מעילה קנים כב ע"א

רב פפא אמר: בין משנתנו זו שעניינה כיסין (פרוטת הקדש הנמצאת בכיס מעות חולין) ובין המשנה במסכת דמאי שעניינה לוגין הוא שרמא ליה [השליך לו, הראה סתירה] ריש לקיש לר' יוחנן. דתנן [שכן שנינו]: הלוקח (הקונה) יין מבין הכותים (שומרונים), לשיטה שהם מפרישים תרומות ומעשרות, אלא שאין הם מפרישים אלא לעצמם ולא מן הדברים שהם מוכרים, והרי זה איפוא טבל ודאי. ואין הקונה יכול עתה להפריש תרומות ומעשרות מיין זה (כגון שקנה את היין לפני כניסת השבת, ולא היתה בידו אפשרות לעשר עד כניסת השבת), מה יעשה על מנת שיוכל לשתות מיין זה בשבת?

— הריהו אומר "שני לוגין מתוך מאה הלוגים שלפני שאני עתיד להפריש מיין זה לאחר זמן — הרי הן מעתה תרומה גדולה. ועשרה לוגים שאני עתיד לעשר ולתיתם ללוי — למעשר ראשון, וכן תשעה לוגים (עשירית מן הנשאר) שאני עתיד להפרישם הריהם מעשר שני!". ומיחל [ומחלל] את המעשר השני על כסף ואם רוצה, הריהו שותה מיד (פרט לשיעור תרומה ומעשרות), וסומך על מה שיפריש לאחר מכן, שאז יתבררו הלוגים שהופרשו לתרומה ולמעשרות. אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרים, שלדעתם אין אומרים שלאחר מכן יתברר מה הופרשו לתרומה ולמעשר. נמצא שאף לדעת ר' מאיר, הרי זה רק באומר "שאני עתיד להפריש", ובהסתמך על כך שיתברר הדבר בסוף איזה הם אותם לוגים שהופרשו. ואילו בסוף משנתנו שנינו לדעת ר' עקיבא שמותר להוציא את כל הפרוטות שבכיס, ואף שלא אמר המקדיש שההקדש יחול על הפרוטה שהוא עתיד להפריש לאחר מכן! אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתשובה לדבר: סיפא דמתניתין [בסוף משנתנו] מדובר באדם האומר בלשון "לא יפטר כיס זה מן ההקדש!", והרי זה כאדם האומר "שאני עתיד להקדיש", ולכשיעלה את הפרוטה האחרונה מן הכיס, יתברר הדבר שהיא הפרוטה שהוקדשה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

רב פפא אמר: כיסין אלוגין רמא ליה, ריש לקיש הקשה לרבי יוחנן סתירת משנתנו עם המשנה של "לוגין".

ריש לקיש סבר, שהטעם שרבי עקיבא מודה בסיפא, הוא משום שסובר "יש ברירה ^[821] ", כלומר, שעל כל פרוטה שמוציא עד לאחרונה, יש לומר עתה הוברר הדבר שזו אינה של הקדש,

ומביא סתירת הברייתא של "לוגין".

דתניא, ^[822] הלוקח חבית יין של מאה לוגין, מבין הכותים, בערב שבת בין השמשות, ואין לו פנאי להפריש תרומות ומעשרות עד כניסת השבת, ואין לו מה לשתות כי אם יין זה שהוא טבל ודאי, כיצד יעשה?

אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש בצאת השבת, הרי הן תרומה גדולה, בתוך החבית. עשרה לוגין שאני עתיד להפריש, הרי הן מעשר ראשון. תשעה לוגין, הרי הן מעשר שני! ומיחל, ומחלל את המעשר שני על מעות שיש לו בבית, שכל מה שיוכל לתקן עתה, מתקן, ומעשר שני מתחלל באמירה [בלי מעשה]. וכאשר עשה כן, שותה, מותר לו לשתות אותו, מיד. אלו הם דברי רבי מאיר, הסובר "יש ברירה", ועל היין שהוא שותה בשבת יש לומר שאינו תרומה ומעשר ראשון. ומהנשאר יוציא תרומה ומעשר בצאת השבת, ו"הוברר הדבר למפרע" שהוא התרומה ומעשר, ומה ששתה בשבת "הוברר הדבר" שהיה מן החולין.

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרים לעשות כן, מפני שהם סוברים "אין ברירה".

ועתה מקשה ריש לקיש: אפילו לרבי מאיר הסובר "יש ברירה", היינו דוקא כשמפרש ברירתו ואומר "שאני עתיד להפריש", ואילו ב"סתם" שאינו מפרש, גם רבי מאיר מודה שלא שייך לומר "ברירה",

ואילו במשנתנו אמר רבי עקיבא שאפילו בסתם שלא פירש "פרוטה שאני עתיד להפריש", גם כן מותר להוציא כל פרוטה פרוטה עד לאחרונה מטעם "ברירה" ^[823]?

אמר ליה רבי יוחנן: סיפא, מדובר, באומר "לא יפטר כיס זה מן ההקדש", ולכן, הוי כמפרש ברירתו. וכשם שלגבי לוגין אומר "שאני עתיד להפריש", ומועיל מטעם "יש ברירה", גם כאן מועיל מטעם ברירה.

פירוש אחר: משמעות לשון זו היא לפרוטה האחרונה בלבד, ואין כאן ענין לברירה. ואפילו אם רבי עקיבא יסבור "אין ברירה", מודה שרק הפרוטה האחרונה היא של הקדש ^[824].

הדרן עלך פרק השליח שעשה שליחותו וסליקא לה מסכת מעילה

הערות

^[821] מפשטות הסוגיא משמע שהדיון הוא על הסיפא של המשנה. והיינו, שהטעם שרבי עקיבא מודה בסיפא הוא משום שסובר יש ברירה, ואילו ברישא לא שייך ברירה. כי אם גם ברישא שייך לומר ברירה, היה צריך להקשות "מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא".

^[822] הברייתא מובאת כמה פעמים בש"ס, עיין מסורת הש"ס, והיא מבוארת כאן בקיצור על פי רש"י בבא קמא סט ב.

^[823] כן פירשו התוס'. אבל המיוחס לרש"י מפרש בפשטות, שהקושיא היא מרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון הסוברים "אין ברירה" ואילו במשנה סובר רבי עקיבא "יש ברירה". התוס' מביאים פירוש זה בשם "ויש מפרשים", ואינו מתקבל עליהם, כי מה הקושיא, הרי משנתנו היא משנת רבי מאיר הסובר כרבו רבי עקיבא ש"יש ברירה"? על כן, מבארים, שהקושיא היא אפילו למאן דאמר "יש ברירה", כמבואר בפנים.

^[824] כתב הרמב"ם [סוף הלכות מעילה]: ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה! ומה אם קוצים ואבנים ועפר ואפר, כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד, נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה, ואפי' היה שוגג צריך כפרה. קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה, שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול:. וכתב האבן האזל: לכאורה צריך ביאור, מדוע קבע הלכה זו שהיא מיסודות התורה לסוף הלכות מעילה? והנה ידוע דעת הרמב"ם [ועיין הערה 687] שבמעילה אינו חייב אלא בהנאה, וגם באיסור מעילה כתב בריש הל' מעילה "אסור להדיוט ליהנות מקדשי השם". ואפילו הוציא מרשות הקדש, דלשיטת התוס' מועלין, לשיטת הרמב"ם אין מועלין אלא אם נהנה מזה. ואם כן, כאן שכתב שאל יהיה קל בעיניו ולא יהרוס וכו' והמשיל למעילה, וכתב על זה: קל וחומר למצוה שלא יבעט בהן, והרי בזה אין גדר מעילה אלא מזיק ומשחית? ונראה שבאור דבריו הוא, להודיענו שאם אחד לא ידע טעם של מצוה, ויחפוץ למצוא בעצמו טעם, שיצא מזה הרס, לומר, שעל אופן זה לא צותה התורה. או עוד יותר, שבזמן כזה לא צותה התורה, ובאופן זה יוכל להרוס כל דיני התורה. וזהו שכתב "ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו", והודיענו בזה, שהיסוד של רצון ביקוש טעם למצוה ולהוציא מזה קולות, זהו בשביל רצון להפטר מהעול והחיובים שנתחייב על פי התורה, וחופש הוא רצון והנאה ככל ההנאות, שאילולי רצונו להפטר מהחיובים לא היה אומר כן, והיה מקבל דיני התורה בפשטותם ובכללותם, ולא לפרוט על פי טעמו שימצא, שבאופן זה או בזמן כזה בטל החיוב. וזהו מה שכתב הרמב"ם: אמרו חכמים: חוקים חקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן. והיינו, לומר, שאין עיקר חיפוש טעם שלו, הוא על פי השכל והסברא, אלא יצרו של אדם נוקפו, והסבה הוא היצר. ומבואר מה שדימה הרמב"ם כל זה לדין מעילה, כי מה שמחפש דרכים להיות בחופש ולצאת מחיובי התורה זו היא הוצאה מרשות הקדש, ושגם הוא נהנה מזה למלאות רצונו. וכבר בארתי [פ"ז הל' י' ד"ה אכן] שאף על פי שסובר הרמב"ם שאין מעילה אלא בהנאה, מכל מקום, זהו החדוש במוציא מרשות הקדש, שאין צריך שתהא ההנאה מעצם החפץ, אלא גם אם ההנאה היא מההוצאה מרשות הקדש לרשות אחרים, מעל בזה. וכן זה, כשהוציא את עצמו מרשות הקב"ה להפטר מאיזה דינים מדיני התורה. וד' יחזק לבנו בתורתו ויהי' לבבנו שלם בעבודתו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Pappa said yet another version of Reish Lakish’s question. He raised a contradiction between the mishna here involving purses and another mishna referring to a log measure. As we learned in a mishna (Demai 7:4): In the case of one who purchases wine from among the Samaritans [Kutim] and there is reason to suspect that teruma and tithes were not separated, and he cannot separate them before the start of Shabbat, what should he do?

The mishna explains that he proceeds as follows. If, for example, there are one hundred log of wine in the barrels, he says: Two log that I will separate in the future are teruma, as the established average measure of teruma is one-fiftieth; ten log are first tithe; and one-tenth of the remainder, which is nine log, are second tithe. And he desacralizes the second tithe that he will separate in the future, transferring its sanctity to money, and he may drink the wine in the barrel immediately, relying on the separation that he will perform later. This is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon prohibit one from doing so. These three Sages reject the principle of retroactive designation, upon which this method relies, as at the time of the declaration the identity of the particular portions of wine that will be teruma and tithes is unknown. Even according to Rabbi Meir, one can rely on retroactive designation only in a case where he says: That I will separate in the future. In the case of the mishna here, each peruta might be the consecrated one, and one cannot rely on the last one. Rabbi Yoḥanan said to him: The latter clause of the mishna is referring to a situation where one said: This purse will not be exempt from consecration, in which case he is understood as referring to the last peruta left in the purse.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כיסין אלוגין רמא ליה. ריש לקיש לרבי יוחנן:

דתנן הלוקח יין מן הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני. כשמשתייר בו בכלי כשיעור זה:

ומוחל ושותה. כלומר והשאר חולין וישתה ממנו לאלתר ויזהר שיהא מותיר בכלי שיעור התרומות והמעשרות:

דברי ר' מאיר. דקסבר יש ברירה:

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין. דקסברי הראשון לאלתר והא תרומה ומעשר והא דר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון קשיא לר' עקיבה דמודה שמוציא והולך עד האחרונה:

א"ל סיפא דמתני'. דמודה ר' עקיבה מיירי (באחד) [באומר] לא יפטור כיס זה מן ההקדש:

הדרן עלך השליח חסלת מסכת מעילה

(כב א) כיסין אלוגין רמי ליה וכו'.—בירושלמי דמאי פ"ז ה"ה מוכח, דפריך אר' יוסי ור"ש, דכמו שאוסרים בלוגין שמא תיבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, ה"נ באומר פרוטה מן כיס זה להקדש לא יוציא כלום עד שיתן פרוטה להקדש, שמא יאבד הכיס ונמצא שהוציא מן ההקדש. וזה כעין פי' רש"י כאן ודלא כפי' התוס'. ומלבד זה קשה לפי' התוס', דהו"ל להביא כאן משנה דדמאי פ"ז מ"ד, ושם ליתא סיפא דר' יוסי ור"ש אוסרים. ומדשביק למתניתין ומייתי ברייתא ש"מ כפי' רש"י.

כיסין אלוגין רמא ליה. ר''ל לר' יוחנן: דתנן הלוקח יין מבין הכותים. עד שלא נאסר יינם וכגון שהיה בדרך או בערב שבת בין השמשות ואינו יכול לתקנו לאלתר: אומר שני לוגין. תרומה גדולה שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה גדולה ואחר כך עושה ממה שנשתייר מאה מדות מפריש עשרה למעשר ראשון ונשתיירו תשעים מדות ומפריש מהן תשעה למעשר שני: ומיחל. שיעור זה מיחל למעשר שני שיכול לחללו ושותה והשאר חולין וישתה ממנו לאלתר אלא שיזהר שיותיר בכלי שיעור התרומה והמעשרות דקסבר יש ברירה: רבי יהודה ור' יוסי ורבי שמעון אוסרין. עד שיפריש ממש דקסברי אין ברירה ואכל כוס וכוס יש לומר שהוא תרומה ומעשר ואפילו מראשון והא דר' יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון קשיא אדרבי עקיבא דמודה שמוציא והולך עד האחרונה דכי היכי דהכא אמר אין ברירה דמן הראשון אמרינן נמי שהוא תרומה ומעשר גבי הקדש נמי אכל פרוטה ופרוטה איכא למימר שהיא הקדש: אמר ליה סיפא דמתני'. דמודה רבי עקיבא מיירי באומר לא יפטר כיס זה מן ההקדש:

הדרן עלך מסכת מעילה

כיסין אלוגין רמא ליה. דס''ד דטעמא דמתני' משום ברירה אע''פ שאין מפרש שום דבר ולכך פריך מלוגין דאפילו למ''ד יש ברירה מכל מקום דוקא משום שפירש שאני עתיד להפריש אבל בסתמא לא ומשני באומר לא יפטור בכיס וכו' והוה כמפריש בלוגין ומהני מטעם ברירה אי נמי מטעם זה יועיל אפילו למאן דלית ליה ברירה: דתנן הלוקח יין מבין הכותים כו'. מרבי מאיר פריך למה ליה למימר שאני עתיד להפריש במוצ''ש כי לא אמר נמי נתפס לה התרומה באחרונה כמו גבי כיסין שפרוטה של הקדש באחרונה וי''מ דפריך מרבי יוסי ורבי שמעון דאוסרין דלית להו ברירה דה''נ לימא דאין ברירה ולא נהירא דמאן נימא לן דר' יוסי ור''ש היא:

הדרן עלך מסכת מעילה