נידה יב ע"א

דף יב - א

בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה:

אשה, שאינה עסוקה בטהרות, ואינה חייבת בדיקה לפני תשמיש - מהו שתבדוק עצמה לפני תשמיש לבעלה? והיינו, האם זה מן הראוי לעשות כן? ^[176]

אמר ליה רב יהודה - לא תבדוק!

אמר ליה רבי זירא: ותבדוק, ומה בכך?!

אמר ליה רב יהודה: אם כן, שתבדוק עצמה, לבו של בעלה נוקפו, שחושש שהיא בודקת משום שהרגישה ביציאת דם, ופורש! ^[177]

בעא מיניה רבי אבא מרב הונא:

אשה שאינה עסוקה בטהרות ^[178] שנבעלה, שאינה חייבת לבדוק עצמה אחר הבעילה - מהו שתבדוק עצמה [האם בכל זאת מן הראוי לה לבדוק מיד לאחר הבעילה, בפרק הזמן הקצר הנקרא] "כשיעור וסת" - כדי לחייב בעלה חטאת! והיינו, שתדע אם בעילתה היתה בהיתר או באיסור. שאם היתה באיסור יביאו שניהם כפרה קרבן חטאת ^[179].

[ומה שהצריך רב הונא שתבדוק דוקא בפרק הזמן הקצר "כשיעור וסת", הוא משום שלקמן בדף י"ד מתבאר במשנה כי רק אם ראתה אחר תשמיש בפרק הזמן הזה יתחייבו חטאת].

אמר ליה רב הונא לרבי אבא: מי משכחת לה, כיצד תיתכן לבדיקה בזמן כה קצר כשיעור וסת? והרי עד שתעשה את הבדיקה מבפנים בחורים ובסדקים כבר יחלוף אותו זמן קצר הנקרא "כשיעור וסת"?

והתניא: איזהו "שיעור וסת" שאמרו חכמים שאם תראה דם לאחר תשמיש בשיעור - וסת יתחייבו בקרבן חטאת? - משל [לקוצר הזמן]: לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף, זה בסמוך לזה, וביציאת השמש נכנס העד. והנמשל: שמיד עם יציאת השמש [אבר התשמיש] בדקה עצמה בסדין [העד].

וממשיכה הברייתא: הווי אומר: "כשיעור - וסת" שאמרו במשנה לקמן שיתחייבו בקרבן חטאת, הוא שיעור זמן לקינוח בלבד, ולא לבדיקה! שרק אם קינחה מבחוץ ומצאה דם תולים שהיה הדם גם בשעת תשמיש, אבל אם בדקה עצמה מבפנים הרי זה פרק זמן יותר ארוך מ"שיעור וסת". שהואיל והעד אינו נמצא סמוך ל"משקוף" אלא היא אוחזת אותו בידה, הרי עד שתביאנו למשקוף ותבדוק בפנים - כבר עבר הזמן! ^[180] ואם ימצא דם בבדיקה אי אפשר לומר בודאות שהיה הדם בשעת תשמיש אלא יתכן שבא לאחר מכן, ואין חייבים חטאת אלא באשם תלוי.

ולאור זאת שאל רב הונא את רבי אבא כיצד הוא הסתפק על בדיקה לאחר תשמיש כדי לחייב חטאת?!

אלא, תיקן רבי אבא את שאלתו, שהבעיה היא:

אשה, מהו שתקנח מבחוץ לאחר תשמיש, כדי שאם תמצא דם בקינוח, הנעשה מיד אחר תשמיש, בשיעור שהוא כ"שיעור - וסת", יהיה חיוב קרבן חטאת?

איכא דאמרי הכי בעא מיניה: כך דן רבי אבא לפני רב הונא - אשה מהו שתבדוק עצמה אחר הביאה? ואף שזמנה של הבדיקה הוא לאחר "שיעור וסת", כל זאת תועיל הבדיקה כדי לחייב בעלה אשם תלוי ככל ספק איסור?

אמר לו רב הונא: לא תבדוק!

אמר לו רבי אבא: ותבדוק, ומה בכך?!

אמר לו רב הונא: אם כן, שיודע שלאחר תשמיש תעסוק בבדיקה שמא היתה הבעילה באיסור - לבו נוקפו ופורש מבעילה! ולפיכך, מוטב שלא תבדוק כלל [אלא אם כן עסוקה בטהרות שאז היא חייבת מן הדין לבדוק] ^[181].

שנינו במשנה: ובשעה שהיא עוברת לשמש ביתה הרי היא חייבת בדיקה [באם היתה עסוקה בטהרות].

אמר רבי אמי אמר רבי ינאי: וזהו, אותו עד שבודקת בו לפני תשמיש [המבואר במשנתנו - בשעה שהיא עוברת לשמש ביתה] הוא "עדן - של צנועות" [המוזכר לקמן במשנה יד א: והצנועות מתקנות להן עד שלישי, לתקן הבית! דהיינו לפני תשמיש] ^[182].

אמר ליה רבי אבא בר ממל לרבי אמי: תנא תני במשנתנו "צריכות", שצריכה האשה להיות בודקת בשעה שעוברת לשמש ביתה, ואילו את תני "זהו עדן של צנועות", שאינו חיוב, אלא רק מידת חסידות!? ^[183]

אמר ליה רבי אמי: אכן, גם לענין של חובה מתאים לשון "צניעות", שאני אומר: כל המקיים דברי חכמים נקרא "צנוע"! אמר [שאל] רבא: וכי מי שאינו מקיים דברי חכמים רק "צנוע" הוא דלא מיקרי, שזה כל חסרונו, הא לדבריך, "רשע" - לא מיקרי. והאם אי אפשר לקרותו בשם "רשע"!?

אלא, אמר רבא: הא דאמרה המשנה לקמן "והצנועות מתקנות עד שלישי" אין הכוונה לחיוב הבדיקה שלפני תשמיש, שחיוב זה כבר התבאר במשנתנו שחייבת בו כל אשה העסוקה בטהרות. אלא, לומר לנו שיש לצנועות נוהג משובח, והוא:

"עד", שבדקו בו עצמן לפני תשמיש זה, אין בודקות בו לפני תשמיש אחר משום שהבדיקה הראשונה כבר הכהתה את לובן העד ולא תהיה ניכרת בו היטב הבדיקה השניה.

אבל, נשים "שאינן - צנועות" בודקות שוב ושוב באותו עד, ולא איכפת להן להקפיד על מראה בדיקותיהן.

גופא: אמר רבי זירא אמר רבי אבא בר ירמיה אמר שמואל: אשה שאין לה וסת - אסור לה לשמש עד שתבדוק!

אמר ליה רבי זירא לרבי אבא בר ירמיה [שאמר את הדין הזה בשם שמואל]: האם רק אשה שאין לה וסת ועוסקת בטהרות בעיא בדיקה לפני תשמיש, ואילו אשה שיש לה וסת לא בעיא בדיקה? והרי שנינו במשנתנו שאפילו אשה שיש לה וסת חייבת לבדוק בשעה שעוברת לשמש ביתה [כשעסוקה בטהרות]?

אמר ליה רבי אבא בר ירמיה לרבי זירא: חידוש גדול השמיענו שמואל, שחובת הבדיקה בכל אשה הוא רק אם היא ערה, שאז היא ראויה לעסוק בטהרות, ולכן חייבנוה לבדוק גם לבעלה. וכמו כן אין טירחה גדולה בבדיקה בהיותה ערה.

אבל, אם היא ישנה, שבאותו זמן אינה ראויה לעסוק בטהרות. וכמו כן יש טורח וצער להעיר אותה שתהיה ערנית בצורה כזאת שתוכל לבדוק ^[184] - הקלו חכמים, ולא חייבו אותה בדיקה בכל ענין [אפילו באשה שעסוקה בטהרות]. ^[185] אלא:

אם יש לה וסת הקלו חכמים, שרק אם היא ערה היא בעיא בדיקה. אבל אם היא ישנה - לא בעיא בדיקה!

אך אם אין לה וסת - הרי בין אם היא ערה בין ישנה בעיא היא חייבת בבדיקה [והטעם שהקלנו יותר ביש לה וסת, הוא משום שבא עליה שלא בשעת וסתה, שיכול לסמוך על כך שבאותה שעה הרי היא כמסולקת - דמים].

[ולפי זה חידושו של שמואל באומרו "אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק" הוא כפול:

א. שהחיוב המבואר במשנה שכל אשה, ואפילו יש לה וסת, חייבת לבדוק לפני תשמיש - הוא רק אם היא ערה, אבל לא בישנה.

ב. שאשה שאין לה וסת החמירו עליה שאפילו אם היא ישנה חייבים להעירה כי היא חייבת לבדוק, בכל ענין].

אמר רבא: ולימא ליה רבי אבא בר ירמיה לרבי זירא הסבר אחר בכוונת דברי שמואל:

יש לה וסת - הרי רק לטהרות [אשה העוסקת בטהרות] בעיא בדיקה לפני תשמיש, אבל כשאינה עוסקת בטהרות, שהבדיקה היא רק לבעלה, לא בעיא בדיקה.

אבל אם אין לה וסת - החמרנו עליה, שאפילו לבעלה נמי [ואפילו כשאינה עוסקת בטהרות] בעיא בדיקה!

[והיינו שנאמר כי לכך התכוון שמואל באומרו "אשה שאין לה וסת אסורה עד שתבדוק" - שכיון שאין לה וסת החמרנו עליה לאוסרה עד שתבדוק ואפילו אינה עוסקת בטהרות, ולאפוקי אשה שיש לה וסת, שאם אינה עוסקת בטהרות, היא פטורה מלבדוק].

ומדייקת הגמרא: ומדלא אמר ליה רבי אבא בר ירמיה לרבי זירא הכי, שמע מינה דקסבר שמואל: כל לבעלה [והיינו, אשה שאינה עוסקת בטהרות], לא בעיא בדיקה לפני תשמיש, בין יש לה וסת ובין אין לה וסת. ולכן לא יכל רבי אבא בר ירמיה לתרץ שחידושו של שמואל הוא שאשה שאינה עסוקה בטהרות החמרנו עליה לבדוק באין לה וסת.

ומכאן, שדברי שמואל "אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק" הם רק באשה העסוקה בטהרות [שהשמיענו שמואל שהחמירו עליה אפילו בישנה]. אבל אם אינה עוסקת בטהרה אינה צריכה בדיקה כלל ואפילו אין לה וסת. ותואמים דברי שמואל אלו עם דבריו בעמוד הקודם שאשה שאינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה בכל ענין.

תנו רבנן: חמרין, ופועלין, והבאים מבית האבל ומבית המשתה - נשיהם להם בחזקת טהרה, ובאין ושוהין עמהם בין ישנות בין ער ות.

במה דברים אמורים שהן מותרות אפילו מבלי שישאלו אותן ומבלי שיבדקו לפני תשמיש, שהניחן בחזקת טהרה. אבל, אם הניחן בחזקת טומאה, לעולם היא טמאה ואפילו עבר הזמן שיכולה לטבול ולהטהר, עד שתאמר לו "טהורה אני".

והוינן בה: והא, ברייתא זו, שמואל - במאי מוקי לה?

אי בשיש לה וסת - קשיא ערה למה היא פטורה מבדיקה? והרי מלשון הברייתא משמע שמדובר בעסוקה בטהרות.

ואי בשאין לה וסת - קשיא בין ערה ובין ישנה? ^[186]

ומתרצינן: לעולם בשיש לה וסת. ומה שאינה צריכה לבדוק כשהיא ערה, משום שכיון שתבעה לתשמיש ונענתה - אין לך בדיקה גדולה מזו! שהקלנו עליה ^[187] שאינה צריכה בדיקה ממש אלא די בתביעה [וגם לדעת שמואל די בתביעה], שאילולי היתה בטוחה שהיא טהורה היתה בודקת עצמה ^[188].

אמר ליה רב פפא לרבא: מהו למיעבד כי הא מתניתא? האם אפשר לסמוך על ברייתא זו למעשה, שאין צריך דוקא בדיקה אלא די בתביעה, או שמא אין לסמוך עליה, אלא היא חייבת לבדוק? ^[189]

והא דבעיא מיניה ר' זירא מר' יהודה מהו שתבדוק ותבדוק ומה בכך. לפני תשמיש קאמר ולהחמיר על עצמו היה רוצה שאע"פ שאינה עסוקה בטהרות יהא נוהג חומר כעסוקה בהן ואמר לאו שא"כ לבו נוקפו ופורש, ור' אבא בעיא מרב הונא לאחר תשמיש ולהחמיר שלא מן הדין בשאינה עסוקה ואיהו נמי [אלא דלא] מבעיא שלא יהא לבו נוקפו ופורש.
ופיר' הענין שהיו השואלין סבורין שבדיקות הללו של טהרות יש לחוש לספיקן וזה שלא הצריכוה חכמים אלא לטהרות קולא היא לגבי הבעל שלא להאריך עליהן את הדרך ומי שמחמיר על עצמו נקרא צנוע וכשר ופשטו להן שבדיקות של טהרות חומר הוא שתקנו בהן חכמים כדי שתהא היד מרבה לבדוק בנשים ומשובחת ולא שיהא מקום ספק לחוש להן ואף הרוצה להחמיר אין רוח חכמים נוחה הימנו מפני שלבו נוקפו ופורש ומבטל פריה ורביה בישראל.
ולדברי רש"י ז"ל לבו נוקפו בבדיקה שלפני תשמיש לפי שהיא בודקת ואינן יודעין מה מצאו עד למחר ונמצא בועל על הספק ולבדוק ולראות לא עלה על דעתו שאפילו בטהרות לא אמרו כן ושלאחר תשמיש נמי לבו נוקפו בו ופורש.
ולפי דברינו [במתניתין] אפי' (בבדיקות) [בבודקות] ורואה לפני תשמיש כיון שאין אתה מחזיקה בטהורה לבו נוקפו בחששות ובחומר בדיקת חורין וסדקין ואינו סומך בבדיקת אור הנר וכל זה וכיוצא בו גורמין פרישה הן.
ובשם ר"ח ז"ל מצאתי שאומרים דמ"ה לבו נוקפו דסבור אלמלא שלא הרגישה לא בדקה כלומר דהא קים לה דכולה לבעלה לא בעי בדיקה, וזה אינו סבור שמחמרת אלא שבודקת משום הרגשה וחוששין כיון שהרגישה ודאי בא אורח וטפה כחרדל היתה ואבדה בעד.

א"ר אמי א"ר ינאי וזהו עדן של צנועות. פי' ודאי משנתינו עד שלפני תשמיש ולאחר תשמיש קתני ובעסוקה בטהרות וא"ר ינאי עד זה שלפני תשמיש זהו עדן של צנועות דקתני מתני' בפרק כל היד והקשו לרבי אמי הא מתניתין צריכות קתני כדתנן צריכה להיות בודקת ומשמשות בעדים ופריק שאני אומר כל המקיים דברי חכמים נקרא צנוע.
ולדבריו של ר' אמי פיר' משנתינו שבפרק כל היד כך הוא דרך בנות ישראל שתקנו להן חכמים להיות משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה לאחר תשמיש ואם לא בדקו או שאבדו עידיהן אסורות לשמש עד שיבדקוהו שמא מחמת תשמיש ראתה והצנועות שמקיימות דברי חכמים מתקינות שלישי אחר לתקן את הבית לבעליהן שכך הצריכו אותן חכמים אלא שלא אסרו להם לשמש אם אבד עד זה או (שאפשר) [שאי אפשר] להן לבדוק לאור הנר דכיון שאין עדות בכל מקום אלא עד של מגו לא החמירו בו כשנאחר תשמיש לשהוחזקה בו לטהרות מן הדין.
ואקשיה ליה רבא לרב אמי ופרכיה ופריש רבא הא דקאמר ר' ינאי וזהו עדן של צנועות לומר שבעד זה הוא צניעות הצנועות ששנינו במשנתינו שעד שבודקין בו לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר, ולדברי רבא פי' משנתינו כך הוא דרך בנות ישראל שתקנו חכמים משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה שלו מקנח בו לאחר תשמיש שהרי אין לו בדיקה אחרת ושלה בודקת בו עצמה כל זמן שהיא צריכה לבדוק דהיינו לפני תשמיש ולאחר תשמיש כדתנן הכא והצנועות מתקנות להן שלישי אחר לתקן את הבית כלומר חדש ולבן, והיינו דקתני תיקון והיינו נמי לשון שלישי לומר שאם רצו לשמש פעם אחרת למחר מתקינות להן שלישי שלא נשתמש בו כלל אפילו לפני תשמיש.
ורש"י ז"ל מפרש שני עדים אחד לו ואחד לה לאחר תשמיש, ולפי דבריו הכי מתרצא מתני' והצנועות מתקנות להן השלישי שהן צריכות א' לתקן הבית ומהו תקונן שלא נשתמשו בו ואפילו לפני תשמיש.
ולדברי הכל משנתינו בעסוקה בטהרו' וכדאוקי שמואל להא מתניתין דפירקן דתרווייהו בני חד ביקתא אינון וכדקתני רישא דההיא ואוכל' בתרומה ועלה קתני דרך בנות ישראל וכו', ולפום הכי קתני סיפא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן כלומר אע"פ שהצריכוה בדיקה לא אמרן אלא לטהרות אבל לבעלה בחזקת טהרה הן.

והא שמואל במאי מוקים לה. וא"ת כשאין עסוקה בטהרות ולבעלה ואפילו אין לה וסת א"ב מאי איריא חמרין ופועלין אפילו עומדין בעיר נמי ועוד מאי קמ"ל הא קתני לה אידך לעיל בד"א לטהרות וכל זה אינו מחוור דאיכא למימר ישנות קמ"ל ואכתי נמי לא קים לן דאיכא חלוק בין בא מן הדרך לשוהה בעיר אלא א"ל מדקתני סתמא ש"מ אפילו בעסוקה בטהרות הוא דכולהי סתמי לטהרות ולבעלה פרושי מפרש לה בבמה ד"א א"נ דאינהו בטויי מיבעיא ליה וגמר' מתרץ דעדיף מיניה דקאמר דדוקא נקט חמרין ופועלין ואוקימנא בשיש לה וסת.

וכיון שתבעוה אין לך בדיקה גדולה מזו. פירש רש"י ז"ל דסתם הבא מן הדרך דרכו לפייס ולרצות ולתבוע וכי מרצו קמה ותבע רמיא אנפשה ואי הוה חזיא מרגשה. וכי אמרינן דבעינן בדיקה בשוהה עמה שאינו צריך ריצוי כ"כ ומיהו הניח בחזקת טומאה אף ריצוי לא מהני ליה עד שישמע מפיה טהורה אני והא דשאל רב כהנא אינשי דביתהו דרבנן לומר אם מחמירן על עצמן לבדוק בשאינן עסוקות בטהרות דומיא דבעיא דר' זירא דלעיל והאי דנקט כי אתו מבי רב אורחיה דמילתיה נקט שיוצאין ובאין מערב שבת לע"ש.
ויש לפרש דישינות בעיא מנייהו אם מחמירין בהן בבאין מן הדרך משום דכיון דאין בעלה עמה לא קפדה אנפשה ואמרו להן לאו, נמצא כלל השמועה הלכה למעש' שכל לבעלה לא בעי בדיקה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ואפילו כשאין לה וסת לפי פירושו של רש"י ז"ל בדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס.
אבל מדברי הרמב"ם הספרדי ז"ל למדנו שיש לו דרך אחרת בשמועה זו שהוא מפרש זו ששנינו דרך בנות ישראל לבעלה בשאין לה עסק בטהרות והצנועות בודקות אף לפני תשמיש לבעליהן וכל מה שהקל ר' יהודה ור' זירא משמיה דשמואל אינו אלא בבדיקה זו שלפני תשמיש שכשהן עסוקות בטהרות אפילו שאינן צנועות צריכות. וכשאין עסוקות בה הרי הן בחזקת טהרה לבעליהן לפני תשמיש.
וטעם לדבריו מפני שלפני תשמיש אשה מרגשת בעצמה ואפילו בישינה נמי הקלו מפני שבחזקת טהרה הן ולאחר תשמיש חוששין שמא ראתה מחמת שמש ואינה מרגשת.
וההיא דבעיא מיניה ר' אבא מרב הונא צריך הוא לפרש שלא מנעו אלא מלבדוק בשיעור וסת ואח"כ כדי שלא תתחייבנו באשם תלוי ויהא לבו נוקפו אבל לאחר אחר בודקת קודם שתלך ותקנח ואף על פי שהוא בודק בשלו לחטאת שאני התם דא"א בבדיקה שלא תחייבנו חטאת והוא צריך בדיקה מ"מ שמא ראתה מחמת תשמיש אבל בשלה אפשר לבדיקה זו לאחר זמן של אשם תלוי שלא יהא לבו נוקפו בביאה זו ותהא מתוקנת בביאה אחרת, וכן דברי ר' זירא לר' יהודה כך הן מתפרשין לי מהו שתבדוק עצמה לבעלה לחייב בעלה שאם לפני תשמיש והלא בצנועות (הוא) [במתני' קתני] לה וזהו שאמר רבי ינאי זו עדן של צנועות לא צנועות שנשנו בפרק כל היד אלא ר' אמי פירש לומר שכל העושה כן נקרא צנועה, ורבא פירש לומר דבעד זה נכרת אם צנועה היא אם לא אבל לדברי הכל מתני' צריכות קתני ובעסוקה בטהרות ואלו בשאינה עסוקה כבר שנינו והצנועות מתקינות וכו'.
ושאר השמועה פשוטה היא לפי דרכו לפיכך כתב אינה צריכה עד שלפני תשמיש אלא משום צנועות אבל לאחר תשמיש הכל צריכים שני עדים אחד לו ואחד לה אפילו מעוברת ומניקה זקנה וקטנה האריך עלינו את הדרך.
אבל דברי רש"י ז"ל יותר נכונים ומוכרעים בכמה מקומות בשמועה והחכם יבור לעצמו, ודברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל שנראין נמי כדברי רש"י ז"ל שהוא כתב בהלכות ברייתא זו דתניא החמרין והפועלין והתיר בין עירות בין ישינות ולא הזכיר משניו' הללו של שני עדים בשאין לו וסת אלמא אין לנו עדים אלא לטהרות.

הא דבעא מיניה ר' זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק לבעלה. היינו משום דאיתספקא ליה אי הא דמצריכינן בדיקה לטהרות אי משום דאיכא למיחש למילתא הוא משום דדמים שייכי בכל עת באשה, ולבעלה קיל הוא שהקלו בו כדי שלא יאריכו עליו את הדרך, והילכך בעל נפש לא יבעול אלא בבדיקה, וכאידך דידיה נמי, דאמר לקמן בפרק כל היד (נדה טז, ב) מדברי כולן נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה, ואמר ליה רב יהודה דבדיקות הללו לא שיהא ספק בדבר אלא משום מעלת טהרות בלבד אבל לבעלה אף אין רוח חכמים נוחה הימנו, דאדרבה יהא לבו נוקפו ופורש ונמצא בטל מפריה ורביה, וכן ר' אבא דבעא מיניה מרב הונא לאחר תשמיש, מהאי טעמא נמי הוא ומנעיה, משום דאף הוא לבו נוקפו ופורש.
ופירוש לבו נוקפו כיון שרואה הבעל את אשתו בודקת עצמה, אומר אילולי לא הרגישה בעצמה לא היתה בודקת עצמה נמצא לבו נוקפו ופורש שיש שם הרגשת דם ופורש, כן פירש ר"ח ז"ל וזה לשונו ואף לדברי רש"י ז"ל שפירש במשנתינו שאותו עד שבודקת בו לפני תשמיש אינה בודקת אותו עד למחר, כן יש לנו לפרש כאן כמו שפירש ר"ח ז"ל, שאין לפרש לבו נוקפו לפי שהיא בודקת ואינן יודעים מה מצאו עד למחר, דהא ליתא, דכיון דזו אינה עסוקה בטהרות וכל עצמה אינה בודקת אלא מחמת בעלה, לא עלתה על דעת שתהא זו בודקת ומנחת העד עד למחר, דבדיקת מחר מאי מהניא לבעלה, ועל כרחיך הא דבעא ר' זירא מהו שתבדוק בעלה שתבדוק לאור הנר קודם תשמיש קאמר ואין לבו נוקפו מחמת כך כנ"ל.

והא שמואל במאי מוקי לה אי כשיש לה וסת קשיא עירה וכו'. איכא למידק, לוקמא בשאינה עסוקה בטהרות ולבעלה, דכל לבעלה לא בעיא בדיקה. וי"ל דאין הכי נמי אלא דבעא לארווחא ולאוקמה אפילו בעסוקה בטהרות. ובספר התרומה מתרץ דלישנא יתירא קא דייק, דאי לבעלה למה לי למתני ובאין ושוהין עדיין עמהם, הא תנא ליה נשיהן להן בחזקת טהרה אלא דהכי קאמר, נשיהן להן בחזקת טהרה בשאינה עסוקה בטהרות, ובאין ושוהין עמהן אף בעסוקה בטהרות.

הא דאמרינן: כיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו. פירש רש"י ז"ל דכל הבא מן הדרך דרכו לפייס, ומתוך כך רמיא אנפשה ומרגשה אי איכא דם או לא, אבל שוהה עמה בעיר אין דרכו לפייס, ולפי' עירה בעיא בדיקה, אבל הניחא בחזקת טמאה, לא מהני בה תביעה, עד שתאמר לו בפירוש טהורה אני. וקשיא לי, דאדרבה לקמן בפרק כל היד (נדה טו, א) גמר' גבי כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאים מן הדרך נשיהן בחזקת טהרה, אקשינן למה לי למתנא הבאים מן הדרך, ומפרקינן ס"ד הני מילי היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה עצמה אבל כי ליתיה במתא לא, קמ"ל, אלמא טופי רמיא אנפשה כי איתיה במתא ומרגשה טפי. וי"ל, דהתם הכי קאמר, אבל כי ליתיה במתא, דילמא חזיא ולאו אדעתא דכל דליתיה לא רמיא אנפשה, וניחוש לה, ואפילו בדקה ומצאה טהור, קמ"ל דאפילו בא מן הדרך אשתו בחזקת טהרה לו.

כדי לחייב בעלה. לא סוף דבר שעושה מפני כן דלא שייך למבעי האי לישנא כלל דלמה תעשה כן אלא ה״פ מה שתחמיר על עצמה כיון שבא מפני זה חיוב לבעלה דאשם תלויה בשניהם ונקט לחייב בעלה משום דאף בקרבן דידה הוא חייב כי הוא מביא כל הקרבנות שהיא חייבת כדאיתא התם ואסיקנא דלא תבדוק דא״כ לבו נוקפו ופורש מכאן ואילך שהוא יארע לו כך.

בעא מיניה ר״ז מרב יהודה אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה. פי׳ שתחמיר על עצמה קודם תשמיש ואעפ״י שאינה עסוקה בטהרות ואעפ״י שאמרו חכמים שאינה צריכה לבדוק מי אמרינן אלמלא שיש שום נדנוד חשש דם בדבר לא מצריכות שתבדוק לטהרות אלא אפי׳ מעלת טהרות של גבי בעלה לא חייבו כן כדי שלא לשהות מצותו ומיהו אם רצתה לעשות תבדוק או דילמא מעלה בעלמא הוא דעבוד בטהרות וליכא שום נדנוד כלל ואין לה לבדוק לבעלה א״ל לא תבדוק כלו׳ לא תבדוק כלל ואפי׳ יהא כאן נדנוד חשש א״ל ותבדוק ומה בכך כיון שיש נדנוד ואעפ״י שיש כאן שיהוי מצות עונה א״ל א״ כיהא לבו נוקפו שמא מפני שהרגישה דם היא שבודקת עצמה ולא ירצה לסמוך על מה שתאמר לו שמצאה טהור שמא לא בדקה יפה יפה ופורש והא דתנן לקמן כל היד המרבה לבדוק הרי זה משובח ההיא באותן שצריכות בדיקה.

ולימא ליה יש לה וסת לטהרות בעיא בדיקה. פי׳ לטהרות בעיא עיקר בדיקה לבעלה במיגו לבעלה לא בעיא בדיקה פי׳ לבעלה גרידא לא בעיא בדיקה.

והא שמואל במאי מוקים לה. וא״ת ולוקמה בשאינה עסוקה בטהרות ואפי׳ באשה שאין וסת דלבעלה לא בעיא בדיקה י״ל דלישנא יתירה קשיא ליה כיון דקתני נשיהם להם בחזקת טהרה ל״ל למתני ושוהות עמהם אלא ודאי משום דאפילו עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה.

וכיון שתבעה אין לה בדיקה גדולה מזו. פרש״י ז״ל לפי שדרך הבא מן הדרך להרבות ברצוי ואלו חזיא דם לא סגי דלא הרגישה וזו היא בדיקתה כיון שלא הרגישה ובהכי סגי לה מכיון שהניחה בחזקת טהורה ואיכא דק״ל הא דאמר בפ׳ כל היד כיון דקתני כל הנשים בחזקת טהרה הן לבעליהן ל״ל למתני והבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה ופרקינן ה״מ היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה עצמה אבל ליתיה במתא לא קמ״ל דעלמא טפי רמיא אנפשה כי איתיה במתא ול״ק דהתם הכי הוא דאמר דכי ליתא במתא לא נחוש אבל כשבא הא ודאי טובא רמיא אנפשה וכיון דהא אסיקנא דאפי׳ ליתיה במתא חיישה ובדקה נפש׳ וקיימא בחזקת טהורה נמי כשבא לעיר וריצה אותה ושותקת הרי היא כאלו אמרה בפי׳ שהיא טהורה ואין לך בדיקה גדולה מזו.

מהו למעבד כי הא מתניתא. י״מ לסמוך על תביעה בלחוד כדשרי במתני׳ וא״ל דלא חזי למעבד הכי משום דמיגניא באנפי וי״מ דאישנה קאי אי עבדינן כי הא מתני׳ ואפי׳ דישנה ולשון מיגניא באנפיה חשש טפי להאי לישנא דגנות הוא לשמש עם הישנה אבל לא אתי שפיר לישנא דכי הא מתני׳ מכיון שלא הוזכר בה ישנה בפי׳ ואע״ג דהכי דינא כדאיתא לעיל.

והא דבעיא מיניה ר' זירא מר' יהודה מהו שתבדוק ותבדוק ומה בכך. לפני תשמיש קאמר ולהחמיר על עצמו היה רוצה שאע"פ שאינה עסוקה בטהרות יהא נוהג חומר כעסוקה בהן ואמר לאו שא"כ לבו נוקפו ופורש, ור' אבא בעיא מרב הונא לאחר תשמיש ולהחמיר שלא מן הדין בשאינה עסוקה ואיהו נמי [אלא דלא] מבעיא שלא יהא לבו נוקפו ופורש.
ופיר' הענין שהיו השואלין סבורין שבדיקות הללו של טהרות יש לחוש לספיקן וזה שלא הצריכוה חכמים אלא לטהרות קולא היא לגבי הבעל שלא להאריך עליהן את הדרך ומי שמחמיר על עצמו נקרא צנוע וכשר ופשטו להן שבדיקות של טהרות חומר הוא שתקנו בהן חכמים כדי שתהא היד מרבה לבדוק בנשים ומשובחת ולא שיהא מקום ספק לחוש להן ואף הרוצה להחמיר אין רוח חכמים נוחה הימנו מפני שלבו נוקפו ופורש ומבטל פריה ורביה בישראל.
ולדברי רש"י ז"ל לבו נוקפו בבדיקה שלפני תשמיש לפי שהיא בודקת ואינן יודעין מה מצאו עד למחר ונמצא בועל על הספק ולבדוק ולראות לא עלה על דעתו שאפילו בטהרות לא אמרו כן ושלאחר תשמיש נמי לבו נוקפו בו ופורש.
ולפי דברינו [במתניתין] אפי' (בבדיקות) [בבודקות] ורואה לפני תשמיש כיון שאין אתה מחזיקה בטהורה לבו נוקפו בחששות ובחומר בדיקת חורין וסדקין ואינו סומך בבדיקת אור הנר וכל זה וכיוצא בו גורמין פרישה הן.
ובשם ר"ח ז"ל מצאתי שאומרים דמ"ה לבו נוקפו דסבור אלמלא שלא הרגישה לא בדקה כלומר דהא קים לה דכולה לבעלה לא בעי בדיקה, וזה אינו סבור שמחמרת אלא שבודקת משום הרגשה וחוששין כיון שהרגישה ודאי בא אורח וטפה כחרדל היתה ואבדה בעד.

א"ר אמי א"ר ינאי וזהו עדן של צנועות. פי' ודאי משנתינו עד שלפני תשמיש ולאחר תשמיש קתני ובעסוקה בטהרות וא"ר ינאי עד זה שלפני תשמיש זהו עדן של צנועות דקתני מתני' בפרק כל היד והקשו לרבי אמי הא מתניתין צריכות קתני כדתנן צריכה להיות בודקת ומשמשות בעדים ופריק שאני אומר כל המקיים דברי חכמים נקרא צנוע.
ולדבריו של ר' אמי פיר' משנתינו שבפרק כל היד כך הוא דרך בנות ישראל שתקנו להן חכמים להיות משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה לאחר תשמיש ואם לא בדקו או שאבדו עידיהן אסורות לשמש עד שיבדקוהו שמא מחמת תשמיש ראתה והצנועות שמקיימות דברי חכמים מתקינות שלישי אחר לתקן את הבית לבעליהן שכך הצריכו אותן חכמים אלא שלא אסרו להם לשמש אם אבד עד זה או (שאפשר) [שאי אפשר] להן לבדוק לאור הנר דכיון שאין עדות בכל מקום אלא עד של מגו לא החמירו בו כשנאחר תשמיש לשהוחזקה בו לטהרות מן הדין.
ואקשיה ליה רבא לרב אמי ופרכיה ופריש רבא הא דקאמר ר' ינאי וזהו עדן של צנועות לומר שבעד זה הוא צניעות הצנועות ששנינו במשנתינו שעד שבודקין בו לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר, ולדברי רבא פי' משנתינו כך הוא דרך בנות ישראל שתקנו חכמים משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה שלו מקנח בו לאחר תשמיש שהרי אין לו בדיקה אחרת ושלה בודקת בו עצמה כל זמן שהיא צריכה לבדוק דהיינו לפני תשמיש ולאחר תשמיש כדתנן הכא והצנועות מתקנות להן שלישי אחר לתקן את הבית כלומר חדש ולבן, והיינו דקתני תיקון והיינו נמי לשון שלישי לומר שאם רצו לשמש פעם אחרת למחר מתקינות להן שלישי שלא נשתמש בו כלל אפילו לפני תשמיש.
ורש"י ז"ל מפרש שני עדים אחד לו ואחד לה לאחר תשמיש, ולפי דבריו הכי מתרצא מתני' והצנועות מתקנות להן השלישי שהן צריכות א' לתקן הבית ומהו תקונן שלא נשתמשו בו ואפילו לפני תשמיש.
ולדברי הכל משנתינו בעסוקה בטהרו' וכדאוקי שמואל להא מתניתין דפירקן דתרווייהו בני חד ביקתא אינון וכדקתני רישא דההיא ואוכל' בתרומה ועלה קתני דרך בנות ישראל וכו', ולפום הכי קתני סיפא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן כלומר אע"פ שהצריכוה בדיקה לא אמרן אלא לטהרות אבל לבעלה בחזקת טהרה הן.

והא שמואל במאי מוקים לה. וא"ת כשאין עסוקה בטהרות ולבעלה ואפילו אין לה וסת א"ב מאי איריא חמרין ופועלין אפילו עומדין בעיר נמי ועוד מאי קמ"ל הא קתני לה אידך לעיל בד"א לטהרות וכל זה אינו מחוור דאיכא למימר ישנות קמ"ל ואכתי נמי לא קים לן דאיכא חלוק בין בא מן הדרך לשוהה בעיר אלא א"ל מדקתני סתמא ש"מ אפילו בעסוקה בטהרות הוא דכולהי סתמי לטהרות ולבעלה פרושי מפרש לה בבמה ד"א א"נ דאינהו בטויי מיבעיא ליה וגמר' מתרץ דעדיף מיניה דקאמר דדוקא נקט חמרין ופועלין ואוקימנא בשיש לה וסת.

וכיון שתבעוה אין לך בדיקה גדולה מזו. פירש רש"י ז"ל דסתם הבא מן הדרך דרכו לפייס ולרצות ולתבוע וכי מרצו קמה ותבע רמיא אנפשה ואי הוה חזיא מרגשה. וכי אמרינן דבעינן בדיקה בשוהה עמה שאינו צריך ריצוי כ"כ ומיהו הניח בחזקת טומאה אף ריצוי לא מהני ליה עד שישמע מפיה טהורה אני והא דשאל רב כהנא אינשי דביתהו דרבנן לומר אם מחמירן על עצמן לבדוק בשאינן עסוקות בטהרות דומיא דבעיא דר' זירא דלעיל והאי דנקט כי אתו מבי רב אורחיה דמילתיה נקט שיוצאין ובאין מערב שבת לע"ש.
ויש לפרש דישינות בעיא מנייהו אם מחמירין בהן בבאין מן הדרך משום דכיון דאין בעלה עמה לא קפדה אנפשה ואמרו להן לאו, נמצא כלל השמועה הלכה למעש' שכל לבעלה לא בעי בדיקה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ואפילו כשאין לה וסת לפי פירושו של רש"י ז"ל בדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס.
אבל מדברי הרמב"ם הספרדי ז"ל למדנו שיש לו דרך אחרת בשמועה זו שהוא מפרש זו ששנינו דרך בנות ישראל לבעלה בשאין לה עסק בטהרות והצנועות בודקות אף לפני תשמיש לבעליהן וכל מה שהקל ר' יהודה ור' זירא משמיה דשמואל אינו אלא בבדיקה זו שלפני תשמיש שכשהן עסוקות בטהרות אפילו שאינן צנועות צריכות. וכשאין עסוקות בה הרי הן בחזקת טהרה לבעליהן לפני תשמיש.
וטעם לדבריו מפני שלפני תשמיש אשה מרגשת בעצמה ואפילו בישינה נמי הקלו מפני שבחזקת טהרה הן ולאחר תשמיש חוששין שמא ראתה מחמת שמש ואינה מרגשת.
וההיא דבעיא מיניה ר' אבא מרב הונא צריך הוא לפרש שלא מנעו אלא מלבדוק בשיעור וסת ואח"כ כדי שלא תתחייבנו באשם תלוי ויהא לבו נוקפו אבל לאחר אחר בודקת קודם שתלך ותקנח ואף על פי שהוא בודק בשלו לחטאת שאני התם דא"א בבדיקה שלא תחייבנו חטאת והוא צריך בדיקה מ"מ שמא ראתה מחמת תשמיש אבל בשלה אפשר לבדיקה זו לאחר זמן של אשם תלוי שלא יהא לבו נוקפו בביאה זו ותהא מתוקנת בביאה אחרת, וכן דברי ר' זירא לר' יהודה כך הן מתפרשין לי מהו שתבדוק עצמה לבעלה לחייב בעלה שאם לפני תשמיש והלא בצנועות (הוא) [במתני' קתני] לה וזהו שאמר רבי ינאי זו עדן של צנועות לא צנועות שנשנו בפרק כל היד אלא ר' אמי פירש לומר שכל העושה כן נקרא צנועה, ורבא פירש לומר דבעד זה נכרת אם צנועה היא אם לא אבל לדברי הכל מתני' צריכות קתני ובעסוקה בטהרות ואלו בשאינה עסוקה כבר שנינו והצנועות מתקינות וכו'.
ושאר השמועה פשוטה היא לפי דרכו לפיכך כתב אינה צריכה עד שלפני תשמיש אלא משום צנועות אבל לאחר תשמיש הכל צריכים שני עדים אחד לו ואחד לה אפילו מעוברת ומניקה זקנה וקטנה האריך עלינו את הדרך.
אבל דברי רש"י ז"ל יותר נכונים ומוכרעים בכמה מקומות בשמועה והחכם יבור לעצמו, ודברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל שנראין נמי כדברי רש"י ז"ל שהוא כתב בהלכות ברייתא זו דתניא החמרין והפועלין והתיר בין עירות בין ישינות ולא הזכיר משניו' הללו של שני עדים בשאין לו וסת אלמא אין לנו עדים אלא לטהרות.

כדי לחייב בעלה חטאת. ע"כ סמוך לוסתה איירי דשלא בסמוך לוסתה לא מיחייב חטאת דאנוס הוא כדאמרינן בפ"ב דשבועות. וא"כ תימה מאי קא מהדר ליה א"כ לבו נוקפו ופורש והלא חייב הוא לפרוש סמוך לוסתה כדאיתא התם. ודוחק לומר שמתוך כך יפרוש שלא בשעת וסתה. ונ"ל דלאו דוקא קאמר לחייב בעלה חטאת. אלא כלומר להיות (באונס) [באיסור] חטאת היכא דלא איניס:

עד שבודקות בו לפני תשמיש זה כו'. אין זה צנועות דתנן לקמן פרק כל היד והצנועות מתקנות להן עד שלישי לתקן את הבית אלא צניעות אחרת וגדול מהך דלקמן דאילו צנועות דהכא עד שבודקות בו לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר וצנועות דלקמן היינו שנזהרות דוקא כמעת דלאחר תשמיש דעד שבודקות בו לאחר תשמיש לפי שמלוכלך בשכבת זרע אבל עד שלפני תשמיש זה בודקות בו לפני תשמיש אחר ולא איכפת להו. ותי' לי אמאי אמר ר' ינאי זו היא עידן של צנועות אמתני' דבשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה הוה מצי למימר נמי אבדיקות שחרית וערבית. צנועות עד שבודקת בו שחרית אין בודקת בו ערבית. ואיכא למימר דאפילו צנועות לא איכפת להו בהם אבל בעד שלפני תשמיש איכא למיחש שמחמת חימוד רוב התאוה הזריעה כבר ומלוכלך קצת:

גופא אמר רבי זירא. ל"ג גופא דהא מפסיק במתני' ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה:

אי בשיש לה וסת קשיא ערה. תי' מאי קא קשיא ליה דלמא הך ברייתא איירי באינה עסוקה בטהרות. ותי' ר"ת מדקתני חמריו ופועליו הבאין מבית האבל ומבית המשתה ואלו רגילין לעסוק בטהרות. חמרים שרגילין להוליך תבואה מעיר לעיר. ופועלין העושין בטהרות אצל בעלי בתים. הבאים מבית האבל להברותו. ומבית המשתה של חתן שמסובין שם אוכלי טהרות. ומי' קשה אדפריך לשמואל מהך ברייתא תיקשי ממתני' אהך ברייתא דקתני ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אלמא דערה בעיא בדיקה. וי"ל דלמתני' ניחא דלא תני לא ערה ולא ישינה שמעינן מינה דלא שייך לחלק לגבי טהרות בין ערה לישינה הלכך איכא לאוקומי מתני' בעסוקה בטהרות וברייתא בשאינה עסוקה אבל שמואל שהזכיר לענין טהרות ערה וישינה משמע דאיירי [הברייתא] לענין טהרות כלומר בין ערה הראויה לעסוק בטהרות בין ישינה שאינה ראויה לעסוק בטהרות. ודלא כאותם המפרשים דישינה לא אטרחוה רבנן:

כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו. שכן דרכו לבא מן הדרך לתבוע ולרצות ולפייס ורמיא אנפשה ואי חזיא ארגשה והויא כמו בדיקה. אבל בשאין לה וסת אפילו ישינה בעיא בדיקה וישינה לא שייך תביעה הלכך אוקמה בשיש לה וסת. ותימה כיון דתביעה הויא כבדיקה א"כ בסיפא דהניחה בחזקת טמאה תביעה נמי הויא כמו אמרה לו טהורה אני א"כ מאי איכא בין רישא לסיפא. וצ"ל בסיפא אישנות קאי:

מהו למיעבד כי הא מתניתא. תי' מאי קא בעי הא ליכא מאן דפליג אהך ברייתא. וי"ל דמיבעיא ליה לענין בעלה ובאינה עסוקה בטהרות דהא רב פפא ורבא ורב כהנא בבבל היו עומדין שאינן עסוקין בטהרות ומיבעיא ליה אם יש להחמיר ולהצריכה תביעה דנהי דאינה יכולה לבדוק כדאמרינן לעיל דא"כ לבו נוקפו ופורש. מיהו אם יוכל להחמיר להצריך תביעה וא"ל לא דאי מצרכינן לה תביעה א"כ מיגניא באפיה שיזכור דם נדותה שהוא דבר מגונה לאשה כדאמרינן היא מליאה דם והכל רצין אחריה:

א"ר ר' אמי א"ר ינאי זהו עדן של צניעות פי' לא כל הנשים חייבות לבדוק קודם תשמיש כי אם הצניעות עושות כן כדתנן בפ' דלקמן והצנועות מתקינות להם שלישי לתקן את הבית אלמא כל בנות ישראל אינן בודקות אלא לאחר תשמיש ומשום טהרות כדתי דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה וזה וודאי לא מיירי אלא לאחר תשמיש אבל קודם תשמיש אינה צריכות לבדוק והצניעות מתקינות להם עוד עד שלישי כדי לתקן הבית דהיינו קודם תשמיש א"כ מאי דתנן הכא ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אצנועות קאי ולאו כל הנשים צריכות לעשות כן א"ל ר' אבא בר ממל לר' אמי תנא תני צריכות ואת ארמת צניעות פי' התנא תני שכל הנשים צריכות לעשות כן דהא הכי קתני ופעם צריכה להיות בודקת בשחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואצריכות קאי דכל אשה צריכה לבדוק בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואצריכות קאי דכל אשה צריכה לבדוק בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואת אומרת צניעות בלחוד עושות כן וכל הנשים אינן צריכות לעשות כן אלא אמר רבא צנועות עד שבודקות בו לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר ושאין צנועעות בודק' ולא איכפת להו פי' בוודאי האי דתני ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אבל אשה קאי דהא צריכת קתני ומאי דתנן לקמן שהצנועות מתקינות להן שלישי לאו בגוף הבדיקה קא מייר אלא שהן מתקינות עד חדש שלא בדקה בו פעם אחרת וזהו מתקינות שהן מתקינות להן עד חדש לתקן את הבית ומש"ה תני בלישני' ותני מתקינות ולא תני והצנועות בשעה שהן עוברת לשמש את הבית כדתני הכא ש"מ לאו בגוף הבדיקה מיירי דכל אשה צריכה לבדוק קודם תשמיש אלא שהצנועות מתקינות עד נקי שלא בדקה בו פעם אחרת:

ת"ר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה תקנה ולא פירות פי' תקנת פירות דהיינו פירקונה כדאמרינן תקנו פירקונה התם פירופיה ואם נשבת אינו חייב לפדותה ושמואל דאמר לעיל דכל לבעלה לא בעיא בדיקה ואפילו אין לה וסת לית ליה הך ברייתא ואיהו סבר כברייתא דלעיל דאמר בד"א לטהרות אבל לבעלה מותרת ולקמן נמי דאמר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר משמשת בשני עדים אוקמי' דווקא לטהרות אבל לבעלה אם אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקותא כלל:

ובשעה שעובר' לשמש את בית' וכיון שתבע' אין לך בדיק' גדול' מזו פי' אי הוה בעי הוה מוקי לה בשאינ' עסוקט בטהרות דלא בעיא בדיקה כלל אלא רבותא נקט לך דאפילו בעסוקה נמי מצינן לאוקמיה:

תד"ה מהו למיעבד כי הא מתניתא פרש"י כי הא מתניתא דבעיא בדיקה או תביעה כו' עכ"ל פירוש לפירושו דמיבעיא דבעיא בדיקה או התביעה במקום הבדיקה כדאסיק כיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו או דאין צריך לא בדיקה ולא תביעה וקא"ל דלא בעיא בדיקה ולא תביעה במקומה משום דמגניא באפיה ומהא קשיא להו דתביעה לא מגניא באפיה ולא ניחא להו גם כן לפרש כלשון שני שפרש"י דמיבעיא ליה אי לא בעיא בדיקה וסגי בתביעה כמתניתא אי דבעיא בדיקה דוקא דאפשר דמשמע להו דבבדיקה נמי בערה לא מגניא באפיה וק"ל:

בא"ד דאפי' באין לה וסת לא בעיא בדיקה אפי' בישנה מ"מ כו' עכ"ל ביש לה וסת ודאי קאמרינן לעיל דלא בעיא בדיקה בישנה כיון דשלא בשעת וסתה הוא אבל בערה בעיא בדיקה שראויה לעסוק בטהרות אבל באין לה וסת באינה עסוקה בטהרות דהויא כל שעה בחזקת טמאה אדרבה טפי הוה צריך בישנה בדיקה לבעלה כמ"ש ג"כ לעיל ולהכי קאמרי לא בעיא בדיקה אפילו ישנה כו' ועוד אפשר שהוא נמשך למטה אפי' בישנה מ"מ דלמא תביעה בעיא א"נ כו' וק"ל:

בא"ד אי נמי בערות דוקא כו' עכ"ל אבל בישנה בעיא תביעה טפי לבעלה מבערה דכיון דאינה עסוקה בטהרות לית לן להחמיר כלל בערה וכמ"ש סברא זו גם כן לעיל:

בא"ד אי נמי ביש לה וסת עכ"ל רצה לומר דבישנה ביש לה וסת היכא דאינה עסוקה בטהרות כההיא מתני' דלקמן נמי לא קא מבעיא לן דלא בעי תביעה אבל ביש לה וסת בעסוקה בטהרות ודאי דקמבעיא ליה כדקאמר מהו למעבד כי הא מתניתא והך מתניתא ביש לה וסת ועסוקה בטהרות מיירי דמש"ה משמע להו דהך מתניתא לא מצרכה מידי בישנה כיון דאוקמה ביש לה וסת דוקא דבאין לה וסת ודאי דצריך בדיקה בישנה בעסוקה בטהרות כדאמרינן לעיל ודו"ק:

בגמ' אלא אמר רבא צנועות עד שבדקו בו לפני תשמיש זה אין בודקת בו לפני תשמיש אחר וכו'. הא דלא קאמר עד שבודקת בו לפני תשמיש אין בודקת בו לאחר תשמיש נראה משום דלאחר תשמיש אין שום נפקותא אם אין העד לבן כ"כ דהא בלאו הכי מתלכלך משכבת זרע שרגיל להיות שם מחמת תשמיש:

בגמ' לעולם כשיש לה וסת וכו'. אבל ליכא לאוקמי באין לה וסת דא"כ קשיא ישנה דלשון הברייתא משמע דישנה מותר לו לבא עליה כמו שהיא ישנה וכשישנה אין כאן תבעה ובאין לה וסת ס"ל דאפי' ישנה בעיא בדיקה:

[שם] וכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו. צריך להתישב בדבר זה שהרי מתניתין קתני ומשמשת בשני עדים אכל אשה בעולם אפילו כשבעלה אתה בבית ולמה תחשב תביעה כבדיקת עד וצ"ל דגמרא ס"ל דטעם דהצריכוה חכמים בדיקת עד משום דשמא ראתה טפת דם ואינה נותנת לבה לזכור שהרגישה דכשבעלה בעיר אינו רגיל להאריך בפיוסין כמ"ש התוספות לכך תקנו חכמים בדיקת עד אבל כשבא מן הדרך רגיל לתובעה ולהאריך בפיוסין ומתוך כך נותנת בלבה לזכור אם הרגישה דבר וצ"ע:

ברש"י ד"ה וזהו עדן של צנועות וכו' דאמרינן בפ"ב הצנועות מתקנות וכו'. ר"ל דרבי אמי בשם ר"י מפרש דהא דקתני לקמן בפ"ב הצנועות מתקנות להם שלישי וכו' הוא העד שלפני תשמיש דתנן במתני' דהכא ודתנן התם דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים לאחר תשמיש אחד לו ואחד לה והצנועות מתקנות להן ג"כ עוד עד לפני תשמיש היינו הא דתנן הכא וכשהיא עוברת לשמש את ביתה ולפי המסקנא תיקון הצנועות אינו אלא עד שבודקת בו לפני תשמיש זה אינה בודקת בו לפני תשמיש אחר ועיין לקמן בפ"ב (נדה דף י"ד) במתני' בפרש"י:

בתוס' ד"ה מהו למעבד וכו' פרש"י וכו'. מתוך לשון התוס' משמע שהם מפרשים שמה שכתב רש"י או בדיקה או תביעה שר"ל דבעי מיניה מהו למעבד כי הא מתניתא לעשות שום דבר או בדיקה או תביעה או א"צ לעשות שום דבר כלל לא בדיקה ולא תביעה ופשיט ליה דלא צריך שום דבר כלל אפי' תביעה משום דמגניא באפיה וע"פ דרך זה מקשין התוס' על רש"י מה שמקשים אבל לא משמע כן מלשון רש"י כאשר מובן מעצמו וק"ל:

גמ' וזהו עדן של צנועות כו'. נ"ב הערוך פירש לשון עת וזמן היינו משום שמצא בגירסא עידן ביו"ד אבל לפי גירסת הספרים שלנו נראה לפרש לשון עד שבודקת בו ולשון עדן בנו"ן לנקבות וק"ל:

רש"י בד"ה בדיקה צ"ל לבדיקה:

בד"ה דאם כן צ"ל אם כן:

בד"ה וזהו עדן כו' את הבית וזהו עדן כו' כצ"ל והד"א:

גמרא הוי וסת שאמרו לקנוח ולא לבדיקה. בפשוטו נראה דה"ק כיון דבעינן שיהיו תכופין כ"כ זאח"ז. לכן בדיקה שהיא הכנסת העד לחורין ולסדקין א"א שתהא תכופה כ"כ. ופרש"י בזה דחוק:

תד"ה כדי. אלא דכבר השיב לו כו'. אולי היה בגירסתם גם בעיא זו ר"ז מר"י. וכ"מ שהיה גי' הראב"ד בפ"ד מהל' א"ב הט"ז:

תד"ה מהו. מה שנראה מהמהרש"א דלל"א שבפרש"י הבעיא היא אי סגיא בתביעה אי דבעי בדיקה דוקא. לא נהירא דהא רש"י כתב דס"ל דבאין מן הדרך לאו דוקא כו' א"כ משמע דלהברייתא אפי' תביעה ל"צ. דתביעה אינה אלא בבא מה"ד וכמש"כ התוס' לעיל:

גמ׳ וזהו עדן של צנועות. נ״ב לשון עד של בדיקה:

שם אמר רבא ושאינו מקיים וכו׳. נ״ב כיוצא בזו יבמות (דף כ' ע״א):

שם בד"א להניחה בחזקה כצ״ל וכן לקמן:

מהו שתבדוק עצמה לבעלה כ' הגהות מיימוני בשם ר' שמחה דלפני תשמיש מצוה לבדוק וכ"פ הרמב"ם באשה שאין לה וסת ועי' מ"ש פלתי סימן קפ"ו ולפע"ד א"ש דצ"ע הא אין לה וסת מוחזקת רואה כל שעה ומשו"ה לר"מ אסור לקיימה וא"כ נהי דסמכינן אנן על חזקת טהרה שלה מ"מ הא כתב מג"א סימן תל"ז דכל היכי דב' חזקות מתנגדות זה את זה אז צריכין לברר אי איכא לברורי ואם כן ה"נ אמאי לא תצטרך לבדוק לפני תשמיש מיהת לברורי ולא שייך לבו נוקפו ופורש כיון דדינא הכי לא יאמר שהרגישה כיון דמדינא הכי דצריכה לברורי מה דאפשר וע"כ צ"ל דהני אמוראי לא ס"ל היכי דאיכא לברורי מבררינן וכ"כ לעיל דפליגי בהכי ואנן סמכינן אסתמא דפסחים ד"ד ע"א דבעינן לשיילי' ע"ש לכן צריכה בדיקה לפני תשמיש. זהו משנ"ל בדעת הרמב"ם ור' שמחה:

כדי לחייב בעלה חטאת לאו חיוב חטאת ממש קאמר דאם כן ע"כ היה משמש סמוך לוסתה ועביד איסורא ומאי לבו נוקפו ופירש שייך הלואי ויפרוש בכל סמוך לוסתה אלא בשיעורא קאמר שתבדוק סמוך כ"כ שחייב חטאת אי היה סמוך לוסתה אבל השתא באמת פטור דאנוס הוא כמבואר פ"ב דשבועות ומ"מ לבו נוקפו ופירש משום דעביד איסורא רבה שראוי להתחייב חטאת ולחנם האריך בזה בפלתי סימן קפ"ו:

א"כ לבו נוקפו ופורש כ' ה"ה בדעת הרמב"ם דלאחר אחר אין כאן לבו נוקפו ומשו"ה הצריך הרמב"ם ב' עדים אחר כל תשמיש אפילו לבעלה אפילו יש לה וסת ובפלתי הקשה הא בנמצא על שלו לעולם חייב חטאת אפילו אחר אחר וי"ל דבשלו לא שייך לבו נוקפו כי אם לא ירצה לבדוק מי יכריחנו ולא שייך אלא בשלה כי היא תבדוק מיד ותחייבנו חטאת אבל הוא אם רצה לבדוק את שלו זכור לטוב וסברא זו כ' הפלתי בעצמו סי' קפ"ו ע"ש:

אלא אמר רבא צנועות עד שבודקות כו' יל"ד דהו"מ לשנוי דאין לה וסת שרי להחמיר אפילו לבעלה ואין לבו נוקפו בשביל כך לומר שהרגישה דיודע הוא שאין לה וסת וצנועה מיקרי ופרוצה לא מיקרי אלא ע"כ כמ"ש לעיל דאין לה וסת מדינא בעינן בדיקה לבעלה ופרוצה נמי מקרי אי לא בדקה. אמנם נראה משיטת הרמב"ם דהאי שינויא דרבא אמשנתינו קאי ולפרש דברי ר' ינאי דאמר על מאי דתנן ובשעה שעוברת לשמש את ביתה והוא משנה יתירא דכבר תנן ברישא בשני עדים והיינו א' לפני תשמיש וא' לאחר תשמיש ומ"ט הדר ותנן ובשעה שעוברת לשמש את ביתה ומש"ה פי' ר' ינאי שזהו דתנן עוברת לשמש את ביתה הוא עדן של צנועות ולומר בכל שעה שעוברת לשמש לוקחות עד אחר ולא בודקות בעד שכבר קנחה בו. אמנם צנועות דמתני' דפ"ב מילתא אחריתי היא שם מיירי באשה שיש לה וסת ולבעלה ואפ"ה דרך בנות ישראל לשמש בשני עדים לאחר תשמיש והצנועות מוסיפין גם לבדוק קודם תשמיש. זהו מה שנלפע"ד לפי דרכו של הרמב"ם ז"ל והמעיין יבחר:

אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עי' מ"ש תוס' ד"ה אשה לכאורה דבריהם תמוהים שהקשו קו' הש"ס ותי' תי' הש"ס. וי"ל שהקשו מה לו להקשות מדיוקא הא יש לה וסת וכו' דאהך קו' יש לדחוק דמשנתינו באין לה וסת וכמ"ש תוס' לקמן ד"ה שמואל ע"ש בגליון. ומדוע לא הקשה להדיא היינו משנתינו ותי' תוספות דשפיר ידע אי ממשנתינו ה"א ערה אין ישנה לא קמ"ל גם ישנה בעי בדיקה. אבל השתא מקשה שפיר הא במשנתינו משמע אפילו יש לה וסת בעי בדיקה ולא אסיק אדעתה למימר דישנה לא בעי בדיקה ביש לה וסת ובעי בדיקה באין לה וסת לא הוי ס"ל לחלק בכך ומשני ליה דזה החילוק אמת דיש לה [וסת] לא בעי בדיקה בישנה משא"כ אין לה וסת:

ואולי הוי ס"ל להמקשה החילוק בין ערה לישנה משום דישנה לא חזיא לטהרות וא"כ אין סברא לחלק דכיון דבישנה [מיירי שאינה] עסוקה בטהרות גם באין לה וסת תשתרי ומשני ליה דגם ישנה מיקרי עסוקה בטהרות ורק לא הטריחו רבנן כיון דיש לה וסת אבל באין לה הטריחוה רבנן וע' מ"ש בסמוך אי"ה:

ת"ר חמרין ופועלין והבאים מבית האבל ומבית המשתה יל"ד מ"ש דהאריך וחשיב כל הני ולא כן עשה תנא דמשנתינו לקמן פ"ב דסתים ותני הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה וי"ל דאי הוי תני באים מן הדרך הו"א מדרך רחוק ומשום ס"ס ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה שמא טבלה דהרי ברייתא בעסוקה בטהרות איירי שדרכה לטבול מיד שאפשר לה. אבל בבא מדרך קרובה ה"א אימר ראתה ואי ראתה א"א שטבלה קמ"ל דחמרין ופועלים עונה שלהם פ"א בשבוע וע"כ משום שדרכם אינו להרחיק יותר מז' ימים וא"א שתראה ותטבול בזמן כזה וכן אבל ומשתה אינו יותר מז' ימים ואפ"ה נשיהם בחזקת טהרה:

ובזה מיושב קו' התוס' דמוכח [דמיירי] בעסוקה בטהרות דאי לבעלה מ"ט לא נקט סתם הבאים מן הדרך כמו משנה דלקמן אע"כ משום דברייתא בעסוקה בטהרות שדרכה לטבול מיד ואיכא למיטעי כנ"ל קמ"ל:

לעולם בשיש לה וסת וכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו. הדבר צריך יישוב רב איך תהיה התביעה כבדיקה וכבר נתקשו בזה כל הראשונים ז"ל. ולולי דמסתפינא הייתי אומר וליישב ג"כ קו' תוס' מ"ט לא מקשה ממתניתין אברייתא בלא שמואל. וקו' עצומה היא ותירץ תוס' דחוק וי"ל דממתני' לק"מ דנהי דאשה העסוקה בטהרות אסורה לשמש עד שתבדוק והיינו מגו דבעי' בדיקה אחר תשמיש (לבעלה) [לטהרות] הצריכוה נמי קודם תשמיש לבעלה מ"מ לא רמיא מצוה אלא עלה דידה אבל הבעל א"צ לחקור בדקת או לא בדקת כי מה לו ולבדיקתה הלא אם תרצה שלא לעסוק בטהרות עוד ושלא לבדוק אחר תשמיש ממילא לא תבדוק נמי קודם תשמיש וא"כ מה לו ולבדיקתה. וא"ש דבמתני' מיירי בדינא דידה ואמר דהיא צריכה להיות בודקת אך ברייתא מיירי מניה דידיה ואמר נשיהם להם בחזקת טהרה ואינם צריכים לחקור אח"ז אם בדקה או לא ולק"מ. אך מדשמואל דאמר אין לה וסת אפילו ישנה צריך לטרוח ולהעיר אותה עד שתבדוק ואע"ג דאמת הוא דאז אינה ראויה לעסוק בטהרות וגם כי טרחה מרובה להעירה ולהקיצה מ"מ אטרחוה רבנן ש"מ דגם עליה דידיה רמי ומעיקרא כך תקנו חכמים. א"כ קשה מברייתא איך נשיהם להם בחזקת טהרה דנהי דביש לה וסת לא הטריחוהו להקיצה משנתה מ"מ שאלת פיה מיהת בעי הבדקת או לא. ולשון נשיהם להם בחזקת טהרה משמע שהיא בחזקתה אפילו למשיילה לא בעי וקשה מ"ט לא לישיילה כשהיא ערה. וע"ז משני כיון דתבעה והיא נתרצית לו לא בעי למשיילה דמסתמא עשתה או תעשה כתקנת חכמים למבדק דבחזקת כשרות היא. ומ"ש כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו היינו בדיקה דידיה שיבדוק אחריה אי בדקה או לא. כן היה נ"ל לולי שכל הראשונים לא פירשו כן ונכנסו בדחוקים הרבה עיין עליהם:

מהו למיעבד כי הא מתניתא פירש"י להצריכה תביעה או בדיקה וצ"ע היכא מוזכר בהאי מתניתא דצריכה כלום אדרבה סתמא קאמר נשיהם להם בחזקת טהרה. והש"ס הוא דמשני הכי [כי היכי] דלא תיקשי מברייתא לשמואל וא"כ הכי ה"ל למימר מהו למיעבד כשמואל. גם צ"ע לפי' שני שפרש"י ששאל אי יכול לסמוך לקולא דלא בעי לא בדיקה ולא תביעה כפשטיות לשון הברייתא. ופרש"י דס"ל בא מן הדרך כ"ש יושב בביתו. קשה מאי מספקא ליה פשיטא כ"ש יושב בביתו דרמיא אנפשה ובדקה כדלקמן ט"ו ע"א. ועוד דאמתני' דלשם ה"ל למיבעי' כן. גם מ"ש רש"י בפי' השני סודני רמי שיכרא איך תליא זה בפי' השני ה"נ בפי' הראשון הו"מ לפרש כן. ועי' מהר"ם לובלין. ע"כ היה נלע"ד לומר כך דנהי דהיושב בביתו אתיא בק"ו מבאין מן הדרך דלא רמיא אנפשה ובדקה מ"מ בהך ברייתא דקתני חמרין ופועלין ואבל ומשתה שבאין בכל ז' ימים לביתם כמ"ש לעיל ואפ"ה הם בכלל דלא רמיא אנפשה ובדקה א"כ יש ללמוד מדיוקא דברייתא חומרא לת"ח שזמן עונה שלו מליל שבת לליל שבת כמו חמרין ופועלין. וא"כ לא רמיא אנפשה ובדקה. ואיכא למימר דוקא חמרין ופועלין דנהי דלא רמיא נפשה מ"מ כיון דבא מן הדרך ומרצה ומפייס ואין לך בדיקה גדולה מזו. ואה"נ דאתיא מיניה יושב בביתו במכ"ש דנהי דבועל בלא רצוי ופיוס כ"כ. מ"מ כיון שהוא בביתו וזמן עונתו בכל יום רמיא אנפשה ובדקה תמיד וזהו עדיף מרצוי ופיוס. משא"כ ת"ח שזמן עונתו מליל שבת [לליל שבת] ולא רמיא אנפשה כמו גבי חמרין ופועלין וא"צ ריצוי ופיוס כיון שאינו בא מן הדרך וה"ל תרתי לריעותא. ויש לומר דלגבי דידיה בודאי צריך בדיקה או תביעה לכל הפחות. והיינו דשאל רב פפא מהו למיעבד כי הא מתניתא. פי' כי דוקיא דהא מתניתא דדוקא חמרין ופועלין ולא ת"ח. וע"ז השיב רבא סודנא לא דמגניא באפי' פי' דת"ח המדקדק במצות ועל דבר מועט לבו נוקפו ופירש בודאי לא איצטריך ברייתא לאשמעינן דאפילו כי ליכא כל הני לא בעינן בדיקה דא"כ מגניא באפי':

אמנם ללשון הב' פרש"י אי שרי למיסמך אהא מתניתא להקל ביושב בביתו דאתיא במכ"ש מחמרין ופועלין ע"כ לאו בסתם ת"ח קבעי דהאי לאו ק"ו מחמרין ופועלין הוא כמ"ש לעיל דאיהו גרע טובא. אלא ע"כ אהטיילין שזמן עונה שלהם בכל יום ורמיא אנפשה ובדקה ואתיא בק"ו מחמרין ופועלין. וצריך לומר דשאל כן לרבא לשיטתיה דס"ל בכתובות ד' ס"ב ע"א דהטיילין בכל יום היינו בני פירקי. ואם כן בודאי רב פפא דעשיר מופלג הוה דעסיק בשכרא דלא פסיד כמבואר בדוכתי' טובא דאמר אי לאו דרמי שיכרא לא איעתרי [עי'] בפסחים קי"ג ע"א ובתוס' שם ד"ה אר"פ כו'. וא"כ לרבא עונתו של ר"פ בכל יום ואנפשיה שאל ויפה השיב לו סודנא רמי שיכרא וכי לא מגניא באפי' וא"ש:

וזהו עדן של צנועות. פירוש עדן עד שלהם והע' בציר"י והוא פשוט וכן מצאתי בחידושי נדה לאחרון כ"י שכתב דיש שפירשו מלשון עידן ועדנין ודחה דבריהם: