נידה ח ע"ב

דף ח - ב

ושואלת הגמרא: כיצד יתכן שרבי אליעזר יאמר דבר בשם רבי חנינא בן גמליאל: והא רבי אליעזר קשיש מיניה דרבי חנינא טובא?

ומכח קושיה זו חוזרת בה הגמרא, ומתרצת באופן אחר:

אלא, הא דפסק כרבי אליעזר בהבדלה מבלי למנותו במנין ההלכות כמותו, הוא משום דקאי רבי חנינא בן גמליאל בהבדלה בשיטתיה דרבי אליעזר, ואין זו הכרעה כדברי רבי אליעזר בלבד.

אלא שגם תירוץ זה נדחה -

ומי קאי רבי חנינא בן גמליאל בשיטתיה דרבי אליעזר שאומר הבדלה בהודאה?

והתניא: אור [ליל] יוה"כ - מתפלל שבע, ומתודה לאחריהן.

שחרית - מתפלל שבע, ומתודה.

מוסף - מתפלל שבע, ומתודה.

מנחה - מתפלל שבע, ומתודה.

בנעילה - מתפלל שבע, ומתודה,

בערבית של מוצאי יום הכיפורים - מתפלל שבע מעין שמונה עשרה [ג' ראשונות וג' אחרונות בשלמות, ואת ברכת "הביננו", הכוללת בקצרה את כל הברכות האמצעיות, הוא אומר בין שלשת הברכות הראשונות ושלשת האחרונות].

רבי חנינא בן גמליאל, משום אבותיו, אומר: בערבית במוצאי יום הכיפורים - מתפלל שמונה עשרה, מפני שצריך לומר "הבדלה" בברכת "חונן הדעת". ואם יאמר "הביננו" אינו יכול לומר הבדלה.

ומוכח דפליג רבי חנינא בן גמליאל על רבי אליעזר וסובר שברכת ההבדלה נאמרת בתוך "חונן הדעת" ולא בתוך ברכת ההודאה.

ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: איהו, רבי חנינא בן גמליאל, אמר משום אבותיו שהם סוברים שאומרה בחונן הדעת. אך וליה עצמו לא סבירא ליה כאבותיו, אלא כרבי אליעזר.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: וכי את לא תסברא כרבי פדת, דאמר: מאן תנא "קטפא - פירא" - רבי אליעזר הוא!?

והתנן במסכת ערלה: רבי אליעזר אומר: המעמיד חלב [כדי לעשותו גבינה] בשרף ערלה - אסור באכילה ובהנאה! משום שהשרף נחשב כפרי [כי אם הוא עץ בעלמא אין בו איסור ערלה שנאמר "וערלתם פריו" ולא עצו].

ענה לו רבי זירא לרבי ירמיה: אפילו תימא, תסבור, כרבנן החולקים על רבי אליעזר בערלה וסוברים שאין הקטף נחשב פרי, בכל זאת אפשר להעמיד את המשנה שיש לקטף קדושת שביעית כמותם, ואין צורך להעמידה דוקא אליבא דרבי אליעזר.

כי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בשרף של ערלה, אלא בקטפא דגווזא שהשרף נוטף מהאילן, ולפיכך סוברים רבנן שהשרף הוא עץ בעלמא. אבל בקטפא דפירי, בשרף היוצא מפגי - הפירות מודו ליה רבנן לרבי אליעזר שהוא פרי, והמשנה בשביעית איירי בקטף של פגי - הפירות, ואתיא ככולי עלמא.

ומביא רבי זירא ראיה לדבריו, שיש לחלק בין קטף האילן לקטף פגי הפירות:

דתנן: אמר רבי יהושע: שמעתי בפירוש, שהמעמיד בשרף העלין האסורין או בשרף העיקרין האסורין - מותר לאוכלו, לפי שהוא כעץ בעלמא. אבל המעמיד בשרף הפגין - אסור, מפני שהוא פרי.

וממשיך ועונה רבי זירא לרבי ירמיה מפני מה הוא לא העמיד את דין קדושת שביעית בקטף כרבי אליעזר.

ואיבעית אימא: כי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בקטף של ערלה היינו דוקא באילן העושה פירות, שאצלו לא נחשב הקטף כפרי, אבל באילן שאינו עושה פירות, מודו רבנן לרבי אליעזר דקטפו זה פריו, ובהכי איירי המשנה בשביעית, ואתיא ככולי עלמא.

והראיה לסברא זו, שבעץ שאינו עושה פרי מודים הכל שקטפו זה פריו -

דתנן: רבי שמעון אומר: אין לקטף שביעית, מפני שהרי הוא כעץ בעלמא,

וחכמים אומרים: יש לקטף שביעית, מפני שקטפו זה פריו! מוכח שגם רבנן מודים שקטפו זהו פריו באילן שאינו עושה פרי.

דוחה הגמ' אמר ליה ההוא סבא הכי א"ר יוחנן מאן חכמים ר' אליעזר דאמר קטפו זהו פריו. ומקשינן, אי ר"א מאי איריא אילן שאינו עושה פרי אפילו אילן העושה פרי קטפו זהו פריו ומתרצינן, לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי היינו ר' אליעזר סובר אפי' אילן העושה פירות נמי קטפו זהו פריו, לדידכו אודו לי מיהת באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו אבל אתם רבנן תודו לי לכל הפחות באילן שאינו עושה פירות שקטפו זהו פריו, ורבנן אמרי ליה לא שנא.

איזו היא בתולה כל שלא ראתה וכו'.

תנו רבנן: אשה, שלא ראתה דם מימיה, שנשאת, וראתה דם בפעם הראשונה מחמת בעילת נישואין - אין דמים אלו נחשבים כדמי נידה.

וכן אם ילדה וראתה דם מחמת לידה - עדיין אני קורא לה "בתולה" ביחס לדין ש"דיה שעתה", שאם תראה בפעם אחרת דם נידות, תחשב הראיה ההיא כראית הדם הראשונה שלה ולא תטמא למפרע. שהרי "בתולה" שאמרו במשנת ארבע - נשים - דיין שעתן - הכונה היא ל"בתולת דמים" שרואה בפעם הראשונה דמי נידות ולא "בתולת - בתולים" שרואה דם מחמת בעילה.

ומקשינן: איני, והאמר רב כהנא: תנא - ג' בתולות הן: א. בתולת אדם ב. בתולת קרקע ג. בתולת שקמה.

בתולת אדם נקראת האשה כל זמן שלא נבעלה. נפקא מינה - לכהן גדול [שחייב לישא בתולה] ^[108] א"נ לכתובתה מאתים. בתולת קרקע נקראת הקרקע כל זמן שלא נעבדה. נפקא מינה - לנחל איתן, לעריפת עגלה ערופה שם.

אי נמי למקח וממכר [שזוהי הגדרת המקח] ^[109].

בתולת שקמה נקראת השקמה כל זמן שלא נקצצה. נפקא מינה - למקח וממכר [להגדרת המקח].

אי נמי - למקצצה בשביעית [וכפי שיבואר להלן].

כדתנן: אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא, קציצת הבתולה - עבודה!

ואם איתא דאשה הרואה דם מחמת נישואין או לידה אך עדיין לא ראתה מימיה דם נידות נקראת "בתולת דמים" - ליתני נמי הא, בתור בתולה רביעית!?

ונאמרו בתירוץ קושיה זו ד' תירוצים.

א. אמר רב נחמן בר יצחק: כי קתני, ג' בתולות הן, מידי דלית ליה שם לווי קתני. אבל מידי דאית ליה שם לווי לא קתני. ובתולת - דמים הרי היא בתולת - אדם עם שם לווי של "דמים".

ב. רב ששת בריה דרב אידי אמר: כי קתני, מידי דתלי במעשה [שביטול מצב ה"בתולים" תלוי בעשייה], אבל מידי דלא תלי במעשה [כגון, ראיית דם נידה, שבא הדם מאליו, ונמצא שמאליו מתבטל מצבה כ"בתולת דמים"] לא קתני.

ג. רבי חנינא בריה דרב איקא אמר: כי קתני, מידי דלא הדר לברייתו [שאינו חוזר לעולם למצב ה"בתולים"]. אבל מידי דהדר לברייתו - לא קתני [ואילו "בתולת דמים" חוזרת למצבה הקודם, לכשתזקין ותחדל לראות דם].

ד. רבינא אמר: כי קתני - מידי דקפיד עליה זבינא [הקונה אותה]. אבל מידי דלא קפיד עליה זבינא לא קתני [והרי לאדם המקדש אשה לא אכפת אם כבר ראתה דם או לא].

ושואלת הגמרא על התירוץ של רבינא -

וכי לא קפדי אינשי על ראיית הדם?

והתניא: רבי חייא אומר: כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפים לאשה!?

ותניא בברייתא אחרת משום רבי מאיר: כל אשה שדמיה מרובין - בניה מרובין!? אלא, כך היה תירוצו של רבינא: כי קתני - מידי דקפיץ עליה זבינא בתור "בתולה" [שאשה שלא נבעלה, או קרקע שלא נחרשה, וכן שקמה שטרם נקצצה הן יותר משובחות]. אבל מידי דלא קפיץ עליה זבינא כגון "בתולת - דמים" שעדיף לאיש הקונה אותה שלא תהיה במצב של "בתולה" אלא אדרבה, שתהיה רואה - דם, לא קתני.

תנו רבנן: איזוהי "בתולת קרקע" - כל שמעלה רשושין [סוג מסוים של אבנים. רגבי אדמה קשים] ואין עפרה תיחוח.

נמצא בה חרס - בידוע שנעבדה!

צונמא [קרקע סלעית] - הרי זו "בתולת קרקע".

שנינו במשנה: מעוברת - משיודע עוברה.

ו [ב] כמה חדשים תהיה הכרת העובר?

סומכוס אומר משום רבי מאיר: שלשה חדשים מתחלת הריונה ^[110]. ואף על פי שאין ראיה לדבר, יש זכר לדבר - שנאמר בתמר: "ויהי כמשלש חדשים". וגומר.

והוינן בה: וכי פסוק זה הוא רק זכר לדבר? והרי - קרא כתיב להדיא, וראיה גדולה הוא!?

ומתרצינן: משום דאיכא אשה דילדה לט' חדשים, ואיכא דילדה לשבעה חדשים. וחידש סומכוס שגם היולדת לז' חדשים נחשב "עוברה ניכר" רק אחרי שלשה חדשים ולא לשליש הריונה, ולחידושו זה של סומכוס אין ראיה מוכחת מתמר ^[111].

תנו רבנן: הרי שהיתה בחזקת מעוברת, וראתה דם, ואחר כך הפילה רוח, או כל דבר שאינו של קיימא, אין אומרים שאיגלאי מילתא למפרע שאין עיבורה עיבור וממילא מתברר עתה שכשראתה דם היתה צריכה לטמאות את הטהרות למפרע, אלא אמרינן שכל עוד לא הפילה הרי היא בחזקתה, ודיה שעתה כדין מעוברת ולד - של - קיימא ^[112].

ואף על גב שאין ראיה לדבר, יש זכר לדבר - שנאמר "הרינו, חלנו, כמו ילדנו רוח".

ומשמע שהריון של רוח נקרא הריון, שהרי מדמה ישעיהו הנביא את סבלו של עם ישראל לאשה הנמצאת בהריון, וסובלת ממנו, ולבסוף מולידה רוח.

והוינן בה: מאי [כמו: אמאי קאמרת] שפסוק זה הוא רק "זכר לדבר"? והרי ראיה גדולה מהפסוק היא!?

ומתרצינן: האי קרא - בזכרים הוא דכתיב, ואין להביא ראיה גמורה הימנו. שאינו מדבר בהריון של אשה אלא הוא דימוי בעלמא לזכרים, שכאילו הם סובלים מהריון ויולדים רוח, [וכלשון הכתוב "הרינו", דמשמע שמדבר על כלל ישראל].

ושואלת הגמרא על הדין של הברייתא שהריון של רוח נחשב כהריון גמור.

ורמינהו מהא דשנינו:

אשה שאחזוה צירי לידה וראתה דם מחמת קושי הלידה, אין דמיה הבאים בהקשותה לילד מטמאים אותה בטומאת זבה [כשראתה אותם באחד עשר ימים הראויים לזיבה], אלא הם נחשבים כדם טהור מזיבה. אשה אשר קשתה בשעת לידה, וראתה דם במשך שנים ימים לפני יום הלידה, וליום השלישי, שראתה בו דם, הפילה רוח, או כל דבר שאינו של קיימא [והיו שלשת ימי ראיית הדם בי"א ימי זיבה] - הרי זו יולדת בזוב! שחייבת לנהוג כדין זבה, לספור שבעה ימים נקיים ולהביא קרבן, לפי שאין לידתה נחשבת כלידה, ולפיכך אין הדמים נחשבים כדמים טהורים של אשה המקשה לילד.

הא דאמר רבי חנינא בן גמליאל מתפלל י"ח מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. איכא דמקשו עלה וניכללה מכלל כדמקשינן בגמרא במסכת ברכות (דף כ"ט) דאמרינן כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ ממוצאי שבתות ומוצאי י"ט שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת והוינן בה וניכללה מכלל ואסיקנא בקשיא והכא נמי תיקשי וניכללה מכלל.
ומתרצין התם כיון דאמר כל השנה כולה מתפלל הביננו מפקע פקיע ליה למכלל כמה דבעי אבל הכא כיון דלא רגיל בהביננו אלא במוצאי יום כפורים בלבד הוא דמתפלל ליה מפני הטורח אי אתי למיכלל ביה מידי אתי למיטעא. עוד י"ל התם והכא קשיא לגמרא ומיהו לא מידחי מימרא בקשיא ואפשר הוה התם למימר ולטעמי' הא דתניא תיקשי לך אלא איכא כמה דוכתי דיכול למימר ולטעמיך ולא אמר.

הא דאמר רב ששת בריה דרב אידי כי קתני מידי דתלי במעשה. פירש אליבא דר"ש קסבר האי תנא בוגרת מותרת לכהן גדול א"נ נפקא מינה לכתובה ולא לכהן תניא ומוכת עץ מילתא דתלי במעשה הוא והאי דקתני כל זמן שלא נבעלה לאו דוקא אלא שלא נטלו בתוליה בין בעץ בין באדם. א"נ קסבר מוכת עץ מותרת לכהן גדול וכתובתה מאתים ומחלוקת היא ביבמות ובכתובות. וכן הא דאמר נ"מ לנחל איתן סבר לה כר' יאשיה אשר לא יעבד בו לשעבר ואיתא בפלוגתא בפ' עגלה ערופה.

מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. איכא דמקשו ונכללה מיכלל כדאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות כט, א) אמר רב נחמן אמר שמואל כל השנה כלה מתפלל אדם הביננו חוץ ממוצאי שבתות וימים טובים מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. ואקשינן עלה ונכללה מכלל ואסיקנא בקושיא. וי"ל דהתם הוא מפני שכל השנה כולה מתפלל הביננו, תפלתו שגורה בפיו ולא מטריד כולי האי, אבל הכא כיון דכל השנה מתפלל מונה עשרה ועכשיו הוא מתפלל מעין שמונה עשרה, אם בא לכלול בה דילמא מטריד. ודומה קצת לאותה שאמרו שם אמר רב ביבי בר אביי כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים, ואקשינן עלה ונכללה מיכלל ופרקינן דילמא אתי לאטרודי, ואקשינן תו אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי אתי לאטרודי, ופרקינן אמרינן התם כיון דבתחלת צלותיה לא מיטריד. ויש מתרצים, דאין התם והכא ודאי קשיא אמאי לא כללינן להו מיכלל, אלא מיהו לא דחינן ברייתא מחמת קושיא זו, והתם ה"ה דהוה מצי למימר וליטעמיך תיקשי לך הא דא"ר חנינא בן גמליאל משם אבותיו, אלא דאיכא דמצי לאקשויי וליטעמיך ולא מקשה.

דתנן אמר ר' יהושע שמעתי שהמעמיד בשרף הפגין אסור בשרף העלין ובשרף העיקרים מותר. קשה לי מאי קא מייתי ר' זירא ראייה מדר' יהושע תנא דשביעית רבנן היא, דהא בהדיא פליג ר' יהושע בקיטפא דגוזא ולא מודה אלא בקיטפא דפירא, וקטף דשביעית היינו שרף מעצי הקטף וקיטפא דגוזא הוא, וליכא מאן דפליג בפירוש קטף דשביעית, דהיינו שרף מעצי הקטף, ותדע לך מדאקשינן בהדיא אי ר' אליעזר מ"ש אילן שאינו עושה פירות. על כן אני אומר, דר' זירא עיקר טעמיה בהא איבעית אימא בתרא תלי ליה, והכי קאמר אפילו תימא מתניתין דשביעית רבנן היא, ותדע לך דעל כרחיך לא פליגי רבנן עליה בכולהו קיטפי אלא בקיטפא דגוזא דוקא, דתנן אמר ר' יהושע וכו', וכיון שכן איבעית אימא רבנן נמי לא פליגי רבנן עליה אפילו בקיטפא דגוזא אלא באילן שעושה פירות, דקטפא לא זהו פריו, אבל באילן שאינו עושה פירות מודו ליה, דכיון דאפילו באילן העושה פירות מודו בקיטפא דפירא, אע"ג דעיקר פירא לאו היינו קיטפא, כ"ש בקיטפא דגוזא באילן שאינו עושה פירות, דאיכא למימר דקיטפא זהו פריו, והיינו דמתניתין דשביעית נקטי לה באילן שאינו עושה פירות, ובשלמא אי מתניתין רבנן היא שפיר, אלא אי ר' אליעזר היא מ"ש אילן שאינו עושה פירות. ואהדר ההוא סבא משמיה דר' יוחנן, דלעולם מתניתין דשביעית ר' אליעזר ולא רבנן, דאלו רבנן קטפא דגוזא לעולם לאו פירא היא בין באילן העושה פירות בין באילן שאינו עושה פירות. ואיכא למימר דר' יוחנן מדר' יהושע נפקא ליה, מדלא מפליג אלא בין דעקרין לשרף הפגין, ואם איתא ליפלוג וליתני אפילו בשרף העלין והעיקרין ממש דהוי רבותא טפי, והאי דקא מייתי בתר האי לישנא בתרא דתנן א"ר שמעון, דמשמע לכאורה דהאי איבעית אימא אהאי ראיה בלחוד מסמיך ליה, לא היא, אלא אטעמא קמא סמיך וקא מסייע ליה ממתניתין גופיה, דהאי מתניתין היינו מתניתין גופה דהורד והכפר והקטף וכמו שאני כותב לקמן בס"ד. כך נראה לי פירושא דשמעתין ולית ביה ספיקא.
ונמצא לפי פירוש זה דלכולי עלמא בשרף הפגין אסור, כאסהדתיה דר' יהושע, ובקטפא דגוזא באילן שעושה פירות לכולי עלמא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר, אלא דבקטפא דגוזא דאילן שאינו עושה פירות, פליגי ר' זירא ור' יוחנן, דלר' זירא מודו ביה רבנן, ולר' יוחנן ור' פדת אף בדידיה פליגי רבנן. ובהא מתרצא לן נמי שמעתא דגבינת הגויים דפרק אין מעמידין, (עבודה זרה לה, ב) דאי לא, הוה לן לאקשויי לר' יוחנן ולר' פדת ממתניתין דגבינות הגויים לההיא טעמא דמוקי לה התם במפני שמעמידין אותה בשרף הערלה וכדר' יהושע, אי נמי אית להו למימר התם ולר' יוחנן דקאמר דפליגי רבנן עליה דר' אליעזר אפילו בקיטפא דפירא מאי טעמא.
ולענין פסק הלכה קי"ל דקטפא דפירא דאסור, דלא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר, ובקטפא דגוזא באילן שאינו עושה פירות נמי אפשר דהוי פירא אפילו לרבנן וכדר' זירא, ופשטא דמתניתין דשביעית רבנן תנו לה, דאי ר' אליעזר מאי איריא קטף, אפילו אילן העושה פירות, והא דדחי ההוא סבא משמיה דר' יוחנן לעולם ר' אליעזר ולדבריהם דרבנן קאמר להו, שנויא הוא ולא סמכינן עליה אלא אפשטא דמתניתין. ואי משום דר' יהושע דלא מפליג אלא בין שרף הפגין לשרף העיקרין, איכא למימר דר' יהושע מדשמעיניה לר' אליעזר דאתא לאשמועינן רבותא, ואסר אפילו בשרף העיקרין דאילן העושה פירות, אהדר ליה ר' יהושע ואסהיד דבאילן העושה פירות לא אסרו בשרף העלין והעיקרין אלא דוקא בשרף הפגין, ומיהו באילן שאינו עושה פירות, אפילו רבנן מודו בשרף העיקרין דקיטפו זהו פריו וכ"ש הוא, וכדוקיא דר' זירא וכדכתיבנן לעיל.
עוד יש לי לומר דאפילו תמצא לומר דרבנן פליגי עליה בכל שרף העיקרין, ואפילו באילן שאינו עושה פירות וכדר' יוחנן, אכתי איכא למימר דהילכתא כר' אליעזר בהא, הואיל וסתם לן תנא דשביעית כוותיה, דר' אליעזר, ור' יוחנן דאמר לעולם ר' אליעזר ולדבריהם דרבנן קאמר להו, לאו למימרא דמשום דסבירא ליה בכל קיטפא דגוזא דשרי קא מפיג ליה למתניתין מדרבנן, אלא משום אסהדתיה דר' יהושע קאמר וכדכתבינא לעיל, ודילמא בהא כר' איעזר סבירא ליה, וכטעמיה דאית ליה בעלמא הלכה כסתם משנה. והא דאמר ליה ר' זירא לר' פדת חזי קא שרית קיטפא לעלמא, לאו מהאי טעמא לחוד דמוקי לה למתניתין כר' אליעזר קאמר ליה, אלא מינך ומאבוך קאמר ליה, הא לדידן דקי"ל דכי אמרינן בארבע בסדר טהרות קאמרינן הא בשאר סדרי איכא, אפשר נמי דקי"ל כר' אליעזר בהא משום דסתם לן תנא כוותיה, ואפילו תמצא לומר דר' אליעזר היא. ור"ח נמי הכין פסק דבשאר סדרי איכא, והתם בפרק אין מעמידין דאייתי ההיא דר' יהושע, לאו למישרי כל שרף חוץ משרף הפגין קא מייתי לה, אלא לאפוקי מאידך דר' אליעזר דהמעמיד בשרף הערלה, דההיא אפילו בשרף העלין והעיקרין דאילן העושה פירות קא מייתי לה. ואף הרמב"ם ז"ל כן פסק בשרף העיקרין דאילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו. וזה נראה לי עיקר.

הא דתנן ר' שמעון אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית. אינה משנה וגם לא מצאנוה גם כן בחיצונה. ואומר אני, שהיא אותה משנה שבשביעית (פ"ז מ"ו) דתנן הורד והכפר. והקטף והלוטם יש להן שביעית ר' שמעון אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו ושה פרי. ומשום דר' שמעון תני מפני שאינו פרי, ומשמע דטעמייהו דרבנן דפליגי עליה משום דקטפו זהו פריו, ומסקינן הכא בפירושא דמתניתין וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זהו פריו, והכניסו פירוש המשנה בלשון משנתנו ממש כאלו נשנית משנתנו כן בפירוש. ויש לנו כיוצא בה הרבה בתלמוד ואחת מהן בשלהי פרק הבית והעליה דאמרינן התם תנן גבי מקח וממכר כי האי גוונא היוצא מן הגזע ומן השרשים של האילן ואינה משנה, אלא מפני ששנינו מקצתה בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא פא, א) דקתני היוצא מן הגזע שלו ומן השרשים של בעל הבית קרקע, ור' יהודה קתני לה, דמדרישא ר' מאיר הוי סיפא לאו ר' מאיר, דקתני רישא ר' מאיר אומר קנה קרקע, ומשום הכי אייתו הך ברייתא בשם מתניתין, משום דבמתניתין רמיזא, וכן הא דאמרינן התם ותנן גבי ערלה כי האי גוונא אינה משנה, אלא אטו לתא דהאיך אמרינן דתנן, ובקידושין פרק האומר דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי ר' מאיר אומר מקודשת ר' יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודשת ר' יהודה הנשיא אומר וכו'. ואילו במתניתין תנן סתם אינה מקודשת, ולא תנינא בה לא ר' יהודה הנשיא ולא ר' יוחנן הסנדלר, אלא משום דעיקרא נשנית במשנתנו ושלא כדברי ר"מ, אמר תנן, לומר לך דהך ברייתא מתניתין היא אלא דלא פריש במתניתין כדפריש בברייתא בהדיא. וא"ת זו אינה שיטה אנן קיימינן עלה דההיא דהוורד והכפר, ומתמהין עליה דר' זירא היכי לא מוקי לה איהו נמי כר' אליעזר, דרבנן ודאי פליגי עליה, וכדדיקי' ממתני' דערלה, והשתא מהדר להו ר' זירא אההיא מתניתין גופא ואמר להו מאן חכמים דפליגי עליה דר' אליעזר הא אמרי דלאו לא היא, דר' זירא הרי אהדר להו, על כרחין מגופא דמתניתין דייקינן דלאו ר' אליעזר תני לה, מדנקט לה באילן שאינו עושה פרי, דאי ר' אליעזר מ"ש שאינו עושה פירות אפילו אילן שעושה פירות וכדמפרש ואזיל כנ"ל.

תנא שלש בתולות הן בתולת אדם כל זמן שלא נבעלה נפקא מינה לכ"ג אי נמי לכתובת מאתים. והא דקתני בתולת אדם, יש לומר דלאו דוקא, אלא כל שלא נעשה בה מעשה איש, אבל נעשה בה מעשה איש ואפילו ע"י הכאת עץ, הרי זו כבעולת אדם בין לכ"ג בין לכתובת מאתים. ולי נראה דבתולת אדם דוקא קאמר, וכדתניא בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט, ב) נבעלה למי שאינו איש כשרה לכהונה, ואמרינן תו התם רב ורבי יוחנן דאמרי תרוייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשא אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו ומוכת עץ תחתיו, ואע"פ ששנינו שם במשנתנו (שם, ע"א) כהן גדול לא ישא את מוכת עץ, ומשמע דכולהו מודו בה, דילמא לכתחילה ומדרבנן והכא בדיעבד ומדאורייתא הואיל וסופה להיות מוכת עץ תחתיו, וכדאמרי רב ור' יוחנן התם בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס, א) ולכתובה נמי אתיא כר' מאיר דאמר בפרק קמא דכתובות (יא, א) מוכת עץ כתובתה מאתים. ואיכא למידק ולטעמיה דמקשה, דהא איכא בתולת בתולים והיינו בוגרת שלא נעשה בה מעשה איש, ונפקא מינה לכהן גדול דבוגרת אסורה לכהן גדול. וי"ל דיסבר לה כר' אליעזר ור' שמעון, דאמרי התם ביבמות בפ' הבא על יבמתו דבוגרת מותרת לכ"ג. ומיהא למאי דפרי' רב שישא בריה דרב אידי דלא קתני אלא מידי דתלי במעשה, איכא למימר דאפילו בוגרת אסירא, אלא דלא תני אלא מידי דתלי במעשה, אבל בוגרת ובתולת דמים דלא תלי במעשה לא קתני.

מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. פי׳ ואי אתי למכללא אתי למטרדה ואעפ״י שהיא תחלת ברכה ואיכא דק״ל מהא דאמרינן בפרק תפלת השחר אר״נ כל השנה כלה מתפלל אדם הביננו חוץ ממ״ש וממוצאי י״ט לפי שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת ופרכינן עלה ונכללה ואסיקנא בקושיא ומאי קשיא דהא ר״ח בן אנטיגנוס דאמר הכי וי״ל דהתם קושיא בעלמא היא ולאו מדחיה ההיא מימרא בהכי ובדוכתי טובא יכול למימר וליטעמיך ולא חייש להכי וכן דעת הגאונים ז״ל שם ואחרים תירצו דשאני התם שאומר כן בכל השנה אליבא דר״נ וכיון דכן לא אתי לאטרודי עי״ל דבמוצאי י״ה שהוא מעונה ואין דעתו מיושבת עליו אתי לאטרודי וכמו שאמרו האמוראים אח״כ מפני כן דתפלת נעילה פוטרת של ערבית.

והתנן ר״א אומר וכו'. פי׳ ופליגי רבנן עליה אבל בקטפא דפירא מודה ליה. פי׳ ומוקמי׳ מתני׳ דשביעית בקטפא דפירא וכרבנן שכל דבר שנולד מלחות דפרי נקרא קטפא על שם השרף היוצא מן העץ ואף שמן אפרסמון נקרא שרף מעצי הקטף.

ואב״א כי פליגי. וכו' פי׳ ומתני׳ דשביעית וערלה בקטפא דגוזזא אל דמתני׳ דשביעית באילן שאינו עושה פירות והיינו עצי הקטף ממש ומתני׳ דערלה באילן העושה פירות כך נראה פי׳ הסוגיא לפשוטה וי״א שא״א לאקומי משנה דשביעית בקטפא דפירא מדקתני והקטף ודכ״ע הקטף היינו שרף מעצי הקטף הנזכר בכל מקום והוא קטפא דגוזזא לכך פי׳ דאפילו באוקמתא קמייתא דאוקמא מתניתין דשביעית כרבנן בקטפא דגוזזא באילן שאינו עושה פירות מוקמינן לה נמי כדאוקי׳ בפרוקא בתרא אלא דמעיקרא מכרחיך לך מההיא דר׳ יהושע דקאמר דמיירי רבנן בקטפא דפירא ומשמע לן דר״ש דמודה באילן שאינו עושה פירות דקטפא זהו פריו ובתר הכי מכריחין לה ממש מאידך דר״ש וזו שיטת קצת רבותי אבל לשון הגמ׳ קשה מאד לפי׳ זה דבהדיא משמע מלישנא דכל חדא מנייהו אוקמתא באנפי נפשה.

ת״ר נשאת ולא ראתה וכו׳ אינו והאמר רב כהנא וכו'. הא דלא פרכינן לה אמתני׳ משום דאיכא למימר דהא דתנן כל שלא ראתה דם מימיה ואעפ״י שהיא נשואה היינו שלא ראתה דם בתולים להכי נקטי׳ אמתניתן דפירשה בהדיא בדם בתולים.

בתולת אדם כל זמן שלא נבעלה נ״מ לכהן גדול א״נ לכתובה מאתים. פי׳ שלא נבעלה בעיל׳ גמורה ולאפוקי קטן הבא על הגדולה א״נ גדול הבא על הקטנה דלאו כלום הוא וכנותן אצבע בעין דמי וכדאיתא ביבמות לענין כ״ג ובפ״ק דכתובות לענין כתובה ולפום פשטיה דהאי לישנא כל שהיא מוכת עץ כשרה לכהונה ולכתובה נמי אתיא כר״מ דלית הלכתא כותיה ואינו נכון דהא מוכת עץ אסורה לכהונה לכתחלה לכ״ע ואע״ג דאיכא מ״ד התם דאם נשא נשוי לפי שסופה להיות מוכת עץ תחתיו ליכא לאוקומא להא בדיעבד וליכא לאוקומא נמי לענין כתובה כר״מ ולא כהלכתא לכך י״ל יותר דנבעלה לאו דוקא וה״ה כל שנעשה בה מעשה בעילה ואפי׳ ע״י עץ אלא דנקט לישנא בהווה ומאי דהוה לד״ה ולא למעוטי מוכת עץ.

ואם איתא ליתני נמי האי. וא״ת ולדידן ליתני נמי בתולת בתולים משום בוגרת מיהת וי״ל דהשתא ס״ד דבוגרת כשרה לכהונה כרבי יהודה ור״ש ולמא כפרקינין לקמן דלא תני אלא מידי דתלי במעשה תו ל״ק בוגרת כלל.

אלא דלא קפיץ לגמרי. ומיהו מזבן זבני לה משום דלא אתי לידי ספק נדה וכההוא דאמר׳ בפ״ק דכתובות לך זכה במקחך ומ״ש תנחומין של הבל ניחמך היינו משום דא״ל לך זכה דמשמע דזכות הוא לגמרי ומיהו איכא דניחא ליה בהכי.

שנאמר ויהי כמשלש חדשים. פיר׳ וס״ל דהיינו ג׳ חדשים גמורין ומשום דהוה שלש עבור נקט משלש ודלא כמאן דדריש דמקצתו של ראשון ושלישי.

משום דאיכא דילדה לט'. פרש״י ז״ל ודילמא קרא מיירי כהנהו דילדן לט׳ דאילו דילדן לז׳ עיבורן ניכר לב׳ חדשים שהוא שליש עבורן דקי״ל יולדת לז׳ יולדת למקוטעין וא״ת לגבי יולדת לט׳ ראיה גמורה היא ולגבי יולדת לז׳ אפי׳ זכר אין כאן י״ל כיון דלא נקט כמשלש חדשיה ונקט חדשים קרוב הדבר לומר דבכל אשה הוי הכרת העובר כן ואפי׳ דיולדת לז׳ ולגבי ההיא הוא דקרי ליה זכר לדבר. כי כתיב הא בזכרים כתיב. ואינו אלא משל בעלמא ומי יש כאן זכר שכל משל הוא דומה לנמשל.

הא דאמר רבי חנינא בן גמליאל מתפלל י"ח מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. איכא דמקשו עלה וניכללה מכלל כדמקשינן בגמרא במסכת ברכות (דף כ"ט) דאמרינן כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ ממוצאי שבתות ומוצאי י"ט שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת והוינן בה וניכללה מכלל ואסיקנא בקשיא והכא נמי תיקשי וניכללה מכלל.
ומתרצין התם כיון דאמר כל השנה כולה מתפלל הביננו מפקע פקיע ליה למכלל כמה דבעי אבל הכא כיון דלא רגיל בהביננו אלא במוצאי יום כפורים בלבד הוא דמתפלל ליה מפני הטורח אי אתי למיכלל ביה מידי אתי למיטעא. עוד י"ל התם והכא קשיא לגמרא ומיהו לא מידחי מימרא בקשיא ואפשר הוה התם למימר ולטעמי' הא דתניא תיקשי לך אלא איכא כמה דוכתי דיכול למימר ולטעמיך ולא אמר.

הא דאמר רב ששת בריה דרב אידי כי קתני מידי דתלי במעשה. פירש אליבא דר"ש קסבר האי תנא בוגרת מותרת לכהן גדול א"נ נפקא מינה לכתובה ולא לכהן תניא ומוכת עץ מילתא דתלי במעשה הוא והאי דקתני כל זמן שלא נבעלה לאו דוקא אלא שלא נטלו בתוליה בין בעץ בין באדם. א"נ קסבר מוכת עץ מותרת לכהן גדול וכתובתה מאתים ומחלוקת היא ביבמות ובכתובות. וכן הא דאמר נ"מ לנחל איתן סבר לה כר' יאשיה אשר לא יעבד בו לשעבר ואיתא בפלוגתא בפ' עגלה ערופה.

והא קשיש מיניה. פרש"י ר' חנינא בנו של ר"ג דיבנה הוה חבירו של ר' אליעזר ור' אליעזר [בעל אחותו] דר"ג [היה] כדאיתא בפרק הזהב והך לאו ראיה דאפשר דלא דהוה קשיש הרבה אע"ג דר' (אליעזר) [גמליאל] היה נשוי אחות אביו אלא לקמן בהמפלת משמע שהיה בימי ר' מאיר או אחריו דקאמר ר' (מאיר) חנינא בן גמליאל נראין דברי ר' מאיר. ובקדושין הוא בר פלוגתיה דר' מאיר בתנאי כפול. ותימה דבת"כ גבי פנחס שעלה גורלו להיות כ"ג אמר ר' חנינא בן גמליאל והלא חתנינו היה משמע דקודם חורבן הוה. וי"ל דחתן בית אבא קאמר מדלא קתני חתני. וא"ת הא בסוף מסכת סוטה אמר רשב"ג אלף ילדים היו בבית אבא ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא. אני למדתי תורה ובן אחי אבא למד חכמת יונית. אלמא לא היו לו אחים והכא משמע שר' חנינא היה אחיו. וי"ל דבבית אבי אבא קאמר כשנהרג (ר"ג) [רשב"ג] הזקן. תדע מדקאמר בן אחי אבא וכשאמר דבר זה עדיין היה ר' חנינא אחיו קטן:

ומי קאי כוותיה והתניא כו'. הקשה הר' שמשון מקוצי מאי קשיא ליה השתא טפי משום דקאי ר' אליעזר כוותיה בלאו הכי תקשי מדידיה אדידיה. וי"ל דמדידיה אדידיה לא קשה דאיכא למימר הא דלעיל איירי במוצאי שבת ליום טוב והכא איירי במוצאי שבת לחול. אבל השתא דקאמר דר' אליעזר קאי כוותיה ע"כ קאי במוצאי שבת לחול דבהכי איירי ר' אליעזר:

מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. וא"ת ונכלליה מכלל דהכי נמי פריך בפרק תפלת השחר למ"ד אין מתפללין במוצאי שבת הביננו. וי"ל דהתם פריך שפיר כיון דקאמרת דכל השנה כולה מתפלל אדם הביננו במוצאי שבת נמי לא ישנה מנהגו ויכלול הבדלה בהביננו עם שאר הברכות שהוא כולל אבל הכא דסבר דכל השנה מתפלל י"ח שלימות ליכא למיפרך ונכלליה לשנות מנהגו של כל השנה:

אבל בקיטפא דפירא מודו ליה. אמאי דקאמר ר' זירא לעיל חזי דמינך ומאבוך קשריתו קיטפא לעלמא קמתמה. ותימה ור' פדת באיזו קיטפא איירי אי בקיטפא דפירא אפי' ר' יהושע מודה דאסור ואמאי קאמר ליה קיטפא לעלמא כדתנן שרף הפגין אסור ואי בקיטפא דגווזא אמאי קפיד ר' זירא ודאי קיטפא דגווזא שרי וי"ל דר' פדת איירי בקיטפא דפירא וסבר דר' יהושע נמי סבר דקיטפא לאו פירא הוא ושרי בשביעית והא דאסר בשרף הפגין בערלה משום דכתיב וערלתם ערלתו את פריו ומרבינן את הטפל לפריו אפי' מידי דלא פירא כגון קילפין רמונים ואגוזים אבל שרף העלין ושרף העיקרין דלאו פירא הוא שרי דלא הוי השרף טפל לפרי. ור' זירא סבר דכי היכי דסבר ר' יהושע גבי ערלה קיטפא דפירא פירא הוא ה"נ גבי שביעית קיטפא פירא הוא ואסור ומשום הכי קפיד ולשינויא אחרינא איירי ר' פדת בקיטפא דגווזא באילן שאינו עושה פירות והיהסובר כההוא סבא דסבירא דר' אליעזר אוסר וחכמין מתירין וקא שרי לעיל. ור' זירא הקפיד כי הוא סובר דרבנן מודו באילן שאינו עושה פירות דקיטפו זהו פריו:

נפקא מינה לכ"ג. משמע דלא אסירא ליה אלא א"כ בעולת אדם. תימה הרי בוגרת ומוכת עץ דאמרינן פרק הבא על יבמתו לא ישא ומדאורייתא כדמוכח התם. וי"ל דבדיעבד אם נשא נשוי כדאיתא התם אבל בעולת אדם אם נשא יוציא א"נ ה"ק נפקא מינה לכ"ג אם היא בעולת איש ועדיין היא בתולה כגון שבעל בהטייה אפי' הכי אסורה כדאיתא פ' אין דורשין ועדיין היא בתולה גבי בתולה שעיברה. וא"ת אמאי לאקאמר נפקא מינה לענין אונס ומפתה. וי"ל דהתם אימעטא בוגרת אע"פ שהיא בתולת אדם:

מידי דקפיץ עליה זבינא. תי' הרי בתולת השקמה דסדן השקמה עדיף כדתנן בהמוכר את הבית המוכר את השדה מכר בתולת השקמה אבל לא בתולת סדן השקמה ושמא התם לפי שיש לו שם לווי ולא משום דעדיף. ומי' לעיל משמע דעדיף דקאמר אין קוצצין בשביעית מפני שהוא עבודה אלמא שהוא מיתקן ומשביח מן הקציצה כמו זימור בכרמים. וי"ל דהאי דעדיף היינו משום דגדול ועב מבתולת השקמה והלוקח מחברו אילן של שקמה גדול ניחא ליה טפי שתהא בתולה משיקצוץ הענפים ואחר כך ישביח ואם היה סדן אם יקצוץ אין גזען מחליף:

שם ומי קאי והתניא אור יוה"כ כו' אבל למאי דקאמרינן מעיקרא דר"א משום דרבי חנינא בן גמליאל קאמר לא קשיא ליה דאיכא למימר דר"א משום ר' חנינא בן גמליאל קאמר הכי ותנא דברייתא פליג אדר"א וקאמר דר' חנינא בן גמליאל לית ליה הכי ותרי תנאי אליבא דר' חנינא בן גמליאל הוו:

שם אי ר"א מאי איריא אילן שאינו עושה כו' דלישנא דקאמרי חכמים מפני שקטפו זהו פריו הכי משמע אף שאין לקטף פרי כלל חייב בשביעית מפני שקטפו הוא במקום פריו דמשמע ליה לר"א דבעושה פרי נמי איירי משום דסתמא קתני המעמיד בשרף ערלה ועוד דר"י באית ליה פגין קאמר דמותר בשרף האילן ועיקרן ומיני' נשמע דר"א אוסר אפי' בכה"ג:

בפרש"י בד"ה דילדה לז' שמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו ב' חדשים ושליש עכ"ל יראה מפירושו דסומכוס בכל גונא בין ביולדת לט' בין ביולדת לז' קאמר שלשה חדשים שלמים אלא דליכא ראיה ליולדת לז' דשמא אזלינן לשליש חדשי עיבור דסתם נשים דיולדין לט' דה"ל שליש עיבורה ג' חדשים שלמים או נימא דניזל בתר שליש עיבור דידה דהיינו ב' חדשים ושליש ורש"י שפירש בחומש כמשלש רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם הוא ע"פ ב"ר שיש שם מי שחולק על סומכוס וסובר הכי ובפרק החולץ איכא נמי מאן דפליג על סומכוס לגבי הבחנה אבל מדברי הרא"ם פ' וישב נראה שאין חולקין וסומכוס נמי מודה ביולדת לז' דהוכר עוברה לשליש ימיה ואין נראה כן מסוגיא דהכא ומפרק החולץ אלא דבכל גונא בעי ג' חדשים לסומכוס ועיין בפי' הראב"ע:

שלשה חדשים כו'. שנאמר ויהי כמשלש חדשים כו'. מתוך הסוגיא משמע דג' חדשים שלמים וכ"כ הפוסקים וא"כ זכר לדבר כמשלש חדשים ג"כ שלמים משמע ביולדת לט' ואינו מסתפק אלא בילדה לז' שמא ניכר עובר לשליש ימיה כו' כפרש"י הכא ובחומש שפרש"י כמשלש גם חדשים רובו של ראשון ושל אחרון כו' הוא על פי ב"ר גם מה שפרש"י בחומש דתמר לז' הולידה ע"פ ב"ר הוא דמתוך שמעתין מפרש"י משמע דאינו מסתפק אלא ביולדת לז' וזכר הוה האי קרא מיהא ליולדת והרא"ם נדחק לקיים כל זה ע"פ ב"ר ואין להאריך ודו"ק:

ד"ה והא קשיש מיניה טובא וכו' וכן נראה דבפרק המפלת א"ר חנינא וכו' נראין דברי ר"מ וכו'. ר"ל ומדקאמר רבי חנינא שנראין דברי ר' מאיר ורבי מאיר לא היה בימי רבן גמליאל הזקן ומדקאמר רבי חנינא נראין וכו' א"כ משמע דהוה קשיש מיניה א"כ ע"כ רבי חנינא בנו של ר"ג דיבנה היה:

ד"ה מאן חכמים וכו' ולא נימא שלש מחלוקות בדבר. פירוש ר"ש ס"ל אפילו באילן שאינו עושה פירות אין לקטף שביעית ור"א ס"ל אפילו באילן שעושה פירות יש לו שביעית וחכמים מכריעין דבאילן שעושה פירות ס"ל דיש לו שביעית ובאילן שאינו עושה פירות אין לו שביעית אבל השתא דאמרינן שחכמים היינו ר"א אין כאן כ"א מחלוקת רבי שמעון ורבי אליעזר וצ"ל שהתוס' ס"ל דרבי יהושע כוותיה דרבי שמעון ס"ל ושניהם דעת אחת הם:

רש"י בד"ה בתולת דמים דמי נדה ולא דמי כו' הד"א:

בד"ה דילדה כו' שני חדשים ושליש קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים כצ"ל והס"ד ונ"ב וכעין זו בפ' בן סורר ומורה בריש פ' ע"ש נ"ל:

תוס' בד"ה והא קשיש כו' א"ר חנינא בן גמליאל וכי סתת היה והלא חתנינו היה וחורש היה ואי בן רבן גמליאל דיבנה כו' כצ"ל:

גמרא דתנן רש"א אין לקטף שביעית כו'. נראה דגרסי' דתניא. כי בהמשנה ליתא וחכ"א כו'. דאין לומר דהכוונה על דברי ת"ק דמתניתין וכדמשמע מהגרי"פ. שהרי עיקר הדיוק הוא מלישנא דמפני שקטפו זהו פריו וכמש"כ המהרש"א. ועל דברי הת"ק קאמר ר' פדת דר"א היא:

רש"י ד"ה מעין י"ח. שאומר בשבעה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה דילדה לשבעה. קמ"ל דאזלינן בתר ר"נ. עמש"כ ביבמות (מב) בס"ד:

רש"י ד"ה דיה שעתה. ול"א איגלאי מילתא למפרע דלאו הריון כו'. ר"ל משום דבאמת הריון הוא לענין למפרע דמעל"ע וכדמסקי ר"פ ור"פ לקמן. וק"ל מהא דלקמן (ט ב) בד"ה ה"ה ככל הנשים שכ' וכ"ת תיגלי מילתא למפרע כו' לא אחמור רבנן כו' ע"ש. וי"ל:

גמ׳ ואיכא דילדה לשבעה. נ״ב עי׳ פרק בן סורר ומורה (דף ס״ט ע״א) דמסקינן יולדת לשבעה נמי עוברה ניכר לשליש ימי׳ וא״כ בתרי ותילתא סגי. ופרש״י קמ״ל דאזלינן בתר רוב נשים משמע דס״ל אע״ג דהוכר עוברה לסוף ב״ח ושליש עדיין מטמאה למפרע עד תשלום ג״ח שלמים. י״ל דלא חייש למיעוטא לקולא ואע"פ שמוכיחה בצדה כריסה מעיד שמעוברת היא ס״ל מ״מ אינה מסולקת דמים עד מלאת לה ג״ח לעוברה והיינו משום דלר״מ אפי' ראתה בעונות של ג״ח אחר ג״ח דיה שעתה (ור"י ס״ל ג' עונות בלי ראתה) ולפי״ז קשה (חסר איזה תיבות) ולכן נ״ל לפרש הא דבעי וכמה הכרת העובר לאו לענין דיה שעתה קאמר אלא סימנא בעלמא קיהיב להכרת (העובר) דנ"מ לענין ספק בן ט' לראשון (ע״פ החולץ) ואיידי דאיירי בהכרת העובר נקיט לה אבל לענין דיה שעתה בהכרת עובר (חסר איזה תי׳):

רש״י ד"ה לאו רבנן וכו׳ דפליגי עליה דר״א בשאר אילנות כצ״ל:

ד״ח למקח וממכר וכו׳ לפי שעושה פירות מרובין כצ"ל:

ד״ה שלא נקצצה וכו׳ שירבה עביה ותוציא ענפיה הרבה כצ״ל:

מִשׁוּם דְּאִיכָּא דְּיָלְדָה לְתִשְׁעָה, וְאִיכָּא דְּיָלְדָה לְשִׁבְעָה. פירוש האי שיעורא דשלש חדשים שאמר משום רבי מאיר הוא בין ליולדת לתשעה בין ליולדת לשבעה ולהכי האי קרא אינו ראיה גמורה ליולדת לשבעה אלא זכר בעלמא.
יען דתמר ילדה באמת לשבעה כמפורש להדיה בדברי רבותינו ז"ל וכן מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י דפרץ וזרח נולדו לשבעה ואם כן יש שני פירושים בפסוק 'כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים' (בראשית לח, כד) האחד לשון שילוש רצונו לומר כאשר עברו שליש חדשים של הריון שלה דניכר עבור שלה אמרו ליהודה ולפי זה צריך לומר יולדת לשבעה ניכר עיבורה כשני חדשים ושליש חודש שהוא קודם שלשה חדשים גמורים ופירוש השני הכי קאמר 'וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים' רצונו לומר כשעברו שלשה חדשים גמורים דאין ניכר העיבור אלא עד שלשה חדשים גמורים. וכיון דאיכא לפרש הכי והכי אין ראיה גמורה מן הכתוב הזה ליולדת לשבעה כי אם זכר בעלמא אבל ליולדת לתשעה היא ראיה גמורה בין אם תפרש כמשלש לשון שלישות בין אם תפרש שלשה ממש הוי הכרת העובר בשלש חדשים.

קטפא דגווזא וכו' הרמב"ם פסק גבי דקטפא דפירי וכן דגווזא באילן שאינו עושה פירות שביעית נוהג בו (פסק) כל"ב ולא חש לדחיית ר' יוחנן כמ"ש כ"מ שם. אמנם בהלכות מאכלות אסורות פסק דאין ערלה נוהג אלא בשרף הפגי' כר' יהושע ולא זכר כלל מקטפא דגווזא באילן שאינו עושה פירות. יראה דס"ל מדהזכיר ר' דבריו של ר"א בלשון חכמים גבי שביעית ולא גבי ערלה ש"מ ראה ר' דבריו בשביעית ולא גבי ערלה וטעמא רבא איכא לחלק ביניהם דערלה אינו נוהג אלא בפירי והאי לאו פירי היא ולא עץ מאכל הוא. משא"כ שביעית דנוהג בכל מילי רק לא בעץ משום שאין הנאתו וביעורו שוה וקטפא נמי אף ע"פ שהנאתו וביעורו שוה מ"מ בטל הוא אגב עץ כמ"ש תוס'. וא"כ ס"ל תינח באילן העושה פירות דאז הקטף בטל לגבי עצו משא"כ כשאינו עושה פירות קטפו חשוב הוא ולא בטל אגב עץ וקרוב לסברא זו [נמצא] בר"ש בפי' המשנה:

והא קשיש מיניה. מ"ש תוס' יש לעיין במ"ש לעיל דף ו' ע"ב ד"ה בשפחתו וכו':

דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז' לכאורה משמע דהכי קאמר אי ילדה אח"כ לז' לא נימא לטהר למפרע כל הטהרות שהיינו מטמאי' מב' חדשים ושליש ואילך. ולא הבנתי לשון רש"י שכ' דאזלינן בתר רוב נשים מה שייך הכא רוב נשים כיון דכבר ילדה לז' והיא אינה מן הרוב. ואולי כוונת רש"י דתחילת תקנת חכמים היה שליש של רוב נשים (דילדות) [דיולדות לט'] ושוב לא פליג רבנן. ושגירת לישנא דש"ס פ' בן סורר ומורה נקט עי"ש ס"ט ע"א עי"ש היטב. ובזה היה נ"ל זכר לדבר דיולדת לז' נמי לא ניכר עוברה עד שליש ימי ט' חדשים. דאל"כ הא רש"י פירש מדכתיב בתמר ויהי בעת לדתה ולא כתיב וימלאו ימיה ש"מ שילדה לחסרי' פי' למקוטעי'. וא"כ למאי דקיי"ל יולדת לט' אינה יולדת למקוטעי' ע"כ צ"ל לז' היתה יולדת ואי ס"ד דכמשלש חדשים היינו בשליש חדשי עיבורה והיינו ב' חדשים ושליש איך נוצלה ממיתה נימא לה נהי דלפני ב' חדשים ושליש בא עליה יהודה מ"מ ע"כ לפני זה כבר בא עליה איש אחר וזנתה דאלת"ה הא רוב נשים לט' יולדת וא"כ ע"כ עברה עליה כבר ג' חדשים מתחלת עבורה. ומביאת יהודה אינו אלא ב' חדשים ושליש. אלא ע"כ לפני זה כבר בא עליה [איש] אחר. ואל תתמה שהרי בסברא זו נהרג בן סורר ומורה כמבואר שם בסנהדרין ס"ט הנ"ל. אע"כ דאף ע"פ שתמר ילדה לז' מ"מ לא הוכר עוברה עד זמן שליש של ט' חדשים. ובזה י"ל דברי תוס' בכתובות ס"ז ע"ב דאמר ר"י משום רשב"י נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן ואל ילבין פני חבירו ברבים מנ"ל מתמר דכתיב היא מוצאת. כ' תוס' ר"ח גרס מוצת בלא אלף כמו ויצת אש בציון. והוא תמוה מה רצו בזה וי"ל דלפמ"ש הרא"ם מב"ר היה בתמר רק רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם וזהו באמת רק שליש של ז' חדשים במספר (הימ"ט) [הימים]. אך הרא"ם כ' דקיי"ל שיפורא גרים וה"ל ג' חדשים והוא שליש של ט' ע"ש. וזהו מדכתיב לאל גומר עלי כמ"ש ש"ך ביו"ד רס"י קצ"ו. וא"כ תינח בישראל אך בב"נ לא שייך זה. וא"כ מנ"ל דנוח לו שיפיל ואל ילבין. דנמצא הלבנת פנים חמור מחלול השבת מנ"ל דלמא שאני גבי תמר שרפואת ההלבנה לא היה בדוקה דאכתי יאמר יהודה אנן ב"נ אנן ושיפורא לא גרם מידי נמצא דרובו של ראשון וכו' אינו אלא רוב של ז' חדשים ורוב נשים לט' יולדת וע"כ כבר בא עליה אחר מקדמת דנא נמצא שלא הצילה ההלבנה ומשו"ה לא הלבינה פניו. אבל אה"נ אי היה רפואה בדוקה נדחית מפני פ"נ. ולהשמר מקו' זו כ' תוס' ר"ח גרס מוצת כמו ויצת אש. וכיון שהיא ראתה (הצצת) [הצתת] אש אע"ג דב"נ כל מיתתה בסייף. ע"כ יהודה ס"ל דין ישראל (להם) [לה] ודנה כבת כהן דבשריפה. וכיון דנתברר לה דיהודה ס"ל דדין ישראל להם א"כ ההצלה הצלה ברורה היא דשיפורא גרם ואפ"ה לא שלחה אלא סתמא לאיש אשר אלה לו ש"מ נוח לו וכו'. והאש"נ הא דצריך הופעת רה"ק בבית דינו של יהודה לאמר צדקה ממני ממני יצאו כבושים אע"ג דכבר הודה יהודה. דמ"מ לבסוף כשילדה לז' חדשים מביאת יהודה. עדיין היה חוזר וניער חשדא למימר הא רובא לט' ילדה והיא מעיקרא היתה מעוברת. לכן צריכי' בת קול:

וראיתי תלמידים מזדנזין בדבר קצת דשמעתין סומכוס משום ר"מ הוא ור"מ הא חייש למיעוטא מן התורה היכא דאיכא חזקה בהדה וה"נ מוקמי' לה בחזקת ריקנות והשתא היא דאיעברה וסמוך מיעוטא דיולדת לז' לחזקה ולר"מ ה"ל פלגא ופלגא מן התורה. ותו דהכא איכא תרי חזקה חזקת כשרות ג"כ. ולהריב"ש רובא לא עדיף מתרי חזקה לכ"ע וי"ל דהיכא דאתרע חזקה והרי היא מעוברת לפנינו לא אמרינן כנ"ל מן התורה. וע' מ"ש בחי' למסכת עירובין ל"א בסוגי' דחזקות ע"ש:

כמה הכרת עובר סומכוס אומר משום ר"מ ג' חדשים ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר וכו' זכר לדבר והא קרא וכו' משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז'. פירש רש"י דילדה לז' שמא ניכר עוברה לשליש מיהא דהיינו ב' חדשים ושליש קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים. ומראש דברי רש"י הללו ניכר דסומכוס סבר אפילו ילדה לז' הכרה בג' חדשים וכן תפס במושלם בדעת רש"י הרב מהרש"א בחידושי הלכות וכתב וז"ל ורש"י שפירש בפירוש החומש רובו של ראשון הוא על פי ב"ר שיש חולק על סומכוס אבל מדברי הרא"ם נראה שאין חולקים וסומכוס מודה ביולדת לז' שהוכר עוברה לשליש ימיה ואין נראה כן מהסוגיא דהכא ומפרק החולץ אלא דבכל גוונא בעי ג' חדשים לסומכוס עכ"ל מהרש"א:
ואפשר לישב בעד הרא"ם דהוא סבר דסומכוס מודה ביולדת לז' אלא דכי מעברא אזלינן בתר רוב נשים ובעינן ג' חדשים ול"ק מהך סוגיא אבל לעולם מודה הרא"ם דאיכא פלוגתא ויש מי שסובר דבכל הנשים סגי ברובו של ראשון אפילו יולדת לט' כדמשמע מההיא דהחולץ דבבלי דמייתי לה הוא נמי. וכן מהב"ר וירושלמי פרק החולץ ופ"ק דנדה מוכח דפליגי על סומכוס וסברי דכלהו נשי אף יולדת לט' סגי ברובו של ראשון. והוא רצה לפרש דברי רש"י בחומש אליבא דהלכתא דיולדת לט' בעי ג' חדשים ואזלינן בכלהו בתר רוב נשים וכדאייתי מפרק בן סורר (סנהדרין דף ס"ט) הרא"ם גופיה שם. אלא דבתמר דלפי האמת ילדה בז' כמו שפירש"י הוכר ברובו של ראשון אליבא דכ"ע. והא דהוציאה לישרף בפחות מג' היינו שהודית שבאו עליה כמ"ש בב"ר. ואיכא סייעתא טובא לדעת זה מסוגית בן סורר כאשר יראה המעיין בצדק:
ובהכי אזדא לה קושית הרב קרבן העדה בפירושו לירושלמי פרק החולץ דהקשה על הרא"ם שכתב דיולדת לז' ניכר לב' חדשים ושליש דהא פלוגתא היא בירושלמי אי בעינן ג' חדשים להכרת העבור או אפילו חסרים וצ"ע עכ"ל וק"ק שהרי בב"ר איכא האי פלוגתא והביאה הרא"ם שם אלא דדעת הרא"ם דגם לסומכוס יולדת לז' ניכר בשליש עיבורה והכי מוכח מסוגית בן סורר כדאמרן:
איברא דדברי רש"י דסוגיין יש בהם מן הדקדוק דפתח בשמא יולדת לז' ניכר בשליש עיבורה וסיים קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים וזה סותר הקודם דממ"ש בתר רוב שמעינן דיולדת לז' נפקא מרובא וניכר לשליש עיבורה ואיך קאמר ברישא שמא דמשמע דסומכוס גם ליולדת לז' סבר ג' חדשים. ותו ק"ק דאי אמרת בשלמא דסומכוס סבר דיולדת לז' אינו ניכר אלא בג' חדשים היינו דקאמר שאין ראיה אלא זכר לדבר. אלא אי אמרת דמודה ביולדת לז' דניכר בשליש עיבורה מאי זכר לדבר הא ראיה גמורה היא מאי אמרת דאין ראיה אלא ליולדת לט' ולא לז'. אינו כלום דאזלינן בתר רובא וכמ"ש פרק בן סורר ונמצא דהראיה היא טובה לט' ואזלינן בכל הנשים בתר רובא:
ובש"ס אפשר לומר ולפרש משום דאיכא שיולדת לט' ואיכא דילדה לז' ובז' הוא שליש ימי עיבורה ס"ד דלענין הכרה אין חילוק בכל הנשים ב' חדשים ושליש וקרא דכמשלש רובו וכו' קמ"ל דכמשלש אפילו תימא רובו וכו' היינו משום דתמר ילדה לשבעה והודית כי באו אליה. ומשם נלמוד ליולדת לט' דההכרה הויא בשלשה חדשים שלמים דאזלינן בתר רובא:
ואפשר לישב דברי רש"י דמ"ש יולדת לז' שמא וכו' לא קאי איולדת לז' דעלמא. אלא מיירי בזו שדנין עליה אי מטמאה למפרע או דיה שעתה שניכר עוברה לא אמרינן דהיא יולדת לז' אלא אזלינן בתר רובא וזה שניכר אינו כלום. ולש"ס יש לומר דאינה ראיה דהא דאזלינן בתר רובא היינו מסתמא אבל זו שניכר קצת כהכרת עובר אימא דנידונית כיולדת לז' קמ"ל דגם בזה אזלינן בתר רובא וזה שניכר אינו כלום:
אמנם פשט הש"ס דכמשלש הוא ג' חדשים שלמים. ולדעת הרא"ם יש לומר דלא סבר הש"ס דתמר ילדה לז' כב"ר. ונראה דלזה כיוין הגאון מהר"ש נר"ו בספרו הנחמד בנין אריאל פרשת וישב שכתב דמשמע פרק המפלת דהש"ס סבר דתמר ילדה לט' ומשו"ה הרא"ם כתב דיצאת ב"ק ואמרה ממני דאי לא מנא ידע ול"ק מה שהקשה מהרש"א בח"א במכות דף כ"ג על הרא"ם דמסיק התם ממאי יאודה כיון יומי וירחי ואתרמי דחזינן מחזקינן דלא חזינן לא מחזקינן אלא גמרא. דהש"ס אזיל לשיטתיה אבל הרא"ם לרש"י עפ"י בראשית רבה דתמר ילדה לז' וא"כ ממאי דילמא מאחר ויולדת לט' והוכר בג' חדשים שלמים ומוכרח לומר גמרא עכ"ד ובפרק המפלת כעת לא חזינא כהאי סימנא. ונראה דכיוין על סוגיין ויש להשיב דס"ס דחזינן מחזקינן ולית לן לומר דמעוברת מאחר והשתא ג' חדשים דילדה לט' ולא דמי לההיא דפרק בן סורר. ולקושית מהרש"א יש מקום לומר דהרא"ם תפס כסוגית סוטה ותו לפי מה שכתבנו יש להשיב עוד על הרב בנין אריאל דהכא לדינא הוה אזלינן בתר רובא רק משום דהודית כי באו אליה וכי אזלינן בתר הודאתה היא אמרה דלא יש ג' חדשים ואיתרמי ומוכרח לומר גמרא:
והרב יפה מראה הקשה להרא"ם דמאי מייתי מפרק החולץ דאיך אפשר ליולדת לחסרים שיעור זה דא"כ איך מארסין לזמן הזה שמא מהיולדות לט' אלא מילתא פסיקתא קתני אפשר לומר דגם הרא"ם מודה דהתם לכלהו קאמר ופלוגתא היא כמפורש בב"ר שהזכיר אלא מייתי משום דמפירש"י דסוגיין משמע ב' חדשים ושליש לז"א דהא דפירש הכא רובו וכו' לקחו מפרק החולץ וב"ר כלומר דמהתם ילפינן לסומכוס ליולדת לז'. ומה שהקשה עוד הרב יפ"מ קודם לזה הא פריק לה הרב קרבן העדה ע"ש. ודע כי כל אשר צדדתי בעניותי בענין זה הרשום בכתב אגב ריהטא [ומטבע הלשון ניכר והמעיין יבחר כי הגיע ע"ט בעטי"ו של נח"ץ] ואני אמרתי בחפזי:

(ח ב תוספות) ד"ה בקטפא וכו' אמאי אוקי ר' פדת מתני' כר"א כיון דרבנן מודי וכו'.—נ"ל בפשיטות דענין "קטף" בלשון המשנה אינו אלא שרף מעצי הקטף, ואין שום פרי גדל בעצים הללו. ואף שבלשון התלמוד גם שרף היוצא מן הפירות מכונה "קטפא" - לשון משנה לחוד ולשון תלמוד לחוד, ושרף דשאר מיני עצים, שיש להם פירות, מכונה בלשון המשנה "שרף" (ולא "קטף").

והא קשיש מיניה טובא. דהא ר' אליעזר היה בימי ר''ג בנו של ר''ש הנהרג בהרוגי מלכות ובעל אחותו היה כדאמרי' בהזהב (ב''מ דף נט:) ור' חנינא בנו של ר''ג היה: אור. ליל כניסתו: מעין שמנה עשרה. שאומר בשבעה ברכות מעין שמונה עשרה כגון ג' ראשונות וג' אחרונות כתקנן ואומר הביננו באמצע ומסיים בשומע תפלה כדאמרינן בברכות (דף כט.) ויש בה מעין כולם: המעמיד. חלב בהמה לעשות גבינה: בקטפא דגווזא. בשרף הנוטף מן העץ דכעץ בעלמא הוי אבל קטף הוי שרף הפגין ומודו בהו רבנן: לאו רבנן דפליגי עליה דר''א. בשאר אילנות וחזינן דבקטף סבירא להו כוותיה: בתולת דמים. דמי נדה ולא דמי בתולים דאפילו נבעלה עדיין היא בתולת דמים: לכהן גדול. שמצווה ליקח בתולה: לכתובתה מאתים. דאם נבעלה תו לא מיקרי בתולה וכתובתה מנה: למקח וממכר. שאם אמר לו קרקע בתולה אני מוכר לך נותן לו קרקע שלא נעבדה לפי שעושה פירות מרובין ושמנים: שלא נקצצה. כן מנהג לקוצצה כדי שירבה עוביו ויוציא ענפים הרבה במקום החתך ונקרא סדן שקמה: למקח וממכר. לפי שנוח לו בבתולה שילדה היא ויקצצנה ומתעבה: ליתני נמי הא. ונימא ארבע בתולות הן: שם לווי. כגון בתולה דמתניתין לאו בתולה סתם מיקריא אלא בתולת דמים דסתם בתולה בנשים היינו בתולת בתולים וכן קרקע בתולה וכן שקמה בתולה לא בעי שם לווי: דתלי במעשה. שאינו מאבד שמו אלא ע''י מעשה אבל ראיית דם מאיליה באה ואבדה שם בתולה: דהדר לברייתו. כגון זקנה שמסתלקין דמיה: דקפיד עליה זבינא. נותן עיניו בכך כגון בתולה נוחה לינשא מבעולה וכן קרקע ושקמה אבל בתולת דמים אין אדם נותן עיניו בדמים דלא חייש אי חזיא אי לא חזיא: דקפיץ עליה. שנוחה בתולה ללקוחות כגון בתולת בתולים וקרקע ושקמה אבל בתולת דמים כל כמה דחזיא ניחא ליה טפי כדאמרינן: רשושין. אבנים דקין שקורין פרדוי''א לשון אחר רגבי אדמה קשין שאין עפרם מתפזר: חרס. מכיתת חרשים: בידוע שנעבדה. דאי לא נעבדה חרס זה מאין בא לתוכה: צונמא. סלע: דילדה לז'. שמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו שני חדשים ושליש קמ''ל דאזלינן בתר רוב נשים: דיה שעתה. לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלאו הריון הוא ונטמאו טהרות דמעת לעת של ראיה: זכר לדבר. דהריון רוח שמיה הריון: קשתה שני ימים. בתוך אחד עשר ימי זוב ולשלישי נמי ראתה ואח''כ הפילה רוח בו ביום ולא שפתה מן הצער הרי לידה זו בזוב וצריכה שבעה נקיים וקרבן לזיבתה דכיון דלאו ולד הוא הויא זיבה מעליא:

והא קשיש מיניה טובא. ר''א מרבי חנינא פרש''י שר' חנינא היה בנו של ר''ג דיבנה וכ''נ דבפרק המפלת (לקמן דף כג.) א''ר חנינא בן גמליאל נראין דברי ר''מ בבהמה ובחיה וא''ת והא בת''כ (פ' אמור) גבי פנחס איש הסתת שעלה גורלו להיות כ''ג כו' אמר ר' חנינא בן רבן גמליאל וכי סתת היה והלא חתנינו היה וחורש היה ואי בן ר''ג דיבנה היה היאך היה לו חתן כ''ג והלא היה אחר החורבן וי''ל דלאו חתנינו ממש קאמר אלא חתן אבותיו וכן משמע דלא אמר חתני אלא חתנינו היה: בקטפא דפירא מודו ליה דתנן א''ר יהושע כו'. וא''ת [א''כ] אמאי אוקי רבי פדת מתניתין כר''א כיון דרבנן מודו בקטפא דפירא ואי משום דבעי לאוקומי בכל מיני קטף אפי' בדגווזא מ''מ היכי קאמר ליה ר' זירא חזי דמשתריא קטפא לעלמא הא ודאי אמת הוא דקטפא דגווזא שרי דאף ר' זירא מודה דאין הלכה כר''א אלא בד' וליכא למימר דאתי למטעי ולמשרי אף קטפא דפירא מדלא מוקי רבי פדת מתני' בקטפא דפירא ודברי הכל מכלל דסבר אף בקטפא דפירא רבנן הוא דשרו הא לא אתי למטעי דהא חזינן במשנה שאוסר רבי יהושע שרף הפגים וי''ל שיטעו ויסברו שרבי יהושע שמעתי קאמר וליה לא ס''ל מדלא מוקי ר' פדת מתני' כוותיה ובקטפא דפירא ואפשר דר' פדת סבר דקטפא דפירא שרי ור' [יהושע] קאמר שמעתי וליה לא סבירא ליה: מאן חכמים (א''ר יוחנן) ר''א. אע''ג דתנא בלשון חכמים ניחא ליה לאוקומי כר''א ולא לימא ג' מחלוקות בדבר: