נידה ב ע"ב

דף ב - ב

אבל האי איתתא, אשה הרואה דם,  כיון דמגופה קחזיא את הדם המטמא אותה בטומאת נדה - הרי זה ריעותא בחזקתה ^[4].

הילכך, לא אמרינן אוקמה אחזקתה שהיתה טהורה ^[5].

ופרכינן, בין לשמאי ובין להלל ^[6]: ומאי שנא אשה הרואה דם מהדין האמור במקוה?

דתנן: מקוה שהיו בו ארבעים סאה מים, והיה אותו המקוה ראוי לטבילה, ולאחר זמן נמדד המקוה ונמצא חסר מהשיעור הראוי לטבילה, הרי כל הטהרות שנעשו על גביו, והיינו, הטהרות שנעשו בכלים שהיו טמאים והוטבלו באותה המקוה, למפרע, - בין שהיה המקוה ברשות הרבים, בין שהיה ברשות היחיד - טמאות אותן הטהרות בטומאה ודאית!

לשמאי קשיא, שהרי כאן מוכח שמטמאין את הטהרות למפרע, ולא אמרינן העמד מקוה על חזקתו. ולמה מעמיד שמאי את האשה בחזקת טהרה.

להלל קשיא מה שמטמאים לטהרות בטומאת ודאי.

דאילו בטומאה מעת לעת למפרע שבנדה, מטמאין את הטהרות רק בטומאת ספק, ש"תולין" את הקדשים [או את תרומה] שנגעה בהם - לא אוכלין אותן, ולא שורפין אותן, כי הם רק ספק טמאין.

ואילו הכא, במקוה שנמצא חסר - מטמאין לטהרות בטומאת ודאי, ושורפין עליה את הקדשים [והתרומה]. שהרי מטמאים אפילו כשהיה המקוה ברשות הרבים, ואילו היה לנו ספק בטומאה היה עלינו לטהר, דהא קיימא לן שכל ספק טומאה ברשות הרבים הרי הוא טהור!? ^[7]

ומשנינן: התם, במקוה, הטומאה היא ודאית למפרע, משום דאיכא למימר - העמד את הכלי הטמא שהוטבל במקוה על חזקתו שהוא טמא, והטבילה בספק מקוה כשרה אינה מוציאתו מחזקת טמא, ואימא שדינו של הכלי הרי הוא כמי שלא טבל טבילה הוגנת!

והוינן בה: אדרבה! נאמר העמד את המקוה על חזקתו שהיה כשר לטבילה, ואימא לא חסר המקוה בזמן שהוטבל בו הכלי, אלא רק עתה אירע שנחסר!? ^[8]

ומתרצינן: הרי מקוה חסר לפניך! ויש להתחשב בריעותא שבחזקה שהוא חסר לפנינו ^[9].

ומקשינן: אם כן, הכא נמי בטומאת נדה, הרי דם לפניך, ויש ריעותא בחזקת טהרתה, ואמאי לא גזרינן טומאה למפרע, עד לשעה שבדקה ומצאה עצמה טהורה? ^[10]

ודחינן: באשה אין זו ריעותא, אלא אמרינן - השתא הוא דחזאי! ^[11] ומקשינן: הכא נמי במקוה שנמצא חסר נאמר - השתא הוא דחסר!?

ודחינן: הכי השתא, מהו הדמיון!?

התם, במקוה שחסר, איכא למימר שלא נחסר בפעם אחת, אלא חסר ואתא חסר ואתא, וכיון שחסרון המים הוא דבר המתמשך יש לנו לומר שהחסרון שפסל את המקוה כבר אירע מקודם ואיתרע לה חזקת המקוה לפני זמן רב ^[12].

אבל הכא, באשה שראתה דם, מי איכא למימר בראיית הדם "חזאי ואתא חזאי ואתא"!?

ותמהינן: ומאי קושיא לומר שיציאת הדם הוא דבר המתמשך כמו חסרון המים במקוה שהוא דבר המתמשך?

דלמא גם הכא, בראיית הדם, אין הדם יוצא בבת אחת אלא "הגס הגס" חזיתיה! שהדם הולך ומתרבה במקור של האשה, ומתוך שהוא ממשיך להתרבות הוא יוצא מהמקור מעט מעט, וביציאת טיפת דם קטנה כחרדל היא נטמאת. ואם כן, גם בראיית דם נדה יש מקום לומר, כמו במקוה, שהדם יצא לבית החיצון כבר לפני כמה ימים וכבר אז היא נטמאה, ורק לאחר מכן, כשבדקה, היא מצאה אותו!?

ומשנינן: התם במקוה שנמצא חסר - איכא תרתי לריעותא! שיש לנו להעמיד את הטמא שטבל על חזקת טומאה, וכמו כן יש ריעותא בחזקת הטהרה של המקוה, שהרי מקוה חסרה לפניך ^{[13] [14]}.

אבל הכא, באשה שראתה דם איכא רק חדא לריעותא, שהורעה חזקת הטהרה של האשה, שהרי דם לפניך, אבל בטהרות שנגעה בהם ליכא ריעותא, אלא אפשר להעמידם על חזקת טהרתם ^[15].

ועתה פרכינן לשמאי, שלא גזר טומאה למפרע, משום שמעמיד את האשה על חזקת טהרתה:

ומאי שנא אשה שראתה דם מדין חבית?

דתנן: מי שהיתה לו חבית יין של טבל, שהיה נוהג מידי פעם להפריש ממנה תרומה על חביות יין טבל אחרות. והוא היה בודק מידי פעם את החבית, שהיה טועם ממנה לדעת אם לא החמיצה, כדי שתהיה ראויה להיות מפריש עליה תרומה על חביות יין אחרות. והוצרך לבדוק אם החמיץ היין כי חומץ ויין נחשבים לשני מינים נפרדים, ואין תורמים ממין אחד על השני. וכך היה הולך ומפריש.

ואם אחר כך נמצא שהפך היין להיות חומץ, ומשעה שהחמיץ הוא אינו ראוי להפריש ממנו על יין, שהרי מעתה הוא אינו מינו.

הרי כל ג' ימים הראשונים מזמן הבדיקה האחרונה ודאי שלא החמיץ אז היין, ואם הפרישו אותו אז כתרומה על חבית יין אחרת הרי היא תרומה ודאית והטבל שתיקן על ידה מותר באכילה בודאי.

אך מכאן ואילך, אם הפריש עליה לאחר שלשה ימים מהיום שבדק אותה, הרי היא ספק תרומה, כי שמא כבר החמיץ היין, והטבל הוא בספק מתוקן, הילכך יחזור ויפריש מהטבל תרומה נוספת.

[עיין רש"י שכך ביאר רבי יוחנן במסכת בבא בתרא.

ואילו רבי יהושע בן לוי ביאר שכל שלשת הימים לפני הבדיקה שהתגלה בה שנעשה היין חומץ אז הוא ודאי חומץ, ומכאן ואילך למפרע הוא ספק].

ומוכח מכאן, בין לרבי יוחנן ובין לרבי יהושע בן לוי, שיש להסתפק בריעותא למפרע, וקשיא לשמאי אמאי לא חשש לטמא את האשה שראתה דם למפרע!?

ומשנינן: התם, בחבית של יין, שאני, משום דאיכא למימר - העמד טבל על חזקתו, ואימר לא נתקן! מה שאין כן באשה, שאין לנו חזקה להעמידה בחזקת טומאה.

ופרכינן: אדרבה, העמד יין שבחבית על חזקתו, ואימר לא החמיץ בשעה שתרם ממנו!? ודחינן: הרי החמיץ לפניך!

ופרכינן: הכא נמי באשה שראתה דם, הרי דם לפניך!?

ודחינן: באשה אמרינן - השתא הוא דחזאי דם!

ופרכינן: התם בחבית יין נמי נאמר השתא הוא דהחמיץ!

ודחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!?

התם ביין, איכא למימר דהוא דבר המתמשך ואירע לפני הרבה זמן, דאמרינן החמיץ ואתא החמיץ ואתא.

אבל הכא, באשה שראתה דם, מי איכא למימר "חזאי ואתא חזאי ואתא"!?

ופרכינן: ומאי קושיא לומר שגם ראיית דם באשה הוא דבר המתמשך, כמו החמצת היין? והרי גם בראיית דם ניתן לומר - דלמא "הגס הגס חזיתיה".

ומשנינן: התם בחבית, איכא תרתי לריעותא, דמעמידים את הטבל בחזקתו, ובנוסף הרי חומץ לפניך.

אבל הכא, באשה הרואה דם, איכא חדא בלבד לריעותא, שהרי דם לפניך, אבל אין כאן חזקת טומאה.

והשתא רמי מדין חבית של יין שהפרישו ממנה תרומה והחמיצה, אדין מקוה שנמדד ונמצא חסר:

מאי שנא הכא במקוה, שפוסקים על כל הטובלים בו למפרע דין טומאת ודאי, ומאי שנא הכא בחבית, שנוהגים בה דין ספק תרומה, ולא ודאי טבל?

אמר רבי חנינא מסורא: מאן תנא חבית - רבי שמעון היא, דלגבי מקוה נמי פליג אדרבנן וספקא משוי ליה, שאין שורפין את התרומה על נגיעתם של הטובלים בה.

דתנן: מקוה שנמדד ונמצא חסר - כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ^[16] - טמאות [וכפי שיבואר הטעם לקמן].

רבי שמעון אומר: אם היתה המקוה ברשות הרבים - טהורות. ואם היתה ברשות היחיד - תולין מספק [וכפי שיתבאר לקמן].

ואקשינן מ"ש ממקוה לשמאי קשיא למפרע ולהלל קשיא טומאת ודאי דאלו מעת לעת שבנדה תולין וכו'. פי' וכיון דתולין אלמא ספיקא בעלמא הוא וה"ה דקשיא ברשות הרבים ודבר שאין בו דעת לישאל נמי אלא חדא מספיקא נקט משום דתניא לקמן בהדיא וזה וזה תולין.
ואי קשיא לך מ"ש אשה מהא דתנן לקמן נגע בא' בלילה וכו' שחכמים מטמאים טומאה ודאי שכל הטומאות כשעת מציאתן וכאן נמי הרי דם לפניך. לא קשיא דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא ואף על גב דשכיחי בה דמים מכל מקום כל שהפסיקה וטהרה בחזקתה זו היא אבל אדם זה אינו עומד בחזקת חי תדע דתניא בתוספתא ומודים חכמים לר"מ כשראוהו חי אלמא דבכה"ג בחזקת חי הוא לא מפקינן ליה מחזקתיה אף על פי שנמצא מת בשעת מציאתן ובמקום מציאתן אבל א"ל גבי אשה כיון דספק ביאה הוא ספק הוה ספק לא הוה תולין להקל. ולאו מילתא היא דהא קופה באותה זוית עצמה טהרות הראשונו' (טהורות) [טמאות] לדברי הכל. ואע"פ שהוא דומה לאשה בזה דספק הוה ספק לא הוה הוא אלא משום חזקה ראשונה היא דליתא בקופה וכדבעינא למימר קמן. מ"ש ממקוה לשמאי קשיא למפרע ולהלל קשיא טומאת ודאי דאלו מעת לעת שבנדה תולין וכו'. פי' וכיון דתולין אלמא ספיקא בעלמא הוא וה"ה דקשיא ברשות הרבים ודבר שאין בו דעת לישאל נמי אלא חדא מספיקא נקט משום דתניא לקמן בהדיא וזה וזה תולין.
ואי קשיא לך מ"ש אשה מהא דתנן לקמן נגע בא' בלילה וכו' שחכמים מטמאים טומאה ודאי שכל הטומאות כשעת מציאתן וכאן נמי הרי דם לפניך. לא קשיא דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא ואף על גב דשכיחי בה דמים מכל מקום כל שהפסיקה וטהרה בחזקתה זו היא אבל אדם זה אינו עומד בחזקת חי תדע דתניא בתוספתא ומודים חכמים לר"מ כשראוהו חי אלמא דבכה"ג בחזקת חי הוא לא מפקינן ליה מחזקתיה אף על פי שנמצא מת בשעת מציאתן ובמקום מציאתן אבל א"ל גבי אשה כיון דספק ביאה הוא ספק הוה ספק לא הוה תולין להקל. ולאו מילתא היא דהא קופה באותה זוית עצמה טהרות הראשונו' (טהורות) [טמאות] לדברי הכל. ואע"פ שהוא דומה לאשה בזה דספק הוה ספק לא הוה הוא אלא משום חזקה ראשונה היא דליתא בקופה וכדבעינא למימר קמן.

דאילו מעת לעת שבנדה תולין לא אוכלין ולא שורפין ואלו התם טטמאה ודאי. איכא מאן דדייק מהכא, דמעת לעת שבנדה בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים גזרו לתלות בתרומה וקדשים, מדלא פריך הכא אלא משום דהכא תולין והתם טומאה ודאית, ולא פריך נמי דאילו הכא בר"ה טמא ומעת לעת שבנדה בר"ה טהור. וכן אמרו בירושלמי דמעת לעת שבנדה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד תולין. וטעמא דמלתא, דלא הלכו בטומאה זו ע"ד טומאת סוטה דברשות הרבים טהור, משום דטומאה דהכא בלמפרע היא, ואילו טומאת סוטה בלהבא היא וליתא בלמפרע, הילכך בטומאה זו דלמפרע השוו בה הרשויות לתלות, ולא לשרוף. ויש לי לומר דטעמא דמילתא, משום דלא להוו מילי דרבנן כחוכא, דהכא כיון דאשה זו ודאי נגעה בין בטהרות דרשות היחיד בין בטהרות דרשות הרבים, וכשנגעה מעיקרא בטהרות דרשות היחיד טמאתם, אלמא בטומאה מוחזקת, וא"כ כשחזרה ונגעה בטהרות דרשות הרבים, היאך אתה מטהרם, אמש טמאה ועכשו טהורה, טומאה דמעיקרא להיכן פרחה. וא"ת והלא יש לנו כיוצא בה במעת לעת עצמה, דאילו נגעה בדבר שיש בו דעת לישאל טמא, ובדבר שאין בו דעת לישאל טהור, אעפ"י שנגעה בזה ובזה, לא היא, דהתם מימר אמרינן גזירת הכתוב היא שלא יהא דבר שאין בו דעת לישאל מקבל טומאה מן הספק אלא מן הודאי, וכל דבר שהוא מצד המקבל אינו נראה כחוכא, מידי דהוה קצת אפשוטי כלי עץ ופשוטי כלי מתכות שאלו מקבלין טומאה ואלו אין מקבלין טומאה וכן כל כיוצא באלו.
וי"מ דמעת לעת נמי דוקא ברשות היחיד טמא אבל ברשות הרבים טהור כטומאת סוטה, וכמו שטהרו בו נמי דבר שאין בו דעת לישאל כדאיתא לקמן דאלמא כטומאת סוטה ונשאוה שלא לטמא בו אלא דבר שיש בו דעת לישאל וברשות היחיד דוקא ולא ברשות הרבים. ולדבריהם ה"ה דהוה מצי לאקשויי נמי הכא ואילו מעת לעת שבנדה ברשות הרבים טהור ואלו התם בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמא. אלא דחדא מינייהו נקט. וי"ל לפי דבריהם, דיש בכלל מאי דאקשינן, דאילו הכא טמאה ודאי ההיא קושיא נמי דאילו הכא ברשות הרבים טהור ואלו התם טמא, דמנא לן דהכא טמאה ודאי, מדקתני בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמא וכדפרש"י ז"ל, והילכך כיון דאקשינן דאילו הכא טמאה ודאי, הוה ליה כאילו אמרה דאילו הכא טמא ואפילו ברשות הרבים ואילו הכא תולין וברשות הרבים טהור.

הא דאמרינן: הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי חזאי ואתאי. פרש"י ז"ל משום דתחלה נעקר הדם מן המקור ליפול בחבלה אחת בפרוזדור, והשתא הוא דהורעא חזקתה בשעה שבא הדם לפנינו. ותמיה לי דכי נפלה בחבלה אחת או מעט מעט מאי הוי, ומאי נפקא מינה, דאפילו כי נפל בחבלה אחת דילמא עם סילוק ידיה נפל כלו לפרוזדור וכותלי בית הרחם העמידוהו. ואם לומר שאין כותלי בית הרחם מעמידין דם הרבה, אכתי ק"ל טובא חדא דהאי פירוקא אליבא דהלל נמי איתיה, והלל ודאי לא סבירא ליה הכין ואדרבה כותלי בית הרחם מוקמי, דהא סבירא ליה טמא למפרע דאם איתא דלא מוקמי דמא תהא דייה שעתא. והא דאמרינן לקמן הכי קאמר ליה הלל לשמאי אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתא, לאו למימרא דמודה ליה הלל דכותלי בית הרחם לא מוקמי דמא, ואי הוה התם, מעיקרא הוה אתא, אלא לדבריו קאמר ליה כלומר לדידי כותלי בית הרחם מוקמי ליה, אלא אפילו לדידך דקא אמרת טעמא דסבירא ליה דלא מוקמי דמא, מכל מקום עשה סייג לדבריך. ועוד קשה לי דלהאי לישנא אפילו שמאי לא אתי ליה משום דאם איתא דהוה דם, דא"כ לא אקשינן עליה מקוה חבית ומבוי, דלההוא לישנא ליכא לאקשויינהו כלל וכדאמרינן לקמן. ור"ח ז"ל פירש מי איכא למימר חזאי ואתא חזאי ואתא ולא ארגשא הא ודאי אלו אתא מעיקרא הוה מרגשי. ואף לדידיה נמי ק"ל מאי דאקשי' לעיל, דאכתי לא שמעינן ליה לשמאי דאית ליה הכין, וללישנא אחרינא הוא דאמרינן לקמן דאית ליה לשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה ועוד דלההוא לישנא להלל נמי תו ליכא למירמי מקוה חבית ומבוי.
ויש לי לומר פירוש לפירושיהן זצ"ל, דהכא עיקרא דמילתא אטעמא דהעמד אשה על חזקתה הוא, ולומר דכיון דבחזקת טהורה קימא, אע"ג דהשתא איתיה לדם לפניך, מ"מ כיון דדרכה של אשה להרגיש בביאת האורח, אי נמי שאין הכתלים מעמידים דם בכל עת, אכתי לשמאי איכא למימר דלא מטמאים לה למפרע כלל, ולהלל די להו אם נחוש לית לתלות, אבל להני לישני דלקמן, מימר קאמר שמאי דלעולם אין אורח בא אלא בהרגשה, וכן אין הכתלים מעמידין דם לעולם, והיינו דאקשינן עליה מכתמים, כלומר דלמאי דקסבר שמאי דלעולם אינו בא אלא בהרגשה, א"כ אף הרואה כתם ואפילו סדינים שלה מלוכלכין בדם אל נאסרנה לבעל, אלמא שמאי אינה רואה אלא בהרגשה קאמר, אבל השתא לאו למימרא שלא תראה אלא בהרגשה, אלא לומר דכיון דדרכן לראות בהרגשה, וזו בחזקת טהרה עומדת לא נחוש לה לטמאה למפרע וכן להלל לא תטמאנה טומאה ודאי, כנ"ל לפי פירושיהן ז"ל.

והא דאקשינן: ודילמא הגס הגס חזיתיה. נ"ל דלשמאי בלחוד קא פריך אבל להלל תקשי כלל, דמשום דלימא לא מטמאין לא טומאה ודאית ולא שורפין מספק את התרומה. ופריק התם איכא תרתי לריעותא הכא חדא איכא לריעותא. וא"ת אכתי מ"ש מסוטה דליכא אלא חדא לריעותא ואתה עושה בה את הספק כודאי. א"ל התם מכאן ולהבא אבל למפרע לא. אי נמי התם משום דאיכא רגלים לדבר שהרי קנא לה. וא"ת עוד מאישה מהא דתנן ומייתי לה לקמן נגע באחד בלילה ולשחר השכים ומצאו מת ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאים, כלומר מטמאין טומאה ודאית לשרוף עליה את התרומה שכל הטמאות דשעת מציאתן ובמקום מציאתן. יש מתרצין דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא מעיקרא, ואע"ג דאמרינן לקמן דאשה הואיל ושכיחי דמים כמי שאינה בדוקה דמיא, משום דחומר טהרות הוא דקאמרינן, אבל ודאי כיון דהפסיקה טהרה בחזקת זו קיימא, אבל אדם זה לא בחזקת חי היה עומד, וכדתניא בתוספתא עלה דההיא מודים חכמים לר' מאיר כשראהו חי, אלמא אלו היה קאי בחזקת חי לא הוה מפקינן ליה מחזקתיה אע"פ שנמצא עכשו מת במקום מציאתו. ויש מפרשים דלא דמי, דהתם דודאי נגע אזלינן בתר שעת מציאתו ובמקום מציאתו אבל הכא באשה ספק ביאה הוא, דהא מספקא לן אי הוה דם בההיא שעתא או לא, ולא הוי דומיא דסוטה דודאי נסתרה במקום הראוי לטומאה, והילכך הכא תולין להקל. ויש מקשים לתירוץ זה מקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו דקופה ונמצא שרץ באותה קופה עצמה בזוית אחרת דאמרינן לקמן דמודו שמאי והלל דטהרות הראשונות טמאות, וטמאות ודאות כדאמרינן, ואע"פ שדומה לאשה בזה דספק הוה ספק לא הוה הוא. ולדידי לא קשיא לי מינה מידי, דההיא דקופה נמי בתולי' קא מפרשי לה וכדבעינא למכתב קמן בס"ד.

הא דתנן: היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ואח"כ נמצאת חומץ. לא מפני שהיין והחומץ לענין תרומה שני מינין הם כמו שפרש"י ז"ל, דלא קי"ל כר' דאית ליה הכין, אלא טעמא מפני שנתכוין להפריש מן היין על היין ועלה בידו חומץ וכמו שמוזכר בתוספתא וביבמות פרק האשה רבה הארכתי בה גבי המפריש מן הטמא על הטהור בסייעתא דשמיא.

מדאמרינן מאן תנא חבית ר' שמעון היא. משמע דלית הלכתא הכין, אלא אינה תרומה כלל כרבנן משום דכיון דאית ביה תרתי לריעותא בודאי משוינן ליה כמקוה. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שפסק בחבית כר' שמעון ובמקוה כרבנן.

ושניהם לא למדוה אלא מסוטה. איכא למידק, אדרבה ליכא חד מינייהו דעביד ליה כסוטה, דהא הכא לרבנן ברשות הרבים טמא ואלו בסוטה טהור, ולר' שמעון ברשות היחיד תולים ואלו בסוטה ספקה כודאה. ויפה פרש ר"ת ז"ל דהכי קאמר, ושניהם לא למדוה אלא ממה שהן מחלקים בין זו לסוטה כלומר ספק טומאה מהיכא גמרינן מסוטה, וכל דדמיא לסוטה גמרינן מינה, וכל דלא דמי לא גמרינן, ורבנן סברי מקוה ברשות היחיד דמיא לה וספיקיה כודאי, וברשות הרבים לא דמי לה, דהכא כיון דאיכא תרתי לריעותא, מה שאין כן בסוטה, כודאי טומאה דמי, ור' שמעון סבר ברשות היחיד דמי לה וברשות היחיד כיון דהתם איכא רגלים והכא ליכא התם כודאי והכא תולים.

מקוה שנמדד וכו'. פירש״י ז״ל שהמקוה בר״ה והכי משמע לקמן דאמר מ״ל חסר בר״ה וקשיא דהא ספיקא דגמרי׳ מסוטה ספק טומאה הוא וי״ל דרבי׳ ז״ל פי׳ כמ״ד לקמן דגמרי׳ סוף טומאה מתחלת טומאה והנכון דה״פ בין שנעשו הטהרות בר״ה בין שנעשו בר״הי ולקמן לישנא קייטא נקטינן וה״פ מה לי לדון שחסר לגבי ר״ה או לגבי רה״י.

ואלו הכא טמאה ודאי. פי׳ מדקתני בין בר״ה כדפרש״י ז״ל ויש מדקדקין מכאן דגמרא דילן אית ליה דירושלמי דאמרי דמעת לעת שבנדה תולין אפי׳ בר״ה דאי לא ה״ל למפרך נמי דאלו מקוה איתיה אף בר״ה ומעת לעת שבנדה ליתיה בר״ה ואין זו ראיה דהא נמי בכלל קושין דהא משום דהתם טומאה ודאי איתיה בר״ה וכדפרכינן והכא כיון דתולין פשיטא דליתיה בר״ה ולשיטת הירושלמי יש לתמוה מ״ש ספק זה מכל ספיקי דעלמא ואפי׳ בדאוריתא ומורי הרשב״א נר״ו תרץ דהכא משום דהוי לשעבר ולא להוי מילי דרבנן כי חוכא דהא אי נגע אמש ברה״י מטמית ליה ואי נגע היום בר״ה מטהרת ליה אמש טמאה והיום טהורה ואע״ג דמפלגי בין שיש בה דעת לישא התם הפרשא במקבל הטומאה וטובא איכא שאין מקבלין אפילו טומאה כגון פשוטי כלי עץ וכלי העשוי לנחת אבל הכא דספקא מצד המטמא מחזי כחוכא.

הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי וכו'. פירש״י הרי בתחלה נעקר דם מן המקור ליפול בחבלה א׳ בפרוזדור והשתא הוא דהורעא חזקתה בשעה שבא הדם לפנינו ע״כ והק׳ עליו דמה לי נפל עליו מעט או שנפל בחבלה א׳ עדיין י״ל שמא עם סילוק ידיה נפל בחבל׳ בפרוזדור וכ״ת דס״ל דאם איתא כותלי בית הרחם לא מוקמינן לה הא הלל לית ליה ההוא טעמא כלל דא״כ דייה שעתא ואפי׳ שמאי לקמן הוא דאמר ליה כלישנא אחרינא ומהאי טעמא קשה פר״ח ז״ל שפי׳ מי איכא למימר חזאי ואתאי ולא ארגשה דהא הלל לית ליה ההוא טעמא כלל ולשמאי נמי כאידך לישנא הוא דאמר לה והנכון דפרש״י עיקר הוא ואנן הכי קאמרי׳ דגבי מקוה כיון דאורחיה לחסר מעט מעט וא״א שלא לתלות שום חסרון למפרע אע״ג דאפשר דעד עכשיו לא חסר כשיעור מ״מ הוה ליה חסרון כודאי ושעורי׳ ספק משא״כ בזו שאין לנו בו שום חזקה למפרע וכיון דכן אנן אמרי׳ דהשתא נפל כלו בחבלה והעמד אשה על חזקתה והיינו דפרכינן דהכא נמי דלמא נפל מעט מעט על ידי הגס הגס שבמקור כנ״ל.

דילמא הגס הגס חזיתיה. י״א דלשמאי פרכינן אמאי לא חייש הכא לספקא מיהת דאלו להלל משום דילמא לא עביד ליה טומאה ודאית וק׳ דה״ל לפרושי ולשמאי דילמא וכו׳ לכך י״ל דאנן הא פרכינן אפילו להלל שפיר ומדמינן לה למקוה ואיהו מתרץ נפשיה דלא דמו דהכא מי איכא למימר חזאי ואתא כלו׳ כלום יש לנו לומ׳ כן והיינו דלא קאמ׳ הכא ליכא למימר חזאי וכו׳ ומ״ה פרכינן לי׳ שפיר דה״נ איכא למימר דחזאי ואתאי כהגס וכיון דכן מנ״ל דלאו הכי הוה עליו להביא ראיה כנ״ל והא דאמר לעיל היינו משום דמשמע לן דעל החזקה האחרונה שבה נולד הספק יש לנו לדון ולא על הראשונה.

היה בודק את החבית. פי׳ החבית של טבל ובדיק לה בריח או דמערה ממנו בכוס א׳
ואח״כ נמצא חומץ פי׳ וכל שהיה כן בשעת הפרשה אין תרומתו תרומה ופירש״י ז״ל דאתא כר׳ דאמר יין וחומץ שני מיני׳ הם אבל בתו׳ פי׳ דאפילו לרבנן דאמרי מין א׳ הם ואם הפריש מזה על זה תרומתו תרומה התם בעושה לדעת ומדר׳ אלעאי אבל בעושה בטעות הפרשה בטעות אינה תרומה לד״ה
כל ג׳ ימים וכ׳ בפ׳ המוכר פי׳ נחלקו בפי׳ ר״י וריב״ל ובודאי דקושיי ופרוקי דחבית חדא נינהו בהדי מקוה ולאו כי הדרי אתמור בי מדרשא א״נ דבעינן לדמונייהו משום דבעינן למרמי חבית אמקוה:

חדא הוא דאיכא לריעותא. פירוש ומשום חדא לא עבדינן טומאה ודאי ואפי׳ להלל וא״ת והרי סוטה דליכא אלא חדא לריעותא ועשאה הכתוב כודאי וי״ל דהתם להבא ועוד דהתם רגלים לדבר כדלקמן ואיכא דמקשה מההאי דלקמן דנגע בא׳ בלילה דמטמו רבנן לשרוף כדאיתא התם וליכא אלא חדא לריעותא שהוא מת לפנינו דאילו אידך בחזקת טהור הוא וי״ל דשאני התם דודאי ידע והורעא חזקתו שהרי לא הוחזק חי בפנינו בבית זה וכמו שפי׳ בתוס׳ וכדבעי׳ למימר קמן.

מאן תנא חבית ר״ש היא. נראה שהלכה כמותו שהרי אמוראי טובא שקלו וטרו בה בפ׳ המוכר פי׳ וכיוון שכן ה״ה שהלכה כמותו במקוה כדאיתא הכא ואע״ג דהאי סוגיא לא קיימא אמתני׳ דהא תניא לקמן כאידך לישנא ה״מ לפי׳ דמתני׳ אבל חבית ומקוה ע״כ מתרצין הכי ויש פוסקין כרבנן תרוייהו והרמב״ם פסק בחבית כר׳ שמעון ובמקוה כרבנן והא לא משמע כלל ורבנן חלוקין עליו
ושניהם לא למדוה אלא מסוטה אין הלשון הזה נפ׳ בדקדוק דהא ליכא חד מנייהו מדמי ליה לסוטה לגמרי וכדמפרש ואזיל לכך פר״ת ז״ל ושניהם לא למדוה אלא ממה שהם מחלקים בין זו לסוטה אלא דמ״ס לרה״י לא דמיא ומ״ס לר״ה לא דמיא וכדמפרש ואזיל.

ואקשינן מ"ש ממקוה לשמאי קשיא למפרע ולהלל קשיא טומאת ודאי דאלו מעת לעת שבנדה תולין וכו'. פי' וכיון דתולין אלמא ספיקא בעלמא הוא וה"ה דקשיא ברשות הרבים ודבר שאין בו דעת לישאל נמי אלא חדא מספיקא נקט משום דתניא לקמן בהדיא וזה וזה תולין.
ואי קשיא לך מ"ש אשה מהא דתנן לקמן נגע בא' בלילה וכו' שחכמים מטמאים טומאה ודאי שכל הטומאות כשעת מציאתן וכאן נמי הרי דם לפניך. לא קשיא דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא ואף על גב דשכיחי בה דמים מכל מקום כל שהפסיקה וטהרה בחזקתה זו היא אבל אדם זה אינו עומד בחזקת חי תדע דתניא בתוספתא ומודים חכמים לר"מ כשראוהו חי אלמא דבכה"ג בחזקת חי הוא לא מפקינן ליה מחזקתיה אף על פי שנמצא מת בשעת מציאתן ובמקום מציאתן אבל א"ל גבי אשה כיון דספק ביאה הוא ספק הוה ספק לא הוה תולין להקל. ולאו מילתא היא דהא קופה באותה זוית עצמה טהרות הראשונו' (טהורות) [טמאות] לדברי הכל. ואע"פ שהוא דומה לאשה בזה דספק הוה ספק לא הוה הוא אלא משום חזקה ראשונה היא דליתא בקופה וכדבעינא למימר קמן. מ"ש ממקוה לשמאי קשיא למפרע ולהלל קשיא טומאת ודאי דאלו מעת לעת שבנדה תולין וכו'. פי' וכיון דתולין אלמא ספיקא בעלמא הוא וה"ה דקשיא ברשות הרבים ודבר שאין בו דעת לישאל נמי אלא חדא מספיקא נקט משום דתניא לקמן בהדיא וזה וזה תולין.
ואי קשיא לך מ"ש אשה מהא דתנן לקמן נגע בא' בלילה וכו' שחכמים מטמאים טומאה ודאי שכל הטומאות כשעת מציאתן וכאן נמי הרי דם לפניך. לא קשיא דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא ואף על גב דשכיחי בה דמים מכל מקום כל שהפסיקה וטהרה בחזקתה זו היא אבל אדם זה אינו עומד בחזקת חי תדע דתניא בתוספתא ומודים חכמים לר"מ כשראוהו חי אלמא דבכה"ג בחזקת חי הוא לא מפקינן ליה מחזקתיה אף על פי שנמצא מת בשעת מציאתן ובמקום מציאתן אבל א"ל גבי אשה כיון דספק ביאה הוא ספק הוה ספק לא הוה תולין להקל. ולאו מילתא היא דהא קופה באותה זוית עצמה טהרות הראשונו' (טהורות) [טמאות] לדברי הכל. ואע"פ שהוא דומה לאשה בזה דספק הוה ספק לא הוה הוא אלא משום חזקה ראשונה היא דליתא בקופה וכדבעינא למימר קמן.

היכא דלית ליה ריעותא מגופה. וא"ת לימא כי אמרי' העמד דבר על חזקתו היכא דלא איתרע חזקה כגון ספק נגע אבל הכא איתרע דהרי דם לפניך וי"ל דבכי האי גונא נמי מוקמינן אחזקתיה כההיא דנגע בא' בלילה דאפי' רבנן מודו בראוהו חי מבערב דטהור אבל טעמא דריעותא גופה ודאי איתרע חזקתה משום דמגופה קחזיא ושכיחי בה דמים תדיר ולא דמי לנגעים דאמרי' ספק נגעים להקל אע"ג דמגופיה קא חזי מ"מ לא שכיחי ביה נגעים כמו אשה שמצויין בה דמים תדיר ואע"ג דנתעסקה בטהרו' דלית בהו ריעותא כיון דטומאה דידהו משום לתא דידה משו"ה לא מוקמינן להו בחזקת טהרה ודוקא לתרומה או לקדשים כדלקמן אבל לחולין אע"ג דאיכא ריעותא מגופה מוקמי' להו בחזקת טהרה ויש להתיר מתוך כך בעדר שנשחטה בהמה [אחת] (אחרת) מהן ונמצאת טרפה כל הגבינים שעשו מחלב של העדר דמוקמינן להו אחזקתיה ואמרינן סמוך לשחיטה נטרפה ואע"ג דאיכא ריעותא מגופה. ומיהו יש לדחות דשאני התם שלא נתבררה החזקה לעולם ואע"ג שחיתה כמה שנים ויצאה מחזקת טרפות מ"מ בכל שעה ושעה עומדת היא בספק תדע מדילפינן פ"ק דחולין דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה ומשעיר המשתלח מדלא חיישינן דילמא טרפות הן וממאי משום דאזלינן בתר רובא דילמא משום דאמרינן אוקמה אחזקה אלא ודאי כי האי גוונא לא אמרינן אוקמיה אחזקתיה כיון דבשעתה לא נתבררה החזקה אלא לאחר שהוציאה שנתן הוברר הדבר דבשעת לידתה כשרה היתה ומיהו אם לא נמצאת טרפה אלא כעין אותן שאנו אוסרין מחמת סירכא ואם היינו בקיאין לברר איפשר שהיה לה היתר ע"י בדיקה לא מיתסרי דהוה ספק ספיקא ספק טרפה ספק אינה טרפה ואת"ל טרפה אימר אחר כך נטרפה ועוד י"ל כיון דאזלינן בתר רובא כל הבהמות בחזקות כשרו' אפי' בתוך שנתן משום דרוב בהמות כשרות ורובא עדיף מחזקה ונעמיד בהמה זו בכלל הרוב והשתא היא דנטרפה ואי אישתכח ביה טרפות דיתרות ודאי מתחלת ברייתה היא טרפה ואע"ג דטרפה אינה חיה רוב טרפות קאמר או אם הוגלד פי המכה יש לאסור הגבינות [שנעשה בתוך] שלשת ימים קודם השחיטה:

ואילו הכא טמאה ודאי. משמע מתוך פרש"י ז"ל דמלשון טמאה קא דייק וקשה דהא בסוף קדושין גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דקתני וחכמים מטמאין ואמר ר' יוחנן אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה ועוד לקמן גבי קופה שנשתמשו בה טהרות ואמר ר' יוחנן טמאות בעי למימר דלתלות קאמר ונראה לפרש דהא דדייק דטמאות ודאי משום דתני בסיפא ר' שמעון אומר ברה"י תולין:

אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימר לא חסר. משמע דפריך אפילו (לב"ש) [לב"ה] דהוה לן לטהר לגמרי משום חזקה דמקוה אע"ג דאיכא נמי חזקה דטמא מ"מ חזקת מקוה עדיף שהרי הטמא טבל לפנינו אלא שאנו אומרים שמא לא טבל טבילה הוגנת כי שמא היה חסר המקוה וכיון דאמרת העמד מקוה על חזקתו נסתלקה חזקת הטמא כנ"ל:

ה"נ הרי דם לפניך. ואיתרעאי חזקת האשה ואע"ג דלא איתרע חזקת הטהרות ס"ד השתא כיון דטומאה דידהו משום לתא דידה לא מוקמינן להו אחזקתייהו עד דמשני הכא חדא הוא דאיכא לריעותא התם איכא תרתי לריעותא. וא"ת כיון דודאי טבל לא הוה לן למימר העמד טמא על חזקתו לרב חסדא דמכשר השוחט בסכין ונמצאת פגומה בפ"ק דחולין ופריך עלה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ. והא הכא דודאי טבל ספק היה עליו [ואעפ"כ לא עלתה לו טבילה] ומסיק התם איכא ריעותא מגופה והכא סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי. והכא [נמי] ודאי טבל ומקוה איתרעאי גברא לא איתרעאי וי"ל דהתם אע"ג דאיכא דבר חוצץ [אורחיה] למיתי בתר טבילה כיון דנתעסק באותו המין אחר כן והוי דומיא דעצם ודאי פוגם אבל הכא אורחיה להתחסר (אחר) [קודם] טביל' כמו (קודם) [אחר] טביל' ולא שייך למקרייה ודאי טבל. ועי"ל [דלכאורה] מאי האי דקאמר סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי אי סכין איתרעאי בהמה נמי אתרעאי דריעותא דבהמ' אינה אלא מחמת הסכין אלא ע"כ ה"ק סכין איתרעאי הלכך אפי' בעור איפגים אימר לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה:

היה בודק את החבית כו'. פרש"י דאתיא כרבי דאמר בפרק המוכר את הספינה יין וחומץ שני מינין הן אבל רבנן דאמרי מין אחד הן הויא תרומתו תרומה. ואי משום מן הרעה על היפה הא אמרינן תרומתו תרומה כדרבי אלעאי ונראה דאפילו כרבנן נמי אתיא דע"כ לא קאמרי רבנן אלא במתכוין לתרום מן החומץ על היין. אבל הכא שבדקו כדי לתרום מן היין על היין ונמצאת חומץ הוי כמו תרומה בטעות כאילו פירש שלא תהיה תרומה אם תמצא חומץ וכן מוכח בתוספתא דתרומות פרק התורם והמעשר בשבת דתאני התם [פ"ד] התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה ואם משנתרמה ידע שהחמיץ הרי זה תרומה ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום דברי רבי שרבי אומר יין וחומץ שני מינין הן וחכמים אומרים מין אחד הם. היה בלבו לתרום מן היין על היין ומה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה וקתני בתר הכי היה בודק את החבית כו' כדאיתא בשמעתין אלמאמוכח בהדיא דמודו בה רבנן. והא דפליגי ברישא משום שהיתה בלבו שתהיה תרומה בכל ענין בין תמצא יין בין תמצא חומץ. וא"ת מאי שנא מתורם מחומץ על יין לרבנן מתורם מן הטמא על הטהור ומקישות המרה על המתוקה דמשמע בהאשה רבה דבשוגג תרומתו תרומה ובמזיד אין תרומתו תרומה. ומחומץ על היין אמרי' דבמזיד תרומתו תרומה ובשוגג אין תרומתו תרומה וי"ל דשאני טמא וקישות [ונמצא] מרה דלא חזו לאכילה הלכך תקינו רבנן שלא תהיה תרומתו במזיד ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדקאמר התם בפרק האשה רבה או כמ"ד לא עשה ולא כלום לתקן השירים אבל חומץ חזי לאכילה ואיכא מאן דניחא ליה בחלא הלכך בכל ענין תרומתו תרומה חוץ ממי שהיה בלבו לתרום מיין על יין דהוי כמפרש שלא תהא תרומה אם תמצא חומץ:

כל הטהרות שנעשו על גביו בין ברה"י ובין ברה"ר טמאות פירש המורה בין שהמקום עומד ברה"י ובין שעומד ברה"ר ואינו נ"ל דלא מפלגי בין רה"י לרה"ר אלא גבי טהרות אי קיימי ברה"י אי קיימי' ברה"ר ואיתיליד בהו ספק מגע דומיא דסוטה אבל המקוה כל היכי דקאי לא איכפת לן ונ"ל דהאי בין ברה"י ובין ברה"ר לא קאי אלא אטהרות שנעשו באותן כלים והוטבלו שם בין אם היו הטהרות ברה"י ובין אם היו ברה"ר ואע"ג דכל ספק מגע דרה"ר טהור הכא טמא משום דלא חשבינן ליה ספיקא אלא וודאי כדמפרש לקמיה ולישנא דמתני' נמי הכא משמע דאטהרות קאי ולאו אמקיה מדלא תני בין שעומד ברה"י וכו' אלא שנעשו על גביו ברשות היחיד:

דאילו מעת לעת שבנידה חולין לא אוכלין ולא שורפין פי' אע"ג דכל ספק טומאה ברה"י גמרינן לה מסוטה דטמא טומאה ודאית ושורפין הני מילי במידי דאיתחזק ביה טומאה וספק נגע בטהרות ספק לא נגע דומיא דסוטה דאיתחזק בועל התם דספק בעל ספק לא בעל אבל במידי דלא איתחזק ביה טומאה כגון הכא אע"ג דאיכא ודיא מגע לא מצינן למיגמר לההוא ספיקא מסוטה אלא ספיקא דרבנן הוה נמי ולא שרפינן עליה תרומה וקדשים ומש"ה מקשי' ממקום דהוה ודאי מגע וס' טומאה ומ"ש התם דטמא טומאה ודאית ושורפין עליה והכא תולין עיין בפ' קמא דפסחים במה"ק שפירשתי דוודאי מגע ספק טמא חמיר מספק מגע וודאי טמא ואפילו ברה"ר טמא אלא טעמא דמעת לעת משום דלא חזינן שום טומאה ואינה אלא חומרא דרבנן משום הכי מקילין בה אפילו ברה"י:

הרי חסר לפניך פירש אי הוה בעי הוה מתרץ ליה מיד אע"ג דאיכא למימר העמד מקוה על חזקתו כיון דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו הוה טומאה ודאית אבל כאן מש"ה טהורה משום דאיכא למימר העמד טהרות על חזקתן ולא נטמאו אלא משום דמהדר לפרוכי חזקה דמקוה דאינה חזקה משום דאיתרע וכי פריך ליה דאי הכי חזקה דאשה נמי איתרע והיכי סמכי עלה ב"ש הדר נתרצו דהכא אזלי' בתר חזק' דטהרות והכא בתר חזקה דטמא וה"ג לא התם איכא תרתי לריעותא וכו':

היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך פי' המורה להיות סומך עליה והולך ושותה שאר חביותיו ועיין מה שכתבתי עליו בפ' עשרה יוחסין במה"ק ובפ' המוכר פירות במה"ק ועיין בפרק הגוזל ומאכיל במהדורא רביעא בתרא שהקשיתי ותירצתי האי יכול לתרום שלא מן המוקף:

גמ' אדרבה העמד מקוה על חזקתו כו' הכא ניחא דפריך אע"ג דלא הוי דומיא למעת לעת שבנדה מ"מ פריך דלא ליהוי אלא ספיקא דכנגד העמד טמא על חזקתו איכא העמד מקוה על חזקת שלם אבל לקמן דפריך אדרבה העמד יין על חזקתו צ"ע מאי קשיא ליה דנימא מ"ה ספק הוא כדקתני מכאן ואילך ספק וצ"ל דתלמודא אסיק ליה למאי דקאמר ר"ח מסורא דלרבנן בההיא דחבית נמי ודאי הוא וכן מוכחת הסוגיא דפרק י' יוחסין ע"ש:

פרש"י בד"ה טומאה ודאית כו' מדקתני ברה"ר טמא אלמא כודאי משוי לה עכ"ל לפי פירושם צ"ל דבמע"ל שבנדה טהור ברה"ר אף להלל דאל"כ הא איכא מע"ל שבנדה דטמא ברה"ר ולא משוי ליה ודאי וכל זה לגירסתו דל"ג לעיל בשמעתין ספק נגע ספק לא אבל התוס' דגרסי כי העמד דבר על חזקתו כגון ספק נגע כו' והוכיחו מזה לעיל דבמע"ל מטמא ברה"ר וא"כ אין להוכיח נמי הכא מדמטמא ברה"ר דמשוי ליה כודאי ומ"ה הוכרחו לפרש דמדקאמר ר"ש בסיפא ברה"י תולין כו' ולשיטת רש"י הא דפריך לקמן ממבוי לשמאי דוקא היינו משום דמבוי רה"י וספיקו טמא וכ"פ הרע"ב וק"ל:

בגמ' התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו אדרבה וכו'. המשך הסוגיא כך היא דעיקר הפירכא היא לשמאי דמטהר באשה לגמרי ובמקוה הוי ודאי טמא ולכך כשמשני התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו פריך אדרבה העמד מקוה על חזקתו ר"ל והוי חזקת טהרה כנגד חזקת טומאה ולא הוי לן למימר ודאי טמא אלא ספק ומשני הרי חסר לפניך ואתרע חזקת הטהרה ופריך א"כ ה"נ גבי אשה נימא הרי דם לפניך וליכא חזקת טהרה ואמאי מטהר שמאי באשה לגמרי למפרע מטעם דהעמד אשה על חזקתה ומסיק התם איכא תרתי לריעותא ולכך הוי טמא ודאי והכא חדא לריעותא הלכך אע"ג דאיתרע חזקת הטהרה קצת דהרי דם לפניך אפ"ה מטהר שמאי לגמרי דחדא ריעותא לא חשיבא כלל כך נ"ל שיטת סוגיא זו אלא הסוגיא שאחר זה טורח לישב דפריך מ"ש מהבית וכו' ומשני התם משום דאיכא למימר העמד טבל על חזקתו ופריך אדרבה העמד יין על חזקתו ומאי פריך אין ה"נ כיון דאיכא למימר העמד טבל על חזקתו ואיכא נמי למימר אפכא העמד יין על חזקתו ולכך הוי ספק ולא ודאי דהתם לא פריך אלא מספק לשמאי דמטהר באשה לגמרי ונ"ל דאה"נ דלפי ברייתא זו דקתני גבי חבית ספק דאתיא כר"ש כדמסיק במסקנא לא היה צריך לפלפול זה אלא משום דבמסקנא מסיק דרבנן דאית להו גבי מקוה ודאי ה"נ גבי חבית ודאי משוו ליה לדידהו יקשה לן נמי אמאי היה ודאי מטעם דהעמד טבל על חזקתו אדרבה העמד יין על חזקתו ולכך מסיק נמי גמרא האי סוגיא דפלפולא גבי חבית כמו במתניתין דמקוה וק"ל ועוד הארכתי בדרכים אחרים בשיטה זו בקיבוץ בני הישיבה ת"ל אבל זה נראה בדרך הפשוט:

בתוס' ד"ה דאיכא ריעותא מגופה וכו' כמו בנגע בא' וכו'. ר"ל ואע"ג דאיכא חדא ריעותא דהרי מת לפניך אפ"ה מוקמינן ליה אחזקת חי והשתא הוא דמת וכן בכל כיוצא בזה בענין טומאה וטהרה ואע"ג דכל ספק טומאה ברה"י מסוטה גמרינן לה דטמא אפילו היכי דאיכא חזקה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה והלל כי אמרינן וכו' הא כתבו התוס' לעיל דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע ומ"מ איכא למידק מאי מייתי התוס' הכא ראיה מנגע באחד דמטהרי אף רבנן בראוהו חי מבערב דמוקמינן ליה אחזקה להתיר הגבינות מבהמה שנמצאת טרפה מטעם חזקה אי לאי דהוי חזקה שאינה מבוררת הא משמע בתוס' לקמן (נדה דף ג' ע"ב) בד"ה איכא בינייהו וכו' דלא מטהרי רבנן אלא ברה"ר ולא ברה"י א"כ ש"מ דספק טומאה הוא ולא מוקמינן ליה בחזקת ודאי חי וצ"ל דהא דטמא ברה"י היינו דוקא לקדשים מטעם דכל הטומאות כשעת מציאותן כמ"ש התוס' לעיל וכ"כ לקמן (נדה דף ד') בד"ה שכל הטומאות וכו' דכל הטומאה כשעת מציאותן אינו אלא לקדשים ולכך כשלא ראוהו חי מבערב דל"ל העמידהו על חזקת חי עשאוהו כודאי וטמא אף ברה"ר אבל כשראוהו חי דאיכא כאן חזקת חי נגד הא דכל הטומאות כשעת מציאותן הוי כפלגא ופלגא והוי ספק ולכך ברה"ר טהור ככל ס"ט ברה"ר וברה"י טמא וכל זה דוקא מטעם דאיכא כאן חזקת חי דאי לאו חזקת חי היה אפי' ברה"ר טמא א"כ מייתו שפיר התוס' ראיה דמוקמינן ליה אחזקת חי אע"ג דהשתא מת והוי חזקה יפה לענין חולין דלא אמרינן בהו כשעת מציאותן אע"ג דהשתא איכא ריעותא לפנינו וכן בנדה הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אי לאו טעמא דאיכא ריעותא דמגופה קא חזיא:

ד"ה להלל קשיא ודאי וכו'. לא רצו התוספות לפרש כפרש"י דדייק ליה דטמא ודאי מדקתני בין ברה"ר בין ברה"י טמאות משום דאשכחן אף בטומאת ספק דטמא ברה"ר כמו במעת לעת שבנדה שטמא אף ברה"ר ואפ"ה תולין ולא שורפין כמו שכתבו התוספות לעיל בדבור הראשון:

ד"ה התם תרתי לריעותא וכו' אך קשה דאמר התם וכו' יקשה התם וכו' וקשה אדרבא הכל סיומא דקושיא ראשונה דתוספות הוא וק"ל:

בא"ד וי"ל דגבי מקוה רגילות להתחסר וכו' וכשטימא הכהן את הבית אפילו נתחסר הנגע וכו'. דברי התוספות האלו דברי מותר הן דל"ל כל זה ונראה דמשום דקשיא להו אפי' את"ל דחזקת הבית הוי חזקה ולא אמרינן השתא הוא דחסר מ"מ איכא נמי חזקה דגברא כנגדה דנימא אוקי גברא בחזקת טהרה ונימא דמעיקרא נחסר הנגע והוי כפלגא ופלגא והוי ספק ואמאי מחזקינן הנכנס בבית באותו שבוע בודאי טמא ומייתי מספק חולין לעזרה דאין לומר דהוי מטעם דכל ספק טומאת ברה"י עשאוהו כודאי א"כ היכי יליף משום דאזלינן בתר חזקה מדכתיב ויצא הכהן מן הבית וגו' דלמא הוי מטעם דספק טומאה ברה"י וספקו כודאי טמא אלא ע"כ צ"ל דקרא בכל ענין איירי אפילו הוה ברה"ר כגון שיש בו הרבה בני אדם כמו שכתבו התוספות במסכת חולין דף י' ע"ב ד"ה ודלמא אדנפיק וכו' א"כ הדרא קושיין לדוכתא דאפילו אמרת העמד הבית על חזקתו איכא נמי כנגדה העמד גברא על חזקתיה ולכך כתבו התוס' וכשיטמא הכהן את הבית וכו' ר"ל דהואיל דאפילו נאמר דיועיל חזקת גברא דנימא דבשעה שנכנס שם כבר היה הנגע חסר מ"מ אכתי הוא טמא דכיון דכשיצא הכהן מן הבית היה שיעור הנגע בחזקת שלם וטימא הכהן את הבית גזרת הכתוב הוא שהבית טמא והנכנס לתוכו אח"כ אפילו נתחסר הנגע קודם שנכנס הוא טמא לכך מחזקינן להנכנס לשם כודאי טמא אבל אי הוה נוכל לומר דמטעם דהרי חסר לפניך איתדע חזקת הנגע לא היה לנו להחזיק הבית בחזקת טמא כלל ולכך הוכרחו התוס' לפרש ג"כ דדוקא גבי מקוה אמרינן הרי חסר לפניך משום דרגילות להתחסר מעט מעט משא"כ גבי נגע וגם חזקת גברא לא עדיפא כ"כ כמו שכתבנו ולכך מחזקינן הנכנס לשם בודאי טמא וק"ל:

רש"י בד"ה כיון דמגופה חזיא מועדת ורגילה היא לכך ואין לה חזקת טהרה כצ"ל:

בד"ה תולין אם תרומה הן הס"ד:

בד"ה תרתי לריעותא כו' אבל אבל באשה בדידה הוא כו' כצ"ל:

בד"ה ומאי שנא מחבית בג"ש פריך הס"ד:

בד"ה כל ג' ימים כו' על אלו הסמוכין לה כולם כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דאיכא כו' מוקי לה בחזקת כו' כצ"ל:

גמרא אדרבה העמד מקוה ע"ח כו'. עי' מהרש"א ומהר"ם. ועמש"כ בזה ישוב נכון בס"ד בקדושין (עט). ועתה אוסיף תבלין. דהרי נגד חזקת הטמא איכא חזקת הטהרות:

שם ומ"ש מחבית דתניא היה בודק כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה חסר ואתא. ואיתרע לה לחזקה מקמי הכי טובא כו'. עי' בטוש"ע י"ד סי' פ"א ס"ב בדעת המחבר:

רש"י ד"ה ומ"ש מחבית. לשמאי פריך. כצ"ל:

רש"י ד"ה כל ג"י ודאי. ודאי חומץ כו' אלמא בין למר כו' מספקינן ריעותא למפרע. ק"ל דלריב"ל דמי זה להוגלד פי המכה שפסק שם המחבר לאסור הגבינות למפרע (ורש"י אזיל בשיטה זו כמש"כ לעיל) א"כ אליביה לא פריך כאן מידי:

תד"ה התם. וי"ל דמוכח כו' וראה והנה חסר הנגע כו'. כ"נ דצ"ל:

רש״י ד"ה טומאה ודאית וכו' כודאי משוי לה כצ״ל:

ד״ה הכא מאי וכו׳ לא אתרע חזקה כצ״ל:

ד״ה הגס הגס וכו׳ שאין המקור יכול להחזיקו ויוצא כצ״ל:

תום׳ ד"ה התם תרתי וכו׳ ומשני סכין אתרע כצ״ל וכן לקמן:

גמ' ומ"ש מחבית. עי' רפ"ג דתרומות ובר"ש שם:

ומ"ש ממקוה הקשו תוס' (לעיל ד"ה מעל"ע) דלמא משום בטול פו"ר הקילו בנדה טפי ולפע"ד לא שייך זה אלא לבתר דידעי' דמקוה שאני משום תרתי לריעותא אבל בנדה אין שום הו"א לטמא מדאורייתא א"כ בעשיית סייג לחלק ולהקל משום בטול פו"ר אבל לפי הס"ד דמקוה דומה לנדה ואפ"ה מטמאי' ודאי בין בר"ה בין ברה"י אם כן ע"כ דאורייתא הוא הך טומאה ומקשה מ"ש דבנדה לא מטמאי' מדאורייתא ואהא לא שייך לומר משום בטול פ"ו הקילו דמדאורייתא אין לחלק והוא פשוט:

השתא הוא דחזאי עמ"ש תוס' מסוגיא דקידושין ולדידי צל"ע טובא איך אמר התם דרב כר' נתן הלא להתוס' ע"כ צ"ל לרב דרובא דעלמא בריאי' נינהו ואם כן לרב תספיק ליה בלא"ה משום דהולכי' בממון אחר הרוב. וק' זו י"ל עפ"י מ"ש פ"י בק"א לכתוב' סי' מ"ו בשם ריב"ש דחד רובא לא עדיף מב' חזקות נטשטשו כאן כמה תיבות] וביותר קשה למסקנא דרב כר' יעקב וקשה א"כ (כ"ש) [כי] הוא בריא וגם רובא דעלמא בריאי' נינהו מ"ט יביאו הם ראיה הלא לרב מוציאין ממון משום רובא וצע"ג לכאורה. ויש לומר ע"פ מ"ש ב"י בהלכות מקואות בשם תשובות הר"ן דהך רובא דבריאים לאו רוב מעליא הוא משום דאדם עשוי להתחלות ר"ל ע"ש וע"פ דברי הר"ן הם דבריו בש"ע סי' ר"א סעי' ס"ה ע"ש וק"ל. ועיין מ"ש תוס' בסנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות וכו' ומ"ש תוס' רגילות שערות לבא מצפרא ר"ל סי' בוגרת דלקמן מ"ז ע"א. אמנם בספר אור חדש לקידושין ע"ט כ' בזה דבר נאה ע"ש:

התם תרתי לריעותא עמ"ש תוס'. ולפי דבריהם יש כאן שלשה דינים בחזקה דהשתא והוא. א) חזקה דהשתא דרגילות לבא וראוי להיות כן מכבר כמו בוגרות שראוי ורגילות לבא מצפרא פלוגתא דרב ושמואל וקיי"ל כרב דאזלינן בתרה. ב) חזקה דהשתא דיכולה להיות כן נמי מלמפרע אבל אין רגילות יותר בזה מבזה. יש בה ב' חלוקי דינים. א) כמו מקוה דאיכא נמי עוד חזקת אדם טמא אזלינן בתר אותה חזקה דהשתא ומצרפין לתרתי לריעותא. ב) אי ליכא חזקה בהדה כמו בנדה לא אזלינן בתרה ומטהרים מן התורה רק לחומרא בעלמא בתרומה וקדשים. ג) חזקה דהשתא דקרוב לודאי שבאה עתה ולא מקודם כגון סכין ששבר בה עצמות או טבל ועלה ומצא עליו דבר חוצץ יש ג"כ ב' דינים. א) אי הוה תרתי לריעתא בחד גופא כמו בעלה ונמצא עליו דבר חוצץ אזי מטמאינן. ב) אי לא הוה בחד גופא אזי אמרינן בהמה לא אתרעי סכין הוא דאתרעי ומכשירין:

הכא איכא חדא לריעותא הקשו תוס' מויצא הכהן ותי' לחלק דהתם רגילות להתחסר בבת אחת ועיין בתשו' חכם צבי סי' ג' (פירוש) [תי'] לדבריהם ע"ש דכללא כייל דכיון שיש לתלות החסרון בזמן רב דז' ימים משעת הסגר עד עתה לא תלינן בזמן קצר לומר שנחסר מזמן ראיית הכהן עד ההסגר ובאמת הה"נ במקוה מי שטבל בו קרוב מאוד למדידה טהור ומשמע דשיעור סמוך היינו עונה אחד והיינו נמי טעמא דמחלק בין ראהו חי מבערב ללא ראהו אע"ג דודאי פעם אחד היה חי מ"מ שאני היכא דלא ראוהו חי מבערב תלינן שכבר מת מזמן רב משנתלה שמת בעונה זו שבין ערב לבקר וק"ל עכ"ד הח"ץ. ונ"ל דמש"ה לא תי' תוס' שם בחולין כלל והניחו בקו' משום דסברת ח"צ הנ"ל היינו רוב פעמים אינו מתחסר בפ"א וזהו בתר דידעינן דאזלינן בתר רובא והתם אזלי התוספות בהס"ד לא הו"מ לשנויי [הכי] וצל"ע מש"ס דגיטין ל"א ע"ב חלוקין עליו חביריו על ר"א עי"ש וצע"ג הא התם אבודין דומה לנגע ואף אם נדחק דשייך אבודין בהקרבה וכדומה דמתחסר מעט מעט מ"מ מאי מקשה התם פשיטא הא איכא לאוקמי באבודין כעין שריפה וכדומה שנעשה בבת א'. והנה עמ"ש ט"ז ליו"ד סימן שס"ד סק"ב ודבריו תמוהים מאוד מה שהביא מפסחים צ"א תימה לי הא מבואר דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא אלא לקדשים ולא לחולין וא"כ איך יביא לעזרה פסח שני. אע"כ צ"ל בכוונת תוס' דפסחים צ"א א' משני דברים או כיון דעכ"פ לקדשים טמא הוא מדרבנן וא"כ מדרבנן אסור לו לעשות פסח ראשון וממילא נדחה הוא לפסח שני אפילו מן התורה דהאי איסורא דרבנן דרביעא עליה לא גרע מהיה חבוש בבית האסורים. או דנאמר שאני התם דה"ל כמו בוגרות לפנינו ביומא דרגילה להשתנות שהרי גל נפל עליו ואנו מחפשים אחריו אי חי אי מת וזהו פשוט מאוד. ומה ענין זה לנדון דמהר"מ מינץ. והא אין לומר שם נוקי אחזקתיה שאינו אבל. ז"א דעכ"פ הרי הוא אבל שעה א' משום שמועה רחוקה ואחר כך כשרוצה לפרוק האבילות מעליה הרי הוא בחזקת אבל. ואפשר דלא שייך בהא ספיקא דרבנן לקולא כיון דאתחזק איסורא עמ"ש ש"ך לעיל סי' ק"י בכלל ס"ס סי' כ' והארכתי בכל הדינים הללו בחי' לסוגיא דעירובין ל"א ע"ש. שוב הראוני כי כוונתי ברוב דברי הנ"ל לדברי חי' בכור שור במס' מועד קטן ונהנתי גם מצאתי קצת בתשובת נב"י ע"ש:

מכאן ואילך ספק פירש"י דאתיא כרבי דמן הרעה על היפה דאין תרומתו תרומה ותוס' דחי דאפי' לרבנן דכיון דיתכוון לפרוש מן היין הוה ליה תרומה בטעות ולפע"ד י"ל דס"ל לרש"י דעכ"פ למ"ד ג' ימים אחרונים ודאי חומץ א"כ מיד כשטעם מן החביות הא אפשר דמתתאי עקר וכבר התחיל להחמיץ ע"ש בב"ב. וא"כ מה הועיל בטעימתו אלא ע"כ היה דעתו לפרוש כן מריחי' חלא וטעמיה חמרא ולהך מ"ד חלא היא ע"ש ואמאי אין תרומתו תרומה וע"כ צ"ל דס"ל כרבי וא"ש. ועמ"ש בסמוך אי"ה עוד מזה:

אדרבה העמיד יין על חזקתו הקשה מהרש"א הא באמת ספיקא הוה וי"ל מ"מ ק' לריש לקיש יבמות פ"א ע"א דס"ל גבי אנדרוגינוס מאכילה בתרומה בזה"ז דרבנן ושריא ספיקא ע"ש והה"נ הכא הא תרומה בזה"ז שריא ומשו"ה משני דאיכא תרתי לריעותא וכדפריך ורמי מקוה וחבית אהדדי הו"מ למימר חבית דרבנן מקוה דאורייתא אלא דבעי לשנויי גם למ"ד שם תרומה בזה"ז דאורייתא או כעין דאורייתא כמ"ש והאריך מ"ל בה' תרומות ע"ש:

ורמי חבית אמקוה [קשה] מאי רומיא דלמא שאני מקוה דאפילו שעה א' לא נתבררה חזקתו שהרי אפשר דעם סילוק ידיו לבדוק כבר התחיל להתחסר משא"כ חבית ג' ימים הראשונים ודאי יין וה"ל חזקה גמורה ואזלי' בתרה וצ"ל דק' הש"ס למ"ד ג' אחרונים חומץ ולדידיה אה"נ דאפשר עם טעימתו כבר עקר מתתאי עיין היטב בב"ב שם ושפיר רמי אהדדי. ובזה מיושב פסק הרמב"ם דפסק מקוה ודאי וחבית ספק וטרח בזה המשנה למלך ספ"י ממקואות. והא"ש דלמאי דקיי"ל עילאי עקר לק"מ קו' הש"ס: