נידה ט ע"א

דף ט - א

ואי אמרת שהריון רוח מיקרי הריון גמור, הרי גם לידת רוח לידה מעלייתא היא. ואם כן, אמאי היא נהיית זבה, והרי דם הנובע עקב  קושי סמוך ללידה - רחמנא טהריה!?

אמר רב פפי: לעולם אין לידת רוח נחשבת לידה, וכמו כן הריון רוח אינו נחשב להריון. ולא קשה על דין הברייתא אמאי לא מטמאין את הטהרות למפרע אחרי שהוברר שהיה זה הריון רוח. כי הנח לטומאת מעת לעת, שאינה אלא טומאה דרבנן, ולכן הקילו בה להחשיב את הריון הרוח כהריון רגיל ^[113].

רב פפא אמר: יש לחלק בין הריון רוח ללידתו. שעל אף דרוח לאו ולד הוא, והיולדת אותו בדם קושי נקראת זבה, בכל זאת, לגבי דין מעת לעת של נדה אמרינן דיה שעתה ^[114].

וטעמו של דבר: מידי הוא טעמה במעוברת רגילה, שדיה שעתה, אלא משום דראשה כבד עליה ואבריה כבדים עליה ומשום כך דמיה מסולקים. ואם כן, הכא נמי בהריון רוח הרי ראשה ואבריה כבדין עליה, והרי היא מסולקת דמים, ולפיכך, מעיקר הדין דיה שעתה.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: ראתה דם, ואחר כך, מיד לאחר ראייתה, הוכר עוברה - מהו? האם אמרינן כיון דבעידנא דחזאי לא הוכר עוברה מטמיא למפרע,

או דילמא, כיון דסמוך לו, להכרת העובר, חזאי, לא מטמיא למפרע אלא דיה שעתה? ^[115]

אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: מידי הוא טעמא באשה מעוברת אלא משום דראשה כבד עליה ואבריה כבדים עליה, ואלו באשה זאת שראתה לפני שהוכר עוברה, על אף שהיתה הראיה בסמוך לו, סוף סוף בעידנא דחזאי - אין ראשה כבד עליה ואין אבריה כבדים עליה! ^[116]

כל אשה שיש לה וסת חייבת לבדוק עצמה בעת וסתה ואם לא בדקה הרי היא בחזקת טמאה מספק. ונחלקו לקמן בגמרא אי חיוב הבדיקה [והטומאה מספק אם לא בדקה] הוא מדאורייתא או מדרבנן ^[117].

והחידוש שבחיוב הבדיקה הזאת הוא בכך שהאשה אינה יכולה להסתמך על כך שלא הרגישה ולא ראתה את הדם, אלא היא חייבת לבדוק, מדאורייתא או מדרבנן, ואם לא בדקה הרי היא טמאה מספק. בעא מיניה ההוא סבא מרבי יוחנן:

הגיע עת וסתה בימי עיבורה, לאחר שהוכר עוברה, ולא בדקה עצמה בבדיקה המחויבת בעת וסתה - מהו? ^[118] והוסיף ההוא סבא וביאר שאלתו:

האי דקא מיבעיא לי הוא רק אליבא דמאן דאמר "וסתות דאורייתא" [שחיוב הבדיקה בעת הוסת, וכן הטומאה מספק אם לא בדקה, הם מדאורייתא].

והכי קא מיבעיא לי: מאי? כיון דוסתות דאורייתא - בעיא בדיקה אפילו בשעת עיבורה, וזאת, שלא בדקה, הרי היא טמאה מספק.

או דילמא כיון דדמיה מסולקין עקב היותה מעוברת לא בעיא בדיקה כלל? ^[119] אבל למאן דאמר "וסתות דרבנן", ומדאורייתא יכולה לסמוך על כך שלא הרגישה ולא ראתה דם בעת הוסת, הרי פשיטא שבמעוברת, שהיא מסולקת דמים, שלא חייבוה רבנן מלכתחילה בדיקה.

ויסוד השאלה של ההוא סבא - עד כמה ניתן לסמוך על החזקה שמעוברת נקראת "מסולקת דמים" כדי שנוכל לוותר על חובת הבדיקה מהתורה בעת הוסת?

אמר ליה רבי זירא לההוא סבא: תניתוה לשאלה זאת, שחזקת "מסולקת דמים" מועילה למנוע את חיוב הבדיקה מהתורה.

דתנן: רבי מאיר אומר: אשה שיש לה וסת, אם היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה - הרי היא טהורה. לפי שהחרדה בעת שנמצאת במחבא מסלקת את הדמים. ויכולה לסמוך על חזקת "מסולקת דמים" בלא לבדוק ^[120].

ומוכיח רבי זירא שחזקה זו מועילה אפילו למאן דאמר שחיוב הבדיקה הוא מהתורה:

טעמא דאיכא חרדה, הוא דטיהרנוה בלא בדיקה, הא ליכא חרדה, והגיע וסתה ולא בדקה, טמאה, ולא תועיל לה בדיקה אחר כך כיון שלא בדקה בזמן החיוב בעת וסתה. ואילו למאן דאמר וסתות דרבנן יכולה לבדוק אפילו אחר כך ואם מוצאת עצמה טהורה אחר כך הרי היא טהורה ^[121].

אלמא קסבר רבי מאיר וסתות דאורייתא.

ועל אף שחיוב הבדיקה הוא מדאורייתא, כיון דאיכא חרדה הרי דמיה בחזקת מסולקין וסומכין על חזקה זאת במקום חיוב בדיקה דאורייתא, ולא בעיא בדיקה. אם כן הכא נמי, במעוברת, כיון שדמיה מסולקין ניתן לסמוך על חזקה זאת ולא בעיה בדיקה כדי לטהרה ^[122].

שנינו במשנה: מניקה - עד שתגמול. וכו'.

תנו רבנן: מניקה שמת בנה בתוך עשרים וארבע חודש [שזוהי תקופת ההנקה] הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה, משום שראיית הדם אינה תלויה בתקופת ההנקה אלא בהנקה בפועל.

לפיכך, אם היתה מניקתו והולכת וממשיכה בהנקה במשך ארבע או חמש שנים - דיה שעתה, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים: דיין שעתן ^[123] של המניקות כל עשרים וארבע חודש, ואפילו הפסיקו להניק באמצע התקופה. כי הטעם שאינן רואות דם הוא משום צער הלידה שאבריה מתפרקין ולא בגלל ההנקה ^[124].

ולפיכך, אם היתה מניקתו ארבע וחמש שנים, וראתה דם לאחר כ"ד חודש, הרי היא מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

ומסבירה הגמרא את טעמם של התנאים החולקין בברייתא:

כשתמצא לומר, לדברי רבי מאיר - דם הנידות על ידי ההנקה נעכר ונעשה חלב, ולכן הכל תלוי בהנקה.

ואלו לדברי רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון הסיבה שמינקת אינה רואה דם היא משום שאבריה מתפרקין מהלידה, ואין נפשה [דמה] חוזרת עד עשרים וארבע חודש בין אם היא מינקת ובין לאו ^[125].

ומסבירה הגמרא את לשון הברייתא: "לפיכך" דרבי מאיר - למה לי? היות ואמר רבי מאיר שאם הפסיקה בתוך כ"ד חודש חוזר הדם, מוכח שאין הדבר תלוי אלא בהנקה בפועל. ואם כן ברור שהוא הדין אם ממשכת להניק לאחר כ"ד חודש שההנקה מונעת את ראיית הדם, שהרי לרבי מאיר אין כל נפקא מינה בכ"ד חודש, ואם כן - מאי "לפיכך"?

ועונה הגמרא שהלשון "לפיכך" בדברי רבי מאיר הוא רק משום "לפיכך" דרבי יוסי, שרצה התנא לנקוט לשון דומה בשניהם.

ו"לפיכך" דרבי יוסי - למה לי? והרי כיון שאין הדבר תלוי אלא בכ"ד החדשים אחר הלידה, לפי שאז אבריה מתפרקין, פשיטא דלאחר מכן היא תראה, ואפילו אם תמשיך להניק?

מהו דתימא רבי יוסי תרתי אית ליה, גם דם נעכר ונעשה חלב וגם "אבריה מתפרקין", ולכן אם תמשיך להניק אחר כ"ד חודש היא לא תראה בגלל הטעם שדם נעכר ונעשה חלב. קא משמע לן "לפיכך" דרבי יוסי שהטעם הוא רק משום אבריה מתפרקין, ולפיכך גם אם תמשיך להניק לאחר כ"ד חודש לא תמנע ההנקה את חזרת דמה.

תניא נמי הכי, כפי שהסבירה הגמרא את טעמם של התנאים החולקין:

דם נעכר ונעשה חלב - דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: אבריה מתפרקין, ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבע חודש.

אמר רבי אלעי: מאי טעמא, מהו מקורו, דרבי מאיר?

דכתיב "מי יתן טהור מטמא - לא אחד?" [דהיינו: מי הוא זה היכול להפוך דבר טמא כדם נידה לדבר טהור כחלב, אם לא ה', שהוא יחידו של עולם] ^[126].

ורבנן, כיצד ידרשו פסוק זה?

אמר רבי יוחנן: זו שכבת זרע. שהוא עצמו טמא, ואילו האדם הנוצר ממנו - טהור.

ורבי אלעזר אומר: אלו מי הנדה המעורבים באפר פרה אדומה. שהמזה את המים, ומי שמזין עליו את המים, טהור, ואילו הנוגע במים - טמא! ^[127] והוינן בה: וכי מזה מי הנדה הוא טהור? והכתיב "ומזה מי הנדה - יכבס בגדיו" ומשמע שהוא ובגדיו נטמאים.

ומשנינן: מאי "מזה" האמור בכתוב - נוגע!

ופרכינן: והכתיב גם "מזה" והכתיב גם "נוגע" ומוכח דהמזה אינו הנוגע אלא הם שני אנשים נפרדים?

ועוד תיקשי, דהרי חילק הכתוב במפורש בין דין המזה לדין הנוגע בכך שהמזה בעי כבוס בגדיו, ואלו הנוגע לא בעי כבוס בגדים, אלא רק הוא עצמו טמא עד הערב. ואיך יתכן לומר ש"מזה" הכתוב בפסוק הכוונה היא לנוגע?

ומשנינן: אלא מאי "מזה" שאומרת עליו התורה שיטמא - נושא מי הנדה. אבל המזה את מי הנדה על הטמא אינו נטמא.

אלא, שאם כן, שואלת הגמרא: וליכתוב, "ונושא מי הנדה יכבס בגדיו" ומדוע נקט הכתוב "ומזה"?

ומשנינן: הא דכתיב "ומזה", קא משמע לן קרא בהכי שאינו נטמא נושא מי הנידה אלא עד דדרי [שנושא] כשיעור הזאה. ופרכינן: הניחא למאן דאמר "הזאה צריכה שיעור", לכן לא נטמא הנושא עד שישא שיעור הזאה. אלא למאן דאמר "הזאה אינה צריכה שיעור" - מאי איכא למימר?

ומשנינן: אפילו למאן דאמר "הזאה אינה צריכה שיעור", הני מילי שאין שיעור למי ההזאה שמזים אגבא דגברא [על גבו של האדם המיטהר]. אבל במנא, בכלי שממנו מזים את המים, בעינא שיעורא! [ולכן, אם חסר השיעור הזה טהור הנושא את המים].

כדתנן: כמה יהיו במים בכלי ויהא בהן "כדי הזאה" - כדי שיטבול [שיוכל לטבול במים את] ראשי הגבעולים של האזוב [שבאמצעותם היו מזים על הטמא לטהרו], ויזה!

והיינו, שעל ענין זה, שהמזה וזה שמזים עליו טהורים ואילו הנוגע במים טמא, דאמר שלמה "אמרתי - אחכמה, אבל, והיא, החכמה הטמונה בדיני מי הנידה - רחוקה ממני!"

שנינו במשנה: איזו היא זקנה? כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה!

והוינן בה: היכי דמי, מתי היא תקופת "סמוך לזקנתה"? אמר רב יהודה: כל שחברותיה אומרות עליה "זקנה היא".

ראתה ואח"כ הוכר עוברה מהו. יש להקשות והלא כל מדות חכמים כך הם במ' סאה הוא טובל בחסר קרטוב אינו יכול לטבול אף כאן מכיון שנתנו שיעור לדבר בהכרת העובר ראתה ולא הוכר פשיטא שמטמאה מעת לעת אע"פ שאח"כ הוכר בסמוך.
ויש לפרש ראתה ואח"כ הוכר עוברה בו ביום ששלמו לה שלשה חדשים מי אמרינן כי מצפרא נמי הויא היכירא ואנן הוא דלא בקאינן או דילמא גבול יש לה וא"ל מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבד עליה בעידנא דחזאי אין ראשה כבד עליה בתמיה הילכך דיה שעתא.
וזה הלשון אינו נכון מפני שהיה להם לפרש ובו ביום הוכר עוברה ולימא נמי כיון דבו ביום חזיא לא מטמיא.
ויש לפרש אותה כפשוטה ור' ירמיה הכי בעי מיני' גבול שנתנו לה חכמים משיהא ראשה ואיבריה כבדין והיינו משעת הכרת העובר וקרוב לו מלפניו כשהיא מרגשת בעצמה או דילמא גבול שנתנו לה הכרת העובר ממש הוא וקודם לכן אפילו בסמוך אינו מטהרתה וא"ל אף איבריה אינן כבידין עליה אלא משעת הכרת העובר ממש שאין הולד חי ומכביד עליה אלא מזמן זה ואילך וזה הלשון עיקר.

הא דבעי ר' ירמיה מר' זירא דאתה ואח"כ הוכר עוברה מהו. קשיא לן מאי קא מיבעיא ליה כל מדות חכמים כך, בארבעים סאה היה טובל בארבעים סאה פחות קרטוב אינו טובל. ויש מפרשים דר' ירמיה הכי קא בעא מיניה גבול שנתנו לה חכמים משיהא ראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה, והיינו משיהא העובר נכר, וקרוב לפנניו, משהיא מרגשת בעצמה, או דילמא גבול שנתנו לה חכמים הכרת העובר ממש הוא, וקודם לכן אפילו בסמוך אינה מטהרתה. וא"ל אף איבריה אינן כבדין עליה אלא משעת הכרת העובר ממש, אין הולד חי ומכביד עליה אלא מזמן זה ואילך. ואינו מחוור בעיני, דא"כ לא הוה ליה למיבעיא אלא אי ראשה ואיבריה כבדין עליה קודם הכרת העובר סמוך לו מלפניו, או אין ראשה כבד עליה אלא משהוכר העובר ממש. ועוד, דאי ר' ירמיה הוה טעי וסבר, דראשה ואיבריה כבדין עליה קודם הכרת העובר וסמוך לו, לא הוה ליה לר' זירא לאהדורי ליה בכי האי לישנא, מידי הוא טעמא, אלא הכי הוא דהוה ליה למימר, אין ראשה כבד עליה אלא משעה שהוכר העובר ממש. ונראה לי לפרש דהכי בעא מיניה, מי אמרינן דמשהוכר עוברה דקתני, היינו דמשהוכר העובר איגלי מילתא דקודם הזמן הזה מעת לעת דמיה מסולקין, דאי לא, כי קא חזיא סמוך ממש להכרת העובר מפני מה מטהרים אותה מעת לעת למפרע, לא הוה לן לטהרה למפרע עד שיעברו עליה כ"ד שעות לאחר הכרת העובר, אלא משמע דהכרת העובר הוי גלוי דמעת לעת מסולקת דמים למפרע והילכך אף זו שראתה סמוך להכרת העובר לא מטמיא, או דילמא משהוכר העובר ממש דמיה מסולקים ולא קודם לכן, אלא משום דמעת לעת דרבנן הקלו בה לטהר למפרע משעה שהוכר העובר, והילכך כיון דבעידנא דחזאי אכתי לא הוכר העובר, מטמיא. וא"ל ר' זירא מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבדה עליה וכיון שהדבר תלוי בסבה, עד שעה שהגיע הסיבה שהיא כבדות ראשה ואיבריה אין דמיה מסולקין, הא אין הדבר תלוי אלא בהכרת העובר ממש כנ"ל.

הא דבעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן הגיע עת וסתה בימי עבורה. איכא למימר דלבעלה דוקא קאמר, כלומר אם צריכה בדיקה לשמש את הבית או לא, אבל לטהרות צריכה היא בדיקה, וכדקתני במתניתין אעפ"י שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה או היושבת על דם טוהר, דאלמא אף מעוברת ומניקה צריכה בדיקה. ואי נמי איכא למימר לטהרות קאמר, והכי נמי מסתברא לי טפי, דהכא לא איירי בבדיקת בעלה כלל, אלא גבי מתניתין דעסוקה בטהרות קא אתינא, ועלה קא מיבעי ליה הגיע עת וסתה בימי עבורה אם צריכה בדיקה בעת וסתה מיהא, ואהדר ליה דלא. ועוד, דהא ודאי כל שצריכה בדיקה לטהרות צריכה אף לבעלה, דהא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן בין שיש לה וסת בין שאין לה וסת כדאיתא לקמן, ואפילו הכי בעסוקה בטהרות צריכה בדיקה אף לבעלה, ואפילו בשיש לה וסת וכדתנן ואע"פ שאמרו דייה שעתה וכו' פעמים צריכה לבדוק שחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, א"כ כל שצריכה בדיקה לטהרות צריכה בדיקה אף לבעלה. ואי אמרת דלבעלה קא בעא מיניה, ובשאינה עסוקה בטהרות. הוי ליה לפרושי לבעל הגמרא הכין בהדיא, כיון דבשמעתין דעסוקה בטהרות קא מייתי ליה, ועוד דכל דבעי לבעלה ולא לטהרות בהדיא קאמר ופרש לבעלה מהו, ככל הני בעיי דשלהי פרקין דמפרשי בהדיא לבעלה. ומתניתין דאע"פ שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר, לאו כללא הוא לכולהו ארבעה נשים ואפילו אמעוברת ומניקה, אלא אבתולה וזקנה וכאידך דר' יוחנן דלקמן (נדה י, ב), דאמר במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאת מעת לעת, וא"ר יוחנן לא שאנו אלא בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מניקתן. וא"ת אם כן לימא חוץ מן הנדה ומניקה, דיש בכלל מניקה יושבת על דם טהור, אבל השתא דקתני היושבת על דם טוהר משמע דדוקא היושב על דם טוהר, הא מניקה צריכה בדיקה והוא הדין למעוברת. איכא למימר נדה ויושבת על דם טוהר איצטריכא ליה, נדה לאשמועינן דאין האשה קובעת וסת בימי נדה היכא דחזיתיה ממעין פתוח, ואע"ג דקובעת היכא דחזיתיה ממעין סתום כדעת ר' יוחנן וכ"ש דאיצטריך אליבא דר"ל, ויושבת על דם טוהר במבקשת לישב, ולאשמעינן דמעין אחד הוא כרב. וא"ת מ"מ סתמא קתני דכל הנשים צריכות בדיקה חוץ מזו. לא היא, דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהם חוץ. ורישא דמתניתין נמי קתני במה אמרו דייה שעתה, ואפ"ה אוקמה שמואל ורבי יוחנן בבתולה וזקנה בלבד, והילכך סיפא נמי ארישא סמיך ובהנך דרישא דהיינו בתולה וזקנה קא מיירי נמי בסיפא כנ"ל.

הכא נמי דמיה מסולקים ולא בעיא בדיקה. מדקאמר ולא בעיא בדיקה, משמע דאפילו לכתחילה לא בעיא בדיקה, דמסולקת דמים לגמרי חשבינן לה, ואין צריך לפרוש ממנה עונה סמוך לוסתה, וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל והרב ר"ז ז"ל, ואפילו למאן דאמר וסתות דאורייתא, וכ"ש לדידן דקיי"ל כמאן דאמר וסתות דרבנן. אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה, שהוא מפרש לא בעיא בדיקה בדיעבד, לומר שאם עברה ולא בדקה ולא ראתה לא בעיא בדיקה מיום זה ואילך, דחזקה כיון דמסולקת דמים היא ולא הרגישה, בידוע שלא בא האורח בזמנו. ומשמע ליה רב ז"ל הכין מדמדמי לה להיתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה טהורה ומשמע ליה לרב ז"ל מדקתני והגיע עת וסתה ולא בדקה דוקא קתני ולא בדקה דיעבד, הא לכתחלה צריכה בדיקה. והראשונה נראה עיקר. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים בסוף אלו דברים (פסחים עב, ב) גבי אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור, דפרכינן התם מ"ש יבמתו, דקא עביד מצוה, אשתו נמי מצוה קא עביד, ומשני באשתו מעוברת, ופריך והא איכא שמחת עונה, ומפרק סמוך לוסתה דמשמע מיהא דאע"ג דמעוברת, צריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה. תירצו בתוס' דלמאי דמוקמינן לה בסמוך לוסתה לא מוקמינן לה במעוברת. ולי נראה, דאפילו אמעוברת קאי, ומיירי בג' חדשים ראשונים שלא הוכר העובר, דבג' החדשים הראשונים הרי היא ככל הנשים וחוששת לוסתה וצריכה בדיקה, ואסורה לשמש עונה אחת סמוך לוסתה, ובאותן ג' חדשים ליכא מצוה, ואדרבה קשה לה וקשה לולד ומ"מ שמחת עונה איכא.

הנח מעת לעת דרבנן. פי׳ וכיון דטהרתה למפרע לא הדרה ומטמי׳ לה למפרע משום הא שאינו אלא סייג ואע״ג דאיגלאי דהוראה בטעות הוה.

ר״פ אמר מידי הוא טעמא וכו'. נראה דלאו משום דפליג אדרב פפי דהא טעמא תריצא הוא אלא דניחא ליה לאשמועינן האי טעמא דהוי קושטא דמילתא ונפקא לן מינה נמי שאפי׳ לא באת לישאל על טהרותיה עד עכשיו מטהרין לה משא״כ לדברי ר״פ.

או דילמא כיון דבסמוך להכי חזאי לא מטמי'. הק׳ בתו׳ ומאי קא מבעיא ליה דהא פשיטא דכל מדות חכמים כך הם במ׳ סאה אדם טובלו ובמ׳ סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול והנכון דכל מה שנאמר בזה לפי לשון הגמרא דאנן מספקא לן דדילמא הא דקתני משהוכר עוברה היינו משהתחיל העובר לעשות הכר שלו בכובד ראש ואברים דהיינו ודאי הגורם סלוק דמים כדאמרינן לעיל בהדיא אלא דחיישינן דילמא רבנן רצו לתלות הדבר ממש בהכרת העובר לפי שאין הקדמת כובד ראש שוה בכל הנשים רצו לתת לכלן גבול אחד כשיוכר עוברה ממש לעין והיינו דאהדר ליה דודאי ליכא בהא ספקא שאפילו יתלו הדבר בכובד ראש אין כובד ראש העושה סלוק דמים בא בכל הנשים אלא אחר הכרת העובר ממש והיינו דא״ל מידי הוא טעמא וכו׳ וזו אין ראשה כבד עליה ממש דבר של עיקר ומיהו מודה הוא שעושה צד כובד הראש קודם לכן שהרי לא נחלקו בטבע ובמציאות. וא״ת כיון דסלוק דמים אינו אלא מהכרת העובר ואילך כשבאתה מיד איך אנו מטהרין אותה למפרע מעת לעת אדרבה י״ל דאתמול חזאי קודם סלוק דמים וי״ל דכיון דאיכא נשים שמסתלק דמן בכובד ראש הקל יום א׳ קודם הכרת העובר ממש לא רצו חכמי׳ לחלוק בדבר כיון דמעת לעת דרבנן כנ״ל.

או דילמא כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקא איכא למידק מאי קמבעיא ליה דהא מתני׳ היא אעפ״י שאמרו דייה שעתא צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר אלמא אידך מעוברת ואידך צריכו׳ בדיקה וי״מ דההיא לכתחילה והכא מבעיא לן בדיעבד אם לא בדקה עצמה בשעת וסתה אם היא טמאה ותדע דההיא מתני׳ דמאבואה דפשטי׳ בגמרא בדיעבד היא וה״ק דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה בדיעבד וזה דעת הראב״ד ז״ל ולשון לא בעיא בדיקה ובעיא לא משמע הני ומתני׳ דמאבואה פשיט׳ לן דכיון דקתני שדמיה מסולקין ממנה שאפי׳ לכתחילה היא אלא דאיידי דקתני רישא טמאה נקט סיפא טמאה דמשמע דיעבד וי״מ דמתני׳ דלקמן בעסוקה בטהרות וכיון דבעיא בדיקה לטהרות אף לבעלה נמי בעינא וכדאיתא בסוף פרקין וכי קמבעיא לן בשאינה עסוקה בטהרות ולגבי בעלה איבעיא בדיק׳ כלל וגם זה אינו נכון חדא דכי בעי תלמודא לגבי בעלה לחוד בהדיא מפרש לה כהכי כדאי׳ סוף פירקין ועוד דכולה מתני׳ דאיירי עד השתא בעסוקה בטהרות הן וא״כ מאי דבעיא בגמרא גביהו דהא נמי איירי דאי לא הוה ליה לפרושי והנכון דאנן מספקא לן הא דקתני חוץ מנדה והיושבת על דם טוהר אי הוי דוקא דאפשר דלא הוי דוקא אלא דאצטרי׳ למתני נדה לאשמועינן דאין נדה קובעת וסת ואשמועינן יושבת על דם טוהר דמעין א׳ הוא כדאיתא בגמרא ותדע דהא ברישא קתני במה אמר דייה שעתא בראיה ראשונה ואיכא מ״ד בגמר׳ דלא קאי אלא אבתולה וזקנה וה״ה דאפשר באידך לאו דוקא ואין למדין מן הכללות אעפ״י שנאמר בהן חוץ ומש״ה לא פשטינן לה מהני.

טעמא דאיכא חרדה וכו'. אלמא וסתות דאורייתא וק״ל דאפי׳ מ״ד וסתות דרבנן מודה באם לא בדקה טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור וא״כ דילמא הכא הכי דייקי׳ טעמא דאיכא חרדה דטהורה לגמרי בלא בדיקה הא ליכא חרדה טמאה עד שתבדוק ומ״ל דס״ל דוסתות דאורייתא וי״ל דאה״נ והכא ארישא דמתני׳ דהתם סמכינין דש״מ שאם הגיע וסתה ולא בדקה טמאה ואפי׳ בדקה אח״כ ומצאה טהורה והיינו כמ״ד וסתות דאורייתא ודכותה בתלמודא.

הכא נמי דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה. כבר פי׳ לעיל דלישנא משמע דלא בעיא בדיקא כלל ואפי׳ למ״ד וסתות דאורייתא וכ״ש למאי דק״ל וסתות דרבנן ואי ק״ל הא דאמ׳ בפסח שני אשתו נדה בעלה חייב יבמתו נדה בעל פטור והוינן בה יבמתו אמאי פטור מקרבן דטועה בדבר מצוה הוא אשתו נמי הא איכא מצות פריה ורביה ופרקינן במעוברת והא איכא מצות עונ׳ ופרקינן בסמוך לוסתה דעלמא אפי׳ מעוברת צריך לפרוש סמוך לוסתה וכ״ש דבעיא בדיקה לטהרות ומכאן היה מביא הראב״ד ראיה לפי׳ דסוגיין בדיעבד וליתא דהא כבר תרגמוה התוס׳ דהתם במעוברת קודם שהוכר עוברה א״נ דכי הדר אוקי׳ בסמוך לוסתה הדר מפירוקא קמא דאוקימ׳ במעוברת ומוקמינן לה באשה דעלמא וסמוך לוסתה.

לפיכך דר״מ ל״ל. פי׳ דאע״ג דהאי לפי׳ הוי לקולא פשי׳ דלפום טעמא דידיה א״א לחלק בין חומרא לקולא דא״כ סתרו אהדדי.

ועוד מזה טעון וכו'. הני הוו חדא ועוד דלא צריכי להדדי.

ואלא מאי מזה נושא. כלומר עושה כעין מזה שהוא נושא.

ה״מ אגבא דגברא אבל במנא צריכא שיעור מסתברא דאפי׳ בראשי גבעולין נמי בעינן שיהא בו שיעור ולא סגי שיהא שיעור בכלי שטובלין בו בלחוד והכי מוכח לישנא דלא ממעטין אלא גבי׳ דגברא.

ראתה ואח"כ הוכר עוברה מהו. יש להקשות והלא כל מדות חכמים כך הם במ' סאה הוא טובל בחסר קרטוב אינו יכול לטבול אף כאן מכיון שנתנו שיעור לדבר בהכרת העובר ראתה ולא הוכר פשיטא שמטמאה מעת לעת אע"פ שאח"כ הוכר בסמוך.
ויש לפרש ראתה ואח"כ הוכר עוברה בו ביום ששלמו לה שלשה חדשים מי אמרינן כי מצפרא נמי הויא היכירא ואנן הוא דלא בקאינן או דילמא גבול יש לה וא"ל מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבד עליה בעידנא דחזאי אין ראשה כבד עליה בתמיה הילכך דיה שעתא.
וזה הלשון אינו נכון מפני שהיה להם לפרש ובו ביום הוכר עוברה ולימא נמי כיון דבו ביום חזיא לא מטמיא.
ויש לפרש אותה כפשוטה ור' ירמיה הכי בעי מיני' גבול שנתנו לה חכמים משיהא ראשה ואיבריה כבדין והיינו משעת הכרת העובר וקרוב לו מלפניו כשהיא מרגשת בעצמה או דילמא גבול שנתנו לה הכרת העובר ממש הוא וקודם לכן אפילו בסמוך אינו מטהרתה וא"ל אף איבריה אינן כבידין עליה אלא משעת הכרת העובר ממש שאין הולד חי ומכביד עליה אלא מזמן זה ואילך וזה הלשון עיקר.

קושי סמוך ללידה רחמנא טהריה. הך פירכא ליתא להך טעמא דמפרש בפ' בנות כותים דטהריה רחמנא לפי שיש טהרה לאחריו אלא לטעמא אחרינא דהתם פריך. וא"ת אמאי לא פריך ממתני' דהמפלת דתנן אם אין ידוע אם וולד הוא תשב לזכר ולנקבה ולנדה אלמא דמדמפלת רוח אינה טמאה לידה א"כ לא חשיבא לידה. כדאשכחן בפרק יוצא דופן המקשה ויצא וולד דרך דופן הרי זו יולדת בזוב ומשמע התם דרבנן לטעמייהו דאמרי יוצא דופן אין יושבין עליו ימי (טהרה) טומאה וימי טהרה דלא חשיב ליה לידה. וי"ל דהא דמפלת רוח אינה טמאה לידה לאו משום דלא חשיבא לידה אלא משום דבן ובת כתיבי בפרשה ואפי' לטומטום ואנדרוגינוס מיבעי לן התם קרא לרבויינהו בריש פירקא:

אלמא ווסתות דאוריי'. תימה דלמא לעולם ווסתות דרבנן וכי איכא חרדה ולא בדקה טהורה אע"ג דאחר כן בדקה ומצאה טמאה. הא ליכא חרדה בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור אפי' למ"ד ווסתות דרבנן כדאמרינן לקמן בפ"ב. ורישא נמי דקתני הגיע שעת ווסתה ולא בדקה (טהורה) [טמאה] איכא לאוקומא כשבדקה אחרי כן ומצאה טמא. אפי' תימא ווסתות דרבנן:

הכא נמי דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה. מהכא משמע דהא דאמרינן בפרק ב' דשבועות אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן עונה אחת סמוך לווסתן כשהיא מעוברת אין צריך. ואפי' בשעת ווסתן אמרינן הכא דלא בעיא בדיקה. והא דתנן לקמן אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת אבתולה וזקנה קאי ולא אמעוברת כדאמר ר' יוחנן עלה דההיא אבל בשניה מטמאה מעת לעת א"נ יש לחלק בין בדיקה דשחרית וערבית דאחמירו ביה רבנן טפי מבשאר בדיקות והא דאמרינן בסוף אלו דברים גבי אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי קא עביד מצוה. ומשני בשאשתו מעוברת. ופריך והא איכא מצות עונה ומשני בסמוך לווסתה לאו אאשתו מעוברת קאי. אלא שינוייא אחרינא היא ולא קאי אמעוברת:

לפיכך דר' מאיר למה לי. ולא מסתבר למימר דס"ד דאין דייה שעתה אלא היכא דאיכא תרתי דוקא תוך כ"ד חודש ומניקה דפשיטא דסגיא בחד מינייהו בדברי ר' יוסי איכא למיטעי דס"ד דתרתי אית ליה לקולא. אבל להחמיר להצריך שתיהן פשיטא דלא צריך:

מי יתן טהור מטמא לא אחד. פי' דם הנדה שהוא טמא אם היה יוצא לחוץ נעשה טהור כשנעשה חלב. ורש"י פי' בדם בהמה משום דמשמע ליה לפרושי לענין איסור שהדם שהיה אסור נעשה חלב ומותר. ודם מהלכי שתים מותר:

שמזה ומזין עליו טהור. וא"ת מאי טהרה יש במזין עליו טפי מבנוגע תרווייהו בעו טבילה והערב שמש. דטמא מת אחר הזאתו בעי טבילה. כדאיתא בפ"ק דמגילה. וי"ל דמ"מ ההזאה גורמת לה הטהרה דאם לא היו מזין עליו לא היה טהור לעולם. ומזה טהור לגמרי כדכתיב והזה הטהור על הטמא והיינו חדושיה אע"ג דנושא טמא ומזה נמי קא דרי שיעור הזאה טמא טהור:

ועוד מזה בעי כיבוס נוגע לא בעי כיבוס. וכיון דכתיב במזה כיבוס בגדים ובנוגע לא כתיב ביה כיבוס בגדים לית לן למימר דמזה היינו נוגע ותימה והא גבי נבלת בהמה כתיב והאוכל מנבלתה יכבס את בגדיו ודרשי' ליה לשיעור לנוגע כאוכל. אבל האוכל עצמו לא מטמא דממעטינן ליה מבה דכתיב גבי נבלת העוף דדרשי' בה בה ולא באחרת. ונוגע לא בעיכיבוס הכא נמי נימא דמזה היינו נוגע אע"ג דבמזה כתיב ביה כיבוס ונוגע לא בעי כיבוס. וי"ל דמילף ילפינן ליתן לו שיעור אוכל. אבל לא אמרינן דמזה היינו נוגע כיון דמזה כתיב ביה כיבוס ונוגע לא בעי כיבוס. וא"ת הכא נמי ליתן לנוגע כשיעור הזאה ואמאי אמרינן מזה היינו נושא ולא מוקמינן ליה ליתן לנוגע שיעור הזאה. י"ל כיון דכתיב במזה כיבוס ונוגע לא (היה) בעי כיבוס לא מוקמינן ליה לשיעורא דנוגע אלא מוקמינן ליה בנושא דלא כתיב ביה כלל. אע"פ דבהאוכל נבלה כתיב ביה כיבוס ומוקמי' ליתן שיעור דלא בעי כיבוס. שאני התם דילפינן נמי שיעור' לנושא דבעי כיבוס אבל הכא אי לא (בעי) אתי למילף כי אם הנוגע לא הוה למיכתב במזה כיבוס ועוד כיבוס דאוכל נבלה אצטריך למיכתב דאי לא כתיב ביה כיבוס לא הוה ממעטינן מיניה אלא שאינו טעון כיבוס כנבלתעוף טהור אבל טמויי מטמא אבל השתא דכתיב ביה כיבוס איתמעיט לגמרי. וי"מ ועוד מזה בעי כיבוס ונוגע לא בעי כיבוס כלומר אי אפשר לומר דמזה היינו נוגע דבמזה בעי כיבוס ואילו נוגע קי"ל דלא בעי כיבוס כדמוכחי כמה משניות ואי אמרינן דמזה היינו נוגע א"כ ליבעי נוגע כיבוס אלא ע"כ צריך לפרושי דכיון דכתיב במזה כיבוס ובנוגע לא כתיב כיבוס לא אמרינן דמזה היינו נוגע ור"מ הקשה מ"ט הדר ביה ממאי דאמר מזה היינו נוגע אי משום דקשיא ליה והא כתיב מזה והא כתיב נוגע. ועוד מזה בעי כיבוס נוגע לא בעי כיבוס לישני ליה דהיכא דלא נגע כשיעור הזאה לא בעיכיבוס ומזה אתי לאורויי אנוגע כבשיעור הזאה דבעי כיבוס ותירץ דלא ניחא ליה לאוקומי קרא בנוגע להטעינו כיבוס ובמשא יהיה טהור לגמרי דלא אשכחן טומאה דלא מטמאה אלא במגע וטעון כבוס בגדים להכי אוקמה במשא וטעון כיבוס ובמגע לא בעי כיבוס דאשכחן טומאה כיוצא בה דנבלה מטמאה אדם ולא בעי כיבוס ובמשא בעי כיבוס. וכן מרכב הזב חמור משאו ממגעו ועוד מיסתבר ליה לאוקומיה טפי בנושא מבנוגע דלשון מזה משמע לשון הזייה והתזה דהיינו נושא. אבל אין במשמעותו לשון נוגע כלל ושמעתי דהמזה מי הנדה הוא כמו הזיית מי הנדה כלומר יש בהזיית מי הנדה טומאה ואיכא לאוקומי בנוגע ובנושא. כדכתיב וישב יורם להתרפא ביזרעאל מן המכים אשר יכוהו ארמים. וכמו דאת אמר ממכת מכים והמכה מכים. אמרינן נמי מהמזאה מזה:

מהו דתימא ר' יוסי תרתי א"ל קמ"ל פי' אבל לר"מ אין לומר תרתי אית ליה יניקה וזמן לפיכך גאמר דביניקה לחוד סגי לן דאי ר"מ להחמיר קאמר הכי הוה ליה למימר מיניקה שאמרו והוא בתוך עשרים וארבעה חדש השתא דאמר מניקה שמת בנה וכולי מוכחא דלהקל בא דיניקה עיקר ולא בעינן זמן:

תוס' בד"ה הא ליכא חרדה כו' וי"ל דסמיך ארישא כו' ומיהו קשה דבפרק כל היד מוכיח כו' ואיכא מאן דלא מפרש התם רישא כר"מ כו' וי"ל כו' עכ"ל אין דבריהם מובנים לן דמאי אולמא להו הך רישא אמאי לא נימא נמי בכה"ג קמיירי הך רישא דבדקה השתא ומצאה טמאה דטמאה משעת וסתה דבליכא חרדה קאיירי גם מה שהקשו אההיא דפרק כל היד מהא דאיכא בפרק בנות כותים מאן דלא מפרש רישא כר"מ כו' אמאי לא תקשי להו כן אהך דהכא דקיימינן בה למאי שתירצו דסמיך ארישא ומלשון התוס' שכתבו בתירוצם בתרא וי"ל כו' ולא כתבו וע"כ נראה לפרש דדייק כו' נראה שכל זה שכתבו וי"ל דסמיך ארישא כו' ומיהו קשה דבפרק כל היד כו' אינו מלשון התוס' אלא גליון דהשתא וי"ל דדייק מדקתני מסלקת כו' הוא תירוץ לקושייתם דלעיל ואף אם הוא גליון נראה ליישב דבריו בדוחק דרישא משמע להו דלא בדקה השתא דהכי מפרשינן הך מתני' בפ' בנות כותים אבל יש לה וסת מותרת וצריכה בדיקה כו' הזידה ולא בדקה טהורה הגיעה שעת וסתה ולא בדקה טמאה דע"כ הזידה ולא בדקה טהורה דקתני היינו דלא בדקה השתא ומצאה טמאה וטכורה מכאן ולהבא קאמר דאי בדקה השתא ומצאה טמאה טמאה מהשתא קאמר טהורה מקודם לכן לא הוה אצטריך ליה לאשמועינן דטהורה כיון דלא בדקה עצמה שלא בשעת וסת קמיירי מהיכי קא באת לטמאה ודומיא דהכי אית לן למימר בהגיע שעת וסתה ולא בדקה דלא מצאה טמאה השתא ואפ"ה טמאה כמאן דאמר וסתות דאורייתא הוא והא דקשיא להו אההיא דפרק דכל היד מההיא דבנות כותים דאיכא מאן דלא מפרש לה כר"מ ולא קשיא להו דהכא אפשר לומר דודאי הכא לא נחית להכי ומוכח שפיר מסיפא ואם תקשה דלא מוכח דוסתות דאורייתא ומיירי דהשתא בדקה ומצאה טמאה כו' וכדאמרי' בפ' כל היד למאן דאמר וסתות דרבנן הריני אומר לך דארישא סמיך ואית ליה לרבי יוחנן בפשיטות דכולה ר"מ היא וכדמסיק בפרק בנות כותים אבל בפרק כל היד דנחית להך מלתא ומצי איירי דהשתא בדקה ומצאה טמאה כו' וע"כ דלא מוכח לה כלל אביי אלא דארישא סמיך קשיא להו שפיר דלא ה"ל למסתם הוכחתו מלהשמיט לאתויי הרישא דמי יימר לן דארישא סמיך בהוכחתו ואית ליה בפשיטות דכולה ר"מ היא כיון דאיכא מאן דלא מפרש התם הרישא כר"מ ודו"ק:

בד"ה ונוגע טמא וא"ת כו' שזה בא לו טומאה על ידי נגיעה וזה כו' עכ"ל מתוס' דפ"ק דיומא והקשו שם אמאי הדר ביה ממאי דאוקמוה מאי מזה נוגע ולימא הכי הא דלא בעי נוגע כיבוס כי לא נגע שיעור הזאה ודבעי כיבוס בדנגע שיעור הזאה וע"ש באורך:

דם נעכר ונעשה חלב כו' מ"ט דר"מ דכתיב מי יתן טהור מטמא וגו'. עיין פרש"י משום דהוה לבעל דין לחלוק שב' רשויות הם ח"ו שבראו אלו ב' הפכיים ממש טהור וטמא וכדעת המין ההוא מי שברא אור לא ברא חשך וכו' קאמר אם כדעת המין מי הוא שיתן הטהור מן הטמא גופיה דהיינו חלב טהור מדם טמא אי לא אחד הוא שברא שניהם וכן יש לפרש באדם הנוצר מש"ז ובימי הנדה ומסיים והיינו דאמר שלמה אחכמה וגו' לכאורה אכל הני דנקט קאמר שיתן טהור מטמא אבל רש"י פירשו אמזה ואנוגע ואפשר דמשמע ליה דדריש ליה אפרה אדומה מדכתיב אחכמה בה"א נקבה דה"מ למכתב אחכם ורחוקים ממני אבל לשון נקבה רומז על הפרה שאחכם בה והיא רחוקה ממני וק"ל:

ד"ה קושי סמוך ללידה וכו' ומשני מטהרי' אנו בולד וכו'. התוספות קצרו השיטה דהתם במקום שהיה להם להאריך והכי איתא התם דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אתה אומר וכו' או אינו אלא מחמת אונס כשהוא אומר אשה כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור פי' דזוב משמע מ"מ טמא מה אני מקיים דמה דמה מחמת עצמה ומה ראית לטהר את הולד ולטמא באונס מטהר אני בולד שיש טהרה אחריו וכו' ואב"א מאי דעתך לטהר באונס ולטמויי בולד אין לך אונס גדול מזה והשתא לפי האיבעית אימא אין נפקא מינה באין טהרה אחריו אלא הטעם תלוי בלידה דע"כ צריך לאוקמי קרא דמטהר אולד וא"כ ה"ה בלידת רוח כיון דאקרי לידה רחמנא טהריה וק"ל:

ד"ה הא ליכא חרדה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא וא"ת דלמא וסתות דרבנן וכו'. המשך דברי התוספות כך הם וא"ת דלמא לעולם אימא לך דר"מ ס"ל וסתות דרבנן ולכך ס"ל דמועיל סילוק דמים אבל מ"ד וסתות דאורייתא אינו מועיל שום סילוק וכ"ת אי ס"ל לר"מ וסתות דרבנן בלא חרדה נמי טהורה ול"ל טעמא דחרדה מסלקת הדמים אצטריך דהכא איירי דהשתא לאחר הוסת זמן מה בדקה ומצאה טמאה וכ"ת אם כן מה מועיל חרדה הא טמאה היא לענין זה מועיל דלא מטמאינן לה למפרע משעת הוסת הואיל ואיכא חרדה אבל אי ליכא חרדה כיון דמצאה עצמה השתא טמאה הוי טמאה למפרע משעת הוסת אפילו למ"ד וסתות דרבנן וא"כ הא דקתני ר"מ אם היתה במחבא וכו' ולא בדקה טהורה ר"ל טהורה מלטמא למפרע משעת הוסת וק"ל:

בא"ד ומיהו קשה בפרק כל היד מוכיח מהכא וכו'. י"ל למה מקשו התוספות מפרק כל היד משמעתין ה"ל לאקשויי דהא הכא בשמעתין מוכיח נמי דסבר ר"מ וסתות דאורייתא וע"כ צ"ל דסמיך ארישא כדבסמוך ואיכא לאקשויי דלמא ר"מ פליג ארישא ויש ליישב דהכא עיקר כונתו של ר"י אינו כ"א לפשוט הבעיא אי מועיל סילוק דמים אי לא ור"י ס"ל דמתני' דפרק בנות כותים רישא וסיפא כולה ר"מ היא כדאיכא מאן דמפרש לה התם כן בפרק בנות כותים ופשיט מינה אפילו למ"ד וסתות דאורייתא כיון דדמיה מסולקים לא בעיא בדיקה ולא אתי השתא להוכיח דר"מ סבר וסתות דאורייתא דזה ס"ל לרבי יוחנן בפשיטות דרישא וסיפא כולה רבי מאיר היא ואמר טעמא דאיכא חרדה וכו' וסמיך ארישא דמתניתין דהתם אבל התם בפרק כל היד לא אתי אביי התם אלא להוכיח ממתני' זו דר"מ סבירא ליה וסתות דאורייתא ואי אמרת דאין לו שום הוכחה אחרת אלא דסמוך ארישא א"כ תקשה ליה הא נמי אין הוכחה מוכרחת דאיכא למימר ולפרש מתניתין דהתם דר"מ פליג ארישא ולכך מקשו התוספות מפרק כל היד וק"ל:

ד"ה לפיכך דרבי מאיר וכו' השתא לא בעי לשנויי מהו דתימא דתרתי בעי ר"מ וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר רב פפי כו' דמעת לעת דרבנן הס"ד:

בד"ה ומטמאה כו' לקדמותו הס"ד:

בד"ה טהור מטמא חלב מדם הס"ד:

בד"ה לא א' כו' של עולם הס"ד:

בד"ה ועוד נוגע כו' ועד הערב הס"ד:

בד"ה הניחא כו' במס' זבחים נ"ב פלוגתא דתנאים במסכת זבחים ואינו בהדיא רק דשקיל וטרי בפרק כל הזבחים דרבנן סברי צריכא שיעור כו' ור"א סבר אין צריך כו':

בד"ה כדי שיטבול כו' ולא שיספוק בקינוח כצ"ל:

תוס' ד"ה הא ליכא כו' אלמא וסתות דאורייתא כי הגיע שעת וסתה כו' כצ"ל:

בד"ה מאי מזה כו' שטהור בפרה תרתי ש"מ ונוגע כו' כצ"ל והד"א:

גמרא הנח מעל"ע דרבנן. לעיל (ז):

תד"ה קושי. וי"ל דפריך אואב"א כו'. הגהה שבגליון דצ"ל דסמיך טעותא היא. דגי' דפריך היא נאותה טפי:

רש"י ד"ה כדי שיטבול. ולא שיספוג בקינוח. כ"נ דצ"ל כלשון המשנה שם במ"ב:

תד"ה ונוגע טמא. א"נ בטהור שמזין עליו בחנם כו'. עמש"כ ע"ד ביומא שם בס"ד:

תד"ה ועוד (בסופו). נראה למחוק תיבת טמאה כי קרא דוהאוכל מנבלתה כו' בבהמה טהורה כתיב:

גמ׳ ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים כצ״ל:

שם שהמזה ומזין עליו טהורים כצ״ל:

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? דִּכְתִיב: "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא, לֹא אֶחָד" (איוב יד, ד). נראה לי בס"ד החלב טהור והדם טמא ויש לנו לחשוב מספר החלב [40] עם כולל האותיות שלו שעולה מ"ג אבל הדם [44] אין לחשוב לו כולל כי הוא כלל גדול בתורה מרובה מדה טובה ממדת פרענות ונמצא מספר דם יתר על מספר חלב אחד לרמוז מִי יִתֵּן טָהוֹר טהור הוא חלב מִטָּמֵא הוא הדם אֶחָד כלומר יחידו של עולם הוא הקדוש ברוך הוא הנקרא אֶחָד גזר שיתהפך הטמא להיות טהור.
והנה צריך להבין למה עשה השם יתברך כן שהדם נעכר ונעשה חלב שיברא את האשה בלא וסת דמים כלל ועם כל זה יתן לה חלב בדדיה להניק את בנה וכאשר נעשה כן בבעלי חיים שאין להם וסת דם נידות ויש חלב להניק?
ונראה לי בס"ד עשה השם יתברך תחלת מזונו של אדם באופן זה שיהיה מן הדם הטמא שנהפך לחלב להורות לאדם אחר כך שאף על פי שחטא ודבק בכוחות הטומאה שנעשו מן עוונותיו עם כל זה גדולה תשובה שמהפכת הזדונות לזכיות ויקבל עליהם שכר כאשר רואה בעיניו שדם הטמא נהפך לחלב שהוא מזון טהור וכן הטעם לרבי יוחנן דמפרש לקרא על שכבת זרע שהוא טמא ונוצר ממנו ולד טהור.

גמרא בעידנא דחזאי אין ראשה וכו'. ק"ל דאף בחזאי אחר שהוכר עוברה אמאי לא מטמאה מעל"ע דאיך שייך לומר דדמיה מסולקין הא אנן חיישינן שהדם בא מע"ל מקודם ובההיא שעתא עדיין לא היתה בחזקת מסולקת וא"כ אדרבה כיון דעתה היא מסולקת רגלים לדבר יותר דהדם בא מאתמול כשלא היתה מסולקת:

שם לפיכך דר"מ ל"ל. כעין זה לקמן ס ע"א ובב"מ כט ע"א:

מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבד עליה וכו'. הנה בשמעתין מבואר דסברא דאורייתא הוא וסמכי' עלה אפילו למ"ד ווסתות דאורייתא וקשה א"כ אשה שראתה בתחלת זמן הכרת עובר נימא ודאי למפרע היה דם ההוא וכותלי בית הרחם העמידוהו ואפילו חולין ליטמו ושמאי נמי יודה לזה וכ"ת ה"נ א"כ לא לשתמט וכו'. וי"ל דנהי דסברא דאורייתא היא דבימי עיבורה לא תראה ודחי' אפילו חזקה דאורח בזמנו בא מ"מ בתחלת זמן הכרת עובר כשראתה לפנינו אין כאן סברא דאורייתא למתלי באמש יותר מבהיום. וטעמא נ"ל דהנה ודאי החוש יעיד דמיד אחר קליטת הזרע נמעט דם נדה שלה. והטעם משום דהולד נוצר וגם ניזון מדם נידתה כידוע. אלא דמ"מ לאו חזקה דאורייתא היא עדיין עד תחילת זמן הכרת עובר דאז מצטרף לזה עוד סברת ראשה ואיברי' כבדי' וע"י צירוף ב' הסברות יחד נעשה חזקה דאורייתא לדחות חזקת אורח בזמנו בא. וא"כ תו לק"מ דנתלי דם באמש שעדיין לא היה ראשה ואיברי' כבדים. ז"א דמ"מ היתה מסולקת בדמי' מטעם יצירת הולד ומה שנוסף עתה עוד ראשה ואיברי' כבדי' אינה סברא כ"כ לדחות הך דאשה מרגשת בעצמה או כותלי בית הרחם לא מוקמי דם או חזקת טהרה שלה. ואי קשי' א"כ בתחלת עיבורה נמי תהי' דיה שעתה דהא מעל"ע דרבנן בעלמא היא ובסברא בעלמא דחינן לה. י"ל כיון דבשעת ראיה לא ידעינן דהיא מעוברת עד שהוכר עוברה ואז נודע למפרע. וניקום ונטהר מה שכבר הוחזקנו בטמא משום סברא זו זה לא אמרינן. ובזה יש להמתיק קצת שאלתו של ר' ירמי' לר"ז ראתה ואחר כך הוכר עוברה. שהקשה רשב"א מאי ספיקא הא כל שיעורי חכמים כך היא. פירוש אע"פ דר"י לית ליה הך סברא בר"ה י"ג ע"א מ"מ היה לו לר"ז להשיב כן. ולפי הנ"ל יש להמתיק האיבעיא דלמאי דלא ידע הך סברא דראשה ואיברי' כבדי' הוה ס"ל משום האי טעמא דולד לחוד מטהרי'. והא דתלינן בהכרת עובר משום דקודם לזה לא נדע שהיא מעוברת ולא רצו נמי לטהר למפרע ועתה שאל אם הוא בסמוך ממש אם נטהר או לא ואין להאריך:

הא ליכא חרדה וכו' הקשו תוס' דלמא לעולם וסתות דרבנן ומיירי במצאה טמאה אח"כ וכו'. ועלה ברעיוני לתרץ דמ"מ כיון דה"ל תרתי לריעותא שהרי חזקה אורח בזמנו בא. וחזקת חרדה מסלקת הדמים אתרע לפנינו שהרי ראתה דם לפנינו ואפ"ה מחזקינן בטהורה למפרע. א"כ למ"ד וסתות דאורייתא ולא בדקה כלל דטהורה היא. ושוב מצאתי כעין זה בנב"י. אך הדרנא בי דמ"מ ק' [קו'] תוס' דלמא מיירי דבשעת וסתה היתה במחבא ואח"כ יצאה מהמחבא ומצאה דם [בחוץ] דהשתא לא אתרע חזקת חרדה כלל. אבל זולת זה לא אזלי' בתר חזקת חרדה מסלקת הדמים:

ה"נ דמים מסולקין ולא בעיא בדיקה. מזה הלשון למדו הראשונים דאפילו לכתחלה לא בעי. והטור יור"ד סי' קפ"ט פסק גבי מעוברת לא בעי בדיקה כלל וגבי חרדה צריכה בדיקה לכתחלה. והקשה ב"י מנ"ל לחלק בכך והלא בש"ס מדמי להדדי. וע' מ"ש פלתי לתרץ ודבריו נפלאו ממנו דהרי בש"ס קאמר גבי חרדה לא בעיא בדיקה משמע אפי' לכתחלה לא. כמו גבי מעוברת. והנלע"ד בזה דצריך להבין לפמ"ש מג"א סימן תל"ז סק"ד דכל היכא דשני חזקות מתנגדות זה לזה אזי היכא דאפשר לברורי מבררי' ע"ש והוא מהש"ס דפסחים ד' ע"א דקאמר מאי נפקא מיניה לשייליה ע"ש בר"ן. וא"כ ה"נ חזקה אורח בזמנו בא וחרדה מסלקת מתנגדים אהדדי והיכא דאפשר לברורי מבררין ואמאי לא בעי בדיקה לכתחלה. ואין לומר שאני הכא דאוקי חזקה להדי חזקה ואוקי אשה בחזקת טהרה ואפילו בדיקה לא בעי. ז"א דחזקת טהרה דאשה לא שמיה חזקה לענין זה לפטרה מבדיקה לכתחלה כיון דמגופה קחזי' ועלולה לראות וע"כ פ"א תראה ואם לא בשעת וסתה מתי תראה והלא משום כך מטמאים אפילו בדיעבד מעל"ע משום דעלולה לראות מגופה ואיך נסמוך ע"ז לכתחלה. בשלמא במעוברת איכא למימר אדרבא עלולה אשה מגופה להתעבר ולהיות מסולקת בדמים וכיון דגם זה מגופה הוא א"כ אוקמינן חזקה להדי חזקה ואשה בחזקת טהורה עומדת אבל במחבא שאינו מגופה קשה כנ"ל. וע"כ צ"ל דר' יוחנן דאמר בשמעתין דגבי מחבא לא בעי בדיקה לכתחלה ס"ל דלעולם לא בעינן לברורי אפי' היכא דמתנגדים ב' חזקות אהדדי. דלא כמסתמא תלמודא דפסחים הנ"ל. וא"כ אנן דקיי"ל כסתמא דפסחים הנ"ל דהיכא דאיכא לברורי מבררין א"כ יש לחלק בין מחבא למעוברת כנ"ל:

דיין שעתן כל עשרים וארבע חדש וכו' לכאורה משמע דבמציאות פליגי אי דם נעכר או לא. דאין לומר גם חכמים מודים שחלב הוה מדם אלא דאין כל הדם מסתלק עי"ז דא"כ מ"ט לא מוקי קרא מי יתן טהור וגו' נמי כר"מ. אע"כ לדידהו לא נעשה חלב מדם כלל. וכן משמע בבכורות ו' ע"ב גבי חלב מנ"ל דשרי' ע"ש וק"ל. ומזה נ"ל ראיה למ"ש ש"ך ביו"ד סימן קפ"ד דבשנת העיבור נותנין לה כ"ה חדש כמו דפסק רמ"א בא"ע בשיעור הנקה. והפלתי פליג דנהי דזמן הנקה בשנת העיבור כ"ה חדש מ"מ הכא דאיברי' מתפרקין הרי הם חוזרים לעולם אחר כ"ד חדש עי"ש. ולפע"ד מוכח כהש"ך דאל"כ אמאי פליגי במציאות נחזי אנן. בשלמא הא לא קשיא נחזי אנן ע"י שתניק אשה בנה ד' וה' שנים ונראה אם תהיה מסולקת בדמים. ז"א דאי באינה ישראלית כיון דאכלה שקצים ורמשים חביל גופה ואין מהם ראיה לישראלית דלא אכלה. א"נ בהיפוך דישראלית דייגי במצות כדאמרינן בעלמא. ואי ע"י אשה ישראלית גם ז"א כיון דאין דרך להניק הבן יותר מב' שנים רק בחולה וכדומה א"כ זהו מעוטא דלא שכיח וא"א לקבוע חזקה אלא אי אתי מכח רובא וא"א לברר זה. אבל אי ס"ד דזמן הנקה בשנת עיבור הם כ"ה חדשים ופירוק איברים הוא רק כ"ד חדש א"כ קשה הא עיבור השנה מידי דשכיחי טובא הוא ואיכא לברורי באותו החדש ע"י כמה וכמה נשים ונחזי אנן אע"כ צ"ל כהש"ך:

אמנם לבי אומר לי דלא יחלוקו רבנן דהולד ניזון מחלב שהוא במקום הדם. והענין הואיל ואיבריה מתפרקין אין נפשה וכחה חוזרת עליה לבשל הלחות להפכם לדם אלא נעשה מהם חלב. ומשו"ה לא מוקמי מי יתן טהור מטמא על חלב אשה משום דאין הדם נעכר דמעולם לא היה עדיין דם אלא שלא נתבשל כל צרכו ולא נעשה דם אלא חלב. ונ"ל דס"ל דלכל הפחות אין איבריה חוזרי' לפחות מכ"ד חדש ואפילו צדקניות שאינן בפתקה של חוה מ"מ ע"י הלידה אינן חוזרים עד כ"ד חדש. ומ"מ רוב הנשים אין איבריה חוזרי' עד אחר ג' וד' שנים אלא משום דלא תתן תורת כל א' בידה שיערו בפחות שבנשים עד כ"ד חדש. ואם כדברינו כן הוא ה"ל דבר שא"א להתברר כלל וק"ל:

מי יתן טהור מטמא לא אחד. והרמז "לא אחד" גמטרי' "דם". ודע כי דם נעכר ונעשה חלב הכוונה מדה"ד נעשה מדת החסד. כמ"ש מג"א בטעם שאוכלין חלב בשבועות כי ע"י תורה דם נעכר ונעשה חלב בספירת נקיי' שבין פסח לשבועות. וכשתכתוב טמא במלואותו טי"ת מ"ם אל"ף עולה תר"י הוסיף עליו א' עולה תרי"א גמטרי' תורה שעל ידה נעכר דם ונעשה חלב. וזהו מי יתן טהור היא התורה מטמא לא אחד שתוסיף א' על טמא עולה למספר תורה. ודע כי יש עוד מדה"ר והוא כלול מחסד ודין. חלב ודם והוא בחי' כח"ל. ודע ג"כ כי ההפוכי' האלו נעשה עיקור ע"י שופר או שבת או מילה או שלשתן ביחד לכן בזמן שאין מקדש אין תוקעין בשבת כי לאותו תיקון שבכחנו לעשות בלא מקדש סגי בחדא או שופר או שבת. והנה כל זה מרומז בקרא תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. הנה פשוטו קאי על שופר. והנה ג' תיבות "תקעו" "בחדש" "שופר" ר"ת "שבת". "בכסא" "ליום "חגנו" ר"ת "חלב". "כי" "חק" "לישראל" ר"ת "כחל". "הוא" "משפט" "לאלהי" "יעקב" ר"ת "מילה". זהו מה שחנני הי"ת בענין זה. ואחרון חביב מה ששמעתי מאמ"ו הגאון מהו' פנחס בעל הפלאה נ"י. כי נו"ן שערי טומאה יש גמטרי' טמא. והשער הנון הגם היותו יותר מטומא מ"מ הוא הגורם עיקור טהרה כי לגודל טומאתו כל המשתקע בתוכו ר"ל אין תקומה למפלתו. ואין הקב"ה רוצה ההשחתת עולמו ע"כ הקב"ה מוציא האדם משם בחזק יד שלא בבחירתו של אדם כמו שאירע לנו במצרים. וע"כ תיבת טמא נחלק לשני מספרים מ"ט בפ"ע וא' בפ"ע לומר זה השער הא' היותר קשה מכולן מ"מ הוא גורם יותר טהרה מכולם. וזהו מי יתן טהור מטמא לא אחד זה השער האחד המרומז באלף של טמא. עוד לאלוה מילין לצד עילאה מה שנ"ל כי מקום הנקרא מ"י היתר נדרים הפורח באויר שם יותן טהור מטמא אבל לא בבחי' הנקראת אח"ד אמא תתאה אדרבא שם עץ הדעת טוב ורע בעירוב והרמז טהור טמא גמטרי' רע ע"ד עושה שלום ובורא ר"ע וחז"ל עשו ממנו ובורא את הכל והמ"י:

ורבנן אר"י זה ש"ז שהוא טמא ואדם הנוצר ממנו טהור ור"מ ס"ל דמסברא מוקמי' קרא בדבר הטמא מעצמותו כמו דם נדה שגם הגוים מרחיקי' אותו. כמ"ש רמב"ן בחומש גבי רחל כי דרך נשים לי ואפ"ה נעשה ממנו חלב אבל ש"ז אינו טמא אלא ע"פ גזירת הקב"ה והוא האוסר והוא המתיר ית"ש:

ונוגע טמא ע' מ"ש תוספות ותי' השני צל"ע גדול דמאי ק"ו אמרי רבנן על הטמא טהור על טהור לא כ"ש. הא על זה הק"ו קשה קושית התוס' הא על הטמא נמי טמא עד הערב עכ"פ. דהשתא בתירוץ השני לית להו מ"ש בתירוץ הראשון דזה בא לו טהרה על ידי הזאה. ותו קשיא לי טובא דא"כ מאי קאמרי לר"ע ק"ו כו' א"כ לדידהו מי ניחא דמזה על הטהור טהור ונוגע טמא. ולר"ע דעל הטהור טמא לא קשה מנוגע מידי. ולדידהו קשה מנוגע. ותי' א' של תוס' נמי דחוק. ע"כ נראה לי מזה ראיה ברורה לפסק הרמב"ם פי"א מהל' פרה סוף ה' ב' שפסק כספרי דכשלא הזה בשביעי אזי טובל בכל עת שירצה ומזין עליו אח"כ בכל זמן שיזדמן אחר טבילה וטהור מיד והוא דלא כש"ס דקידושין דף ס"ב ע"ב דקאמר דז' לאפוקי תשיעי ע"ש. והא"ש דהתם סוגיא אזלא לר"מ ואיהו ס"ל מי יתן טהור מטמא קאי אחלב מדם לכן מצי סבר דז' למעוטי ח' אבל הש"ס דשמעתין אזלא לר' יוסי ור"ש וסתם ספרי ר"ש ולדידיה הא ס"ל דמי יתן טהור קאי אמי נדה וקשה קו' תוס' הא מזין עליו נמי טמא וע"כ צ"ל לטעמיה דסתם ספרי אזיל דכשהוא מרוחק מניה מזין אחר טבילה וטהור מיד. גם י"ל ר' יוסי דשמעתין נמי לטעמי' אזיל דס"ל פ"ק דיומא טבילה בזמנה מצוה מיהו לא ילפינן הזאה מטבילה ור"מ ס"ל ילפינן ופירש"י דיליף הזאה מטבילה והיינו מדכתיב וחטאו ביום השביעי ע"ש והנה ר' יוסי ע"כ מפיק ליה טבילה בזמנה מצוה מקרא אחר והיינו מלעת ערב ירחץ במים כמ"ש רש"י פ' כל כתבי ושם לא הוזכר הזאה ואם כן לר' יוסי אייתר וחטאו ביום השביעי וע"כ לדרשא דספרי כמ"ש כ"מ שם הנ"ל דוחטאו מ"מ אפילו מרוחק מיום ג' דלא כש"ס דקידושין הנ"ל וא"ש:

מאי מזה נוגע הקשו תוס' ביומא נימא אידי ואידי נוגע והא כשיעור והא בפחות מכשיעור ותירוצם דחוק. לפע"ד ליישב לפמ"ש הרמב"ם פט"ו מהל' פרה דהנוגע במי נדה כשיעור הזאה טעון כיבוס בגדים וכ' הכ"מ שהוא ע"פ תוספתא משום שא"א ליגע במים בלא היסט כי המים מתנועעים בנגיעה בעלמא. ולפע"ד היינו דוקא באית בהו עכ"פ כשיעור הזאה אבל בפחות מזה הו"ל כ"ש ואפשר ליגע מבלי [שינוע] (שיזוע) נמצא לפ"ז ממילא נגיעה בכשיעור היינו נושא דהיסט מטעם משא הוא וא"ש וק"ל:

היכי דמי סמוך לזקנתה כו' וכמה עונה כו' לפי סדר המשנה היה לו לשאול תחלה כמה עונה ואח"כ היכי דמי סמוך לזקנתה וי"ל קצת דהוי סד"א דכל אשה בעונה שלה משערינן אבל השתא דאמר כל שחברותיה קורין לה אמא והיינו בדעלמא משערינן וכמ"ש תוס' בשם ירושלמי א"כ מסתמא עונה דקתני במתני' נמי בדעלמא משערינן ע"כ שאל כמה סתם עונה. וזהו כדעת הש"ך סי' קפ"ט דס"ל אפילו עונה שלה מופלג הרבה מ"מ בדעלמא משערינן ודלא כמהרש"א לקמן דף י' ע"ב וע' מ"ש שם אי"ה:

תניא נמי הכי דם נעכר ונעשה חלב דברי רבי מאיר וכו'. מ"ט דר"מ דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד. אפשר לרמוז כי תיבות לא אחד ר"ת להפוך את חלב אשה דם ובפסוק אפשר דרך צחות ונקדים דאמרו פרק הפועלים דספק אם בהרת קדמה לשער לבן קב"ה אמר טהור ומתיבתא אמרי טמא מאן נוכח רבה בר נחמני בשעת פטירתו אמר טהור טהור וצריך לדעת אמאי אמר טהור תרי זמני גם הרמב"ם פ"ב דטומאת צרעת פסק ספקו טמא. והוא פלא דפסק נגד הקב"ה ח"ו ונגד רבה בר נחמני שהיה יחיד בנגעים כמו שאמרו שם. ויש מתרצים דרבה בר נחמני סברתו היא שהוא טמא אך מדרך המוסר שלא לומר נגד הקב"ה ח"ו עשה המצאה ואמר ב' פעמים טהור על דרך אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט להכי אמר טהור טהור תרי זמני לומר שסברתו הוא שהוא טמא ומפני סיבה לא אמר בפירוש אך אמר תרי זמני טהור שיובן שהוא טמא ומשום הכי פסק הרמב"ם ז"ל שהוא טמא כרבה בר נחמני עד כאן דבריהם ז"ל:

וזהו שאמר מי יתן טהור מטמא. פירוש מי הוא זה אשר יתחכם לומר טהור בדבר שהוא טמא ויובן כונתו. לזה אמר לא אחד כלומר יתכן זה אם לא יאמר פעם אחד טהור אלא יאמר שני פעמים טהור טהור אז מובן שרוצה לומר טמא כמו שעשה רבה בר נחמני: