דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

נידה י ע"ב - פירוש שטיינזלץ

מתקיף לה [מקשה עליה, על שיטת חזקיה] ר' אלעאי: וכי מה ההבדל בין זו התינוקת שמחמירים בה שכתמה טמא, אף שעדיין לא ראתה דם המטמאה למפרע, לבין הבתולה שנישאת שכל עוד דמיה טהורין אף כתמה טהור, ומניחים שכתם זה מדם בתולים בא? אמר ליה [לו] ר' זירא בתשובה: זו הבתולה שנישאת שירפה (דמה, דם בתוליה) מצוי הוא, ולכן גם תולים בו את הכתם. ואילו זו התינוקת אין שירפה (דמה, דם טהרה) מצוי שנוכל לתלות בו את הכתם שמצאה.

א ועוד בדיני כתם התינוקת. אמר עולא, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דם, וראתה בפעם ראשונה ושניה — עדיין לא הוחזקה בכך להיחשב כמי שרואה, ועדיין בגדר מסולקת דמים היא, ולכן רוקה ומדרסה בשוק טהור, אף שכרגיל רוק הנמצא בשוק וכן מדרס האשה מטמאים מספק. וכן כתמה של תינוקת זו נמי [גם כן] טהור הוא. והעיר עולא: ולא ידענא [ואין אני יודע] אם הלכה זו ששמעתי מר' יוחנן הינה דידיה [שלו] של ר' יוחנן עצמו, אם הלכה זו היא דרביה [של רבו], ר' שמעון בן יהוצדק.

ושואלים: למאי נפקא מינה [למה, לאיזה ענין יש תוצאה מזה אם היא שלו או של רבו]? ומשיבים: אם דברים אלו הם של ר' שמעון בן יהוצדק רבו, יש בכך למיהוי [לגרום שיהיו] דבריו של חזקיה החולק על ר' יוחנן (בעמוד הקודם) וסבור שלאחר שתי ראיות של הקטנה מטמא כתמה, נחשבים כדעתו של אחד במקום (כנגד) דעתם של שנים (ר' יוחנן ורבו ר' שמעון בן יהוצדק) שאינם סבורים כן. ואילו דברים אלה הם של ר' יוחנן עצמו, הרי זו מחלוקת שקולה, דעת חכם אחד מול דעת חכם אחר.

ונמסר בענין זה, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל וכל נחותי ימא [יורדי הים] הבאים מהפלגה בים, אמרוה להלכה זו של כתם התינוקת כהלכה שנמסרה בשם ר' שמעון בן יהוצדק, ומזה תלמד שדעת שני חכמים היא, והלכה איפוא כר' יוחנן.

ב אמר רב חלקיה בר טובי: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראתה, אפילו היתה בראייה זו שופעת (רואה ברצף) דם כל שבעה ימים של נידות — אינה נחשבת זו אלא ראיה אחת, ועדיין היא בגדר "מסולקת דמים" ודיה שעתה עד שתראה עוד שתי פעמים. ותוהים על לשונו: ממה שאמר "אפילו שופעת" ניתן לדייק שאפילו במקרה זה כך הוא דינה, ולא מבעיא [נצרכה לומר] שנוהג דין זה כשפוסקת מלראות ורואה לאחר מכן שוב. ואולם על כך יש לשאול: אדרבה [להיפך] חידוש דין גדול יותר הוא בפוסקת, שכן אף שלכאורה הויא לה [הרי היא] כשתי ראיות, הרי זה נחשב לה כראיה אחת, ובוודאי שכן הוא הדין בשופעת ברצף כל שבעה!

אלא כך צריך לשנות בדברי רב חלקיה בר טובי: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, ושופעת כל שבעה — אינה אלא ראיה אחת. אבל אם פסקה מלראות בתוך השבעה, וחזרה וראתה שוב, הרי זה נחשב לה כשתי ראיות.

אמר רב שימי בר חייא: הבתולה המדלפת, שמפעם לפעם מטפטף הדם, ובלא הפסק ניכר בין טיפה לטיפה, אינה נחשבת כלל כרואה דם. ותוהים: והא קחזיא [והרי היא רואה] דם, וכיצד אפשר לומר שאינה נחשבת כרואה דם! אלא יש לתקן את הלשון, ואימא [אמור] כך: המדלפת אינה נחשבת כשופעת דם שכל ראיותיה נחשבות כראייה אחת, אלא היא נחשבת כפוסקת בראיותיה, אף שרואה טיפות ברצף.

ותוהים על כך: מכלל הדברים אתה למד שהשופעת שאמרנו שנחשב לה כראיה אחת היא זו שדמה זורם ברצף, וכי נהרא [כמו נהר], והרי לא ייתכן שתראה אשה כך במשך שבעה ימים! אלא יש לחזור ולתקן את לשון הדברים, וכך אימא [אמור] אותם: המדלפת אינה אלא כשופעת, שנחשב לה הטפטוף הרצוף כשפיעה מתמשכת.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: חזקה היא שבנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן (זמנן לראות דם נידות) — הרי הן בחזקת טהרה, ואין צורך שתהיינה הנשים הבוגרות והמנוסות בדבר בודקות אותן. ואולם משהגיעו לפרקן — הרי הן בחזקת טומאה. שיש להניח שכבר זבו דם נדות, אלא שלא הבחינו בדבר, וכיון שאין הן יודעות כיצד לבדוק, אין לסמוך על בדיקתן, ולכן נשים הבקיאות בדבר הן הבודקות אותן.

ר' יהודה אומר: אין בודקין אותן בהכנסת יד לפתח הרחם, מפני שבכך הריהן מעוותות (מקלקלות) אותן על ידי שריטה שעלולה להיגרם כתוצאה מהכנסת יד, ואפשר יהיה לחשוב שהדם (שבא על ידי שריטה זו) הוא דם נדה. אלא הדרך הנכונה היא שהנשים סכות (מושחות, מורחות) אותן בשמן מבפנים ובאופן זה לא תיגרם כל שריטה פנימית, ומקנחות (מנגבות, מנקות) אותן מבחוץ, והן (הבנות) מכאן ואילך נבדקות מאיליהן (מעצמן), שכאשר יגיע זמנן יוצא הדם בנחת (על ידי השמן שבפנים).

ד שנינו במשנתנו כי לדעת תנא קמא המעוברת משעה שהוכר העובר, וכן המניקה משעה שהתחילה להניק, אם ראו דם דיין שעתן. ואילו ר' יוסי אומר שהמעוברת והמניקה דיין שעתן רק משעברו עליהן שלוש עונות, ולא ראו בהן דם. ונמסר כי תני [שנה] התנא (חוזר המשניות בבית המדרש) קמיה [לפני] ר' אלעזר את משנתנו בלשון זו, ר' יוסי אומר: מעוברת ומניקה שעברו עליה שלש עונות שלא ראתה בהן — דיה שעתה. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: גירסת משנה זו שבידיך, תמוהה היא, שהרי פתחת בתרי [בשתים] ("מעוברת ומניקה"), וסיימת בחדא [באחת] ("שעברו עליה", "דיה שעתה")!

דלמא [שמא] גירסא זו במשנה "האשה המעוברת והיא מניקה שעברו עליה שלש עונות — דייה שעתה", היא שקאמרת [אומר אתה], שחלק מתקופת שלוש העונות בהן לא ראתה היתה בימי עיבורה וחלק בימי הנקתה, ומילתא [ודבר] הלכה אגב אורחיה [דרך אגב] כך קא משמע לן [הוא, ר' יוסי השמיע לנו], ש(נחשבים) לה ומצטרפים לימי מניקותה, וכן ימי מניקותה עולין לה להשלים למנין שלוש עונות לימי עיבורה אם אין בכל אחת מהן שלוש עונות שלא ראתה בהן. כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: להשלים לימי מניקותה, וימי מניקותה עולין לה להשלים לימי עיבורה.

ומפרטים: כיצד היא השלמה זו? היתה מעוברת והפסיקה מלראות שתים (שתי עונות) בימי עיבורה, וכשילדה והניקה את בנה הפסיקה עוד עונה אחת בימי מניקותה, או שהיתה מניקה את בנה והפסיקה לראות שתים בימי מניקותה ואחר כך נתעברה שוב והפסיקה שוב עונה אחת בימי עיבורה. או שלא ראתה עונה אחת ומחצה בימי עיבורה ועונה אחת ומחצה בימי מניקותה — הרי הן מצטרפות לשלש עונות, ואם ראתה לאחר מכן — דיה שעתה.

ושואלים: בשלמא [נניח] אפשרות שימי ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה, משכחת לה [מוצא אתה אותה], ובאופן זה: דקמניקה ואזלא [שהיא מניקה והולכת], ולאחר מכן היא מיעברה [מתעברת], אלא אפשרות זו שימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה, היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה], והרי בגמר הריונה, בלידה עצמה, ראתה דם, ואין איפוא פרק זמן של שלוש עונות שלא ראתה בו?

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כהסבר לדבר, שמדובר בברייתא זו בלידה יבשתא [יבשה] שהיתה הלידה בלא דם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כתירוץ שדם נדה הוא לחוד, ודם לידה לחוד, ואין בראיית דם לידה להפריד בין התקופה שלא ראתה בימי עיבורה והתקופה שלא ראתה בימי הנקתה שלאחר הלידה, ומצטרפות שתי התקופות לכלל שלוש עונות שלא ראתה בהן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כתירוץ נוסף, שאכן תני [שנה] בברייתא זו רק חדא [אחת] מהלכותיה, שימי עיבורה עולים לימי מניקותה, ואל תשנה בה את ההלכה השניה, שאינה אפשרית.

ה שנינו במשנתנו בדין האשה המסולקת דמים: במה (באיזה ענין) אמרו חכמים כי אם ראתה דם דיה שעתה — בראייה ראשונה, אבל בראייה שניה, הריהי מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ונחלקו חכמים בכוונת הדברים. שכן אמר רב: מה ששנינו שדיין שעתן רק בראייה הראשונה הרי זה אכולהו [על כולם], על כל ארבעת המקרים הנזכרים במשנה — בתולה, זקנה, מעוברת, ומניקה.

ואילו שמואל אמר: לא שנו חכמים במשנתנו דברים אלה אלא בדינן של בתולה וזקנה שראו דם, שדיין שעתן בראייה ראשונה בלבד, אבל מעוברת ומניקה שראו דם — דיין שעתן של המעוברות כל ימי עיבורן, וכן דיין של המניקות כל ימי מניקותן, ואף בראיות שראו לאחר ראיה ראשונה.

וכן נחלקו במחלוקת זו חכמים אחרים, שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: דברים אלה שבמשנתנו אמורים אכולהו [על כולם], על כל ארבע הנשים הנזכרות בה כמסולקות דמים, ואילו ר' יוחנן אמר: לא שנו דברים אלה אלא בדינה של הבתולה וזקנה, אבל מעוברת ומניקה — דיין שעתן של המעוברות כל ימי עיבורן, ואף בראייה שניה והלאה, וכן דיין שעתן של המניקות כל ימי מניקותן. ומציעים: מחלוקת זו שנחלקו בה אמוראים הריהי כמחלוקת תנאי [תנאים] שנחלקו באותו נושא. שכן שנינו: מעוברת ומניקה שהיו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

מתקיף לה רבי אלעאי לחזקיה: וכי מה בין זו שעדיין לא ראתה ראייה המטמאה למפרע ובכל זאת גזרנו על כתמה, לפי חזקיה, לבתולה שנשאת, שדמיה טהורין, שהקלנו ולא גזרנו על כתמה אלא תלינן לה בדם בתולים הטהור על אף שאילו תראה דם ממש שאינו דם בתולים תטמא למפרע [שמדובר בבתולה שראתה דם פעם אחת בבית אביה ונתחזקה לרואה ואם תראה עוד פעם בשינוי מראה מדם בתולים, תטמא למפרע] ומוכח שלא מטמאים כתמה אף שהוחזקה כרואה ואם תשוב ותראה תטמא למפרע [140].

אמר ליה ר' זירא: זו, בתולה - שירפה מצוי [השרף היינו הדם] שדם בתולים מצוי אצלה ולכן תולה בו [141].

וזו, תינוקת - אין שירפה מצוי, שאין לה דם טהרה שתוכל לתלות בו.

אמר עולא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראתה פעם ראשונה ושניה, ולא הוחזקה בפעם שלישית לראות - רוקה ומדרסה בשוק - טהור! [142]

שגזרו חכמים טומאה על רוק ומדרס של אשה שהגיע זמנה לראות גם אם לא ידעינן שהיא נדה, אבל תינוקת זאת שלא הוחזקה לראות לא גזרו מספק שמא ראתה, על רוקה ומדרסה.

כתמה של תינוקת זאת שראתה רק פעמיים נמי טהור.

ואמר עולא: לא ידענא אם הא דאמר רבי יוחנן שכתמה טהור, אם דידיה הוא, שחידשו מעצמו, אם דרביה הוא, אם גם את דין הכתם אמר רבי יוחנן בשם רבו, רבי שמעון בן יהוצדק.

והוינן בה: למאי נפקא מינה אם דידיה או דרביה? ומשנינן: למיהוי דבריו של אחד, של חזקיה האומר שלאחר שתי ראיות כתמה טמא, במקום שנים! שהרי חלק רבי יוחנן על חזקיה מסברא עצמית שלו, ובנוסף לכך הביא את דברי רבו, ומכריעים דברי השנים המטהרים את דברי האחד המטמא.

ומוכיחה הגמרא שאמרה רבי יוחנן בשם רבו, ומוכרעת הלכה כדברי השנים מהא: כי אתי רבין וכל נחותי ימא,

אמרוה להא שכתמה טהור אחרי שתי ראיות, כרבי שמעון ברבי יהוצדק!

אמר רב חלקיה בר טובי: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, והתחילה לראות בפעם הראשונה, אפילו שופעת ורואה דם כל ז' ימי נידותה, אינה אלא ראיה אחת, ואינה מוחזקת להיות רואה עד שתראה עוד שתי ראיות אחרות [143].

ושואלת הגמרא על לשונו של רב חלקיה שמשמעותו אפילו שופעת שרואה בלי הפסק, הוי ראיה אחת, - ולא מיבעיא פוסקת בין ראיותיה בתוך שבעה דהוי ראיה אחת!

והרי אדרבה, פוסקת בין ראיותיה, שאינה רצופה במשך שבעה ימים, הויא ליה כשתי ראיות נפרדות!? [144]

אלא, הכי קאמר רב חלקיה: "תנוקת שלא הגיע זמנה לראות, ושופעת כל ז' - אינה אלא ראיה אחת". אבל, אם פוסקת בין ראיותיה, היא מונה אותם בתור ראיות נפרדות אפילו תוך שבעת ימי נדותה הראשונים. ואם היו שתי הפסקות בין שלש ראיות היא נהיית מוחזקת כרואה דם.

אמר רב שימי בר חייא: "מדלפת" שמטפטפת טפות דם, האחת אחר השניה, אינה נחשבת כרואה דם, ואפילו לא כראיה אחת.

ושואלת הגמרא - כיצד אפשר שלא להחשיב את ראיתה, והא קחזיא?!

ומעמידה הגמרא את חידושו של רב שימי בר חייא בצורה אחרת - אימא, מדלפת אינה כשופעת שכל המשך ראיתה נחשב לראיה אחת. אלא מדלפת - הרי היא כפוסקת! שעל אף שיוצאים ממנה טפות דם בזו אחר זו, כיון שכל אחת יוצאת לחוד נחשבת כל יציאת טיפת דם לראיה בפני עצמה והרי היא נחשבת כמוחזקת להיות רואה, ומטמאה מעת לעת.

ושואלת הגמרא - אם נאמר שמדלפת המטפטפת טיפים באופן רצוף בזה אחר זה נקראת פוסקת, הרי מכלל זה אתה למד דשופעת, הנחשבת כראיה אחת, היא רק כאשר היא שופעת כי נהרא, שיוצא ממנה הדם בזרימה מתמדת במשך שבעה ימים, והרי לא יתכן שבמצב זה היא תשאר בחיים!?

ולכן חוזרת בה הגמרא, ומעמידה את דברי רב שימי בצורה הפוכה - אלא, אימא - מדלפת אינה אלא כשופעת, שנחשבת לראיה אחת בלבד, שמחשיבים את הטפטוף הרצוף כאילו היה שפיעה מתמשכת, ולפיכך עדיין דיה שעתה עד שתראה עוד שתי ראיות נפרדות [145].

תנו רבנן: חזקה של בנות ישראל היא לנהוג לפי הסדר הזה:

עד שלא הגיעו לפרקן שהן מתחת לגיל י"ב שנה, הרי הן בחזקת טהרה, ואין הנשים המבוגרות בודקות אותן כדי לדעת אם ראו דם [146].

משהגיעו לפרקן - הרי הן בחזקת טומאה, בחזקת שדמים מצויים בהן, ונשים מבוגרות בודקות אותן כדי לדעת אם הן טהורות או טמאות.

רבי יהודה אומר: אין בודקין אותן ביד מפני שמעוותות אותן אם ישרטו אותן, ויבואו לטעות שראו דם נדה.

אלא, סכות אותן בשמן מבפנים, ומקנחות אותן מבחוץ, והן נבדקות מאיליהן, שאם הגיע זמנן לראות יוצא הדם מחמת השמן.

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו עליהן שלש עונות, דיין שעתן.

תני תנא קמיה דרבי אלעזר: רבי יוסי אומר - מעוברת ומיניקה שעברו עליה ג' עונות, מבלי לראות, דיה שעתה. אמר ליה רבי אלעזר לההוא תנא: פתחת בתרי [מעוברת ומניקה], וסיימת בחדא, [בלשון יחידי - דיה שעתה]? דילמא, "מעוברת והיא מניקה" קאמרת, שדברת אודות אשה אחת שהפסיקה לראות ג' עונות, וחלק מההפסקה היה בימי עיבורה וחלק בימי מניקותה, ומילתא אגב אורחיה קא משמעת לן ששתי ההפסקות מצטרפות למשך ג' עונות, דימי עיבורה עולין לה [מצטרפים] לימי מניקותה, וימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה [147] [148]. כדתניא: ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה, וימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה [149]. כיצד? הפסיקה שתים עונות בימי עיבורה ואחת בימי מניקותה [150], או - הפסיקה שתים עונות בימי מניקותה ואחת בימי עיבורה,

או - הפסיקה אחת ומחצה עונה בימי עיבורה ואחת ומחצה בימי מניקותה [וכן להיפך], מצטרפות ההפסקות לג' עונות!

ומבררת הגמרא: בשלמא, "ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה" משכחת לה, דקמניקה ואזלא [והפסיקה לראות בימי מניקותה האחרונים], ומיעברא [151], [והמשיכה את ההפסקה בימי העיבור, שמצטרפים ימי העיבור לימי ההנקה שקדמו להם], אלא "ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה", שמצטרפים ימי ההנקה שלאחר העיבור לימי העיבור, היכי משכחת לה? והרי בשעת הלידה היא רואה דם ונמצא שלא הפסיקה לראות במשך ג' עונות רצופות?

ומסבירה הגמרא בג' אופנים: איבעית אימא: בלידה יבשתא, שלא ראתה דם בשעת לידה.

איבעית אימא: דם נדה לחוד ודם לידה לחוד, ואין ראית דם הלידה קוטעת את ההפסקה.

ואיבעית אימא: תני חדא בלבד, שימי עיבורה מצטרפים לימי ההנקה שלפני העיבור, אך אין ימי ההנקה מצטרפים לימי העיבור הקודמים. דראיית דם הלידה אכן קוטעת את ההפסקה.

שנינו במשנה: במה אמרו שאשה המסולקת דמים דיה שעתה - בראיה ראשונה, אבל בשניה - מטמאה מעת לעת!

אמר רב: הא דמטמאה בראיה שניה מעת לעת, קאי אכולהו, על כל ארבעת הנשים המנויות במשנה בתור מסולקות דמים, שבכולן בפעם השניה שרואה בטל ממנה שם "מסולקת דמים".

ושמואל אמר: לא שנו שבפעם השניה מטמאת מעת לעת אלא בתולה, שהגיע זמנה לראות, וכשרואה בפעם השניה הוחזקה להיות רואה [152], וזקנה שחזרה לראות פעמיים, אבל מעוברת ומניקה - דיין שעתן כל ימי עיבורן, דייין שעתן כל ימי מניקותן! שהעיבור וההנקה ממשיכים לגרום להסתלקות הדם גם אם קרה שראתה פעמים אחדות בזמן העיבור וההנקה [153].

וכן אמר רבי שמעון בן לקיש כרב - שאכולהו קאי הסיפא של המשנה, שבראיה שניה היא חדלה להיות מסולקת דמים.

ורבי יוחנן אמר: כשמואל שלא שנו אלא בתולה וזקנה, אבל מעוברת ומניקה - דיין כל ימי עיבורן, דיין כל ימי מניקותן!

הערות

[140] בפירש"י מבואר שקושיית הגמרא מבתולה שהגיע זמנה וראתה פעם אחת, ולחזקיה יש לטמא כתמה אחר ראיה ראשונה, ולרבי יוחנן ניחא שאין טמא כתמה עד אחר ראייה שניה. יש לתמוה מסוגית הגמרא [ה א] "רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר נשים שאמרו חכמים דיין דעתן כתמן כראייתן, ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם". ופירש"י [ד"ה יש לה כתם] "מכאן ולהבא אף על פי שלא ראתה מימיה". הרי מפורש שבתולה שהגיע זמנה מטמאים כתמה אף קודם שראתה ראייה ראשונה. צ"ל ביאור קושיית הגמרא לפירש"י שאף שבתולה שהגיע זמנה כתמה טמא אף קודם שראתה. בתולה שנישאת שדמה דם בתולים, סברה הגמרא בסלקא דעתך שהטעם לטהר כתמה משום שתלינן בדם בתולים, זהו רק בצירוף הטעם שאף שראתה פעם אחת בבית אביה עדיין לא נהגנו בה תורת מוחזקת בדמים לטמאה למפרע, ולפיכך קשיא לחזקיה שמטמא כתם מחמת שכבר הוחזקה ואם תראה שוב בשינוי מראה תטמא למפרע אמאי מטהרינן כתמה. דעת הרשב"א [ט ב] להוכיח שמחלוקת חזקיה ורבי יוחנן דוקא בתינוקת שלא הגיע זמנה אבל בתינוקת שהגיע זמנה כתמה טמא לכולי עלמא אף קודם ראייה ראשונה והוכיח כן מהגמרא לעיל [ה א] ולפיכך פירש קושיית הגמרא מבתולה, שמדובר בבתולה שלא הגיע זמנה לראות שנותנין לה ד' לילות ודמיה טהורין, ראה פתחי נדה שתמה לפירושו מה הקושיה מבתולה שלא הגיע זמנה לראות הרי התם אפילו אם תראה עדיין דייה שעתה ולא מטמאה למפרע דין הוא שיהא כתמה טהור מה שאין כן בנידון הסוגיא כאן לחזקיה שאם תראה שוב מטמאה למפרע מובן שיש לטמא כתמה, ומבאר, שעל כרחך כוונת הרשב"א בביאור קושיית הגמרא שבתולה דמיה טהורין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, אף שכבר הוחזקה בב' ראיות לרבי או בג' לרשב"ג שאם תראה שוב מטמאה למפרע, מכל מקום תולין בדם בתולין, וכתמה טהור אף כאן נטהר כתמה. אך רש"י שפירש הקושייה מבתולה שהגיע זמנה מוכח שסובר שבלא הגיע זמנה אך הוחזקה וראתה ג' פעמים לא תולין בדם בתולים וכתמה טמא. ראה סוגיית הגמרא להלן [סד ב]. דעת הרא"ה הובא בחידושי הרשב"ץ בסוגיין, שתינוקת שהגיע זמנה אין כתמה טמא אלא אחר שראתה. ראה במאירי שפירש ראייתם מקושית הגמרא "וכי מה בין זו לבתולה".

[141] לפירש"י בהערה הקודמת, כוונת הגמרא לתרץ שכל הטעם לטהר כתמה של בתולה שנישאת משום שיש לתלות בדם בתולים ולפיכך אין לה כתם ואין צורך לסברא שלא נהגנו בה תורת מוחזקת בדם, כיון ששירפה מצוי. מה שאין כן תינוקת שאין שירפה מצוי. וברשב"א פירש להיפך זו שירפה מצוי היינו תינוקת שלא הגיע זמנה "כבר התחילה לראות דם טמא וחזקו מן הטמא, אבל הבתולה אין שירפה מצוי". ראה תוס' [ד"ה וכי].

[142] ראה תוס' [ד"ה רוקה] שביארו, שנקט רוקה ומדרסה בשוק ולא בבית, כיון שבבית בדרך כלל ידוע אם ראתה או לא, אבל בשוק שלא ידוע אם ראתה או לא אין להחזיקה כרואה כיון שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ג' פעמים. ראה תוס' הרא"ש.

[143] הרשב"א מבאר, שנקט דוקא תינוקת שלא הגיע זמנה ולחדש אליבא דרבי, משום שבהגיע זמנה "כיון דבתרי זימני הוי חזקה ובפעם שניה מטמאה מעת לעת לא נפקא לן בין שתהא כראייה אחת בין שתהא כב' ראיות, שבין כך ובין כך בראיה שתראה אחר שתטהר מנדתה תטמא למפרע" לפיכך נקט תינוקת שלא הגיע זמנה שאפילו לרבי בכדי לטמא למפרע צריך ג' ראיות. מבואר בדבריו, שבהגיע זמנה דוקא לרבי אין נפקא מינה אם היא שופעת או פוסקת כיון שמכל מקום אחר שתטהר ותשוב ותראה תטמא למפרע אבל לרשב"ג שצריכה להתחזק ג' פעמים יש נפקא מינה גם בהגיע זמנה, והולך בזה לשיטתו לעיל שאף בתולה שהגיע זמנה תלוי ברבי ורשב"ג אם סגי בב' ראיות או בג' ראיות. ראה פתחי נדה שהעלה לדעת הראשונים שאף בהגיע זמנה אין מטמאה כתם אלא לאחר ראייה שניה יש נפקא מינה אם היא שופעת או פוסקת לענין כתם. ראה עוד סדרי טהרה [קצ ט].

[144] בשיעור פוסקת ראה רשב"א [תורת הבית ש"ד טז א] שאפילו פוסקת ג' פעמים ביום אחד הויא פוסקת וכן כתב הב"י [קצ] בדעת רש"י והטור. וכן פסק הרמ"א [קצ ג] אך מלשון הרמב"ם [איסורי ביאה ט ה] משמע דווקא פוסקת שיעור ווסת ראה סדרי טהרה [קצ ט].

[145] ראה ב"ח [קצ] וט"ז [שם ה] שנחלקו אם שופעת הויא כמזלפת או שחלוק שופעת ממזלפת ששופעת אף אם פסקה מעט וחזרה וראתה הוי כראייה אחת מה שאין כן מזלפת. ראה סדרי טהרה [שם ח] וחידושי רעק"א.

[146] תוס' [ד"ה הרי] הקשו, המשנה [יא א] נוקטת שרק נדה והיושבת על דם טוהר אינה צריכה בדיקה ולמה לא קתני גם בנות ישראל שלא הגיעו לפרקן וכן י"א יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבה מבואר לקמן [לח ב] שהרי הם בחזקת טהרה ואינה צריכה בדיקה. ומתרצים, שהמשנה לא פירשה שאינה צריכה בדיקה אלא נשים ששייכות בראית דם רק שאין נפקא מינה בראייתן, מה שאין כן לא הגיע זמנה וי"א ימי זיבה אינה צריכה בדיקה מחמת שמסולקות דמים לא קתני.

[147] ראה חידושי חת"ס ומי נדה שביארו טעם הצירוף של ימי עיבור והנקה משום שכבדות הראש בימי עיבור, ואיבריה מתפרקין בהנקה הכל טעם אחד הוא. וראה הערה הבאה. הרשב"א נוקט שג' עונות הפסקה בימי עיבור מהני להחשיבה מסולקת גם לימי מניקותה ואין צורך שיעבור איזה זמן בימי מניקותה בלא ראייה ראה הגהות הרד"ל שהקשה על זה, וברש"י [ד"ה ימי עיבורה] משמע דלא כהרשב"א. ראה חזון איש [קב ב] שמסתפק אם סילוק עונה אחת קודם ימי עיבורה מצטרף לימי עיבורה.

[148] ראה רמב"ם [משכב ומושב ד' א' ו'] וכס"מ שם שהכריח בדעתו שרבי יוסי במתני' לא פליג על תנא קמא שמעוברת שיעורה בהכרת העובר ומניקה משיוולד, רק בא להוסיף שאם עברו בהן ג' עונות פעם א' וראו דיין שעתן אבל בפעם השניה מטמאות למפרע. ודלא כפירש"י במשנה [ז ב] שרבי יוסי חולק על תנא קמא. ובחידוד הלכות תמה אם לא פליג רבי יוסי על תנא קמא למה צריך הצטרפות של ימי העיבור וההנקה לעשותה מסולקת, גם ללא הצירוף מסולקת מצד העיבור או ההנקה משנולד עוברה. מוכח שלרבי יוסי אין מעוברת או מניקה מסולקות דמים מצד עצמם אלא אם כן עברו עליהן ג' עונות בלא ראייה כפירש"י ולפיכך אמרו שמצטרפין ימי עיבור והנקה לאשוויי אותה מסולקת. ראה הערה הבאה יישוב לקושיה זו. והנה לדעת רש"י במשנה שרבי יוסי סובר שמעוברת ומניקה דיין שעתן רק אם עברו ג' עונות יש להסתפק אם מודה לתנא קמא שהעיבור או הנקה סיבה לסילוק, אלא שמצריך להוכיח כן על ידי ג' חדשים שלא רואה חזינן שאצלה גם העיבור מסלק הדמים, או סובר שאין זו סיבה מספקת לסילוק, ובכדי לקובעה כמסולקת צריך גם לסיבת ג' חדשים בלא ראייה, דומיא דרבי אליעזר הסובר בכל אשה שלא ראתה ג' חדשים שדייה שעתה. הרשב"א מקשה למה מובאת דעת רבי יוסי במשנה רק אחר דברי רבי אליעזר, והרי הוי ליה לאתויי אחר תנא קמא, אם חולק עליו. אמנם, אם כצד ב' שרבי יוסי חולק על תנא קמא ומה שמועיל ג' עונות לעשותה מסולקת הוא מכח דברי רבי אליעזר שסבר כן בכל אשה ורבי יוסי הסכים עמו במעוברת ומניקה, הקושייה מתורצת. ולפי זה יש לומר, שאין צריך לחדש כחת"ס שהבאנו בהערה הקודמת אלא אף אם עיבור ומינקת הוו ב' סיבות נפרדות לסילוק מכל מקום עיקר טעמיה דרבי יוסי שבמעוברת ומינקת מודה לרבי אליעזר שג' עונות בלא ראייה הוי סילוק כיון שבכל אחת מהם יש עוד סיבה לסילוק מעוברת שאיבריה כבדים, ומינקת שמתפרקים, ולא איכפת לי שהסיבה הנוספת אינה אותה סיבה בכל הג' עונות. ראה עוד בהערה הבאה בנוגע לחקירה הנ"ל. ובמשנה [ז ב] מבואר שלא אמרו דיין שעתן אלא בראייה ראשונה אבל בראייה שניה מטמאה מעת לעת, ולהלן בגמרא איכא מאן דאמר הסובר שכן הדין אף במעוברת ומניקה, יש להסתפק מה הדין בראתה פעם אחת בעודה מעוברת ופעם שניה בזמן הנקה האם תהא טמאה למפרע כיון שהיא שניה לראייה שראתה בימי עוברה או דילמא כהאי גוונא אין מצרפין הראיות, ולכאורה לד' החת"ס ששניהם סיבה אחת תטמא למפרע. ויש לדייק כן מלשון רש"י במשנה [ז ב] שכתב "בראיה ראשונה שראתה הבתולה או המעוברת או הזקנה לאחר ג' עונות". ויש להתפלא למה השמיט מניקה, אלא מוכח כיון שראתה ראייה ראשונה בימי עיבורה כהרי בשניה תטמא למפרע בין בתראה בימי עיבורה בין אם תראה בימי מניקותה שבכדי לטמאה למפרע בימי מניקותה אינה צריכה עוד ראייה נוספת אלא מהני ראייתה הראשונה שראתה בימי עיבורה. ראה שו"ע [יו"ד קפ"ט לג], ובספר בדי השולחן [שלט] דן באם ראתה בימי עיבורה שצריכה לחשוש כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע, אם צריכה לחשוש כן גם אחר כך בימי ההנקה. ובמה שהקשה החידוד הלכות על הכס"מ בדעת הרמב"ם, אם רבי יוסי מודה לתנא קמא לשם מה צריך הצירוף של ימי עיבור לימי הנקה. יתכן לומר שיש נפקא מינה כשראתה ראייה אחת בימי עיבורה ואחר כך עברו עליה ג' עונות עם ימי מניקותה - בראייה הבאה לא תטמא למפרע, שהרי נתבאר לעיל שבראתה ראייה אחת בימי עיבור בראייה שניה בימי הנקה תטמא למפרע, ולזה מהני ג' עונות שלא תטמא למפרע ועל זה אמרו בגמרא שמצטרפין ימי העיבור וההנקה.

[149] בגמרא להלן [לו א] מבואר שללוי, הסובר שדם טומאה הבא בימי לידה ודם הבא בימי טוהר ב' מעיינות נפרדים הם, מהני לצרף ימי טוהר לשיעור ג' עונות למימר דיה שעתה. [כגון שהפסיקה לראות חדשים בסוף עיבורה, ואחר שילדה והפסיקה מלראות קצת זמן דמוכח לן שנסתם מעיין הטמא ונפתח מעיין טהור, אפילו שתראה אחר כך מהני להשלים לג' עונות כיון שדם טוהר הוי]. ולכאורה, אם יסוד ג' עונות הוא להוכיח שמסולקת דמים, הרי ליכא הוכחה בימי טוהר, שהטעם שאינה רואה בימים אלו משום שנסתם המעיין הטמא. הקהילות יעקב [טהרות סו] מוכיח מזה שענין ג' עונות לרבי יוסי אינו הוכחה, אלא שנתרגלה בטבעה להיות מסולקת. אמנם החת"ס [בשו"ת, יו"ד קמג] מבאר שלרבי יוסי כיון שעצם הסילוק הוא על ידי העיבור וההנקה, ואין הג' עונות אלא להוכיח שמסולקת שפיר משלימים אף ימי טוהר לימי הטומאה, אך ודאי שאין ההסבר בג' עונות שהם סיבת הסילוק גופא, שודאי אין ימי הטוהר ישלימו. ולפי זה בג' עונות לרבי אליעזר בכל אשה שהסילוק נעשה על ידי שלא ראתה ג' עונות ודאי שלא מהני סילוק של ימי טוהר, וראה מהרש"א [יא ב על תוס' ד"ה אפילו] מה שתמה על תירוצם מהגמרא [לו א].

[150] המהרש"א מקשה היכא משכחת לה שתיים בימי עיבורה ואחת בימי מניקותה הרי עונה ראשונה של ימי מניקותה הוי ימי טוהר. ובחידוד הלכות תמה עליו מהגמרא להלן [לו א] שימי טוהר עולים להשלמת ג' עונות, ראה פתחי נדה שביאר כוונת המהרש"א באופן אחר.

[151] תוס' [ד"ה דהויא] מקשים היאך התעברה ללא ראייה בינתיים, הא אמרינן בפ' המפלת שאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה או לוסתה. מוכח שרק אשה שרואה דם יכולה להתעבר אבל אשה כזו שאינה ראויה לראות דם אינה יכולה להתעבר. מוכיחים האחרונים [חידוד הלכות, חת"ס וחזו"א] מקושיית תוס' שהם סוברים שדין ג' עונות אליבא דרבי יוסי הוא אף קודם שהוכר העובר [דלא כהרשב"א תורת הבית ב"ז ש"ג] שאם לא כן, שפיר משכחת לה במינקת שראתה וטבלה ונתעברה והפסיקה לראות דם ומצרפים ב' חדשי עיבור קודם שהוכר העובר שהניקה בו. עם חדש נוסף אחר הכרת העובר שלא הניקה בו. ראה עוד הגהות הרד"ל. ומתרצים תוס' ב' תירוצים: א. כוונת הגמרא פרק המפלת שרוב פעמים כך הוא, אך גם יכול לקרות שתתעבר בלא ראיה קודם. ב. כוונת הגמרא שבימים שהיא רגילה לראות אין מתעברת אלא סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה. ראה שו"ת אור שמח [ח"ב ס"ג] שדן במניקת שנתעברה אם צריכה ז' נקיים וטבילה, ותלה זה בב' תירוצי תוס'. שלתירוץ הראשון בתוס' אפשר שהוא כמו ווסתות למאן דאמר דאורייתא שאם לא בדקה טמאה, לפיכך צריכה ז' נקיים וטבילה. וראה בהשגת הגרש"ז אוירבעך זצ"ל נדפס בקובץ מוריה שבט תשמ"ב, ובמנחת שלמה [ב-יג ז] שדחאו, וכוונת התוס' שאם ראינו שנתעברה, מוכח שהיא מן המיעוט שלא ראתה.

[152] כן פירש"י. לכאורה דבריו כאן סותרים למה שפירש לעיל [ט ב] שבתולה אשר הגיע זמנה, מתחזקת לרואה בפעם אחת, אלא שאינה מטמאה למפרע בראייה שבה היא מתחזקת. וראה מרומי שדה. ויתכן לומר, שרש"י כאן פירש כן אליבא דשמואל, הסובר שמעוברת ומניקת לעולם אינה מטמאה למפרע, כי היות שצריך ב' ראיות להחזיקה "רואה", לא מחזיקים מעוברת ומניקה בתור "רואה", לפי שיש בהן כל הזמן סיבה לסילוק דמים, וכל ראייה שרואה הוי מקרה, וכמו שפירש"י בהמשך [ד"ה אבל] שאין כאן התחזקות לרואה. אבל אם מהני בכולן ראייה אחת להיותה בכלל רואה, ואין זה משום שצריך התחזקות לרואה [ואינו תלוי כלל במחלוקת רבי ורשב"ג ראה תוס' לעיל [י א ד"ה ברוב], היינו אומרים שהדין כן אף במעוברת ומניקה, כי סוף סוף ראתה בימי עיבורה ובימי מניקותה. והתוס' [ט ב ד"ה זקנה] פירשו, כי מה שמבואר במשנה שזקנה בראייה שניה מטמאה למפרע, זה רק כשקירבה ראייתה השניה לסוף שלשים. ויש לברר, האם כוונתם לומר שעיקר טעם הטומאה למפרע בראייה שניה הוא משום שסמוכה לקודמתה, מה שאין כן ברואה פעם שניה אחר ג' עונות. או כוונתם לומר, שאף אם אינה צריכה ראיה שניה סמוכה לקודמתה בכדי לטמאותה למפרע, מכל מקום, אם עברו שוב ג' עונות אמרינן שעכשיו היא הזקינה, ולא תטמא למפרע. ונפקא מינה בשאר המסולקות דמים, שגם הן מטמאות למפרע בראיה שניה, מה דינן אם יראו פעם שניה ראיה רחוקה מהראשונה. שלפי צד א' לא יטמאו למפרע. ולפי צד ב' יטמאו, כיון שרק בזקינה מועיל סילוק ג' עונות. ונראה, שזה תלוי בטעם הטומאה למפרע בראייה שניה, אם מתחזקת בראיה אחת אלא שאינה מטמאה אלא בראיה שלאחריה. או שמתחזקת בב' ראיות. כי אם מה שמבואר במשנה שמטמאת בראייה שניה זה משום שסמוכה לראייה ראשונה, יובן הדבר רק אם צריכה להתחזק בב' ראיות לרואה, ולפיכך נוקטים כן רק אם הראיות סמוכות ומתחזקת בהן, ויהיה הדין כן בכל הנשים המסולקות שיטמאו בראיה שניה רק אם היא סמוכה לראיה ראשונה. אבל אם מתחזקת לרואה בראייה אחת, ולכן בשניה מטמאה למפרע, אין סברא שהראייה השניה צריכה להיות סמוכה. ובהכרח שביאור התוס' הוא, שבזקינה, אם עברו עוד ג' עונות יש סיבה חדשה להחזיקה כזקינה, ולפיכך דייה שעתה עד שתחזור ותראה פעם שלישית. ולפי זה, שאר נשים שדיין שעתן יטמאו למפרע בראייה שניה גם בהרחיקו הראיה, כיון שכבר הוחזקו לרואות בראיה ראשונה. ראה בתוספתא סוף פרק א'.

[153] כן פירש"י ותוס' [ד"ה דיין]. וחלוק דינן מתינוקת שלא הגיע זמנה, שבראייה שלישית מטמאה מעת לעת, שכיון שהוחזקה לראות, בטל הסילוק. ראה אור שמח [משכב ומושב ד ה] שתלה סברה זו בטעם סילוק דמים במניקת אם משום שנעכר ונעשה חלב או משום שאיבריה מתפרקין. ראה עוד רשב"א [תורת הבית ב"ז ש"ג יב א].

מתקיף לה [מקשה עליה, על שיטת חזקיה] ר' אלעאי: וכי מה ההבדל בין זו התינוקת שמחמירים בה שכתמה טמא, אף שעדיין לא ראתה דם המטמאה למפרע, לבין הבתולה שנישאת שכל עוד דמיה טהורין אף כתמה טהור, ומניחים שכתם זה מדם בתולים בא? אמר ליה [לו] ר' זירא בתשובה: זו הבתולה שנישאת שירפה (דמה, דם בתוליה) מצוי הוא, ולכן גם תולים בו את הכתם. ואילו זו התינוקת אין שירפה (דמה, דם טהרה) מצוי שנוכל לתלות בו את הכתם שמצאה.

א ועוד בדיני כתם התינוקת. אמר עולא, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דם, וראתה בפעם ראשונה ושניה — עדיין לא הוחזקה בכך להיחשב כמי שרואה, ועדיין בגדר מסולקת דמים היא, ולכן רוקה ומדרסה בשוק טהור, אף שכרגיל רוק הנמצא בשוק וכן מדרס האשה מטמאים מספק. וכן כתמה של תינוקת זו נמי [גם כן] טהור הוא. והעיר עולא: ולא ידענא [ואין אני יודע] אם הלכה זו ששמעתי מר' יוחנן הינה דידיה [שלו] של ר' יוחנן עצמו, אם הלכה זו היא דרביה [של רבו], ר' שמעון בן יהוצדק.

ושואלים: למאי נפקא מינה [למה, לאיזה ענין יש תוצאה מזה אם היא שלו או של רבו]? ומשיבים: אם דברים אלו הם של ר' שמעון בן יהוצדק רבו, יש בכך למיהוי [לגרום שיהיו] דבריו של חזקיה החולק על ר' יוחנן (בעמוד הקודם) וסבור שלאחר שתי ראיות של הקטנה מטמא כתמה, נחשבים כדעתו של אחד במקום (כנגד) דעתם של שנים (ר' יוחנן ורבו ר' שמעון בן יהוצדק) שאינם סבורים כן. ואילו דברים אלה הם של ר' יוחנן עצמו, הרי זו מחלוקת שקולה, דעת חכם אחד מול דעת חכם אחר.

ונמסר בענין זה, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל וכל נחותי ימא [יורדי הים] הבאים מהפלגה בים, אמרוה להלכה זו של כתם התינוקת כהלכה שנמסרה בשם ר' שמעון בן יהוצדק, ומזה תלמד שדעת שני חכמים היא, והלכה איפוא כר' יוחנן.

ב אמר רב חלקיה בר טובי: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראתה, אפילו היתה בראייה זו שופעת (רואה ברצף) דם כל שבעה ימים של נידות — אינה נחשבת זו אלא ראיה אחת, ועדיין היא בגדר "מסולקת דמים" ודיה שעתה עד שתראה עוד שתי פעמים. ותוהים על לשונו: ממה שאמר "אפילו שופעת" ניתן לדייק שאפילו במקרה זה כך הוא דינה, ולא מבעיא [נצרכה לומר] שנוהג דין זה כשפוסקת מלראות ורואה לאחר מכן שוב. ואולם על כך יש לשאול: אדרבה [להיפך] חידוש דין גדול יותר הוא בפוסקת, שכן אף שלכאורה הויא לה [הרי היא] כשתי ראיות, הרי זה נחשב לה כראיה אחת, ובוודאי שכן הוא הדין בשופעת ברצף כל שבעה!

אלא כך צריך לשנות בדברי רב חלקיה בר טובי: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, ושופעת כל שבעה — אינה אלא ראיה אחת. אבל אם פסקה מלראות בתוך השבעה, וחזרה וראתה שוב, הרי זה נחשב לה כשתי ראיות.

אמר רב שימי בר חייא: הבתולה המדלפת, שמפעם לפעם מטפטף הדם, ובלא הפסק ניכר בין טיפה לטיפה, אינה נחשבת כלל כרואה דם. ותוהים: והא קחזיא [והרי היא רואה] דם, וכיצד אפשר לומר שאינה נחשבת כרואה דם! אלא יש לתקן את הלשון, ואימא [אמור] כך: המדלפת אינה נחשבת כשופעת דם שכל ראיותיה נחשבות כראייה אחת, אלא היא נחשבת כפוסקת בראיותיה, אף שרואה טיפות ברצף.

ותוהים על כך: מכלל הדברים אתה למד שהשופעת שאמרנו שנחשב לה כראיה אחת היא זו שדמה זורם ברצף, וכי נהרא [כמו נהר], והרי לא ייתכן שתראה אשה כך במשך שבעה ימים! אלא יש לחזור ולתקן את לשון הדברים, וכך אימא [אמור] אותם: המדלפת אינה אלא כשופעת, שנחשב לה הטפטוף הרצוף כשפיעה מתמשכת.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: חזקה היא שבנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן (זמנן לראות דם נידות) — הרי הן בחזקת טהרה, ואין צורך שתהיינה הנשים הבוגרות והמנוסות בדבר בודקות אותן. ואולם משהגיעו לפרקן — הרי הן בחזקת טומאה. שיש להניח שכבר זבו דם נדות, אלא שלא הבחינו בדבר, וכיון שאין הן יודעות כיצד לבדוק, אין לסמוך על בדיקתן, ולכן נשים הבקיאות בדבר הן הבודקות אותן.

ר' יהודה אומר: אין בודקין אותן בהכנסת יד לפתח הרחם, מפני שבכך הריהן מעוותות (מקלקלות) אותן על ידי שריטה שעלולה להיגרם כתוצאה מהכנסת יד, ואפשר יהיה לחשוב שהדם (שבא על ידי שריטה זו) הוא דם נדה. אלא הדרך הנכונה היא שהנשים סכות (מושחות, מורחות) אותן בשמן מבפנים ובאופן זה לא תיגרם כל שריטה פנימית, ומקנחות (מנגבות, מנקות) אותן מבחוץ, והן (הבנות) מכאן ואילך נבדקות מאיליהן (מעצמן), שכאשר יגיע זמנן יוצא הדם בנחת (על ידי השמן שבפנים).

ד שנינו במשנתנו כי לדעת תנא קמא המעוברת משעה שהוכר העובר, וכן המניקה משעה שהתחילה להניק, אם ראו דם דיין שעתן. ואילו ר' יוסי אומר שהמעוברת והמניקה דיין שעתן רק משעברו עליהן שלוש עונות, ולא ראו בהן דם. ונמסר כי תני [שנה] התנא (חוזר המשניות בבית המדרש) קמיה [לפני] ר' אלעזר את משנתנו בלשון זו, ר' יוסי אומר: מעוברת ומניקה שעברו עליה שלש עונות שלא ראתה בהן — דיה שעתה. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: גירסת משנה זו שבידיך, תמוהה היא, שהרי פתחת בתרי [בשתים] ("מעוברת ומניקה"), וסיימת בחדא [באחת] ("שעברו עליה", "דיה שעתה")!

דלמא [שמא] גירסא זו במשנה "האשה המעוברת והיא מניקה שעברו עליה שלש עונות — דייה שעתה", היא שקאמרת [אומר אתה], שחלק מתקופת שלוש העונות בהן לא ראתה היתה בימי עיבורה וחלק בימי הנקתה, ומילתא [ודבר] הלכה אגב אורחיה [דרך אגב] כך קא משמע לן [הוא, ר' יוסי השמיע לנו], ש(נחשבים) לה ומצטרפים לימי מניקותה, וכן ימי מניקותה עולין לה להשלים למנין שלוש עונות לימי עיבורה אם אין בכל אחת מהן שלוש עונות שלא ראתה בהן. כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: להשלים לימי מניקותה, וימי מניקותה עולין לה להשלים לימי עיבורה.

ומפרטים: כיצד היא השלמה זו? היתה מעוברת והפסיקה מלראות שתים (שתי עונות) בימי עיבורה, וכשילדה והניקה את בנה הפסיקה עוד עונה אחת בימי מניקותה, או שהיתה מניקה את בנה והפסיקה לראות שתים בימי מניקותה ואחר כך נתעברה שוב והפסיקה שוב עונה אחת בימי עיבורה. או שלא ראתה עונה אחת ומחצה בימי עיבורה ועונה אחת ומחצה בימי מניקותה — הרי הן מצטרפות לשלש עונות, ואם ראתה לאחר מכן — דיה שעתה.

ושואלים: בשלמא [נניח] אפשרות שימי ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה, משכחת לה [מוצא אתה אותה], ובאופן זה: דקמניקה ואזלא [שהיא מניקה והולכת], ולאחר מכן היא מיעברה [מתעברת], אלא אפשרות זו שימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה, היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה], והרי בגמר הריונה, בלידה עצמה, ראתה דם, ואין איפוא פרק זמן של שלוש עונות שלא ראתה בו?

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כהסבר לדבר, שמדובר בברייתא זו בלידה יבשתא [יבשה] שהיתה הלידה בלא דם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כתירוץ שדם נדה הוא לחוד, ודם לידה לחוד, ואין בראיית דם לידה להפריד בין התקופה שלא ראתה בימי עיבורה והתקופה שלא ראתה בימי הנקתה שלאחר הלידה, ומצטרפות שתי התקופות לכלל שלוש עונות שלא ראתה בהן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כתירוץ נוסף, שאכן תני [שנה] בברייתא זו רק חדא [אחת] מהלכותיה, שימי עיבורה עולים לימי מניקותה, ואל תשנה בה את ההלכה השניה, שאינה אפשרית.

ה שנינו במשנתנו בדין האשה המסולקת דמים: במה (באיזה ענין) אמרו חכמים כי אם ראתה דם דיה שעתה — בראייה ראשונה, אבל בראייה שניה, הריהי מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ונחלקו חכמים בכוונת הדברים. שכן אמר רב: מה ששנינו שדיין שעתן רק בראייה הראשונה הרי זה אכולהו [על כולם], על כל ארבעת המקרים הנזכרים במשנה — בתולה, זקנה, מעוברת, ומניקה.

ואילו שמואל אמר: לא שנו חכמים במשנתנו דברים אלה אלא בדינן של בתולה וזקנה שראו דם, שדיין שעתן בראייה ראשונה בלבד, אבל מעוברת ומניקה שראו דם — דיין שעתן של המעוברות כל ימי עיבורן, וכן דיין של המניקות כל ימי מניקותן, ואף בראיות שראו לאחר ראיה ראשונה.

וכן נחלקו במחלוקת זו חכמים אחרים, שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: דברים אלה שבמשנתנו אמורים אכולהו [על כולם], על כל ארבע הנשים הנזכרות בה כמסולקות דמים, ואילו ר' יוחנן אמר: לא שנו דברים אלה אלא בדינה של הבתולה וזקנה, אבל מעוברת ומניקה — דיין שעתן של המעוברות כל ימי עיבורן, ואף בראייה שניה והלאה, וכן דיין שעתן של המניקות כל ימי מניקותן. ומציעים: מחלוקת זו שנחלקו בה אמוראים הריהי כמחלוקת תנאי [תנאים] שנחלקו באותו נושא. שכן שנינו: מעוברת ומניקה שהיו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Ilai objects to this ruling of Ḥizkiyya: And what is the difference between this case of a girl who has not yet started menstruating and a recently married menstrual virgin whose stain is deemed pure for as long as her blood is pure, since the stain is presumed to be from her torn hymen? Rabbi Zeira said to him: With regard to this menstrual virgin, her secretion [sirfah] is common, i.e., blood from her torn hymen is normally found during this period. Therefore, any blood stain that is found is also assumed to be from her hymen. But in the case of this young girl, her secretion is not common. Therefore, if a blood stain is found, it is assumed to be menstrual blood.

§ Ulla says that Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to a young girl whose time to see the flow of menstrual blood has not arrived and she saw menstrual blood one time and then a second time, but not the third time that would render her a woman who regularly sees menstrual blood, her saliva and her garment that she treads upon that are found in the marketplace are pure if we do not know whether she has menstruated. Likewise, her blood stain is also pure. Ulla added: And I do not know if this ruling with regard to the stain is merely Rabbi Yoḥanan’s own conclusion or if that is also part of the opinion of his teacher.

The Gemara asks: What difference is there? That is, what does it matter who said it? The Gemara explains: It makes a difference for it to be considered the statement of one Sage in the place of two dissenting opinions. As stated above, Ḥizkiyya disagrees with this ruling and maintains that a young girl’s blood stain is impure after she sees menstrual blood twice. If this statement is both Rabbi Shimon ben Yehotzadak’s opinion and that of Rabbi Yoḥanan, then Ḥizkiyya’s ruling is opposed by two Sages, which means that his is a minority opinion. If it is Rabbi Yoḥanan’s opinion alone, then the two sides are equal, with one Sage maintaining each opinion.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia along with all the seafarers [naḥotei yamma], they stated this ruling as the statement of Rabbi Shimon ben Yehotzadak. If so, Rabbi Yoḥanan was relating his own opinion, which echoed that of his teacher, Rabbi Shimon ben Yehotzadak, and therefore the halakha is in accordance with this majority opinion.

§ Rav Ḥilkiya bar Tovi says: With regard to a young girl whose time to see menstrual blood has not arrived, even if she continuously discharges menstrual blood for all seven days of a typical menstrual period, it is considered as only one sighting of blood and she remains in the category of one who lacks blood until she sees menstrual blood twice more. The Gemara asks: Why did Rav Ḥilkiya bar Tovi stress: Even if she continuously discharges menstrual blood, which indicates that it is not necessary to teach that this is the halakha if she stops seeing a discharge and then starts again? On the contrary, if she stops and restarts it is as though she has had two sightings of menstrual blood.

The Gemara answers: Rather, this is what Rav Ḥilkiya bar Tovi meant: With regard to a young girl whose time to see menstrual blood has not arrived, and she then continuously discharges menstrual blood for all seven days of a typical menstrual period, it is considered as only one sighting of blood. In other words, he did not state the word: Even.

Rav Shimi bar Ḥiyya says: The case of woman who constantly drips menstrual blood is not considered like a full sighting of blood. The Gemara expresses surprise at this claim: But she saw blood. The Gemara answers: Say that what Rav Shimi bar Ḥiyya meant was that she is not considered like one who continuously discharges blood, but rather like one who stops and starts again, even if she drips constantly.

The Gemara raises a difficulty: From the fact that Rav Shimi bar Ḥiyya claims that a different halakha applies to a woman who constantly drips menstrual blood, it can be inferred that the blood of one who continuously discharges menstrual blood streams like a river for seven days. But this is physically impossible. The Gemara explains: Rather, say that Rav Shimi bar Ḥiyya meant that the status of a woman who constantly drips menstrual blood is nothing other than the status of a woman who continuously discharges blood. In both cases, it is all considered as one sighting.

§ The Sages taught in a baraita: The presumption with regard to the daughters of Israel is that until they have reached their physical maturity they have the presumptive status of ritual purity, and adult women do not need to examine them to check if they are ritually pure before they handle consecrated items or teruma. Once they have reached their physical maturity, they have the presumptive status of ritual impurity, due to the possibility of an unnoticed menstrual discharge, and if they are still minors, adult women must examine them to check if they are ritually pure.

Rabbi Yehuda says: They should not examine them by hand, because that is likely to scratch them and ruin their status, as it will be assumed that they are ritually impure with menstrual blood. Rather, they should smear them with oil inside and wipe them off on the outside. And through this method they are automatically examined, i.e., if at that age they are ready to menstruate, the oil will cause the blood to flow.

§ The mishna teaches that Rabbi Yosei says: With regard to a pregnant woman and a nursing woman for whom three expected menstrual cycles passed during which they saw no menstrual blood, if she then saw blood, her time is sufficient. A tanna taught a baraita before Rabbi Elazar: Rabbi Yosei says: With regard to a pregnant woman and a nursing woman for whom three expected menstrual cycles passed during which they saw no menstrual blood, if she then experienced bleeding her time is sufficient. Rabbi Elazar said to him: The structure of your baraita is inconsistent. You opened with two categories of women: A pregnant woman and a nursing woman, and you ended your quote with one, as you concluded in the singular form: Her time is sufficient.

Rabbi Elazar continued: Perhaps you are saying that this is a case of a pregnant woman who was also nursing. And if so, the baraita teaches us a matter in passing, that with regard to tallying three menstrual cycles in which she saw no menstrual blood, her days of pregnancy count toward, i.e., combine with, her days of nursing and her days of nursing count toward her days of pregnancy. As it is taught in a baraita: Her days of pregnancy count toward her days of nursing and her days of nursing count toward her days of pregnancy.

The baraita continues: How so? If a woman stopped seeing menstrual blood for two expected menstrual cycles during her days of pregnancy and then for one more cycle during her days of nursing, or she passed two expected menstrual cycles during her days of nursing and one more during her days of pregnancy, or one and a half cycles during her days of pregnancy and one and a half cycles during her days of nursing, in all these cases the missed cycles spanning her pregnancy and nursing combine to a total of three missed cycles, and therefore her time is sufficient.

The Gemara asks: Granted, with regard to the claim that her days of pregnancy count toward her days of nursing, you can find it in a case where she was nursing continuously and then she became pregnant. But the scenario mentioned in the baraita where her days of nursing count toward her days of pregnancy, how can you find these circumstances? Since she certainly experienced bleeding when she gave birth, how can there be three consecutive menstrual cycles where she did not experience any discharge of blood?

The Gemara provides several answers: If you wish, say that it is referring to a case of a dry birth, i.e., one without any discharge of blood. Or, if you wish, say: The blood of a menstruating woman is discrete and the blood seen during birth is discrete. Blood seen during birth does not disrupt the count of menstrual cycles during which a woman does not see menstrual blood. Therefore, the cycles before and after the birth combine to form the requisite three cycles according to Rabbi Eliezer. Or, if you wish, say: Teach only one of these scenarios. In other words, teach only the case where the days of pregnancy count toward the days of nursing, but not the case where the days of nursing count toward the days of pregnancy.

§ The mishna teaches: And with regard to what did they say that her time is sufficient? It is with regard to the first sighting of blood. But with regard to the second sighting, her status is like that of any other woman and she transmits impurity for a twenty-four-hour period or from her last examination. The Gemara inquires concerning which case this clause is referring to. Rav says: This qualification is stated with regard to all of them, i.e., all four cases of the mishna: The menstrual virgin, the elderly woman, the pregnant woman, and the nursing woman.

And Shmuel says: They taught it only with regard to a menstrual virgin and an elderly woman. But in the case of a pregnant woman and a nursing woman, their time is sufficient for all their days of pregnancy and their time is sufficient for all their days of nursing.

The Gemara notes that another pair of Sages had the same dispute. And similarly, Rabbi Shimon ben Lakish says: This qualification applies to all of them; and Rabbi Yoḥanan says: They taught it only with regard to a menstrual virgin and an elderly woman. But in the case of a pregnant woman and a nursing woman, their time is sufficient for all their days of pregnancy and their time is sufficient for all their days of nursing. The Gemara suggests: This is like a dispute between tanna’im in the following baraita: With regard to a pregnant woman and a nursing woman who were

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתקיף לה ר׳ אלעאי וכי מה בין זו לבתולה שדמיה טהורין. י״מ דאכולה פרכינן ואפי׳ על כתם ראשון למה הוא טהור ומ״ש מבתולה שאעפ״י שנותנין לה ד׳ לילות כתמה טמא לפי שכל כתם משונה ותניא בתולה שנשתנו דמיה טמאים ופרקינן בתולה שירפה ומקום נדתה מצוי וזו אין דם נדתה מצוי ואין פי׳ זה נכון כלל דהא בתולה שדמיה טהורין כתמה טהור כדאיתא וכתניא בפ׳ האשה שהיא עושה צרכיה ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום ובבתולה שדמיה טהורין דאלמא בתולה אין לה כתם אבל רש״י פי׳ דאחזקיה פרכינן דאמר דכיון דאי חזיא מטמא כתמה נמי מטמא דמ״ש מבתולה שדמיה טהורין דאע״ג דאי חזיא דם משונה שהוא מן המקור טמאה ואפ״ה כתמה טהור כדתנן בפ׳ האשה ופרקינן שהבתולה שירפה ומעין של טהרה שלה מצוי דהיינו דם בתוליה ויש לתלות וזו אין שרפה של טהרה מצוי ועדין אין הפי׳ הזה מחוור כל הצורך חדא דמעיקרא מאי פרכינן והיכי מדמינן להו טהרה ועוד דלישנא דאין שירפה מצוי לא דייק שפיר דאדרבה אין לה עכשו שום שירפה טהרה כלל ור״ח ז״ל פי׳ דאחזקיה פרכינן מ״ש בבתולה שנותנין לה ד׳ לילות לטהרה לפי שלא הגיע זמנה לראות ותולין הכל בדם בתוליה והכא לא תלינן בכתמה מיהא לקולא לטהר אותו כיון דלא אתחזק בדם ופריק דהא דידן שירפה של טומאה מצוי להיות לה כתם כיון שכבר ראתה שני פעמים וזו דהיינו בתולה אין שירפה מצוי עכשו לראות מן המקור כיון שנפתח פתח בתוליה:

שירפה לשון חולי וחבירו ויקרא רבה פ׳ זאת תהי׳ כל חולי זו שירפא ולא ידענא הא דאמר כתמה טהור אי דידיה אי תשלום מימרא דרביה:

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות. פי׳ מורי הרשב״א נר״ו דמשום הא דנקטה בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דאילו הגיע זמנה לראות לא נפקא מינה מידי דהא אפילו תהוי כלה ראיה אחרת כי הדר חזיא שניה מטמאה למפרע ואי הוי שתי ראיות בתחלה ליכא טומאת מפרע דהא ראיה ראשונה היא וימים שבנתים לא שייך מפרע דהא נדה היא אבל תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאינה מטמאה למפרע עד ראיה ג׳ נפקא טובא שאם אנו דנין לזו בראיה א׳ בראיה דלאחר ז׳ דייה שעתא דראיה שניה הוא ואם אנו דנין אותה לשתי ראיות כראיה דבר שבעה מטמאה למפרע.

רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו עליה ג׳ עונות דייה שעתה. פי׳ ובדין הוא דלפלוג ר׳ יוסי לעיל במעוברת אלא דנטר ליה לת״ק עד דסיים כוליה מימריה וש״מ דהא דתנא לעיל גבי מינקת רבי יוסי אומר דייה שעתא כל כ״ד חדש לאו כלהו כ״ד חדש דיה שעתא לר׳ יוסי דהא בעי הפסקת ג׳ עונות בתחל׳ כדקתני הכא בהדיא אלא עד תשלום כ״ד חדש קאמר ולאפוקי מדר״מ דאמר ד׳ וחמש שנים ופשוט הוא:

לבתולה שדמיה טהורין. ותנן לקמן נשתנו מראה דמים שלה טמאה וכתמה טהור ואפילו מצא הכתם בשינוי מראה דהא אמרינן לקמן בפרק האשה תולה בבתולה שדמיה טהורין ותנן לקמן נשתנו מראה דמים שלה ומשמע בכל ענין אפילו מראה הכתם משונה והיינו טעמא דהא דנשתנו מראה דמים שלה טמאה לאו טומאה ודאי אלא מספק דשמא דם נדה הוא ובכתם דאיכא לספוקי נמי אימר מעלמא אתי דעברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה מקילינן כיון דא"נ מגופה הוי שמא טהור הוא:

רוקה ומדרסה בשוק טהור. רוקה ניחא דבאשה אחרת היא רוקה טמא דאע"ג דספק טומאה ברשות הרבים טהור גזרו על ספק רוקין הנמצאין דאפילו שוטה אחת בעיר או נכרית תנן בפ"ה דמס' טהרות דכל הרוקין שבעיר טמאין אבל מדרסה קשה דאפילו אשה אחרת נמי טהור מדרסה ברשות הרבים. וי"ל משום דבאשה אחרת תנן בפ"ה במס' טהרות מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה אם מכירתו שאוכל בתרומה כליו טהורים ואם לאו ישאלנה ובהך דשלא הגיע זמנה אפילו אינו מכירתו אינו צריך לישאל. ועוד נראה דאפילו בבנות עם הארץ איירי ואע"פ שגזרו על צינורא דעם הארץ שהוא רגיל בטומאה הכא לא גזור הואיל ואינה רגילה לראות והא דנקט בשוק לאו דוקא דאפילו בבית נמי טהור אלא אורחא דמלתא נקט דבבית יודעים אם היא טהורה אם לאו:

למיהוי דבריו של אחד במקום שנים. וא"ת דלמא רבי שמעון בן יהוצדק כרשב"ג ס"ל אבל אליבא דר' הוי טמא כחזקיה ונ"ל דאם איתא דס"ל כחזקיה הוה ליה למימר בין שניה לשלישית טמא אלא ודאי כר' ס"ל ואפילו הכי כתמה שבין שניה לשלישית טהור:

ואין הנשים בודקות אותן. והא דלא תני ליה במתני' גבי נדה ויושבת על דם טוהר לפי שזאת פשוטה היא. ומי' קשה דלא קתני במתני' י"א יום שבין נדה לנדה. דאיכא למ"ד בפ' בנות כותים דאין צריכה בדיקה. וי"ל דלא קתני מתני' אלא הנך דאין נפקותן בראייתן. נדה בלאו הכי טמאה. ויושבת על דם טוהר אפילו תראה טהורה:

פתחת בתרתי וסיימת בחדא. מתני' לא קשיא ליה דקתני ד' נשים וקאמר עלה במה אמרו דייה שעתה ומסיק בגמרא דקאי אכולהו או אתרי. משום דבבא אחריתי היא. וברישא קתני דיין שעתן. א"נ משום דהכא איכא למימר דאיירי בחדא איתתא משום הכי קא דייק:

גמ' שתים בימי עיבורה ואחת בימי מניקותה כו' למאי דקאמרינן לעיל דהנך ג' עונות בעונות בינונים מל' יום א"א לאשכוחי אחד בימי מניקותה דה"ל דמי טוהר ואפשר דלא קאמרינן עונות בינונים אלא באשה שאין לה וסת אבל ביש לה וסת הוי עונה עונה דידה דהשתא אפשר לאשכוחי א' בימי מניקותה באשה שיש לה וסת ועונה דידה הוא יותר ממ' יום ודו"ק:

ברש"י ד"ה מתקיף לה וכו' ושוין שתולה בשומרת יום וכו' ובבתולה שדמיה טהורים שמעינן מינה דאין לה כתם וכו'. פירש אשה שהשאילה להן חלוקה ואח"כ לבשה אותו ומצאה בו כתם תולה שהוא בא מהן משום דאינו מזיק להן כלום דכתמיהם טהורים דאי היו כתמיהם טמאים לא היתה תולה בהן דמאי חזית לתלות בהם מבדידה ועי"ל ריש פרק האשה:

בא"ד והא הכא דאילו חזתה מטמאה מע"ל וכו'. פירוש אם נשתנה דם ראייתה מדם בעילה ראשונה ועיין לקמן (נדה דף י"א ע"ב):

גמ' מכלל דשופעת כי נהרא אנא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מתקיף לה רבי אלעאי כו' אין לה כתם דקתני בפרק האשה כו' שדמיה טהורים מהתם שמעי' דאין לה כתם כו' כצ"ל:

בד"ה רוקה ומדרסה כו' רוקה בשוק וקים לן שקודם לכן ראתה שתי פעמים ואין אנו כו' כצ"ל:

בד"ה ולא ידענא כו' כרוקה ומדרסה הס"ד:

בד"ה לא מבעיא צ"ל ולא מבעיא כו':

בד"ה מעוברת והיא מניקה כו' כצ"ל:

גמרא כי אתא רבין וכל נחותי אמרוה. כ"נ דצ"ל. ומלת ימא למחוק. עי' סוכה (מג ב) ובפרש"י וברש"ל שם. ובחולין (קא ב. קכד) ובמש"כ שם:

שם אמרוה בר"ש ביה"צ. כ"נ דצ"ל בבי"ת:

שם אלא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושופעת כל ז' כו'. עפרש"י. ולע"ד יל"פ דלא קמשבש לה אלא פירושא קמפרש לה. דהאי אפי' דקאמר קאי אכל ז' דבתריה. וכן לקמן דקאמר אלא אימא אינה אלא כשופעת. יל"פ דר"ל דאינה כרואה דקאמר פי' אינה כרואה בכל פעם שדולפת אלא כשופעת. ועמש"כ בחדושי לס' נת"ע (ד' צט ב):

רש"י ד"ה מתקיף. והא הכא דאילו חזת בשינוי מראה דמיה מטמא כו'. משמע דמפרש דהא דאמרי' לקמן (יא ב) בשמשה דאימא שמש עכרן. אינו אלא תיכף אחר תשמיש ולא כל אותה הלילה. וכ"מ להדיא מדברי התוס' לקמן (סוף סה ב) בד"ה וכולן. דהא בהגיע זמנה לראות וראתה אין דמיה טהורין אלא אותה הלילה דתשמיש. ואפ"ה כתב דבשינוי מראה טמאה. אבל לא כן משמע מדבריו שם בד"ה כאן שלא שמשה ובתוס' שם בד"ה שלא:

רש"י ד"ה וסיימת בחדא. דקאמר דיה שעתה כו'. וה"נ ה"מ למידק מדקאמר עליה ולא עליהן:

תד"ה הרי. אבל לא הגיע זמנה לראות וי"א. ר"ל וי"א יום שבין נדה לנדה שהביאו בקושייתם. ובד"ח שמחקו תיבות וי"א שגו ברואה:

רש״י ד"ה אבל מעוברת וכו׳. ברוך. נ"ב פירוש הנ״ל הג״ה מר"ב הוא:

תוס' ד"ה דהויא וכו' וי"ל דרוב פעמים. עי' סוטה כז ע"א תד"ה אליבא:

פתחת בתרתי וסיים בחדא לולי דברי תוס' הייתי אומר דמתני' לא קאי אלא אחדא אזקנה. דמעוברת ומניקה פלוגתא דתנאי בשמעתין ולא רצה לסתום כחד מינייהו ומכ"ש אי סתם מתניתן ר"מ דס"ל דיין כל ימי מניקתן ועיבורן. ובתולה נמי לא פסיקא ליה משום דאיכא שלא הגיע זמנה לראות דלא מטמאה למפרע עד פעם ג' לכן לא תנן במשנתינו אלא אזקנה ושייך שפיר דיה שעתה:

דימי עיבורה עולין לימי מניקתה כו' וקמ"ל דאע"ג דר' יוסי בעי שתתחזק שהאשה הזאת כבידת ראש ואיבריה גורמים סילוק דם. אפ"ה מהני צירוף עיבור והנקה דכבידות ראש ואיברים דימי עיבור ואיבריה מתפרקים דהנקה הכל אחד הוא:

שתים בימי עיבורה ואחד בימי מניקותה או שתים בימי מניקותה וא' בימי עיבורה. לפי דרך הלשון הו"ל למימר בהיפוך א' בימי עיבורה ושתים בימי מניקותה וכן בהיפוך ולעולם מספר המועט קודם ומדלא נקט הכי יש דמות ראיה להש"ך סימן קפ"ט דעונה בינונית בלא יום הראיה דיום הראיה שייך לעונה שלאחריה והשתא אי תימא שפסקה עונה אחת בימי עיבורה היינו שביום הראיה ראתה ופסקה אח"כ עונה א' בסוף ימי עיבור או ההנקה הרי לא נתחדש בימי עיבורה או בימי מניקתה שום דבר חדוש כי מה שלא ראתה בעונה ההיא משום שכבר ראתה בתחלת העונה ההיא ומה שלא ראתה בתחלת עונה השנית זהו כבר שייך לימי ההנקה לכן נקיט ב' בימי עיבורה וכו' דהשתא עבר עליה יום שהיתה ראויה שתראה בו ולא ראתה וק"ל:

דקמניקה ואזלא ומיעברא הקשו תוס' הא אין מתעברת אלא סמוך לווסתה או טבילתה. צל"ע טובא הא הך מיעברא היינו הוכר עוברה וכבר היא מעוברת ג' חדשים שהוא עונה אחת קודם שפסקה ואז אפשר שראתה דם ומיעברה. ועלה ברעיוני לומר דפשיטא להתוס' דכל שכבר ראתה ב"פ בימי עיבורה אזי היא ככל הנשים ולא מהני לה הפסק ג' עונות לר' יוסי. וא"כ כיון שע"כ ראתה קודם עיבור וגם עונה אח"כ ראתה ראיה אחת שממנה הפסיקה ב' עונות בימי מניקותה. א"כ כיון שכבר ראתה ב"פ בימי ההנקה תו לא מהני לה הפסק ג' עונות. אבל מ"מ לא נוח לנו בזה דמי לא משכחת ליה שראתה ומיעברה ואח"כ ראתה באונס שממנה הפסיקה ג' עונות או בהיפוך דבכה"ג ודאי מהני הפסק ג' עונות לר' יוסי ולא קשה מידי קו' תוס'. ומכ"ש להמהרש"א דמיירי בעונות גדולות יותר מארבעים יום א"כ משכחת ליה בפשיטות בעונה של מ"ה יום דב' עונות הו"ל ג' חדשים ומאותה ראיה בעצמה שהפסיקה ממנה. מאותה ראיה עצמה הוית מיעברא. ומכ"ש אי סגי ברובו של ראשון ושל אחרון ואמצעי שלם א"כ משכחת אפילו בב' של ארבעים יום וק"ל וצ"ע:

ואב"א דם נדה לחוד דם לידה לחוד מדלא קאמר אונס שאני דאין לך אונס גדול מלידה ש"מ שאפילו ראיית אונס מפסקת בג' עונות:

דם לידה לחוד הקשה מהרש"א הא עונה ג' מסיימת בימי טוהר דבלא"ה טמאה משום בכל קדש לא תגע כך כוונת קו'. ותירוץ דמיירי בעונות גדולות יותר מארבעים יום. ומה שהקשה הפלתי מלקמן ל"ו ע"א דפרי ללוי דשתי מעינות ל"ל הפסקת ג' עונות בב' ומשהו סגי ואלו למהרש"א הא בעינן שתפסוק ימי ווסתה שנמשכים אחר ימי הטוהר. ודבריו אינם מובנים דהרי ללוי דשתי מעינות הם אי שופעות מתוך מ' לאחר מ' כ"ש דטהורה ולמה לי שתפסוק:

(יו"ד רע"ב) תינוקת שלא הגיע זמנה וכו' רוקה ומדרסה בשוק טהור.—עי' רש"י ותוס'. אבל ענין זה מצינו גם בירושלמי בשם ר"ש בן יוצדק "רוקה טהור מדרסה טהור מגעה ברה"ר טהור סברין מימר מעל"ע". וביאורו לדעתנו, דכלפי דאמרינן דבראייה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל"ע, וטומאת מעל"ע היא אף ברה"ר (כמו שכתבו התוס' לעיל ב א ד"ה מעל"ע) היינו דוקא בשאר הנשים, אבל תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דמטמאה מעל"ע בראותה פעם שלישית אין זה אלא ברה"י בלבד, אבל ברה"ר בין מגעה בין רוקה ומדרסה טהור.

(יו"ד סע"ב) ואיבעית אימא תני חדא.—פי' לא שמוחק מן הברייתא אלא דמפרש לה, שימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה, היינו שבג' חדשים אלו היו רובן מימי מניקותה, ומיעוטן מימי עיבורה, ובהיפך הא דסיפא "וימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה". בין כך ובין כך אינו אלא באופן שהיתה מינקת ואח"כ נתעברה. וכן הא דתני "אחת ומחצה בימי עיבורה ואחת ומחצה בימי מניקותה" הוא בשהיתה מינקת ואח"כ נתעברה, אלא שהתנא החליף את הסדר, משום דפתח במאי דסליק מינה ברישא "שתים בימי מניקותה ואחת בימי עיבורה" - הרי דסיים בעיבורה לכן פתרו בתרה נמי מימי עיבורה (ועי' מ"ש ביבמות יב ב). ועי' דרישה ח"מ סי' עג סעיף ט שכתב: והאי כללא נקוט בידך ממני שבכ"מ דאמר תלמודא תני הכי או כיוצא בו לאו למימרא שתגיה ותיתני כן באמת, אלא כלומר לעיקרא דמילתא תני הכי אבל עכ"פ לא לחנם תני התנא הכי בהדיא ודוק.

מתקיף לה רבי אלעאי. לחזקיה מה בין זו לבתולה שדמיה טהורין בתולה שנשאת יש שדמיה טהורין עד שתחיה המכה דתלינן בבתולים ויש שדמיה טהורין ד' לילות ויש שדמיה טהורין כל לילה הראשונה כדאמרינן פרק בתרא (לקמן דף סד:) וכולהו קי''ל דכל זמן שדמיה טהורין אין לה כתם דקתני בפ' האשה (לקמן דף ס.) ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה ובבתולה שדמיה טהורים מהתם שמעינן דאין לה כתם ואע''ג דראתה פעם אחת דלא מפלגינן בין הגיע זמנה ללא הגיע בין שראתה פעם אחת בבית אביה שהיא אחת מן הבתולות שדמיה טהורין והא הכא דאילו חזת בשינוי מראה דמיה מטמאה מעת לעת דהגיע זמנה לראות וראתה בבית אביה אפילו הכי לא מטמאינן כתמה ומ''ש הך מהא: זו שירפה מצוי. בתולה שדמיה טהורין שרף שלה מצוי מחמת בתולים הילכך כתמה טהור דתלינן בדם בתולין: וזו אין שירפה מצוי. לטהרה ולתלות בו: רוקה ומדרסה בשוק טהור. כגון שנמצא רוקה בשוק וקים לן שקודם לכן ראתה ב' פעמים ואין אנו יודעים אם נדה היא אם לאו מספיקא לא מחזקינן לה כספק הרוקין הואיל ולא הוחזקה רואה: ולא ידענא כו'. עולא הוא דקאמר לא ידענא אי א''ר יוחנן מסקנא דהא מילתא דקאמר כתמה נמי טהור מדעתיה או משמיה דר''ש בן יהוצדק כרוקה ומדרסה: דבריו של אחד במקום שנים. אי אמר להא וכתמה נמי טהור משמיה דרביה הוי חזקיה דאמר לעיל טמא אחד במקום שנים דהא פליג עליה ר' יוחנן לעיל מלביה וחזינן דקאי ר''ש כוותיה: ה''ג אמרו כר''ש בן יהוצדק. בשמו של ר''ש בן יהוצדק וה''ל חזקיה אחד במקום ב' וש''מ הלכה כר' יוחנן: אינה אלא ראיה אחת. לאחזוקה כרואה ודיה שעתה עד שתפסוק ותחזור ותראה שתי ראיות: ולא מבעיא פוסקת. וחוזרת ורואה: ושופעת כל שבעה. סמי מכאן אפילו: מדלפת. טיף אחר טיף: אינה כרואה. דמשמע דאפילו כראיה אחת אינה חשובה: אלא כפוסקת. והוו להו ראיות טובא והוחזקה רואה ולכשתפסוק ותחזור ותראה מטמאה מעת לעת ופרכינן מכלל דשופעת דאמר לעיל אינה אלא ראיה אחת היינו דשופעת כי נהרא בתמיה כיון דמדלפת אינה חשובה שופעת וא''א להיות שופעת כמעין כל שבעה וחיה: בחזקת טומאה. כלומר בחזקת דמים מצוים בהם: שמעוותות אותן. כלומר מסרטין לה בצפורן ומייתו לה לידי ראיה: מבפנים. שסיכת שמן מביא הדם אם זמנו הוא: פתחת בתרתי. מעוברת ומניקה: וסיימת בחדא. דקאמר דיה שעתה דיין שעתן מיבעי ליה: מעוברת והיא מניקה. שנולד עוברה ומניקתו א''נ מניקה ונתעברה והוא הדין למעוברת גרידתא והא דנקט מעוברת והיא מניקה לומר לך שמצטרפין ימי מניקה לימי עיבורה לג' עונות כגון שהפסיקה שתים בימי עיבורה ואחת בימי מניקותה או חלוף דהכי משמע מעוברת והיא מניקה בתוך הפסקת העונות הללו: ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה. כגון אם היתה מניקה ונתעברה והפסיקה תחלת עונה קצת בימי מניקותה והשלימה בימי עיבורה: אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה. דילדה ולא חזאי הא ראתה דם בלידתה ונמצא שלא עברו עליה ג' עונות: תני חדא. ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה ולא תיתני ימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה: אכולהו. ד' נשים כולהו קתני לה דבשניה מטמאה מעל''ע: בתולה וזקנה. בתולה כיון דראתה פעם ראשונה ושניה הוחזקה רואה זקנה נמי כיון דאיתחזקא תרי זימני אחר ג' עונות אישתכח דלאו סילוק דמים הוא אלא דילוג וסת: אבל מעוברת ומניקה. ודאי דמיה מסולקין ואפילו לא נסתלקו מתחלתן מסתלקין והולכין הן תדיר. ברוך:

וכי מה בין זו לבתולה שדמיה טהורין. דאם נשתנו מראה דמיה למחרת מראיית שעת תשמיש טמאה ואילו מצאה כתם לאחר תשמיש טהורה כדאי' בפ' האשה (לקמן דף ס.) תולה בבתולה שדמיה טהורין ומדלא מפליג משמע אפילו הדם משונה טהור ומשני הכא אין שירפה של טהרה מצוי דאם הכתם בא מגופה טמאה ודאי אבל התם שירפה של טהרה מצוי לכך טהורה דאיכא למימר האי כתם מעלמא בא ואפילו אי אתא מגופה איכא למימר דם בתולים הוא (ואיכא למימר) ולא חיתה עדיין המכה: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק. משמע שהיה רבו ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) קרי ליה ר''ל לר''ש בן יהוצדק רועי בקר ולא היה מוחה ר' יוחנן על כבוד רבו ואומר ר''ת דתרי הוו: רוקה בשוק טהור. פי' בשוק שאין ידוע אם ראתה אם לאו אין להחזיקה כרואה כיון שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה שלשה פעמים ומיירי אפילו בבת ע''ה אבל בבית ידוע אם ראתה אם לאו: למהוי דבריו של אחד במקום שנים. וא''ת ודילמא ר''ש בן יהוצדק סבר לה כרשב''ג דבג' זימני הוי חזקה וחזקיה נמי מודה דלרשב''ג כתמה טהור וי''ל דרוקה ומדרסה קיל טפי מבכתמה מדמספקא ליה בכתם אי טמא אם לאו וכיון דקיל טפי אי ס''ל כרשב''ג ה''ל לטהר רוקה ומדרסה עד פעם רביעית: הרי הן בחזקת טהרה. וא''ת במתני' דקתני צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה כו' אמאי לא מפקא מי שלא הגיע זמנה וההוא דבנות כותים (לקמן דף לח:) דכל י''א בחזקת טהרה ומפרש בגמרא לענין שאינה צריכה בדיקה וי''ל דלא מפרש במתני' אלא הנהו דאינן צריכים בדיקה מחמת דאין קפידא בראייתם דנדה בלאו הכי טמאה ויושבת על דם טוהר אפילו אם תראה לעולם טהור אבל לא הגיע זמנה לראות וי''א דאינה צריכה בדיקה מחמת דמסולקין בדמים לא קתני: פתחת בתרי וסיימת בחדא. וא''ת והא במתני' נמי ד' נשים קתני במה אמרו דיה שעתה וי''ל דהתם ליכא למיטעי אבל הכא איכא למיטעי ולומר מעוברת והיא מניקה: דהויא מניקה ואיעברה. וא''ת והיכי איעברה בלא ראיה והא אמרינן בשלהי המפלת (לקמן לא:) דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה או לוסתה. וי''ל דרוב פעמים כך. הוא וזימנין דמיתרמי ומיעברה א''נ בימים שהיא רגילה לראות אין מתעברת אלא סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה: דיין כל ימי עיבורן. משמע אפילו רואה כמה פעמים ואף על פי דבלא הגיע זמנה לראות אמר לעיל שלישית מטמאה מעת לעת היינו משום דכיון שהוחזקה לראות בטל הסילוק אבל הכא מעוברת ומניקה המסתלקין עדיין קיימים ואפילו לא נסתלקו בתחלה מסתלקין והולכין בסוף וא''ת מ''ש דלא הגיע זמנה לראות לא בעיא בדיקה ומעוברת ומניקה בעיא בדיקה כדקתני במתניתין צריכה להיות בודקת אכולהו וי''ל דכל זמן שלא הוחזקה היא מסולקת בדמים יותר מכולן:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד