נידה יא ע"ב

דף יא - ב

בית שמאי היא!

דאמרי בית שמאי: מעין אחד הוא.

לפי לוי חולקים בית הלל ובית שמאי לקמן בדף ל"ה בשאלה זו אם הוי מעין אחד או שנים. ומשנתנו כבית שמאי היא הסוברים שמעין אחד הוא ולכן אינה צריכה לבדוק. ולוי עצמו פוסק כבית הלל ששני מעינות הם, ולדעתם אכן צריכה לבדוק אם פסק המעין הטמא.

ומקשינן: וכי סתם לן תנא כבית שמאי? והרי "סתם משנה" הלכה כמותה, ואלו כאן [אליבא דלוי] - בית הלל חולקים, והלכה כמותם, ומדוע סתם התנא כבית שמאי?! ומתרצינן: "סתם ואח"כ מחלוקת" הוא, שאמנם כאן סתם התנא כבית שמאי אך לקמן במשנה הביא התנא את המחלוקת של בית הלל ובית שמאי. וכל "סתם ואח"כ מחלוקת" אין הלכה כסתם! ולכן אפשר להעמיד את סתם משנתנו כבית שמאי על אף שאין הלכה כמותם.

ואיבעית אימא: מי קתני "מבקשת לישב" שרוצה להתחיל בימי הטהרה, שפטורה מלבדוק בין דם טמא לטהור?

"יושבת על דם טוהר" שכבר פסק המעין הטמא, קתני, והתחילו ימי הטוהר ולכן פטורה מבדיקה.

ומקשינן: אי משנתנו עוסקת ביושבת על דם טוהר - מאי למימרא שפטורה מבדיקה? והרי דמה טהור!

ומתרצינן: מהו דתימא תיבדוק, שיש מקום לחייבה לבדוק אם היא רואה דם טוהר.

דדילמא קבעה לה וסת, בשלש פעמים שתבדוק ותמצא דם טהור [וכגון שראתה ג' פעמים מעשרים יום לעשרים יום בתוך ששים ושש ימי טהרה של יולדת נקבה] ^[167] שאף לאחר שיכלו ימי טהרה נקבע לה וסת בכך.

קא משמע לן דמעין טהור למעין טמא לא קבעה וסת!

ומקשינן: הניחא ללוי דאמר שני מעינות הם, שפיר אמרינן שקביעות וסת של דם המעין הטהור אינו יכול לקבוע למעין טמא.

אלא לרב, דאמר מעין אחד הוא - תבדוק גם בימי הטוהר כי דילמא קבעה לה וסת, דכיון דכל הדמים נובעים מאותו מעין יש לה לקבוע וסת, מבלי להתחשב בטומאת הדם או בטהרתו!?

ומתרצינן: אפילו הכי, שמעין אחד הוא, אינה קובעת וסת לימי טומאה בימי הטוהר, כי -

מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה וסת! ^[168]

שנינו במשנה: ומשמשת בעדים - חוץ מבתולה, שדמיה טהורים.

תנן התם: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, שהיתה קטנה, פחות מגיל י"ב, ונשאת.

בית שמאי אומרים: נותנין לה ארבע לילות ומטהרים את הדם שרואה בשעת תשמיש בתורת דם בתולים.

ובית הלל אומרים: עד שתחיה המכה, שאין זמנה מוגבל, אלא כל עוד היא רואה דם בשעת תשמיש תלינן שעדיין לא נתרפאה המכה מהבעילה והדם שממשיכה לראות הוא דם בתולים טהור.

אמר רב גידל אמר שמואל:

א. לא שנו בית הלל שעד שתחיה המכה דמה טהור, אלא שלא פסקה לראות דם מחמת תשמיש, שבכל בעילותיה ראתה דם, שאז גם אם חזרה וראתה ביום שלא מחמת תשמיש הרי היא טהורה, כי כל עוד רואה בבעילותיה דם, תלינן שכל דם שתראה בינתיים הוא דם בתולים.

אבל, פסקה לראות דם מחמת תשמיש ואפילו בבעילה אחת בלבד, אם חזרה וראתה דם הרי היא טמאה. בין ראתה זאת מחמת תשמיש ובין שלא מחמתו. דכיון שפסקה לראות בבעילה אחת אמרינן דהתרפאה המכה וכלה דם הבתולים. ודם זה דם נדות הוא.

ב. עבר לילה אחד בלא תשמיש ולמחרת ראתה דם בלא תשמיש - טמאה! ג. נשתנו מראה דמים שלה ממראה הדמים בשעת הבעילה הראשונה - טמאה, דאמרינן דם אחר הוא ולא דם בתולים.

מתיב רב יונה על הדין האחרון של רב גידל אמר רב ששינוי מראה הדם מטמא אותה, מהא דשנינו במשנתנו: ובתולה, שדמיה טהורים, אינה צריכה לשמש בעדים כיתר הנשים!

ואמאי? תשמש בעדים, דדילמא נשתנו מראה דמים שלה, שהרי לדברי רב גידל אמר רב היא טמאה בשינוי המראה, ולמה פטרנו בתולה מבדיקה?

אמר רבא: עד שאתה מקשה לרב גידל אמר רב מסיפא דמתניתין - אימא רישא דמתניתין, [שמשם יש להוכיח כמותו]. ששנינו בה כי כל אשה צריכה להיות בודקת שחרית וערבית חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר. ומשמע דוקא נדה ויושבת על דם טוהר הוא דלא בעיא בדיקה, אבל בתולה, למרות שדמיה טהורים, בעיה בדיקה בשחרית וערבית, ועל כרחך הטעם משום שמא נשתנה מראה הדם, וכרב גידל אמר רב.

אלא קשיין אהדדי הרישא והסיפא?! ובהכרח, שיש לחלק בין הבדיקות ולומר:

כאן בסיפא, ששמשה זה עתה, הרי היא פטורה מהבדיקה שלאחר תשמיש, דגם אם תמצא בבדיקתה דם שהשתנה מראהו הוא טהור, דאימא - שמש [אבר התשמיש] עכרן בשעת התשמיש לדמי הבתולים, ולכן נשתנה מראיהן. [ולכן פטורה גם מבדיקה שלפני התשמיש שאותה בדיקה אינה אלא אגב הבדיקה שאחר התשמיש, כדלקמן].

כאן ברישא, בחיוב הבדיקה של שחרית וערבית, דאיירי שלא שמשה עתה, יש לחייב את הבתולה לבדוק, שאם תמצא בבדיקתה דם שהשתנה מראהו ממראה דם הבתולים בפעם הראשונה הרי הוא דם טמא, כי עתה אין לה במה לתלות את השינוי במראה הדם, מלבד זה שהוא דם נדה.

ובאופן זה עוסק רב גידל אמר רב, שאם נשתנה מראה הדם ולא היה הדבר סמוך לתשמיש הרי היא טמאה.

תניא נמי הכי, כשלשת הדינים שחידש רב גידל אמר רב:

א. במה דברים אמורים שדמה של בתולה טהור, שלא פסקה לראות דם מחמת תשמיש, שאז, גם אם חזרה וראתה שלא מחמת תשמיש, הרי היא טהורה.

אבל, פסקה לראות דם מחמת תשמיש, וראתה פעם נוספת בין בתשמיש ובין אחריו טמאה! ^[169]

ב. עבר לילה אחת בלא תשמיש, וראתה למחרת בלא תשמיש, טמאה!

ג. נשתנו מראה דמים שלה כשראתה שלא בסמוך לתשמיש - טמאה!

שנינו במשנה: פעמיים היא צריכה להיות בודקת, שחרית וערבית.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו במשנתנו שחייבת לבדוק שחרית וערבית אלא באשה העסוקה בטהרות אבל לבעלה הרי היא מותרת בלי בדיקה.

ומקשינן: פשיטא שחיוב הבדיקה האמור במשנה הוא רק לטהרות ולא לבעלה, שהרי בודקת בשחרית תנן, ובדיקת שחרית היא רק לטהרות ולא לבעלה שהרי אין משמשין ביום!?

ומתרצינן: אלא, אי אתמר, דברי שמואל אסיפא אתמר [על מה ששנינו בסיפא דמתניתין שחייבת לבדוק גם] ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. ועל זה אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שחייבת בבדיקה זו אלא באשה עסוקה בטהרות דמגו דבעיא בדיקה אחרי תשמיש לטהרות, שמא ראתה מחמת התשמיש, וכדי שלא תטמאם תקנו בדיקה זו - בעיא נמי בדיקה לבעלה לפני התשמיש ^[170].

אבל, אם אינה עסוקה בטהרות שאינה חייבת בדיקה לאחר תשמיש - לא בעיא בדיקה כלל, גם לא לבעלה לפני תשמיש ^[171].

ומקשינן: מאי קא משמע לן שמואל? הרי כבר תנינא דין זה במשנה לקמן: כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, שאינן צריכות לבדוק לפני תשמיש! וכדי שמשנה זו לא תסתור את משנתנו בהכרח שיש לחלק שהמשנה לקמן עוסקת באשה שאינה עוסקת בטהרות, ולפיכך היא פטורה מהבדיקה לבעלה לפני תשמיש. ומה השמיענו שמואל?

ומתרצינן: אי ממתניתין דלקמן, הוה אמינא שדין המשנה שכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן - הני מילי דוקא באשה שיש לה וסת, שכל זמן שלא הגיע וסתה היא מוחזקת בטהרה, אבל אשה שאין לה וסת בעיא בדיקה, קא משמע לן שמואל שאפילו אשה שאין לה וסת פטורה מבדיקה אם אינה עסוקה בטהרות.

ומקשינן: כיצד ניתן לומר שחידושו של שמואל הוא שאפילו אשה שאין לה וסת פטורה מבדיקה? והרי שמואל שאמר את חידושו "לא שנו אלא שעסוקה בטהרות, אבל אם אינה עסוקה בטהרות פטורה מבדיקה" אמר אותו על משנתנו, והא מתניתין באשה שיש לה וסת עסקינן, שהרי שנינו "אע"פ שאמרו דיה שעתה" שהוא דין הנוהג דוקא באשה שיש לה וסת, וכיון ששמואל התייחס לאשה שיש לה וסת. אם כן שבה הקושיא שהרי את דין אשה שיש לה וסת כבר למדנו במשנה דלקמן שהיא פטורה מבדיקה.

ומתרצינן: חיוב בדיקה של אשה העסוקה בטהרות שעליו מדובר מתניתין הוא בין באשה שיש לה וסת, ובין אין לה וסת. וממילא התייחס שמואל למשנתנו, ואמר שלא שנו שחייבת בדיקה אלא אם עוסקת בטהרות אבל אשה שאינה עוסקת בטהרות אינה צריכה בדיקה ואפילו אם אין לה וסת. ומה שנקטה המשנה ברישא "אע"פ שאמרו דיה שעתה" דהיינו באשה שיש לה וסת, הוא להשמיענו חידוש לאידך גיסא לחומרא -

והא קא משמע לן: דאע"ג דיש לה וסת, אם היא עוסקת בטהרות אמרינן - מגו דבעיה בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה! ^[172]

ומקשינן: והא אמרה שמואל חדא זימנא.

דאמר רבי זירא אמר רבי אבא בר ירמיה אמר שמואל: אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק, ואוקימנא [לקמן בעמוד הבא] שרק בעסוקה בטהרות אמר שמואל שאסורה לשמש עד שתבדוק, אבל אם אינה עסוקה בטהרות מותרת לשמש בלי בדיקה, אפילו אם אין לה וסת, ולמה חזר שמואל על דבריו שוב!?

ומתרצינן: שמואל לא חזר על דבריו, אלא הוא אמר פעם אחת בלבד. וחדא - מכלל חברתה איתמר ^[173].

תניא נמי הכי שחיוב בדיקה לפני תשמיש חל רק בעסוקה בטהרות, במה דברים אמורים שצריכה לבדוק קודם תשמיש - לטהרות אם היתה עסוקה בטהרות. אבל לבעלה בזמן שאינה מתעסקת בטהרות - מותרת בלי בדיקה! אפילו באין לה וסת ^{[174] [175]}.

וכן מותר לבעלה כשחוזר מהדרך לבוא אליה בלי לשאלה אם היא טהורה, משום שהיא בחזקת טהורה.

במה דברים אמורים שאינו צריך לשאלה - שהניחה בשעת יציאתו לדרך בחזקת טהורה. אבל הניחה כשיצא לדרך בחזקת טמאה, לעולם היא בטומאתה ואפילו עברו ימי הטומאה והיה באפשרותה להטהר, אין הבעל יכול לסמוך על כך שטבלה ונטהרה - עד שתאמר לו במפורש "טהורה אני!"

---

מדאמרינן הכא מימי טהרה לימי טומאה לא קבעא. נ"ל דאשה קובעת וסת בימי מניקתה דלא ממעטינן הכא אלא ימי טוהר דידה, וה"ר אברהם ז"ל היה אומר שאין קובעת לא בימי עוברה ולא בימי מניקתה ואי מוקמת שמעתין במפלת שאין לה חלב אכתי קשיא דמידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבד עליה וכו' כל היולדות בכלל הן.

דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה. פירש אע"פ שתקנו חכמים לבנות ישראל לבדוק שחרית וערבית להכשיר הטהרות עוד החמירו עליהן שאם שמשו מטתן יהו צריכות בדיקה לטהרות חוששין שמא ראתה מחמת תשמיש ובדיקה שניה שהצרכוה סמוך לתשמיש מאחריו בתוך שיעור כדי שתרד מן המטה א"נ באחר אחר כפירקן דכל היד קודם שתלך או שתקנח וכן הצריכו לאיש עצמו לקנח בעד ולבדוק והכל משום חומר הטהרות שרגילה לעסוק בהן ומתוך חומר הטהרות החמירו לבעלה שתהא צריכה לבדוק לפני התשמיש וכ"ש לאחר תשמיש ואע"פ שאין דעתה לעסוק בטהרות עכשיו מאחר שהורגלה לעסוק בהן והוחזקה להיות בודקת לטהרות לאחר תשמיש.
נמצא שאין כאן בדיקה מן הדין אלא שלאחר תשמיש ולטהרות והשאר מדין מגו וכיון שאינו אלא משום טהרות אינה צריכה אלא עדותו של עד כלומר שמקנחת בעד לפני תשמיש ולמחר בודקת בו אם מצאה עליו דם טמאה לטהרות ומחייבת בעלה בחטאת. אבל מותר הוא לבעול משבדקה בעד ואע"פ שאינו מועיל לו עכשיו שהרי אינן יודעין אם ראתה אם לאו זהו דרכו של פי' רש"י ז"ל.
וי"ל דכל גבי בעלה צריכה להיות בודקת ורואה ואח"כ תשמש דאין בדיקה סתם בכל מקום אלא במקנחת ורואה מה העד מעיד בדבר דאי לא תימא הכי כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הן ואפילו בעסוקה בטהרות אלא משמע דכל לפני תשמיש בודקת ורואה לגבי בעלה והכל ודאי משום מגו דטהרות והיינו דאמרי (לעיל) [לקמן ע"ב] אימר שמש עכרו, ז) וכיון שאינה צריכה בדיקה לאחר תשמיש לטהרות אף לפני תשמיש לבעלה אינה צריכה דהא ליכא מגו כך פי' הרב ז"ל.

חדא מכלל דחברתא איתמר. נראה דהא דרב יהודה איתמר מכללא דההוא דכיון דשמעיה רבה בר ירמיה לשמואל דאמר אשה אין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק בעסוקה בטהרות וש"מ נמי דכל לבעלה לא בעיא בדיקה כלל מדלא מתרץ לה לר' זירא אין לה וסת אפילו לבעלה בעיא בדיקה מ"ה דייק רב יהודה דשמעא מיניה ואמרה משמיה דשמואל דמתני' דוקא בעסוקה בטהרות היא דמכלל היא דמתני' ליכא למימר [דוקא ביש לה וסת ולא] אין לה וסת ודוקא עירה כדאיתמר לקמן.
וי"מ הא דאמרינן חדא מכלל דחברתא איתמר לאו אעיקר מימרא דשמואל אלא ה"ק שמואל שמעתא דהכא לא שאנו אלא בעסוקה בטהרות, ואמ' תו במימרא דלקמן דרבא בר' ירמיה ומכללא דהך אוקימנא לההוא שעסוקה בטהרות ולאשמעינן עירה וישנה אתמר ואי לא איתמר הך לא הוה ידעינן ההיא דבעסוקה בטהרות היא כדאמר רבא לקמן וכי אמרינן חדא מכלל חברתה איתמר אאוקמתין דעסוקה בטהרות קאמר וכי אמרינן [ואוקימנא אאוקימתא דרבה בר ירמיה] קאמרינן דאוקמתין קשי' ואוקמתין מתרצין.

הא דאמרינן תנ"ה בד"א לטהרות אבל לבעלה מותרת וכו'. היינו טעמא דמשמע לן אפילו כשאין לה וסת משום דמתניתין בין שיש לה וסת וכו' ועלה קתני בד"א לטהרות אבל לבעלה מותר בין בזו בין בזו משמע ועוד דכל עיקר לא הוצרכה ברייתא זו לשנותה אלא בשאין לה וסת שאלו בשיש לה מתני' היא כל הנשים בחזקת טהורות לבעליהן.

מדאמרינן הכא מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. כתב הרמב"ן נ"ר, דנראה דאשה קובעת בימי הנקה, דלא ממעטים הכא אלא ימי טוהר דידה. והראב"ד ז"ל כתב דאינה קובעת לא בימי עיבורה ולא בימי מניקתה. ונ"ל לומר לפי דבריו, דהא דאמרינן הכא דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה, דמשמע הא בשאר ימי מניקתה קבעה, היינו דוקא ללישנא דיושבת ממש על דם טוהר, ומשום דלא אשכחן לה למתני' צריכותא לההוא לישנא אלא זו בלבד אבל ללישנא דמבקשת תו לא איצטריך לאוקומה בהכין, אלא נדה לאשמעינן דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה למר כדאיתא ליה ולמר כדאית ליה, ויושבת על דם טוהר, לאשמועין דמבקשת לישב אינה צריכה בדיקה כדרב, דמעין אחד הוא, אבל יושבת על דם טוהר לא צריכא ליה דפשיטא, דאי לאשמועינן דאינה קובעת בהן וסת הא לא איצטריכא, דאפילו בימי מניקתה לא קבעה, וכן בדין דכיון דמסולקת דמים היא עד שאינה צריכה בדיקה אפילו בשעת וסת כדאיתא לעיל (נדה ט, א) ואינה מטמאה למפרע כדא"ר יוחנן לעיל (נדה י, ב) א"כ אינה אלא במקרה ואינו ראוי לקבוע. ותדע לך, דהא מאן דמוקי לה במבקשת לישב קא פריך למאן דמוקי לה ביושבת, אי יושבת מאי למימרא, ואם איתא דימי טהרה לימי טומאה בלחוד לא קבעה קמ"ל, מאי קא פריך, אלא משמע דעד דאוקי' לה ביושבת לא ידעינן האי חילוק, אלא בין ימי טוהר בין שאר ימי מניקתה לא קבעה לה וסת בהן, כנ"ל לדעת הראב"ד ז"ל. עוד י"ל לומר, דהכא מילתא פסיקתא קתני, משום דסתם מתניתין ר"מ ור"מ ס"ל דנתנה בנה למניקה גמלתו או מת הרי היא ככל הנשים, וא"כ לדבריו משגמלתו או מת חזרו דמים למקומן, וראוייה היא לקבוע בהן את הוסת, והילכך אי קתני מניקה הוה אמינא דוקא בשמניקה ממש, משום דאז היא מסולקת דמים ואינה ראויה לקבוע בהן וסת, אבל בשנתנתו למניקה או מת צריכה בדיקה ואפילו ביושבת על דם טוהר, דימי טהרה לימי טומאה קובעים, קמ"ל יושבת על דם טוהר דאפילו בשנתנתו למניקה או שמת, בימי טוהר מיהא אינה צריכה בדיקה, דימי טהרה לימי טומאה לא קבעה הא לאחר ימי טוהר צריכה היא שתבדוק דדילמא קבעה. וזה נראה לי עיקר.

מתני' פעמים צריכה להיות בודקת וכו' ובשעה שהיא עוברת לשמש את הבית. כלומר קודם תשמיש, מדקתני בשעה שהיא עוברת. וי"מ דאותו עד שלפני תשמיש אינה צריכה להיות בודקתו אחר בדיקה מיד קודם תשמיש, דהא לבעלה אינה צריכה בדיקה אלא משום מעלת טהרות היא, והילכך בודקת קודם תשמיש ומצנעת העד עד למחר שהיא רוצה להתעסק בטהרות, וכן אמרו משמו של רש"י ז"ל ואינו מחוור בעיני דהא אמרינן טעמא בגמרא משום מגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה נמי לבעלה, ואם איתא מאי מגו איכא, דהא אינה צריכה בדיקה אלא לטהרות בלבד ולא לבעלה כלל, אלא נראה כשאר המפרשים שפירשו דבודקת בו לאור הנר קודם תשמיש קאמר, דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי לבעלה.

גמרא חדא מכלל דחברתה איתמר. פירש"י ז"ל או הא דרב יהודה מכלל הא דר' זירא או הא דר' זירא מכלל הא דרב יהודה. ואינו מחוור, דהא דר' זירא דייקינן מינה לקמן (נדה יב, א) יש לה וסת עירה בעיא בדיקה ישנה לא בעיא בדיקה, אין לה וסת בין עירה בין ישנה בעיא בדיקה, והא לא נפקא היא מכלל הא דרב יהודה, אלא ודאי משמע דהא דרב יהודה נפקא מכלל הא דר' זירא ויש מפרשים, דהא דרב יהודה ואיך דר' זירא תרוייהו אמרן שמואל, והכא הכי קאמר הא דאוקמינא לה לההיא דר' זירא בעסוקה בטהרות ועירה וישנה אתא לאשמועינן ואי לאו הא דרב יהודה לא הוה ידעינן דעסוקה בטהרות היא, אלא הוה מוקמינן לה אף לבעלה ממש ובשאינה עסוקה בטהרות. וק"ל קצת להאי פירושא, דא"כ רבא היכי מצי אמר למימר יש לה וסת לטהרות בעיא בדיקה אין לה וסת אפילו לבעלה בעיא בדיקה, דהא אמר רב יהודה משמיה דשמואל בהדיא דמתניתין בעסוקה בטהרות אבל לבעלה אינה צריכה בדיקה, ומתניתין בין בשיש לה וסת בין בשאין לה וסת דאי לא, אהוי הא דשמואל צריכה, דבשיש לה וסת מתניתין דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן היא, כדאמרינן לעיל. ועוד למה ליה לרבא למידק מהא דר' זירא דכל לבעלה אינה צריכה בדיקה, הא אמרה שמואל בהדיא. והראשון עיקר.

תניא נמי הכי במה דברים אמורים לטהרות. כלומר דעלה דמתניתין פירושו בברייתא דהני מילי לטהרות, אבל לבעלה מותרת, ומתניתין בין באשה שיש לה וסת בין שאין לה וסת מיירי, אלמא אף בשאין לה וסת כל לבעלה לא בעיא בדיקה.

אפ״ה מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. איכא למידק דהא ע״כ יושבת על דם טוהר מיניקה היא דמשמע דדוקא בימי טהרה לא קבעה הא בימי טומאה דשאר ימי הנקתה קבעה ואעפ״י שהיא מסולקת דמים וא״כ אף היא צריכה להיות בודקת בימי הנקתה שמא תקבע בהן אחת ומ״ש ממעוברת דאמרי׳ לעיל דלא בעיא דידן לפום פי׳ דידן והתוס׳ שפי׳ דלא בעיא בדיקה כלל הא ודאי יותר נראה שתהא מניקה מסולקת דמים או משום פירוק אברים או משום דם נעכר ונעשה חלב וי״ל דאנן איירינן באשה שאינה מניקה כגון שמת או גמלתו או נותנתו למניקה ואליבא דר״מ דאמר דם נעכר ונעשה חלב ומש״ה תנן אליבא דר״מ דהוי סתם משנה דדוקא ביושבת על דם טוהר אינה צריכה בדיקה כלל ואפי׳ לדבריו משום דבימי טהרה לא אבל בימי טומאה משכחת לה דקבעה אם אינה מניקה הא כל זמן שהיא מניקה לעולם לא קבעה ולא בדקה וכפי׳ הרשב״א נראה אבל רבי׳ הרמב״ן ז״ל דקדק מכאן דאשה קובעת וסת בימי הנקתה בימי טומאה והראב״ד ז״ל כתב שאינה קובעת לא בימי הנקה ולא בימי עבורה וכן דעת רבותינו ז״ל וכן המנהג.

כאן ששמשה כאן שלא שמשה. פירוש דסיפא בשמשה ואפילו נשתנו דמיה טהורה דאימ׳ שמש עכרן ורישא בשלא שמשה היום אלא בטהרות היא עסקינן וצריכה בדיקה להכשירן שמא תראה בשנוי מראהו.

והא מתני׳ בשיש וסת עסקינן. פי׳ או שיש לה וסת ממש או שהיא כמו שיש לה וסת שהיא מסולקת דמים מדקתני אעפ״י שאמ׳ דייה שעתא.

הא דתנן ובשעה שעוברת לשמש את הבית. פי׳ קודם תשמיש מדלא קתני מלשמש ובודקתו מיד לאור הנר ואעפ״י שאינו אלא משום מיגו דטהרות שאם לא תבדקנו עד למחר כדברי קצת המפרשים ז״ל מה מקום לבדיקה זו ההיא שעתא מאי דהוה הוה אלא ודאי כדאמרי׳ וברור הוא.

חדא מכלל חברתה איתמר. פירושו ברור מכמה מקומות לומר דחדא מינייהו בלחוד אמר שמואל ואידך איתמר מכללא וכפרש״י ז״ל אלא שכתב דלא מסיימי ונר׳ שר״ל דהשתא לא מסיימי אבל לקמן מסיימי דההיא דר׳ זירא היא דאיתמר דמפלגי בין ערה לישנה דאלו אתמר הא דברא היכי נפקי מכללא הנהו דיני דערה וישנה דלק׳ אלא ודאי כדאמ׳ וכפי׳ בתוס':

מדאמרינן הכא מימי טהרה לימי טומאה לא קבעא. נ"ל דאשה קובעת וסת בימי מניקתה דלא ממעטינן הכא אלא ימי טוהר דידה, וה"ר אברהם ז"ל היה אומר שאין קובעת לא בימי עוברה ולא בימי מניקתה ואי מוקמת שמעתין במפלת שאין לה חלב אכתי קשיא דמידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבד עליה וכו' כל היולדות בכלל הן.

דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה. פירש אע"פ שתקנו חכמים לבנות ישראל לבדוק שחרית וערבית להכשיר הטהרות עוד החמירו עליהן שאם שמשו מטתן יהו צריכות בדיקה לטהרות חוששין שמא ראתה מחמת תשמיש ובדיקה שניה שהצרכוה סמוך לתשמיש מאחריו בתוך שיעור כדי שתרד מן המטה א"נ באחר אחר כפירקן דכל היד קודם שתלך או שתקנח וכן הצריכו לאיש עצמו לקנח בעד ולבדוק והכל משום חומר הטהרות שרגילה לעסוק בהן ומתוך חומר הטהרות החמירו לבעלה שתהא צריכה לבדוק לפני התשמיש וכ"ש לאחר תשמיש ואע"פ שאין דעתה לעסוק בטהרות עכשיו מאחר שהורגלה לעסוק בהן והוחזקה להיות בודקת לטהרות לאחר תשמיש.
נמצא שאין כאן בדיקה מן הדין אלא שלאחר תשמיש ולטהרות והשאר מדין מגו וכיון שאינו אלא משום טהרות אינה צריכה אלא עדותו של עד כלומר שמקנחת בעד לפני תשמיש ולמחר בודקת בו אם מצאה עליו דם טמאה לטהרות ומחייבת בעלה בחטאת. אבל מותר הוא לבעול משבדקה בעד ואע"פ שאינו מועיל לו עכשיו שהרי אינן יודעין אם ראתה אם לאו זהו דרכו של פי' רש"י ז"ל.
וי"ל דכל גבי בעלה צריכה להיות בודקת ורואה ואח"כ תשמש דאין בדיקה סתם בכל מקום אלא במקנחת ורואה מה העד מעיד בדבר דאי לא תימא הכי כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הן ואפילו בעסוקה בטהרות אלא משמע דכל לפני תשמיש בודקת ורואה לגבי בעלה והכל ודאי משום מגו דטהרות והיינו דאמרי (לעיל) [לקמן ע"ב] אימר שמש עכרו, ז) וכיון שאינה צריכה בדיקה לאחר תשמיש לטהרות אף לפני תשמיש לבעלה אינה צריכה דהא ליכא מגו כך פי' הרב ז"ל.

חדא מכלל דחברתא איתמר. נראה דהא דרב יהודה איתמר מכללא דההוא דכיון דשמעיה רבה בר ירמיה לשמואל דאמר אשה אין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק בעסוקה בטהרות וש"מ נמי דכל לבעלה לא בעיא בדיקה כלל מדלא מתרץ לה לר' זירא אין לה וסת אפילו לבעלה בעיא בדיקה מ"ה דייק רב יהודה דשמעא מיניה ואמרה משמיה דשמואל דמתני' דוקא בעסוקה בטהרות היא דמכלל היא דמתני' ליכא למימר [דוקא ביש לה וסת ולא] אין לה וסת ודוקא עירה כדאיתמר לקמן.
וי"מ הא דאמרינן חדא מכלל דחברתא איתמר לאו אעיקר מימרא דשמואל אלא ה"ק שמואל שמעתא דהכא לא שאנו אלא בעסוקה בטהרות, ואמ' תו במימרא דלקמן דרבא בר' ירמיה ומכללא דהך אוקימנא לההוא שעסוקה בטהרות ולאשמעינן עירה וישנה אתמר ואי לא איתמר הך לא הוה ידעינן ההיא דבעסוקה בטהרות היא כדאמר רבא לקמן וכי אמרינן חדא מכלל חברתה איתמר אאוקמתין דעסוקה בטהרות קאמר וכי אמרינן [ואוקימנא אאוקימתא דרבה בר ירמיה] קאמרינן דאוקמתין קשי' ואוקמתין מתרצין.

הא דאמרינן תנ"ה בד"א לטהרות אבל לבעלה מותרת וכו'. היינו טעמא דמשמע לן אפילו כשאין לה וסת משום דמתניתין בין שיש לה וסת וכו' ועלה קתני בד"א לטהרות אבל לבעלה מותר בין בזו בין בזו משמע ועוד דכל עיקר לא הוצרכה ברייתא זו לשנותה אלא בשאין לה וסת שאלו בשיש לה מתני' היא כל הנשים בחזקת טהורות לבעליהן.

עד שתחיה המכה. אין לפרש דאתוך ד' לילות קאי אבל לאחר ד' לילות אפילו לא חיתה טמאה דא"כ ליתנייה בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. וליכא נמי לפרושי דבחיתה תליא מילתא בין תוך ד' לילות בין לאחר ד' מדתנן לקמן בפרק בת' הגיע זמנה לראות ב"ה אומרים עד מוצאי שבת ד' לילות ולא מפליג בין חיתה ללא חיתה. הלכך נ"ל דשיעור דחיתה לאחר ארבע לילות אבל תוך ד' אפילו חיתה טהורה ועוד נראה לדקדק מדתנן בתולה שדמיה טהורין ואמאי תבדוק דלמא חיתה אלא ודאי בתוך ד' טהורה בכל ענין ומתני' בתוך ד' לילות איירי והא דפריך בסמוך מנשתנו מראה דמים שלה משום דבנשתנו אין סברא לחלק:

אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה טמאה. תימה לי מאי קמ"ל היינו עד שתחיה המכה דהכי מפרש שמואל לקמן כל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה. וצ"ל דאגב דבעי למימר מילי אחרנייתא נקטיה נמי להך אע"ג דשמעינן לה מאידך דשמואל ואפילו למ"ד בריש תינוקת בעל ולא מצא דם (טהור') וחזר ובעל ומצא דם טהורה שאני התם דמעיקרא לא מצא דם ואיכא למימר בעל בהטייה ולא צד בתוליה הלכך כשחזר ובעל ומצא דם תלינן בדם בתולים. אבל הכא דמעיקרא מצא דם השתא דלא מצא בביאה זו אמרינן דחיתה המכה. וא"ת הכא בלא הגיע זמנה איירי וכל לילות שבימי קטנות אינן חשובות אלא כלילה אחת ונותנין לה עוד שלשה לילות בימי נערות כדאיתא לקמן בפרק בתרא. ולעיל פריש' דבכל ד' לילות אפילו חיתה טהורה. וי"ל דהא דחשבינן כל ימי קטנות אחת היינו בשלא פסקה מחמת תשמיש ועי"ל דהא דקאמרי ב"ה עד שתחיה המכה היינו בין תוך ד' לילות בין לאחר ד' לילות. והא דתנן לקמן גבי הגיע זמנה ב"ה אומרים עד מוצאי שבת ד' לילות היינו בשלא חיתה המכה. וא"ת א"כ תבדוק שמא פסקה מחמת תשמיש וי"ל דלא מצינו בדיקה כזאת דלא מהניא לטמאותה עכשיו אלא שאם תראה אחרי כן שתהיה טמאה. אע"ג דלעיל מצרכינן בדיקה משום וסת לא דמי דהתם הוא לקבוע לה וסת כל ימיה כל זמן שלא תעקרנו:

עברה עליה לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה. ודוקא בו ביום שאין בו תשמיש אבל שמשה ביום של אחריו כל ראיות של אותו היום טהורות אם לא פסקה מחמת תשמיש כדאמרינן בפרק בתרא שנתן לה ד' ד' לילות מתוך י"ב חדש וה"פ דברייתא דשמשה ולא פסקה מחמת תשמיש כל ראיות של אותו יום טהורות אפילו שלא מחמת תשמיש אבל ראיות של מחרת לא:

אמאי תשמש בעדים. דלמא נשתנו מראה דמים שלה אע"ג דאיירינן בשלא הגיע זמנה והך לא בעיא בדיקה דהא תניא לעיל דעד שלא הגיע פרקה הרי היא בחזקת טהורה ואין הנשים בודקות אותן מ"מ אמתני' קא פריך דאיירי בהגיע זמנה:

אימור שמש עכרן. ואין לומר תבדוק אימור נשתנית עכירה זאת מעכירה אחרת שאינו עוכר לעולם בשוה ובכל ענין שעכרו טהור:

פשיטא שחרית. טהרות היא ועדיפא מינה הוה מצילמפרך דכיון דקתני בשעת שהיא עוברת לשמש את ביתה למה לה שתבדוק שחרית לשמש כל היום וערבית לשמש כל הלילה בבדיקה זו סגיא אלא משום דאיכא למימר לא סמכינן על ההיא בדיקה (שלי דאי) משום דאמרינן לעיל דאינה מכניסתו לחורין ולסדקין:

אלא אי איתמר אסיפא איתמר. ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. מכאן נראה הא דקתני מתני' ומשמשת בעדים היינו לאחר תשמיש אחד לו ואחד לה כמתני' דפ' כל היד ולא כפי' רש"י שפירש אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש דאם כן הוה ליה למימר אלא אי איתמר ארישא איתמר ומשמשת בעדים ועוד מאי כי קאמר ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה היינו משמשת בעדים:

אי מתני' ה"א ה"מ באשה שיש לה וסת והא דקתני כל הנשים היינו בין ערות בין ישנות:

ואוקימנא בעסוקה בטהרות. וא"ת והלא לא פירש שמואל בדבריו בהדיא דאיירי בעסוקה בטהרות אלא דר' אבא הוא דאוקים ליה דשמואל איירי בהכי י"ל דהיינו דקא משני חדא מכלל חברתה אתמר דר' אבא גופיה לא קים ליה אלא מהך דהכא א"נ ר' אבא קים ליהשפיר דשמואל[פירש] בדבריו בעסוקה בטהרות:

בד"א בטהרות. תימה מאי תניא נמי הכי דילמא באשה שיש לה וסת איירי וי"ל דסמיך ארישא דברייתא השנויה בתוספתא מעוברת ומניקה בועלה טהור. וכל אשה שיש לה וסת ושאר כל הנשים מטמאות במגע וטהורות לבעליהן בד"א שהניחה בחזקת טהרה פי' בועלה טהור אפילו לר' עקיבא דאמר לעיל דרואה מעת לעת מטמאה את בועלה. וכל אשה שיש לה וסת ושאר כל הנשים. פי' אפילו אין להם וסת מטמאות במגע לטהרות וטהורות לבעליהן כלומר מותרות לבעליהן בלא בדיקה:

גמ' אמאי תשמש בעדים דדלמא נשתנו כו' אבל אהא דפסקה מחמת תשמיש וראתה דטמאה לא תקשה ליה תשמש בעדים דשמא תפסוק מחמת תשמיש ותראה אחר כך דמ"מ ההוא עד דלפני תשמיש לא בעי דבין תראה דם ובין לא תראה טהורה היא מה שאין כן אהא דנשתנו כו' דעד דלפני תשמיש נמי בעי דאם תראה ונשתנה דטמאה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כאן שלא שמשה הא כו' מגו דבעיא בדיקה לאחר תשמיש לטהרות בעי' נמי בדיקה לפני תשמיש לבעלה כו' עכ"ל דלטהרות עד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה מתוך שמהומה לביתה כדאמרינן לעיל אבל לבעלה בעיא בדיקה דשמא תמצא טמאה ותאסר לשמש ומיהו אי לאו מגו דבעיא בדיקה לאחר תשמיש לטהרות לא בעיא נמי הך בדיקה דלפני תשמיש לבעלה דכל לבעלה לא בעיא בדיקא וק"ל:

תוס' בד"ה אפי' הכי מימי טהרה לימי כו' ואין להקשות לר"א דאמר כל אשה שעברו עליה ג' כו' עכ"ל דבריהם אינם מובנים דהא בימי טוהר מניקה היא ולר"א בד' נשים דיין שעתן בלא עברו עליה שלש עונות דפליג את"ק דקאמר בזקנה שצריכה ג' עונות וקאמר איהו דבזקנה לא תלי' בעברו ג' אלא בכל אשה שעברו עליה ג' עונות דיין שעתן וכן נראה מדברי התוס' לעיל וכ"כ התוס' פ"ד ע"ש תדע דאלת"ה לר"א מה לי ד' נשים ומ"ל כל שאר נשים דהא כולן שוין אבל הכי הוה להו למימר ואין להקשות לר' יוסי דסבר בהדיא במניקה דבעי ג' עונות כו' תבדוק בימי טוהר שמא תפסוק כו' גם מה שכתוב בתירוצם דמימי טהרה לימי טומאה לא מקרי הפסקה עכ"ל תמוה דבהדיא אמרינן בפ' בנות כותים דימי טוהר משלימין ג' עונות בלא ראתה בהם לרב וללוי אפי' ראתה בהם ויש ליישב בזה בדוחק דהשלמה כגון בעברו עליה ב' עונות בימי עיבורא ואחד בימי טוהר אמרינן כי התם אבל הכא דימי טהרה לימי טומאה לא מקרי הפסקה היינו בשכל הג' עונות בימי טוהר דנקבה דומיא דקביעות וסת דקאמר היינו בשכל הג' ראיות בתוך פ' דנקבה כפרש"י וצ"ע:

בד"ה תניא נמי הכי כו' אפילו ערה טמאה כו' עכ"ל אע"ג דלקמן גבי אשה שיש לה וסת ערה בעיא בדיקה וישנה לא בעיא בדיקה היינו דהניחה בחזקת טהורה דלא בעיא בדיקה בערה אלא מצד חומרא כיון שראויה לעסוק בטהרות אבל הכא בהניחה בחזקת טמאה אדרבה יש טפי לטמא בישנה שלא תוכל להודיע לו שהיא טמאה אבל בערה כיון שלא אמרה לו שהיא טמאה שריא ולכך אשמועינן הכא דאפי' בערה טמאה עד שתאמר טהורה אני וק"ל:

ברש"י ד"ה כאן ששמשה וכו' משום ששמשה עכשיו וכו'. ר"ל כששמשה עכשיו אינה צריכה לבדוק לאחר התשמיש והואיל ואינה צריכה לבדוק לאחר התשמיש לפני תשמיש נמי לא אצרכוה רבנן כמו שכתב רש"י לקמן בסמוך ולכך קתני מתני' דאינה צריכה לשמש בעדים ומאי דקאמר בגמרא כאן ששמשה הוי כאילו אמר כאן דאיירי לתשמיש אין צריכה בדיקה:

ד"ה כאן שלא שמשה וכו' שלא שמשה היום אלא בטהרות עסקה וכו'. ר"ל שאין הבדיקה לאחר התשמיש ולא בשביל צורך תשמיש אלא לטהרות ולכך שחרית וערבית דאין הבדיקה לאחר תשמיש ולא שייך לומר שמש עכרן ואינה לצורך תשמיש כ"א בשביל הכשר טהרות אם עסקה בהן בלילה לאחר התשמיש שצריכה בדיקה שחרית כדי להכשירן וכן בערבית כרי להכשיר טהרות של יום צריכה בדיקה ומשמע דלאחר תשמיש מיד אין צריכה בדיקה אפי' אם רוצה לעסוק בטהרות דהא אי נמי חזיא דנשתנה מראה דמיה טהורה דאמרינן שמש עכרן:

בא"ד לישנא אחרינא כאן דשמשה לאחר תשמיש ראשון וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה חדא מכלל חברתה אתמר וכו' אלא רבא דייק מדלא מפליג רבי אבא לרבי זירא וכו'. ר"ל מדלא השיב לו חילוק זה בין יש לה וסת לאין לה וסת כשהקשה לו רבי זירא ממתניתין דקתני דאפי' שיש לה וסת צריכה בדיקה ועיין לקמן בשמעתין:

רש"י בד"ה וראתה שלא כו' לא פסקה הס"ד:

בד"ה כאן שלא שמשה כו' והכא ליכא מיגו לישנא אחרינא כאן ששמשה לאחר כו' שמש עכרן והא דתני כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה הא נמי כו' פ"ב הס"ד:

בד"ה בין יש לה כו' דאע"ג כו' הס"ד:

בד"ה ואוקימנא לקמן הס"ד:

תוס' בד"ה ומשמשת בעדים אארבע נשים כו' כצ"ל:

בד"ה תניא נמי הכי כו' כיון שתבעה אין לך כו' כצ"ל:

גמרא דאר"ז א"ר אבא בר ירמיה כו'. בתד"ה חדא משמע דהוי גרסי א"ר ירמיה בר אבא. ומהר"ם העתיק דבריהם מדלא מפליג ר' אבא כו'. וכן בשלהי פרקין כתבו כ"פ ר' אבא כו':

תד"ה שלא. ואפי' לרבי אשי כו'. מה שהוגה בגליון אסי ת' אשי הוא נכון כי כן איתא שם. אבל מה שהוגה לרב במקום לרבי הוא לחנם. כי יש רב אסי ורבי אסי כמו שהבאתי בב"מ (כד ב) מהתוס' (ועי' נדרים כא ב ובר"ן שם):

תד"ה תנ"ה. הכי שנויה בתוספתא כו'. היא בפ"ג:

שם בא"ד פי' אפי' לר"ע דאמר לעיל כו'. פי' בגמרא לעיל (ו) אבל בתוספתא לא נזכר שם:

רש״י ד"ה כאן ששמשה וכו׳ ונשתנה מראה הדם טהורה כצ"ל:

תד״ה תנ"ה וכו׳ אבל הניח בחזקת טמאה טמאה כצ״ל:

אפ"ה מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה כ' תוס' ואין להקשות כו' כוונתם לפמ"ש רשב"א בחי' דשמעתין לר"מ דגמלתו ומת בנה הרי היא ככל הנשים וה"נ משכחת בגמלתו ומת בנה ואיך כייל דיושבת על דם טוהר לא בעי בדיקה. ומשו"ה משני דמימי טוהר לא קבעה. והשתא שפיר הקשו תוס' דלר"א תבדוק שמא תפסוק ג' עונות וק"ל. ולא צריך למ"ש מהרש"א [שוב מצאתי מ"ש קרוב לזה בפלתי סי' קפ"ז סימן קי"ב ונהניתי] וא"ש נמי תירוץ התוס' דימי טוהר לא מיקרי הפסקה ואף ע"פ דאמרינן לקמן והובא ברייתא זו לעיל דימי מניקה משלים לימי עיבורה כקו' מהרש"א. י"ל דודאי לר' יוסי דמחמיר דאפילו מעוברת ומניקה בעי ג' עונות די לו להחמיר בג' כאלו דימי טוהר משא"כ ר"א דמקיל וסגי ליה בכל הנשים בהפסקת ג' עונות די לו להקל בג' עונות ממש ולא שיהיה ימי טוהר מפסיקים:

ובזה י"ל מה דפשיטא ליה להש"ס בשמעתין דמתני' באשה שיש לה וסת דלא כמ"ש תוס' לעיל ד' ע"ב ד"ה כל אשה וכו' דמשמע דמשנתינו בד' נשים קאי ולא ביש לה וסת ע"ש. והא"ש דשמעתין לשמואל קאי ואיהו הא אמר הלכה כר"א בד' וקשה הא משנתינו קאי כוותי'. וכן הקשה בגליון תוס' לעיל ח' ע"א ד"ה משום דקאי וכו'. ואין לומר כתי' גליון תוס' שם דאפשר משנתינו ס"ל כר' יוסי דבעי נמי הפסק ג' עונות. ז"א דאם כן הו"ל חומרא דמעוברת ומניקה נמי בעי ג' עונות ולחומרא כזו גם ימי טוהר עולה כמ"ש לעיל. ואע"כ שמואל לא מוקי מתני' אלא ביש לה וסת וא"ש:

שלא פסקה מחמת תשמיש הקשו תוס' מרב אסי דבעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם טהורה ותירוץ דוקא בבעילה ראשונה קאמר דבעל בהטיי'. אמנם רש"י לקמן פי' דאכל ד' לילות קאי [ולדידי'] צ"ל דדוקא הכא דנותנים לה יותר מארבע לילות עד שתחי' המכה ועל אותן ימים היתירים קאמר הכא דבעינן שלא פסקה אבל בד' לילות דרובא דרובא דם בתולים הוא ס"ל לר' אסי דאפילו פסקה מחמת תשמיש טהורה ור"ח פליג התם גם בזה. וע' מ"ש רש"י ד"ה לא שנו אב"ה קאי עכ"ל והוא שפת יתר אלא ודאי כיון למ"ש דעד שתחיה דב"ה קאמר לא שנו אבל ד' לילות דב"ש תליא בפלוגתא דר"ח ור' אסי דכי היכי דפליגי בהגיע זמנה לראות דנותנין לה ד' לילות אפילו לב"ה ופליגי ר"ח ור"א הה"נ בלא הגיע זמנה לב"ש. ולא קאי הכא אלא לב"ה ועד שחיתה המכה. ובזה יתיישב נמי קו' מהר"ם לובלין שאותו הפי' שפירש"י במתני' הוא אותו שדחאו רש"י כאן. והא"ש דמה שמקשה רש"י דא"כ [פסקה] לילה א' היינו הכא דמיירי בלא הגיע זמנה דנותנים לה עד שתחיה אבל מתני' מיירי בהגיע ונותנין לה רק ד' לילות. ואהא לא אמר רב גידל אמר שמואל מילתיה:

ובזה י"ל ג"כ דברי רש"י במתני' ריש מכילתין דפי' משמשת בעדים א' לפני תשמיש וא' לאחר תשמיש. והוא נגד דברי שמואל לעיל ה' ע"א. והא"ש דהמהרש"א הקשה בשמעתין תבדוק דילמא (עברה) [פסקה] לילה א'. ותי' דא"כ לפני תשמיש אמאי צריכה בדיקה ע"ש. ולדבריו נתכוון רש"י ד"ה תשמש בעדים וכו' וק"ל. והשתא לשמואל דלעיל ה' ע"א דעד שלפני תשמיש אינו כפקידה ומשנתינו ריש מכילתין [דתני] שני עדים היינו לו ולה אם כן ע"כ במשנתינו דשמעתין נמי מתפרש שני עדים [היינו] לו ולה ולא מיירי מלפני תשמיש כלל והדרא קו' מהרש"א. וע"כ צ"ל דשמואל דלעיל לא חש לקו' מהרש"א דס"ל כר' אסי דעברה עליה לילה א' ולא ראתה אינו מזיק. אך אנן קיי"ל כר"ח לגבי ר' אסי דעברה עליה לילה א' טמאה וקו' מהרש"א צ"ל כתי' מהרש"א. ומוכח דב' עדים היינו לפני תשמיש ולאחר תשמיש וה"ה במתני' דריש מכילתין נמי הכי מתפרשת ודלא כשמואל דלעיל ה' ע"א הקצרתי וסמכתי על המעיין. אע"ג דלחד לישנא לעיל גם לשמואל לפני תשמיש קאמר מ"מ זה הלשון אינו עיקר וכבר כתבתי בזה לעיל שם:

פשיטא שחרית תנן פי' ות"ח דמאפיל בטליתו היינו בשעת הדחק ולעת רחוקות ולא שכיחא:

חדא מכלל חברתה איתמר לפי' התוס' ק"ל מנ"ל לר' אבא להוכיח מילתי' מדרב יהודא אמר שמואל דילמא אין לה וסת צריכה בדיקה לעולם וכר"ח בן אנטוגניס ודר"י א"ש ביש לה וסת ואי ממתני' דכל הנשים ה"א ה"מ לבעלה בישנה דלטהרות אפילו ישנה בעי בדיקה קמ"ל ר"י א' שמואל דישנה לא בעי בדיקה לטהרות ומתני' בערה וקמ"ל דלבעלה אפילו ערה לא בעי בדיקה ולעולם ביש לה וסת אבל באין לה וסת בעינן בדיקה בכל גווני לבעלה וישנה. אלא ע"כ נראה כפי' רשב"ם וקו' תוס' י"ל דר"י גופיה הוי קשה ליה מ"ט לא משני ר' אבא כאן לבעלה כאן לטהרות אלא ע"כ שמיע ליה משמואל רבי' דכל לבעלה לא בעי בדיקה ועל זה סמך ר"י ואמר דשמואל לא שנו אלא לטהרות וכו':

תנ"ה יש ליישב קו' תוס' דאי ס"ד באין לה וסת בעי בדיקה אם כן לאשמעינן אין לה וסת דאף על גב דלא אתחזקה טמאה בעי בדיקה הניחה בחזקת טמאה לא כ"ש ואין לומר אדרבא הא עדיף שהניחה בחזקת טמאה ואפשר שכבר טבלה מאותה טומאה מכ"ש אין לה וסת שאפשר שראתה אתמול ולא היה לה זמן עדיין לטבול מכ"ש שאינו בחזקת טהרה. ז"א דבאשה שאינה עסוקה בטהרות קיימינן ולא אמרינן שמא טבלה וא"ש משא"כ לקמן גבי החמרין ופועלין דבעסוקה בטהרות מיירי כמ"ש תוס' לקמן ד"ה שמואל וכו' ודרכה לטבול מיד שאפשר לה לטבול בכדי שתוכל לעסוק בטהרות מיד שפיר איכא למימר דמיירי ביש לה וסת דוקא:

ב''ש היא דאמרי. בפרק בנות כותים מעין אחד הוא: יושבת קתני. שכבר נכנסו ימי טוהר: דילמא קבעה לה וסת. תוך שמונים דנקבה ג' ראיות מעשרים לעשרים לרשב''ג ולרבי ב' ראיות משלשים לשלשים שכשיכלו ימי טוהר ה''ל וסת לעשרים: המכה. מכת בעילה דכל זמן שתהא רואה דם מחמת תשמיש דם בתולים הוא: לא שנו. אבית הלל קאי: שלא פסקה. ממראות דם: מחמת תשמיש. דכל זמן ששמשה ראתה: וראתה שלא מחמת תשמיש. כלומר אפילו חזרה וראתה ביום שלא מחמת תשמיש מחזקינן לה בדם בתולים הואיל ומחמת תשמיש לא פסקה: אבל פסקה מחמת תשמיש. ששמשה פעם אחת ולא ראתה ואחרי כן ראתה בין שראתה מחמת תשמיש בין שלא ראתה מחמת תשמיש טמאה דאמרינן כיון דבשעת תשמיש פסקה פעם אחת רגלים לדבר שהבתולים כלו כבר וזה ממקום טמא ירד: נשתנו מראה דמים. ממראה דם בעילה ראשונה: תשמש בעדים. אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש: כאן ששמשה. הא דקתני שאינה משמשת בעדים משום דשמשה עכשיו דאי נמי חזיא לאחר תשמיש ונשתנו מראה הדם טהורין: דאימור שמש עכרן. אבר התשמיש: כאן שלא שמשה. הא דאמר נשתנו מראה דמים שלה טמאה שלא שמשה היום אלא בטהרות עסקה סמוך לבדיקה הילכך לענין טהרות שחרית וערבית בעיא בדיקה ולפני תשמיש היינו טעמא דלא בעיא בדיקה דכיון דלאחר תשמיש לא בעיא בדיקה לפני תשמיש נמי לא אצרכוה רבנן דאמרינן לקמן כל לבעלה לא בעיא בדיקה אלא מגו דבעיא בדיקה לאחר תשמיש לטהרות בעיא נמי בדיקה לפני תשמיש לבעלה והכא ליכא מגו לישנא אחרינא כאן ששמשה לאחר תשמיש ראשון לא בעיא בדיקה ואפילו שחרית וערבית ואפילו נשתנו אימור שמש עכרן והא דתני נשתנו טמאין כשלא שמשה לאחר לילה הראשון ולאו טעמא הוא דא''כ אפילו לא נשתנו נמי טמאה דהא עברה עליה לילה אחת בלא תשמיש אמרינן לעיל דטמאה: לא שנו. הא דתנן שחרית וערבית בודקת: אבל לבעלה מותרת. בלא בדיקה: פשיטא שחרית תנן. דטהרות הוא דהא אין משמשין מטה ביום: מגו דבעיא בדיקה לטהרות. לאחר תשמיש שמא ראתה לאחר תשמיש מחמת תשמיש: בעיא נמי בדיקה לבעלה. לפני תשמיש: הא נמי תנינא. במתני' פ''ב (לקמן טו.): בחזקת טהרה. לבעליהן ומתניתין דקתני דבעינן בדיקה על כרחך הכי מתרצת לה מתניתין דהכא בעסוקה בטהרות והתם בשאינה עסוקה בטהרות: והא מתני' דהכא ביש לה וסת עסקינן. דקתני ואע''פ שאמרו דיה שעתה וכו' והא ודאי בשיש לה וסת ועלה מיירי שמואל ואמר אבל לבעלה מותרת אבל אין לה וסת לא קאמר: בין יש לה בין אין לה. דכיון דאמר יש לה וסת בעיא בדיקה כ''ש דאין לה וסת ואכולהו קאמר שמואל אבל לבעלה מותרת והא דאיירי מתניתין ביש לה וסת הא קא משמע לן דאף על גב כו': והאמר שמואל חדא זימנא. דאפילו אין לה וסת לא בעיא בדיקה לבעלה אלא אם כן רגילה לעשות טהרות: ואוקימנא. לקמן: במה דברים אמורים. דבעיא בדיקה: לטהרות. כלומר בעסוקה בטהרות אבל לבעלה גרידא שאינה עסוקה בטהרות לא:

אלא לרב דאמר מעין אחד הוא תבדוק. הוה מצי לשנויי דרב מוקי במבקשת לישב אלא דניחא ליה לשנויי אליבא דתרוייהו מתני' בענין אחד: אפילו הכי מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. ואין להקשות לר''א דאמר כל אשה שעברו עליה ג' עונות כו' תבדוק בימי טוהר שמא תפסוק ג' עונות דהכי נמי מימי טהרה לימי טומאה לא מקרי הפסקה: ומשמשת בעדים. אארבע נשים ואאשה שיש לה וסת קאי: שלא פסקה מחמת תשמיש. דכל פעם שמשמשת רואה אפילו תשמיש מופלג מחבירו חדש או שלשה חדשים הוי דם תשמיש וטהור כדאמר בפ' בתרא (לקמן סה:) מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חדש וכי שמשה בלילה וראתה למחרתו או בלילה שלאחר כך בלא תשמיש טהורה אבל אם ראתה יום שני לשמושה טמאה כדקאמר עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש כו' וביום תשמיש נמי אם נשתנו מראה דמים שלה משל אמש טמאה ואם פסקה מחמת תשמיש וראתה אחרי כן אפילו באותו יום בין בתשמיש בין בלא תשמיש טמאה דודאי חיתה המכה וכלו בביאה ראשונה כל דמי בתולים ואפילו לרב אשי דאמר בפרק בתרא (שם סד:) בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם טהורה היינו משום דאימא בביאה ראשונה בעל בהטייה כשמואל אבל הכא דבביאה ראשונה מצא דם ובשניה לא מצא דם ודאי חיתה המכה: כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. פירשתי לקמן פ''ב (דף טו.): חדא מכלל חברתה איתמר. פי' רשב''ם דהך דהכא איתמר מכלל ההיא דלקמן ואין נראה דבההיא לא פירש שמואל דאיירי בעסוקה בטהרות אלא רבא דייק בפירקין מדלא מפליג ליה רבי ירמיה בר אבא לרבי זירא ביש לה וסת לטהרות בעיא בדיקה לבעלה לא בעיא בדיקה אין לה וסת לבעלה נמי בעיא בדיקה ש''מ קסבר שמואל כל לבעלה לא בעיא בדיקה לכך נראה לפרש דההיא איתמר מכלל הך דהכא ומשום דרבי ירמיה בר אבא הוה ידע מהך דהכא דאף אין לה וסת לא בעיא בדיקה לבעלה לא מפליג לרבי זירא הכי: תניא נמי הכי כו'. אבל לבעלה מותרת וא''ת ודילמא דוקא ביש לה וסת איירי וי''ל מדתני סיפא אבל הניחה בחזקת טמאה מכלל דמיירי באין לה וסת דאי ביש לה וסת דוקא ה''ל לפלוגי בדידה אפילו אם הניחה בחזקת טהורה אם אין לה וסת כו' אלא משום דאף באין לה וסת לא משכחת טמאה לבעלה אלא בהניחה בחזקת טמאה ובסמוך בברייתא דחמרין ופועלין כו' דקתני נמי אבל הניחה בחזקת טמאה אע''ג דביש לה וסת מיירי היינו משום דבהניחה בחזקת טמאה אשמועינן אפילו ערה טמאה עד שתאמר טהורה אני אבל הניחה בחזקת טהורה באין לה וסת היכא דערה לא בעיא בדיקה דכיון דבא מן הדרך מסתמא תובעה ואמרינן לקמן (דף יב.) כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו וה''ר יהודה בן הר''ר י''ט כתב דרישא דברייתא זו הכי שנויה בתוספתא מעוברת ומניקה בועלה טהור פירוש אפילו לרבי עקיבא דאמר לעיל ברואה דם דמטמאה בועלה למפרע וכל אשה שיש לה וסת וכן שאר כל הנשים פי' דאין להן וסת דאין סברא לפרש בתולה וזקנה דאם כן הוה תני להו בהדי מעוברת ומניקה דרישא מטמאות במגע פירוש לטהרות וטהורות לבעליהן אלמא ברייתא מיירי דאין לה וסת: