דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 219ימים לסיום הש״ס

תמיד כז ע"א - פירוש שטיינזלץ

"פרחי כהונה"? אמרי [אומרים] חכמים בהסבר הדברים: אכן אין [כן] ראויים הדברים להישנות כך, וטעם הדבר, התם [שם, בתחילת משנתנו] שמדובר בה בכהנים השומרים בבית אבטינס ובבית הניצוץ, שלא מטו [באו] עדיין לכלל אפשרות למעבד [לעבוד] עבודה במקדש שכן לא היו השומרים אלא אלה שעדיין לא הגיעו לגיל העבודה (שהרי אלה שהגיעו לכך אינם מסתפקים בשמירה אלא רוצים לעבוד עבודה גמורה) ולכך קרי להו [קורא להם] התנא בכינוי "רובים" (נערים), ואולם הכא [כאן, בהמשך משנתנו] שמדובר בכהנים הישנים בבית המוקד, דמטו להו למעבד [שכבר באו להם לעבוד, שהריהם מכלל הראויים לעבודה] עבודה במקדש — קרי להו [קורא להם] התנא בכינוי "פרחי כהונה".

א כדברי משנתנו (הפותחת את מסכתנו) בענין שמירת הכהנים בשלושה מקומות במקדש, כך הם גם דברי המשנה הפותחת את המסכת הבאה, מסכת מידות, ושנינו שם עוד שאף הלוים היו בין שומרי המקדש. שכן תנן התם [שנינו שם]: בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש: בבית אבטינס, ובבית הניצוץ, ובבית המוקד.

והלוים שומרים בעשרים ואחד מקומות במקדש. וכך נתחלקו משמרות לויים אלה: חמשה משמרות — מופקדים על שמירתם של חמשה שערי הר הבית. ארבעה משמרות לויים — מופקדים על שמירת ארבע פנותיו של הר הבית מבפנים לחומת הר הבית. ועוד חמשה משמרות לויים — מופקדים על שמירתם של חמשה שערי העזרה. ועוד ארבעה משמרות לויים — מופקדים על שמירת ארבע פנותיו של העזרה מבחוץ לחומת העזרה. ומשמר אחד של לויים — הריהו מופקד על השמירה בלשכת הקרבן (מקום שהייתן של הבהמות העומדות להקרבה, וכבר נבדקו אם אין בהן מום הפוסלן להקרבה), ומשמר אחד של לויים — מופקד על השמירה בלשכת הפרוכת (מקום אריגתה של הפרוכת), ועוד משמר אחד של לויים — על השמירה לאחורי בית הכפורת (השטח שבין קודש הקדשים ובין החומה המערבית של הר הבית).

ודנים בדין זה של שמירת הלויים בעשרים ואחד מקומות במקדש: מנהני מילי [מנין אלה הדברים, מה מקורם בתורה]? אמר רב יהודה מהעיר סורא, האמורא, ואמרי לה [ויש האומרים אותה אימרה] כי במתניתא תנא [בברייתא היא שנויה], ומדברי תנאים היא: דכתיב [שכן נאמר] בחלוקה של הלויים השומרים בשערי המקדש ("למחלקות לשוערים", דברי הימים א, כו, א) בימי דוד (לצורך עבודתם במקדש, לכשיבנה על ידי שלמה בנו): "למזרח הלוים ששה, לצפונה לוים [ליום] ארבעה, לנגבה לוים (ליום) ארבעה, ולאסופים שנים שנים. לפרבר למערב ארבעה למסלה שנים לפרבר (שם, יז—יח).

אמרי [אומרים] בתהיה על הסבר זה: והרי הני [אלה] משמרות הלויים המנויים במקרא זה עשרים וארבעה הוו [היו] מספרם הכולל (במזרח — ששה, בצפון ובדרום — ארבעה וארבעה, לאסופים — שנים ושנים שהם ארבעה, הרי אלה שמונה עשר. ועוד ששה לפרבר למערב. הרי מספרם הכולל הוא עשרים וארבעה)! אמר אביי בהסבר הדברים: הכי קאמר [כך הוא, הכתוב אומר, זו כוונתו]: לאסופים — שנים שהם (שנים) בלבד, שאין זה אלא כפל לשון, כמצוי בכתובים.

ומקשים על תשובת אביי: והרי אכתי [עדיין], אף לפי הסבר זה, עדיין עשרין ותרי הוו [עשרים ושנים משמרות לויים היו], ולא עשרים ואחד! ומתרצים: היאך [זה] המשמר של הפרבר — שומר חד הוה [אחד בלבד היה], וזה שנאמר בכתוב "שנים לפרבר" — כי לוי אחרינא [אחר] שאינו שומר, על מנת להיות עם השומר בצוותא [ביחד] הוא דאזיל ויתיב גביה [שהלך וישב אצלו], ובמה נתייחד דווקא לוי זה שהוא צריך לצוותא ולא השאר — משום דקאי אבראי [שהיה עומד, ניצב על משמרתו בחוץ], ואולם בשאר המשמרות לא היה צריך צוותא שכן מקומות השמירה היו סמוכים זה לזה והיו השומרים סמוכים איפוא זה לזה.

ומבררים עוד: מאי [מה פירוש] הכתוב "לפרבר"? אמר רבה בר רב שילא: מלה זו הריהי צירוף שתי מילים ארמיות, כמאן דאמר [כמי שאומר]: כלפי בר [חוץ].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: אכן לעולם עשרים וארבעה משמרות היו אלה, כדכתיב [כמו שאכן נאמר] בכתוב זה, ואולם תלתא מינייהו [שלשה מתוכם] — משמרות של כהנים היו, ועשרין וחד [ועשרים ואחד] המשמרות האחרים — של לוים.

ותוהים על הסבר זה: והא הכא [והרי כאן, בכתוב זה], משמרות לוים הוא דכתיב [שנאמר] בו במפורש ("למזרח הלוים..."), ואין הכהנים נזכרים בו, והרי איפוא שכל עשרים וארבעה המשמרות כולם היו של לויים! ומשיבים: אף הכהנים נזכרים בכתוב זה, שכן בכלל הלשון "לויים" האמור בו כלולים אף הכהנים, וכשיטת ר' יהושע בן לוי, שכן אמר ר' יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות במקרא נקראו הכהנים "לוים", וכתוב זה הוא אחד מהן, ויש ממנו ללמד על השאר — "והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי..." (יחזקאל מד, טו), הרי שהכהנים נקראים אף בשם "לוים".

ב ומבררים עוד דברי משנה זו שבמסכת מדות, שנינו בה כי חמשה משמרות לויים — מופקדים על שמירת חמשה שערי הר הבית, וארבעה משמרות נוספים — על ארבעה פנותיו מתוכו,

ועוד חמשה משמרות — המופקדים על שמירת חמשה שערי העזרה, ועוד ארבעה — המופקדים על שמירת ארבעה פנותיו מבחוץ. ושואלים: מאי שנא [במה שונה, מיוחד] הוא הר הבית — דעבדינן [שעושים אנו] את שמירתו מתוכו, ומאי שנא [ובמה שונה, מיוחדת] היא העזרה — דעבדינן [שעושים אנו] את שמירתה מבחוץ?

אמרי [אומרים] בתשובה: בשמירת הר הבית, דאי תמה ובעי מיתב [שאם התעייף השומר שם מהעמידה הממושכת על רגליו, ורוצה לשבת, לנוח] — הריהו יתיב [יושב], שהרי מותרת הישיבה בהר הבית, לכך אמרינן [אומרים אנו, נקבעה הלכה] כי שמירתו מתוכו. מה שאין כן בעזרה, דאי תמה ובעי למיתב [שאם התעייף, ורוצה לשבת, לנוח] — לא מצי יתיב [אינו יכול לשבת], שהרי אמר מר [החכם]: אין הישיבה בעזרה מותרת אלא למלכי בית דוד בלבד, לכך אמרינן [אומרים אנו, נקבעה הלכה] כי שמירתו מבחוץ, שאם יתעייף יוכל להתיישב.

ג עוד אמר מר [החכם] במשנה זו כי חמשה משמרות היו מופקדים על שמירת חמשה שערי עזרה, ותוהים: והאם חמשה שערים הוא דהוי [שהיו] בחומת עזרה?! ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במסכת מדות כי שבעה שערים היו בחומת העזרה, שלשה בצפון, ושלשה בדרום, ואחד במזרח, ואם כן ראוי היה להעמיד משמרות בכל שבעת השערים!

אמר אביי בתשובה: אף שאכן שבעה שערים הם, אין שומרים אלא בחמישה מהם, כי תרי מינייהו [שניים מהם מהשערים הללו] שער הניצוץ ובית המוקד לא היו צריכי [צריכים] שימור על ידי משמרות לויים, שכן שמרו בהם הכהנים, כמבואר במשנתנו. רבא אמר תירוץ אחר: אין להביא סתירה ממשנה זו לענין מספרם של שערי העזרה, כיון שמחלוקת תנאי [תנאים] היא באשר למספרם של השערים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בסדר המינויים במקדש, אין פוחתין משלשה עשר גזברין ומשבעה אמרכלין. ר' נתן אומר: אין פוחתין משלשה עשר גזברין, כנגד שלשה עשר שערים שהיו בבית המקדש. ומעתה כאשר דל [טול, הפחת] ממספר זה של השערים את חמשה השערים של הר הבית — פשו להו תמניא [נשארו להם שמונה] שערים שבעזרה. אלמא [הרי איפוא], מכאן נלמד כי שיטות שונות יש בדבר איכא [יש] תנא שאמר כי תמניא הוו [שמונה שערים היו] בעזרה, ואיכא [ויש] תנא שאמר כי שבעה היו בעזרה, ואיכא [ויש] תנא שאמר כי חמשה שערים הוו [היו]. ומשנתנו כשיטה שחמישה שערים היו.

ד ושבים לבירור דברי משנתנו, שנינו בה כי הכהנים הישנים בבית המוקד לא היו ישנים בבגדי קדש אלא היו פושטים את בגדיהם ומקפלים אותם ומניחים אותם תחת ראשיהם. ומדייקים בדברים: דווקא מעשה שינה הוא שלא עשו הכהנים בהיות בגדיהם עליהם (ומשום החשש שיפיח הישן תוך שנתו, והרי זה גנות לבגדי הכהונה שעליו), אבל מעשה אחר הנעשה בהקיץ, וכגון ההילוך בבגדים הללו — היו מהלכים, אף שאין זה לצורך עבודה במקדש. ומעתה שמעת מינה [שומע, לומד אתה ממנה], כי בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן!

אמרי [אומרים] בדחיית הראיה: אין לדייק כן, שהרי ניתן לומר כי הוא הדין שאפילו ההילוך בבגדי כהונה נמי [גם כן] לא הותר לכהנים שלא לצורך עבודה, ויכול היה התנא במשנתנו להשמיענו אכן דבר חידוש גדול יותר שאף לא היו מהלכים בהם, והא דקתני [וזה ששנינו] כי לא היו ישנים בהם — משום דבעי למיתנא סיפא [שרצה התנא לשנות את הסוף, את המשך דבריו]: אלא פושטין היו את בגדיהם ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן לפני השינה, משום כך קתני רישא נמי [הוא שונה תחילת דבריו גם כן] שלא היו ישנים בבגדי כהונה.

ותוהים: והא גופה קא קשיא [והרי לפי זה דברי המשנה עצמה קשים, סותרים דחייה זו], שהרי שנינו בה: ומניחין הכהנים אותן (את בגדי הכהונה) תחת ראשיהן, ומשמשים איפוא הבגדים להם ככר לשינה — שמע מינה [למד מכאן] כי בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם! ודוחים: אימא [אמור] כך בכוונת דברי המשנה הללו: ומניחים אותם לא תחת ראשיהם, אלא נגד ראשיהם, מן הצד.

אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן, מתוך תירוץ זה] כי כשם שמותר להניח את בגדי הכהונה בצד ראשי הכהנים הישנים, אף תפילין שחלץ אותם אדם מעליו בשעה שהולך הוא לישון, והניחם מן הצד לראשו, ולא תחת ראשו ממש — שריין [מותרים] לעשות כן, ולא חיישינן דלמא מיגנדר ונפיל עלייהו [ואין אנו חוששים שמא יטלטל מצד לצד תוך כדי שנתו, ויפול עליהם], ויביאם בכך לידי גנות.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר בכוונת דברי משנתנו שמונחים בגדי הכהונה לא תחת ראשי הכהנים אלא כנגד ראשיהן, דאי אמרת [שכן אומר אתה] שהניח את הבגדים תחת ראשיהן ממש, יש להקשות: נהי [אמנם] אף אם נאמר כי ניתנו בגדי כהונה ליהנות בהן, ואולם תיפוק ליה [יצא לו] שאסור הדבר משום איסורא [איסור] כלאים שבבגדי כהונה, שלא הותר לבישת בגדים אלה שיש בהם כלאים אלא בשעת העבודה!

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - א

ומשנינן: אמרי, אין הכי נמי, דלאו היינו הך הם.

התם, בשומרי בית אבטינס ובית הניצוץ, דעדיין לא מטו למעבד עבודה במקדש - שלא שמרו שם אלא קטנים הפחותים מי"ג שנה - קרי להו "רובים". ד"נער", מתרגמינן "רביא".

אבל הכא, בכהנים שהיו ישנים בבית המוקד, דכבר גדולים הם, ומטי להו למעבד עבודה [שהרי לשם כך ישנו בבית המוקד, בשביל שיהיו מזומנים למחר לעבודה], קרי להו "פרחי כהונה" [1].

תנן התם: בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש - בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד.

והלויים שומרים בכ"א מקומות.

בחמשה מקומות - על חמשת שערי הר הבית.

בארבעה מקומות - על ד' פנותיו של הר הבית.

ותשע שמירות אלו היו מבפנים הר הבית.

ובחמשה, על חמשת שערי העזרה.

ובארבעה, על ארבע פנותיו.

ותשע שמירות אלו היו מבחוץ לעזרה.

ושאר שלשת המקומות היו:

אחד בלשכת הקרבן [היא לשכת הטלאים, או שהיתה לשכה מיוחדת לבקר בה את הקרבנות ממומין. רא"ש].

ואחד בלשכת הפרוכת [שהיו אורגין שם את הפרוכת].

ואחד בלשכה שאחורי בית הכפורת [קדש הקדשים].

והוינן בה: מנא הני מילי דכ"א מקומות הוו?

אמר רב יהודה מסורא, ואמרי לה, במתניתא תנא: נפקא לה ממנין הלויים ששמרו במשכן בימי דוד. דכתיב התם, "למזרח, הלויים ששה. לצפונה, ליום [2] ארבעה. לנגבה, ליום ארבעה. ולאסופים שנים שנים. לפרבר למערב - ארבעה למסלה, שנים לפרבר". [ולהלן יתבאר לשון הכתוב]. ומדהוו כ"א לויים, שמע מינה דבכ"א מקומות שמרו. שאם במקום אחד, לא צריך כולי האי. ואם בשביל שתהיה השמירה בצוותא, הוי סגי בשני שומרים.

ומקשינן: אמרי, והא הני הלויים השומרים המנויים בקרא - כ"ד הוו!? [3] ששה במזרח, וארבעה בצפון, וארבעה בדרום, וארבעה במקום הקרוי בית האסופים [כדכתיב "שנים שנים"], וששה במערב, כדכתיב "לפרבר למערב - ארבעה למסלה, שנים לפרבר". כלומר, ששה שמרו כלפי הפרבר שמבחוץ, למערב. ארבעה במסלה [בסוף הבית למערב], ושניים בפרבר [בצד מערב, מבחוץ]. רא"ש.

אמר אביי: הרי קאמר קרא: "לאסופים שנים". ולא ארבעה כדקאמרת. והא דכתיב "שנים שנים", אינו אלא כפל לשון. שכן הדרך, לכפול את הלשון בסוף הפסוק [4].

ושוב מקשינן: ואכתי עשרין ותרי הוו, ואמאי תנן "כ"א מקומות"?

ומשנינן: היאך שמירה דפרבר - חד מקום בלבד הוי. והא דכתיב ביה "שנים לפרבר", היינו משום דלוי אחרינא נוסף שם, וכדי להיות בצוותא הוא דיתיב גביה דשומר שהיה שם, משום דהפרבר קאי באבראי, שאינו סמוך לשאר המקומות ששמרו בהם, ולכן לא ישב שם לוי אחד שומר לבדו.

אבל בכל יתר המקומות שמר לוי אחד בלבד, ולא הוצרכו לצוותא. משום שכמה שמירות היו בכל צד, והיו סמוכים זה לזה.

ומבארינן: מאי "לפרבר"?

אמר רבה בר רב שילא: כמאן דאמר בנוטריקון, "כלפי בר". כלומר מבחוץ.

ואיבעית אימא: לעולם עשרים וארבע מקומות הוו התם, כדכתיב בהאי קרא. ו"שנים שנים" דכתיב באסופים, לעולם ארבעה הוי. וכן ב"פרבר" שני מקומות היו, ולא כדשנינן לעיל. אלא דבתלתא מקומות מינייהו, הויא שמירה דכהנים [5]. ורק בעשרין וחד מקומות, הויא שמירה דלויים [6]. [אבל ביותר משלשה, ליכא לאוקמא בכהנים. שהרי לא מצינו בהם יותר משלש שמירות. כדדרשינן לעיל, "שומרי", "משמרת", "למשמרת"].

ושוב מקשינן: איך אמרת דשמירת הכהנים הויא מכלל עשרים וארבע השמירות? והא הכא בקרא, "לויים" הוא דכתיב!?

ומשנינן: אף כהנים הם בכלל לוים, כדרבי יהושע בן לוי.

דאמר רבי יהושע בן לוי: בכ"ד מקומות נקראו הכהנים "לוים". וזה אחד מהן - "והכהנים הלוים בני צדוק"! ואף קרא דמייתי לעיל, אחד מאותם מקומות הוא.

שנינו לעיל: והלוים בכ"א מקומות. חמשה, על חמשה שערי הר הבית. וארבעה, על ארבע פנותיו - מתוכו. חמשה, על חמשה שערי העזרה. וארבעה, על ארבע פנותיו - מבחוץ.

והוינן בה: מאי שנא הר הבית דעבדינן לשמירתו מתוכו ולפנים, בין בשעריו ובין בפינותיו, ומאי שנא עזרה דעבדינן לשמירתה מבחוץ לה, בין בשעריה ובין בפנותיה?

אמרי: הר הבית, דאי תמה [עייף] השומר מלעמוד ובעי למיתב, מצי יתיב, שהרי הותרה בו ישיבה - עבדינן לשמירה מתוכו. אבל עזרה דאי תמה השומר ובעי למיתב, לא מצי יתיב, דהא אמר מר: אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. הילכך עבדינן לשמירה מבחוץ.

אמר מר: ה' - על ה' שערי העזרה.

ורמינהי: תנן: ז' שערים היו בעזרה. ג' בצפון וג' בדרום. ואחד במערב! ואמאי לא שמרו בכל ז' השערים, אלא בחמשה מהם בלבד [7]?

אמר אביי: תרי שערים מינייהו - לא צריכי שימור! והם שער הניצוץ ובית המוקד. שהרי שמרו שם הכהנים מלמעלה, ולא הוצרכו לשמירת הלוים [8].

רבא אמר: פלוגתא דתנאי היא במנין שערי העזרה.

דתניא: אין פוחתין במקדש מי"ג גזברין [שוערין], ומז' אמרכלין שהיו ממונין על הכל, ואף על הגזברין.

רבי נתן אומר: למה אין פוחתין מי"ג גזברין? - משום שהם כנגד י"ג שערים שהיו במקדש!

דל חמשה שערים דהר הבית, ופשו להו תמניא שערים דעזרה.

אלמא, איכא תנא דאמר תמניא הוו. ופליג אתנא דמתניתין דמדות דקאמר "שבעה שערים היו לעזרה". והכי נמי, איכא תנא דאמר דחמשה שערים בלבד הוו לעזרה.

והיינו תנא דמתניתין, דאמר: "הלוים שומרים בכ"א מקומות". ושלש שיטות תנאים איכא בזה.

שנינו במתניתין: לא היו ישנים בבגדי קדש. אלא היו פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהם!

ודייקינן: שינה הוא דלא הותרה בבגדי כהונה. שמא יפיח בהן וגנאי הוא לבגדי קודש. אבל בהילוך הותרו. ומהלכין הכהנים בהם, אף שלא בשעת עבודה.

שמעת מינה: בגדי כהונה, ניתנו ליהנות בהן! ואין עוברים הכהנים בהנאת לבישתם שלא בשעת עבודה משום מעילה. משום דלב בית דין מתנה עליהם בשעה שהקדישום, שיקדשו על מנת שיהנו כהנים בלבישתן [9].

ודחינן: אמרי, לאו ראיה היא מהכא. דלעולם, הוא הדין דאפילו הילוך בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה, נמי לא הותר. והא דקתני "לא היו ישנים בהן", לאו דוקא בלבישה בשעת שינה נאסרו, אלא אף כשהם ניעורים. ומשום דבעי למיתנא סיפא "אלא היו פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן", לאשמועינן דלא חיישינן שיפיחו בהן מאחר ופשטום [רש"י יומא סט.], קתני נמי רישא "לא היו ישנים".

ושוב מוכחינן: והא אף מדינא דסיפא מוכח דניתנו ליהנות לכהנים. דהא קתני מיהת, "ומניחין אותן תחת ראשיהן". ואף זו הנאה היא. שהרי משתמשים עמם ככסת. שמע מינה: בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם!

אמר רב פפא: אף זו אינה ראיה. דלאו תחת ראשיהם ממש הניחום, אלא אימא "נגד [ליד] ראשיהן" [10]!

אמר רב משרשיא: שמע מינה מתירוצא דרב פפא, דתפילין מן הצד שריין! שבשעה שהולך לישון וחולץ את תפיליו, מותר לו להניחם תחת מראשותיו בין הכר והכסת, שלא מתחת ראשו ממש, אלא לצד הראש. ולא חיישינן דילמא מיגנדר [מתהפך] בשנתו, ונפיל עלייהו, ויהיו תחת ראשו, ויבואו לידי בזיון [11].

וקל וחומר הוא. מה בגדי כהונה, ששכיבה עליהם אסורה מדאורייתא משום מעילה, ואפילו הכי מותר להניחם כנגד הראש, ולא חיישינן דלמא מיגנדר ונפיל עלייהו, ואתי לידי איסור דאורייתא - תפילין, שאף אם מיגנדר ונפיל עלייהו אינו אסור אלא מדרבנן, משום בזיון תפילין, כל שכן דלא גזרינן בהו לאסור הנחתן מהצד.

ומוכחינן כדברי רב פפא: הכי נמי מסתברא, ד"תחת ראשיהן" דקתני, היינו כנגד ראשיהן, ולא תחתם ממש. דאי אמרת תחת ראשיהן ממש, וכדאמרת "בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן", אכתי קשיא. דנהי דניתנו ליהנות בהן, וליכא בזה משום מעילה, מיהו תיפוק ליה דאסור לשכב עליהן משום איסורא דכלאים, דאיכא בבגדי כהונה [12].

ולא הותר איסור זה אלא לעבודה [13]. ובהכרח דנגד ראשיהן הניחום ולא תחתיהם.

הערות

[1] כן כתב המפרש. ויעויין לעיל (כה ב הערה 9) בדעת החולקים.

[2] והא דכתיב בצפון ודרום "ליום", פירושו, שיהיו פני השומרים לצד מזרח כי משם מתחיל היום להאיר. וגזירת הכתוב היא. אי נמי, כדי לשמור על שער המזרח. שעיקר השמירה היא מחמתו, משום שמשמש לכניסה ויציאה של רוב הבאים למקדש. רא"ש. והראב"ד פירש ד"ליום" היינו שישמרו שם כל היממה, בין ביום ובין בלילה. אבל בשאר מקומות לא שמרו אלא בלילה. (ויעויין לעיל כה ב בהערה 3).

[3] ומכאן הקשה המשנה למלך לדברי הסמ"ג שהובאו לעיל (כו ב הערה 1), שכתב דהיו הלויים שומרים יחד עם הכהנים באותם ג' מקומות. דלדידיה, מאי מקשינן "הני כ"ד הוו" אמתניתין דקתני "והלויים בכ"א מקומות"? והא מתניתין לא איירי אלא במקומות ששמרו הלויים לבדם. וכתב, דאף לדעת הסמ"ג לא היו הלויים שומרים שם. אלא היו משרתים את הכהנים ששמרו שם. ולהכי מקשינן שפיר, דהא קרא לא איירי אלא משומרים, וכתיב דכ"ד הוו.

[4] מפרש. והרא"ש פירש, דהכי קאמר קרא: "ולאסופים" שהם "שנים" (שני מקומות) - שומרים "שנים" היו.

[5] ולדעת תוספות שהובאה לעיל (כו ב הערה 1) צריך לומר, דאף שהיו בסך הכל כ"א מקומות, מונה פעמיים את שלשת המקומות ששמרו הכהנים והלוים יחד. שכל מקום מהם נחשב לשתי שמירות. רא"ש.

[6] וששה שבמזרח היו: שנים בשתי הפינות המזרחיות של הר הבית, ושנים בשתי הפינות המזרחיות של העזרה, ואחד בשער המזרח שבהר הבית, ואחד בשער נקנור שבעזרת ישראל. וארבעה שבצפון היו: בשער טדי שבהר הבית, ובשער הניצוץ שבעזרה, ובשער בית המוקד שבעזרה, ואחד בלשכת הקרבן או בלשכת הפרוכת שאחד מהם היה בצפון. וארבעה בדרום: שנים בשני שערי חולדה שבהר הבית, ושנים בשני שערי העזרה שבדרום, שער הניצוץ ושער המים. וששה במערב: שנים בשתי הפינות המערביות של הר הבית דהיינו "שנים לפרבר", ושנים לשתי הפינות המערביות של העזרה, ואחד אחורי בית הכפורת, ואחד בשער המערבי של הר הבית, הקרוי שער קיפונוס. וארבעה שבאסופים [דהיינו לשכות שנוספו על פי הנביא, וכתיב "שנים שנים לאסופים", משום שקודם נתוספו שתי לשכות ואחריהן עוד שתיים] היו: אחד בלשכת הקרבן או לשכת הפרוכת. ועוד שלשה מקומות ששמרו בהם כהנים. כן נראה מדברי הרא"ש. ושמירת הלוים בבית אבטינס לא נחשבה במנין הכ"א, משום שכבר נכללה באחת מן הפינות. רא"ש. ולדברי המפרש, לא היתה שם שמירת הלויים כלל. וגם לא בבית המוקד ובבית הניצוץ. ובמקום שני אלו מנה את שני שערי הקרבן.

[7] והקשה הרא"ש לדעת רבינו תם (שהיא כדעת הסמ"ג) דכ"א מקומות הם מלבד ג' המקומות ששמרו הלויים עם הכהנים, מאי פריך? והרי שמרו בכל שבעת השערים. אלא שבית המוקד ובית הניצוץ לא נמנו, משום ששם לא שמרו לבדם. ולמאי דפירש המשנה למלך בדעת הסמ"ג (הובא לעיל בהערה 3), אתי שפיר.

[8] ומכאן הקשה הבאר שבע, לדברי הסמ"ג. שכתב דאף בג' מקומות ששמרו הכהנים שמרו נמי הלוים. וכן כתב הב"ח בריש מדות, דלא יתכן בדעת אביי לומר כהסמ"ג. אלא דכבר כתב המשנה למלך דלא קשה מידי. דהסמ"ג יפרש כמו שפירש רבינו שמעיה בריש מדות [וכן כתב הרא"ש], דהשניים דלא בעו שימור הם שני שערי הקרבן שהיו בצפון העזרה ובדרומה. שאותו שבצפון היה בין שער הניצוץ לבית המוקד, שהיתה בהם שמירה. ואותו שבדרום היה בין שער הדלק לשער המים, שאף הם היו שמורים. וכיון שהיתה שמירה בסמוך להם משני צידיהם, לא הוצרכו לשומרם.

[9] כן כתב המפרש. ונראה דהוא על פי דברי הגמרא בקידושין נ"ד. שהיו מתנין כן, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ואינם יכולים להפשיטן מיד בגמר העבודה, שלא ישהו עליהן אפילו כהרף עין. אכן נחלקו בזה רש"י ותוספות שם ס"ו. דמרש"י נראה, דמהאי טעמא הותרה לגמרי מעילה בבגדי כהונה. וכן נראה מדבריו ביומא דף ס'. אבל תוספות שם כתבו, דמהאי טעמא לא התירו אלא סמוך לזמן העבודה. אבל מיד כשיכולין לפושטם, היו צריכין להפשיטן. וכל שכן דללובשם לכתחלה שלא בזמן עבודה אסור. וכן כתבו ביומא שם. ולדבריהם, צריך עיון בדברי הגמרא כאן. דהרי הכא קאמר דאי ניתנו ליהנות, מותרין בשכיבה אף שפשטן. והתוספות ישנים שם כתבו, דלאו משום "לב בית דין מתנה" הותרו. דלא שייך משום זה לומר שנתקדשו לחצאין. אלא כיון דניתנו להנות בשעת עבודה, לא קרינן בהו קדשי ה', ולית בהו מעילה.

[10] והרמב"ם בפרק ח' מהלכות בית הבחירה הלכה ו', פסק כרב פפא, דהיו מניחין אותן כנגד ראשיהם, ולא תחתיהם. ואף דפסק ד"בגדי כהונה ניתנו להנות בהן", איכא למימר דדוקא דרך לבישה הותרו. כסף משנה שם. והמהר"י קורקוס כתב, דלפי הטעם ד"לא ניתנה תורה למלאכי השרת", לאחר שפשטום אסור לחזור וללובשם שלא בשעת עבודה. עוד כתב, דאפשר דמשום איסור כלאים נקט הרמב"ם כן.

[11] ורש"י ביומא סט א פירש, דאשמועינן, דלא חיישינן שמא יישן בהן ויפיח. וכבר העירו שם תוספות, דמסוגיין נראה דלאו משום הכי הוא, אלא דלמא איגנדר ונפל עלייהו.

[12] ובענין היתר כלאים בבגדי כהונה, נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפרק ח' מכלי המקדש, הלכה י"א. שכתב שם הרמב"ם: בגדי כהונה מותר ליהנות בהן. (דלמסקנה קיימא לן ד"ניתנו להנות בהן", אף שלא בשעת עבודה). לפיכך לובשם ביום עבודתו, ואפילו שלא בשעת עבודה. חוץ מן האבנט. שמפני שהוא שעטנז, אסור לכהן הדיוט ללובשו, אלא בשעת עבודה. (דפסק כמאן דאמר "אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט). ובראב"ד שם: לא מחוור מן הגמרא הכי. אל כל היום מותר במקדש. והשאגת אריה, סימן כ"ט, ביאר סברת מחלוקתם, דהרמב"ם סבירא ליה דכלאיים בבגדי כהונה גדר דיחוי הוא, מדין "עשה דוחה לא תעשה". ולכך, רק בעידנא דמיקיים העשה מיעקר הלאו. אבל הראב"ד סבירא ליה, דאינו מדין דיחוי, אלא היתר גמור הוא. ויעויין בבית הלוי חלק א' שנחלק עליו. ומריש ערכין משמע כדברי הרמב"ם. דאיתא שם: "נהי דבעידן עבודה אשתרי, שלא בעידן עבודה לא אשתרי". ולדעת הראב"ד, צריך לדחוק שם ולפרש, דשלא במקום עבודה [והיינו במדינה] לא אשתרי. כסף משנה שם. והוסיף, "ומפני שראה הראב"ד חולשת הדברים, לא כתב דבריו כגוזר אומר להשיג". אלא דגם בסוף הלכות כלאים נחלקו בזה. ושם כתב הראב"ד "טעה בזה". ותוספות בחולין ק"י: ובמנחות מ"א; כתבו גם כן כדעת הראב"ד. ופירשו דברי הגמרא בערכין, ד"שלא בעידן עבודה", היינו בגדים שאין ראויין לעבודה. והבית הלוי חלק א' סימן א', הוכיח דאף לדעת הראב"ד, לא הותרו בגדי כהונה, אלא ביום ולא בלילה. ולפי זה אתי שפיר היטב דברי הגמרא הנ"ל. ד"שלא בעידן עבודה", היינו לילה.

[13] ומהא דדוקא השתא קפריך מכלאים, ולא במאי דקאמר לעיל "הא הלוכי מהלכי", הוכיחו תוספות בחולין ק"י: כשיטתם [והיא שיטת הראב"ד שהובאה בהערה 12], דהותרו כלאים בבגדי כהונה, אף שלא בשעת עבודה. ולכך דוקא מהא דהניחו תחת ראשיהן קאמר "תיפוק ליה משום כלאים". שלא התירה תורה אלא לבישה, ולא הצעה.

"פרחי כהונה"? אמרי [אומרים] חכמים בהסבר הדברים: אכן אין [כן] ראויים הדברים להישנות כך, וטעם הדבר, התם [שם, בתחילת משנתנו] שמדובר בה בכהנים השומרים בבית אבטינס ובבית הניצוץ, שלא מטו [באו] עדיין לכלל אפשרות למעבד [לעבוד] עבודה במקדש שכן לא היו השומרים אלא אלה שעדיין לא הגיעו לגיל העבודה (שהרי אלה שהגיעו לכך אינם מסתפקים בשמירה אלא רוצים לעבוד עבודה גמורה) ולכך קרי להו [קורא להם] התנא בכינוי "רובים" (נערים), ואולם הכא [כאן, בהמשך משנתנו] שמדובר בכהנים הישנים בבית המוקד, דמטו להו למעבד [שכבר באו להם לעבוד, שהריהם מכלל הראויים לעבודה] עבודה במקדש — קרי להו [קורא להם] התנא בכינוי "פרחי כהונה".

א כדברי משנתנו (הפותחת את מסכתנו) בענין שמירת הכהנים בשלושה מקומות במקדש, כך הם גם דברי המשנה הפותחת את המסכת הבאה, מסכת מידות, ושנינו שם עוד שאף הלוים היו בין שומרי המקדש. שכן תנן התם [שנינו שם]: בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש: בבית אבטינס, ובבית הניצוץ, ובבית המוקד.

והלוים שומרים בעשרים ואחד מקומות במקדש. וכך נתחלקו משמרות לויים אלה: חמשה משמרות — מופקדים על שמירתם של חמשה שערי הר הבית. ארבעה משמרות לויים — מופקדים על שמירת ארבע פנותיו של הר הבית מבפנים לחומת הר הבית. ועוד חמשה משמרות לויים — מופקדים על שמירתם של חמשה שערי העזרה. ועוד ארבעה משמרות לויים — מופקדים על שמירת ארבע פנותיו של העזרה מבחוץ לחומת העזרה. ומשמר אחד של לויים — הריהו מופקד על השמירה בלשכת הקרבן (מקום שהייתן של הבהמות העומדות להקרבה, וכבר נבדקו אם אין בהן מום הפוסלן להקרבה), ומשמר אחד של לויים — מופקד על השמירה בלשכת הפרוכת (מקום אריגתה של הפרוכת), ועוד משמר אחד של לויים — על השמירה לאחורי בית הכפורת (השטח שבין קודש הקדשים ובין החומה המערבית של הר הבית).

ודנים בדין זה של שמירת הלויים בעשרים ואחד מקומות במקדש: מנהני מילי [מנין אלה הדברים, מה מקורם בתורה]? אמר רב יהודה מהעיר סורא, האמורא, ואמרי לה [ויש האומרים אותה אימרה] כי במתניתא תנא [בברייתא היא שנויה], ומדברי תנאים היא: דכתיב [שכן נאמר] בחלוקה של הלויים השומרים בשערי המקדש ("למחלקות לשוערים", דברי הימים א, כו, א) בימי דוד (לצורך עבודתם במקדש, לכשיבנה על ידי שלמה בנו): "למזרח הלוים ששה, לצפונה לוים [ליום] ארבעה, לנגבה לוים (ליום) ארבעה, ולאסופים שנים שנים. לפרבר למערב ארבעה למסלה שנים לפרבר (שם, יז—יח).

אמרי [אומרים] בתהיה על הסבר זה: והרי הני [אלה] משמרות הלויים המנויים במקרא זה עשרים וארבעה הוו [היו] מספרם הכולל (במזרח — ששה, בצפון ובדרום — ארבעה וארבעה, לאסופים — שנים ושנים שהם ארבעה, הרי אלה שמונה עשר. ועוד ששה לפרבר למערב. הרי מספרם הכולל הוא עשרים וארבעה)! אמר אביי בהסבר הדברים: הכי קאמר [כך הוא, הכתוב אומר, זו כוונתו]: לאסופים — שנים שהם (שנים) בלבד, שאין זה אלא כפל לשון, כמצוי בכתובים.

ומקשים על תשובת אביי: והרי אכתי [עדיין], אף לפי הסבר זה, עדיין עשרין ותרי הוו [עשרים ושנים משמרות לויים היו], ולא עשרים ואחד! ומתרצים: היאך [זה] המשמר של הפרבר — שומר חד הוה [אחד בלבד היה], וזה שנאמר בכתוב "שנים לפרבר" — כי לוי אחרינא [אחר] שאינו שומר, על מנת להיות עם השומר בצוותא [ביחד] הוא דאזיל ויתיב גביה [שהלך וישב אצלו], ובמה נתייחד דווקא לוי זה שהוא צריך לצוותא ולא השאר — משום דקאי אבראי [שהיה עומד, ניצב על משמרתו בחוץ], ואולם בשאר המשמרות לא היה צריך צוותא שכן מקומות השמירה היו סמוכים זה לזה והיו השומרים סמוכים איפוא זה לזה.

ומבררים עוד: מאי [מה פירוש] הכתוב "לפרבר"? אמר רבה בר רב שילא: מלה זו הריהי צירוף שתי מילים ארמיות, כמאן דאמר [כמי שאומר]: כלפי בר [חוץ].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: אכן לעולם עשרים וארבעה משמרות היו אלה, כדכתיב [כמו שאכן נאמר] בכתוב זה, ואולם תלתא מינייהו [שלשה מתוכם] — משמרות של כהנים היו, ועשרין וחד [ועשרים ואחד] המשמרות האחרים — של לוים.

ותוהים על הסבר זה: והא הכא [והרי כאן, בכתוב זה], משמרות לוים הוא דכתיב [שנאמר] בו במפורש ("למזרח הלוים..."), ואין הכהנים נזכרים בו, והרי איפוא שכל עשרים וארבעה המשמרות כולם היו של לויים! ומשיבים: אף הכהנים נזכרים בכתוב זה, שכן בכלל הלשון "לויים" האמור בו כלולים אף הכהנים, וכשיטת ר' יהושע בן לוי, שכן אמר ר' יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות במקרא נקראו הכהנים "לוים", וכתוב זה הוא אחד מהן, ויש ממנו ללמד על השאר — "והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי..." (יחזקאל מד, טו), הרי שהכהנים נקראים אף בשם "לוים".

ב ומבררים עוד דברי משנה זו שבמסכת מדות, שנינו בה כי חמשה משמרות לויים — מופקדים על שמירת חמשה שערי הר הבית, וארבעה משמרות נוספים — על ארבעה פנותיו מתוכו,

ועוד חמשה משמרות — המופקדים על שמירת חמשה שערי העזרה, ועוד ארבעה — המופקדים על שמירת ארבעה פנותיו מבחוץ. ושואלים: מאי שנא [במה שונה, מיוחד] הוא הר הבית — דעבדינן [שעושים אנו] את שמירתו מתוכו, ומאי שנא [ובמה שונה, מיוחדת] היא העזרה — דעבדינן [שעושים אנו] את שמירתה מבחוץ?

אמרי [אומרים] בתשובה: בשמירת הר הבית, דאי תמה ובעי מיתב [שאם התעייף השומר שם מהעמידה הממושכת על רגליו, ורוצה לשבת, לנוח] — הריהו יתיב [יושב], שהרי מותרת הישיבה בהר הבית, לכך אמרינן [אומרים אנו, נקבעה הלכה] כי שמירתו מתוכו. מה שאין כן בעזרה, דאי תמה ובעי למיתב [שאם התעייף, ורוצה לשבת, לנוח] — לא מצי יתיב [אינו יכול לשבת], שהרי אמר מר [החכם]: אין הישיבה בעזרה מותרת אלא למלכי בית דוד בלבד, לכך אמרינן [אומרים אנו, נקבעה הלכה] כי שמירתו מבחוץ, שאם יתעייף יוכל להתיישב.

ג עוד אמר מר [החכם] במשנה זו כי חמשה משמרות היו מופקדים על שמירת חמשה שערי עזרה, ותוהים: והאם חמשה שערים הוא דהוי [שהיו] בחומת עזרה?! ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במסכת מדות כי שבעה שערים היו בחומת העזרה, שלשה בצפון, ושלשה בדרום, ואחד במזרח, ואם כן ראוי היה להעמיד משמרות בכל שבעת השערים!

אמר אביי בתשובה: אף שאכן שבעה שערים הם, אין שומרים אלא בחמישה מהם, כי תרי מינייהו [שניים מהם מהשערים הללו] שער הניצוץ ובית המוקד לא היו צריכי [צריכים] שימור על ידי משמרות לויים, שכן שמרו בהם הכהנים, כמבואר במשנתנו. רבא אמר תירוץ אחר: אין להביא סתירה ממשנה זו לענין מספרם של שערי העזרה, כיון שמחלוקת תנאי [תנאים] היא באשר למספרם של השערים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בסדר המינויים במקדש, אין פוחתין משלשה עשר גזברין ומשבעה אמרכלין. ר' נתן אומר: אין פוחתין משלשה עשר גזברין, כנגד שלשה עשר שערים שהיו בבית המקדש. ומעתה כאשר דל [טול, הפחת] ממספר זה של השערים את חמשה השערים של הר הבית — פשו להו תמניא [נשארו להם שמונה] שערים שבעזרה. אלמא [הרי איפוא], מכאן נלמד כי שיטות שונות יש בדבר איכא [יש] תנא שאמר כי תמניא הוו [שמונה שערים היו] בעזרה, ואיכא [ויש] תנא שאמר כי שבעה היו בעזרה, ואיכא [ויש] תנא שאמר כי חמשה שערים הוו [היו]. ומשנתנו כשיטה שחמישה שערים היו.

ד ושבים לבירור דברי משנתנו, שנינו בה כי הכהנים הישנים בבית המוקד לא היו ישנים בבגדי קדש אלא היו פושטים את בגדיהם ומקפלים אותם ומניחים אותם תחת ראשיהם. ומדייקים בדברים: דווקא מעשה שינה הוא שלא עשו הכהנים בהיות בגדיהם עליהם (ומשום החשש שיפיח הישן תוך שנתו, והרי זה גנות לבגדי הכהונה שעליו), אבל מעשה אחר הנעשה בהקיץ, וכגון ההילוך בבגדים הללו — היו מהלכים, אף שאין זה לצורך עבודה במקדש. ומעתה שמעת מינה [שומע, לומד אתה ממנה], כי בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן!

אמרי [אומרים] בדחיית הראיה: אין לדייק כן, שהרי ניתן לומר כי הוא הדין שאפילו ההילוך בבגדי כהונה נמי [גם כן] לא הותר לכהנים שלא לצורך עבודה, ויכול היה התנא במשנתנו להשמיענו אכן דבר חידוש גדול יותר שאף לא היו מהלכים בהם, והא דקתני [וזה ששנינו] כי לא היו ישנים בהם — משום דבעי למיתנא סיפא [שרצה התנא לשנות את הסוף, את המשך דבריו]: אלא פושטין היו את בגדיהם ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן לפני השינה, משום כך קתני רישא נמי [הוא שונה תחילת דבריו גם כן] שלא היו ישנים בבגדי כהונה.

ותוהים: והא גופה קא קשיא [והרי לפי זה דברי המשנה עצמה קשים, סותרים דחייה זו], שהרי שנינו בה: ומניחין הכהנים אותן (את בגדי הכהונה) תחת ראשיהן, ומשמשים איפוא הבגדים להם ככר לשינה — שמע מינה [למד מכאן] כי בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם! ודוחים: אימא [אמור] כך בכוונת דברי המשנה הללו: ומניחים אותם לא תחת ראשיהם, אלא נגד ראשיהם, מן הצד.

אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן, מתוך תירוץ זה] כי כשם שמותר להניח את בגדי הכהונה בצד ראשי הכהנים הישנים, אף תפילין שחלץ אותם אדם מעליו בשעה שהולך הוא לישון, והניחם מן הצד לראשו, ולא תחת ראשו ממש — שריין [מותרים] לעשות כן, ולא חיישינן דלמא מיגנדר ונפיל עלייהו [ואין אנו חוששים שמא יטלטל מצד לצד תוך כדי שנתו, ויפול עליהם], ויביאם בכך לידי גנות.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר בכוונת דברי משנתנו שמונחים בגדי הכהונה לא תחת ראשי הכהנים אלא כנגד ראשיהן, דאי אמרת [שכן אומר אתה] שהניח את הבגדים תחת ראשיהן ממש, יש להקשות: נהי [אמנם] אף אם נאמר כי ניתנו בגדי כהונה ליהנות בהן, ואולם תיפוק ליה [יצא לו] שאסור הדבר משום איסורא [איסור] כלאים שבבגדי כהונה, שלא הותר לבישת בגדים אלה שיש בהם כלאים אלא בשעת העבודה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the young men of the priesthood [pirḥei khehunna]? Is there a distinction between these different terms? The Sages say: Yes, there is a distinction. There, with regard to the priests who keep watch in the Chamber of Avtinas and in the Chamber of the Spark, the mishna is referring to priests who have not reached the age at which they are eligible to perform the Temple service, and therefore the tanna calls them young priests. The older priests would not keep watch, as they preferred to perform the Temple service. Here, with regard to the priests who sleep in the Chamber of the Hearth in order to be ready to perform the morning rites, the mishna is referring to priests who have reached the age at which they are eligible to perform the Temple service, and consequently the tanna calls them the young men of the priesthood.

§ We learned in a mishna elsewhere (Middot 1:1): The priests would keep watch in three places in the Temple courtyard: In the Chamber of Avtinas, and in the Chamber of the Spark, and in the Chamber of the Hearth.

And the Levites would keep watch in twenty-one places, as follows: Five upon the five gates of the Temple Mount; four upon the four corners of the Temple Mount, within the wall surrounding the Temple Mount; five upon the five gates of the Temple courtyard, and four upon the four corners of the Temple courtyard outside the courtyard wall, surrounding the Temple courtyard. One watch is observed in the Chamber of the Offering, where animals that had been checked for blemishes were held in readiness for sacrifice; one watch is kept in the Chamber of the Curtain, where the Curtain separating the Sanctuary and the Holy of Holies was woven; and finally, one watch is kept behind the Chamber of the Ark Cover, in the area between the Holy of Holies and the western wall of the Temple Mount.

With regard to these twenty-one places where the Levites keep watch, the Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Yehuda of Sura said, and some say that it was taught in a baraita: This is derived as it is written with regard to the Levites assigned by David to serve as gatekeepers upon the future construction of the Temple: Eastward were six Levites, northward four Levites, southward four Levites, and for the Asuppim two and two. For the Parbar westward, four at the causeway, and two at the Parbar (see I Chronicles 26:17–18).

The Sages say that if these verses are the source for the twenty-one places in which the Levites keep watch, that is difficult, as these watches enumerated in the verse are twenty-four in total. Abaye said: This is what the verse is saying: “For the Asuppim two,” and they are always only two. It is not uncommon for a verse to repeat a word for emphasis in this manner, especially at the end of a verse.

The Gemara objects: Even if two locations are removed from the list, according to the verse there are still twenty-two watches, rather than twenty-one. The Gemara explains: That watch, which was situated at the Parbar, was composed of only one watchman, and as for the other Levite mentioned in the verse, it was merely to serve as company that he went and sat with the watchman, due to the fact that the Parbar was situated on the outer side and was isolated from the other watches.

The Gemara asks: What is the meaning of the term “at the Parbar [laParbar]” (I Chronicles 26:18)? Rabba bar Rav Sheila said: This term is a contraction of two Aramaic words, and it is like one who says: Toward the outside [kelapei bar].

The Gemara presents an alternative answer to the question with regard to the verse: And if you wish, say instead that actually there are twenty-four watches, and the verse may be interpreted literally as it is written. Three of them are the watches kept by the priests, and the remaining twenty-one are the watches kept by the Levites.

The Gemara asks: But isn’t it written here in the verse that all twenty-four watches are kept by the Levites? The Gemara answers: This interpretation is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: In twenty-four places in the Bible the priests are called Levites, and this is one of them: “But the priests the Levites, the sons of Zadok, that kept the charge of My Sanctuary when the children of Israel went astray from Me, they shall come near to Me to serve Me” (Ezekiel 44:15).

The mishna (Middot 1:1) teaches that five watches are kept upon the five gates of the Temple Mount, and four watches are kept upon the four corners of the Temple Mount within the Temple Mount wall. Five watches are kept upon the five gates of the Temple courtyard, and four are kept upon the four corners of the Temple courtyard outside the courtyard wall, on the Temple Mount. The Gemara asks: What is different with regard to the Temple Mount that we perform the watch within the walls, and what is different with regard to the Temple courtyard that we perform the watch outside its walls?

The Sages say: With regard to the watches on the Temple Mount, if the watchman tires and wants to sit down, he may sit down, as it is permitted to sit on the Temple Mount. Therefore, we say that the watch is kept within the Temple Mount. By contrast, if a watch is observed in the Temple courtyard, even if the watchman tires and wants to sit down, he may not sit down, as the Master said: Sitting in the Temple courtyard is permitted only for kings of the house of David. Therefore, we say that the watch is kept outside the walls of the Temple courtyard, so that the watchman may sit down if he wishes.

The Master said above that five watches are kept upon the five gates of the Temple courtyard. The Gemara asks: But was it only five gates that were constructed in the walls of the Temple courtyard? And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Middot 1:4): There were seven gates in the Temple courtyard: Three in the north, and three in the south, and one in the east.

Abaye said: Although there were seven gates, two of them, the gate to the Chamber of the Spark and the gate to the Chamber of the Hearth, did not require a watch of the Levites, as the priests kept watch there. Rava said: The number of gates is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: There must be no fewer than thirteen treasurers and seven trustees appointed over the Temple administration. Rabbi Natan says: There must be no fewer than thirteen treasurers, corresponding to the thirteen gates. Remove from the total of thirteen gates the five gates of the Temple Mount, and there remain eight gates to the Temple courtyard. Evidently, there is a tanna who said that there were eight gates, and there is a tanna who said that there were seven gates, and there is also a tanna who said that there were five gates.

§ The mishna (25b) teaches that the priests would not sleep dressed in the sacred vestments; rather, they would remove them and place them beneath their heads. The Gemara infers from here that it is only sleep that is not permitted while a priest is dressed in the sacred vestments, lest he pass wind during his sleep. But with regard to wearing such vestments while the priests are awake and engaged in various activities, e.g., walking, they may walk about dressed in the vestments, even when they do not need to wear them for the Temple service. You may therefore conclude from the mishna that it is permitted to derive benefit from priestly vestments.

The Sages say that this inference is incorrect. The same is true of walking, as even walking while wearing the vestments is not permitted, and the reason that the tanna teaches specifically that the priests would not sleep dressed in the vestments is due to the fact that the tanna wanted to teach the latter clause: Rather, they would remove them and fold them, and then they would place them beneath their heads. Since the latter clause is referring specifically to sleeping, the tanna teaches in the former clause as well that the priests would not sleep dressed in the vestments.

The Gemara objects: But according to this interpretation, the mishna itself is difficult, as the mishna states: And they would place the priestly vestments beneath their heads, as a cushion. One may conclude from this statement that it is permitted to derive benefit from priestly vestments. The Gemara rejects this interpretation: Say that the mishna means that they would place the vestments next to their heads, not literally beneath them.

Rav Pappa said: One may conclude from this interpretation of the mishna that if one places phylacteries by the side of his head while he sleeps, they are in a permitted place. And we are not concerned that perhaps he will roll over in his sleep and fall upon them, which would degrade the phylacteries.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to say that the mishna permits the vestments to be placed only next to their heads. As, if you say that the mishna permits the vestments to be placed literally beneath their heads, this is difficult. Granted that it is permitted to derive benefit from them, but one could derive that it is prohibited to sleep upon them due to the prohibition of diverse kinds of wool and linen. The priestly vestments contain both wool and linen, which is a prohibited mixture in every other context. The Torah specifically permits the priests to wear them while they are performing the Temple service, but this does not extend to using the vestments as a cushion while sleeping.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

התם דלא מטו מיעבד עבודה גמורה. שהקטני' היו השומרים שלא הביאו שתי שערות להכי קרי להו רובין הכא דקרי להו פרחי כהונה בהני דכבר אייתו שתי שערות מיירי דחזו לעבודה:

ואית דמפרשי. התם דתחילת ליליא הוא דלא חזו לעבודה כשמתחילין שם לשמור להכי קרי להו רובים. והכא דכבר סמוך הוא לזמן עבודה לתרום המזבח קרי להו פרחי:

מנהני מילי. דבעינן שומרים בכ"א מקומות. ולאסופים הכי קאמר לאסופים שנים שנים. הכי מתפרש לאסופים שנים שני שומרים ואותן שנים דלאסופים לפרבר היו עומדים כלפי חוץ ולא בפנים:

והני אסופים שנים. היינו ב' קיטוניות שנתוספו על הבנין כעין שקורין אפנדי"ץ היאך דפרבר דלמסילה חד הוא מצותו ואידך דיתיב גביה משום צוותא משום דקאי אבראי:

והא האי קרא למזרחה ליום בלוים [הוא דכתיב]. אף על גב דכתיב בלוים תלת מנייהו כהנים הוו דהכי אשכחן בכ"ד מקומות דכהנים איקרי לוים:

מ"ש הר הבית דעבדינן מתוכו. דקיימי שומרים בד' פינותיו מתוכו:

אמרי הר הבית דאי תמה. שאם נתחלש השומר ובעי מיתב מצי יתיב דאינו אסור עבדינן מתוכו:

אמר אביי תרי מנייהו לא צריכי שימור. היינו האמצעי שבדרום והאמצעי שבצפון שהשומרים שבראשון ושבשלישי יכולין לשמור האמצעי:

אמרכלין. הוא מושל על הגזבר לכך קרוי אמרכל שומר על הכל:

מדאיכא תנא דאמר תמניא הוו איכא נמי תנא דאמר חמשה הוו ולא קשיא:

אבל הילוך. מהלכין בהן בלילה שלא בזמן עבודה ש"מ בגדי כהונה ניתנו ליהנות:

אלא אימא נגד ראשיהן. מן הצד שלא היה ראשיהן נוגעין בהן ולא חיישינן דילמא מיגנדרי עלייהו דשמא לא מגנדר ואפי' מיגנדר בלא ידיעה הוי ולא אסיר:

דלא מטו למעבד עבודה. שלא הביאו ב' שערות אותן שהיו שומרים וניעורין כל הלילה שלא היה להם טורח העבודה למחר:

דמטו למעבד העבודה. הם פרחי כהונה שהיו ישנים כדי שיכלו לסבול טורח העבודה למחר:

תנן התם. במסכת מדות בשלשה מקומות הכהנים שומרים והלוים עמהם:

והלוים בכ"א. שלשה מהם עם הכהנים וי"ח בפני עצמן ור"ת פי' ששומרי הלוים בכ"א מקומות מלבד ג' מקומות ששומרים שם עם הכהנים:

על ה' שערי העזרה. בית הניצוץ ובית המוקד שנים מהם ובית אבטינס מן הפנות מבחוץ בין בשערים בין בפנות:

לשכת הקרבן. היא לשכת הטלאים. אי נמי לשכה היתה מיוחדת לבקר בה הקרבנות ממומין:

לשכת הפרוכת. שהיו אורגין בה את הפרוכת:

אחורי בית הכפורת. לשכה אחת היתה במערב והיה לול קטן בכותל מערבי פתוח מן קדש הקדשים לאותה לשכה והלשכה היתה פתוחה לעזרה כנגד הלול להכשיר אחורי הכפורת לשחיטת קדשים דקרי ביה פתח אהל מועד כדאיתא בפרק איזהו מקומן [דף נה:]:

מה"מ. רמוזות כל אלו השמירות:

למזרח הלוים ששה. מקרא הוא בדברי הימים פירוש במזרח יש ללוים ו' ומסתמא במקום אחד לא היו שומרים דלמה יצטרכו לשמור ו' לוים במקום אחד אלא כל אחד שומר במקומו לבדו. שנים בשני פנות הר הבית ואחד על שער מזרח שהיה עליו שושן הבירה צורה. וכן לעזרת נשים בשתי פינות ואחד בשער נקנור:

לצפונה ליום ארבעה. אחד בשער הטדי בהר הבית. ושנים בב' שערי עזרה בית הניצוץ ובית המוקד שהיו בצפון. ואחד בלשכת הקרבן או בלשכת הפרוכת. וסבירא לן דאחד מהם בצפון ובית אבטינס היתה באחד מן הפנות כדפי' לעיל:

לנגבה ליום ד'. שני' בשני שערי חולדה בהר הבית ושנים בשני שערי עזרה שער הדלק ושער המים. ושערי הקרבן שהיו אחד בצפון ואחד בדרום לא נמנו כאן והם הם שנים דאמר אביי לקמן תרי מינייהו לא בעי שימור. לפי שכל אחד באמצע השניי' היה. של צפון בין בית הניצוץ ובין בית המוקד. ושל דרום בין שער הדלק ושער המים. ושומרי פינות הם האמורים בפסוק אח"כ. והאי דכתיב לצפונה ליום נגבה ליום. לפי שהיו פניהם למזרח כמו ששנוי' לגבי תמיד דאמרינן כנגד היום וגזירת הכתוב הוא. א"נ כדי לשמור שער הקדום שהוא עיקר השמירה שמשמש כניסה ויציאה:

ולאסופים. פי' ר"ת לאסופים סופי הדלתות. וי"א לאסופים כלומר לשכות שנתוספו ע"פ הנביא. והא דקאמר שנים שנים ולא קאמר ד'. משום דבשתי פעמים נתוספו שנים ואחר כך שנים:

לפרבר למערב ד' למסילה. ד' שומרים היו למסילה לשון סוף כמו פלא [צ"ל סלה] כלומר לסוף הבית למערב:

לפרבר. לצד חוץ. שנים לפנות הר הבית וב' לפנות העזרה:

[הני כ"ד]. הכי ס"ד דמשמע ליה אסופים שנים שנים הם ד' כדפי':

ה"ק לאסופי' שהם שנים שנים. כלומר לשתי לשכות שנתוספו היה שני לוים שומרים:

האיך דפרבר חד הוה. הא דקאמר שנים לפרבר לא קאמר שהיו שתי שמירות בשתי מקומות אלא שני לוים שומרים במקום אחד ומה שנתנו שמירה זו להצריך לה שני לוים משום דהוי אבראי רחוק והוצרך לצוותא:

תפלין מותר להניחן בשעה שבא לישן מצד ראשו ואינו חושש שמא יתגלגל עליהם וכבר בארנו בענין זה די הצרך במסכת ברכות וכן מה שנתגלגל כאן בענין כלאים כבר ביארנו בראשון של יום טוב:

התם דלא מטו למעבד עבודה כו'. פירש המפרש כגון פחותים משלש עשרה ולא דק דהא רבי אמר בפ"ק דחולין דאין כהן כשר לעבודה עד שיהא בן עשרים ויליף ליה מקרא ואע"ג דרבנן פליגי עליה ואמרו משיביא שתי שערות כשר לעבודה הא מסקינן התם לחד לישנא והוא עיקר דלא פליגי רבנן עליה אלא בדיעבד אבל לכתחלה מודו רבנן לרבי כדתניא איש מזרעך לדורותם מכאן א"ר אלעזר קטן פסול לעבודה ואפילו תם מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים לכן נראה לי לפרש התם דלא מטו למעבד עבודה כגון פחותים מעשרים:

חמשה על חמשה שערי עזרה. אי אפשר לפרש עזרה של נשים דהא שם היתה ישיבה לכל אדם כדאיתא בהדיא בפרק אלו נאמרין גבי ופרשת המלך ואם כן היאך אמר לקמן עזרה דאי תמה ובעי למיתב לא מצי יתיב דאמר מר כו' אלא בעזרה של ישראל אי נמי של כהנים קאמר:

דאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד לכאורה משמע בפ"ב דזבחים דלא אתי למעוטי אלא דוקא מלכי ישראל אבל לכהנים היתה ישיבה בעזרה מדקאמר שם מה יושב שאוכל אם עבד חילל כו' והיכי אכיל יושב והא אין ישיבה בעזרה וכן משמע ממאי דפריך התם גבי קדוש ידים ורגלים מן הכיור וליתב מיתב ולקדש והא קדוש ידים ורגלים בעזרה הוה ואפ"ה פריך וליתב מיתב ולקדש וגם התרצן אינו מתרץ לו דאסור לישב משום דאין ישיבה בעזרה אלא מדאמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא ועוד אי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא דלכהנים היתה ישיבה בעזרה. קרא שנאמר ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' סברא שהרי כל עצמו לא אמר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד אלא מטעם שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלמה כדפרש"י בסוטה פרק אלו נאמרין וזה הטעם אינו שייך כנגד הכהנים אלא כנגד בני גילו שהם מלכי ישראל. וגדולה מזאת מצינו בירושלמי דפסחים וביומא שיש אמוראים טובא החולקים על מר ואמרו כי אין ישיבה בעזרה אפילו למלכי בית דוד אלא לכ"ג בלבד שנאמר ועלי הכהן יושב וגו' אבל ויבא דוד וישב לפני ה' פירשוהו שישב עצמו לתפלה אבל לפי האמת אי אפשר לומר כן דאם לכהנים היתה ישיבה בעזרה א"כ מאי מקשה בסוטה פרק אלו נאמרין עומד מכלל דיושב הוא והאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד והא התם בכ"ג קיימינן ש"מ בהדיא דאתא למעוטי אפילו כ"ג. ונראה לי ליישב הא דכתיב ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' דדוקא בעזרה עצמה אין ישיבה אלא למלכי בית דוד אבל על מזוזת ליכא איסור ועוד י"ל דדוקא מן דוד ואילך אין ישיבה בעזרה אלא כו' והא דאמר בפ"ב דזבחים שהבאתי מה יושב שאוכל כו' צריך לומר כמו שפירשו התוספות בפ"ב דיומא דאיירי שאוכל בקדשים קלים הנאכלין בכל העיר א"נ י"ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהו למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין והיינו מיושב אי נמי דאע"ג דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד הני מילי לדברים דלאו צורך עבודה אבל אכילה צורך עבודה היא דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים כדאיתא ביומא ריש פרק בא לו כ"ג הלכך משרא שרי ואתי שפיר נמי הא דפריך בפ"ב דזבחים גבי קדוש ידים ורגלים מן הכיור שהבאתי וליתב מיתב ולקדש אע"ג דבעזרה הוה הואיל דצורך עבודה הוא שרי. והשתא אין אנו צריכין לדחוק ולפרש וליתב מיתב ולקדש דלאו ישיבה ממש קאמר משום דאין ישיבה בעזרה אלא ישיבה על ידי סמיכה כדפירשו התוספות התם אלא הוא כפשוטו ישיבה ממש מטעם שפירשתי הואיל דצורך עבודה הוא משרא שרי אבל שמירת הבית דהכא לא חשיב צורך עבודה כיון דשמירת הבית אינה אלא מפני שהוא כבוד וגדולה לבית שלא יהא בלא שומרים כדאיתא בספרי זוטא שהבאתי לעיל בריש מכילתין ולכך אמר שפיר דאי . תמה ובעי למיתב לא מצי יתיב:

אמר מר חמשה על חמשה שערי עזרה כו'. אין לתמוה דקאמר אמר מר על משנה דכן אשכחן בריש ברכות ובנזיר ובסוף פרק המוכר פירות ובשאר דוכתי אבל הא יש לתמוה למה לא קאמר נמי לעיל מזה אמר מר גבי הא דפריך חמשה על חמשה שערי עזרה כו' מאי שנא הר הבית כו':

ורמינהו שבעה שערים היו בעזרה כו'. קשה בעיני טובא למה לא פריך נמי מהמשנה דשקלים בפ"ז דקתני היכן היו שלש עשרה השתחויות האלו ארבע בצפון וארבע בדרום שלש במזרח ושתים במערב כנגד שלשה עשר שערים ש"מ בהדיא דס"ל דשלשה עשר שערים היו בעזרה. ומיהו בהא יש לתרץ בדוחק דלא פריך מינה משום דדעת יחיד היא דהיינו אבא יוסי בן חנן דאמר כן בפ"ב דמדות והכי איתא שם בירושלמי דשקלים היכן היו השתחואות וכו' מתניתין דאבא יוסי בן חנן דאמר כנגד י"ג שערים ברם כרבנן שבעה שערים היו בעזרה כו'. אבל אכתי קשה על רבא דמייתי בסמוך ברייתא דאיכא תנא דאמר תמניא הוו למה לא הביא משנה זו דשקלים שהבאתי למימרא דאיכא נמי תנא דאמר שלשה עשר שערים היו בעזרה. שוב אחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי בתוספות בפרק בתרא דכתובות גבי י"ג פרוכות היו במקדש שני ז' כנגד ז' שערים כו' שהביאו סוגיא דהכא והקשו ג"כ ותירצו וז"ל תימה אמאי מייתי רבא הנך תנאי ממתניתין דמדות היה יכול להביא דתנן בשקלים בפרק שני י"ג השתחואות היו שם אבא יוסי בן חנן אומר כנגד י"ג שערים ועוד תימה דהרי כאן מחלוקת רביעי דעל כרחין לההוא תנא דס"ל די"ג שערים היו בעזרה לא מצי למימר דקסבר ח' ודל חמשה דהר הבית דהא מפרש התם שמם של אותן שערים ואין מזכיר אפילו אחת מאותן שערים דהר הבית המפורשים בפ"ק דמדות. ואומר רבינו תם דלעולם ס"ל לההוא תנא דז' שערים היו בעזרה והא דחשיב י"ג היינו עם השערים הקטנים דהכל חשיב ותדע דהא חשיב פשפשים שהיו לשער ניקנור אבל גדולים לא היו בעזרה אלא ז' וא"ת לרבנן נמי דתני שבעה שערים מאי קמתמה כנגד מי הוו השתחואות הא אינהו נמי מודו דעם הקטנים היו י"ג כדפרישית ואמר ר"ת כיון דלא חשיבי בעינייהו כל כך שיקראו אותם שערים אין נראה שיהא השתחואות כנגדם אבל אבא יוסי בן חנן קרא אותם שערים עכ"ל התוספות. ואפשר לומר דפשפש קורא כשעומד אצל שער גדול וכשהוא רחוק משערים גדולים נקרא גם הוא שער ואפילו לפי תרוץ שלהם אכתי קשה מנא ליה לרבא לומר דלחמשה דהר הבית פשו להו תמניא דעזרה דילמא רבי נתן קאמר כנגד שלשה עשר שערים בעזרה עצמה דס"ל כאבא יוסי בן חנן. ועל הברייתא גופא קשה לי טובא דקתני אין פוחתין משלשה עשר גזברין והלא משנה שלמה שנינו בפ"ה דשקלים אין פוחתין משלשה גזברין ואי אפשר לומר דטעות דלוג סופר הוא וראוי להיות משלשה עשר דהא גם בתוספתא ובירושלמי דשקלים גרסינן משלשה גזברין וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל ושאר מחברים והא ודאי דלא נפל טעות אחד בכל הספרים וצ"ע היטב:

תרי מינייהו לא צריכי שימור. פי' מחמת שהיו תכופין לשאר השערים וכדמשני לעיל דוי להכא ודוי להכא והמפרש פירש בענין אחר:

ומשבעה אמרכלין. בפרק בתרא דהוריות פריך הגמרא מאי אמרכל אמר רב חסדא אמר כל כלומר שהוא ממונה על כל הגזברין ואין משיבין על דבריו:

והא גופא קא קשיא ומניחין אותן תחת ראשיהן ש"מ תפלין כו'. טעות סופר יש כאן וביומא פרק בא לו כ"ג מייתי כל הסוגיא דהכא והתם הכי גרסינן ומניחין אותן תחת ראשיהן שמעת מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן אמר רב פפא לא תימא תחת ראשיהן אלא אימא כנגד ראשיהן אמר רב משרשיא שמע מינה תפלין כו':

אמר רב משרשיא ש"מ תפלין מן הצד שריין כו'. נראה לי שדקדק למנקט מן הצד ולא אמר ש"מ תפלין כנגד ראשו שריין ללמדנו דלא שרי אלא דוקא כנגד ראשו מן הצד אבל לא כנגד ראשו ממש דהכי איתא בהדיא בפרק מי שמתו והיכא מנח להו אמר רבי ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ומשמע שם דכנגד ראשו אסור בכל ענין אפילו כלי בתוך כלי ואפילו אין אשתו עמו דוק ותשכח:

ולא חיישינן דילמא מיגנדר ונפל עלייהו. ביומא פ' בא לו כ"ג לא גרסינן האי ולא חיישינן כו' ורש"י פירש שם טעם אחר ולא חיישינן שמא יישן בהם ויפיח בהן נראה מדבריו דלא גרס גם הכא האי ולא חיישינן דילמא מיגנדר כו' דאל"כ לא הוה שביק הטעם המפורש כאן בגמרא ויפרש טעם מסברא דנפשיה והמפרש דחה טעמו של רש"י והדין עמו:

(כז א) לצפונה ליום ארבעה וכו'.—דורש כאן "ליום" כאילו היה כתוב "לויים", ולא כן במפרשים כאן.

(כז רע"א פירוש) ד"ה אמרי וכו' כגון פחותים מי"ג שנה וכו'.—אין זה מחוור, דרחוק הוא להעמיד שומרים קטנים פחותים מבני י"ג שנה. ועוד מאחר שהם קטנים, איך עונשים אותם במלקות ושריפת כסותם, אם מצאו אותם כשהם ישנים על משמרתם (כמו ששנינו במדות פ"א מ"ב)? ולא מסתבר לומר שלבן לוי דוקא היו מלקים וכסותו היו שורפים, ולא לבן כהן, דאם כן הותרה הרצועה לכהנים ויישנו על משמרתם בכל יום. לכן ברור הוא, שכל השומרים גדולים היו, אלא שהיו פחותים מעשרים שנה, שלשאר העבודות לא היו הכהנים מניחים אותם (כדאיתא בחולין כד ב). וכן השיג בבאר שבע כאן על המפרש וכתב: "דלא מטו למעבד עבודה כגון פחותים מעשרים". ומ"מ ר"ג והראב"ד והרא"ש כתבו בפירושיהם כאן. "פחותים מי"ג שנה".

אמרי התם. גבי שמירה דלא מטו למעבד עבודה שלא הגיעו לעשות עבודה כגון פחותים מי''ג שנה קרי להו רובים כלומר נערים הכא דמטו למיעבד עבודה שכל אותם שישנים שם בבית המוקד ראויין לעבודה דבשביל כך הם ישנים שם כדי שיהיו מזומנים למחר לעבודה ביום עבודתם דכל משמרה מתחלקת לו' בתי אבות כנגד ששת ימי שבוע ובשבת עובדין כולן ביחד וחולקין ביחד קרי להם פרחי בחורים שלא הגיעו עדיין לכלל זקנה: תנן התם. במס' מדות (דף לד.): והלוים בכ''א מקומות ה' על ה' שערי הר הבית. ה' שערים שהיו לו להר הבית כדתנן במסכת מדות: איבעה על ארבעה פנותיו מבפנים . פנות אנגל''ש למקום שכלה החומה ומתחלת חומה: ה' על ה' שערים . שהיו לו ולקמן פריך משבעה שערים שהיו לעזרה דתנן במסכת מדות (שם) ומסיק לה שפיר: וארבעה על ארבעה מבחוץ. [מבחוץ] קאי בין אשערים בין אפנות ולקמן מפרש מאי שנא: הר הבית היה ה' מאות אמה על ה' מאות אמה ובכלל אותו חשבון היה חשבון העזרה מאה ושלשים וחמשה על אורך מאה ושבעה ושמונים ובמסכת מדות מפרש היכי הוה הר הבית חמש מאות אמה על ה' מאות אמה רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון ומיעוטו מן המערב והכי פירושו העזרה היתה באמצע הר הבית אלא שלא היתה ממוצעת מכל וכל דרוב הר הבית בדרומו של עזרה שני לו מן המזרח כלומר הר הבית מתמעט מכל צדדיו דרובו היה בדרום עזרה ושני פחות היה בו אצל מזרח ועוד שלישי פחות מן הצפון ועוד פחות מן המערב אחורי בית קדש הקדשים: מנא הני מילי. דבעינן כ''א שומרים בכ''א מקומות: במתני' תנא למזרח הלוים ששה לצפונה לוים ד' לנגבה לוים ד' וגו'. קרא במשכן כתיב בימי דוד בדברי הימים וקא מני קרא את השומרים שהיו שומרים את המשכן ובקרא לא נחית למנין כהנים ומדחשיב לוים כ''א ללמדנו שבכ''א מקומות היו דאי בחד מקום היה מיירי אמאי בצד מזרח ששה בתרי סגי ומשום צוותא בחד מקום הוי שומרים אלא ודאי ה''ק למזרח לוים צריך ששה (וכולה) מקומות וכן כולהו: אמרי הני כ''ד הוו אמר אביי ה''ק ולאסופים שנים. כלומר קרא דקא חשיב שנים שנים בשביל סוף פסוק כפל את לשונו כאדם המדבר וכופל את לשונו וה''ק וללשכות התוספות במשכן שנים שנים יהיו בכל עת אחר כך הוא אומר לפרבר למערב ד' למסלה שנים לפרבר ומעיקרא כשהקשה הש''ס כ''ד הוו היה סבור דשנים לא לשון כפל אלא דוקא ומתרץ דודאי לאו דוקא הם דא''כ היה לו לכתוב ארבעה ולמה יכתוב שנים שנים אלא ודאי כפל לשון כמו שפירשתי: ואכתי כ''ב היו היאך דלפרבר חד הוא אידך משום צוותא הוא דאזיל יתיב גביה. אבל למערב לפרבר ד' דלא בעי צוות שהרי ארבעה הן באותה רוח ואין כל אחד צריך לצוות שהרי חבירו שומר באותו צד אבל הכא אותן שנים דקחשיב קרא האחד בשביל צוות שולי''ץ בלע''ז: כמ''ד כלפי בר: ואיבעית אימא. קרא דקחשיב ב' ב' דוקא כתיב ולא כפל לשון וגם שנים לפרבר: ותלתא דכהנים. והשאר של לוים ויותר משלשה לא מצינו לרבויי גבי כהנים דלא מצינו בכהנים יותר מג' שמירות דכתיב שומרי משמרת למשמרת: [בכ''ד מקומות כו']. וילמוד סתום מן המפורש: וזה אחד מהן. זהו מפורש מכולן לכך נקיט ליה במילתיה: מ''ש הר הבית דעבדינן שמירתן מתוכן . בין אפנות בין אשערים: ומ''ש עזרה דעבדינן שמירתן מבחוץ. בין אשערים בין אפנות עזרה: דאי תמה. כלומר היה עייף מלעמוד לא מצי יתיב: דאמר מר כו' עבדינן מבחוץ. דאי הוו מתוכן לא מצי יתבי וא''א לעמוד כל היום: אמר אביי תרי מינייהו לא בעי שימור. לוים דהא כהנים בג' שמרי להו ומה ניהו שער בית המוקד ושער בית הניצוץ ובחשבון הז' שערים קא חשיב להו מתני' דמדות (שם): ומז' אמרכלין. שרי הכל כלומר ממונין אף על הגזברין: ר' נתן אומר אין פוחתין מי''ג גזברין כנגד י''ג שערים. גזברין הם השוערים וזהו הלשון נמי איכא בספרי וכו' ור' נתן היא ופרושי קא מפרש לה למה היו י''ג ואותם ב' שערים דהוה בבית המוקד חשבי להו כחד הואיל וגבי הדדי הוו קיימי אלמא איכא מ''ד תמניא הוו ולדידיה קרא דוקא בלוים כתיב ולא בכהנים: אלמא איכא למ''ד תמניא הוו. ותלתא תנאי נינהו: שינה הוא דלא. שמא יפיח בהן וגנאי הוא לבגדי קדש: אבל הילוך מהלכין בהן. אפילו שלא בשעת עבודה: ש''מ בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. שע''מ שיהנו בהן אפילו שלא בשעת עבודה הקדישום מתחלה ותנאי ב''ד הוא ופלוגתא היא במסכת יומא (דף סט.): הוא הדין דאפילו הילוך נמי אסור והא דקתני לא היו ישנים משום דבעי למתני סיפא אבל פושטין כו'. איירי באיסור שינה: ש''מ בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. מדקתני תחת ראשיהן: אלא אימא נגד ראשיהן. . [אצל ראשיהן]: אמר רב פפא ש''מ תפלין מן הצד שריין ולא חיישינן דילמא מיגנדר ונפל עלייהו. כלומר מדשרינן איסורא דאורייתא דהיינו בגדי קדש דאסור ליהנות בהן שלא בשעת עבודה ואף על פי כן שרינן ליה להניח תחת מראשותיו שלא כנגד ראשו ולא גזרינן שלא יתגלגלו ויבואו כנגד ראשו ונמצא מועל ובא לידי איסורא דאורייתא שמע מינה תפלין מן הצד מותר להניחן בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ולא חיישינן דילמא מיגנדר ונפיל עליהן והוי איסורא דרבנן דדמי לבזיון שיהא ראשו מונח על התפילין כלומר מדשרי דבר שיוכל לבא לידי איסור דאורייתא כ''ש דאית: לן למישרי איסור שאין יכול לבא אלא לידי איסור דרבנן: ה''נ מסתברא דכנגד ראשיהן. קחשיב דאי ס''ד תחת ממש נהי דניתנו ליהנות בהן ומש''ה מותר לישן בזמן שהן תחת ראשו ואיסור שמא יפיח בהן לא הוי אלא בזמן שהוא לבוש דאז הוא גנאי אבל אם הן בין כר לכסת ליכא איסורא דשמא יפיח: תיפוק ליה דאסור משום בגדי כלאים. וה''נ יכול לתרץ לעיל כשתירץ ה''ה דאפילו הילוך נמי לא ואיידי כו' אלא שיוכל לדחותו כדדחי ליה הש''ס לקמן:

אין פירוש לקטע זה

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד