נידה יא ע"א

רואות כמה פעמים דם, ואפילו היו שופעות דם ובאות (רואות ראיות רבות וממושכות) — הריהן בגדר מסולקות דמים, ולכן דיין שעתן. ודבר זה אמור בנשים המעוברות לאורך כל ימי עיבורן (הריונן), ואצל המניקות דיין שעתן לאורך כל ימי מניקותן (הנקתן), אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון אומרים: לא אמרו חכמים שמעוברות ומניקות שראו דם דיין שעתן אלא בראייה ראשונה בלבד, אבל בראייה שניה הריהי ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. הרי שמחלוקת רב ושמואל, וכן מחלוקת ר' שמעון בן לקיש ור' יוחנן, הריהן כמחלוקת זו של תנאים.

א ועוד שנינו במשנתנו שאם ראתה האשה המסולקת דמים ראייה ראשונה מאונס, אף בראייתה השניה דיה שעתה. ובענין ראייה מאונס אמר רב הונא: אם קפצה האשה ובעקבות הקפיצה ראתה דם, הרי זו ראייה מאונס, ודיה שעתה. ואולם אם קפצה פעם אחרת וראתה שוב דם, וחזרה וקפצה ושוב ראתה דם — קבעה לה בכך וסת. ומבררים את דבריו: למאי [למה], איזה קביעות וסת היא זו? אילימא [אם תאמר] שקבעה לה בכך וסת לימים, שאם כל שלוש הקפיצות שבעקבותיהן ראתה דם היו באותו יום בשבוע, קבעה לה בכך וסת לאותו יום, שמכאן ואילך אם תראה שוב באותו יום בשבוע, ואפילו בלא שקפצה קודם לכן — דייה שעתה. וכן שמכאן ואילך עליה לבדוק עצמה בבוא אותו יום בשבוע, ואם לא בדקה הריהי טמאה מספק — אי אפשר לומר כן, שהרי כל ראיותיה היו בעקבות קפיצה, ואין לקבוע לה וסת לימים, בלא שקפצה, והראיה לכך: הא [הרי] בכל יומא [יום] שלא קפיץ [לא קפצה] בו, לא חזאי [לא ראתה], ומכאן שוסתה תלוי בקפיצה!

אלא אם תאמר שכוונת רב הונא שקבעה לה בכך וסת לקפיצות, שמכאן ואילך בכל יום בשבוע שתקפוץ, הריהי חייבת לבדוק עצמה, ואם לא בדקה — הריהי טמאה מספק. ואולם אף זה מוקשה, שכן התניא [הרי שנויה ברייתא]: כל קביעות וסת שתקבענה האשה מחמת אונס, אפילו שבה וראתה דם בעקבות אותו אונס כמה וכמה פעמים — לא קבעה לה בכך וסת! ודנים: מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שלא קבעה וסת כלל, אף לא לקפיצות!

ומשיבים: לא, הכוונה היא שאם ראתה כמה פעמים מתוך אונס כגון קפיצות, וכולן התרחשו ביום מסויים בשבוע, לא קבעה וסת לימים לחודייהו [לעצמם], שאין היא צריכה לבדוק בכל שבוע באותו יום, אם לא קפצה בו. וכמו כן לא קבעה לה וסת לקפיצות לחודייהו [לעצמן], שאין היא צריכה לבדוק עצמה בכל פעם שתקפוץ. אבל קבעה לה בכך וסת לימים ולקפיצות ביחד, שמכאן ואילך אם תקפוץ באותו יום בשבוע, הריהי צריכה לבדוק עצמה, ככל אשה שקבועה לה וסת, ואם לא בדקה, הריהי טמאה מספק. ותוהים על הסבר זה: מה שלא קבעה לה בכך וסת לימים לחודייהו [לעצמם] פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא, שהרי אחת מהסיבות לראיותיה היא הקפיצות, ובלעדיהן אינה קובעת וסת! אמר רב אשי: מדובר בברייתא בכגון דקפיץ בחד [שקפצה באחד, ביום ראשון] בשבת (בשבוע), וחזאי [וראתה], וקפיץ בחד [וקפצה שוב ביום אחד, בראשון] בשבת שלאחר מכן וחזאי [וראתה] שוב, וביום שבת שלאחריה קפצה ולא חזאי [ראתה], ואולם למחרת בחד [באחד] בשבת חזאי [ראתה] בלא קפיצה.

ומעתה יש מקום לדברי הברייתא, שכן מהו דתימא [שתאמר]: בכך שבפעם השלישית קפצה בשבת ולא ראתה ואילו ביום ראשון בשבוע ראתה אף שלא קפצה, איגלאי מילתא [התברר הדבר] למפרע שגם בשתי הראיות הקודמות שראתה כשקפצה ביום ראשון דיומא [שהיום] המסויים הזה בשבוע הוא דקגרים [שגרם] לה לראות דם בפעמים הקודמות, ולא הקפיצה, ומעתה נאמר שקבעה לה בכך וסת לימים בלבד ובלא קפיצות, לכן באה הברייתא וקא משמע לן [משמיעה לנו] שהקפיצה נמי [גם כן] שקפצה אתמול בפעמים הקודמות ביום שבת גרמא [גורמת] גם היא לראייה שראתה ביום ראשון, והאי [וזה] שלא חזאי [ראתה] אתמול לאחר שקפצה, הרי זה משום דאכתי [שעדיין] לא מטא [הגיע] זמן קפיצה שבעקבותיה היא רואה, שהוא ביום ראשון.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] למהלך סוגיא זו, אמר רב הונא: אם קפצה האשה ובעקבות כן ראתה דם, וחזרה ושוב קפצה ושוב ראתה, וכן בפעם שלישית קפצה וראתה דם — קבעה לה בכך וסת לימים ולא לקפיצות. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אמר רב אשי: כגון דקפיץ בחד [שקפצה ביום ראשון] בשבת (בשבוע) וחזאי [וראתה], וחזרה וקפיץ בחד [וקפצה שוב ביום ראשון] בשבת וחזאי [וראתה], וביום שבת קפצה ולא חזאי [ולא ראתה], ואולם לחד בשבת (אחרינא) חזאי [וביום ראשון בשבוע אחר ראתה] בלא קפיצה, דהתם [ששם] במקרה שכזה, הרי מעתה איגלאי מילתא [התברר הדבר] דיומא [שהיום] הוא דקא גרים [שגרם] את הראיות אף בפעמים הקודמות, שהרי ראתה בפעם השלישית ביום ראשון, אף שלא קפצה בו. ואילו ביום שבת, שקפצה בו, לא ראתה.

ב משנה אף על פי שאמרו שאשה שיש לה וסת שראתה דם שלא בזמן וסתה, אינה מטמאה למפרע, ודיה שעתה, ואין לחשוש שיצא הדם לפני כן, מכל מקום צריכה אשה זו, ככל שאר הנשים להיות בודקת בכל יום כדי לדעת שהיא טהורה, לבל תטמא טהרות שהיא עוסקת בהן. חוץ מן הנדה בתוך שבעת ימי נדתה, שבהן היא טמאה בין כה וכה. וכן האשה שילדה ועתה הריהי יושבת על דם טוהר, אינה צריכה לבדוק, שהרי אף אם תראה דם, הריהי טהורה.

ועוד בדיני בדיקה: אף האשה שיש לה וסת, צריכה שתהא משמשת מיטתה בעדים (פיסות בד שבודקת בהם), לפני ואחרי התשמיש. חוץ מיושבת על דם טוהר שאינה צריכה לכך, וחוץ מן הבתולה שזה לה תשמיש ראשון, שכל ארבעת הימים שלאחר הבעילה אינה צריכה לבדוק, שאף אם תמצא דם — טהורה היא, שכן דמיה (דמי בתוליה) הריהם טהורים.

ועוד בהלכות בדיקה: פעמים בכל יום צריכה כל אשה להיות בודקת עצמה, בשחרית, שמא ראתה בלילה, ובין השמשות, שמא ראתה ביום, וכן צריכה היא לבדוק בשעה שהיא עוברת (עומדת, קרובה) לשמש את ביתה, כלומר, לתשמיש עם בעלה. ובדיני בדיקה, יתירות עליהן על שאר הנשים, הן הנשים הכהנות, שהן בודקות גם בשעה שהן רוצות להיות אוכלות בתרומה. ר' יהודה מוסיף ואומר: הנשים הכהנות צריכות לבדוק אף בשעת עברתן (סיומן) מלאכול בתרומה, כדי לברר אם לא ראו דם בתוך אכילתן.

ג גמרא שנינו במשנתנו כי כל הנשים צריכות לבדוק, ואף אשה שיש לה וסת, חוץ מן הנדה, שזו בתוך ימי נדתה לא בעי [אינה צריכה] בדיקה.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לדעת ר' שמעון בן לקיש, שאמר: אשה קובעת לה וסת בתוך אחד עשר ימי זיבתה שבין נדה לנדה, בהסתמך על ראייה בתוך הימים האלה, ואולם אין אשה קובעת לה וסת אם ראתה בתוך ימי נדתה. ולפי זה שפיר [יפה, מובן] מה ששנינו במשנתנו שאין הנדה צריכה לבדוק בתוך ימי נדתה. אלא לדעת ר' יוחנן שאמר שאשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, אם כן תבדוק הנדה בתוך ימי נדתה, אם ראתה דם, שהרי אפשר שתראה, ודילמא קבעה [שמא תיקבע] לה וסת בהסתמך על ראייה זו!

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: כי אמינא אנא [כאשר אמרתי אני] את שיטתי זו, הרי זה רק היכא דחזיתיה [היכן, במקרה, שראתה אותו, את הדם] בתחילה, שלא ראתה דם קודם לכן, והרי הדבר דומה כבא ממעין סתום. אבל אם חזיתיה [ראתה אותו] לאחר שכבר ראתה דם, והוא בתוך ימי נידותה, והרי הדבר דומה כבא ממעין פתוח — בזה לא אמרי [אמרתי] שתיקבע וסת על סמך ראייה זו.

ד עוד שנינו במשנתנו כי היושבת על דם טוהר אינה צריכה בדיקה כשאר הנשים. ודנים בדבר: בפירוש הלשון "והיושבת על דם טוהר" קא סלקא דעתך [עולה על דעתנו] לומר כי הכוונה היא לאשה המבקשת לישב על דם טוהר, שהסתיימו ימי טומאתה ועומדת היא לפתוח בימי טהרתה, ובאה משנתנו להשמיענו כי כדי לפתוח בימי טהרתה אין היא צריכה בדיקה שתסיים את ימי טומאתה.

ויש לשאול: הניחא [זה נוח] לשיטת רב, שאמר שהדם היוצא מן האשה שבעה ימים לאחר לידת זכר וארבעה עשר ימים לאחר לידת נקבה, וכן הדם הבא לאחריהם (בשלושים ושלושה הימים הבאים בזכר, ובששים וששה הימים הבאים לנקבה) — מעין אחד הוא, כלומר, מקור הדם הוא אחד לשני דמים אלו, אלא שהתורה טמאתו לאותו דם שלאחר הלידה (שבוע לזכר ושבועיים לנקבה), והתורה טהרתו לאחר מכן, ולכן גם אם האשה ממשיכה לזוב דם אחר שבוע (לזכר) או שבועיים (לנקבה) ללידתה, אומרים אנו שדם טוהר הוא, ואינה מטמאה. ולפי זה שפיר [יפה, מובנים] דברי המשנה.

אלא לשיטת לוי שאמר ששני מעינות נפרדים הם, ורק משנסתם מקור הדם הטמא, נפתח מקור הדם הטהור. וכן משנסתם מקור הדם הטהור, נפתח מקור הדם הטמא. אם כן לשיטה זו יש לשאול על האמור במשנתנו כי המבקשת לישב על דם טוהר אינה צריכה בדיקה, והרי צריכה היא שתבדוק עצמה, דילמא אכתי [שמא עדיין] לא פסק ההוא [אותו] מעין טמא! ומתרצים: אמר לך [יכול היה לומר לך] לוי בתשובה: הא [משנתנו זו], כשיטת מני [מי היא] —

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - א

כתנאי: מעוברת ומניקה שהיו שופעות דם ובאות [שהיו רואות פעמים מרובות, עדיין הן בחזקה מסולקות דמים], דיין שעתן כל ימי עיבורן, ודיין שעתן כל ימי מניקותן, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון אומרים: לא אמרו דיין שעתן אפילו במעוברת ומניקה, אלא בראייה ראשונה. אבל, בשניה - מטמאה מעת לעת, ומפקידה לפקידה.

שנינו במשנה: ואם ראתה האשה שהיא "מסולקת דמים" את הראיה הראשונה מאונס, אף אם ראתה את הראיה השניה כדרכה - דיה שעתה.

אמר רב הונא: קפצה וראתה, קפצה וראתה, קפצה וראתה - קבעה לה וסת! ומבררת הגמרא: למאי קבעה לה וסת?

אילימא לימים שכל שלשת הראיות - בקפיצה אירעו ביום מסוים, וקא משמע לן רב הונא שהיום המסוים נקבע בתור הוסת, בין אם תקפוץ ובין אם לאו.

זה לא יתכן, כי הא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי, ומוכח שווסתה תלוי גם בקפיצה ולא ביום בלבד!?

אלא, מבארת הגמרא, שכוונת רב הונא שהיא קובעת לקפיצות לחוד ^[154], שבכל פעם שתקפוץ, ואפילו ביום אחר, היא חייבת לבדוק, ככל אשה החייבת לבדוק בשעת וסתה. וכן לקולא, שדיה שעתה ^[155].

ומקשינן: והתניא: כל וסת שתקבענה מחמת אונס [וכגון שקפצה או שהוכתה] אפילו חזרה על עצמה אותה וסת - מחמת - אונס כמה פעמים - לא קבעה וסת!

ומדייקת הגמרא בלשון הברייתא:

מאי לאו, כוונת התנא באמרו "כל וסת שתקבענה מחמת אונס אינה וסת" - היא לשלול, ולומר שלא קבעה וסת כלל!? ^[156]

ולפיכך חוזרת בה הגמרא - לא זוהי כונת התנא של הברייתא.

אלא, כוונתו להשמיענו שבמקרה והיה וסת הקפיצות מורכב עם וסת הימים, שראתה בקפיצותיה ביום מכוון, נקבע הוסת המורכב [לימים ולקפיצות] בלבד בתור וסתה.

וזהו שאמר התנא - לא קבעה וסת לימים לחודייהו, ולא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו. אבל, [אלא] - קבעה לה וסת המורכב לימים ולקפיצות.

והוינן בה: מה משמיענו התנא באמרו שאשה הקובעת וסת המורכב לימים ולקפיצות אינה קובעת וסת לימים לחודייהו? והרי פשיטא שיש להתחשב גם בקפיצות, שהרי הן עיקר הגורם לראיית הדם ^[157].

ומבארינן: אמר רב אשי: החידוש של הברייתא הוא במקרה, כגון:

א. דקפיץ בחד בשבת, וחזאי.

ב. וקפיץ [לאחר מספר מסוים של שבועות] בחד בשבת, וחזאי.

ג. ואילו בשבת השלישית [לאחר שעברו פעם נוספת אותו מספר מסוים של שבועות] קפצה - ולא חזאי. ולחד בשבת, למחרת - חזאי בלא קפיצה!

מהו דתימא, כיון שבפעם השלישית לא היתה קפיצה ביום שראתה בו, אלא רק ביום שלפניו, אם כן איגלאי מילתא למפרע דדדוקא יומא הוא דקגרים לראייה ולא קפיצה [ולא אמרינן שהקפיצה של אתמול השפיעה על הראיה למחרת] - קא משמע לן התנא, באמרו שאין לחשוש לוסת הימים לחודייהו, דקפיצה נמי דאתמול גרמא. והאי דלא חזאי אתמול בשעת הקפיצה, הוא משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה. ולכן, נחשב וסת המורכב לימים ולקפיצות!

לישנא אחרינא:

אמר רב הונא: קפצה וראתה, קפצה וראתה, קפצה וראתה, קבעה לה וסת על ידי שלשת ראיותיה לימים ולא לקפיצות!

והוינן בה: היכי דמי?

אמר רב אשי: כגון דקפיץ בחד בשבת וחזאי, וקפיץ בחד בשבת וחזאי, ולחד בשבת אחרינא השלישי חזאי בלא קפיצה! ^[158] דהתם איגלאי מילתא דיומא הוא דקא גרים, וקובעת וסת לימים אף על פי ששתי הראיות הראשונות היו מחמת אונס דקפיצה, כיון שבפעם השלישית ראתה בלא קפיצה.

ונמצא שאין הלישנא אחרינא חולקת על הלישנא קמא, אלא מביאה את דברי רב הונא במקרה נוסף ^[159].

מתניתין:

במשנה זו מתבארים כמה דיני בדיקה.

א. אף על פי שאמרו: אשה שיש לה וסת ^[160] דיה שעתה! ואינה מטמאה טהרות למפרע, ולא חששו בה שמא יצא הדם לפני זמן הוסת - צריכה אותה אשה שיש לה וסת להיות בודקת אפילו שלא בשעת וסתה, ככל הנשים, [אם היא עסוקה בטהרות] ^[161] בכל יום, שחרית וערבית.

בדיקות אלו צריכה לעשות כל אשה, העוסקת בטהרות חוץ מן הנדה בשבעת ימי הנדות. שאין טעם לחייבה בדיקה שהרי היא טמאה כל שבעה בין תראה דם ובין לאו.

וכן, חוץ מן היולדת היושבת על דם טוהר, שגם אם תמצא דם הרי היא טהורה.

ב. וכן, אף על פי שאמרו שאשה שיש לה וסת דיה שעתה, אם היא עוסקת בטהרות היא חייבת להיות "משמשת בעדים", דהיינו: לבדוק עצמה לפני תשמיש ולאחריו ב"עדים" ["עד", היינו המטפחת שמקנחת עצמה בו. שהיא מעידה אם היה דם אם לאו].

החיוב לשמש בעדים הוא, כאמור, בכל אשה העוסקת בטהרות, חוץ מיולדת, היושבת על דם טוהר, שטהורה גם כשתראה דם. וחוץ מן הבתולה, הנבעלת לראשונה, שדמיה, דמי הבתולים, טהורים [ואפילו אם ראתה דם שהוא שונה מדם הבתולים יכולה היא לתלות זאת בדם בתולים, שיכול להשתנות משום התשמיש].

ג. וחוזרת המשנה ומסבירה את חיובי הבדיקה: ומה ששנינו "צריכה להיות בודקת", היינו פעמיים ^[162] צריכה להיות בודקת האשה העוסקת בטהרות - שחרית, ובין השמשות. [וטעם בדיקה זאת - שאם תראה דם באמצע היום היא תטמא למפרע רק את הטהרות שנגעה בהם לאחר בדיקת שחרית. אבל הטהרות שנגעה בהם בלילה, לפני בדיקת שחרית, הרי הן טהורות. שהרי בשחרית היתה טהורה בשעת הבדיקה ולא נטמאה אלא לאחר מכן. וכן תציל הבדיקה של בין השמשות, באם תטמא לאחריה, את כל טהרות היום שנעשו לפני הבדיקה] ^[163].

וכן חייבת לבדוק עצמה בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. והיינו, קודם שתשמש [עם בעלה] ^[164].

ד. יתרות עליהן [על אותן הנשים העוסקות בטהרות] - כהנות, שחייבות בבדיקה נוספת, בשעה שהן אוכלות בתרומה, שחייבות לבדוק עצמן בדיקה נוספת לפני אכילת התרומה.

רבי יהודה אומר: חייבות הכהנות לבדוק עצמן אף בשעת עברתן, לאחר שמסימות מלאכול בתרומה.

גמרא:

שנינו במשנה: כל הנשים טעונות בדיקה חוץ מן הנדה, דבתוך ימי נדתה לא בעי בדיקה.

אשה קובעת וסת כאשר היא רואה דם בהפרשים מסוימים.

במה דברים אמורים כאשר הקביעות הזאת היא מכח אורח האשה לראות דם בזמנים קצובים. אך אם היא רואה דם מ"מעין פתוח", שיש לתלות שראיית הדם עתה אינה נובעת מכח האורח לראות בזמנים קצובים אלא היא המשך יציאת הדם שהחלה לפני כמה ימים, אין אותה ראיית הדם נחשבת כראיה מחמת וסת האשה, ואינה מצטרפת לראיות אחרות.

ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מהו "מעין סתום" שהראיה בו קובעת וסת, ומה הוא "מעין פתוח" שאין קובעים בו וסת.

והוינן בה: הניחא לרבי שמעון בן לקיש, דאמר: אשה קובעת לה וסת בתוך י"א ימי זיבתה. אבל - ואין אשה קובעת לה וסת בתוך שבעת ימי נדתה! שפיר אמרו שלא תבדוק, היות ובימי נדתה היא טמאה בין כה וכה, וגם קביעות וסת חדשה לא תתחיל מראיה שתראה במשך שבעת ימי הנידות.

אלא, לרבי יוחנן, דאמר: אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, וכגון שראתה בא' לחודש דם והפסיקה לראות, וחזרה וראתה בתוך שבעת ימי נדתה, ראיה נוספת בה' בחודש, ראויה הראיה הזאת בה' בחודש להצטרף לעוד שתי ראיות, בשני החודשים הבאים, בה' לחודש, וליצור בכך קביעות וסת של ה' בחודש, על אף שבפעם הראשונה היתה הראיה בתוך שבעת ימי הנידות.

ואם כן למה אין הנדה חייבת לבדוק עצמה במשך כל שבעת הימים שאחרי ראיתה הראשונה? והרי אדרבה - תבדוק, דילמא קבעה לה וסת על ידי ראיה נוספת במשך שבעת ימי הנידות. שהרי יתכן שתצטרף ראיה זו לשתי ראיות שיהיו באותו היום בחודשיים הבאים, ותקבע לה וסת באותו היום!? ^[165]

אמר לך רבי יוחנן: כי אמינא אנא דאשה קובעת לה וסת אפילו בצירוף של ראיה שבתוך שבעת ימי נידה - היכא דחזיתיה לראיה זו שבתוך ימי נידה ממעין סתום!

וכגון, שראתה את הראיה הראשונה בא' בחודש, ואת הראיה השניה בא' בחודש הבא, אך בפעם השלישית היא הקדימה לראות כמה ימים לפני ראש חודש, וחזרה וראתה בא' בחודש, שאז אני סבור: על אף שהיתה הראיה השלישית [שבא' בחודש] בתוך שבעת ימי הנידה, היא מצטרפת לשתי הראיות הקודמות לקבוע וסת.

דהואיל ושתי הראיות הראשונות שהיו כל אחת בא' בחדש בתחילת קביעות הוסת, היו שלא בימי הנדות, אמרינן דאף הראיה השלישית בא' בחודש השלישי היא ראיה מ"מעין סתום".

דהיינו, שגם בפעם הזאת בא' בחדש הוא תחילת ראיתה. ומה שהקדימה וראתה בפעם הזאת כמה ימים לפני א' לחודש - הוא משום דהיו בה דמים יתרים, שהתפרצו לצאת עוד לפני הזמן הראוי לוסתה, שהוא א' בחודש.

אבל, חזיתיה מ"מעין פתוח" לא אמרי [שאם בפעם הראשונה היתה הראיה בתוך ימי נידות. וכגון שראתה בא' לחודש ופעם נוספת בה', ובחדשיים הבאים ראתה רק בה' לחודש, אי אפשר לצרף את ראיית ה' לחודש הראשונה שראתה אותה ב"מעין פתוח" [דהיינו, בתוך שבעת ימי נידתה], לשתי הראיות הבאות בה' לחודש, [על אף ששתי הראיות הבאות היו מ"מעין סתום", שלא ראתה בהן בימי נידותה].

ולכן, גם לרבי יוחנן לא בעי בדיקה בשבעת ימי הנידות כי גם אם תראה בשאר הימים אין הראיות הללו שהן מתוך מעין פתוח יכולות להצטרף לראיות הבאות ^[166].

שנינו במשנה: והיולדת היושבת על דם טוהר - אינה חייבת בדיקה.

קא סלקא דעתך: ש"היושבת על דם טוהר" אין הכונה שהיא כבר נמצאת בתוך ימי הטוהר עצמן, כי אם כן, אין חידוש בכך שאינה צריכה בדיקה, שהרי דמיה טהורים! אלא, משנתנו עוסקת במבקשת לישב על דם טוהר. שנגמרו ימי הטומאה ועומדים להתחיל ימי הטהרה, שאינה צריכה לבדוק כדי להבדיל בין הדמים הטמאים לדמים הטהורים!

והוינן בה: הניחא לרב דאמר שכל דמיה של יולדת, הטמאים והטהורים, ממעין אחד הוא, אלא שבשבוע הראשון ללידת זכר ובשבועיים הראשונים ללידת נקבה התורה טמאתו לאותו מעין וב"ימי הטוהר" הבאים אחריהם התורה טהרתו, שפיר אינה צריכה לבדוק כדי להבדיל בין הדמים. אלא, על אף שהיא שופעת דם בסוף ימי הטומאה וממשיכה את השפיעה לתוך ימי הטהרה היא יכולה לטבול ולהטהר, כי הדמים של עכשיו הם דמים טהורים.

אלא ללוי, דאמר שני מעינות הם, מעין טמא ומעין טהור, וכל עוד לא חדל המעין הטמא משפיעתו הרי דמיה טמאים, אם כן - תבדוק, ואפילו עברו יותר מז' ימים לזכר וי"ד לנקבה, עד שיסתם המעין הטמא ויפתח המעין הטהור. ואמאי פטורה היא מבדיקה? אדרבה, תבדוק, נחייבנה לבדוק בסוף ימי הטומאה, כי דילמא אכתי לא פסק ההוא מעין טמא ועדיין לא יכולים להתחיל ימי הטהרה?

ומתרצינן: אמר לך לוי: הא, משנתנו, מני?

הערות

^[154] כך פירשו רש"י והרז"ה. ולדבריהם מה שמבואר בברייתא המובאת להלן שלא קבעה וסת לקפיצות לחוד, היינו בגוונא שהוא מורכב לימים, אבל ודאי כל שקפצה ג"פ בימים מפוזרים קבעה וסת לקפיצות לחוד, וזו היא מימרא דרב הונא. ומכריח הרז"ה כן ממאי שלא הקשתה הגמרא לקפיצות לחוד פשיטא. ובתוס' [ד"ה אלא] דחו את פירש"י [ראה להלן ביאור קושייתם] ונקטו שוסת לקפיצות לחוד פשיטא לגמרא שאינה קובעת וכ"ד הרמב"ן והרשב"א.

^[155] הנצי"ב דקדק בדברי רש"י שלא נקט הקולא בוסת ש"דיה שעתה" אלא בקביעת וסת לימים אך לא בוסת לקפיצות. וביאר הטעם, שבקפיצות פשיטא שאין חשש קודם שהגיע שעת הוסת, אך מדברי התוס' להלן [סג ב ד"ה אכלה] העלה שבוסת לקפיצות מטמאה מעת לעת

^[156] תוס' מקשים לדעת רש"י, הרי אפשר לבאר הברייתא שאף שלא קבעה וסת לימים לחוד מכל מקום קבעה וסת לקפיצות. וברשב"א תמה על תמיהתם, שהרי גם לרש"י והרז"ה שיש וסת לקפיצות לחוד, זה רק כשאינו מורכב דוקא, אבל ראתה בהרכבה, ודאי שלא קבעה אלא בהרכבה. אמנם דעת הרשב"א דלא כרש"י, ופירש השקלא וטריא בגמרא דמאי דלא קבעה וסת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו היינו בהרכבה. כי שלא בהרכבה, בימים מפוזרין ודאי אין צורך לאשמועינן שלא קבעה וסת לימים, שכלל לא ראתה בימים שווים. ואם נפרש קושיית התוס' שהגמרא תתרץ שכוונת הברייתא שלא קבעה וסת לימים אלא לקפיצות לחוד כשראתה בימים מפוזרים, יש לתמוה, שהרי זה שלא קבעה וסת לימים אין צריך להשמיע כלל, כיון שלא ראתה בימים מסודרים. עוד מבואר בתוס' שלמדו בדעת רש"י דמאי דסבירא ליה שקובעת וסת לקפיצות לחוד זה אינו אלא לפי הסלקא דעתך בגמרא. אבל במסקנא, גם רש"י מודה שלא קבעה וסת לקפיצות [ראה הערה הבאה כיצד מוכח כן]. אך ברש"י מפורש [בד"ה קמ"ל] שקובעת וסת לקפיצות לחוד, ראה חידוד הלכות שתמה כן על תוס', והכריח ברש"י כדעת הרז"ה. וברשב"א מבואר, שאף לדעת רש"י והרז"ה שקובעת וסת לקפיצות, זה רק כשראתה בימים מפוזרים, אבל בימים מסודרים ליכא אפילו סלקא דעתך שתקבע וסת לקפיצות לחוד. אמנם בדיוק לשון רש"י נראה שלכל הפחות בסלקא דעתך אחזה הגמרא ששפיר קובעת וסת לקפיצות גם כשהיה מורכב עם ימים שבמימרא דרב הונא דפריך בגמרא אילימא לימים וכו' אלא לקפיצות פירש"י "כיון דראתה ג"פ על ידי קפיצה הורגלה לראיית קפיצה ובכל יום שתקפוץ מחזקינן לה ברואה ואם לא בדקה טמאה ואפילו שאר ימות שבת" עכ"ל היינו, אף שראתה בחד בשבת כל הג' פעמים מכל מקום קבעה לה וסת לקפיצות לחוד אפילו בשאר ימות השבוע, והטעם יש לומר ששונה וסת שבא על ידי אונס קפיצה מסתם וסת, שסתם וסת ענינה גילוי על טבע האשה מה הסיבה הגורמת לה לראייה שכל אשה יש לה סיבה מסויימת הגורמת לה לראייה. מה שאין כן וסת האונס אינו סיבה מחמתה אלא האונס גורם לה לראייה, ואף אשה שמסולקת דמים יכולה לראות מחמת אונס [ראה משנה לעיל ז ב]. ואם כן, ראתה ג"פ אחר קפיצה אף בימים מסודרים, יש לומר שסברה הגמרא בסלקא דעתך שקבעה וסת לקפיצות לחוד, שהאונס גרם לה לראייה, ולא קבעה וסת לימים כלל. ואפשר, שלכן הדגיש רש"י כאן שטעם קביעות וסת לקפיצות בג"פ הוא על ידי שהורגלה לראות, בשונה מכל וסת שהוא גילוי מילתא על טבע האשה שראייה על ידי קפיצה לא הוי רק אונס מחמת חולשת האשה אך אחר שראתה כן ג"פ כבר הורגלה לכך שתראה על ידי קפיצה. והרשב"א מקשה על רש"י ב' קושיות: א. היאך רש"י והרז"ה פירשו ברב הונא שקבעה וסת לקפיצות לחוד כשלא ראתה בהרכבה הא כשהקשתה הגמרא למאי אילימא לימים וכו' מבואר שרב הונא דיבר במורכב ואיך אמרינן בתירוץ הגמרא "אלא לקפיצות" דאיירי שראתה בלי הרכבה. ב. אם כרש"י והרז"ה היה לגמרא לפרש הברייתא דמאי דקאמר דלא קבעה וסת לקפיצות לחוד היינו רק במורכב אבל בלא מורכב קבעה דהא זהו מימרא דרב הונא. ולפי המבואר ברש"י מובן היטב. שבתחילה הבינה הגמרא שלרב הונא קבעה וסת לקפיצות אפילו כשראתה בימים מסודרים, ורק במסקנת הגמרא כשביארה את הברייתא שלא קבעה וסת לא לימים ולא לקפיצות הדרינן שבמורכב לא קבעה וסת לקפיצות לחוד רק במורכב, אבל ודאי שבימים מפוזרים קבעה וסת לקפיצות לחוד.

^[157] הרז"ה מוכיח מכאן ממאי דלא פריך קפיצות לחודייהו פשיטא, משמע שיש בזה חידוש דאיכא למימר שאף במורכב עיקר הגורם הוו הקפיצות, ולעיל נתבאר שלרש"י אכן סברה הגמרא כך. ובתוס' הקשו מכאן לרש"י, אמאי לא תירצה הגמרא "שלא קבעה וסת לקפיצות לחודיה כדקסלקא דעתך מעיקרא". ומבואר שלמדו ברש"י שלמסקנת הגמרא אין קובעת וסת לקפיצות. ובקושייתם הראשונה על רש"י הקשו למה לא תירצה הגמרא שלא קבעה וסת לימים אלא לקפיצות לחוד. והרשב"א תמה על תמיהתם, שבברייתא בהכרח אי אפשר לפרש כן דהא איירי שראתה בהרכבה שאם לא כן, אין כלל הוה אמינא שתקבע לה וסת ליומא, ואם כן, היאך אפשר לומר שתקבע לה וסת לקפיצה לחוד. ולהמבואר בהערה הקודמת יש לומר שתוס' הבינו ברש"י שהיה סלקא דעתך אף במורכב שתקבע וסת לקפיצות לחוד וע"ז הקשו מנלן לחזור בזה והמעיין בתוהרא"ש יראה מבואר כן. ולפי זה נראה שאין ראייה מקושיית תוס' שאינם סוברים כלל וסת לקפיצות בימים מפוזרים כיון שכל קושייתם ודחייתם לרש"י שלא קבעה הוא במורכב. ראה ברמב"ן שהקשה על רש"י כקושיות התוס' ותמהים האחרונים ממה שפסק הרמב"ן בהלכותיו שיש וסת לקפיצות. ולהמבואר אין כאן קושייה.

^[158] רש"י פירש שאין לה וסת באחד בשבת בלא קפיצה של אתמול. ומאידך אין לה וסת לקפיצה מדלא חזיא מאתמול בשבת. מבואר שלמסקנא אשה קובעת וסת לקפיצות בימים מפוזרים וכדעת הרז"ה. ובטעם הראשונים הסוברים שאין וסת לקפיצות נראה, שעל אף שבעצם בראתה אחר קפיצה יש לתלות שעיקר הגורם לראייה היא הקפיצה, ולפיכך תנן לעיל [ז ב] שאף על פי שסתם אשה שהוחזקה כמסולקת בראייה אחת יצאה מחזקת מסולקת, מכל מקום, בראתה מחמת אונס עדיין דייה שעתה ואף בראייה שניה, הרי דתלינן טפי שראייתה מחמת קפיצה מאשר לתלות ראייתה ביום זה כדרך רוב נשים דעלמא [וראה תוספתא פ"א ה"ב שאשה שאין לה וסת קבוע וראתה מאונס דייה שעתה], מכל מקום סברי הנך ראשונים, שקביעות וסת אין בכך, לפי שהוסת הוא גילוי על טבע האשה מהי סיבת ראייתה, אבל ראייה מחמת אונס, כקפיצה, לעולם היא מקרית מחמת חולשתה, וכדומה. ראה ש"ך [ס"ק מח] ובהגהות תפארת למשה תמה עליו. ולפי המבואר ניחא. שאדרבה, תלייה בקפיצה יותר מוכחת, רק הסיבה שאין קביעות וסת בכך הוא משום שאין זה טבע האשה.

^[159] כך גרס וביאר הגר"א [קפט כו], ולגירסא שלפנינו עולה מחלוקת בין הלשונות, שקפיצה אתמול אם קובעת וסת לימים או לא ראה רש" ש. והרמב"ם [איסו"ב ח ה] כתב, שאם קפצה בשבת וראתה למחר קובעת לימים, משמע לכאורה שפסק כלישנא בתרא וראה מגיד משנה. ראה הגהות מיימוניות [איסו"ב ח] שכתב, שאף אם אין וסת קבוע לקפיצות, אם קפצה ג"פ חוששת לוסת שאינו קבוע [הביאו הרמ"א קפז יז]. אך מדברי הר"ן [סו א] נראה לא כך. ראה סדרי טהרה [קפז כג] שביאר דהר"ן לא נוקט כן רק ברואה מחמת טבילה שאם נחשוש לג' פעמים תהא אסורה לעולם. וראה ערוך השולחן [קפט מז] שהקשה, היאך יתכן לחשוש לו כוסת שאינו קבוע, הרי חשש זה איכא רק כשחוששין שמא תקבע וסת, והרי הקפיצות לעולם לא יהא קבוע.

^[160] כך פירש רש"י. וכתב במעדני יו"ט שגרס "דיה" ולא "דיין". ובפתחי נדה כתב, שרש"י פירש כן רק מפני גירסתו במשנה, אך להלכה סובר כתוס' לעיל [י ב ד"ה דיין] ולהלן [ע"ב ד"ה משמשת לט א ד"ה והיולדת] כתבו שגם הארבע נשים שדיין שעתן [במשנה הקודמת ז, ב] צריכות לבדוק. אמנם דעת הסדרי טהרה בחידושיו [ד ב] והגרעק"א [במשניות ובתשו' נו] בדעת רש"י שאינו מצריך בדיקה אלא באשה שיש לה וסת. ואילו הרשב"א לעיל [ט א] צידד לחלק שארבע נשים אין בודקות אלא לטהרות ולא לבעליהן, ודחה, שלא הוזכר שם בגמרא אלא דין הטהרות, ומשמע שבודקת גם לצרכן, ולכן חילק ונקט שרק בתולה וזקנה צריכין לבדוק, אך מעוברת ומינקת אינן בודקות כי דמיהן מסתלקין תמיד. וכן דעת הרא"ש. וראה בתוס' להלן [לט א ד"ה והיולדת] העירו שהרי לעיל [ד ב] אמרו שחכמים תקנו לבנות ישראל לבדוק שחרית וערבית כדי להתיר טהרות מעת לעת, ואם כן, למה נשים שדיין שעתן בודקות? ותירצו, שבנשים אלו תקנו לבדוק רק כדי שלא תשתכח תורת בדיקה.

^[161] רש"י [ד"ה שחרית] נקט שכל המשנה עוסקת בבדיקת שחרית וערבית לטהרות, אך לבעלה אינה צריכה בדיקה אלא בשעה שעוברת לשמש את ביתה, וגם בדיקה זו היא רק משום מיגו שצריכה בדיקה לטהרות, כמבואר בגמרא [בע"ב]. ויוצא לשיטתו, שכל המשנה מיירי בעסוקה בטהרות. ויש לתמוה, אם כן, כל הדינים שבסיפא כתובים כבר ברישא, ומה נתווסף בסיפא. ראה רמב"ן שפירש, שהסיפא היא פירושא דרישא, וזה לשונו: מתניתין פירושי קא מפרש לה ואזיל, כיצד קתני, כיצד צריכה להיות בודקת פעמים ביום שחרית וערבית ואף על פי שלא שימשה כלל. וכיצד משמשת בעדים בודקת נמי, בשעה שהיא עוברת משאר עסקיה לשמש את ביתה ומשמשת בעדים. ועל כרחך, מדקתני בשעה שהיא עוברת לשמש, היינו עד שלפני תשמיש, ושמע מינה דצריכה בדיקה לפני תשמיש. אמנם ברש"י משמע קצת באופן אחר, שברישא החידוש הוא באשה שיש לה וסת, שמכל מקום צריכה להיות בודקת שחרית וערבית ככל הנשים. וסיפא קאי על כל הנשים. ושם מפרטת המשנה את דינן. אך הרמב"ם בפיה"מ כתב, שהרישא עוסקת בבדיקה לבעלה לאחר תשמיש [וכן פסק איסו"ב ד טז שכל הנשים טעונות בדיקה לאחר תשמיש מעיקר דין ויבואר בגמרא], ורק הסיפא עוסקת בבדיקת שחרית וערבית לטהרות, ובבדיקה קודם תשמיש בזמן שהיא עסוקה בטהרות. וראה עוד ברמב"ם פיהמ"ש תחילת פרק שני.

^[162] לשון "פעמיים" [בתוספת י'] נכתב כדי להדגיש שהכוונה לשתי פעמים, וכן ביארו המאירי והרא"ה [בדיני הפרישה] וראה מלאכת שלמה. אך הרמב"ם בפיה"מ כתב באלה השלשה עיתים וכו', והיינו שהסיפא היא המשך לרישא. אך עוסקת באשה אחרת [שעסוקה בטהרות], ולכן נקטה שלפעמים, בשעה שעוסקת בטהרות, דינה משתנה, וטעונה בדיקות שחרית וערבית.

^[163] לדעת תוס' והרשב"א שמשנתנו עוסקת גם בנשים שדיין שעתן, לכאורה לא שייך טעם התקנה לבדוק כדי להציל טהרות למפרע. וראה תוס' להלן [לט א ד"ה והיולדת] שחיוב בדיקתן הוא רק כדי שלא תשתכח תורת בדיקה מהן [שהרי רובן מסולקות רק לזמן, ושוב יחזור להם בעתיד]. וכ"כ תוס' הרא"ש כאן. והחזו"א [צז א] העלה מכך שהטומאה מעת לעת אינה קנס, אלא שהחמירו מחשש שמא תראה, אך כיון שבין כה וכה בודקת פעמיים, לא החמירו יותר מעת לעת, ומה שהצריכוה לבדוק פעמיים הוא שמא ראתה ונאבד העד.

^[164] הרמב"ן פירש לשון "עוברת" שעוברת משאר עסקיה לשמש את ביתה, וכלשון הסיפא "אף בשעת עברתן", ופירש"י שהם מסתלקות מלאכול בתרומה. אך הרע"ב פירש שמכינה את עצמה לשמש, והיינו מלשון עובר לעשייתן, שמשמעותו, שעומדת קודם תשמיש. וראה להלן שיש נפקא מינה בזה, אם מדובר דוקא בשעה שהיא ערה או גם כשהיא ישנה.

^[165] בתוס' רא"ש הקשה, היכן מצינו חיוב בדיקה לקביעות וסת, והרי לא חייבו לבדוק אלא לטהרות או לבעלה. ובערוך לנר כתב, כי רק במקום שיש לה חזקת טהרה ולא חיישינן שתראה אין חיוב בדיקה, אך כאן חזקת טהרתה הוא רק מצד הדין, ועלולה לקבוע וסת, וראה חזו"א [פה יג]. והכרתי [קפו ג] כתב, שבכל אשה אין צריך לתקן כי אם תראה מיד תבדוק, אך נדה ויושבת על דם טוהר אין דעתה על ראיותיה, ולכן מקשינן שיתקנו בדיקה לקביעת וסת. ובפתחי נדה עשה בזה מחלוקת ראשונים.

^[166] כך פירש רש"י בפירושו הראשון. ופירוש נוסף: "מעיין סתום" הוא כשראתה והפסיקה וחזרה לראות בתוך חמשה ימים, ואילו "מעיין פתוח" הוא באופן שראתה ברציפות כל הימים. ותוס' הקשו על פירושו הראשון שהרי רב פפא אמר להלן [לט ב] שאפילו אם ראתה בתוך חמשה ימי ראיתה קבעה וסת, ולכן פירשו ש"מעיין פתוח" הוא שראתה שלשה פעמים בא' בחדש ובה' בחדש, ומה ששנינו "חוץ מן הנדה" הוא כשראתה פעמיים בא' ובה', שאינה צריכה לבדוק בשלישי בה'. אך בפעמיים הראשונות צריכה לבדוק [וראה מהר"ם].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

continuously discharging menstrual blood, their time is sufficient for all their days of pregnancy and their time is sufficient for all their days of nursing. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei and Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon all say: They said that her time is sufficient only with regard to the first sighting of blood, but with regard to the second sighting, her status is like that of any other woman, and she transmits impurity for a twenty-four-hour period or from examination to examination.

§ The mishna teaches: And if she saw the first sighting as a result of unnatural circumstances, then even with regard to the second sighting her time is sufficient. Rav Huna says: If she jumped and saw menstrual blood, and again she jumped and saw menstrual blood, and a third time she jumped and saw menstrual blood, she has established a fixed menstrual cycle. The Gemara asks: For what occurrence has she established a fixed cycle? If we say that it is a cycle of days alone, this cannot be correct, as every day that she did not jump, she also did not see menstrual blood. Therefore, her cycle cannot be a mere pattern of days.

The Gemara explains: Rather, the established menstrual cycle is caused by jumps, i.e., by observing a pattern of jumping and seeing blood three times, she has established that jumping causes the onset of her menstrual period. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita: Any woman who establishes a pattern of seeing menstrual blood due to a recurring accident, even if the pattern repeats, still has not established a fixed menstrual cycle? An accidental menstrual pattern brought about by external causes does not create a menstrual cycle. The Gemara explains the difficulty: What, is it not correct to say that the baraita means that she has not established a fixed menstrual cycle at all?

The Gemara answers: No, the baraita means that she has not established a fixed menstrual cycle of days alone, nor of jumps alone, but she has established a fixed menstrual cycle for a combination of days and of jumps. In other words, she has established a fixed menstrual cycle when she jumps on specific days. The Gemara asks: Isn’t it obvious that she does not establish a cycle for days alone? Why is it necessary to state this? Rav Ashi says: It is necessary to teach this in a case where she jumped on Sunday and saw menstrual blood, and again she jumped on Sunday and saw menstrual blood, and then on the following Shabbat she jumped and did not see blood, but on Sunday, the next day, she saw menstrual blood without jumping.

Rav Ashi explains: Lest you say that the matter is revealed retroactively that it was the day that caused her to experience menstruation and not the jumping, and therefore she has established a menstrual cycle of menstruating on Sundays, regardless of jumping, the baraita teaches us that it was also the jumping of yesterday, on Shabbat, that caused the menstruation today, on Sunday. And as for the fact that she did not see menstrual blood then, that was because the time when jumping causes menstruation had not yet arrived.

The Gemara presents another version of Rav Huna’s statement. Rav Huna says: If a woman jumped and saw menstrual blood, and again she jumped and saw menstrual blood, and a third time she jumped and saw menstrual blood, she has established a fixed menstrual cycle for a pattern of days and not for a pattern of jumps. The Gemara asks: What are the circumstances? Rav Ashi says: This is referring to a case where she jumped on Sunday and saw menstrual blood, and then again she jumped on Sunday and saw menstrual blood, and then on the following Shabbat she jumped and did not see blood, but on Sunday, the next day, she saw menstrual blood without jumping. In that case there, the matter is revealed retroactively that it is the day that causes her to menstruate, not the jumping.

MISHNA: Although the Rabbis said that for a woman with a fixed menstrual cycle her time is sufficient and she does not transmit impurity retroactively, she is required to examine herself each day to ensure that she is ritually pure and will not impurify pure items that she is handling. All women must examine themselves each day except for a menstruating woman, whose impure status is known, and a woman after childbirth who is observing the period of the blood of purity, whose ritually pure status is known even if she experiences bleeding.

And even a woman with a fixed menstrual cycle engages in intercourse while using examination cloths to ascertain whether her menstrual flow began, except for a woman after childbirth who is observing the period of the blood of purity, and a virgin whose blood is ritually pure for four days after engaging in intercourse for the first time.

And she is required to examine herself twice each day: In the morning, to ascertain if she menstruated during the night, and at twilight, to ascertain if she menstruated during the day. And she is also required to examine herself at a time that she is about to engage in intercourse with her husband. The obligation of women of priestly families is greater than that of other women, as they are also required to examine themselves when they seek to partake of teruma. Rabbi Yehuda says: Even when they conclude partaking of teruma they are required to examine themselves, in order to ascertain whether they experienced bleeding while partaking of teruma.

GEMARA: The mishna teaches: All women must examine themselves each day, except for a menstruating woman. The Gemara explains: Such a woman does not need to examine herself, as during the days of her menstruation she does not need examination.

The Gemara raises a difficulty: This works out well according to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, who said that a woman can establish a fixed menstrual cycle even during the days that she has zava status, but a woman does not establish a fixed menstrual cycle during the days of her impurity due to menstruation, as any bleeding during these seven days is merely a continuation of her original menstruation. According to this opinion, it is well, and one can understand the mishna. But according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said that a woman can establish a fixed menstrual cycle during the days of her menstruation, let her examine herself, as perhaps she will establish a fixed menstrual cycle.

The Gemara explains that Rabbi Yoḥanan could say to you: When I say that a woman can establish a fixed menstrual cycle during the days of her menstruation, that applies only in a case where the first two instances of her fixed cycle were established when she first saw blood from a stopped source, i.e., she saw blood on those particulars days at the outset of her period. But when she first saw blood from an open source, i.e., when the first two instances that she experienced bleeding on those particular days was in the middle of her menstrual period, I did not say that she establishes a fixed menstrual cycle, and therefore there is no need for her to examine herself.

§ The mishna teaches: All women must examine themselves each day, except for a menstruating woman, whose impure status is known, and a woman after childbirth who is observing the period of the blood of purity. The Gemara explains: It may enter your mind that when the mishna mentions a woman who is observing the period of the blood of purity, it is referring to one who is finishing the period of impurity following a birth and is anticipating observing the period of the blood of purity. In other words, her days of impurity are ending and she is about to start her days `of purity, and the mishna is stating that there is no need for an examination to conclude her days of impurity before starting her days of purity.

The Gemara analyzes the mishna in accordance with this interpretation. This works out well according to the opinion of Rav, who said that blood after birth and blood of purity both come from one source, and the Torah deemed blood after birth impure, and the Torah deemed blood of purity pure. According to this opinion, it is well, and one can understand the mishna, since even if she emits blood continuously through the end of her days of impurity into her days of purity, the blood during her days of purity is pure.

But according to the opinion of Levi, who said that there are two distinct sources, one for blood after birth and one for blood of purity, she should be required to examine herself at the end of the period following birth, as perhaps that impure source of blood after birth had not yet stopped flowing. The Gemara explains that Levi could say to you: In accordance with whose opinion is this ruling?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא לקפיצות והתניא. פי' רש"י ז"ל דכל יום שתקפוץ מחזיקין לה רואה ואפילו בשאר ימות השנה ואין פירו' זה נכון דאי מעיקרא קס"ד דלקפיצות לחודייהו תקבע וסת הכי הוה לן לתרוצי בברייתא לא קבעה לה וסת לימים אבל קבעה לה וסת לקפיצות לחודייהו דמאי דקא אמרינן מעיקרא משנינן ועוד כי מקשינן לימים לחודייהו פשיטא לימא ליה לקפיצות לחודייהו קמ"ל.
אלא ה"פ אלא לקפיצות בימים קבעה והתניא אינה קובעת ומתרץ אינה קובעת לימים ולא לקפיצות לחודייהו פשיטא היא כדפרישית.

הכי אשכחן בנוסחי: לימים לחודייהו פשיטא אמר רב אשי כגון דקפץ בחד בשבת וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזא ולשבתא נמי קפצה ולא חזאי מהו דתימא איגלי מילתא דיומא הוא דגרים קמ"ל דקפיצה נמי גרמא ומשום דאכתי לא מטאי זמן קפיצה. וק"ל כיון דלימים לחודייהו פשיטא ליה וה"ה לקפיצות לחודייהו נמי דפשיטא ליה דלא קבעה כדפרישית קפצה בשבא ולא חזאי מאי מהני לן פשיטא ודאי דלא תיחזי אלא בימים וקפיצה ועוד מאי קא מקשי' ומאי קא אתי רב אשי לחדותי הא מימר קאמרינן בברייתא דלא קבעה וסתות לקפיצות לחודייהו. ואי תקפוץ בשבת לא תיחזי והלכך איצטריכא ליה לאשמועינן ימים לפום מאי דקא משנינן ואדרבא פשיטא דבעיא ימים וקפיצה.
ונראה שרש"י ז"ל גורס ולשבתא קפצא ולא חזיא ולמחר חזאי בלא קפיצה ומהו דתימא איגלאי מילתא דיומא הוא דגרים ולא קפיצה דהא בקפיצה בלא יום לא חזאי וביום בלא קפיצה חזאי קמ"ל דקפיצה דאתמול גרמא לראיה דהאידנא ומשום דאכתי לא מטאי זמן קפיצה לא חזא מאתמול וזהו הנכון.
ומיהו לישנא אחרינא אמרי לה להא דרב הונא ולא ידעינן אי פליגן לישני ולמדחי' לקמא איתמר בתרא או דילמא אע"ג דלאו הכי איתמר אלא האי תרווייהו איתנהו לענין מעשה ומסתברא כיון דוסתו' דרבנן לקולא נקטינן בהו והלכתא כתרי לישני ולקולא, ואחר שכתבתי זה מצאתי להרמב"ם פאסי ז"ל שהחמיר ובטלה דעתינו מפני דעתו.

מתניתין צריכה להיות בודקת וכו' ומשמשת בעדים וכו'. פירש מתני' פרושי קא מפרש לה ואזיל וכיצד קתני כיצד צריכה להיות בודקת פעמים ביום שחרית וערבית ואע"פ שלא שמשה כלל וכיצד משמשת בעדים בודקת נמי בשעה שהיא עוברת משאר עסקיה לשמש את ביתה ומשמשת בעדים וע"כ מדקתני בשעה שהיא עוברת לשמש היינו עד שלפני תשמיש וש"מ דצריכה בדיקה לפני תשמיש והעד (הג') [הב'] לפני תשמיש אי אפשר אלא לאחר תשמיש הוא וכדתנן אחד לו ואחד לה אלמא צריכה בדיקה בין לפני תשמיש בין לאחר תשמיש.
והיינו דאמרינן לעיל [דף ה' ע"א] שתי בדיקות אצרכוה רבנן חדא לפני תשמיש וחדא לאחר תשמיש ורמינ' למתני' דקתני והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה דהיינו עדים דקתני דאינון לפני תשמיש ולאחר תשמיש דומיא דמשמשת בעדים דהך סיפא [וכי תריץ] נמי לעיל גבי רישא דמתני' מעיקרא [אידי ואידי לאחר תשמיש] משום דקשיא להו קס"ד לפרושי ההיא דשני עדים דבסוף קא חשיב אבל בהך סיפא דכ"ע עד שלפני תשמיש קתני וכדמפרש עלה לקמן בגמרא.

אלא לקפיצות. פירש רש"י ז"ל דכל יום שתקפוץ מחזקינן לה לרואה אפילו בשאר ימות השנה וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל. והביא ראיה לדבריו, מדאקשינן הכא לימים לחודייהו פשיטא, מכלל דלקפיצות לחודייהו לאו פשיטא הוא, שהוא עיקר הגורם, דאי לא, ה"ל לאקשויי נמי לקפיצות לחודייהו פשיטא. ועוד הביא ראיה מדאמר רב הונא גופיה לקמן בריש כל היד (נדה טו, ב) גבי הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה לא שאנו אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות, דכיון דבמעשה תליא מילתא אימר לא קפיץ ולא חזאי, אלמא יש קביעות וסת לקפיצות בלא ימים ובמעשה בלבד הדבר תלוי. והא דפרקינן לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו, תריצתא דברייתא הוא ולא הויא אוקמתא לשמעתיה לאו הכי אוקמתא דשמעתיה דרב הונא דרב הונא לא איירי בוסת מורכב בימים וקפיצות, אלא בוסת פשוט של קפיצות בלבד בכל יום ויום המזדמן. וראיתי להרמב"ן ז"ל שהקשה דאם איתא דמעיקרא קס"ד דלקפיצות לחודייהו תקבע וסת, הכי הוה לן לתירוצי בברייתא לא קבעה לה וסת לימים אבל קבעה לה וסת לקפיצות לחודייהו, דמאי דאמרינן מעיקרא משנינן. ואין קושיתו מחוורת בעיני, דלכשתמצא לומר דאית ליה לרב הונא דאשה קובעת וסת בקפיצות לחודייהו, אי אפשר להעמיד בריתא בהכין, דעל כרחיך ברייתא בוסת מורכב בימים וקפיצות קא מיירי לדעת רב הונא, דאי בוסת פשוט של קפיצות כגון דקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחמשה בשבא וחזאי וקפצה בשבא וחזאי, בכי הא לא הוה צריכה ברייתא לאשמעינן דלא קבעה וסת לימים לחודייהו מתוך אונס של קפיצות, דכל כי האי גוונא אפילו ראתה בלא קפיצות לא קבעה לה וסת, דהא אין כאן ימים מסודרים, ואמאי קתני כל שתקבענה מחמת אונס לא קבעה לה וסת, אפילו בלא אונס נמי לא קבעה, אלא על כרחיך בוסת מורכב קאמר, וכיון שכן לא איפשר לתירוצי לא קבעה וסת לימים אבל קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, בוסת מורכב בימים ובקפיצות ליכא מאן דאמר קבעה וסת לקפיצות לחודיהו, ואפילו רב הונא מודה בה דלא קבעה אלא לימים וקפיצות אבל לעולם היכא דחזאי בקפיצות דמזדמנות, אפשר לומר דקבעה לה וסת לקפיצות לחודייהו בכל עת שתקפוץ. ומכל מקום אין דבריהם ז"ל מחוורים, דמדאקשינן עליה דרב הונא למאי אלימא לימים, אלמא בימים מסודרים הוא דמיירי רב הונא, דאי בשאינן מסודרים היכי איפשר דלימים קאמר, דהא לא חזאי בחד גוונא, אלא רב הונא בוסת מורכב נמי איירי בברייתא, ואפילו תאמר דאינהו ספוקי מסתפקי בעיקר מימריה דרב הונא, אכתי תקשי לן כי אמרינן בפירוקא דברייתא לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, אם איתא דרב הונא לקפיצות לחודייהו קאמר דקבעה לה וסת, לא הוה ליה למתרץ למסתם לישניה ולמימר לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, דהא ודאי משמע דמעיקרא הוה משמע לן דברייתא ורב הונא בחד גונא איירו, וכיון דלרב הונא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו ולבריתא לא קבעה, הוה לן לפרושי ולמימר הכא במאי עסקינן בוסת מורכב בימים ובקפיצות, והא קמ"ל דלימים לחודייהו או לקפיצות לחודיהו לא קבעה לה וסת. ועוד, דהא ללישנא אחרינא דרב הונא, בודאי רב הונא בוסת מורכב איירי, וכדאוקי רב אשי, אלמא אע"ג דרב הונא קפצה וראתה סתם קאמר, בשקפצה בימים מסודרים קא מיירי, ומינה ללישנא קמא נמי בכה"ג קא מיירי. והא דאקשינן בימים לחודייהו פשיטא לא אקשי' נמי לקפיצות לחודייהו פשיטא, היינו טעמא משום דקפיצות לחודייהו לאו פשיטא, אלא אדרבה צריכה רבה דאי לא, הוה אמינא דכיון דכל אימת דקפצה ראתה תקבע לה וסת קמ"ל, אבל ימים לחודייהו ודאי פשיטא דהא לא חזאי בלא קפיצה. ועוד בהא דפריך לימים לחודייהו לישנא יתירא הוא דקא דייק, לומר אמאי איצטריך למימר אלא לימים לחודייהו, דהא לאו בדידהו איסתפקא לן, אלא לכ"ע פשיטא דלימי' לחודייהו לא קבעה, ולא הוה ליה למתרץ למימר אלא לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, דהיא היא עיקר צריכותא דברייתא, ואסיקנא דלימים מי איצטריך כנ"ל. והא דאייתי ראיה מהא דריש פרק כל היד, אף היא אינה ראיה, דהתם נמי דביש לה וסת לימים וקפיצות קאמר. וכן פר"ח ז"ל שם במקומה, הילכך לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו כלל וכן דעת הראב"ד ז"ל וכן דעת ר"ח ז"ל אן.

אמר רב הונא קפצה וראתה דם. ולאחר כך וכך יום קפצה וראתה ועוד ראתה פעם שלישית בחשבון הימים ובקפיצה, קבעה לה וסת בימים ובקפיצות, אבל לימים בלא קפיצות לא, ובקפיצות נמי בלא ימים לא, דהא תניא כל שתקבענה לוסתה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת ע"כ. ומיהא דוקא וסת הבא מחמת אונסין, כגון קופצת וראתה ואי נמי אכלה פלפלים או שום וכיוצא בזה וראתה, שהאונס גורם לוסתה שיבוא, אבל וסת הנקבע באונסין הבאים מחמת הוסת, הרי הוא נקבע בהן, כגון שהיא רגילה לפהק ולהתעטש ורואה, או שחוששת בפי כרסה ובשיפולי מעיה וכיוצא בזה, וכדתנן לקמן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה (נדה סג, א) אלו הן הוסתות מפהקת מעטשת חוששת בפי כרסה ובשיפולי מעיה ושופעת וכמין צמר מורת אוחזין אותה וכן כיוצא בזה, וכל שתקבע לה שלשה פעמים הרי זה וסת, וטעמא שאין אלו גורמים, לוסת שיבא, אלא אדרבה הוסת גורם למקרים אלו שיבואו.

כגון דקפיץ בחד בשבא וחזאי וקפיץ בחד בשבא וחזאי ולשבתא קפצה ולא חזאי. כן נמצא בספרים מדוקדקים. ויש גרסאות אחרות שאין עולין כהוגן. ואפילו לגירסא זאת יש לדקדק כי קפצה בשבתא ולא חזאי, היכי תיסוק אדעתין דקבעה וסת לימים לחודייהו, והא מ"מ לא חזאי בחד בשבתא אלא תרי זימני. ונראה מדברי רש"י ז"ל דה"ג ולשבתא קפץ ולא חזאי ולחד בשבא חזאי בלא קפיצה, מהו דתימא כיון דאמש קפצה ולא חזאי והשתא חזאי בלא קפיצה, לא קפיצות הן עיקר אלא ימים קמ"ל דקפיצה נמי גרמה, והא דלא חזאי בשבתא משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה, והא דחזאי בחד בשבתא בלא קפיצה, לא יום בלבד גרם אלא קפיצה דאמש גרמה שתראה היום, דאמש נעקר הדם ע"י קפיצה וכד מטא זימניה, דהיינו חד בשבא יצא לחוץ. וכן נראה גירסה של הרמב"ם ז"ל.

הא דאמרינן בכולי שמעתין: דקפיץ לחד בשבא וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזאי. לאו דוקא, דאי חזאי בחד בשבא והדר חזאי בחד בשבא דלקמי', בכי הא ודאי לא קבעה לה וסת, משום דחד בשבא ניין דכיון הוה ליה בתוך ימי זיבה, וקי"ל דאין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבה, כדאיתא לקמן בפרק בנות כותים בסופו (נדה לט, א) אלא בחד בשבא וחד בשבא דנקט סימנא בעלמא הוא, כלומר שראתה בזמנים מסודרים, ואי נמי דוקא מיירי, כגון שקפץ בחד בשבא ולחד בשבא רביעי הדר וחזאי דהוה ליה פתח נדתה וכן כתב הראב"ד ז"ל.

הניחא לריש לקיש דאמר אין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה שפיר. איכא למידק ולריש לקיש מי ניחא תבדוק שאם תפסוק ותחזור ותראה בתוך ימי נדתה, חוששת נמי לאותו יום מיהא, כמו שהיא חוששת לוסת שאינו קבוע, דמדקאמר אינה קובעת, משמע דנהי דאינה קובעת הא מיחש חיישא, וכענין שאמרו בפרק בנות כותים (עא ) גמר' כל אחד עשר יום בחזקת טהרה, דמקבע הוא דלא קבעה הא מיחש חיישא. ועוד דאפילו תמצא לומר דבימי נדתה אפילו מיחש לא חיישא, דדמים יתירי הוא דאתוספו בה ואינו עיקר ראיה, מכל מקום תבדוק, דהא איכא שופעת או מדלפת שני ימים או יותר, והילכך הוו להו כולהו ימי ראיה בעונת הוסת וביום א' ושעה א' הילכך וצריכה לחוש לכל זמן המשכת הוסת, וא"כ תבדוק לראות כמה ימשך ומתי יפסק כדי לחוש לזמן המשכתו.
וי"ל דמהא שמעינן דאינה חוששת כלל לראיות שבתוך ימי נדה, בין בפוסקת בין בשופעת ומדלפת, שאין הולכים אלא אחר התחלת הוסת שהוא העיקר, ושאר הדמים תוספת דמים הם ואין חוששין להם דטפילה הן, ובהעקר העיקר נעקר הכל. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל וראיה לדבריו, מדתניא לקמן (נדה סג, ב) היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר כל הלילה שלה ואוקימנא לה דרגילה למחזי בסוף לילי, והא ודאי כל היכא דתני עם, לאלתר משמע, ואם איתא הוי ליה לר' יהודה למימר כל הלילה וכל היום שלה, דהא א"א דלא עיילא ראיה בתוך הנץ החמה קצת, ותתסר יממא ולילה. ועוד דסתמא קתני היתה למודה להיות רואה, ולא מפליג בין רואה ראיה מרובה לרואה ראיה מועטת, זו ראיה הביא הראב"ד ז"ל, ואע"פ שהוא סובר כסברא הראשונה, כן נראה יותר דההיא מכרעא כן, ושמעתין נמי הכי מוכחא. אלא דקשיא לי קצת מדאמרינן לעיל (נדה י, ב) דפוסקת הוי לה כשתי ראיות, אלמא ראייה שנייה שבתוך נדתה לאו בתר ראייה ראשונה שדינן לה, לומר דאין דמים אלא מחמת ראייה ראשונה אלא בראייה בפני עצמה חשבינן לה, ומעתה תחוש לה. ושמא נאמר, דהתם להחזיקה בדמים בלחוד הוא שאסרו, ומשום חומר דטהרות. ואי נמי אפילו לבעל ונפקא מינה לענין כתמים, דכיון דפסקה וחזרה וראתה אלמא מוחזקת דמים היא אבל מ"מ התחלת הוסת הוא העיקר לענין קביעות ואף לביאת האורח ובהסתלק העיקר יסתלק הטפל.

הא דאמרינן הכא: אשה קובעת וסת בימי זיבתה. ה"מ בדחזיתינהו ממעין סתום כגון דחזאי בתמניא בירחא ובתמניא בירחא ובריש ירחא ובתמניא בירחא דאע"ג דראייה שלישית קימא לה בימי זיבה, קבעה לה וסת, כיון דשתי ראיות קמאיתא חזיא ממעין סתום אידך דמים יתירי הוא דאיתוספו בה, כענין שאמרו ברואה בימי נדה.

א״ר יהודה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת כך הגרסא בכל הספרים וכן נראית גרסתו של רש״י שכתב וכן בפעם הג׳ כלו׳ דלישנא קלילא נקט וה״ה דבעיא פעם ג׳ דהא קיי״ל בוסתות כרשב״ג ואפשר דסרכא דלישנא דמתני׳ נקט דהוי כר׳ ומינה שמעינן בקפיצת שלישית לרשב״ג.

והא דקאמר קפצה וראתה. פרש״י ז״ל קפצה בחד בשבת וראתה קפצה בחד בשבת וראתה.

למאי אי לימים כלו׳ דקביעת וסת לימים לחודייהו כלו׳ לראות בכל חד בשבת ואפי׳ בלא קפיצה אמאי דהא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי אלא לקפיצת פי׳ הוא ז״ל שראתה ג׳ פעמים ע״י קפיצה בכל יום שתקפוץ מחזיקינן לה כרואה ואפי׳ בשאר הימים עכ״ל פי׳ לפי׳ ואפילו בשאר הימים שלא ראתה בהם עדין בקפיצה.

ולכאורה היה נראה מן הלשון דמיירי בשקפצה וראתה ג׳ פעמים ביום ידוע כגון בחד בשבת ואפ״ה קבעה וסת לקפיצת בשאר הימים אבל א״א לומר כן וכדאמרי׳ על ברייתא דבסמוך דכי קבעה וסת מורכב בקפיצת וימים מסויימים לא קבעה וסת לקפיצת לחודייהו לכך יש לומר דמרן ז״ל בקפיצת דימים מסויימים שאינן מכוונים מיירי ואפ״ה קבעה וסת לקפיצת לכל הימים ואפילו בשאר הימים שלא ראתה בהם כלל בקפיצה וא״ת דהא כי פרכינן על רב הונא ואמרינן אי לימים ע״כ בימים מכוונים שמעינן לה והיכי היה מוקמינן לה עכשו בימים שאינם מכוונים וי״ל דאנן נקטינן כל מאי דאפשר וכל חדא וחדא כדאיתא דבמאי קאמ׳ רב הונא שקבעה לה וסת אי לימים לחודייהו וכגון שראתה בימים מכוונים כל יומא בלא קפצה ולא חזאי אלא לקפיצת לחוד וכגון שלא ראתה בימים מכוונים.

והתניא וכו'. ומיהו הא ק׳ טובא דכיון דאמרינן דלרב הונא קבעה וסת לקפיצת בלא ימים כי פרכינן עליה ממתניתן אמאי פרישנא דקבעה לה וסת לחפיצת לימים ולא לקפיצות לחוד ולא לימים לחוד ולא פרישנא דקבעה וסת לקפיצות לחוד וכדרב הונא דהכי אורחא דתלמודא דהא לקיומא לדרב הונא במאי דאמרי׳ לקפיצת אתינן וי״ל שהרי א״א דהא מתנית׳ לא קתני דקבעה וסת אלא לא קבעה לה וסת ואתא לאשמועינן דלא קבעה לה וסת לימים לחוד כדאמרינן לקמן בסמוך. וא״כ ע״כ כשראתה בימים מכוונים וכדפרשנא לקמן ואלו לימים שאינן מכוונין פשיטא דלא קבעה וסת לימים לחודייהו. וא״ת מ״מ כיון דתנא דמתני׳ לא תנא לן קביעות וסת לקפיצות אלא וסת מורכב לימים וקפיצות וכשקפצה וראתה בימים מכוונים מנא ליה לרב הונא דאשה קובעת וסת לקפיצות לחודייהו כשקפצה וראתה בימים שאינן מכוונים וי״ל דתנא לא נחת אלא לאשמועינן דבוסת מורכב לא קבעה וסת לימים ומשום צריכותא דלקמן ואנן הא דאמרינן דקבעה וסת לימים וקפיצות ולא אמרינן דכיון דמחמת האונס לא קבעה ומשום הכי בא רב הונא ואמר דמחמת האונס הוא קבעה ואפי׳ לקפיצת לחוד ככל הימים אם קבעה אותו בימים שאינן מכוונים וכ״ש שקבעה אותו מורכב לימים וקפיצות אם קפצה וראתה בימים מכוונים ולהאי שיטה דרש״י ז״ל אתיא כפשוטה הוא דאמרינן בפ׳ כל היד לא שנו אלא שיש לה וסת לקפיצות דמשמע כפשוטה דאשה קובעת וסת פשוט לקפיצות לחודייהו ומיהו עדין קשה בלשונו של רש״י ז״ל למה פירש מימרא דרב הונא כשראתה בחד בשבת בחד בשבת דהא אוקימנא מימרא לקפיצות לחודייהו וכשראתה ג׳ פעמים בימים שאינם מכוונים וי״ל דמימרא דרב הונא בתרוייהו איתא אלא דאנן פרכינן דאי לקפיצות לחוד קא תניא וכו׳ ואנן מפרשי׳ דלעולם מימרא דרב הונא לקפיצות או לקפיצות לחוד וכדאמרינן או לקפיצות עם הימים דהא דתניא אלא קבעה לה וסת היינו דכל שראתה אותו מורכב היינו שלא קבעה לה וסת לא לימים לחוד ולא לקפיצות כנ״ל לתרץ לשונו של רבי׳ ז״ל וכן דעת הר״ז הלוי ז״ל.

אבל אחרים מרבותינו הצרפתים ושאר המפרשים ז״ל פי׳ דודאי מימרא דרב הונא בוסת מורכב וה״פ למאי אי לימים לחוד הא כל יומא דלא קפצה לא חזאי ואי לקפיצות נמי הא תניא וכו׳ ופריש׳ לא ימים לחוד ולא לקפיצות אלא לימים וקפיצות וכדרב הונא אבל לקפיצות לחוד לא קבעה לעולם ואפי׳ קבעה וראתה בימים שאינם מכוונים וההיא דפ׳ כל היד לישנא קלילא ופירוש׳ דקבעה לה וסת לימים וקפיצות אלא דנקט לישנא דנקטי הכי כדרב הונא. וא״ת וכי פרכינן בסמוך לימים לחוד פשיטא אמאי לא פרכי׳ נמי אי לקפיצות לחוד פשיטא דבשלמא לפרש״י ז״ל לא נקטי לה משום דזמנין דקבעה וסת לחוד כגון בימים שאינן מכוונים הילכך מרגלי׳ לה כדי שלא יטעה אלא בלשונינו וי״ל דחדא מנייהו נקט וכאלו אמרינן ימים מאן דכר שמייהו דאנן לא הוה פרכינן לעיל מבריתא אלא לקפיצות וה״ל למימר לא קבעה לה וסת לקפיצות לחוד אבל קבעה לה וסת לימים וקפיצות ולמה הוצרך לומר לא קבעה לה וסת לימים ופרכינן דאדרבה הא אצטריכא ליה לאשמועינן וכמפרש ואזיל וזו היא שיטת הראב״ד ז״ל ורבי׳ הגדול ז״ל וכן דעת ר״ח ז״ל לקמן פי׳ כל היד:

כגון דקפצה בחד בשבא וחזאי קפצא בחד בשבא וחזאי. פי׳ לאו בתרי חד בשבא רצופים דא״כ הויא לה ראיה שניה בימי זיבה ממעין פתוח ואין אשה קובעת וסת בכך כדאיתא לקמן בשלהי פ׳ בנות כותיים אלא לומר שראתה מעשרים לעשרים יום בחד בשבא וזה ברור וכן כתבו בתוס׳ ובנמוקי הראב״ד.

ה״ג כגון שקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי ולשבתא קפצה ולא חזאי ולמחר חזאי בלא קפיצה מ״ד איגלאי מילתא דיומא הוא דקא גרים וכו׳. וזו ג׳ רש״י ז״ל ויש שאין גורסין ולמחר חזאי בלא קפיצה וליתיה כלל דהיכי הוה תיסוק אדעתין דקבעה וסת לימים לחודייהו כלו׳ לחד בשבא והא לא חזיא כי אלא תרי זמנא דהא ודאי ראיה דחזאי בשבתא לא קבעה וסת לחד בשבא אלא הגרסא שכתבתי היא עיקר.

חוץ מן הנדה ובתוך נדתה לא בעיא בדיקה. פי׳ לא בעיא בדיקה ואפי׳ לקבוע וסת דאלו לגופא פשיטא דהא נדה היא והיינו דאמ׳ הניחא לר״ל דאמר אשה קובעת וסת בימי זבתה וכו׳ עד כי אמרי אנא היכא דחזיתיה ממעין סתום אבל ממעין פתוח לא אמרינן פי׳ מעין סתום הוא שהיו שתי ראיות ראשונות בתחלת ימי נדה אפי׳ היתה ראיה ג׳ הגומרת עיקר הוסת בתוך ימי נדה וכגון דחזאי בריש ירחא ובריש ירחא ובתמניא דירחא ובריש ירחא דמשום דראיה דתמניא דירחא הסמוכה לראיה ג׳ דריש ירחא בתרא חשבי לה לגבי הא לתוספת דמים בעלמא דקדים ואתא אהדרורא דאורחא ומעין פתוח הוא כשהיה אחד משתי ראיות ראשונות בתוך ימי נדה ואפי׳ היתה ראיה ג׳ בתחלת ימי נדה כגון דחזאי בריש ירחא ובחמשא דירחא וחמשא בירחא חמשא דירחא דבהא לא קבעה וסתה. א״נ בחמשא דירחא וריש ירחא וחמשא בירחא ובחמשא בירחא וכ״ש היכא דחזאי בריש ירחא וחמשא בירחא ובריש ירחא וחמשא בירחא וחמשא דירחא דשתי ראיות ראשונות היה ממעין פתוח וכן מתפרש בפ׳ בנות כותיים ולענין הקובעת וסת בימי זיבתה היה נר׳ דבין לר״ל ובין לר״י אשה קובעת בהם וסת ואפילו ממעין פתוח דהא מעיקרא כולו נתייהו בימי נדה במעין פתוח והוה שמעינן ליה ואפ״ה קאמרי תרוייהו דקובעת וסת בימי זיבתה אבל אין לפרש כן דהא שמואל אמר להדיא בפ׳ בנות כותים גבי משום כל י״א בחזקת טהרה שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה ואפליג אדר״ל ור״י היכי לא מדכר ליה תלמודא כלל בכלה מכילתין אלא ודאי דלא פליגי וההיא דשמואל במעין פתוח והא דהכא ממעין סתום וכדאסיק׳ דבימי נדה ואמסקנא דסוגיין אית לן למסמוך ומעין פתוח דימי זיבה כגון דקבעה וסת בתמניא דירחא והוא חדא משתי ראיות ראשונות בתוך ימי זיבה דחזיא בריש ירחא ובתמניא ירחא ומעין סתום דהוי שתי ראיות ראשונות במעין סתום כגון דחזיא בתמניא דירחא ובריש ירחא ותמניא בירחא וכמו דפרישי׳ בימי נדה וזה דעת הראב״ד ז״ל ומקצת רבותי׳ הצרפתים ז״ל ואם יש מהם מי שסובר דהא דר״י ור״ל פליגי אדשמואל ולית הלכתא כותיה ודעת רבי׳ כלשון הראשון.

ושמעינן מסוגין תרתי חדא דכל היכא דלא קבעה וסת בימי נדה אפי׳ מיחש נמי לא חיישא לבדוק עצמה באותו יום ולראות אם היא משכה וסתה דאי לא אכתי היכי קתני חוץ מן הנדה תבדוק משום דחוששת לראיתה ואע״ג דבההיא דשמואל אמר דאע״ג דלא קבעה וסת בימי זיבה מיחש חיישא כדאיתא התם שאני ימי זיבה שאין המעין פתוח כל כך אבל בימי נדה שהמעין פתוח אפי׳ מיחש לא חיישא תו ש״מ שכל אשה שקבעה וסת בראיה גדולה ששפעה מקצת היום ומקצת הלילה או יותר או בהפך אין לה לחוש להפרשת עונה דוסתה אלא העונה שבה התחילה ראיתה או יום או לילה ואם בדקה בו והיא טהורה אין לה לחוש יותר דאי לא תוך נדתה תבדוק שמא היא שופעת או מזלפת שהיא כשופעת וחשיבה חדא ראיה וראוי לה לעשות הפרשה בכולה ולעקור את כלו כשיחזור ותעקור וסתה אלא ודאי דהכל הולך אחר התחלת הראיה בין להפרשת עונה בין לעקירת הוסת שאם היא יודעת ודאי נעקר הוסת ג׳ פעמים שלא בעונת התחלתו נעקר לגמרי ואעפ״י שאינה יודעת אם נעקר בסופו והכי משמע מהא דתניא לקמן במכילתין היתה למודה לראות עם הנץ החמה ר׳ יהודה אומר כל הלילה שלה ואוקימנא דרגילה למחזי בסוף לילא והתם סתמא קתני ואפי׳ ראיה גדולה ואחר לה והם תקוניה להשתהותה עם בעלה ועיוותיה להוציאה ממנו שאם בדקה ג׳ פעמים ולא ראתה הרי היא מותרת לו ואינה צריכה עוד שום בדיקה בשעת תשמיש יותר משאר הנשים ואם ראתה הרי היא אסורה לו ויוציא שכבר הוחזקה לראות דם בשעת תשמיש ואסורה לו ואין לה לא כתובה ולא תנאי כתובה וכההיא דתניא לקמן במכילתין בריש פ׳ תינוקת ונמצא גט בטל ובניה ממזרים כבר פי׳ במס׳ גיטין על מתני׳ דהמוציא את אשתו משום שם רע ומשום אילונית לדעת ר״י ז״ל דלאו דוקא גט בטל ובניה ממזרים אלא דאיכא לעז מיהת ובודאי דהתם לא אמרו לא יחזיר משום האי לעז אלא כשאמר לה משום אילונית או משום שם רע אני מוציאך וכדאיתא התם בהדיא ואע״ג דלא כפליה לתנאיה בהכי סגי להוציא לעז ואע״ג דלר״מ כל דלא כפילה לתנאיה לא מהני ולפי׳ א״ל הוי יודע וכו׳ כדאיתא התם ואפשר דה״ה להא דהכא ויגיד עליו ריעו. או אפשר הוא דהתם לפי שמוציאה בכדי משום רנון שם רע בעלמא ומשום חשש אילונית בלא סימנין דעקרה שהרי נמצא שאינו שם רע ואם לזה אדם חושש ומגרש לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה ויכול היה לקיימא בהתר גמור ולפי׳ כל שלא אמר כלום בשעת גרושין אינו יכול לקלקלה דודאי לא משום שם רע מגרש לה אלא עילה מצא אבל בכאן שאין לה וסת ויש חשש איסור חמור בקיומה אפי׳ לא אמר כלום כשגרש רגלים לדבר שמפני כן גרש ויכול לקלקל לה ולפי׳ לא פירשו בכאן שצריך שיאמר לה כן כשמגרש וזה דעת התוס׳ ונר׳ עיקר.

אלא לקפיצות. פרש"י לקפיצות לחודייהו. וקשה לפירושו א"כ מאי פריך בתר ימים לחודייהו פשיטא לישני ליה דאתא לאשמועינן דלקפיצות לחודייהו לא קבעה לה וסת כדהוה ס"ד מעיקרא. וע"ק כיון דלא קאי האי דקאמר מעיקרא אלא לקפיצות הוה ליה לשנויי בתר דפריך ליה מברייתא אלא לקפיצות ולימים הלכך נ"ל הא דקאמר לקפיצות היינו לקפיצות עם הימים אבל לקפיצות לחודייהו הוה פשיטא ליה דלא קבעה מידי דהוה אימים לחודייהו:

אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת. הקשה הר' יעקב מאורליניש דהכא אמרינן דאע"פ דדייה שעתה צריכה להיות בודקת. וגבי י"א יום שבין נדה לנדה אשכחן איפכא דתנן פרק בנות כותים כל י"א יום בחזקת טהרה ואמרינן בגמרא למאי הלכתא אמר רב יהודה לומר שאינה צריכה בדיקה. ותניא התם בשומרת יום מטמאה מעת לעת וי"ל דהנך מהכא מן הדין כיון דדיין שעתן כ"ש דלא בעו בדיקה אלא משום שלא תשתכח תורת בדיקה. אבל גבי י"א יום אם לא תבדוק עכשיו תבדוק לאחר מכאן:

תבדוק דלמא קבעה לה וסת. תמיה לי דבדיקה כזו לא אשכחן שתקנו חכמים שתהא אשה צריכה לבדוק שמא קבע לה וסת דא"כ אפילו אשה שאינה עסוקה בטהרות תבדוק בכל יום שמא תקבע לה וסת וצ"ע:

ממעין פתוח לא אמרי. לאותו לשון שפרש"י כשהראיות ראשונות בימי נדה היינו פתוח קשה למאי דבעי למימר בסוף בנות כותים דאפילו כי האי גונא אמר רבי יוחנן א"כ תקשי ליה מתני' הלכך לשון שני עיקר:

בפרש"י בד"ה ממעין סתום כו' בתוך ימי נדתה כי מתניתין דלא מיירי בתחלת נדה כו' עכ"ל מהרש"ל מחק מפרש"י מן דלא מיירי כו' עד חוץ מנדה ונראה שיש לקיים נוסחות ישנות שבפרש"י ופירוש לפירושו דהוצרך תלמודא לאוקמא מתניתין בתוך ימי נדות ומודה ר"י במעין פתוח ולא סגי ליה בתחלת נדות דהיינו ביום ראשון לנדתה דלא צריכה בדיקה כיון דכבר הוקבע אותו יום משום דמשמע ליה לתלמודא דלא מיירי דוקא בתחלת נדה דהא לא מפליג בה וסתמא קתני כו' דמשמע נמי בתוך ימי נדתה דלא צריכה בדיקה ולכך הוצרך למימר דמודה ר"י במעין פתוח ואע"ג דבלאו הכי א"א לומר דאיירי בתחלת נדה דא"כ תקשה מאי למימרא כדאקשינן לקמן גבי יושבת מכל מקום נראה לו מדלא אסיק תלמודא נמי הכי אי בתחלת נדה מאי למימרא משמע דבלאו הכי ליכא לאוקמא בתחלת נדה כפרש"י משום דסתמא קתני וחדשים מקרוב באו בדפוס שהגיהו ואיירי בתחלת נדה כו' ואולי הבנת המגיה תחלת נדה הוא תחלת וסת ובכל זאת א"א להולמו דאי משום דסתמא קתני מיירי נמי בתחלת וסת מה"ט נמי ע"כ דמיירי נמי בסוף וסת דהיינו מעין סתום כיון דלא מפליג ביה מידי ואם כן אמאי אינה צריכה בדיקה אבל נוסחות הישנות נכונות כמ"ש:

תוס' בד"ה ממעין סתום פירש רש"י כו' ומעין פתוח כגון שהראיות כו' היו בתוך ימי נדה או כ"ה בירחא וריש ירחא או ריש ירחא וה' בירחא כו' עכ"ל כצ"ל ורצה לומר שכתבו ב' דרכים בציור מעין פתוח הראשון הולך בדרך שצייר רש"י מעין סתום ציירו התוס' ההפך ממנו מעין פתוח שהוא בראשונה כ"ה בירחא וריש ירחא וכן בשניה ובשלישית לא חזאי אלא ריש ירחא והציור הב' הוא שכתב ג"כ רש"י במעין פתוח ריש ירחא וה' בירחא וכן בשניה כו' וק"ל:

בא"ד כפי' אחר דרש"י דפי' שראתה אבג"ד רצופין בג' חדשים ראשונים עכ"ל בראתה בא' מג' חדשים אבג"ד נמי סגי וכפרש"י דבג' חדשים כו' נמי ר"ל בא' מג' חדשים וק"ל:

בגמ' לישנא אחרינא וכו' ובשבת קפצה ולא חזאי ולחד בשבת אחרינא חזאי וכו'. נראה דלא גרסינן אחרינא:

בתוס' ד"ה אלא לקפיצות וכו' וקשה דא"כ לישני וכו'. ר"ל ולמה משני לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו אבל קבעה וסת לימים ולקפיצות ה"ל לשנויי דקבעה וסת לקפיצות לחודייהו ולא באה הברייתא למעוטי אלא לימים לחודייהו וכ"ת לימים לחודייהו פשיטא הא איכא לשנויי כגון דקפיץ בחד בשבת וכו' כדמשני בתר הכי ולמה חזר מסברת המקשן דהוה ס"ד כדברי רב הונא דקבעה וסת לקפיצות לחודייהו אע"ג דלא קבעה וסת לימים לחודייהו והשתא דמשני דברייתא אתי למעוטי דלא קבעה וסת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו כשפריך לימים פשיטא לא אצטריך לשנויי אמר רב אשי כגון דקפיץ בחד בשבת וכו' אלא ה"ל לשנויי דאתא לאשמועינן הברייתא דאף לקפיצות לחודייהו לא קבעה וסת כיון דלפרש"י לקפיצות לחודייהו לא הוה פשיטא וק"ל:

ד"ה ממעין סתום וכו' ומעין פתוח כגון שהראיות הראשונות של וסת היו בתוך ימי נדה כגון ריש ירחא וה' בירחא וכן בשניה ובשלישית ראתה בחמש בירחא וכו' והא דכתוב בספרים אי כ"ה בירחא וריש ירחא ובו' דברי מותר הם הגם שיש ליישבו והכל אחד הוא דכשראתה בתחלה בכ"ה לחדש ואח"כ בראש חדש שאחריו וכן בשניה ובשלישית ראתה בר"ח ולא בכ"ה שלפניו א"כ הוי ג"כ ראיות הראשונות בימי נדה וק"ל:

בא"ד וי"ל דאיהו מפרש מעין פתוה דחזאי ג' זימני וכו'. ר"ל ובזה איירי מתני' דלא מצרכה בדיקה אבל אי חזאי תרי זימני ריש ירחא וה' בירחא ובשלישי ראתה בה' בירחא ולא ראתה בריש ירחא זה מקרי מעין סתום וקבעה לה וסת ולמאי דפרישית וכו' ע"ל בתוס':

ברש"י ד"ה ובתולה שדמיה טהורים וכו' ואפי' נשתנו מראה דמיה וכו'. לכאורה משמע דרש"י מפרש הכא כלישנא אחרינא שכתב רש"י לקמן בשמעתין ע"ש:

גמ' ובשבת קפצה ולא חזאי כל זה נמחק. ונ"ב דעת הרמב"ם והרמב"ן שלישנא אחרינא חולק על לשון ראשון ממש וא"כ אחרינא דקאמר הכא לאו דוקא או מ"ה קאמר אחרינא כלומר ששנתה מן החד בשבת הראשונה שראתה דוקא בקפיצה אבל הרשב"א כתב שהלישנא אחרינא אינו חולק ואיירי שבשבת לא קפצה ודו"ק עיין במגיד משנה:

שם בפיסקא והיושבת על דם טוהר קא סלקא דעתא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לימים ולקפיצה כו' על ידי קפיצה הס"ד:

בד"ה והיושבת על כו' טהור הוא הס"ד:

בד"ה ומשמשת כו' ולאחר תשמיש הס"ד:

בד"ה ובעלה כו' דמים שלה הס"ד:

בד"ה ממעין כו' כגון דחזאי ריש ירחא כו' כצ"ל:

בא"ד מן דלא מיירי כו' עד חוץ מן הנדה כל זה נמחק. ונ"ב בס"א אינו:

בא"ד לא מהניא ראיה דרביעי בחדש כו' כצ"ל:

בד"ה מבקשת כו' היא טמאה הס"ד:

תוס' בד"ה ממעי כו' בתוך ימי נדה או ריש ירחא כצ"ל והשאר נמחק. ונ"ב בס"א אינו:

גמרא הא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי. ר"ל כל היום דא' בשבת בעוד דלא קפצה לא חזאי:

שם ל"א אר"ה קפצה וראתה כו'. להפוסקים דל"ג לקמן בדר"א ובשבת קפצה ולא חזאי. כי היכי דלא ליפליגי הני תרי לישני אהדדי עי' הגר"א ז"ל סי' קפ"ט סקכ"ה. נ"פ דל"ג הכא ג"כ פעם ג' קפצה וראתה. וכ"מ בדברי חמודות לקמן בפ' האשה אות ב':

תד"ה אלא. עי' כה"ד. ולעד"נ מלשון רש"י סד"ה קמ"ל דלא הדר ביה מהא דלקפיצה לחודה קבעה. והא דקמשני לא קבעה כו' ולקפיצות לחודייהו הוא לפי דמסיק ר"א. דאל"כ תיקשי לימים פשיטא דלא קבעה:

במשנה ופעמים צריכה להיות בודקת כו'. וכ' התוי"ט פירושא דצריכה כו' דרישא והכא תני ג"כ ובשעה שהיא עוברת לשמש א"ב. וא"כ ע"כ הא דתני ברישא ומשמשת בעדים היינו לאחר תשמיש. ואחד לו וא' לה וכפי' והמשמשת בעדים דר"פ לתירוץ ראשון שבגמרא לעיל (ה) וכ"נ שתפסו לעיקר הא"ר שם. ודלא כהרע"ב שפי' שם כתירוץ השני. וכן דלא כפירושו ופרש"י על הא דומשמשת בעדים דהכא. והרווחנו בזה שלא נצטרך למה שפרש"י לקמן (בע"ב) בד"ה כאן שלא שמשה "ולפני תשמיש ה"ט דל"ב בדיקה כו'" הביאו ג"כ התוי"ט. דלדברינו באמת בעיא בדיקה לפני תשמיש לפי דקדוקו דרבא שם מדלא מפיק ברישא בתולה שדמיה טהורין. והתם נכלל נמי עד שלפני תשמיש כדאמרן. ונכון בעז"ה:

ד"ה אע"פ. באשה שיש לה וסת. וכן פי' בהא דומשמשת בעדים. ונראה שדחקו לשון דיה שעתה ל"י דנקט וכמו שפי' לעיל (י ב) בד"ה וסיימת בחדא. ולמש"כ התוס' שם אין זה דיוק. וכן פירשו לעיל (דף ד ב) ולקמן (בע"ב) ד"ה ומשמשת דקאי על הד' נשים ג"כ:

ד"ה אלא ללוי. לעולם היא טמאה עד שתפסוק כו'. כצ"ל:

גמ׳ כל יומא דלא קפיץ וכו׳. נ״ב שמא מתוך שהקפיצה מעשה גבר בא בלשון זכר:

תוס' ד"ה קפצה וראתה ג' זימני גרסינן וכו'. ע"ל לט ע"ב תוספות ד"ה אלמא:

ר"י ור"י ור"ש אומרים לא אמרו דיין שעתן וכו' יש להקשות מאי שייטי' דר' יוסי הכא. הא ע"כ לא פליג ר"מ אלא משום דס"ל העיבור וההנקה גורמים מש"ה ס"ל דיין כל ימי עיבורן ומטעם שכתבו תוס' ד"ה דיין וכו' המסתלקין עדיין קיימין כו' עי"ש משא"כ לר' יוסי דס"ל דמעוברת ומינקת בעינן העברת ג' עונות א"כ לדידיה כ"ע מודים דאי חזרה וראתה ב' פעמים מטמאה מעל"ע ולא יחלוק אדם על זה. ע"כ נראה מזה ראיה לרמב"ם דס"ל ר"י ות"ק לא פליגי כלל ולכ"ע בתחלת ימי עיבורה או מניקתה דיה שעתה אלא שאם ראתה ראיה א' שאז אם היתה רואה עוד ראיה אחרת היתה מטמאה למפרע ועל זה אמר ר' יוסי שאם בין ראיה ראשונה לשניה הפסקה ג' עונות אזי גם בשניה דיה שעתה וכ"ע מודים בזה. והשתא לק"מ מה שהקשיתי. ובזה יש נמי הכרח למ"ש הרמב"ם כרב ור"ל נגד ר' יוחנן וכ' הכ"מ בשם הר"י קורקס דהני אמוראי לא ידעו ברייתא דפליגי ר"י ור"י ור"ש אר"מ עיי"ש. והשתא לפי הנ"ל מוכח דעכ"פ שמואל לא ידע הך ברייתא. שהרי כתבנו דמלשון הברייתא מוכח דר"י ות"ק לא פליגי ולכ"ע דיה שעתה בימי עיבורה ומניקתה בלא העברת ג' עונות והשתא אי ס"ד דשמואל ידע הך ברייתא הא אמר שמואל לעיל הלכה כר"א בארבע ותקשי עליו קו' גליון תוס' ח' ע"א ד"ה משום כו' ע"ש ותי' לא שייך כיון דר' יוסי לא פליג את"ק אלא ע"כ דשמואל מפרש דר' יוסי פליג את"ק ומשמעותיה דהך ברייתא לא שמיע ליה. ואם כן מסתמא גם ר' יוחנן לא שמיע ליה משו"ה ס"ל נמי כשמואל דיין כל ימי עיבורן ויראה דגם ר"א דאמר פתחת בתרתי וסיימת בחדא נמי לטעמיה אזל דאמר נמי הלכה כר"א בארבע וע"כ לא שמיע ליה ברייתא כנ"ל והוי ס"ל נמי דר' יוסי פליג את"ק משו"ה שייך לומר ימי מניקה ועיבור משלימין זה לזה. אבל להרמב"ם דר' יוסי מודה דבתחלת עיבור והנקה לא בעי ג' עונות א"כ מה תועלת בהשלמה זו. כיון דבהגיע ימי מניקתה בלא"ה יהיה דיה שעתה משום ההנקה וק"ל. אלא דצ"ע קצת הך ברייתא דמייתי הש"ס דימי מניקה ועיבור משלימין זה לזה מאן קתני לה:

אילימא לימים וכו' הכא פירש"י תרתי דדיה שעתה ואם בדקה ולא ראתה טמאה ובלקפיצות לא פירש אלא חדא דבדקה ולא ראתה טמאה משמע דפשיטא ליה דכל מחמת אונס דיה שעתה אפילו בלא וסת קבוע דאמרינן השתא הוא דנאנסה:

אפילו כמה פעמים לא קבעה לה וסת ללישנא בתרא לשיטת רש"י ותוספות דפליג אלישנא קמא. א"ש דתני אפילו כמה פעמים. וה"פ אפילו כמה שקפצה בשבת וחזאי בחד בשבת מ"מ לא קבעה וסת לקפיצות אלא אמרינן יומא גרים. אבל ללישנא קמא דבכה"ג קבעה וסת מורכב וה"פ לא קבעה (וסת) לימים לחוד א"כ קשה מאי אפילו כמה פעמים אדרבה כל עוד שתקבע הקפיצות בדין הוא שלא תקבע לימים לחוד ויש לדחוק בזה ולא ניחא לי וצ"ע:

אעפ"י שאמרו דיה שעתה פירש"י באשה שיש לה וסת אמרו לעיל במתני' קמייתא דדיה שעתה בשעת וסתה מ"מ צריכה להיות בודקת שלא בשעת וסתה אבל בשעת וסתה פשיטא דצריכה להיות בודקת וק"ל:

שופעות. לאו דוקא: קפצה. הוי אונס: קפצה וראתה. ג' פעמים קבעה לה וסת כדמפרש ואזיל: אילימא לימים. כגון קפצה באחד בשבת וראתה וקפצה באחד בשבת וראתה וכן שלישית קבעה לה וסת באחד בשבת וכל זמן שתראה עוד באחד בשבת ואפילו בלא קפיצה דיה שעתה ואם הגיע אחד בשבת ולא בדקה עצמה טמאה מספק דאורח בזמנו הוא בא כל יומא באחד בשבת: דלא קפיץ לא חזאי. אלמא לאו וסתה הוא: אלא לקפיצות. כיון דראתה שלש פעמים על ידי קפיצה הורגלה לראיית קפיצה ובכל יום שתקפוץ מחזקינן לה ברואה ואם לא בדקה טמאה ואפילו שאר ימות שבת: לימים ולקפיצות. כל אחד בשבת שתקפוץ מחזקינן לה ברואה דזמנה הוא לראות באחד בשבת על ידי קפיצה: לימים לחודייהו פשיטא. דלא קבעה: דיומא הוא דקא גרים. ויהא באחד בשבת וסתה אפילו בלא קפיצה: קמ''ל. הא דאמר דלא קבעה וסת לימים דקפיצה דאתמול גרמה לראייה דהאידנא ואין לה וסת באחד בשבת בלא קפיצה ולא לקפיצה בלא אחד בשבת מדלא חזיא מאתמול: מתני' אע''פ שאמרו דיה שעתה. באשה שיש לה וסת: צריכה להיות בודקת. בכל יום שחרית וערבית כשאר נשים: חוץ מן הנדה. משראתה יום אחד טמאה שבעה ואינה צריכה בדיקה כל שבעה שהרי בלא ראייה היא טמאה: והיושבת על דם טוהר. דלמה לה בדיקה אפילו תראה דם טהורה היא: ומשמשת בעדים. אע''פ שיש לה וסת צריכה לשמש בעדים ולבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש: ובתולה שדמיה טהורין. ד' לילות דהיא אינה צריכה לשמש בעדים שהרי דמה טהור ואפילו נשתנו מראה דמיה הואיל ושמשה אמרינן דמשום תשמיש נשתנה אבל שחרית וערבית היכא דלא שמשה אחר בעילה ראשונה צריכה בדיקה כדמפרש בגמרא שמא נשתנו מראה דמים שלה: ופעמים צריכה להיות בודקת. כל אשה: שחרית ובין השמשות. שחרית להכשיר טהרות של לילה ערבית להכשיר טהרות של יום כדאמרינן טעמא בריש פירקין: לשמש את ביתה. עם בעלה: גמ' מתוך ימי זיבתה. כגון ראתה בראש חודש וחזרה וראתה בט''ו לחודש כשעומדת בימים שהיא ראויה לזיבה דהיינו י''א יום שבין נדה לנדה וחזרה וראתה בראש חודש ובט''ו לחודש וחזרה וראתה בט''ו לחודש ולא ראתה בראש חודש שלפניו שקבעה לה וסת לט''ו בחודש ומצטרפין תרתי ראיות דימי זיבה להך ראייה לקביעות וסת: ואין אשה קובעת לה וסת בימי נדתה. כגון ראתה בראש חודש וחזרה וראתה בחמישי בחודש דהיינו בימי נדות וחזרה וראתה עוד פעמים בחמישי בחודש לא קבעה וסת שאין ראיית ימי נדה ראייה לקבוע שהיא עלולה לראות בימי נדותה: שפיר. קתני במתניתין דלא בעיא בדיקה דאי לטמויי טמאה היא ואי לקבוע וסת ולידע אם תשנה וסת שלשה פעמים ליום אחר שאינה למודה עד עכשיו הא אמרת דלא קבעה: ממעין סתום. כדמפרש אליבא דר' יוחנן בשילהי פ' בנות כותים (לקמן דף לט:) כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרים וחמשה וריש ירחא דהוה ראייה בתרייתא בימי נדותה דאפילו הכי הוה קביעות וסת בריש ירחא כדמפרש התם דאמר וסתה בריש ירחא קבעה והא דאקדים וחזאי דמים יתירי איתוספו בה דהא ודאי קבעה משום דתחילת הוסת הוחזק ממעין סתום וגם ראייה אחרונה חשבינן לה כמעין סתום כדאמר הא דאקדים וחזאי תוספת דמים הוא אבל ממעין פתוח כגון שהראיות הראשונות של וסת יהו בתוך ימי נדה כי מתניתין (דלא מיירי בתחלת נדה דהא לא מפליג בה מידי אלא סתמא קתני חוץ מן הנדה) הילכך לא בעיא בדיקה בימי נדות שהרי נפתח מעינה ואפילו היא רואה לא תקבע וסת לישנא אחרינא ממעין סתום שראתה היום ופסקה וחזרה וראתה ברביעי או בחמישי לנדתה אבל ממעין פתוח כגון שלא פסקה וראתה א' ב' ג' ד' לחודש וראתה פעם שניה בד' בחודש וכן שלישית לא מהניא ראייה דרביעי בחודש דנדות קמא למיקבע ומתניתין במעיין פתוח וראשון ישר בעיני: מבקשת לישב. כשכלין ימי לידה כגון בשביעי לזכר או יום י''ד לנקבה לא בעיא בדיקה דהא אפילו אינה רואה היא טמאה: הניחא לרב דאמר. בפרק בנות כותים (לקמן דף לה:): מעין אחד הוא. דם הבא בתוך ז' של לידה ודם הבא לאחר שבעה ממעין אחד הוא: התורה טמאתו. תוך שבעה לזכר וי''ד לנקבה: והתורה טהרתו. כל ימי הטוהר: שפיר. קתני מתניתין דלא בעיא בדיקה דהא בין פסקה ובין לא פסקה טמאה היום וטהורה למחר: אלא ללוי. דאמר שני מעיינות הן נפתח הטמא כל ימי הלידה ונסתם הטהור ולסוף שבעה לזכר וי''ד לנקבה נסתם הטמא ונפתח הטהור ואוקימנא התם דשופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ס''ל ללוי דאפילו בשמיני לעולם היא טמאה עד שתפסוק דהא לא נסתם הטמא תבדוק בשביעי דילמא וכו':

אלא לקפיצות והתניא כו'. פרש''י לקפיצות לחודייהו וקשה דאם כן לישני בסמוך לא קבעה וסת לימים אלא לקפיצות לחודייהו ולמה חוזר מסברתו ובסמוך נמי דפריך. לימים פשיטא לישני דלא קבעה וסת לקפיצות לחודיה כדקס''ד מעיקרא ונראה לפרש אלא לקפיצות אף לקפיצות דהיינו לימים עם קפיצות אבל קפיצות לחודייהו פשיטא להש''ס דלא קבעה: קפצה וראתה. ג' זימני גרסי' כדאמרינן [בהבא על יבמתו] (יבמות דף סד:) דבוסתות סתם לן תנא כרשב''ג לקמן פרק האשה (דף סג.) דתנן אין האשה קובעת וסת עד שתקבענו ג' פעמים: ממעין סתום. פירש רש''י כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא וכ''ה בירחא וריש ירחא ומעין פתוח כגון שהראיות הראשונות של וסת היו בתוך ימי נדה (או כ''ה בירחא וריש ירחא) או ריש ירחא וה' בירחא וכן בשניה ובשלישית חזאי חמש בירחא ולא חזאי ריש ירחא וא''ת ולרב פפא דמפרש שילהי בנות כותים (לקמן דף לט:) ריש ירחא וחמש בירחא תרי זימני ובשלישי חמש בירחא ולא חזאי ריש ירחא דקבעה לה וסת בה' בירחא ברביעית קשה אליביה מתניתין לרבי יוחנן וי''ל דאיהו יפרש מעין פתוח דחזאי שלשה זימני ריש ירחא וחמש בירחא ולמאי דפריש לקמן דר''פ איירי דחזאי ג' זימנין ריש ירחא וחמש בירחא דהאי נמי מקרי מעין סתום יפרש מתני' מעין פתוח כפירוש אחר דרש''י דפירש שראתה א' ב' ג' ד' רצופים בג' חדשים ראשונים: