תמיד לג ע"א

דף לג - א

והבזך [כף קטנה] שבו הושמה הקטרת, היה נתון בתוכו של הכף הגדול, כשהוא [הבזך]  מלא וגדוש קטרת. והניחוהו בתוך הכף הגדולה ^[1], בשביל שגדוש הוא בקטרת. ואם ישפך ממנה תוך כדי הליכתו, יפול לתוך הכף הגדולה.

וכסוי היה לו לכף. וכמין מטולטלת [טבעת] היה עליו [על הכיסוי ^[2]] מלמעלן, שבה היה מטלטל ומסיר את הכיסוי.

לצורך הקטרת הקטורת, היה צריך להכניס עמה להיכל מחתה מלאה בגחלים.

מי שזכה ^[3] לחתות גחלים אלו במחתה, נטל את מחתת הכסף, [המחזקת ד' קבין] ועלה לראש המזבח החיצון. ופינה את הגחלים החיצוניים שהן כבויים אילך ואילך, עד שהגיע לפנימיים, שלוחשים מעבר לעבר, וחתה מהן ארבעה קבין גחלים.

ירד מן המזבח, ועירן לגחלים ממחתת הכסף לתוך מחתה של זהב המחזקת שלשה קבין. ומתחילה לא חתה במחתה של זהב לפי שהיא מתחסרת מחמת חום האש. והתורה חסה על ממונן של ישראל.

ותוך כדי העירוי, נתפזר ממנו הצידה, לצידי מחתת הזהב כקב גחלים, ונותרו במחתת הזהב כג' קבים של גחלים לצורך הקטרת.

והיה מכבדן לגחלים שנתפזרו ^[4] לאמת המים שהיתה עוברת בעזרה ^[5].

ובשבת, שאסור לעשות כן משום כיבוי, [ואף דהיא מלאכה שאין צריכה לגופה, אסורה משום שבות], היה כופה עליהן פסכתר כדי שלא יכוו רגלי הכהנים בגחלים.

והפסכתר היתה כלי גדול, ומחזקת בתוכה לתך [חצי כור]. ושתי שרשרות היו בה. שרשרת אחת, שהוא [הכהן] היה מושך בה כשהיא מלאה באפר המזבח, כשיורד עמה מעל המזבח. ושרשרת אחת, שהוא [הכהן השני] שהולך עמו אוחז בה מלמעלן, בשביל שלא תתגלגל! לפי שלא היתה שטוחה בתחתיתה, אלא עשויה כמין יורה.

ולשלשה דברים היתה הפסכתר משמשת:

כופין אותה על גבי גחלים בשבת, כאמור.

וכופין אותה על השרץ שנמצא במקדש בשבת! שלא יתטמא בו אדם, ויאסר לשהות בעזרה. לפי שבשבת אי אפשר להוציאו ^[6], משום איסור מוקצה ^[7].

וכן מורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח, להוציאו מחוץ למקדש. [וכבר נתבארו בפרק שני פרטי הוצאת הדשן].

כאשר הכהנים שזכו בקטרת ובמחתה הגיעו בין האולם למזבח, נטל אחד הכהנים את המגרפה [כלי שבמקדש, ואינה אותה מגרפה שגרפו בה את הדשן, וגם לא כלי הנגינה הקרוי "מגרפה". תוספות יום טוב], וזורקה בין האולם למזבח בשביל שתשמיע קול בנפילתה, ויבואו כל הכהנים להשתחוות בעזרה לאחר הקטרת הקטורת.

והיתה המגרפה משמיעה קול גדול, עד שאין אדם שומע את קול חבירו בירושלים, מקול המגרפה.

ולשלשה דברים היתה משמשת מגרפה זו:

א. שכל כהן ששומע את קולה, יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות בגמר עבודת הקטורת, והוא רץ ובא ומשתחוה עמהם.

ב. ובן לוי, כשהוא שומע את קולה, הוא יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר בשעת ניסוך היין, והוא רץ ובא ומצטרף עמהם.

ג. וראש המעמד של אותו שבוע [שכנגד כל משמרת כהנים היה בבית המקדש מעמד של ישראל. ומיהו ברא"ש כתב "ראש בית אב"], כשהיה שומע את קולה, היה מעמיד את כל הכהנים הטמאים של אותו בית אב שעתה הוא יום עבודתו, בשער המזרח של עזרת הנשים [אבל משם ולפנים אין טבולי יום רשאין ליכנס. תוספות, פסחים פ"ב.]! בשביל שידעו הכל שאינם עובדים מפני טומאתם, ולא יחשדום שבמזיד אינם עובדים, לפי שאינם רוצים לבטל ממלאכתם. [או בכדי לביישם, על שלא נזהרו מליטמא. ופלוגתא היא בפסחים פ"ב. ^[8]].

הדרן עלך פרק אמר להם הממונה

פרק שישי - החלו עולים

מתניתין:

א. החלו [הכהנים הנושאים את הקטורת והמחתה] עולים במעלות האולם בדרכם להיכל.

מי שזכה בדישון המזבח הפנימי והמנורה היו מקדימים לפניהם של אלו, להכנס להיכל.

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי, וכבר דישנו קודם לכן, נכנס עתה ונטל את הטני שבתוכו שם קודם את דשן המזבח, מרצפת ההיכל. והשתחוה! שבגמר העבודה היה משתחוה, כעבד שמשמש את רבו, שנוטל רשות ויוצא. ויצא מההיכל.

מי שזכה בדישון המנורה, וכבר היטיב חמשה נרות קודם זריקת התמיד, נכנס עתה להיטיב את שני הנרות הנותרים. [שדם התמיד מפסיק בין הטבת חמש נרות לשני נרות, כאמור לעיל].

אם מצא את שתי הנרות המזרחיים דולקין, מכבה ומדשן [מסיר את הפתילה והשמן ומקנחו, ונותן בו פתילה ושמן חדשים] את הנר המזרחי [הקיצוני ממזרח], ומניח את המערבי [השני ממזרח] דולק ^[9]. לפי שממנו היה מדליק בין הערביים את שאר הנרות שבמנורה. ועליו נאמר, "להעלות נר תמיד". שהיה נותן בו שמן כמידת שאר הנרות, ואפילו הכי היה דולק עד הערב. ועדות הוא שהשכינה שורה בישראל.

ואף ד"נרות" כתיב, ואין הטבת נרות פחות משנים - בכל זאת היו מניחים אותו דולק בלא דישון, בשביל לפרסם הנס.

אלא שנס זה היה בזמן שמעון הצדיק. אבל לאחר שמת, היה כבה לפעמים בבוקר, כשאר הנרות. ובאותו זמן שלא התרחש הנס - אם מצאו לנר המערבי שכבה ^[10], מדשנו גם כן, ומדליקו ממזבח העולה ^[11]! בשביל שיהיה מוכן לערב להדליק ממנו את המנורה כולה ^[12].

וכשגמר את הטבת הנרות, נטל את הכוז שלתוכו נתן את דשן המנורה, מהמעלה השניה שבאבן שלפני המנורה [ששם היה מונח מקודם, מעת שגמר להיטיב את חמשה הנרות קודם עבודת התמיד], והשתחוה ויצא מן ההיכל.

ב. מי שזכה בהבאת המחתה של הגחלים לצורך הקטורת, צבר [ערם] את הגחלים על גבי המזבח הפנימי, ורדדן [שטחן] בשולי המחתה שבידו, על גבי המזבח, בשביל שיתפזרו על מקום רחב, ועל ידי כך תמהר הקטרת להשרף ויתמעט עשנה. והשתחוה ויצא.

ג. מי שזכה בקטרת, היה נוטל את הבזך שבו הקטרת, מתוך הכף שהיה נתון בה. ונותנו לאוהבו או לקרובו, שנכנס עמו להיכל לסייעו בכך. והיה אוהבו מערה מן הבזך לתוך חופניו של המקטיר. ואם נתפזר ממנו [מהקטורת] לתוכו של הכף, אף את זה היה נותנו לו אוהבו בתוך חפניו. ולפי שלא הקטיר מימיו [שהרי לא היה כהן שונה בקטורת, כאמור], היו מלמדים אותו: הוי זהיר כשאתה מפזר את הקטורת, שלא תתחיל לפזרה על הגחלים שמלפניך. אלא התחל מהצד המרוחק, ומשם החזר את ידיך תוך כדי פיזור הקטורת, עד שתסיים בגחלים הקרובים אליך. בשביל שלא תכווה! שאם תתחיל לפזר מהצד הקרוב אליך, יעלה עשן הקטורת, ויכוו ידיך כשתמשיך לפזר כלפי חוץ.

התחיל מרדדן, מפזרן, לסממני הקטורת, ויוצא מיד מההיכל.

לא היה המקטיר מקטיר, עד שהממונה אומר לו: הקטר!

ואם היה הכהן הגדול מקטיר, היה הממונה אומר לו: אישי כהן גדול, הקטר!

וטעם הדבר הוא, משום שבשעת הקטרה אסור שיהיה שום אדם בהיכל ואף לא בין אולם למזבח. והממונה היה מזהיר את כולם שיפרשו משם. ולאחר מכן היה מצוהו על ההקטרה.

פרשו כל העם מבין האולם למזבח. ואז הקטיר את הקטורת, והשתחוה ויצא.

הדרן עלך פרק החלו עולים

מלא וגדוש קטרת. ומונח בתוך כף הגדול שאם ישפך ממנו דרך הליכתו יפול לתוך כף הגדול. וא"ת והרי כף חוצץ בין ידו לבזך והוה חציצה כדאמרינן בזבחים מזרק במזרק חוצץ וי"ל כיון דצורך עבודה היא לא הוה חציצה א"נ הוה לקיחה בדבר אחר ושמה לקיחה בפרק לולב וערבה וכן פי' ר"י ז"ל בזבחים [כד. וע"ש תוס' ד"ה הואיל] דלא הוה חציצה אלא כשאחזו בדפנות הכלי ולא כשאוחזו בשוליו:

כמין מטולטלת היה. כעין טבעת שהיה לכסוי מלמעלה והיה מטלטל על ידה ואית דגרסי מטוטלת כמין כר של עור נתון עליה לכיסוי מלמעלה [וכדי] שלא יצא ריח הקטרת ויהיה ריחו נודף וחזק היו מכסין וחבירו בפרק במה בהמה יוצאה [דף נד.] לא יצא הגמל במטולטלת אבל יוצא במטולטלת הקשורה לו בשלייתה והיא חתיכת בגד שקושרין לו שלא יצטנן:

מי שזכה במחתה. לחתות גחלים מעל המזבח החיצון ולהוליכם לתתן על מזבח הפנימי להקטיר עליו את הקטרת ולא היה בה פייס אלא הזוכה בקטרת אומר לזה שאצלו זכה עמי במחתה ועלה לראש המזבח וחתה וירד:

נטל מחתה של כסף. ביומא [דף מג:] תנן דמחזקת ד' קבין. ול"ג ופינה את הגחלים הילך והילך וחתה מן המאוכלות הפנימיות. דגבי תרומת הדשן תנן הכי דמצותו באותן הקרובים להיות דשן ומאוכלות ואין בהם ממשות של גחלים אבל הכא בעי גחלים לוחשות ובוערות דכתיב גחלי אש ואגב משנה דתרומת הדשן כתבוהו כאן ג"כ ול"נ דגרסי' ופנה את הגחלים אילך ואילך וחתה לפי שהגחלים העליונים כבויות ואין לוחשות עבר אל עבר כמו התחתונים. אבל לא גרס מן המאוכלות הפנימיות דזה נקט אגב משנה דתרומת הדשן:

ועירן לתוך של זהב. אבל לא היה חותה בשל זהב דהתורה חס על ממונם של ישראל שהיא נחסרת מחום האש:

כקב גחלים. שהיה חותה בשל ד' קבין ומערן לתוך של ג' קבין:

מכבדן לאמה. ואין כאן משום לא תכבה וא"ת אכתי מיהא קדשי במחתה כדאמרינן בפ"ק דזבחים העיד ר' עקיבא הסולת והלבונה והקטורת והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן משום דהכלי מצטרפן אלמא מחתה כלי שרת היא וקדשו הגחלים והאיך מפסיד ההקדש וי"ל דההיא דר"ע איירי בגחלים של יום הכפורים שבאותה מחתה שחותה הוא מכניס אבל גחלים של כל יום מחתה שחותה בה לא היתה כלי שרת והכי איתא בירושלמי תפתו בגחלים של יום הכפורים:

פסכתר. סירותיו מתרגמינן פסכתרותיה ומכסה אותן שלא יכוו בהן רגלי הכהנים לתך. חצי כור:

אחת שהוא מושך בה. כי היה ממלא אותו אפר להורידו מעל המזבח ואוחז בשלשלת ומושך:

ואחת. אוחז בשלשלת מלמעלה כדי שלא תתגלגל כי היתה למטה כמין יורה. על שרץ בשבת. שנמצא בעזרה וחוששין שמא יגע בו אדם כופין עליו פסכתר ואין מוציאין אותו בשבת משום איסור מוקצה ויש שבות שאסרו במקדש כדאמרינן גבי לחם הפנים [מנחות צו.] דנטילת קנים והנחתן אין דוחין שבת וכדאיתא בפסחים [דף סד. וצ"ל גבי מקלות היו שם] גבי קנים היו שם וי"מ משום דעזרה רשות הרבים ונ"ל שטעו בהא דאמרינן בפ"ק דפסחים [דף יט:] זאת אומרת רשות הרבים היא ולא היא דהתם לענין ספק טומאה קאמר אבל לענין שבת כיון דמוקפת מחיצה ודלתות נעולות בלילה ואין שערים זה כנגד זה הויא רה"י מן התורה:

הגיעו בין אולם ולמזבח. אותם שזכו במחתה ובקטרת:

את המגרפה. מתרגמינן יעי' מגרופתיה וכל זה היה עשוי כמין מגריפה:

נכנסין להשתחות. אחר הקטרת:

לדבר בשיר. בשעת הניסוך:

מעמיד את הטמאים בשער המזרח. כל הטמאים שבאותו בית אב שעובד היום היו צריכין לבוא וראש בית אב מעמידן בשער המזרח שהכל נכנסין ויוצאין דרך שם ובפרק כיצד צולין [דף פב.] מפרש טעמא חד אמר מפני חשד שלא יאמרו אותם כהני בית אב פלוני ופלוני לא רצו לבטל ממלאכה ולבא לשרת וח"א כדי לביישם על שלא נזהרו מטומאה:

הדרן עלך פרק אמר להם הממונה זוטא

החלו עולים במעלות האולם. מי שזכו בקטורת ובמחתה:

במעלות האולם. כדתנן במידות [פ"ב מ"ג] די"ב מעלות היו בין המזבח והאולם:

היו מקדימין לפניהם. ליטול הכלים שהניחו שם ובשביל שדשן מזבח הפנימי והמנורה ניתנין במקום אחד הוצרך מדשן את המנורה להניח שם את הכוז ובשביל הטבת ב' נרות הניח גם מדשן את המזבח את הטנא כדי שיוציאם ביחד:

פרק ששי בעזר הצור:

והוא נמשך לסדר העבודות גם כן והוא שאמר החלו עולים ר"ל אלו השנים במעלות האולם אותם שנים שזכו אחד בדשון המזבח הפנימי ואחד בדישון המנורה מקדימין לפניהם ואותו שזכה בדשון מזבח הפנימי נוטל את השני שכבר הניח בהיכל והשתחוה ויצא ואותו שזכה בדשון המנורה שכבר היטיב חמש נרות נכנס ואם מצא שתי נרות המזרחיים שלא נגע בהם בראשונה דולקים מדשן את הראשונה שהיא מזרחית גמורה ומניח את השניה שהיא הקרויה מערבית דולקת שממנה ידליק את המנורה בין הערבים ואם מצאה שכבתה מדליקה ממזבח העולה על הדרך שביארנו ונוטל את הכוז שנתן בו דישון המנורה מעל מעלה שניה שלפני המנורה שכבר הניחו לשם ומשתחוה ויוצא ואותו שחתה במחתה צבר:

הגחלים שבמחתה על גבי המזבח ואחר כך מרדדן ר"ל פורשן בשולי המחתה על קרקע המזבח ומשתחוה ויוצא ואותו שזכה לקטרת נוטל את הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו והוא חוזר ומעיין אם נתפזר מן הקטרת כלום בכף ונותנו לתוך חפניו וכן אותו מערה את הבזך לתוך חפניו של מקטיר ואומרין לו הזהר שלא תתחיל מצד שלפניך כדי שלא יתיזו ניצוצות הקטורת על ידו כשיעבירה על המדורה לפזר הקטורת ויכוה אלא שיתחיל מן הקצה האחר ומפזר מעט מעט עד שיהיה לצד שלפניו והוצרכו לכך מפני שכבר ביארנו שכהן חדש הוא המקטיר שלא הקטיר מעולם ומתחיל מן הקצה האחרון כמו שכתבנו ומרדד ר"ל מפזר מעט מעט כמי שמרקד סלת ומשתחוה ויוצא ולא היה המקטיר מתחיל להקטיר עד שהממונה אומר לו הקטר ואם היה כהן גדול מקטיר הממונה אומר לו אישי כהן גדול הקטר ופרשו העם ר"ל הכהנים שהיו עומדים בין האולם ולמזבח ובשעת הקטורת הכל פורשין משם כמו שביארנו ביומא והוא מקטיר ויוצא ואמר שבזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות ולהקטיר שלשה אוחזין בו אחד בימינו ואחד בשמאלו ואחד באבנים טובות ר"ל אבני אפוד וכיון שהממונה שומע קול רגלי כהן גדול שהוא יוצא הגביה לו את הפרכות והשתחוה ויצא ונכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו ובאו ועמדו ר"ל אלו החמשה שהוא מזכיר ועליהם הוא אומר שעומדים הראשונים וקורא אותם ראשונים על שם שהשלימו מלאכתם ואמר שעומדים שם לדרום אחיהם ר"ל לצד הדרומי לאחיהם הכהנים ר"ל אותם הזוכים בהעלאת האיברים מן הכבש למזבח ואותם הכהנים מעלים האברים וחוזרין לאלו החמשה ומוצאים אותם וחמשה כלים ביד כל אחד כלי תשמישו בידו אחד שבידו השני והשני שבידו הכוז והשלישי שבידו המחתה והרביעי שבידו הבזך ואחד שבידו הכף והכסוי ומניחין כליהם וכלם מברכים את העם ברכה אחת והיא ברכת כהנים הידועה ויש בזו חלוק בין המקדש למדינה שבמדינה אומרין אותה שלש ברכות ובמקדש כורכין אותה בברכה אחת במקדש אומרין אותו ככתבו ובמדינה בכנויו במדינה כהנים נושאין את כפיהם כנגד כתפותיהם ובמקדש על גבי ראשיהן חוץ מן כהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ ור' יהודה חולק לומר שאף כהן גדול מגביה את ידיו על ראשו מדכתיב וישא אהרן את ידיו ויברכם והלכה כתנא קמא ואחר כך מעלין את הסלת למנחה ואחר כך מקטירין החביתין ואחר כך מעלין את היין לנסוך והלויים מתעסקין בשיר ואמר על זה שבזמן שכהן גדול רוצה להקטיר את איברי התמיד היה עולה לכבש והסגן מימינו הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו של כהן גדול והעלהו הושיט הראשון את הראש והרגל וסומך עליהן וזורקן למערכה ואע"פ שאין סמיכה אלא בבעלי חיים בזו תקנוה לכבודו של כהן גדול שיהיה לו היכר וכן התבאר במנחות והשני הושיט לראשון שתי הידים ונתנן לכהן גדול וסומך עליהם וזורקם ונשמט השני והלך וכך היו מושיטין לו כל שאר איברים ובזמן שהוא רוצה הוא סומך ואחרים זורקן:

גמ' ופנה את הגחלים הילך. נ"ב נראה לגרוס באל"ף אילך:

שם שממנו היה מדליק את המנורה בין הערביים כצ"ל ותי' של נמחק:

במפרש ד"ה כבר נתבאר וכו' שראש מעמד המשמרות באותה כצ"ל. ונ"ב נ"ל חסר של משמרה כו':

וכסוי היה לו. פירש ר"ע מברטנורה ז"ל וכסוי היה לו לבדך ולא נהירא לי דהא לקמן בפרק בתרא תנן והבזך ביד א' והכף וכסוי ביד א' אלמא וכסוי היה לו קאי על הכף ולא על הבזך:

והבזך היה בתוכו מלא וגדוש קטורת כו'. ביומא פרק הוציאו לו גבי נתן את המלא בריקן כו' בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ וקשה לי מאי קא מבעיא ליה דהא הכא תנן משנה שלמה והבזך בתוך הכף אלמא דמין במינו אינו חוצץ וגם שמעינן מינה אידך בעיא דקא בעי התם דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך וי"ל דשאני התם שאין שום צורך למזרק החיצון אבל הכא אם לא היה הכף הגדול כיון שהיה הבזך מלא וגדוש קטורת היה מתפזר הקטרת לארץ בהולכתו ובכף הגדיל לבד לא סגי משום דכבוד הוא כלפי מעלה לערות מכף מלא וגדוש על הגחלים בשעת ההקטרה. ועי"ל דשאני התם דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר והך לקיחה אחיזת הכלי היא לאפוקי הכא גבי קטורת כתיב ולקח מלא חפניו הלכך אחר שלקח בחפניו הקטורת תו אין להקפיד אם נתן הקטורת בכלי תוך כלי. ועי"ל דהכא איירי שאוחז הכף דרך בית יד וכה"ג לא הוי חציצה ולא לקיחה על ידי דבר אחר משום דהוי החיצון בית יד לפנימי אבל התם ביומא לא מיירי שאוחז המזרק החיצון בשפתותיו דאז ודאי אינו חוצץ דהוה ליה כמו בית יד אלא שאוחזו למטה בשוליו וכן פירשו התוספות שם בהדיא מכח קושיא אחרת דהתם משמע מין בשאינו מינו פשיטא דחוצץ ולא קרינן ביה ולקח וכן בפרק שני דזבחים אמרינן שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת וכן בפרק מקום שנהגו גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ותימה דבפרק לולב הגזול מסקינן דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ותירצו דהתם מיירי שכרך סודר סביב הלולב ומאריך בו ועושה מן הסודר כמו בית יד ואחז בו אבל היכא דכריך ידיה בסודר ותופס הלולב כך לא שמה לקיחה ומזרק בתוך מזרק דהכא דמשמע דפשיטא ליה אי הוה שאינו מינו היה חוצץ לא מיירי שאוחז החיצון בשפתותיו דאז ודאי לא חייץ דהוה ליה כמו בית יד אלא שאוחזו למטה בשוליו וכן צריך לומר מתוך ההיא שמעתא גופא בפרק לולב הגזול כמו שחילקנו דאי לא תימא הכי אלא נימא דבכל ענין לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה א"כ תיקשי דרבא אדרבא דאמר בתר הכי מין במינו אינו חוצץ הא שאין במינו חוצץ ולעיל קאמר גבי סודר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ואפילו שאינו מינו וקשה לי מאי פריך התם מאי לאו נתן מזרק המלא לתוך הריקן לימא אה"נ ואינו אוחז את החיצון בשוליו אלא בשפתותיו. וי"ל דפשיטא ליה שלא היה יכול לאוחזו כך ביד אחת שתי מזרקות כבדות שיש בהם כל דם הפר ודם השעיר וריצב"א תירץ דגבי כלי שרת מין בשאינו מינו חוצץ בכל ענין דאפילו את"ל דגבי לולב יש חילוק כדפירשנו אבל גבי כלי שרת בכל ענין מין בשאינו מינו חוצץ דנהי דכי עביד כעין בית יד מיקרי לקיחה גבי כלי שרת דכתיב ולקח הכהן לא מיקרי לקיחה בעצמו של כהן:

נטל מחתת הכסף כו'. בפרק טרף בקלפי פריך הגמ' למה לא חתה נמי במחתה של זהב ומשני התורה חסה על ממונן של ישראל וקשה לי למה אינו מתרץ כך לעיל בפרק לא היו כופתין דפריך הגמרא מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשיש ניעבדו דכסף ניעבדו דזהב. והיה נראה לי משום דלא שייך למימר התורה חסה כו' אלא דוקא במקום שהממון הולך לאיבוד על ידי אותו תשמיש כי הכא דחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתו אך קשה לי דהא בריש פרק טרף בקלפי פריך הגמרא על הא דאמר רבא קלפים של עץ היתה וניעבדיה דכסף ונעבדיה דזהב ומשני התורה חסה על ממונן של ישראל ושם אין הממון הולך לאיבוד על ידי אותו תשמיש ואפ"ה משני הגמרא התורה חסה על ממונן של ישראל. ונ"ל היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה וכן בפרק אמר להם הממונה פריך הגמרא מונבז המלך עשה כל ידות הכלים כו' נעבדינהו לדידהו דזהב ותירץ אביי בידות סכינין ולמה לא תירץ התורה חסה על ממונן של ישראל אלא כל היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה. ומיהו קשה למ"ד בפרק שתי מדות ממעלה למטה שיערו משום דאין עניות במקום עשירות ולית ליה טעמא דאידך מאן דאמר ממטה למעלה שיערו משום דהתורה חסה על ממונן של ישראל א"כ לדידיה למה לא חתה נמי במחתה של זהב וצריך עיון:

הלך וחתה מן המאכלות הפנימיות כו'. בזבחים פרק קדשי קדשים גבי נטל מחתה של כסף כו' כתבו התוספות בשם ר"ת דלא גרסינן הכא ובפרק טרף בקלפי גבי יום הכפורים מן המאוכלות הפנימיות שהן נחשבים דשן כדתנן לעיל בפ"ק גבי תרומת הדשן ואלו הכא גבי קטורת וכן בי"ה אדרבה גחלים גסות ובוערות בעינן כדתניא גחלי אש יכול עוממות כו':

והיה מכבדו לאמה. כתבו התוספות בסוף פרק טרף בקלפי שהקשה רבינו שמחה על רש"י שפירש לאמה לאמת המים שבעזרה דהא אמרינן התם אתמר המכבה אש מחתה ומנורה אביי אמר חייב רבא אמר פטור כו' עד כי פליגי דאחתיה מארעא וכבייה אביי אמר חייב אש המזבח הוא ולפרש"י קשה ממשנה זו לאביי ולכן פירש הוא דלאמה אין זה אמת המים כדפי' רש"י אלא מקום הוא. ולי נראה דלא קשיא דלא מחייב משום דכיון דבמתכוין חותה בשל ד' קבין ומערה לשל ג' קבין ונתפזר מהן קב ומה שנתפזר אינו עומד לאוספן אפילו אביי מודה כיון דאינתיק אינתיק אבל אש דמחתה ודמנורה איירי דמחתה מארעא בכלי וחזי למצותה ולהכי חייב לאביי ולרבא פטור דלא מחייב אלא או בראש המזבח או אפי' למטה היכא דקאי לאהדוריה כמו המוריד גחלת וכיבה דחזיא לאהדורה. ושוב מצאתי בתוספות תמיד של רבי ברוך ברבי יצחק שהקשה הקושיא ותירצה כמו שתירצתי ועוד תירץ דמכבדן לאמה לאחר שכבו עכ"ל התוספות. ולא נהירא לי דא"כ לא היה צורך לכוף עליהן פסכתר בשבת ולי נראה להביא ראיה מוכרחת לפרש"י מהא דתנן בסוף תמורה ר' יהודה אומר יטילנה לאמה והתם ודאי פי' לאמה לאמת המים כדמוכח בהדיא התם בגמ' ועוד כתבו התוספות התם ובחגיגה פרק חומר בקדש שהקשה רבינו נסים גאון ז"ל במגלת סתרים איך מכבדן לאמה והלא מפסיד קדשים דתנן הוסיף ר' עקיבא הסלת והקטורת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כלן דמשמע שנתקדשו בכלי מדמהני בהו צרוף ותירץ דבירושלמי דחגיגה מקשה זאת הקושיא ותירצה דההוא דהתם מיירי בגחלים של יום הכפורים וז"ל הירושלמי תינח קטורת ולבונה אבל גחלים מאי פירוש אמאי פסל את כלן והלא אינו קדושים א"ר בון בר רב כהנא תיפתר בגחלים של יום הכפורים שכמה שהוא חותה את כלן הוא מכניס אבל גחלים של כל יום לא כההיא דתנינן נתפזר הימנה קב גחלים והיה מכבדן לאמה פי' גחלים של יום הכפורים בכלי שחותה בו הוא מכניס להכי הכלי מצרפן אבל מחתה של כסף שאין כליין לא מצרפן להו ואינן קדושים ולכך מכבדן לאמה ומיהו ר' ברוך פי' הירושלמי בענין אחר דבעי למה פסל את כלן והלא אינו צריך לכל הגחלים שהרי נתפזר מהן קב גחלים ואפילו למ"ד כלי מצרף אפילו שאין צריך לכלי היינו למ"ד צירוף דאורייתא דאז הוסיפו חכמים אפילו שאין צריך לכלי אבל למ"ד צירוף דרבנן לא יועיל כלום כדמוכח בפרק הקומץ רבה ומשני בשל יום הכפורים שהיו כלם קדושים דהכל צריך וה"ה דהוה מצי לתרוצי דאיירי במחתה של ד' קבין שמאותה לא נתפזר כלל. ויתכן לומר דכלי אינו מצרף רק הראוי לו ומה שאין צריך לו בו ביום אין בכך כלום אם מפסידו ור"ת תירץ בענין אחר דלכך מכבדן לאמה דכלי שרת אין מקדשן אלא מדעת ולא מקדשי הנך גחלים וקשה דא"כ תיקשי מכאן למ"ד בפרק לולב וערבה כלי שרת מקדשן שלא לדעת. מיהו בפ"ק דמנחות דייק ר' יוחנן מברייתא זאת אומרת כלי שרת מקדשם שלא מדעת ושמא יסבור כההיא ברייתא ויש מפרשים מחתה דכסף אינה קדושה כי אם אותה מחתה שמערה בה ונתפזרו ממנה קב גחלים ומכבדן לאמה איירי במחתה של כסף וקשה לרבי אלחנן דהא מזבח מקדש את הדבר הראוי לו ולא ידענא מאי תיובתיה דהא מוריד גחלים מן המזבח לארץ פליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש משמע דלא שייך בגחלים ראוי למזבח אבל אי קשיא הא קשיא דהא כתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש משמע שהיתה כלי שרת ולא יתכן לומר דוקא דיום הכפורים קדושה דביום הכפורים כתיב וצל"ע:

ועל השרץ בשבת כו'. קשה לי שהרי בריש פרק משילין אמרינן ההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי דרב אשי א"ל רב אשי נקטיה בצוציתיה ואפקיה א"כ אמאי לא יהיה מותר להוציא השרץ לחוץ גם הכא אם נמצא בעזרה מפני הכבוד ומה צריך לכוף עליו פסכתר ודוחק לומר כיון שאינו דר בעזרה הוי כחצר אחרת וצל"ע:

ראש המעמיד היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח. בפרק כיצד צולין מייתי משנה זו ופריך הגמרא מ"ט אמר רב יוסף כדי לביישן רבא אמר מפני החשד מאי בינייהו איכא בינייהו מפנקי אי נמי דקא גדיל שישורא ותמהני על הרמב"ם ז"ל דשבק כל הני טעמי המפורשים בגמרא שהבאתי ובדה מלבו טעם אחר וז"ל היה מעמיד המצורעים שכבר טהרו מצרעתם בשער המזרח כדי שיהיו מזומנים לזרוק עליהם דם האשם ע"כ. ועוד קשה לי מאן יימר לו דמיירי דוקא במצורעין שכבר טהרו מצרעתם הלא אפילו בטומאת קריין או בטומאת מגע שרץ או דבר אחר מיירי והרמב"ם ז"ל גופיה לא זכר כלל טעם זה בחבורו בפ"ז מהלכות תמידין אלא כתב הטעם מפני החשד כרבא וכתבו שם התוספות בשם ר"י ונראה דהאי שער המזרח היינו שער עזרת נשים ואע"ג דאמר בפ"ק דיבמות ובכמה דוכתי דטבול יום אינו נכנס במחנה לויה לא בכל מחנה לויה קאמר אלא מעזרת נשים ולפנים דהכי מוכח במסכת כלים דקתני התם עזרת נשים מקודשת שאין טבולי יום נכנסין לשם והארכתי בזה בחדושי בפרק קמא דהוריות עיין שם ובפרק בתרא דתעניות מפרש המעמדות מה הם וזה לפי שאי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות הצבור הן קרבן של כל ישראל ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה בשעת קרבן לפיכך תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד וחלקו אותם כ"ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולויה ועל כל מעמד ומעמד אחד מהם ממונה על כולם והוא הנקרא ראש המעמד:

מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק כו'. לכאורה נראה שמשנה זו סותרת המשנה דלעיל בסוף פרק אמר להם הממונה קמא מראש ועד סוף ושם כתבתי באורך ע"ש:

שממנו היה מדליק את המנורה של בין הערבים. וא"ת דהכא משמע דנר מערבי דולק תמיד אפילו ביום וכן משמע לעיל בסוף פרק אמר להם הממונה קמא דתנן מצאו שכבו מדשנן ומדליקן כו' ומסתמא מדכתיב להעלות נר תמיד נפקא וכך שנינו בהדיא בספרי תמיד שיהיה נר מערבי דולק תדיר שממנו מדליק את המנורה בין הערבים ואלו בשילהי חגיגה אמרו שלחן כתיב ביה תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד ופרש"י מנורה לא כתיב בה תמיד כלומר תמיד האמור במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר כמו תמיד האמור אצל שלחן אלא תמיד מלילה ללילה כתמיד האמור בעולת תמיד ובחביתי כ"ג אבל ביום לא היה דולק דמערב עד בקר כתיב תן לה מדת השמן שיש בה כדי לידלק מערב עד בקר ע"כ. הרי בהדיא אמר דביום לא היה דולק כבר הקשו התוספות שם זאת הקושיא ועוד הקשו קושיא אחרת על משנתנו דהא שפיר קאמר רש"י דמערב עד בקר כתיב ושיערו חכמים מדתו לחצי לוג משמע דביום לא היה דולק ותירצו דבנר מערבי לא היה בה שמן טפי מבשאר נרות ואפ"ה ממילא מחמת הנס דולק כל היום ובשעה שלא היה הנס היו דולקים אותה בבקר כדי להדליק ממנה האחרות ע"כ. ודבריהם צריך פירוש ור"ל דעל כרחך צריך אתה לומר דתמיד דנרות אכולהו נרות קאי ופירושו בכל לילה ולילה דומיא לעולת התמיד שפירושו בכל יום ויום שהרי שאר הנרות אינן דולקות אלא בלילה בלבד כדכתיב מערב עד בקר דאי אנר מערבי בלבד ופירושו להעלות נר תמיד הנר המערבי א"כ ע"כ צריך אתה לומר דיערוך אותו דבתריה נמי עליה קאי וקשיא רישא אסיפא כתיב להעלות נר תמיד וכתיב מערב עד בקר ועוד אי תמיד דנרות אנר מערבי בלבד קאי למה היו משימין בה שמן חצי לוג כמדת חברותיה בשלמא בשאר נרות דאינן דולקות אלא בלילה בלבד הוצרכו לשער השמן שיספיק בלילות הארוכים ושערו חצי לוג אלא הנר מערבי אם הוא דולק תמיד למה הוצרכו לשום בה חצי לוג בלבד ומה שאמרו שהנר מערבי ממנו היה מדליק ובה היה מסיים לא היה רק על פי הנס שהיה נוהג עד שמת שמעון הצדיק אבל משמת שמעון הצדיק ואילך היה כבה גם הוא כחבריו כדאמרינן ביומא בפרק אמר להם הממונה הטבת חמש נרות קודמת להטבת שתי נרות משמע שכלו היה מטיב שחרית ויליף לה התם מקראי והיינו כשלא היה הנס מתקיים והיה מוצאו שכבה וא"כ איך אפשר לומר שהכתוב שאמר להעלות נר תמיד הוא ע"פ הנס לא יסמוך הכתוב המצוה על הנס בשום מקום וכן פרש"י בהדיא בפרק במה מדליקין ומה שדרשו אותו לפני ה' ולא אחר לפני ה' דמשמע דס"ל דקרא דיערוך אותו לפני ה' אנר מערבי לחודיה קאי ולא על כל הנרות צריך לומר דלא אמרו זה אלא על דרך אסמכתא אבל פשטיה דקרא אכולהו נרות קמיירי. ומה שאמרו שיהא נר מערבי דולק תמיד ואם מצאוהו שכבה מדליקין אותו מיד אינו אלא מדבריהם כדי שידליקו ממנה שאר הנרות וסמכו אותו אקרא דלהעלות נר תמיד על דרך אסמכתא בעלמא. והא דפרש"י בשלהי חגיגה שהבאתי אבל ביום לא היה דולק ר"ל כל הנרות ונקט דולק לשון יחיד משום דקאי אקרא נר תמיד דקאי אכולהו נרות כדאמרן ואף שהוא לשון יחיד. א"נ הא דפירש אבל ביום לא היה דולק ר"ל הנר מערבי לא היה דולק ביום מן התורה דמערב עד בקר כתיב כו' ומה שהיה דולק אפילו ביום אינו אלא מדבריהם אבל אי אפשר לומר שכוון רש"י לומר אבל ביום לא היה דולק הנר מערבי כלל דא"כ יש סתירה חזקה בדבריו מדידיה אדידיה שהרי רש"י גופיה פירש בהדיא בפרק במה מדליקין גבי שממנה היה מדליק ובה היה מסיים שאפילו ביום היה דולק הנר מערבי אלא על כרחך צריך אתה לומר כדפירשתי. כן נראה לי:

ומדליקו ממזבח העולה. נראה בעיני דאינו עיכוב שלא להדליקו אלא דוקא ממזבח העולה אלא מפני שלא היה במנורה נר דולק שכבר הטיב כולם והתורה אמרה אש תמיד תוקד על המזבח ודרשו רז"ל בפרק טרף בקלפי אש שנאמר בה תמיד דהיינו נר מערבי לא יהא אלא ממזבח העולה לכן אמר ומדליקו ממזבח העולה ולא אתא אלא למעוטי שלא ידליקו ממזבח הפנימי ולא מבית הכירים אבל בזמן שיש נר דולק במנורה ומצא המערבי כבה מדליקו מן הדולק וזה מוכרח דאל"כ קשה הא משנה שלמה היא לעיל בסוף פרק אמר להם הממונה קמא מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואח"כ מדשנן את השאר אלמא כל היכא דאפשר מיניה וביה טפי עדיף כן פירש הראב"ד ז"ל בהשגותיו בפ"ג מהלכות תמידין ולא כמו שפירש הרמב"ם ז"ל דאתא אף למעט הדלקתו משאר נרות שבמנורה וצריך לדחוק לדעתו דאע"ג דקתני לעיל במשנה שהבאתי שכבו לשון רבים לאו דוקא דלא קאי אלא אאחת מינייהו דהיינו נר מזרחי אבל נר מערבי לעולם אינו מדליקו אלא דוקא ממזבח העולה. וא"ת היכי דרשי האי קרא אש תמיד תוקד על המזבח לענין מנורה אש שנאמר בה תמיד דהיינו נר מערבי לא יהא נדלק אלא ממזבח העולה והא איצטריך ליה לענין מנין המערכות כדאיתא שם בפרק טרף בקלפי. וי"ל דאפילו לר"מ דאמר בכל יום ד' וביום הכפורים ה' האי קרא דאש תמיד תוקד קרא יתירא הוא ולא אתא אלא למדרש מיניה להדלקת נרות המנורה שתהא מן מזבח העולה דאי למנין המערכות החמש הא מקראי דלעיל מסיק להו על מוקדה אחת ואש המזבח תוקד בו תרתי ואש המזבח תוקד בו תלת האש על המזבח תוקד בו ד' והאש על המזבח תוקד בו ה' דדריש תלתא קראי דיקידה ותרי וו"י דואש המזבח והאש על המזבח ונשאר קרא דאש תמיד תוקד למדרש מיניה לענין מנורה:

היה נוטל את הבזך מתוך הכף כו'. בפרק הוציאו לו תניא כיצד הוא עושה אותו אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו וי"א בשיניו ומעלה בגודלו עד שמגעת לבין אצילי ידיו וחוזר ומחזירה לתוך חפניו וצוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבא. וא"ת והיכי עביד הכי השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן לפני ממ"ה הקב"ה עאכ"ו כדאמר שם בריש הפרק גבי מחתה היכי ליעביד נשקליה בשיניה ונחתיה למחתה השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן כו'. כבר תירצו שם התוספות דהכא אינו אלא מושך הבזך אצלו והבזך אינו מונח באויר אלא על ידו הוא מונח ומושכו אצלו בשיניו כדי לחפון פעם אחרת אבל למשוך למחתה בשיניו ולאחותה מארעא לאו אורח ארעא:

עד שהממונה אומר לו הקטר. נ"ל הטעם כדתניא בתוספתא שאין אדם מבזבז לו גבי ואפילו ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא:

מלא וגדוש. שיהא הבזך מלא ומתוקן ר''ל הבזך שהוא בתוך הכף (והבזך בתוך הכף) כדי שלא תתפזר הקטרת וכבר ביארנו במסכת כריתות (פ''א) שמקריבין הימנו בכל יום משקל מאה דינרין משקל נ' בבקר ומשקל נ' בערב: ומטוטלת. חתיכה קטנה של בגד ולפיכך אמר שהיו ממלאין הבזך קטרת ומכסים [אותה] במכסה ונותנין על המכסה מלמעלה מפה קטנה מאד כמין חתיכת בגד ונותן הבזך כולו אל תוך הכף ונוטל הכף בידו ועושה בו מה שיתבאר בפרק. של אחר זה: כבר נתבאר בסוף עירובין (דף קד:) מאיזה מקום מן העזרה מוציאין שרץ שנמצא במקדש בשבת ובאיזה מקום מניחין אותו עד מוצאי שבת אבל כופין עליו קדירה תרגום סירותיו פסכתרותיה והאחד קרוי פסכתר וכבר נתבאר ברביעי מכפורים (דף מג:) שהמחתה שגורפין בה האש היתה מחזקת (כד' סאים) ומחתה של זהב שמרימין בה היתה של שלש קבים אומר בכל יום חותה בשל ד' קבין ומערן לתוך של ג' קבין והרי הוא מפזר כקב גחלים בלי ספק וכשאינו יום שבת משליכים הגחלים הנופלים בקרקע (אל המוצא היוצא מן המזבח) אל נחל קדרון ולתך מדה מחזקת ט''ו סאה וכבר ביארנו שיעור סאה במנחות (דף עז.): כבר נתבאר בתענית (דף כז.) המעמדות מה הם ואומר שראש מעמד המעמדות באותה שבת כששומע קול המגריפה מעמיד המצורעים שכבר טהרו מצרעתם בשערי המזרח כדי שיהיו מזומנים לזרוק עליהם דם האשם כמו שיתבאר בסוף נגעים: החלו עולים. כבר ביארנו בפרק השלישי שהוא מטיב החמש נרות ויוצא ואחר כך ישוב ויטיב שתי נרות הנשארים ונתבאר שם שהנרות שכתוב עליהן ו' ז' הם הנה שמניח לאחרונה אם מצאם כבויים הרי זה מדליקם ומטיב שלש נרות מהסמוכים אליהם ומניח שתי הנרות המערביות עד שישוב והם שכתוב עליהם א' ב' לפיכך אמר כאן אם מצא עכשיו כשחזר אלו הב' נרות דולקין היה מתקן האחת שכתוב עליה ב' והיא המזרחית לעומת האחרת שכתוב עליה א' ומניח שכתוב עליה א' כמו שהוא ר''ל שלא יכבה אותו וידליק אותו שנית אלא מתקנו ומוציא הפתילה ומוסיף שמן והדומה לזה לפי שמן המערבי והוא שכתוב עליו א' כמו שבארנו ידליק שאר הנרות בין הערבים ולפיכך אם מצא נר מערבי שכבר כבה אז מדשנו ונותן בו פתילה ומדליק אותו ממזבח העולה ולא מן הנרות לפי שזה נר מערבי והוא שכתוב עליו א' מדליק ממנו שאר הנרות לכשיכבו והוא כשיכבה אין מדליקין אותו אלא ממזבח העולה וכבר נתבאר בשלישי שכוז שיש בו דישון המנורה נותן אותו על מעלה שניה של אבן שהיא לפני המנורה ונוטלו משם ומוציאו: כבר ידעת שמזבח הקטורת הוא מזבח הזהב שבהיכל שהוא באמצע בין השלחן ובין המנורה כמו שציירנו במנחות וכמו שנצייר במדות: ופירוש מרדדן שיציע ויפרוש אותו במזבח: כבר הקדמנו בפרק שלפני זה שהבזך מלא מן הקטרת יש בכף דבר מועט והוא נותן אותו דבר מועט מן הקטרת בחפניו של מקטיר וכן הקדמנו שהמקטיר הקטרת לא הקטיר אותה קודם לכן אמרו לא שנה אדם בה ולפיכך אמר כאן מלמדים אותו הזהר שלא תתחיל מלפניך כדי שלא יתיז הקטרת לידו וישרפנה: מרדד. פורש הקטרת על האש: ומה שאמר פרשו העם והקטיר הוא שיצאו כל הכהנים מבין האולם ולמזבח כמו שיתבאר בתחלת כלים והוא מה שאמרו ופורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה ואין חייבין בזה אלא בקטרת שבכל יום אבל בקטרת של יוה''כ ר''ל שמקטירין אותו בקדש הקדשים אין חייבין בני אדם לצאת מבין האולם ולמזבח אלא מן ההיכל בלבד וראוי שתדע שבשעה שיבא בדם חטאת הנעשית בפנים לזרוק מדמה בפנים וזה יהיה בדם כהן משיח ופר העלם דבר ושעירי עבודה זרה שהם גם כן פורשים מבין האולם ולמזבח כמו בשעת הקטרה ולמדנו כל זה ממה שנא' (ויקרא טז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד אמרו אתיא כפרה כפרה מיו''כ איזו כפרה שתהיה בקדשים פורשין מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בצום כפור בלבד שהם מהיכל פרשי מבין האולם ולמזבח לא פרשי לפי שהוא נסתר מהם מבית קדשי הקדשים וא''א לבא שם לפיכך אין מזהירין בני אדם שלא יבא שום אדם שם וכבר בארנו בגמ' יומא סדר הקטרת התמיד של כל יום והסמוך לו ואמרו שהיא קבלה משומרה ואע''פ שהיא קבלה הביאו לראיה ענינים כדי לסייע אותו סדר וזו היא תורף דבריהם בזה מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטרת ומערכה שניה של קטרת קודמת לסדור שני גזרי עצים וסדור שני גזרי עצים קודמת לדישון מזבח הפנימי דישון מזבח הפנימי קודם להטבת ה' נרות והטבת ה' נרות קודמת לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודמת לקטרת והקטרת קודם לאברים ואברים למנחה ומנחה לחביתים וחביתים לנסכים ונסכים למוספים ומוספים לבזיכים ובזיכים לתמיד של בין הערבים שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם וסדר הזה כולו הוא על דעת אבא שאול והוא שאמר שבזריקת דם התמיד על המזבח יפסיק בין הטבת החמש נרות ובין הטבת שתי נרות כמו שזכר כאן אבל חכמים אומרים שבהקטרת הקטרת היה מפסיק והיה זורק דם התמיד ומטיב ה' נרות ומקטיר קטרת ואח''כ מטיב שתי נרות והלכה כחכמים וכבר נתבאר בשלישי ממסכת זו שאחר שחיטת התמיד מדשנין מזבח הפנימי ועם דישון מזבח הפנימי מדשנין המנורה וכן נתבאר בפרק הרביעי שאחר זריקת הדם מנתחין נתחין ומביאין אותם לכבש ומה שאמר זה בהש''ס המעלה אברים רצה לומר העלאת אברים מן הכבש למזבח ומבואר הוא כי מה שאמר מנחת ר''ל מנחת נסכים והיא נקראת במסכת זו מנחת סולת ומה שאמר נסכים רצה לומר נסכי יין אחר כך הכניס בסדר התמיד סדר עבודת שבת ולפיכך זכר מוספין ושתי בזיכי לבונה של לחם הפנים וכבר בארנו בחמישי מפסחים (דף נט.) שאינו מותר להקריב קרבן אחר התמיד של בין הערבים אלא פסח שנאמר בו שאינו נשחט אלא בין הערבים ואלו שני גזרי עצים אי אפשר שלא יביאו אותם עם התמיד מוסף על עצי המערכה שנאמר (ויקרא ו) ובער עליה הכהן עצים ומיעוט הרבה שנים אבל בתמיד של בין הערבים בלבד יהיו שני גזרי העצים האלו בידי שני כהנים ולא יעלה אותם כהן אחד שנאמר (שם א) וערכו עצים ואמרו ז''ל כ''מ שאמרו וערכו על תמיד של בין הערבים הוא כמו שזכרנו כבר בשני מיומא (דף כו:) וכן אמרו [יומא כו.] אין מפייסין לתמיד של בין הערבים אלא כהן

אין פירוש לקטע זה