תמיד כו ע"א

במסיבה (בדרך סיבובית) ההולכת לו תחת הבירה (המקדש), ולא בעזרה עצמה (שהרי בעל קרי הוא, ואסור להיות בעזרה). ועל מנת להאיר את הדרך התת קרקעית הזו, היו נרות דולקין מכאן ומכאן, משני צדיה. עד שהוא מגיע לבית הטבילה. ומדורה היתה דולקת שם, כדי לחמם את הכהנים לאחר שטבלו. וכן היה שם בית הכסא של כבוד, כדי שיטיל בו מימיו קודם שיטבול. וזה היה כבודו: שהמבקש להיכנס אליו להפנות לצרכיו ומצאו שהוא נעול — מתוך כך הריהו יודע שיש שם אדם, והריהו ממתין לו עד שיצא, ויכנס לאחריו. ואם מצאו כשהוא פתוח — בידוע שאין שם אדם, והריהו נכנס לשם.

ולאחר מכן, ירד למקוה הטהרה, וטבל, עלה מהמקוה ונסתפג (ניגב עצמו במגבת), ונתחמם כנגד אש המדורה. ומשעשה כן, הוא חוזר ובא לבית המוקד, ושם הוא ישב לו אצל אחיו הכהנים, עד השחר שאז היו השערים (דלתות העזרה) נפתחים, ואזי הוא יוצא אל מחוץ למקדש והולך לו, שהרי אף לאחר שטבל הריהו טבול יום, ואינו טהור לגמרי עד שתערב שמשו ואסור הוא בשהייה במקדש.

כל מי מן הכהנים שבאותו בית אב העובד באותו יום בבית המקדש שהוא רוצה לתרום את המזבח (תרומת הדשן, סילוק האפר מעל המזבח החיצון),

הריהו משכים (מקדים) וטובל כנדרש מכל הנכנסים לעזרה עד שלא (בטרם) יבא הממונה על ההגרלה (ה"פיס") הנערכת בין הכהנים מי מהם יעשה כל אחת מעבודות המקדש, והגרלה זו על תרומת הדשן היא הראשונה, שכן היא העבודה הראשונה הנעשית בכל יום. ושואל: וכי באיזה שעה בא הממונה, וחוזר ומשיב: לא כל העתים בהן בא הממונה שוות, שפעמים שהוא בא מקרות הגבר (קריאת התרנגול), או בזמן הסמוך לו אם מלפניו או מאחריו.

וכשהממונה בא אל בית המוקד בו היו כהני אותו בית אב, ודפק (מקיש בשער) עליהן (אליהם), שיפתחו לו את השער, וכשהן פתחו לו, אמר להן: מי שטבל — יבא ויפיס (ישתתף בהגרלה), ולאחר מכן עמדו אלה שטבלו והפיסו (הגרילו), ומי שזכה לעבוד את עבודת תרומת הדשן — זכה בו.

א גמרא שנינו במשנתנו כי הכהנים שומרים בשלושה מקומות בבית המקדש. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו, מה המקור בתורה לחובת השמירה]? אמר אביי בתשובה: שכן אמר קרא [הכתוב] "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל" (במדבר ג, לח).

אמרי [אומרים] בדחיית הדברים: אין [אכן כן], מתוך מקרא זה, שימור בעלמא [סתם], אשכחן דבעי [מצאנו, למדנו שצריך], וכן למדנו ממנו כי כהנים ולוים הם המצווים על שימור זה (שהרי נאמר בכתוב "משה ואהרן" — משה הלוי, ואהרן הכהן), מיהו מתניתין קתני [ואולם במשנתנו שנינו] כי הכהנים והלויים לא היו שומרים באותם מקומות, אלא בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, ואילו הלוים שומרים בעשרים ואחד מקום אחרים, וכפי ששנינו במשנה בתחילת מסכת מידות, ואילו בקרא [בכתוב] זה, שמירתם של הכהנים והלוים בהדי הדדי כתיב [ביחד נאמרה]!

אמרי [אומרים] בתשובה: הכי קאמר [כך אמר הכתוב, כך יש לקוראו]: "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה — משה", ולמדים מכאן שהלויים שומרים במקדש, והדר [וחזר] ואמר הכתוב "אהרן ובניו שומרי משמרת המקדש" — ומכאן למדים שהכהנים שומרים כשלעצמם, ובאופן זה: "אהרן" — בחד מקום [במקום אחד], "ובניו" — בעוד שני מקומות, והרי אלה שלשה מקומות שבהם שומרים הכהנים עצמם.

ושואלים: ממאי [ממה, מנין] שכך צריך לקרוא ולהבין את הכתוב? ומשיבים: מדכתיב [ממה שנאמר] בתחילת כתוב זה לשון "והחונים" ולאחר מכן כתיב [נאמר] בו בלשון "שומרים" — הרי זה מלמד כי מדובר בשתי קבוצות נפרדות, אלו המכונים בכתוב "חונים" לחוד [לעצמם], ואלו המכונים "שומרים" לחוד [לעצמם].

ושואלים עוד: למדנו מכאן שהכהנים והלויים שומרים במקומות נפרדים, ואולם עדיין אימא [אמור] שהכהנים כולהו בחד מקום לחודיה [כולם, שומרים במקום אחד לעצמו]! ודוחים: לא סלקא דעתך [אינך יכול להעלות על דעתך] לומר כן, שהרי כתוב זה מקיש את משה לאהרן ובניו, ומעתה יש לומר: מה משה — בחד מקום לחודיה [במקום אחד לעצמו] הוא שומר, ולא באותו מקום בו שומר אהרן, אף אהרן ובניו — כל אחד ואחד מהם בחד מקום לחודיה [במקום אחד לעצמו] הם שומרים.

רב אשי אמר, מקור אחר יש בתורה ממנו אנו למדים כי הכהנים שומרם בשלשה מקומות, והוא מסיפיה דקרא [מסופו של הכתוב] הזה, שכן נאמר בכתוב "שומרים משמרת המקדש למשמרת", ושלש לשונות שמירה אלה מורות כי שלש שמירות נפרדות הן.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

ג. ואם אירע קרי לאחד מהן ונטמא, הרי הוא יוצא ויורד, והולך לו במסיבה [עמוד של בנין, שבתוכו מדרגות מסובבות] ההולכת תחת הבירה [המקדש]. ^[1] לפי שאסור לבעל קרי לשהות במחנה לויה [הר הבית]. ועשו מחילה זו, בשביל שירד בה וילך לבית הטבילה ולא ילך דרך הר הבית. ומותר לו לשהות בה לפי שמקום המחילות שמתחת להר הבית לא נתקדש ^[2].

ונרות היו דולקין מכאן ומכאן לאורך המחילה, כדי להאיר לו, עד שהוא מגיע לבית הטבילה.

ומדורה היתה שם, בשביל להתחמם בה לאחר שטבל.

ובית הכסא של כבוד היה שם, אצל בית הטבילה ^[3]. ונקרא "של כבוד", משום שהיתה לו דלת.

וזה היה כבודו - שאם מצאו אדם נעול, בידוע היה שיש שם אדם, וחוזר לאחוריו. ואם מצאו פתוח - בידוע שאין שם אדם, והיה יכול להכנס שם ולעשות צרכיו.

ירד הכהן שנטמא בקרי, וטבל בבית הטבילה. ועלה ונסתפג, ונתחמם כנגד המדורה שבבית המוקד.

ולאחר שנטהר, בא וחזר לבית המוקד, וישב לו אצל אחיו הכהנים, עד שהיו השערים של העזרה נפתחים ^[4].

וכשנפתחו, הרי הוא יוצא והולך לו לביתו. לפי שטבול יום הוא עד הערב, ואסור בעבודה.

ד. משעלה עמוד השחר, היו תורמים את תרומת הדשן מעל גבי המזבח. והיא העבודה הראשונה בכל יום. והיו מטילים גורל בין כהני בית אב של אותו יום, מי מהם יזכה בה.

וכל מי שהיה מכהני אותו בית אב שהוא רוצה להשתתף בגורל כדי לזכות לתרום את הדשן - היה משכים וטובל, עד שלא יבא הממונה על הגורל! שאם יעלה בגורל, יהיה מוכן לעבודה זו. שהרי אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול, ואפילו אם הוא טהור.

וכי באיזה שעה הממונה בא?

לא כל העתים שוות.

פעמים שהוא בא מ"קרות הגבר", שהוא בשליש של החצי השני של הלילה. ופעמים שאינו בא בשעה ההיא. אלא, או סמוך לו לזמן זה מלפניו, או סמוך לו מאחריו, ואין לכך שעה קבועה. אבל באמצע הלילה אינו בא כלל ^[5].

והיה הממונה בא, ודפק עליהן על שערי הר הבית, והן [השומרים] פתחו לו. ואחר כך דפק על שערי בית המוקד, ופתחו לו.

אמר להן הממונה לכהנים: מי שטבל - יבא ויפיס, ישתתף בגורל!

הפיסו ^[6] בחציו המקודש ^[7] של בית המוקד ^[8]. וזכה מי שזכה בתרומת הדשן.

גמרא:

שנינו במתניתין: בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש.

והוינן בה: מנא הני מילי שהכהנים שומרים בשלשה מקומות ^[9]?

אמר אביי: אמר קרא, "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו, שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל, והזר הקרב יומת". ואהרן ושני בניו, הרי שלשה. מכאן דשלש שמירות בעינן ^[10].

ופרכינן: אמרי, אין הכי נמי, דשימור בעלמא אשכחן בהאי קרא דבעי. מיהו אנן הכי קמיבעיא לן: שהרי מתניתין קתני "בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש", דמשמע שהכהנים שומרים לחוד, מלבד מה שהלויים שומרים לחוד בעשרים ואחד מקומות אחרים. [כדתנן במדות].

ואילו בקרא דשמירה כהנים ולויים בהדי הדדי כתיב, וכדכתיב "משה ואהרן ובניו". ומשה לוי היה.

ומשנינן: אמרי, הכי קאמר קרא:

"והחונים לפי המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה - משה"! והדר כתיב בסיפא דקרא "אהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל". שאהרן שמר בחד מקום, ובניו בשני מקומות נוספים. הרי שלשה מקומות בכהנים לבדם.

ומפרשינן: וממאי דהפסוק חצוי לשני חלקים, ורישיה וסיפיה לאו מאותו ענין מיירי? - מדכתיב בראש הפסוק "והחונים", וכתיב בתריה "שומרים". ומשמע, לויים "חונים" במקום אחד לחוד, וכהנים "שומרים" לחוד במקום אחר.

ושוב מקשינן: ואימא, כולהו [אהרן ושני בניו] בחד מקום לחודיה היו שומרים יחד. ואכתי מנלן שלשה מקומות?

ומשנינן: לא סלקא דעתך לומר כן. דהא כ"משה" דכתיב בהאי קרא משוינן להו. מה משה בחד מקום לחודיה, בפני עצמו ולא יחד עמהם, אף אהרון ובניו, כל חד וחד מינייהו היה שומר בחד מקום לחודיה, בפני עצמו.

רב אשי אמר: מסיפיה דקרא שמעינן, דבשלשה מקומות שמרו. דשלשה זמני שמירה כתיב ביה. א. "שומרים", ב. "משמרת הקדש", ג. "למשמרת בני ישראל" ^[11]. ואי רק בחד מקום שמרו, אם כן לא הוי אלא שמירה אחת.

הערות

^[1] ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש. חד אמר: כל המקדש כולו קרוי בירה. ולדידיה, היתה המחילה הולכת תחת המקדש, וראשה השני פתוח חוץ לעזרה, למקום הטבילה. וחד אמר: מקום יש בהר הבית ובירה שמו. ולדידיה, היתה המחילה נמשכת תחת אותו מקום.

^[2] ואפילו לרבי יוחנן דאמר "מחילות שתחת היכל, קודש", הני מילי בפתוחות לעזרה. אבל מחילות הפתוחות להר הבית, הרי הן חול.

^[3] ועשו שם את בית הכסא, משום שצריך להטיל מימיו קודם טבילה. שאם לא כן, היה נטמא שוב לאחר שיטיל מימיו. וכדתנן במקואות "בעל קרי שטבל ולא הטיל מים, לכשיטיל מימיו, הריהו טמא". ראב"ד ורא"ש.

^[4] ואף על פי שטבול יום אינו נכנס למחנה לויה, מותר לו לשהות שם עד שיאיר היום. לפי שאין איסור זה אלא מדרבנן, ולא הטריחוהו חכמים לצאת בלילה. מפרש. והרא"ש כתב בשם רבינו תם, דלא גזרו אלא למי שנטמא חוץ למקדש, שלא יכנס. אבל אם נטמא בפנים, אינן זקוק לצאת. ור"י תירץ, שלא גזרו אלא על החיל ועל עזרת הנשים. אבל על כל שאר מחנה לויה לא גזרו. ויעויין עוד בראב"ד במה שכתב בזה.

^[5] והראב"ד פירש, דבתמיה קאמר. וכי יודע הוא באיזה שעה הממונה בא? והרי אין לכך שעה קבועה. לפיכך צריך הוא להשכים ולטבול בזמן מוקדם ביותר, שברור לו שלא יגיע בו הממונה, כדי שעד שיבוא הממונה יהיה טבול ומוכן לעבודה.

^[6] דאין מטילים פייס אלא בקודש. כדכתיב "בבית אלהים נהלך ברגש". ודרשינן דאתי האי קרא לדין לפיס [שהיה משמיע קול המון עם רב ומעורר רגש. ויש בזה משום כבוד למלך], שיש לו להעשות בבית אלהים. [יומא כה א]. ולא היו מפיסים בעזרה גופה משום שכך היה מעשה הפיס: היו כל כהנים עומדים בעיגול והממונה היה נוטל מצפנת של אחד מהן, לידע שממנו מתחיל המנין, ומוציא איזה מספר מפיו. ואותו כהן שבו היה מסתיים המנין היה זוכה בפיס. וגנאי הוא לעמוד בעזרה ללא מצנפת. ועוד, שהיו צריכין כולם לעמוד בעיגול. ואם היו עושין כן בעזרה, היו אחוריהם אל ההיכל, וגנאי הוא. מפרש. וכן איתא בתוספות שם.

^[7] מפרש. אכן מדברי הרא"ש יש להוכיח, שהיה הפיס בחול. דכתב בטעמא ד"כל הרוצה להפיס משכים וטובל", משום שיהיה מזומן מיד לעבודה. או דחיישינן שמא ימהר ויכנס לעזרה בלא טבילה, מחמת חיבוב המצוה. ואי נעשה הפיס בעזרה, הא לא צריך לכל זה. דתיפוק ליה משום דכל הנכנס לעזרה צריך טבילה. מקדש דוד. ויעויין עוד בגבורת ארי, יומא כ"ד.

^[8] ואף על גב דשאר פייסות היו בלשכת הגזית, התם היינו טעמא, מפני שאותן הכהנים העומדים בעזרה היו קרובים ללשכת הגזית. אבל פיס זה היה קודם שירדו הכהנים לעזרה. מפרש. אבל מהרמב"ם ריש פרק ו מתמידין ומוספין נראה, דאף פיס זה היה בלשכת הגזית. תוספות יום טוב.

^[9] אבל על גוף מצות שמירה לא קמיבעיא לן. דהא להדיא כתיב בפרשת קרח בלשון ציווי, "ושמרו את משמרת הקודש". וכן, "ושמרתם את משמרת הקדש". חק נתן. ובבאורי הגר"א למשניות כתב, דמהאי קראי דכתיבי בפרשת קרח ליכא לאיתויי. דשם מפורשת הסיבה - כדי שלא יכנס זר למשכן. וטעם זה אינו נוהג במקדש, שהרי שעריו מסוגרים. אבל מהאי קרא דאהרן ובניו שפיר מוכח דהשמירה אינה משום כן דהא לזה סגי באדם אחד. אלא על כרחך מצוה היא על הכהנים והלויים.

^[10] ואף דהאי קרא במשכן כתיב, הוא הדין למקדש. משום דמקדש איקרי משכן. ראב"ד. ויש לחקור, האם גם במה גדולה איקרי משכן, לענין מצות שמירה. מקדש דוד.

^[11] ובשלטי הגיבורים הלכה יז כתב, דבכל מקום היתה משמרת של עשרה כהנים. וכן במשמרת הלויים. וכן משמע מהרמב"ם בפרק ח מבית הבחירה הלכה ד, שכתב "וארבע ועשרים עדה שומרין אותו בכל לילה תמיד, בארבעה ועשרים מקום". ואפשר שטעמו משום שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה". תפארת ישראל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

through the circuitous passage that extended beneath the Temple, as he could not pass through the Temple courtyard, due to his impurity. And there were lamps burning on this side and on that side of the passage. He would walk through the passage until he reached the Chamber of Immersion. And there was a fire burning there to warm the priests after they had immersed, and also a bathroom of honor, so that the priests could urinate before immersion. This was the manifestation of its honor: If one found the door closed, he would know that there was a person there, and he would wait for him to exit before entering. If one found the door open, it was known that there was no person there, and he could enter. In this manner, the one using it was afforded privacy.

After the priest descended and immersed in the ritual bath, he ascended and dried himself with a towel, and warmed himself opposite the fire. He then came back to the Chamber of the Hearth and sat with his brethren the priests until dawn, when the gates of the Temple courtyard would be opened. He would then leave the Temple and go on his way. Since the purification process of one who immerses is not complete until sunset, by rabbinic law he could not remain in the Temple during the daytime.

The mishna describes the commencement of the daily service in the Temple: Among the members of the priestly family who are to serve in the Temple that day, whoever wants to remove the ashes from the altar rises early and immerses himself in a ritual bath, as required of anyone who enters the Temple courtyard. He must immerse before the appointed priest arrives, as the appointed priest oversees the lottery that determines which priests perform the various rites of the Temple service, and the first of those lotteries determines who will be charged with the removal of the ashes. And at what time does the appointed priest arrive? The times of his arrival are not all the same. There are times that he comes at the call of the rooster [hagever], or he might come at an adjacent time, either before the call of the rooster or after it.

The appointed priest arrived at the Chamber of the Hearth, where the priests of the patrilineal family were assembled, and he knocked on the gate to alert them to open the gate for him. And when they opened the gate for him, he said to them: Whoever immersed in the ritual bath may come and participate in the lottery. They then conducted the lottery, and whoever won that lottery won the privilege to perform the rite of the removal of the ashes.

GEMARA: The mishna teaches that the priests would keep watch in three locations in the Temple. The Gemara asks: From where are these matters derived? Abaye said that they are derived from a verse, as the verse states: “And those that were to camp before the Tabernacle eastward, before the Tent of Meeting toward the sunrise, were Moses and Aaron and his sons, keeping the watch of the Sanctuary, for the watch of the children of Israel, and the non-priest who came near was to be put to death” (Numbers 3:38).

The Sages say in response: Yes, we have found in this verse that in general the Torah requires a watch to be kept. Furthermore, the verse indicates that it is the priests and Levites who are required to perform the watch, as it states the precedent of Moses, who was a Levite, and Aaron, who was a priest. But the mishna (Middot 1:1) teaches: The priests would keep watch in three places in the Temple courtyard…and the Levites in twenty-one places. According to the mishna, the priests and Levites kept watch in different locations, whereas in the verse the priests and the Levites are written together, indicating that they kept watch in the same places.

The Sages say that this is what the verse is saying: “And those that were to camp before the Tabernacle eastward, before the Tent of Meeting toward the sunrise, were Moses,” indicating that the Levites keep watch. And then the verse states with regard to the separate watch kept by the priests: “Aaron and his sons, keeping the watch of the Sanctuary.” Furthermore, the verse indicates that Aaron keeps watch in one place, and his sons keep watch in two other places, from which it is derived that the priests keep watch in three different places.

The Gemara asks: From where is it derived that the verse should be interpreted in this manner? This is derived from the fact that it is written: “And those that were to camp…were Moses,” and it is written separately: “Aaron and his sons, keeping the watch.” This indicates that those who were to camp and thereby keep watch are discrete, and those keeping the watch are discrete, i.e., they perform different watches in separate places.

The Gemara objects: One can say that all of the priests keep watch in one place that is discrete from the watches of the Levites, but not in three separate places. The Gemara explains: That possibility should not enter your mind, as the verse juxtaposes the watches of Moses and Aaron. This indicates that just as Moses keeps watch in one place discretely, so too, Aaron and his sons each keep watch in one place discretely, and they do not keep watch together.

Rav Ashi said that the halakha that the priests keep watch in three places is derived from the end of the verse, which states: “Moses and Aaron and his sons, keeping [shomerim] the watch [mishmeret] of the Sanctuary, for the watch [lemishmeret] of the children of Israel.” The verse uses three terms from the root shin, mem, reish, which means to watch, indicating that there should be three separate watches.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במסיבה מחילה. בא וישב לו אצל אחיו הכהנים לאחר שטבל עד לבקר:

שהשערים נפתחים. כיון שנפתחו יוצא והולך לו חוץ לב' מחנות עד הערב כדין של טבול יום בעל קרי:

מנהני מילי. שהכהנים היו שומרים דאמר והחונים לפני המשכן מה במשכן שומרים הם הכי נמי בבהמ"ק:

אמרי. אין ודאי שימור אשכחן דבעי ואילו קרא כהנים ולויים בהדי הדדי כתיבי דכתב משה ואהרן [ובניו] (וכמו) ומשה הוי לוי ומשמע דגבי הדדי הוי יתבי ואכתי מנלן דבג' מקומות ומנלן דכהנים [בפני עצמן] הכי קאמר והחונים לפני המשכן היינו משה ואהרן ובניו שומרים:

ואהרן בחד מקום ובניו בב' מקומות. ואימא כולהו שומרים בחד מקום לא ס"ד כו':

מסיפיה דקרא. משמע בפירוש ג' מקומות:

במסיבה. מחילות עשויות:

תחת הבירה. בית המקדש ולא היה קדוש דבעל קרי משולח חוץ לשתי מחנות כדדרשינן בפסחים [דף סז:] זב ולא כל זב לרבות בעל קרי:

והנרות. היו דולקים במסיבה מכאן ומכאן:

ומדורה. היה שם להסתפג ולהתחמם אחר הטבילה:

ובית הכסא של כבוד. היה שם דתנן במסכת מקוואות בעל קרי שטבל ולא הטיל מים לכשיטול מים טמא ולכך עשו שם בית כסא להטיל מים קודם טבילה:

בא וישב. בלשכת בית המוקד ואע"פ שאין טבול יום נכנס למחנה לויה כדתנן בפ"ק דמס' כלים [מ"ח] החיל מקודש ממנו כו' עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם. ואפילו טבול יום דשרץ וכ"ש טבול יום דבעל קרי דמשולח חוץ לשתי מחנות. ואין לך קרוב למחנה שכינה יותר מבית המוקד שהיתה שם חציו בקודש. ופר"ת דמעלה דרבנן הן לא גזרו אלא שלא יכנס שם טבול יום אבל אם הוא מבפנים אין זקוק לצאת. והביא ראיה ממסכת סוטה [דף כ.] דקתני התם לא היתה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות [כו'] והם אומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה. ופריך למימרא דמיתסר ליכנס למחנה לויה והא אמר מר מנין למת שמותר ליכנס למחנה לויה שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו ואמר מר עמו במחיצתו ומאי פריך דודאי מדאורייתא שרי אבל מדרבנן אסור. אלא קשיא ליה דהא על טומאה שאירע בפנים לא גזרו. ועוד ראיה מפ"ק דחולין גבי טמא במוקדשין דקאמר מביא סכין ארוכה ושוחט בה ואי טבול יום זקוק לצאת מכל מחנה לויה האיך ישחוט בסכין ארוכה. הילכך צ"ל שבטומאה שאירע בפנים אינו זקוק לצאת. ור"י ז"ל תירץ שלא גזרו אלא על החיל ועזרת נשים הוא שער איתן המשמש כניסה ויציאה לעשות הרחקה לטמאים שלא יקרבו שמה אבל על כל שאר מחנה לויה לא גזרו:

גמ' מה"מ. דבעי שימור במקדש דאמר קרא והחונים וגו' ושמרו ואמרינן בפ"ק דעירובין [דף ב.] משכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן:

מתניתין קתני בג' מקומות. ונהי דקרא משמע דבעי שימור מיהא בג' מקומות מנלן. ותו פריך ואילו קרא כהנים ולוים בהדדי כתיבי דכתיב משה ואהרן ובניו שומרי משמרת ואנן תנן דכהנים שומרים לבד ולוים שומרים לבד. ומשני דה"ק קרא והחונים לפני משכן קדמה לפני אהל מועד משה ואהרן ובניו שומרי משמרת מדכתיב חונים וכתיב שומרים בתרי לישני משמע דכל חד וחד לחודיה הוה קאי:

אימא כולהו אהרן ובניו בחד מקום. ואכתי בג' מקומות הכהנים שומרים [מנלן] ומשני שומרי משמרת למשמרת:

במפרש ד"ה יוצא והולך לו וכו' מעמיד את הטמאים בשער המזרח כצ"ל:

שם חד אמר כדי לפוש כניסת. נ"ב נ"ל שחסר כאן מלת לביישן וכצ"ל כדי לביישן לפי שכניסת:

שם ד"ה מי שזכה וכו' כיון דלשכת הגזית מקרבא להתם כצ"ל:

שם א"נ משום דהוי קיימי בכולי'. נ"ב שכצ"ל דהוו קיימי כמין בכוליאר מסובב ואי אפשר עיין ביומא דכ"ה ע"א וק"ל:

שם ולקמן לאחר שסיים את סדר כצ"ל:

ובית הכסא של כבוד. נראה לי שמפני כך היה שם בית הכסא כדי שיטיל מים קודם טבילה דתנן בפרק ה' דמקואות ומייתי לה בפ"ק דחולין בעל קרי שטבל ולא הטיל את המים כשיטיל את המים טמא רבי יוסי אומר בחולה ובזקן טמא בילד ובבריא טהור:

ירד וטבל כו'. פירש המפרש והא דתנן במסכת מגילה לא מזין ולא טובלין אלא ביום היינו בחייבי טבילה שצריכין ספירה כמו טמא מת או זב או מצורע כו'. נראה דהקושיא מעיקרא ליתא לפי מה שפירשו התוספות שם במסכת מגילה וביבמות פרק החולץ דהא דתנן לא טובלין ולא מזין אלא ביום לא איירי כלל בטבילת אדם עצמו מפני דהיא ודאי כשרה בלילה אלא מיירי בטבילת אזוב שאינה כשרה אלא דוקא ביום ולהכי נקט טובלין ואח"כ מזין וזה מוכרח דאל"כ קשה הלא תנן בסוף מסכת פרה אין טובלין האזוב בלילה ומזין ביום אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזין עליו ביום כו' וכן משמע בירושלמי דמגילה דאמר וטבל והזה מה הזאה ביום אף טבילה ביום כו' וכן פירש ר"ש בסוף מסכת פרה ואפילו לפי פרש"י ור"ת שפירשו המשנה דמגילה דמיירי בטבילת אדם עצמו אין שום מקום לקושיא זו מפני דכתיב ביה קרא מפורש גבי בעל קרי דרשאי לטבול בלילה שנאמר והיה לפנות ערב ירחץ במים:

בא וישב לו אצל אחיו הכהנים כו'. פירש המפרש אע"ג דעדיין אינו טהור עד שיעריב שמשו דהא טבול יום הוא י"ל דחכמים לא הטריחוהו ללכת ולצאת משם הואיל ולילה הוא כו'. משמע מתוך פירושו דביום מיהא אסור לו מדרבנן לישב שם וקשה דא"כ למה פירש אח"כ על יוצא והולך לו דהואיל ולא יעשה עבודה מה יעשה לשם א"נ אגב חביבותא איקרי ועביד עבודה כו' משמע דלולי שיש לחוש אגב חביבותא איקרי ועביד עבודה מותר לו לישב שם דאל"כ למה הוצרך לכל הני טעמי תיפוק ליה שחייב לצאת ביום משום דטבול יום אסור במחנה לויה אם כן יש סתירה מדידיה אדידיה אמנם לי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא מכמה טעמים חדא דהא אפילו ביום מותר לו לישב שם מפני שלא גזרו רבנן אלא שלא יכנס אבל אם הוא כבר שם ונטמא בפנים לא גזרו עליו שיצא כיון דמדאורייתא שרי לכנוס שם כמו שכתבו התוספות בהדיא בפ"ק דיבמות ובפסחים פרק כל הפסולין בשם ר"ת ודקדק כן מהכא ומהא דאמרינן בפרק הנשרפין כהן ששימש בטומאה אחיו הכהנים מביאין אותו חוץ לעזרה ומפצחין את מוחו בגיזרין משמע דאין מוציאין אותו אלא חוץ לעזרה שהיא מחנה שכינה וממיתין אותו בעזרת נשים כיון שכבר היה שם ועוד דהא כבר כתבו התוספות שם בשם ר"י דהא דאמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה לא בכל מחנה לויה דמפתח הר הבית עד שער ניקנור קאמר דהא בתוספתא ובספרי ובריש מסכת כלים משמע דשרי בכולהו חוץ מבעזרת נשים ואפילו טבול יום דזבין וזבות אלא בעזרת נשים דסמוך למחצה שכינה קאמר ואע"ג דהכא קאמר בא וישב לו אצל אחיו הכהנים שהיו בבית המוקד ואין לך סמוך למחנה שכינה יותר מבית המוקד שחציה בקדש וחציה בחול מ"מ בעזרת נשים החמירו יותר מבשאר מקומות אע"פ שסמוכים ממש למחנה שכינה לפי שהוא מקום כניסה ויציאה לכל אדם יותר משאר מקומות שדרך שם נכנסין לעזרת ישראל דרך שער ניקנור שהוא שער האיתון המשמש כניסה ויציאה כדתנן במדות וכן כתבו התוספות בשם ר"י בפ"ק דחולין בדבור המתחיל שמא נגע בבשר כו' וז"ל דלא החמירו לומר טבול יום אל יכנס במחנה לויה אלא בעזרת נשים שהוא מקום כניסה ויציאה אבל בשאר מקומות יכול ליכנס עד סמוך למחנה שכינה ממש ע"כ והא דקתני יוצא והולך לו הוא מאותן טעמים שכתב המפרש שהבאתי. כנ"ל:

משכים וטובל. פירש ר"ע מברטנורה ז"ל משכים וטובל שלא היה אדם נכנס לעזרה לעבוד עבודה אפילו טהור עד שהוא טובל כו'. לאו דוקא לעבוד עבודה אלא אפילו בלא עבודה רק שנכנס לעזרה כדאיתא בהדיא בירושלמי דיומא בפרק אמר להם הממונה על המשנה דקתני אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה וכן מוכח שם בגמרא דידן אלא ר"ע נקט לשון המשנה דיומא שהבאתי כיון דבאמת איירי הכא שנכנס לעזרה לעבוד עבודה דהיינו לתרום את המזבח:

וכי באיזו שעה הממונה בא כו'. פירש המפרש שואל ואח"כ משיב כלומר אנכי מפרש לך לא כל העתים שוות כו' וצריך פירוש לפירושו כלומר מי איכא זמן קבוע לביאת הממונה דאמרת שהיה משכים וטובל קודם ביאת הממונה אלא ודאי לא היה זמן קבוע לביאתו שלא כל העתים שוות כו' והלכך מי שהיה רוצה לתרום היה משכים כל מה שהיה יכול:

מקריאת הגבר. פירש המפרש קריאת התרנגול ואינו מוכרח כי יש מפרשים דהיינו קריאת כהן ששמו גביני שהיה מכריז בכל בקר קודם עלות השחר בבית המקדש עמדו כהנים לעבודתכם כו' ומצינו שני הפירושים בפ"ק דיומא לא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל מאי קריאת הגבר רב אמר קרא גברא רב שילא אמר קרא תרנגולא תניא כוותיה דרב גביני כרוז מהו אומר עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם כו' תניא כוותיה דרב שילא היוצא לדרך קודם קריאת הגבר דמו בראשו כו':

אמר להן מי שטבל יבא ויפיס סדר הפייס ומעשהו מפורש בפ' שני דיומא ומייתי קצת לקמן בפרקין הממונה אומר להן הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין גודל במקדש ופרש"י הצביעו הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו ומקיפין ועומדין בעגולה בא הממונה ונטל מצנפת מעל ראש של אחד מהן וממנו פייס מתחיל למנות ומוציא כל אחד ואחד אצבעו למנין והממונה אומר כל שהמנין כלה בו הוא זוכה ומוציא מפיו מנין מאה או ששים הרבה יותר משהיו שם הכהנים ומתחיל למנות מזה שנטל מעל ראשו המצנפת וסובב והולך ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין ומי שהמנין כלה בו הוא הזוכה וכן לכל הפייסות ואין מוציאין גודל במקדש בגמרא מפרש מפני הרמאין כשיקרב המנין לכלות ויביט למי יכלה יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה בשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שאדם יכול להרחיק הגודל מן האצבע הרבה ונראין כאצבעות שני בני אדם ע"כ. ומצאתי כתוב בשם הריטב"א שכתב בשם התוספות שהממונה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת ע"כ, ועדיין צריכין אנו למודעי לאיזה צד הפייס מהלך אי לימין אי לשמאל ויגעתי ולא מצאתי כלום בגמרא דידן לבד בירושלמי דיומא פרק בראשונה מצאתי דפליגי בזה אמוראי וז"ל כיצד היה הפייס מהלך מימין לשמאל אמר רבי בון בר חייא מן מה דתני מי שזכה בקטורת אמר לזה שעל ימינו אוף את למחתה הדא אמרה לימין הפייס מהלך תלמידי דרבי יונה בשם רבי חילפי הביני לשמאל הפייס מהלך הזוכה זוכה לימין מוטב שיזכה למי שעבר עליו הפייס ב' פעמים מזה שלא עבר עליו הפייס אלא פעם א' בלבד:

מנא הני מילי כו'. מה שיש לדקדק כאן כתבתי לעיל ופירשתי כל הסוגיא:

מיהו מתניתין קתני כו'. קצת קשה זה הלשון דהא והלוים בכ"א מקום לא קתני כלל במתניתין במסכתא זו אלא במסכתא אחרת במדות ומייתי לה לקמן בגמרא תנן התם כו' ועיקר הקושיא היא מן והלוים בכ"א מקום א"כ איך יצדק לומר מיהו מתניתין קתני כו'. ושמא אין זה אלא טעות דלוג סופרים וראוי להיות כתוב במשנה והלוים בעשרים ואחד מקום וכן נראה מדברי המפרש לעיל במשנה מדכתב וז"ל וכ"ד שומרים בכ"ד מקומות נפקא לן בגמרא כו'. כנ"ל:

והלוים בכ"א מקום. היינו בשלשה מקומות שהיו הכהנים שומרים למעלה והלוים שומרים עמהם שם למטה ועוד י"ח מקומות שומרים לוים לבדם כך מצאתי כתוב בפסקי תוספות דמסכת זו ובמסכת מדות. ולי נראה שהוא טעות גדול שהרי משנה שלמה שנינו בריש מדות ומייתי לה לקמן בשלשה מקומות הכהנים שומרים בב"ה בבית אבטינס כו' והלוים בכ"א מקום וקא חשיב להו להני כ"א מקום שהלוים היו שומרים לבדם בין שער ופנה דהר הבית ודעזרה ואחד לשכת הקרבן ואחד לשכת הפרוכת ואחד לאחורי בית הכפורת ופריך הגמרא ורמינהו שבעה שערים היו בעזרה וכו' ומשני תרי מינייהו לא צריכי שימור ופי' המפרש לא צריכי שימור לוים דהא כהנים בשלש שמרי להו ומאי ניהו שער בית המוקד ושער בית הניצוץ וכו' וכ"כ הרמב"ם בסוף הלכות בית הבחירה ש"מ בהדיא שהלוים לא היו שומרים כלל למטה בשלשה מקומות שהיו הכהנים שומרים דא"כ אף אלו תרי מינייהו צריכי שימור ועוד דאם כן היו בין הכל כ"ז מקומות ואנן ילפינן לקמן מקרא שלא היו בין הכל רק כ"ד מקומות דהיינו ג' מקומות שהיו הכהנים שומרים לבדם וכ"א מקום שהיו הלוים שומרים לבדם וכן משמע בהדיא מהא דקאמר לקמן תלתא מינייהו דכהנים וכ"א דלוים ונראה לי דהמשנה דמדות הטעהו דקתני שער הניצוץ כמין אכסדרה היה ועליה בנויה על גבה שהכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה ועלה על דעתו דשמירת לוים מוסבה על בנין שער הניצוץ ומשם למד דהוא הדין בבית אבטינס ובבית המוקד היו הלוים שומרים למטה אבל כבר נשמר מזה הטעות רבינו שמעיה ז"ל בריש מדות ופירש דשמירת לוים אינה מוסבה על בנין שער הניצוץ אלא קאי על כ"א מקום שהיו הלוים שומרים לבדם וכן פירש המפרש ולאפוקי מהסמ"ג שכתב שהלוים היו שומרים בג' מקומות שהיו הכהנים שומרים והיו נמי שומרים בכ"א מקום לבדם:

מסיפיה דקרא שומרים משמרת למשמרת. פירוש המפרש מגומגם מאד והעיקר כיון דכתיב ג' שמירות בקרא דהיינו שומרים משמרת למשמרת זה הוא רמז לשלש משמרות בג' מקומות:

(כו א פירוש) ד"ה לא כל העתים וכו' מקרות הגבר תרנגול בשליש הלילה לאחר חצות.—כ"ה דעת רה"ג (מובא באשכול ח"א סי' ב) וכ"ה בתוס' הרא"ש ברכות (ג א) בשם ר' ברזילי (היינו ר' יהודה בר ברזילי אלברגלוני בספר העתים שלו)^*וברור אצלי דשם כתב זה בשם רה"ג., אבל לא כן היא דעת הרמב"ם בפיה"מ כאן שכתב "קרוב לעלות השחר", וכ"כ בהל' תמידין פ"ב הי"א (וע"ש בל"מ).

במסיבה. ראיתי בפתרונו של ר' יעקב בר שמעון זצ''ל בכל מדות מוכיח שמסיבה הוא עמוד של בנין שעולין ויורדין בו ע''י גלגול: תחת הבירה. כי היכי דפליגי ר' יוחנן ור''ל בעלמא (יומא דף ב.) גבי בא ושרפו לפני הבירה ואיכא מאן דאמר כל המקדש כולו קרוי בירה שנאמר אל הבירה אשר הכינותי ואיכא מ''ד מקום יש בהר הבית ובירה שמו ה''נ פליגי הכא דלמ''ד כולו בית המקדש היה המחילה הולכת תחת בית המקדש וראשה אחד פתוח ללשכת בית המוקד של מקום חול וראשה האחד פתוח חוץ לעזרה אל מקום הטבילה ואפי' לרבי יוחנן דאמר מחילות שתחת היכל קדש ה''מ בפתוחות לקדש אבל פתוחות להו. הבית אין עליהן קדושת הר הבית וכן מוכח בכיצד צולין בסופו (פסחים דף פו.) ואף על פי שבנויות בקדש ולמ''ד מקום יש בהו. הבית ובירה שמו תחת אותו מקום המחילה נמשכת ולכך עשו מחילה דמחילות לא נתקדשו וזב ובעל קרי משתלח לשתי מחנות חוץ לעזרה והר הבית: והנרות דולקות מכאן ומכאן. במחילה כדי להאיר לו: ומדורה היתה שם. במחילה סמוך לבית הטבילה אחר שטבל מתחמם שם: ובית הכסא של של כבור. וזהו כבודו לפי שיש בו פתח ואדם שנכנס שמה ימצאהו נעול סגור היה חוזר לאחוריו לפי שמבין שיש בו אדם: מצאו הפתח פתוח בידוע שאין בו אדם. ונכנס שם לעשות צרכיו: ירד. לבית הטבילה וטבל ועלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה והא דתנן במס' מגילה (דף כ.) לא מזין ולא טובלין אלא ביום היינו בחייבי טבילה שצריכין ספירה כמו טמא מת או זב או מצורע וכשיגיע יום ז' וספר מקצתו יטבול דס''ד אמינא הואיל ולילה אחר היום מתחלת הלילה הוי שביעי קמ''ל דלענין טבילה עד דהוי יום דכתיב וספרה לה ז' ימים ימים ולא לילות ונדה ויולדת טבילתן בלילה שהרי כל ז' שלהן הן טמאים הילכך ליל שמיני הן טובלין: בא וישב לו אצל אחיו הכהנים. דאע''ג דעדיין אינו טהור עד שיעריב שמשו דהא טבול יום הוא י''ל דחכמים לא הטריחוהו ללכת ולצאת משם הואיל ולילה הוא עד שיאיר היום דהא דאמרינן טבול יום אל יכנס למחנה לויה מדרבנן ומהכא יש להוכיח על אותה שמועה של יבמות (דף ז:) דהכי פירושו דאמרינן התם מצורע שחל שמיני שלו ערב הפסח וראה קריי בו ביום אמרו חכמים אף על פי שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת רבי יוחנן אמר דבר חורה אפילו עשה אין בו שנאמר ויעמוד יהושפט בחצר החדשה וגו' שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה והכי פירושו דבר תורה ר' יוחנן לא לאפלוגי אתא אלא מפרש מילתא דתנא קמא קאמר הא דאמר ת''ק יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ה''ק מוטב יבא עשה שיש בו כרת פסח וידחה עשה דמדרבנן שאין בו כרת באיסורו ואגב דאיירי בכרת נקט כרת והיינו דקא מפרש דבר תורה דאי ת''ק איירי באיסור שהוא מן התורה לא היה לו לר' יוחנן לומר לך דבר תורה דהא בהא איירי אלא הכי היה לו לומר א''ר יוחנן אפילו עשה אין בו אלא ודאי לפרושי מילתא. ת''ק אתא ועוד דמוכח בכתובות (דף ח.) דר' יוחנן לאו תנא הוא דאמרינן התם אמר רב נחמן אמר רב חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין נ תני' קרמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג איתמר א''ר יצחק א''ר יוחנן חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין ומתח כי תניא ההיא בשורה ואם איתא דר' יוחנן נמי תנא הוא כי היכי דתריץ אליבא דרב רב תנא הוא ופליג היה לו לתרץ אליבא דר' יוחנן ר' יוחנן תנא הוא ופליג אלא ודאי לאו תנא הוא אי נמי אין להוכיח מכאן דאיכא למימר אותו חציה בחול לא היתה הכיפה שוה לקרקע הר הבית וקי''ל בפסחים (דף פה:) דגגין ועליות לא נתקדשו ל''ש גגי עזרה ול''ש גגי ירושלים בקדושת ירושלים: עד שהשערים נפתחים. דלתות העזרה: יוצא והולך לו. דהואיל ולא יעשה עבודה מה יעשה לשם אי נמי אגב חביבותא איקרי ועביד עבודה דומיא דהך דאמרינן בפ''ב דיומא (דף כד:) במה מפיסין רב ששת אומר בבגדי קדש דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותא מיקרי ועביד עבודה: יוצא והולך לו. לביתו למלאכתו דמה יעשה הואיל ולא יעבוד ולקמן נמי אומר שבשעת השתחואה בשעת הקטורת הוה ראש המעמד מעמיד את הטמאים בשער המזרח (ופליגי בה שער הניצוץ אותו הבנין היה בנוי הבנין) ופליגי בה אמוראי בפסחים (דף פב:) חד אומר כדי (לפוש) שכניסת כל העם דרך שם שנכנסים לשם להשתחוות כדלקמן ויודעים שמפני הטומאה הם חדלים ליכנס שם ואלו הטמאים יזהרו לבלתי לטמאות עוד וחד אמר משום חשד שלא יחשידום שמפני מלאכתם הם חדלים ליכנס שם לעבוד עבודה ומעמידם אותם שם כדי שיראו אותם בני אדם ויודעים שמחמת טומאה הם חדלים ולא יאמרו מחמת מלאכה הוא דאם היו שבים לביתם יאמרו העולם מפני ביטול מלאכתם הם שבים: מי שהוא רוצה לתרום את המזבח. כל אותם שרוצים לתרום היו משכימים ושנים וג' בני אדם אין תורמין כי אחד הוא תורם אלא מטילין גורל עי שבא גורל לידו הוא תורם ובסוף מתני' מפרש כיצד תורם את המזבח הילכך קתני מי שרוצה לתרום את המזבח כהנים שרוצים כל אחד ואחד לתרום את המזבח היה מכין את עצמו וטבל קודם שיבא הממונה על הפייסות ומפרש ביומא מה היה שמו ואמרינן במסכת יומא (דף ל.) דאין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול ומפרש התם טעמא: וכי באיזו שעה ממונה. שואל ואח''כ משיב כלומר אנכי מפרש: לא כל העתים שוות פעמים שהוא בא מקרות הגבר. תרנגול בשליש הל. לה לאחר חצות או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו פעמים קודם פעמים אחר כך לא היה קבע בדבר אבל באמצע הלילה לא יבא: הממונה. על הפייס: בא. מביתו ודפק עליהם בין על שערי הר הבית בין על שערי בית המוקד הפתוח להר הבית והם פותחים לו: אמר להם. לכהנים שבאותו בית אב מי שטבל והכין עצמו לתרומת המזבח יבא ויפייס בכאן בחצי בית המוקד הבנוי בקדש דאין מפילים פייס אלא בעזרה במקום הקדש דבעינן בית אלהים נהלך ברגש כדמפדש במסכת יומא (דף כה.) והפיסו בחצי בית המוקד המקודש: זכה מי שזכה. ואף על גב דשאר פייסות היו בלשכת הגזית כדמפרש ביומא (דף כה.) התם היינו טעמא מפני שאותם כהנים שהיו בעזרה היו קרובים ללשכת הגזית כיון דלשכת הגזית מקרבתו להתם הוי מפייסי אבל הכא כיון דהוו בבית המוקד שעדיין לא ירדו לעזרה ואיכא נמי בבית המוקד מקום מקודש הוו מפייסי התם ובעזרה א''א לפייס דאין נכון לעמוד בעזרה בלא מצנפת כדאמר לקמן (דף ל) הממונה בא ונוטל מצנפת של א' ויודעין כולם שממנו פייס מתחיל א''נ משום דהוי קיימי בכוליאר מסובב אי אפשר דהוו אחוריהם לבית ולקמן לאחר שפייס את סדר תרומת הדשן והגיע זמן עבודת יום שחיטה קתני וירדו להם ללשכת הגזית וטעמא כאשר פירשתי שאותו מקום קרוב להם יותר להפיס: גמ' מנא הני מילי. כלומר מנלן מן הפסוק דבעינן ג' שומרים: אמר קרא והחונים לפני המשכן משה ואהרן ובניו שומרי משמרת הקדש. אהרן ובניו הרי ג' שומרים ולבסוף פריך ואימא כולהו בחד מקום ומתרץ ליה: אמרי אין שימור בעלמא אשכחן דבעי ומיהו מתני' קתני בג' מקומות הכהנים שומרים. פשיטא דשימור בעי כדכתיב קרא מיהו אנן בעינן מנא ה''מ אהא דקתני במתני' דבשלשה מקומות היו כהנים לפני לוים שהרי הפסוק משמע דבהדי הדרי הוו דמשה חשיב בהדי כהנים: אמרי והחונים לפני המשכן קדמה מזרחה משה ואהרן ובניו שומרי משמרת הקדש. כלומר ודאי קרא לא חשיב משה בהרי כהנים ותדע לך מדכתיב החונים בראש הפסוק ש''מ הכי מדריש החונים לפני המשכן קדמה משה ואהרן ובניו שומרים דאם הוה משה עמהן היה לו לכתוב לפני המסכן קדמה משה ואהרן ובניו שומרי משמרת דכולהו כי הדרי הוו: ואימא כולהו בתו מקום. כל שמירת כהנים בחד מקום גזירת המקום הוא שיהא נ' כהנים שומרים יחד שמירה אתת: לא ס''ד כמשה. כלומר ממשה אתה יכול ללמוד שהרי שמירת כהנים הוקשה לשמירת משה לומר לך מה משה בחד מקום שהוא לא הוה שומר עמהם כך אהרן ובניו כל אחד בשמירתו לבדו: רב אשי אמר מסיפיה דקרא. יכול אתה בקל להבין דבעינן ג' מקומות בכהנים וכתיב שומרי משמרת למשמרת הרבה שמירות ואי בחד מקום הוו כולהו א''כ לא הוי אלא שמירה אמת:

אין פירוש לקטע זה