raised with regard to this mishna: May he actually hold his penis? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: With regard to anyone who holds his penis and urinates, it is considered as though he is bringing a flood to the world, as masturbation was one of the sins that led to the flood (Sanhedrin 108b)? Abaye says in resolution of this difficulty that the mishna is referring to one who holds his penis with a coarse cloth.

Rava says with regard to that mishna: You may even say that it is referring to a priest who holds his penis with a soft cloth, and the reason it is permitted is that once the semen has already been uprooted from his body, it is uprooted, and his subsequent holding of the penis, even with a soft cloth, does not increase the emission of semen. And Abaye prohibits the use of a soft cloth even here, as he is concerned that perhaps due to the contact of this cloth one might come to increase the emission of semen. But Rava is not concerned that perhaps one might come to increase the emission.

The Gemara asks: And is Rava not concerned for this possibility? But isn’t it taught in a baraita: To what is this repeated examination of a man comparable? To one who places a finger in his eye, for as long as the finger is in the eye, the eye will tear and continue to tear. Here too, the priest’s action will lead to an increased emission of semen.

The Gemara answers: And Rava would claim that if the priest’s limbs were not quaking and the semen was coming out in drops, there is indeed a concern that an examination might increase the emission. But when he feels his limbs quaking, this concern does not apply. The reason is that with regard to any warming of the body that leads to a seminal emission and that is then followed by another warming at the time when the semen is being uprooted, it is uncommon for the latter warming to increase the emission. Consequently, in this case the priest may hold his penis even with a soft cloth.

The Gemara discusses the matter itself. Rabbi Eliezer says: With regard to anyone who holds his penis and urinates, it is considered as though he is bringing a flood to the world. The Rabbis said to Rabbi Eliezer: But if one does not hold his penis, small drops are sprayed on his legs, and he appears as one whose penis has been severed. A man with that affliction is incapable of fathering children. People who see urine on his legs might suspect that he is suffering from that condition and as a result they will cast aspersions about his children and say that they are children born from a forbidden relationship [mamzerim].

Rabbi Eliezer said to them: It is preferable that people cast aspersions about his children that they are mamzerim, and he should not render himself wicked even one moment before the Omnipresent.

With regard to the same issue, it is taught in another baraita that Rabbi Eliezer said to the other Rabbis in response: It is possible for one to avoid spraying urine on his legs. How so? Let a person stand on an elevated place and urinate downward, or urinate into an area where there is loose soil, which absorbs the urine, so that it does not ricochet upward, and he should not render himself wicked even one moment before the Omnipresent.

The Gemara asks: Which of these replies did Rabbi Eliezer say to the Rabbis first? If we say that it was the first statement, i.e., that one should not hold his penis even if people might cast aspersions about his children, that he said to the Rabbis first, and subsequently he told them that there was a way to avoid urine being sprayed on his legs, this is difficult; after saying to them that it is a prohibition, would he then say to them a practical remedy? By saying that one can avoid urine being sprayed on his legs, Rabbi Eliezer indicated that if one cannot do so he may hold his penis, which contradicts his other statement.

Rather, clearly he said this practical solution to the Rabbis first, and they then said to him: If one does not have an elevated place or loose earth upon which he can urinate, what should he do? In response to this question, he said to them: It is preferable that people cast aspersions about his children that they are mamzerim, and he should not render himself wicked even one moment before the Omnipresent.

The Gemara asks: And why must one refrain to that extent from holding his penis? Because as the result of holding his penis he might emit semen for naught. As Rabbi Yoḥanan says: Anyone who emits semen for naught is liable to receive the punishment of death at the hand of Heaven, as it is stated with regard to Onan, son of Judah: “And it came to pass, when he engaged in intercourse with his brother’s wife, that he spilled it on the ground, lest he should give seed to his brother. And the thing that he did was evil in the eyes of the Lord, and He slew him also” (Genesis 38:9–10).

Rabbi Yitzḥak and Rabbi Ami say: One who emits semen for naught is considered as though he sheds blood, as it is stated: “But draw near here, you sons of the sorceress, the seed of the adulterer and the harlot…Are you not children of transgression, a seed of falsehood, you that inflame yourselves among the terebinths, under every leafy tree, that slay [shoḥatei] the children in the valleys, under the clefts of the rocks?” (Isaiah 57:3–5). Do not read this word as shoḥatei; rather, read it as soḥatei, i.e., one who squeezes out [soḥet] semen is considered to have shed the blood of the children who could have been born from that seed.

Rav Asi says: It is considered as though he worships idols, as it is written here: “Under every leafy tree,” and it is written there, with regard to the mitzva of eradicating idols from Eretz Yisrael: “You shall destroy all the places, where the nations that you are to dispossess worshipped their gods, upon the high mountains, and upon the hills, and under every leafy tree” (Deuteronomy 12:2).

§ With regard to the issue of holding one’s penis for the purpose of urinating, the Gemara relates that Rav Yehuda and Shmuel were standing on the roof of the synagogue that was destroyed and rebuilt in Neharde’a. Rav Yehuda said to Shmuel: What can I do? I need to urinate. Shmuel said to him: Shinnana, hold your penis, so that the water does not fall onto the synagogue roof, and urinate outward, away from the synagogue.

The Gemara asks: How could Rav Yehuda do so? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: With regard to anyone who holds his penis and urinates, it is considered as though he is bringing a flood to the world?

Abaye says: The Sages rendered the halakhic status of this situation like that of a troop of marauders, as we learned in a mishna (Avoda Zara 70b): With regard to a troop of marauders that entered a town, if they did so in a time of peace, open casks of wine are forbidden, in case the marauders used the wine for libations in idol worship, whereas sealed casks are permitted. In a time of war, both these and those are permitted, because the marauders do not have leisure to pour libations. Evidently, since these marauders are afraid, they will not come to pour libations. Here too, in this incident involving Rav Yehuda, since he is afraid he will not come to have sexual thoughts.

The Gemara asks: And what fear is there here, in the case of Rav Yehuda? The Gemara explains: If you wish, say that there is the fear of the night and of the roof, i.e., that he might fall. And if you wish, say that the awe of his teacher, Shmuel, is upon him. And if you wish, say that the awe of the Divine Presence that dwells in the synagogue is upon Rav Yehuda. And if you wish, say that the awe of his Master, God, is upon him. Rav Yehuda was renowned for his fear of Heaven, as Shmuel declared about him: This one is not born of a woman, but is like an angel.

And if you wish, say a different answer, that Rav Yehuda was allowed to hold his penis while urinating because he was married; as Rav Naḥman said: If one is married, it is permitted for him to hold his penis while urinating, as his improper sexual urges are not as strong.

And if you wish, say that Shmuel ruled for Rav Yehuda in accordance with this baraita, which Abba, son of Rabbi Binyamin bar Ḥiyya, teaches: One may not hold the penis itself while urinating, but a man who wishes to urinate may assist the process by holding the testicles from below. Shmuel instructed Rav Yehuda to act in this manner. And if you wish, say that Shmuel ruled for Rav Yehuda in accordance with that which Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan says: There is a clear demarcation in the prohibition against holding one’s penis while urinating: From the corona and below, toward the tip of the penis, it is permitted to hold, as this will not lead to arousal.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נשים דלאו בנות הרגשה נינהו משובחת. ק"ל לר"ת ז"ל למה ליה האי טעמא תיפוק לי' משום דלא מיפקדי אפריה ורביה ושמעתי שהיה מפרש דלאו בנות הרגשה נינהו שאינן בדין הרגשה כלל לומר שאינן מרגישות ולא מצוות. וכן פי' זו ששנינו בברייתא שלשה נשים משמשת במוך חייבות לשמש דאלו מותרות כל הנשים מותרת כן. ואין פי' נכון בכאן דבנות הרגשה לאו בדין הרגשה משמע.
ואפשר לפרש דמשום משובחת קאמר שאלו היו בנות הרגשה אע"פ שאינן מצוות כאנשים ולא דינן ליקצף מ"מ לא היתה יד המרבה לבדוק יותר מדאי משובח' לפי שהיא משחיתה ואין שבח בהשחת' אפילו לנשים ועוד דהא מביאה עצמה לידי הרהור ואלו היתה בה הרגשה בת נדוי היא כדלקמן ולפיכך הוצרכו בגמ' לפרש דלאו בנות הרגשה נינהו.
אבל כל עיקר אין דינו של הרב ז"ל נראה לי שאע"פ שאינן מצוות על פריה ורביה ורשאי מן התורה לבטל איסור הוא בהשחתה. ואע"פ שהאשה מותרת לעקור את עצמה מה שאין כן באיש ואע"פ שקיים מצות פריה ורביה התם מצוה אחריתי היא שנצטוו על הסירוס ואפילו מסרס אחר מסרס חייב אבל בהשחתה כל בשר כתיב.

הא דאקשי' בכולה שמעתין מדר"א דאמר כל האוחז באמה וכו'. י"ל דהכי אקשינן וע"כ לא פליגי רבנן דאמרו לו עליה דר"א אלא בדליכא עפר תיחוח ולא מקום גבוה ומשום חשש פסול המשפחות אבל במקום אחר מודו ליה. הילכך גבי תרומ' ה"ל למימר שיפלוט ואע"פ שמפסיד' וכן בדרב יהודה שיטה וירד חוץ לכנישתא וישתין. וי"ל דא"ל לאו פלוגתא היא אלא בשואלין לפרש להן היו. וכן נמי משמע במס' ברכות פ' כיצד מברכין (מ, א).

הא דאמרינן: נשים דלאו בנות הרגשה נינהו משובחת. הקשה ר"ת ז"ל למה לי האי טעמא, תיפוק לי משום דאינה מצווה אפריה ורביה. ותירץ הוא ז"ל, דהכי קאמר, שאינן בדין הרגשה, כלומר דאפילו הרגישו ושחתו זרעם אין בכך כלום, הואיל ואינן במצות פריה ורביה והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאע"פ שאינן מצוות בפריה ורביה מכל מקום אסורות הן בהשחתת זרע, והכל לקו על זה במבול, ואע"פ שאינן בדין סירוס (שבת קיא, א) ומותרות הן להשחית כלי הזרע, אבל אינן מותרות להשחית הזרע ועוד שאילו היו בנות הרגשה, לא סגיא דלאו משובחת, ועוד אילו היו בנות הרגשה, ודאי אסורות הן לרבות בבדיקה, משום דמגרן יצר הרע בנפשייהו, והילכך ודאי דוקא משום דלאו בנות הרגשה נינהו.

והיכי עביד הכין והא א"ר אליעזר כל האוחז באמה ומשתין מים כאלו מביא מבול לעולם. ואע"ג דפליגי רבנן עליה דר' אליעזר, הני מילי בדליכא עפר תיחוח או מקום גבוה, הא בעלמא מודו ליה.

פרק שני כל היד בס״ד
מאי שנא נשים דלאו בני הרגשה נינהו. פירוש דליכא למיחש בהו דמשום משמוש יבאו לידי אבוד זרע והקשה ר״ת ז״ל ותיפוק לי׳ דאלו הוו בנות הרגשה אינם מצוות על פריה ורביה ולא על אבוד זרע וכשם שאינן מצוות על העיקור ועל הסירוס לכך פי׳ הוא ז״ל דה״ק נשים שאינן בדין הרגשה כלל שאפי׳ הרגישו ושחתו זרע אין בכך כלום כיון שאינן מצוות על פריה ורביה והקשה עליו רבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל שאפילו לפי סברת ר״ת ז״ל שהוא סובר שאין הנשים מוזהרות על השחתת זרע מ״מ אינו כדין שתהא משובחת אלו היו בני הרגשה ויותר הוא משובח להן ולעולם שלא ירבו לבדוק שלא לצורך משישחיתו זרע כי לא תהו בראה ועוד דאלו היו בנות הרגשה קא מיגרן יצר הרע בנפשייהו וכ״ש דודאי אע״ג שאין הנשים מצוות על פריה ורביה ולא על הסירוס מ״מ אסורות הן להשחית זרע בראוי לפרות ולרבות וכלן לקו בדור המבול בזה שאם הותרו להשחית כלי הזרע לא הותרו להשחית הזרע וכמו שפרש״י ז״ל על ברייתא דג׳ נשים משמשת במוך הילכך שפיר נקט תלמוד משום דלאו בני הרגשה ממש נינהו וכמו שפרשנו.

ובולע את התרומה. פי׳ כשהוא דבר דאי שדי ליה מפומי׳ מימאס.

והתניא רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה וכו'. ואע״ג דרבנן פליגי עליה ה״מ לצרך כדי שלא יראה ככרות שפכה היכא דליכא מקום גבוה ולא עפר תיחוח.

מבתר דאמר להו אסור אהדר אמר להו תקנתא. פי׳ דבכי הא לא היה לו להפריז כל כך לומר להם במדה לומר מוטב שיהו בניהם ממזרים עד דאמר להו תקנתא ובתר הכי יפריז במדת אסורו להכא דליכא תקנתא אבל בעלמא אשכחן אדרבה דתני דינא והדר תני תקנתא והוא הסדר הראוי.

בולאשת שנכנסת לעיר. וזה מפורש יפה במקומה בס״ד.

הכי נמי כיון דבעית לא אתי להרהורי. פי׳ ואפילו לרב יצחק בר מארי דאמר התם בכתובות לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי דיצר הרע דתשמיש תקיף טפי ה״מ לבעול כשהנשים בפניהם אבל להרהורא בעלמא לא.

איבעית אימא וכו'. פי׳ כל הני אי בעית אימא הלכתא נינהו ותלמודא בעי לאשמועינן דינא לעלמא ואב״א דהכא בחד מיינהו סגי.

מתני' כל היד המרבה וכו' ובאנשים תקצץ. באותו ענין שהוא מתחמם אבל מעטרה ולמטה או בצרור או במטלית עבה אם בא לבדוק בודק:

נשים דלאו בנות הרגשה נינהו. פרש"י שאינן מתחממות ורואות קרי מחמת מישמוש. משמע הא אם מתחממות אסור אלמא נשים מוזהרות על השחתת זרע. וכן משמע מתוך פר"ח שפי' נשים דלאו בנות הרגשה נינהו שרואות דם בלא הרגשה ומשמע שר"ל אע"ג דמפקות זרע לבטלה טוב לה שתבדוק כדי להפריש מטומאת טהרות ומלשמש עם בעלה בטומאה. אבל אנשים שאינן רואין קרי ולא הרגישו למה יבדקו אבל אם היו רואים בלא הרגש מיקרי משובח כשבודק אע"פ שמוציא זרע מידי דהוה אזב. ועוד י"ל דלאו בני איסור הרגשה נינהו אע"פ שמתחממות ורואות קרי וא"ת ומ"ט וכ"ת משום דלא מיפקדי אפריה ורביה אנשים נמי לאחר שקיימו לא ליסרו. ומי' י"ל אנשים לעולם מיפקדי משום דכתיב בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כדאיתא בפרק הבא על יבמתו ומיהו קשה לר' יוחנן בן ברוקה דאמר התם על שניהם הוא אומר פרו ורבו ליתסרין. וי"ל דהיינו טעמא דאנשים מיפקדי לפי שמזריע מבחוץ אבל אשה מזרעת מבפנים. והא דאמרי' ג' נשים משמשות במוך דמשמע הא שאר נשים אסירי וי"ל לפר"ח ולרש"י ניחא דאסירי משום השחתת זרע ולאידך פירושא נמי איכא למימר דאסירי משום שמשחיתות זרע האיש. א"נ איכא לפרושי צריכות לשמש במוך:

אי הכי מאי איריא מרבה כי לא מרבה נמי. פי' אא"ב מתני' לענין זוב איירי ואע"ג דבזוב ליכא למיחש מ"מ גזרה לענין זוב אטו שמא יבדוק לענין שכבת זרע וכי גזור רבנן דוקא במרבה אבל בלא מרבה לא גזור כיון דאינו אסור אלא משום גזירה בעלמא ועוד דלא מצי למיגזר אפי' בלא מרבה שהרי צריך הוא לבדוק כדי לידע מנין ראיותיו ולספור ז' נקיים אלא כיון דמוקמת מתני' משום דאנשים בני הרגשה נינהו אלמא בשכבת זרע מוקמת לה דאי בזוב ומשום גזרה הכי הוה לך למימר אנשים דאתי לידי הרגשה בשכבת זרע. א"ה אפי' לא מרבה נמי. א"נ י"ל אא"ב מתני' בבודק בצרור או בחרס או במטלית עבה דלא אתי לידי חימום. ומי' במרבה גזור שמא ישכח ויבדוק במטלית רכה אלא כיון דאמרת אנשים דבני הרגשה נינהו אלמא דבמטלית רכה מוקמת לה דאי במטלית עבה ומשום גזירה הכי הוה לך למימר אנשים דאיכא למיגזר בהו משום הרגשה:

והתניא רבי אליעזר אומר. אע"ג דרבנן פליגי עליה. פריך מר' אליעזר וכן לקמן פריך מיניה עליה דשמואל דנראה שגזרו חכמים והודו לר' אליעזר ולאו מחלוקת גמור הוא אלא ששאלו לו מה יעשו לניצוצות וכן משמע סתמא דתלמודא ביומא בפרק אמר להם הממונה גבי כל המטיל מים טעון (כבוס) קידוש ידים ורגלים ודייק בגמרא בשלמא רגלים משום דאיכא ניצוצות ומדאיכא ניצוצות אלמא משמע דאסור לאחוז באמה וכן בפ' כיצד מברכין דקאמר ואי ליכא עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין במקום מדרון:

והלא ניצוצות ניתזין. תימה אמאי לא מהדר שמשפשף כדמשמע ביומא או יסייע מביצים ולמטה או מעטרה ולמטה:

אוחז באמה ובולע את התרומה במסכת תרומו' בפ' האשה תנן היה אוכל בתרומה ואמרו לו נטמאת או ניטמאת התרומה ר' אלעיזר אומר יבלע ר' יהושע אומר יפלוט טמא היית וטמאה היתה התרומה או שהיא טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או מעשר שני והקדש שלא ניפדו או שטעם טעם פשפש לתוך פיו הרי זה יפלוט אמרי' בירושלמי מאי טעמא דר' אליעזר משום שהתחיל בהיתר תני ר' נתן אומר לא שהיה ר' אליעזר אומר משם שהתחיל בהיתר אלא שהיה ר' אליעזר אומר הלעוס כבלוע פי' פשטא דמתני' משמע דטעמא דרבי אליעזר מפני שהתחיל בהיתר הוא דהא ברישא פליג ובסיפא מוד' דיפלוט ולא פליג ומ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא ברישא דאמרו לו ניטמאת עכשיו כשהיתה התרומה לתוך פיו כגון שאכל עמה חולין טמאין היה אומר ר' אליעזר שיבלע כיון שהתחיל בהיתר אבל בסיפא שאמרו לו טמא היית מקודם לכן או טמא היתה התרומה מקודם לכן שלא שם אותה בהיתר לתוך פיו ומתחלה באה לתוך פיו באיסור או שנודע שהיתה טבל או מע"ש והקדש שלא ניפדו שמתחילתן באו לתוך פיו באיסור גם ר"א מודה מודה שיפלוט והאי דקאמר ר"נ לא שהיה רא"א משום שהתחיל בהיתר ה"פ כלומר מחמת זה הי' מתיר אעפ"י שהאיסור בעין אלא מפני שהיה לעוס כבר אבל אם היה האוכל בעינו שלא לעסו עדיין אע"פ שהתחיל בהיתר יפלוט ומיהו בסיפא שלא התחיל בהיתר אעפ"י שהוא לעוס יפלוט ומתני' דהכא דקתני אוחז באמה ובולע את התרומה ולא קא שרי ליה לבולעה לא תימא סתמא כר' יהושע דאמר יפלוט אלא ר' אליעזר אפי' מודה בה דכיון דאית ליה תקנה שלא יטמאה מי הביאו לבולעה בטומא' התם כשאמרו לו ניטמאה כבר שאין לו תקנה כיון שהתחיל בהיתר והיה לעוס היה מתיר ר' אליעזר לבלוע אבל הכא שיכול לבולעה קודם שיצא הקרי לחוץ ויטמא מודה ר' אליעזר דאוחז גאמה שלא יצא הקרי לחוץ עד שיבלע התרומה:

גמ' שיננא אחוז באמתך כו' והתניא ר"א אומר כל האוחז כו' דליכא לאוקמא הכא אחוז באמתך ע"י מטלית עבה קאמר כיון דרב יהודה שאל ממנו הך מלתא היאך ישתין שלא יבא לידי הרהור ה"ל לפרושי אחוז באמתך במטלית עבה משא"כ מתניתין דתרומה דלא נחית להך מלתא ושפיר מצינן לאוקמא דאיירי במטלית עבה וק"ל:

תוס' בד"ה אוחז והתניא ר"א אומר כו' ואם תאמר לימא כו' היינו למטה מעטרה דשרי כו' עכ"ל אע"ג דלבדוק עצמו לא שרי למטה מעטרה כמ"ש לעיל בסמוך משמע להו הכא משום תרומה שרי כמו משום נצוצות ומשום בית הכנסת וק"ל:

כל האוחז כו' כאלו מביא מבול כו'. כפרש"י דהיינו ממש כמעשיהם שהוציאו זרעם לבטלה שהשחיתו דרכם לשאינו מינם כדאמרינן פרק חלק מלמד שהרביעו בהמה על חיה כו' והכל על האדם שאין מולידין זה מזה ואמרינן שם מימי מבול קשים כש"ז כו' ע"ש:

המוציא כו' שנאמר וירע בעיני ה' אשר עשה וגו' ומפורש ביה ושחת ארצה וגו'. שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ כדאמרינן פ"ג דיבמות וחייב מיתה הוא מדה כנגד מדה שבהשחתת זרעו מחסר נפשות וכדלקמן כאילו ש"ד שדינו במיתה ומייתי ליה שנאמר הנחמים באלים וגו' פרש"י כלומר בעלי הנאות עכ"ל ובספר ישעיה פירש לפי הדרש דהכא הנחמים באלים המתחממים בש"ז תחת האלים כו' ע"ש ודריש ליה אל תקרי שוחטי אלא סוחטי היינו שסוחטין מגופן הש"ז שהיה ראוי להיות ולד והיינו כאילו ש"ד ואפשר משום דכתיב שוחטי בשי"ן דריש נמי כאילו שוחטין הילדים בסחיטה זו הש"ז מגופן ומאן דדריש ליה כאילו עע"ז כדלקמן דמגרי ביה יצה"ר היום אומר לו כך כו' ולמחר א"ל לך ועבוד ע"ז והולך ועובד וק"ל:

בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא כו'. בערוך בערך שף פירש בגלות יכניה וסיעתו כד אתו לנהרדעא בנו כנישתא ויסדוה באבנים ועפר דאייתיאו בהדייהו מבית המקדש כו' וקראוה שף ויתיב כלומר שנסע מקדש וישב שם והיתה שכינה עמהון כדאמרינן במגילה בבל היכא שריא שכינתא בכנישתא דשף ויתיב בנהרדעא כו' ע"ש והיינו דאמרינן הכא משום ביעתותא דשכינה דבההוא כנישתא שריא שכינה כמו במקדש מיהו בשאר בית הכנסת נמי איכא למימר דכל בי עשרה שכינתא שריא:

ביעתותא דלילא ואיגרא כו'. לא הוזכר בהך עובדא שהיה בלילה אלא באיגרא אלא דאי לאו לילה לא היה ירא שמא יפול גם אפשר שביום היה יורד מבהכ"נ וק"ל:

אימתא דמריה כו' קרי עליה אין זה ילוד אשה כו'. עש"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ע"ש חמימות ש"ז וק"ל:

תוס' ד"ה אוחז והתניא וכו' עד מדאמר פרק אין עומדין וכו' ט"ס הוא וצ"ל פרק כיצד מברכין ופרש"י אין מי רגלים כלים מן הגוף אלא בישיבה לפי שכשהקלוח קרוב לפסוק הוא דואג שלא יפלו נצוצות על רגליו ומפסיק:

רש"י בד"ה כל היד כו' בנשים משובחת שמתוך כך לא אתיא לידי ספק טומאה ובעלה לא אתי לידי איסורא כצ"ל והס"ד:

בד"ה ובאנשים שבודק עצמו תדיר כו'. נ"ב נ"ל לא דק בפירוש או טעות סופר הוא:

בד"ה לענין זיבה כו' ובא מבשר המת כו'. נ"ב עי' בפרק בנות כותים (נדה דף ל"ה:)

בד"ה דשף ויתיב כו'. נ"ב פירוש שהיו קורין שם המקום שף ויתיב כלומר שנסע מקודש וישב כאן כי היו לוקחים אבנים ועפר מבית המקדש והיו בוניה ממנו בית הכנסת גלות יכניה וסיעתם כן פירש בערוך וכן פרש"י בפרק בני העיר אבל בסוף פרק אין מכירין פרש"י דשף ויתיב שחרב וחזר ונבנה כו':

בא"ד שם המקום המובלע כו'. נ"ב פירוש העומד בתוך תחום של נהרדעא:

גמרא ובמטלית לא והתניא כו' ה"נ במטלית עבה. לכאורה מ"מ הא איכא למידק מדקתני צרור וחרס מכלל דמטלית אפי' עבה נמי לא. וי"ל דעבה כיון דקשה היא ממילא ידעינן דלא גרעה מצרור וחרס. ולשון הרי"ף בפ' שמונה שרצים ומטלית עבה ה"ה כחרס ואולי ובמטלית לא הוי סיומא דברייתא ולא מקשה כלל מדיוקא:

שם שנאמר וירע בעיני ה' אשר עשה כו'. כצ"ל ומלת את למחוק:

שם אין זה ילוד אשה. כעין זה בשבת (ד' קיב ב) וש"נ:

גמ׳ כל האוחז וכו׳. נ"ב אע״ג דבשעה שנצרך להטיל מים לא שכיח שיתקשה מ״מ איכא למימש דילמא אתי לידי קישוי בתר דתמי מיא:

שם כל האוחז באמה. נ״ב בקמץ גם תחת האל״ף מלשון אמה דקפא שהיא המשמשת כך הוא אותו אבר וכן פעולתו נקראת תשמיש:

שם דשף ויתיב בנהרדעי. נ"ב ששף ממקומו כמו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה חולין (דף מ״ב. נ"ד):

רש״י ד"ה הנחמים וכו׳ במדורות גדולות כצ״ל:

בתו"י ד"ה נשים וכו' דתנן על שניהם כצ׳״ל:

נָשִׁים דְּלָאו בְּנוֹת הַרְגָּשָׁה נִינְהוּ, מְשֻׁבָּחוֹת. הנה בשער הכונות בדרושי הלילה בענין קריאת שמע שעל המטה כתוב וזה לשונו ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן האדם המוציא שכבת זרע לבטלה להיותו בלא אשה כך האשה בוראה מזיקין בלא איש וזה נרמז בפסוק (תהלים צא, י)'לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ' שאתה זכר הרעה שהיא פלונית אֵשֶׁת זְנוּנִים (הושע א, ב) 'וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ' שהיא אשתך כמו שנאמר שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם (דברים ה, כו) עד כאן לשונו עיין שם.
נמצא גם הנשים מצוויים שלא להשחית הזרע שלהם להוציאו חוצה, ומה שאמר כאן 'נָשִׁים לָאו בְּנוֹת הַרְגָּשָׁה נִינְהוּ' רצונו לומר אין מזריעים על ידי משמוש ידיהם באותו מקום כאיש אשר משמוש ידיו באבר התשמיש אפילו שאין כונתו לעורר תאוה אלא בשביל איזה צורך מביאו לידי חמום וקשוי וממילא מביאו לידי הזרעה דדבר זה ליתיה בנשים אבל אין הכי נמי גם הנשים אסורות להשחית הזרע שלהן כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל.
מיהו נראה גם באשה אם בעלה עושה משמוש ידים באותו מקום דרך שחוק והתעוררות תאוה ודאי גורם לה בזה הזרעה לבטלה ואיכא איסור של השחתת זרע כמו שאמר רבינו האר"י וגם הוא באותה שעה בא לידי קשוי ועכבת הקשוי גורם לצאת מן אמתו טיפות זרע קטנים ואף על גב דאין ראויים להוליד מהם איכא איסורא דהשחתת זרע כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל והשם יכפר בעד.
ובגמרא דיבמות (יבמות עו.) איתא אמר רבי הונא המסוללות זו בזו, ופירש רש״י משפשפות נקבתן זו לזו וכן המסוללת בבנה קטן דסנהדרין (סנהדרין סט:) ובגמרא דשבת (שבת סה.) איתא דשמואל לא שביק לבנתיה גניאן גבי הדדי ומסיק בגמרא משום דלא לילפן גופא נוכראה שיתאוו על ידי כך לשכב עם איש עיין שם. ואפשר דשמואל לא היה חושד את בנותיו שיתחככו זה בזה ורק היה חושש שלא יהיו ישינים בקרוב בשר.
ובטור אבן העזר (סימן ך') כתב נשים המסוללות זו בזו, פירוש מתחברות זו בזו דרך תשמיש אסור וזה מעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו שנאמר 'כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ' (ויקרא יח, ג) ואמרו חכמינו ז"ל (בספרא) מה היו עושים? איש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נסית לשני אנשים עיין שם. וכן פסק בשולחן ערוך (שם) ונראה דאיכא איסורא בזה משום השחתת זרע דכל כהאי גונא יצא הזרע שלהם חוצה אך יש בה עוד איסור לאו משום 'מַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא תַעֲשׂוּ' כי איסור השחתת הזרע אינו מפורש בתורה באיסור לאו אלא רק למדו זה מן מיתת ער ועונן (בראשית לח, ז) ודו"ק.

אֶפְשָׁר יַעֲמֹד אָדָם בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיַשְׁתִּין, אוֹ יַשְׁתִּין בְּעָפָר תִּחוּחַ, וְאַל יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם. יש להקשות והלא השחתת זרע היא ברגע והוה ליה למימר 'וְאַל יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ רָשָׁע רֶגַע אֶחָד לִפְנֵי הַמָּקוֹם'?
ונראה לי בא ללמד לפי דרכו דאם חוטא ברגע אחד פוגם בכל השעה אשר בה אותו הרגע וכמו שביארנו במקום אחר שעשה הקדוש ברוך הוא חסד עם בריותיו שהניח לכל שעה כוכב ומזל כאשר הניח לימים ולשבועות ולחודשים כדי שיהיו השעות נבדלים זה מזה שכל שעה תהיה גוף בפני עצמו שאם יחטא בה פוגם באותה שעה בלבד ואינו פוגם בכל היום ההוא כולו דאם היו כל השעות נכללים ביום בכוכב ומזל אחד היה כל היום גוף אחד והשעות כולם איברים שלו לכן עשה השעות גופים מוחלקים שכל שעה היא גוף בפני עצמו והרגעים של השעה הם אברים שלה.

כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (ישעיה נז, ה). עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי שהיו עושין כעין נקבות באילנות ומזריעים שם כדרך שהיתה עושה אמו של אסא באשירה שעשתה לה כעין זכרות ונבעלת לה בכל יום.

רַב יְהוּדָה וּשְׁמוּאֵל הֲווּ קַיְמֵי אַאִיגְּרָא דְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּשָׁף וְיָתִיב בִּנְהַרְדְּעָא רב יהודה (דברים יב, ב). יש להקשות הוה ליה למימר 'שְׁמוּאֵל וְרַב יְהוּדָה' כי שמואל היה רבו של רב יהודה?
ונראה לי בס"ד דהזכירו קודם ללמדינו דרב יהודה היה עומד סמוך למחצת הגג לצד חוץ ושמואל היה עומד בפנים ועם כל זה רב יהודה לא סמך על עצמו לעשות מעשה להשתין בחוץ לרשות הרבים שהיה לפניו עד שבא אצל רבו ושאל אותי.
אי נמי נראה לי דאיתא בגמרא (פסחים נ.) בריה דרבי יהושע בן לוי נתעלף והלכה נשמתו לגן עדן ואחר שהקיץ שאלו אבו מה ראית ואמר לו ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה, וכתבו הגאונים ז"ל קבלה בידם היא שראה את שמואל בגן עדן יושב למטה מן רב יהודה תלמידו. ונראה לכך מסדר הש"ס הזכירו כאן קודם שמואל רבו כפי סדר מעלתו וישיבתו בגן עדן ללמדנו לא על חנם היה אומר עליו שמואל 'אֵין זֶה יְלוּד אִשָּׁה' כי באמת הוא גדול משמואל בגן עדן.

אָמַר לֵיהּ: שִׁינְנָא, אֱחֹז בְּאַמָּתְךָ וְהַשְׁתֵּן לַחוּץ. הא דקראו 'שִׁינְנָא' שהוא רצונו לומר חריף נראה לי בס"ד כי רב יהודה ידע הדין מעצמו דמותר לאחוז באמה הן משום בעיתותא דשכינתא הן משום בעיתיתא דרביה והן משום בעיתותא דאגרא אך לא רצה לעשות מעשה משום דרביה היה עומד רחוק ואינו שם עיניו עליו כדי שיהיה לו בעיתותא ממנו ונמצא לא הוה ליה אלא רק תרי בעיתותא חדא דשכינתא וחדא דאגרא, לכך התחכם לעשות דבר זה שאלה לרבו כי על ידי שאלתו ידע רבו שהוא רוצה להשתין ואז ממילא יש לו בעיתותא דרביה נמי ונשלמו השלש בעיתות כאן.
ושמואל הרגיש דרב יהודה יודע הדין דמותר ולא היה נצרך לשאלה זו אלא רק בחכמה עשה כן כדי להשלים בעיתותא דרביה גם כן ולכן אמר לו 'שִׁינְנָא' רצונו לומר חריף כלומר יודע אני שאין אתה צריך לתשובה שלי אלא עשית בחכמה כאמור.

וְאִי בָּעִית אֵימָא: בִּיעַתּוּתָא דִּשְׁכִינָה. כתב הגאון חיד"א ז"ל בזה ישבו המפרשים איך מרים הנביאה והנשים אמרו שירה נגד כל ישראל (שמות טו, כ) והא קיימא לן 'קול באשה ערוה'? אמנם בהא דסוגיין ניחא דהוה אימתא דשכינה ושרי דליכא להרהורי עד כאן דבריו.
ולי אנא עבדא נראה דהתם הוה כל הני תרוצי דמתרץ תלמוהא דהוה אימתא דשכינה והוה אימתא דאגרא דהמים נצבו כמו נֵד והם עומדים באמצע דכתיב וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד, כב) והוה אימתא דרביה כי משה רבינו ע"ה רבן של כל ישראל עומד עמהם שם.

אֵין זֶה יְלוּד אִשָּׁה. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל תאות האשה מרובה משל איש ואמרתי על זה טעם נכון דאותיות אש שבשם אשה אין מפסיק אות אחר ביניהם מה שאין כן אותיות אש שב'איש' יש אות יו"ד מפסקת ביניהם להורות כי אש התאוה שבאשה הוא גובר יותר מן האיש. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל יש ולד לוקח מאביו חלק יותר מאמו ויש להפך ולזה אמר עליו בענין זה של תאוה 'אֵין זֶה יְלוּד אִשָּׁה' שלקח מאביו יותר ולכן אין לו חשש כי התאוה מועטת אצלו מעיקרא בטבעו ומזגו.

נשים לאו בנות הרגשה נינהו כ' רשב"א בשם רמב"ן דלר"ת נמי דליתנייהו בהשחתת זרע מ"מ בנות איסור הרגשה נינהו משום דמגרה יצה"ר אנפשה. ואולי לא אמרה הרמב"ן אלא בפנוי' אבל בנשואה כיון דלא מיפקדא אהשחתה וגם ההרהור אינו אלא שמתאוה לבעלה לא ידעתי מה איסור גירוי יצה"ר שייך לכאן. והנה הרמב"ן פליג אר"ת וס"ל אע"ג דלא מיפקדא אפ"ו מ"מ אסורות בהשחתה דעל כולם הוא אומר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ונראה דע"כ לא יחלוק הרמב"ן אמ"ש תוס' בסנהדרין נ"ט ע"ב ד"ה והא פ"ו וכו' כי דבריהם מוכרחים. אלא ע"כ צ"ל נהי דודאי אפילו מאן דלא מפקד אפ"ו מ"מ ישנו בכלל השחתה והא דלא מחשב ליה איסור השחתה בז' מצות דידהו היינו טעמא משום דלא נשנית בסיני ובשעת המבול הוא דנאמר כי השחית כל בשר וכו' ואח"כ בסיני נטלה מהם ומשו"ה לא מחשב לה. אבל מודה הרמב"ן דכל המצווה במ"ע דפ"ו ממילא מוזהר אהשחתה ואי ס"ד דב"נ מצווה בפ"ו משום דנישנית בסיני א"כ בכלל עשה דפ"ו דנישנית. הרי נישנית עמה אזהרת ההשחתה דזה בלא זה א"א וה"ל למיחשביה בז' מצות. ומ"מ מדייק הרמב"ן שפיר דנשים מוזהרים אהשחתה שהרי מיד באדה"ר נאמר וכבשה דמיניה ילפינן דאתתא לא מיפקדא אפ"ו ואפ"ה נענשו הנשים במבול משום השחתה כדכתיב כי השחית כל בשר וגו' והה"נ לדידן מסיני ואילך בכה"ג הוא דאף ע"פ דנשים לא מיפקדו אפ"ו מ"מ איתנייהו בכלל השחתה:

והנה מ"ש תוס' בגליון מר"י בן ברוקה לכאורה כוונתם לאמוראי דפליגו התם ופסקו הלכתא כוותיה דר"י ב"ב. מה יענו ממשנתינו דנשים לאו בנות איסור הרגשה נינהו. אבל לא הבנתי קו' זו וכי לא מודה ר"ת דלאו בנות הרגשה ממש נינהו אלא דלמאי דלא קיי"ל כריב"ב סגי בהא דלאו בנות איסור הרגשה נינהו וי"ל וק"ל:

גם יש מקום עיון במג"א סימן תר"ו סק"ח דמחלק באשה בין שמשה סמוך לטבילתה וסמוך לוסתה שאז לא תשחית הזרע משום דשכיח אז שתתעבר. ולא משמע לחלק בכך בין לשיטת ר"ת בין לשיטת החולקים. ובאמת משמע קצת דהיינו השחתת זרע שלה היינו השחתת זרע שקלטה מן הבעל והכל בחדא שייטא שייטינהו ויש בזה מקום עיון:

תנא בד"א לענין ש"ז וכו' מדלא קאמר אבל נשוי בודק והולך ש"מ דאפילו נשוי לא שרי אלא להשתין ולא לבדוק ומכ"ש להתחכך וכבשו"ע או"ח סס"ג ובהגה' מסתפק בזה ולא ידעתי למה ועי' תשובת שב יעקב:

אוחז והתניא ר"א אומר [וכו'] הקשו תוס' נימא היינו למטה מעטרה. מ"ש מהרש"א דפשיטא להתוספות דתרומה הוה כמו להשתין ליתא. כמוכח מתירוץ התוס' דרבנן לא שרי אלא להשתין וכו'. אבל כוונת המהרש"א דלא גרע תרומה מבית הכנסת. ולמסקנת התוס' ג' חלוקי דינים יש כאן. להשתין שרו רבנן לאחוז. מלצורך בה"כ מותר לאחוז למטה מעטרה מיהת. וה"ה דלתרומה היה שרי לאחוז למטה מעטרה אלא דכיון שכבר נעקר לא מהני ליה מידי. ולבדוק גרע מן הכל ואסור אפילו למטה מעטרה:

ואין להקשות עכ"פ כיון דתרומה שוה לבה"כ הו"ל לשנויי דמיירי בנשוי. דז"א דכל עצמו של נשוי לא מהני אלא משום דלא שכיחא הרהור גביה משום שיש לו פת בסלו. וזה לא שייך הכי שהרי עומד ומהרהר שאין קרי בלא קישוי ואין קישוי אלא לדעת והוא פשוט:

עשאו כבולשת עי' מ"ש מג"א בזה סס"ג וישבתי תלי"ת בטוב טעם בחי' למסכת ע"ז דף ע"א ע"א ע"ש:

אם היה נשוי מותר הטור פסק דגם נשוי אסור. ואולי ס"ל דר"נ דמתיר בנשוי לא ס"ל כר' יוחנן דמן העטרה ולמטה שרי לכן התיר לנשוי. אבל למאי דקיי"ל כר' יוחנן דמן העטרה ולמטה שרי א"כ לא נתיר לנשוי לאחוז באמה ממש. והרי הוכחנו לעיל דאפילו לבדוק לא שרי' לנשוי לאחוז מעטרה ולמטה. ונהי דלהשתין מקלינן טפי מ"מ הואיל וכבר הותר לאחוז מעטרה ולמטה א"כ אותו ההפרש שבין המשתין ואוחז מעטרה ולמטה ובין האוחז באמה עצמה בודאי לא עדיף מבדיקה וכי היכי דלא שרי' לנשוי לבדוק מעטרה ולמטה ה"ה דלא שריא ליה להשתין [ולאחוז] באמה גופיה. וברייתא דר"א ורבנן אפשר בלמטה מעטרה גופיה פליגי. והרמב"ם דפסק שריותא דנשוי לא פסק הך דמעטרה ולמטה. ואפשר משום קו' ד"ה אוחז וכו' וק"ל:

כיון דבעיתי לא אתי להרהורי והכא מאי בעיתותא איכא אב"א בעיתותא דליליא ודאיגרא ואבע"א בעיתותא דרביה ואבע"א בעיתותא דשכינה וכו'. בזה יישבו המפרשים איך מרים הנביאה והנשים אמרו שירה נגד כל ישראל והא קי"ל קול באשה ערוה. אמנם בהא דסוגיין ניחא דהיה אימתא דשכינה ושרי דלא אתו להרהורי עכ"ד ואפשר לרמוז במאמר ש"ר פרשה כ"ג אז ישיר משה הה"ד פיה פתחה בחכמה מיום שברא הקב"ה העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר להקב"ה שירה וכו' ע"ש וצריך להבין מאי שיאטי' דקרא פיה פתחה בחכמה דמייתי דמיירי באשת חיל ועפ"י האמור אפשר דהתם כתיב ויראו העם את ה' הרי אימתא דשכינה ויאמינו בה' ובמשה הרי אימתא דרביה ואיכא בעיתותי דים וגם על ידי האמונה שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה וזה רמז המאמר פיה פתחה דבכה"ג דאיכא כל הני בעיתותי גם אשה יכולה לשיר בהדי גברי וליכא הרהור ורמוז במ"ש אשיר"ה לה' אשי"רה ר"ת אימת שכינה ים רוח הקדש. ובכי האי גוונא גם נשים יכולות לשורר בהדי גברי וז"ש ותען להם מרים להם לאנשים. ובזה פירשתי פ' דבורה כמ"ש בראש דוד פרשת בשלח בס"ד:

נשים לאו בנות הרגשה נינהו. ראיתי להרמב"ן בחידושיו לכתובות [נדפסו במיץ על שם הרשב"א והם מהרמב"ן כמ"ש במשג"ב] על דף ט"ל שכתב וז"ל שלש נשים משמשות במוך פירש"י ז"ל מותרות לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע ואיכא דקשיא ליה כלהו נשי מותרות נמי דהא לא מפקדו אפו"ר ולדידי לא קשיא לי הא דמ"מ זרע דגברייהו אסור להם להשחית וכו' עכ"ל ומוכח מדברי הרמב"ן הללו דהני נשי אינן מצוות בהשחתת זרע וקשה דהרמב"ן בחידושיו למכילתין בסוגיין חלק על ר"ת וכתב דנשים נמי מצוות על השחתת זרע דהשחית כל בשר כתיב ע"ש והביא דבריו הרשב"א בחידושיו בסוגיין ע"ש בחידושיו. ונראה דהרמב"ן שם בכתובות לא כתב כן אלא כלפי מאן דקשיא ליה על רש"י ולפי שיטתו כתב דלא קשיא דזרע גברייהו מיהא אסיר להם לשחת. וסמך הרב על מה שכבר ביארו בחידושיו לסוגיין ועמ"ש הריטב"א בחידושיו ליבמות דף י"ב מהש"ס ובחידושיו לכתובות על דף ט"ל ובמ"ש הרא"ש בתוספותיו שם יעויין בדברי קדשם:
אחר זמן כרגע נראה לי ספר חידושי הריטב"א למכילתין כ"י וראיתי שכתב ה"ל לאו בנות הרגשה פירוש כי מפני משמוש זה אינן באות לידי הרהור ולהוציא שז"ל וכו' דאע"ג דאיתתא לא מיפקדא וכו' אפשר דאסורה היתה להשחית הזרע עצמו שהרי אמרו במדרש שאף הם לקו על זה במבול ואפילו את"ל דמותרות בהשחתת זרע עצמו שפיר אמרינן דמשום דלאו בנות הרגשה משובחות דאי הוו בנות הרגשה קא מגרן יצה"ר בנפשיהו ואסירן כך פירש רבינו הגדול ז"ל עכ"ל וידוע דרבנו הגדול סתם דקאמר הריטב"א הוא על הרמב"ן ויש להרגיש דאיסור הנשים בהשחתה כתבה כמסתפק שכתב אפשר דאסורה וכו' ואפילו את"ל וכו' והרי הרמב"ן בחידושיו קפסיק לאיסורא בפשיטות. ותו דהביא ממדרש והרמב"ן מהכתוב ועיין מה שכתב הר"ן ז"ל בחידושיו ודוק כי קצרתי:

במטלית עבה. עמ"ש הגאון בכור שור בסוף ספרו ומה שכתבתי אנכי עפר דל בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן ג' בס"ד:

כיון דבעיתי לא אתי להרהורי. עמ"ש הרב מגן אברהם ויד אהרן א"ח סימן ג' ועמ"ש אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף סימן ג':

א"ר יוחנן כל המוציא שז"ל חייב מיתה וכו'. אמרו בזוהר הקדוש כי חמור עון ז"ל יותר מכל עבירות שבתורה והנה בספר חסידים סימן קע"ו כתוב וז"ל מעשה באחד ששאל מי שיצרו מתגבר עליו וירא פן יחטא לשכב עם א"א או נדה או שאר עריות אם יכול להוציא ז"ל כדי שלא יחטא והשיב לו באותו שעה יש להוציא שאם אי אפשר מוטב שיוציא ז"ל ואל יחטא באשה אבל צריך כפרה ישב בקרח בימי החורף או יתענה מ' יום בימי חמה עכ"ל וכתב הרב בית שמואל בא"ה ריש סימן כ"ג דלפ"ז מ"ש בזהר דעון ז"ל חמור מכל עבירות לאו דוקא עכ"ד ונעלם ממנו דברי הזהר הקדוש פרשת בראשית סוף דף נ"ו דאתמר התם על דור המבול וז"ל כל בישין הוו עבדי ולא אשתלים חובייהו עד דהוו אושדין דמין למגנא על ארעא ומאן אינון דהוו מחבלין אורחייהו על ארעא הה"ד רע כל היום וכתיב ער בכור יהודה רע עכ"ל דהרי דכל מיני זנות שהיו עושין בדור המבול עון ז"ל הכריע ולא אשתלים חובייהו עד דאושדין וכו' ומהכא מוכח דחמור מכל עבירות שאמרו דוקא אתמר. וכן ראיתי להרב אספקלריא המאירה שפירש במ"ש שם בזהר ריש דף נ"ז כ"ש ההוא דמסאבא אורחיה דמדאמר כל שכן ש"מ דז"ל יותר חמור מבת אל נכר שהיה מצטער יעקב אע"ה על בניו משום בת אל נכר ועל זה קאמר כ"ש ש"מ דז"ל חמור זהת"ד וגם מדברי הזהר פרשת ויחי דף רי"ט הכי מוכח דחמור מכל העבירות שבתורה ע"ש:
אמנם מ"ש בספר חסידים אינו סותר לדברי הזהר הקדוש דספר חסידים איירי בא' שגמר בלבו לעשות עבירה ולבא על הערוה והכין עצמו והוא מוקשה ועומד. והרהר תשובה ופירש מהעבירה אך מוכרח שיצא מעצמו ז"ל בזה מיירי הרב ז"ל והורה הרב ז"ל דיפרוש מעבירה עם האשה בשגם הוא בצר דמוכרח שיצא ז"ל לאונסו והוא על דרך מה שאירע ליוסף הצדיק שפירש מאשת פוטיפר ועל כרחו יצאו ממנו עשרה טיפין כמ"ש ז"ל. ונמצא דז"ל היוצא אינו ברצונו רק מוכרח לצאת מכח הכנתו אשר הכין עצמו לעבירה והוא מוקש"ה מחמת מיאוס. ועל זה הוא שדיבר הרב ז"ל. ומ"ש מוטב שיוציא וכו' כונתו בכי האי גונא שיוצא בעל כרחו ולבסוף באונס וז"ש בתחילה שאם אי אפשר מוטב וכו'. ואין זה ענין לדברי הזהר דבזהר מיירי דלא עלה על לבו לחטוא עם אשה רק מתחילה ועד סוף חשב להוציא ז"ל וצרפה למעשה ובשאט בנפש הוציא ז"ל ברצונו בההוא קאמר דחמיר טפי מכל העבירות. משא"כ מ"ש בספר החסידים שהוא כמעט נדון יוסף הצדיק. ואל תתמה על לשון ספר החסידים שאינו מפורש. דהרגיל בדברי ספר החסידים ובלשונו העמוק יבין את זאת דיכול להתפרש כוונתו כדאמרן. ובהכי ניחא מה שהקשה בספר חקי דרך שם בא"ה דאמאי לא כתב ספר חסידים שהתיקון לשים רגליו במים קרים כמ"ש הוא גופיה סימן תתקצ"ב ונדחק מאד. ולפי דרכינו לק"מ דהכא מיירי דהוא בגדר שמוכרח תכף להוציא הז"ל ואין שהות להביא מים קרים כנ"ל ודוק הטב ולפי קוצר דעתי מה שפירשתי בעניותי בכונת דברי ספר החסידים הוא אמיתותן של דברים כאשר המעיין עיניו תחזינה משרים ודוק כי קצרתי:

אם היה נשוי מותר. כתוב בספר האגודה אם אשתו עמו. ועמ"ש אנא בריה קלה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ג' ובמחב"ר שם ושם כתבתי על דברי התוס' בשמעתין ודברי האחרונים בס"ד ע"ש:

מתני' כל היד המרבה לבדוק. שבודקת תמיד שמא ראתה: בנשים משובחת. שמתוך כך לא אתי לידי ספק טומאה ובעלה לא אתי לידי איסורא: ובאנשים. שבודק עצמו תדיר באמתו שמא יצא ממנו קרי: תקצץ. שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה ומוציא שכבת זרע לבטלה: גמ' הרגשה. שמזדעזעין אבריו כשמתחמם ורואה קרי: אנשים. משובחת דקתני קאי מרבה אבל אתקצץ דבאנשים אפילו חדא זימנא: לענין זיבה. שיצא זוב ממנו ורוצה לבדוק כדי למנות ראיותיו שתים לטומאה ושלש לקרבן. זוב דומה למי בצק של שעורים ובא מבשר המת ושכבת זרע בא מבשר החי וקשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת: בצרור. דבר קשה אינו מחמם: במטלית עבה. קשה היא ואינה מחממת: שנזדעזעו אבריו. שנעקר זרע מגופו: אוחז באמה. שלא יצא הזרע עד שיבלע את התרומה שבפיו דתנן לקמן בפ' יוצא דופן (דף מ.) הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ: כאילו מביא מבול. שעבירה זו היתה בידם דכתיב (בראשית ו) כי השחית כל בשר ואמרו ברותחין קלקלו: כיון דעקר עקר. ומשום חמום דהשתא לא נפיק מידי: לא שכיח. וכי קתני למה זה דומה דתחילתו לא יצא אלא ע''י משמוש האבר שאינו נעקר יחד אלא כשהוא ממשמש יוצא מעט מעט והולך אבל היכא דיצא מהרגשה ונעקר כולו כאחד תו לא מוסיף: ניצוצות ניתזין. שאינו אוחז ואינו מטיל למרחוק: כרות שפכה. סריס אין מימי רגליו עושים כיפה: איסורא. אסור לאחוז ואפילו אי אפשר לו בענין אחר אע''פ שמוציא לעז כדקתני מוטב שיוציא לעז כו': תקנתא. ישתין על גבי עפר תיחוח דמשמע דאי ליכא הני יאחוז באמה: הנחמים באלים. שמתחממים בעצי אילנות במדורות גדולים כלומר בעלי הנאות: באלים. כמו (שם לה) תחת האלה: דשף ויתיב. שם מקום המובלע במלכות נהרדעא מפי מורי הזקן: אחוז באמה. שלא יפלו מים על הגג: עשאוהו. להא דרב יהודה: כבולשת. בולשת חיל שמחפשין ובוזזין כדמתרגמינן (שם לא) ויחפש ובלש: דליליא. ומתיירא שמא יפול: דרביה. שמואל: דשכינה. שורה בבית הכנסת: אימתא דמריה. הקב''ה ואפי' במקום אחר נמי שרי לדידיה: עטרה. שפה גבוהה המקפת את ראש הגיד:

מתני' כל היד. באנשים תקצץ. ואם צריך לבדוק יבדוק בצרור או בחרס כדאמר בגמ' וא''ת הא לקמן אמר דלמטה מעטרה מותר והיינו בפי האמה ושם הוא בודק עצמו וי''ל דגם למעלה לצד הגוף צריך לבדוק שמא הלך שם טפת קרי א''נ אפי' מעטרה ולמטה לא שרי אלא להשתין משום ניצוצות או משום בית הכנסת אבל כדי לבדוק עצמו לא: אוחז והתניא רבי אליעזר אומר כו'. ואם תאמר לימא הא דקאמר אוחז ובולע היינו למטה מעטרה דשרי וי''ל אם יניח הזרע לבא עד פי האמה שוב לא יוכל לעכבו אי נמי כיון שאוחז באמה בדוחק שלא יצא זרע יש הרהור אפי' למטה מעטרה וא''ת ומאי פריך מר' אליעזר והלא רבנן פליגי עליה ושרו וכן לקמן מאי פריך. אדרב יהודה מרבי אליעזר וי''ל דרבנן לא שרו אלא במשתין משום לעז ממזרות אבל לצורך ד''א אסרי ורב יהודה נמי היה עומד במקום גבוה דליכא ניצוצות ולא היה אוחז אלא כדי שלא יפול מי רגלים על הכותל ובהא לא שרו רבנן אי נמי לסוף הודו חכמים לדברי ר' אליעזר מדאמר בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ.) אין מי רגלים כלין אלא בישיבה או בעפר תיחוח או במקום גבוה והיינו כרבי אליעזר אבל אוחז באמה לא קאמר אע''ג דמסתמא כמו כן כלין ולקמן בפירקין (דף טז:) שלש שנאתי וחשיב אוחז באמה ומשתין ולא הוזכר שם רבי אליעזר: והלא ניצוצות ניתזין. וא''ת וישפשף בידו כדאמרי' בפ' אמר להם הממונה (יומא ל.) דמצוה לשפשף וי''ל דכשאין אוחז איכא רוב ניצוצות ולא סגי בשפשוף אבל באוחז ליכא אלא מעט וסגי בשפשוף דאי הוה סגי בשפשוף אף כשאינו אוחז גם רבנן לא הוו שרו: ויעמוד במקום גבוה. ואפילו בקרקע קשה והא דאמר בפרק מומין אלו (בכורות דף מד:) לא ישתין לא על גבי מקום קשה ולא על גבי כלי דאמר רב הני מודרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם וי''ל דהתם מיירי סמוך לפרת שהיא גבוה מכל הנהרות כדאמרינן (בכורות דף נה.) כל הנהרות למטה משלש נהרות ושלש נהרות למטה מפרת ומפרת שהוא גבוה מכולם יורד לעין עיטם שהוא גבוה כדאמרי' (זבחים דף נד:) סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי טפי אבל רחוק מפרת או אפילו לתוך שאר נהרות שרי: אם היה נשוי מותר. ובפ' כל כתבי (שבת דף קיח:) דקאמר דקרי ליה לרבי רבינו הקדוש שלא הניח ידו למטה מאבנטו היינו רבותא שהיה נשוי והיה מחמיר על עצמו: