מעילה כ ע"א

ואם נתנה את האבן או את הקורה הזו לחברו — הוא מעל, לפי שהוציאן בכך מרשות ההקדש לרשות חולין. ואילו חברו לא מעל שכן בשעה שניתנה לו — כבר יצאה מרשות ההקדש. בנאה את האבן או את הקורה בתוך ביתו — הרי זה לא מעל, כיון שבבנייה כשלעצמה, עדיין לא נהנה ממנה, עד שידור תחתיה ויהנה ממגורים אלה בשוה פרוטה.

נטל לעצמו פרוטה של הקדש — הרי זה לא מעל בכך. ואם נתנה לחברו — הוא עצמו מעל, שהוציאה בכך מרשות הקדש לרשות חולין, ואילו חברו המקבל לא מעל בכך. נתנה את הפרוטה הזו לבלן (העובד בבית המרחץ) כתשלום עבור רחצה, אף על פי שעדיין לא רחץ — מעל בכך, וטעם הדבר: שכן משעה ששילם, הוא הבלן אומר לו: הרי המרחץ פתוח לפניך, הכנס ורחוץ, שיש לו רשות לרחוץ מיד בבית המרחץ, ורשות זו עצמה הנאה היא לו.

אכילתו שאכל מן ההקדש בשווי כחצי פרוטה ואכילת הקדש שהאכיל הוא את חברו כחצי פרוטה, וכן הנייתו (הנאה שנהנה הוא) מן ההקדש בשווי כחצי פרוטה והניית חברו (שהוא מהנה את חבירו) בשווי כחצי פרוטה, וכן אכילתו והניית חברו, וכן הנייתו שלו ואכילת חברו — כל אלה מצטרפין זה עם זה לשיעור מעילה, שהוא בפרוטה, וחייב בדיני המעילה. ואפילו חלף זמן מרובה בין האכילות או ההנאות הללו.

א גמרא שנינו במשנתנו כי זה שנטל אבן או קורה משל הקדש לעצמו — לא מעל בכך, ואולם אם נתנה לחברו — מעל. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] הוא שנטל לעצמו, שלא מעל, ומאי שנא [ובמה שונה] הוא שנתן לחבירו, שמעל?! אמר שמואל: המשנה מדברת בגזבר ההקדש, שהאבנים והקורות הללו מסורות לו עסקינן [עוסקים אנו]. שכיון שהמעות שמורות בידו הרי עצם ההחזקה בהן אינה מעילה, אבל כשהוא נותנן לאחרים — הרי זו מעילה.

ב עוד שנינו במשנתנו שאם לקח אבן או קורה של הקדש, ובנאה בתוך ביתו — אינו חייב משום מעילה, עד שידור תחתיה. ושואלים: למה לי להמתין בחיובו עד שידור תחתיה? והרי כיון דשניה [ששינה אותה] שסיתת אותה לצורך קביעתה בתוך הבנין — הוציאה בכך מרשות הקדש ומעל! אמר רב: אין המדובר שבנאה ממש בתוך ביתו, אלא בכגון שהניחה על פי ארובה (חור, כעין חלון בתקרה). וכיון שאין שינוי בעצם ההנחה אינו מתחייב במעילה עד שידור תחתיה.

ומעירים: אחר שהסברנו כך את דברי משנתנו, הרי מובן כי כיון (מתוך) דבני לה [שבנה אותה], את האבן בבנין מיהת [על כל פנים] מעל, אף שהאבן עתה חלק מבית המחובר לקרקע, וכלל הוא שאין מעילה בדבר המחובר לקרקע. ואם כן האם לימא [יש לומר] שדבר זה מסייע ליה [לו] לרב, דאמר [שאמר] רב: המשתחוה לבית לשם עבודה זרה — אסרו בכך באיסור הנאה, שהבית אינו נחשב כמחובר לקרקע, כיון שנבנה מאבנים וקורות שהיו בתחילתן תלושות ורק לאחר מכן חוברו, וכלל הוא: תלוש ולבסוף חברו — דינו כתלוש, והוא הדין אם כן גם באבן הקדש שהניחה על פי הארובה, שמכיון שהיתה בתחילה תלושה, יש בה דין מעילה?!

אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא בדחייה: אין להביא מכאן ראיה לשיטת רב, שכן אפשר לומר שסבורה משנתנו כי דינו של התלוש שחובר לקרקע הריהו כדין המחובר מעיקרו, ולכן אין המשתחוה לבית לעבודה זרה אוסרו. ואף על פי כן באבן או בקורת הקדש שנבנו בבית יש דין מעילה, כי בדין המעילה בדברי הקדש כל הנאה הנראת לעינים (הניכרת שאדם נהנה בדבר, וכגון זה היושב בבית שנבנו בו האבן או הקורה) אסרה תורה בדין המעילה.

ומציעים עוד: לימא [האם יש מקום לומר] כי מסייע ליה [לו, לרב] בשיטתו (כי תלוש ולבסוף מחובר נחשב כתלוש) מה ששנינו בברייתא: אדם הדר בבית של הקדש, כיון שנהנה ממנה — מעל, ונראים הדברים שמדובר בבית בנוי שעמד אדם והקדישו. הרי שכיון שהיה בתחילה תלוש (אבניו וקורותיו), אף שלבסוף עמד וחיברו, הריהו נחשב כתלוש ולכן יש בו מעילה. אמר ריש לקיש בדחייה: אין להביא ראיה משם, שכן התם [שם] מדובר במקרה שהקדישו את אבני וקורות הבית בעודם תלושים, ולבסוף בנאו בהם.

ושואלים על העמדה זו של ריש לקיש את דברי הברייתא: אבל לפי הסבר זה, במקרה שבנאו בתחילה את הבית ולבסוף הקדישו מאי [מה] יהא הדין — שלא מעל? אם כן, מאי איריא [מה שייך, מה ענין זה] שרהיט ותני [מיהר התנא בברייתא ושנה] את הדין הבא המדבר באופן אחר לגמרי, באדם הדר בבית של מערה, כלומר, בסוג בית שלא היה מעולם (הוא וחומריו) תלוש — לא מעל בכך, שכן אין מעילה במחובר. לימא [שיאמר] התנא דין במקרה של אדם הדר בבית של אבנים, שבנאו בתחילה בחול, ולבסוף הקדישו — הרי זה לא מעל!

אמרי [אומרים] בתשובה לשאלה זו: אכן יכול היה התנא לומר כן, ואולם העדיף להשמיע דין זה דווקא במערה, כי הא [זה, מגורים במערה] פסיקא ליה [פסוק, מוחלט וברור, לו] שבכל מצבי המגורים בבית מערה קיים דין אחד — שאינו מועל בכך. ואילו הא [זה, בית אבנים] לא פסיקא ליה [אינו פסוק לו], שהרי יש בו מעילה רק באופן מסויים, שבנאו בחול ולאחר מכן הקדישו.

א משנה השליח שעשה את שליחותו של בעל הבית, כפי שנאמרה לו, ובשליחות זו השתמש לצורך חולין בכספי הקדש שניתנו לו על ידי בעל הבית בשוגג — בעל הבית ששלח אותו הוא שמעל, ולא השליח (שלא כבשאר דיני התורה שהכלל הנוהג בהם הוא ש"אין שליח לדבר עבירה", והשליח הוא החייב על מעשה העבירה שנעשה על ידו). ואולם אם לא עשה השליח את שליחותו כפי שהצטווה על ידי בעל הבית ששלחו — השליח הוא שמעל.

ומפרטים: כיצד הוא אופן זה שהשליח לא עשה את שליחותו של בעל הבית? כגון שאמר לו בעל הבית לשליח "תן בשר לאורחים!", ואילו הוא עמד ונתן להם כבד, ולא בשר. או במקרה הפוך שאמר לו בעל הבית שיתן לאורחים כבד, והוא עמד ונתן להם בשר ולא כבד, והיו הבשר והכבד של הקדש — באופנים אלה ובדומה להם, השליח הוא שמעל ולא בעל הבית, כיון ששינה ולא עשה את שליחותו. אבל אם היה לבעל הבית בשר של הקדש ואמר לו בעל הבית: "תן להם לאורחים, בשר באופן זה שאורח זה יקבל חתיכה אחת של בשר, ואורח זה יקבל חתיכה אחת של בשר". ואילו הוא המלצר אומר לאורחים על דעת עצמו: "טלו לכם, כל אחד מאתכם, שתים חתיכות!", והם האורחים נטלו מדעת עצמם, כל אחד מהם, שלש חתיכות, והיו אלה חתיכות בשר של הקדש — כולם מעלו. בעל הבית מעל — על אכילת החתיכה הראשונה, שבזאת קיים השליח את דברי בעל הבית. המלצר מעל — על אכילת החתיכה השניה, שבה הוסיף על השליחות. והאורחים מעלו — על אכילת החתיכה השלישית, שבה הוסיפו הם על דברי השליח.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

אבל כאשר נתנה לחברו, הוא, הגזבר מעל, משום שבמתנה זו קנאה חברו, נמצא שהגזבר הוציאה מרשות הקדש. ^[748] וחברו לא מעל, כמו ששנינו "אין מועל אחר מועל". ^[749] וכבר יצאה לחולין, והיא שלו לעשות בה כל מה שירצה.

בנאה הגזבר, לאבן או לקורה, בתוך ביתו, ובגמרא יבואר, שלא שינה אותה, לא סיתתה, ולא תיקנה, אלא הניחה כמות שהיא על פי ארובה, הלכך, הרי זה לא מעל, מאחר שלא הוציאה מרשות הקדש, כמבואר, שמדובר בגזבר, ולא עשה שינוי מעשה, עד שידור תחתיה, ויהנה ממנה בשוה פרוטה במניעת כניסת גשמים וכדומה, ואז כשנהנה, מעל.

וכן, אם נטל הגזבר, פרוטה של הקדש, הרי זה לא מעל, ^[750] כמבואר.

אבל כאשר נתנה לחברו, הוא מעל, וחברו לא מעל.

נתנה, את הפרוטה, לבלן, כשכר לרחיצה במרחץ, אף על פי שעדיין לא רחץ, מעל, מפני שהוא, הבלן אומר לו: מצדי אין עיכוב אלא הרי המרחץ פתוח לפניך, והכל מוכן. הכנס ורחוץ"! והבלן קנה המעות. נמצא שהגזבר מעל בשעה שנתן לו המעות ^[751].

אכילתו ואכילת חברו, אכל הוא בחצי פרוטה והאכיל את חבירו בחצי פרוטה, או הנייתו [- הנאתו] והניית חברו, כגון: סך עצמו בשמן של הקדש בחצי פרוטה וסך את חברו בחצי פרוטה, או אכילתו והניית חברו, או הנייתו ואכילת חבירו, מצטרפין זה עם זה, והוא מעל ולא חבירו, ואפילו לזמן מרובה. כמבואר לעיל [יח ב].

גמרא:

שנינו במשנתנו: נטל אבן או קורה, הרי זה לא מעל. נתנה לחברו, הוא מעל וחברו לא מעל.

ומבארת הגמרא: מאי שנא הוא, ומאי שנא חברו. כיון שנטלה, מה החילוק בין נטלה לעצמו, שלא מעל, לבין נתנה לחברו, שמעל? ^[752]

ומסקינן: אמר שמואל: בגזבר המסורות לו [אבני בנין], עסקינן [דכל היכא דמנחה, כל מקום שהיא מונחת, אפילו לפני נטילתו, ברשותא דידיה מנחה, הרי היא מונחת ברשותו ^[753]], הלכך, אף שנטלה, לא עשה בה שינוי של הוצאה מרשות הקדש. אבל כאשר נתנה לחבירו, שינה אותה בהוצאה מרשות הקדש.

שנינו במשנתנו: בנאה בתוך ביתו, הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה.

הגמרא סברה, שלפני שבנאה, סיתת את האבן או חתך את הקורה, להתאימה למדת הבנין, על כן, מקשינן:

למה לי, עד שידור תחתיה, הלא כיון דשניה, ששינה אותה [נוסח אחר דבנה ^[754]], מעל. ואף על פי שהוא הגזבר, מכל מקום, קנאה ב"שינוי מעשה"?

ומתרצינן: אמר רב: משנתנו עוסקת, כשלא עשה בה שום שינוי. ומה שאמרה המשנה "בנאה", היינו כגון: שהניחה, כמות שהיא, על פי ארובה, לפקוק אותה, וכל שעה שירצה נוטל אותה ^[755]. הלכך, לא מעל עד שידור תחתיה. וכאשר תגן ותציל עליו מגשמים ומחמה בשווי פרוטה, אז מעל.

ומבארת הגמרא ^[756]: וכיון דבני לה, ומאחר שבנאה על ארובתו, מיהת מעל, מועל בה, כאשר דר תחתיה ונהנה בשוה פרוטה. ואף על גב שעתה היא מחוברת לבנין, וקיימא לן [לעיל יח ב] "אין מעילה במחובר לקרקע", מכל מקום, כיון שהיתה תלושה, ואיננה מחוברת בטבעה.

ולכאורה, הטעם הוא, מפני שמשנתנו סוברת "תלוש ולבסוף חיברו, דינו כתלוש".

הילכך, דנה הגמרא: לימא, האם נאמר, שמשנתנו מסייע ליה לרב,

דאמר רב: המשתחווה לבית, לשם עבודת כוכבים, אסרו בהנאה.

כלומר, עבודת כוכבים במחובר לא נאסרת בהנאה, אלא כשהיא תלושה, כמו שדרשו חז"ל [עבודה זרה מה א] ממה שאמרה התורה [דברים יב] "אבד תאבדון את כל המקומות ... אלהיהם על ההרים", ולא הרים אלהיהם. אבל בית, שהעצים והאבנים שמהם נבנה הבית היו תלושים, ואחר כך חיברם בקרקע, אינו כהר המחובר ממש.

אם כן, ממשנתנו אפשר לסייע לרב.

ודחינן: אמר רב אחא בריה דרב איקא: אין מכך ראיה מוכרחת לרב. ושפיר אפשר לומר שמשנתנו סוברת "תלוש ולבסוף חיברו, דינו כמחובר", [והמשתחוה לבית לא אסרו] ואם תקשה למה מועלין בה כאשר אכן בנאה, הלא "אין מעילה במחובר",

משום שהנאה הנראת לעינים אסרה תורה, כלומר ^[757], יש להבדיל בין עבודת כוכבים, לבין, להבדיל בין טמא לטהור, הקדש. בעבודת כוכבים בא האיסור הנאה של ההשתחויה לאחר שהבית היה בנוי, לפיכך, יש מקום לומר שהבית לא נאסר. בניגוד להקדש, שהאבן היתה מוקדשת טרם בנייתה בבנין, הלכך מועלין בה, על אף ש"אין מעילה במחובר".

הגמרא ממשיכה לדון בענין "תלוש ולבסוף חיברו".

לימא, האם נאמר, שברייתא הבאה מסייע ליה לרב, האומר ש"תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש",

שנינו: הדר בבית של הקדש, כיון שנהנה ממנה [צריך לגרוס: ממנו] בשוה פרוטה, מעל. וסבר המקשן, שהברייתא מדברת בבנאו ולבסוף הקדיש. ועם כל זה, אף על פי שהוא תלוש ולבסוף חיברו, מעל. מוכח, כרב, שתלוש ולבסוף חיברו, דינו כתלוש, שאם לא כן, ודינו כמחובר, למה מעל, הלא "אין מעילה במחובר".

ודחינן: אמר ריש לקיש: התם, גם ברייתא זו מדברת בשהקדישו ולבסוף בנאו. וכבר מבואר לעיל, שבהקדישו ולבסוף בנאו, מועלין בו, אף אם נסבור ש"תלוש ולבסוף חיברו, דינו כמחובר".

הגמרא מקשה על דחיית ריש לקיש: אבל, כאשר בנאו ולבסוף הקדישו, מאי, מה יהיה דינו לגבי מעילה? וכי תאמר, שלא מעל?!

אם כן, יש להקשות על הברייתא: מאי איריא רהיט ותני [למה רץ התנא של הברייתא], כלומר, למה נקטה הברייתא, ברצונה להשמיענו אופן של מחובר, לומר שאין מועלין, ואמרה: הדר בבית של מערה, העשוי במחובר מתחילתו, לא מעל, לימא היתה יכולה להשמיענו הדין ש"לא מעל" בבית של אבנים, שאינו של מערה, ולומר: הדר בבית של אבנים, שבנאו ולבסוף הקדישו, לא מעל, מפני שלגבי מעילה דינו כ"תלוש ולבסוף חיברו", ואין מעילה במחובר?

ומתרצינן: אמרי, נאמר: הא, בית של מערה, פסיקא ליה, הוא דבר הפסוק [- ברור], ולעולם הוי כבנאו ולבסוף הקדישו, לכן נקט התנא לאופן זה להשמיענו שאין מועלין, ואילו, הא, בית של אבנים, לא פסיקא ליה, אינו דבר ברור, ולפעמים בנאו ואחר כך הקדישו, ולפעמים הקדישו ואחר כך בנאו. לפיכך לא אמרה הברייתא בסיפא בית של אבנים ^[758].

הדרן עלך פרק הנהנה מן ההקדש

הערות

^[748] כתב הרמב"ם בפירוש המשנה [ומביאו התוס' יום טוב] לפי שהוא נהנה בטובת הנאת נתינה. והקשה בתוספות הגאון רבי עקיבא איגר: טובת הנאה לא שייך אלא בהשאלה כמבואר [בהערה 737 בתירוץ השני] ואילו כאן נתנה בנתינה גמורה, ומה ענין טובת הנאה לכאן? וכבר מבואר [הערה 687] שהרמב"ם לשיטתו, שאף במעילה של שנוי והוצאה, ואפילו של פגם, לא מעל עד שתצורף אליה הנאה. וראה המשך דברי הרמב"ם בפירוש המשנה. ולסיכום: במשאיל קרדום אמרה הגמרא שהנאתו היא החזקת הטובה של השואל. ואילו כאן ההנאה היא תנאי שבלעדיה אין מועלים.

^[749] ובמעילה של הוצאה, לכולי עלמא, אף לשיטת הרמב"ם [הערה 733] "אין מועל אחר מועל".

^[750] התוס' יום טוב מעיר, שבבא זו לכאורה מיותרת ואין בה חידוש שלא שמענו ברישא. והרש"ש מתרץ, מפני שרצה להשמיענו בהמשך דין נתנה לבלן.

^[751] במסכת בבא מציעא [מז ב, מה ב] נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן סובר שמעות קונות מן התורה, שבעת נתינת המעות מהקונה למוכר נקנה החפץ לקונה. ואילו רבנן תיקנו שמעות אינן קונות, אלא הקנין חל רק בשעה שהקונה עושה קנין משיכה. כלומר, שמושך החפץ מרשות המוכר לרשותו. וריש לקיש סובר: קנין משיכה מפורש מן התורה. ושם מביאה הגמרא את משנתנו, להוכיח כדברי ריש לקיש. כי האמורא רב ביאר את המשנה, שדוקא לגבי בלן, מעל הנותן, משום שאין כאן אלא שכירות בלבד [ולדעת הריטב"א שם, דינו כשכירות קרקע], ואינו קונה שום חפץ, ואין צורך במשיכת שום דבר. אבל בקניית "חפץ", לא קנה בנתינת המעות עד שייעשה קנין משיכה. כדברי ריש לקיש. ומבארים שם תוס', שדיוקו של רב הוא מסיום דברי המשנה, "שהוא אומר לו הרי המרחץ פתוח לפניך, הכנס ורחוץ", שמוכח מלשון זו שמשנתנו מדברת דוקא במרחץ, שאין הרוחץ קונה שום דבר. והקשו התוס' [שם וכאן], אם המשנה אכן מדויקת כדברי ריש לקיש, קשה ממנה על דברי רבי יוחנן. ובמעילה, ודאי לא יתכן לומר כיון שקונה במשיכה היות שחכמים תיקנו משיכה. כי אם מדאורייתא אינו קונה, אי אפשר להתחייב בקרבן מעילה על ידי קנין שאינו מן התורה אלא מדרבנן [שיטה מקובצת שם בשם הרשב"א]. ותירצו: רבי יוחנן יכול להעמיד את המשנה בבלן גוי, ורבי יוחנן מודה בגוי שאין קונין ממנו אלא בקנין משיכה, כמבואר שם. ומכל מקום הביאה הגמרא את המשנה לראיה ריש לקיש, כי לכאורה לא משמע שמדובר בגוי, כשם שברישא נאמר "נתנה לחברו", ו"חברו" משמע ישראל, דהיינו [על פי תוס' בבא מציעא] שבנתן לגוי לא שייך מעילה. [כלומר, על פי הרש"ש, אין שום חידוש במה שאמרה המשנה "שחברו לא מעל" הואיל והוא גוי, ובגוי לא שייך מעילה. ומסולקת קושית התפארת ישראל]. לסיכום: מהמשנה ומדיוקו של רב אפשר להביא ראיה לריש לקיש. ומכל מקום, לא קשה על רבי יוחנן, כי רבי יוחנן יכול לדחות את הראיה. ובדעת הרשב"א הנ"ל, עיין בקהלות יעקב בבא מציעא [סימן מב] בענין "קנין דרבנן מהני לדאורייתא" לגבי מעילה. ועיין קרן אורה ואבי עזרי [מהדורא רביעית פרק ו מהלכות מעילה הלכה י].

^[752] כן מפרשים התוס' ופירוש המיוחס לרש"י ועוד ראשונים. אבל הראב"ד בהשגותיו [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ח] מפרש קושית הגמרא בדרך אחרת קצת וזה לשונו: מאי שנא כשגנבה מבית הקדש ונטלה לעצמו שלא מעל, וכשנתנה לחבירו מעל, אטו שינוי רשות בעינן למעילה, והראשון מעל והשני לא מעל?! כלומר, הראב"ד לשיטתו [עיין לעיל הערה 719] שאין מושג של נטילה מהקדש, דכל היכא דאיתא, ביה גזא דרחמנא איתא, ומה לי הכא ומה לי התם. ומוכרחים לפרש ולהבדיל בין היכא שנתנוהו כבר לבית המקדש ונטלה משם, ועצם הלקיחה משם הוא המעילה, לבין כשהוקדשה ועדיין לא ניתנה לבית המקדש, ואם כן, מה שאמרה המשנה "נטל אבן", פירושה שלקחה מבית המקדש לעצמו. ולפיכך, מקשה הגמרא למה לא מעל הנוטל? ואם נתרץ, משום שעדיין נמצאת ביה גזא דרחמנא, אם כן, למה מעל כשנתנה לחבירו, במה הוציאה מביה גזא דרחמנא? וכי יש כאן ענין של קניני גזילה בשינוי רשות, כשם שיש בהדיוט, כמבואר במסכת בבא קמא פרק מרובה?! ומתרצת הגמרא: אי בשנטלה מבית המקדש, הכי נמי שהוא מעל מיד. ואם נתנה לחבירו, אותו חבר לא מעל, אלא, הכא בגזבר שנטלה מרשות עצמו עסקינן [-ולדעת הראב"ד, כל אדם שהקדשו תחת ידו הרי הוא הגזבר], שבנטילתו אינו ניכר החסרון להקדש, עד שיוציאנה לאחר.

^[753] גירסת הגמרא חגיגה [שם].

^[754] גירסא אחרת בשיטה מקובצת. וכנראה כוונת גירסא זו, על פי פירוש הרמב"ם במשנה [ואולי גם רש"י במסכת בבא קמא שם], וכן פירש רבינו עובדיה [ובמיוחס לרש"י מפרש שני הפירושים], שהמקשן לא רצה לומר שסיתתה וחתכה, ואין הקושיא מטעם שינוי, אלא, רצה לומר שבנאה וחיברה בתוך ביתו. וקושיתו היא: הלא עצם הבנייה בביתו מהוה הנאה? כלומר, ביתו נתגדל או נתחזק. ומתרץ התרצן: לא בנאה ממש, כי אז, אכן, מועל במעילה של הנאה, אלא שהניחו על פי ארובתו. ואז אינו נהנה בקביעות האבן וביתו לא נתגדל ונתחזק, עד שיהנה ממניעת כניסת גשמים וכדומה. וזו כוונת הגירסא: כיון דבנה, מעל. ועיין בתוס' יום טוב. ועיין בהערות הבאות. ומה שכתב התפארת ישראל שהנאה ממניעת גשמים אינה הנאה, הם דברים תמוהים, ועיין בתפארת יעקב.

^[755] על פי רש"י [חגיגה ובבא קמא]. והתוס' כתבו שמירחה בטיט עד שנתחברה יפה. [וכנראה, רצו לתרץ הלשון "בנאה"]. ובבבא קמא מדגישים זאת התוס' במפורש, ותמהו שם על רש"י המפרש "דלא קבעה בבנין". ולדעתם, אפילו אם קבעה, אינו נקרא שינוי, היות והוא "שינוי החוזר לברייתו", שאינו נקרא "שינוי". ועיין קצות החושן [סימן שס סק"ג] המבאר דעת רש"י שהוא מטעם שינוי השם דבתחילה נקראת "אבן" ועתה "בית". והנחלת דוד שם מבאר דעת רש"י, שדיני שינוי לגבי מעילה אינם זהים לדיני שינוי לגבי קניני גזילה. ועיין בהערה הקודמת ובהערה הבאה.

^[756] לדעת תוס', מתפרשת הגמרא בניחותא, כמבואר בפנים. ואתי שפיר לשיטת התוס' [הערה הקודמת] שמדובר שחברה בטיט, הלכך הוי "ולבסוף חיברו". ואילו לשיטת רש"י, שמדובר בלא חיברו בטיט, הקשה הקרן אורה שצריך ביאור דיון הגמרא, למה דנה הגמרא בדין "תלוש ולבסוף חיברו", הרי מעולם לא קבעה בבנין? ואף המקשן לעיל לא רצה לומר שקבעה בבנין, אלא ששינה אותה? ובשיטה מקובצת שם מתרץ בשם מוה"ר שמואל הלוי ן' חכם, שקביעות אבן בבנין חשיב שינוי, אף על גב שלא מירחה, כיון שמבטל אותה לבנין, נחשב לבנין. ועיין מנחת ברוך [סימן כח]. ושו"ת בית אפרים [חושן משפט סימן ט], ולעיל [הערה הקודמת] הובאה סברא זו בשם הנחלת דוד.

^[757] מסקנת התוס' [ועיין בשיטה מקובצת]. ובתחילה סברו התוס', שגמרא מתרצת שהוא דין מיוחד במעילה, שאף על גב ש"אין מעילה במחובר", מכל מקום, במעילה הנראית לעינים, יש מעילה. והתוס' אינם מבארים הטעם. אבל התוס' חוזרים בהם, מפני קושייתם: למה לא תירצה הגמרא כתירוצה לקמן, להבדיל בין נאסר לפני הבנייה לבין לאחר הבנייה. לפיכך, מאחדים את שני התירוצים, ומבארים שהיינו הך, והוא בעצם תירוץ אחד בשתי לשונות. ביאור זה הוא לדעת השיטה מקובצת. ובתוס' יש כמה גירסאות. הברכת הזבח והקרן אורה הבינו שיטת התוס' שהם שני תירוצים משולבים. כלומר, בנאה ולבסוף הקדישה, אין מועלים כלל מפני שדינו כמחובר. ורק בהקדישה ולבסוף בנאה, מועלים בתנאי שתהיה הנאה הנראית לעינים. ובתחילה תירצה הגמרא, שלכן מועלים, משום שההנאה נראית לעינים, ומדובר בהקדישה ולבסוף בנאה. ובהמשך הגמרא מביאה הגמרא התנאי הראשון לדין מעילה, שתהא הקדישה ולבסוף בנאה. וטעם ההבדל, כתב הקרן אורה, כי בבנאה ולבסוף הקדישה, לא מהני מה שהיה תלוש מעיקרא, כיון שבשעה שהוקדשה היתה מחוברת, ולפיכך דינה כמחובר. מה שאין כן בהקדישה ולבסוף בנאה שבתחילת קדושתה היתה תלושה, מועלין בה, כדין תלוש. ובכל זאת, כתב הקרן אורה, שהחילוק אינו מובן, ומה הנפקא מינה בין הקדישה ולבסוף בנאה או להיפך, הרי עתה אנו סוברים שתלוש ולבסוף חיברו דינו כמחובר, ומה איכפת לן באיזה זמן הוקדשה. ומה מוסיף לאיסור מעילה העובדה שהיא הנאה הנראית לעינים? הלא למדנו מעילה מתרומה, שאין מועלין כלל במחובר? ובפירוש ב מבאר, שאין הכי נמי, איסורו הוא רק מדרבנן, והם גזרו מפני שהוא הנאה הנראית לעינים. והחזון איש [מעילה סימן לח אות א] מבאר היטב. וזה לשונו: הנאת קרקע לא החשיבה תורה, שאין הדבר ניכר כל כך שנוהג בעלות בדבר של הקדש, דקרקע בחזקת בעליה. אבל במשתמש בתלוש, הרי נהג בעלות בדבר של הקדש. [כלומר, החזון איש מפרש: נראה לעינים, נוהג בעלות]. ולפיכך, בנטל דבר תלוש של הקדש וחיברו לצורך עצמו, ואחר כך הוא דר תחתיו, שפיר מעל. שהרי נטל את של הקדש לעצמו בעודו תלוש, ועכשיו גמר מעשהו, ושפיר ניכר שנוהג בעלות בשל גבוה. והיינו תירוצו של ריש לקיש "שהקדישו ולבסוף בנאו", פירוש, שנטל את האבנים בשוגג לעצמו ובנה בית ולא סתת אבנים. ולפיכך הוי כמתניתין דנתנה על פי ארובה דאם דר מעל, משום הנאה הנראה לעינים. ומבואר לפי זה, דאף אם נטל אילן של הקדש ושתלה ונהנה ממנה אחר כך, מעל, כל שנטלה מתחלה לעצמו. דמה לי אבן על פי ארובה ומה לי אילן שנטעו, הלא הכא אליבא דמאן דאמר כמחובר דמי קיימינן, ומכל מקום, מעל, משום הנאה הנראה, אם כן כי שתלה נמי. ומיהו, דוקא בגזבר ששגג ונטלה לצורך עצמו, מיקרי הנאה שאחר כך "הנאה הנראה". אבל אם בנה לצורך הקדש, הדר אחר כך לא מעל, דאין כאן הנאה הנראה. אלא, דלרב דאמר "תלוש ולבסוף חברו כתלוש", גם כהאי גוונא מעל. עד כאן דברי החזון איש. ורבינו אליקים בשיטה מקובצת מפרש פירוש אחר בתירוץ הגמרא "הנאה הנראה לעינים אסרה תורה", ופירוש אחר בשקלא וטריא של הגמרא. ולשיטתו [בהרחבת ביאור], קושית הגמרא "וכיון דבני לה מעל" היא כפירוש הרמב"ם [הערה 754] שעצם הבנייה מהוה הנאה, ומתרצת הגמרא: אינו נקרא בנייה, היות ולא קבעה, אלא הניחה סתם על פני הארובה. ומקשה הגמרא, אם כן נסייע לרב, כנ"ל, ומתרצינן, והגמרא חוזרת בה, האמת שמשנתנו מדברת כשאכן חיברה לבנין, וההנאה היא עצם החיבור לבנין, ואז עדיין היתה תלושה, ועתה קשה, אם כן, למה צריך שידור תחתיה, ולמה לא מעל בעצם החיבור לבנין, על כך נתרץ "הנאה הנראית לעינים אסרה תורה", ואין די בהנאת בנייה, עד שיהנה הנאה ממשית, שמגינה עליו מפני הגשם או החמה.

^[758] וכתבו התוס' [בשיטה מקובצת], שהגמרא דחתה, שאין הכרח לסיוע לרב. אבל מכל מקום, הדין הוא כן, שמועלין בתלוש ולסוף חיברו, אפילו אם בנאו ואחר כך הקדישו, כמבואר במסכת ערכין [כא א]. ושם כתבו התוס' [ד"ה כי] שסוגיא ההיא אתיא כרב. ובעיקר דין תלוש ולבסוף חיברו, עיין שפתי כהן [חושן משפט סימן צח סק ח] ושערי יושר [שער ג פרק כד] ואור שמח [פרק א מהלכות גירושין הלכה ו]. ועיין בקהלות יעקב [סימן יא].

פרק שישי - השליח שעשה

מבואר לעיל [יח ב] שדין מעילה נלמד מתרומה, כשם שבתרומה מהני מעשה השליח, ומה שעשה השליח עשוי, והתרומה שתרם תרומה, כן במעילה, מהני מעשה השליח, ומה שעשה עשוי, ומעל המשלח.

ואף על פי שבכל התורה כולה "אין שליח לדבר עבירה", מכל מקום, לגבי מעילה "יש שליח לדבר עבירה" ^[759].

במה דברים אמורים? כשהשליח עשה כפי ציווי המשלח. אבל אם שינה מדעת המשלח, מעל השליח.

מתניתין:

השליח שעשה שליחותו, בעל הבית, המשלח, מעל.

לא עשה שליחותו, השליח מעל.

ומבארת המשנה: כיצד?

אמר לו בעל הבית לשליח "תן בשר לאורחים", ולא ידע שהוא של הקדש, ונתן להם השליח, כבד, ולא ידע שהוא של הקדש, או שאמר לו "תן כבד", ונתן להם בשר, השליח מעל. לפי שלא עשה שליחותו, שכבר אינו בשר ובשר אינו כבד, ויבואר בגמרא.

אבל אם אמר לו "תן בשר", ונתן בשר, מעל המשלח.

אמר לו בעל הבית לשליח "תן להם לאורחין חתיכה חתיכה, לכל אורח", והוא השליח, אומר להם "טלו שתים שתים", והם האורחים, נטלו, כל אורח, שלש שלש וכולם: המשלח, השליח והאורחים שגגו, ולא ידעו שהוא של הקדש, כולם מעלו. לפי שהשליח לא שינה משליחותו אלא הוסיף מעצמו, ומעל המשלח על הראשונה, והשליח על מה שהוסיף, והם על אכילתם מה שלא ניתן להם. ובגמרא יבואר.

הערות

^[759] ולעיל [יח ב] למדה כן הברייתא מגזירה שוה חטא חטא מתרומה. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה ורבינו עובדיה כתבו, שנלמד ממה שנאמר [במדבר ה] "ואשמה הנפש ההיא", ודרשינן: מי ששגג תחילה, דהיינו המשלח. [ועיין רש"ש התמה שמקרא זה כלל לא נאמר במעילה, אלא בגזל הגר]. ותמה עליהם התוס' יום טוב, הלא בגמרא במסכת קידושין [מב ב] למדו כן חז"ל מגזירה שוה מתרומה. כנ"ל?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If he gave the stone or the beam to another, he is liable for its misuse and the other person is not liable for its misuse. If he built the stone or the beam into his house, he is not liable for its misuse until he resides beneath it and derives benefit equal to the value of one peruta from it.

If one took for his use a consecrated peruta, that person is not liable for its misuse. If he gave the peruta to another, he is liable for its misuse and the other person is not liable for its misuse. If he gave the peruta to a bathhouse attendant [levallan], although he did not bathe, he is liable for misuse of the peruta. The reason is that at the moment he receives the peruta, the attendant in effect says to the owner of the peruta: The bathhouse is open before you, enter and bathe. The benefit derived from that availability is worth one peruta.

One’s consumption of half of a peruta of consecrated food and another’s consumption of half of a peruta of consecrated food that the first person fed him; and likewise one’s benefit of half of a peruta derived from a consecrated item and another’s benefit of half of a peruta derived from a consecrated item that the first person provided him; and similarly one’s consumption and another’s benefit derived or one’s benefit derived and another’s consumption, all these join together to constitute the requisite measure of one peruta for liability for misuse, and that is the halakha even if much time has passed between these various acts of consumption and deriving of benefit.

GEMARA: The mishna teaches that if one takes a stone or a beam belonging to the Temple treasury, he is not liable for misuse, but if he gives it to another he is liable for misuse. The Gemara asks: What is different with regard to him retaining possession of the item, and what is different with regard to him giving it to another, that he is rendered liable when he gives it to another? Shmuel said: We are dealing with a treasurer [begizbar] of the Temple, to whom the consecrated property is given. Since all the consecrated property is meant to be in his possession and charge, he is not guilty of misuse, provided that he does not transfer it to another.

§ The mishna teaches: If he built the stone or the beam into his house, he is not liable for its misuse until he resides beneath it and derives benefit equal to the value of one peruta from it. The Gemara asks: Why do I need the mishna to state that the individual is not liable until he resides beneath it? That is not precise, as once he has changed it, by chiseling it for the purpose of fitting it into the structure, he has already committed misuse. Rav says: In this instance, the individual in question did not change the item in order to build with it. Rather, this is referring to a case where he placed it upon a window. Since mere placement does not constitute a change, there is no misuse until he lives beneath it.

The Gemara notes: And nevertheless, once he built it and subsequently derived benefit from it, in any event he has committed misuse. Although the halakha is that misuse does not apply to items that are attached to the ground, this does not apply to an item built into a structure. Let us say that this statement supports the opinion of Rav, as Rav said: With regard to one who prostrates himself to a house in an act of idolatry, he renders the house prohibited. The house assumes the status of a worshipped item, from which one may not derive benefit. Notwithstanding the halakha that an item attached to the ground does not become prohibited as an object of idolatry, the house does not assume the status of an item attached to the ground, since it is built of materials that were earlier detached from the ground.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: The mishna does not necessarily support the opinion of Rav. It can be claimed that the item is subject to misuse even if one maintains that a detached item which becomes attached gains the status of an attached item, in accordance with the opinion that if someone worships a house, he does not render it prohibited. Nevertheless, in the case of the stone or beam the individual is liable for misuse, due to another principle: With regard to misuse, the Torah prohibited all benefit that appears readily to the eyes, e.g., one who uses consecrated property as building materials. It makes no difference that the item is now attached to the ground.

The Gemara suggests another proof for Rav’s opinion that an item which was previously detached and then becomes attached to the ground retains the status of a detached item. Let us say that a baraita supports the opinion of Rav: With regard to one who resides in a house consecrated to the Temple treasury, once he derives benefit from the house he has committed misuse. Evidently, the built house is considered detached, which is why it is subject to misuse. Reish Lakish said: This baraita does not support the opinion of Rav either. There, the baraita is speaking of a case where he consecrated the detached building materials and ultimately built the house. Since the items were detached when he consecrated them, the prohibition of misuse applies even if they were subsequently attached to the ground.

In light of Reish Lakish’s interpretation, the Gemara objects: But if he built the house and ultimately sanctified it when it was attached to the ground, what is the halakha? Evidently, he has not committed misuse. If so, why does the tanna of the baraita run specifically to teach the subsequent case: With regard to one who resides in a consecrated house of a cave, i.e., a domicile that has always been attached and was not built from detached components, he has not committed misuse, as an attached item is not subject to misuse. Why does the baraita mention this very different case? Let the baraita say simply: With regard to one who resides in a stone house, which he built and ultimately sanctified, he has not committed misuse.

The Gemara explains: One can say that although the tanna could have taught the case of the built house instead of a cave, he preferred to mention a cave, as this case of the cave is conclusive for him. Under all circumstances, one who lives in a consecrated cave is exempt from misuse, because the cave was always attached to the ground. By contrast, that case of the built house is not conclusive for him, as a consecrated house is not always exempt from misuse. If the house is built from previously consecrated materials, one who lives within it is liable for misuse.

MISHNA: With regard to an agent who performed his agency properly, if he was tasked to make use of a particular item, and the one who appointed him forgot that it was a consecrated item, the homeowner, who appointed him, is liable for misuse of the consecrated item, as the agent acted on his behalf. Contrary to other cases of agency, where the guiding principle is that there is no agency in the performance of a transgression, and the agent is liable, in this case there is agency, and the homeowner is liable for the action of the agent. But if he did not perform his agency properly, the agent is liable for misuse of the consecrated item, as once the agent deviates from his agency, he ceases to be an agent, and his actions are attributable to him.

How so? If the homeowner said to the agent: Give meat to the guests, and he gave them liver; or if he said: Give them liver, and he gave them meat, the agent is liable for misuse of the consecrated item, as he deviated from his agency. If the homeowner said to the agent: Give them meat, a piece for this guest and a piece for that guest, and the agent says: Each of you take two pieces, and each of the guests took three pieces, all of them are liable for misuse. The homeowner is liable for their consumption of the first piece of meat, as with regard to that piece his instructions were fulfilled. The agent is liable for the second piece, which he added to the instructions of the homeowner. Finally, the guests are liable for the third piece, which they took at their own initiative beyond the instructions of the agent.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נתנה לחברו הוא מעל. שהוציאה לחולין:

נתנה לבלן. כדי שיניחנו לרחוץ בבית המרחץ:

אכילתו ואכילת חבירו כו'. כדפרשינן לעיל בגמ':

בגזבר המסורות לו. לשמור אותו אבן או קורה עסקינן דכי נטלו עדיין הן ברשותו וברשות הקדש כמתחלה אבל כי נתנה לחברו הרי כבר שינהו מהקדש לחולין ומעל:

כיון דשניה. ששיפה וחתכה מעל דהא שינה:

א"ר פפא כגון שהניחה על פי ארובה. כשהיא שלמה שלא חתכה הלכך לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה וכיצד נהנה בה כגון שסתם בה פי ארובה והיו פירות תחת הארובה ועכשיו מועיל להן שאין הגשמים נוטפין עליהן כיון שהגין עליהן בשוה פרוטה מעל:

וכיון דבני לה מיהת מעל. הכי קא פריך אכתי אפילו לא חתכה ועדיין היא שלימה אמאי קתני עד שידור תחתיה מכל מקום כיון דבני לה מיהת שחיברה בבנין בסיד ובאבנים הרי מעל שאין לך שינוי גדול מזה:

לימא. (בהכי כי) [דמשו"ה] לא מעל אע"פ שחיברו כלומר דכתלוש דמי היינו מסייעא לרב דאמר השתחוה לבית אסרו כלומר אע"פ שמחובר לקרקע בסיד ובאבנים דמי כתלוש לענין איסור עבודת כוכבים דאי אמרת כמחובר דמי א"כ לא אסרו דהא [כתיב] אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:

לעולם אמרינן כיון דבני לה בסיד כמחובר דמי. וא"ת א"כ אמאי לא מעל לאלתר עד שידור משום דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה גבי מעילה ולא נראית לעינים עד שידור תחתיה שמגינה עליו או על פירותיו:

לימא מסייע ליה לרב. דאמר דאע"ג דבנאה דכתלוש דמיא ולא מעל עד שידור מהא [דתניא] הדר בבית הקדש כיון שנהנה מעל ואי ס"ד דבית כמחובר דמי אמאי מעל והא אמרינן בריש פירקין דאין מעילה נוהגת אלא בתלוש אלמא מדמעל דכתלוש דמי:

אמר ריש לקיש. לעולם בית כמחובר דמי ומהכא לא מסייע ואי אמרת א"כ אמאי מעל דהתם בהקדישו האבנים והסיד כשהן בתלוש ואחר כך בנאו וכיון דבשעת הקדש הוה תלוש הלכך אע"ג דבנאו דמחובר הוא יש בו מעילה:

וקא דייק. ולטעמיך אבל בנאו ולבסוף הקדישו כשהוא מחובר מאי לא מעל א"כ מאי איריא (דהיינו ותני) [דתני בסיפא] הדר בבית של מערה של הקדש לא מעל דזה ודאי נבנה ואח"כ הוקדש דמערה שבנקרת הצור מיירי דמחוברת היתה מעולם ליתני הדר בבית כו':

אמרי הא פסיקא ליה הא לא פסיקא ליה. דמערה דפסיקא ליה דלעולם לא מעל ההוא חביבא ליה למיתנא:

בית של אבנים דעלמא דלא פסיקא ליה. למילתיה דיש לפרש בין בנאו ולבסוף הקדישו ובין הקדישו ולבסוף בנאו לא תנייה אלא שיירה. ולעולם הקדישו ולבסוף בנאו כתלוש דמי ויש בו מעילה:

הדרן עלך הנהנה

לא עשה שליחותו. אלא שינה ממה שאמר לו בעה"ב השליח מעל:

תן בשר. של הקדש א"ל תן להם חתיכה חתיכה והוא אומר טלו שתים והם נטלו שלש כולן מעלו:

בעה"ב מעל. לפי שעשה ציויו והשליח והם כולן מעלו שכל אחד הוסיף מדעתו:

במשנה נתנה לחבירו הוא מעל. וכ' התוי"ט בשם הרמב"ם בטוה"נ הבאה לו. וסייעתא לפסק השו"ע או"ח סי' רכ"ג ס"ה וע"ש במ"א סק"ח:

שם נטל פרוטה של הקדש כו'. התוי"ט הקשה דהא תו ל"ל. ולי י"ל משום דרצה לאשמעינן דינה בבלן:

תד"ה נתנה לבלן (בסופו). בישראל מיירי מדקתני חבירו. הן מצינו בשבת (קנ) דתנן לחבירו ומוקי לה ר"פ בחבר נכרי. ועי' תוס' סוכה (לט) ד"ה הלוקח. ולשונם בב"מ דבעובד כוכבים לא שייך מעילה ור"ל וא"כ לא שייך למיתני וחבירו לא מעל:

המשנה כולן מעלו. התוי"ט העתיק הירושלמי מה שמחלק בין הא דהכא להא דתרומות פ"ד מ"ד ע"ש. ול"נ דע"כ גמרא דילן ל"ל הך חילוק דהירושלמי דא"כ היאך רצה לפשוט ממתניתין בעיא דאמר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא דהתם הרי זבין בב"א ודומה להך דתרומות. וע"כ צריך לחלק לגמרתינו כמו שחילק הר"ש שם בתחלה מדעת עצמו ע"ש:

תד"ה השליח. כדאמרינן כו' דילפינן חטא כו'. והרע"ב כתב מקרא דואשמה הנפש ההיא כו' והוא מפי' הרמב"ם ועתוי"ט. ואנכי תמה דהרי מקרא זה לא כתיב אצל מעילה רק בגזל הגר בפ' נשא:

מתני' נתנה לחברו הוא [מעל]. הנותן מעל שהוציאה לחולין: גמ' מ''ש. דכי נטלה הוא דלא מעל ומ''ש כי נתנה לחברו דמעל: בגזבר המסורות לו. אותו אבן או אותו קורה עסקינן דכי נטלו הוא עדיין ברשותו הם וברשות הקדש נינהו כמתחלה אבל כי נתנה לחברו הרי שינהו מרשות הקדש לחול ומעל: כיון דשינה. שפיחתה וחתכה אי נמי שבנאה בבנין מעל שהרי שינה אותה: שהניחה על פי ארובה. כשהיא שלימה שלא בנאה כלום אלא הנחה בעלמא הוא דעבד בה הלכך לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. (ל''א) כגון שסתם פי ארובה והיה פירות תחת הארובה ועכשיו נהנה ממנו הכי שאין הגשמים יורדים עליהם דכיון שהגין עליהן בשוה פרוטה מעל: וכיון דבני לה מיהת מעל. הכי קתני (לעיל) כיון דבנה מעל דאע''פ שמחוברת היא בבנין חשיב לה כתלוש ואית בה מעילה: לימא. מדהכא מעל דאע''ג דחיברו כתלוש דמי והיינו מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו דאע''ג דמחובר לקרקע הוא לענין עבודת כוכבים כתלוש דמי דאי אמרת כמחובר דמי לא אסריה דהכי גמרינן (ע''ז דף מה.) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ואי אמרת כמחובר דמי לא נאסר דהוי דומיא דהר ואי כמחובר דמי נמי לענין מעילה לא אית בזה מעילה דהא אין מועלין במחובר לקרקע: לעולם אימא לך דהמשתחוה לבית לא אסרו דכמחובר דמי וה''נ כיון דבני לה בסיד כמחובר דמי ואי אמרת א''כ אמאי מועלין בה משום דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה במעילה וקורה זו שבנאה בבנין הנאה הנראית לעינים היא ולהכי מועלין: לימא. מדאמרינן הכא דמעל אע''פ שבנאו כתלוש דמי מסייע ליה הדר בבית של הקדש מעל דכתלוש דמי: אמר ריש לקיש. לעולם אימא לך בית כמחובר דמי ומהכא לא תסייע ואם אמרת א''כ אמאי מעל התם בשהקדיש האבנים והסיעם כשהן בתלוש ואח''כ בנאן דכיון דבשעת הקדש הוה תלוש הלכך אע''ג דשוב בנאו דמחובר הוא יש בו מעילה: וקא דייק אבל בנאו ולבסוף הקדישו לאחר שהיה מחובר מאי לא מעל א''כ אמאי רהיט ותני הדר בבית של מערה של הקדש לא מעל: אמרי כו'. הא ודאי ה''נ הוה מצי למיתני דודאי לא מעל אבל מש''ה נקט בית של מערה משום דפסיקא ליה דלעולם לית בה מעילה להכי (פסיקא הכי בא ליה למיתנייה): בית של אבנים דעלמא לא פסיקא ליה. מילתא דיש הפרש בין בנאו ולבסוף הקדישו בין הקדישו ולבסוף בנאו להכי לא תנייה ולעולם דוקא הקדישו ולבסוף בנאו יש בו מעילה דכתלוש דמי: מתני' השליח שעשה: לא עשה שליחותו. אלא שינה ממה שאמר לו בעה''ב השליח מעל: תן בשר. של הקדש אמר לו תן להם חתיכה חתיכה והוא אומר טלו ב' ב' והם נטלו ג' ג' כולן מעלו. בעה''ב מעל לפי שנעשה שליחותו בחתיכה א' והשליח והאורחין מעלו שכל א' וא' הוסיף א' מדעתו: גמ'

נתנה לחברו הוא מעל. פירוש גזבר לפי שיצא לחולין מכי נתנה לחברו שהוציאה מרשותו: בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל. מפורש בגמ' כגון שלא שינה אותה אלא הניחה ע''פ ארובה דאי עשה בה שינוי קנאה הגזבר ויצאה לחולין: נתנה לבלן אע''פ שלא רחץ מעל. בפרק הזהב (ב''מ דף מח.) מייתי מינה סיוע לריש לקיש דאמרינן משיכה מפורשת מה''ת ודייק מינה דוקא בלן דלא מיחסרא משיכה אבל שאר בעלי אומניות לא מעל עד דמשיך ומ''מ לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות לא מותיב מינה דמצי לאוקומא בבלן עובד כוכבים דהתם ודאי בשאר אומניות לא מעל עד דמשיך דכיון דבישראל מעות קונות בעובד כוכבים קונה במשיכה כדאית' בבכורות (דף יג.) לעמיתך לישראל בחדא ולעובד כוכבים בחדא ואפ''ה הוי סייעתא לריש לקיש דלכאורה לא משתמע בבלן עובד כוכבים דומיא דלעיל דקתני נתנה לחברו דהתם בישראל מיירי מדקתני חברו: שהוא אומר לו הרי המרחץ פתוח הכנס רחוץ. כלומר הבלן יאמר אין הדבר מעכב בי שהרי הכל מוכן ואם כן קנה המעות: אכילתו ואכילת חברו. פירוש אוכל בחצי פרוטה והאכיל לחברו בחצי פרוטה הנייתו והניית חברו כגון שסך עצמו בשמן של הקדש בחצי פרוטה וסך חברו בחצי פרוטה מצטרפין זה עם זה ואפילו לזמן מרובה: מאי שנא הוא ומאי שנא חברו. דכי נטל לא מעל כו' נתנה לחברו מעל בגזבר המסורות לו כולה כדפי' במתני': למה לי עד שידור. כיון דבנה מעל קס''ד השתא דבנאה מיירי שסתתה ותיקנה הרי לך שעשה בה שינוי וקנאה ומשני אמר רב כשהניחה על פי ארובה פירוש כשהיתה מתוקנת מקודם לכן ולא עשה בה שום שינוי רק הניחה על פי ארובה ומטיחה בטיט עד שנתחברה יפה וכיון דבני ליה מיהא מעל בניחותא כלומר לאחר שבנאה מועל בה אם דר תחתיה שוה פרוטה אע''ג דאין מעילה במחובר לקרקע היינו תלוש ולבסוף חיברו וקסבר הוי תלוש: לימא מסייע לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו: דקא סבר תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש (וה''ה דהוה מצי לשנויי) ודחי ליה הנאה הנראת לעינים אסרה תורה כלומר לעולם תלוש ולבסוף חיברו הוי מחובר ושאני הכא משום דהוה ליה הנאה הנראת לעינים שהארובה נכרת היא מבחוץ: הדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל. אלמא תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש וה''ה דהוה מצי לשנויי הנאה הנראת לעינים שאני ומשני אמר ריש לקיש התם כשהקדישו ולבסוף בנאו דהתם אפילו למ''ד הוי מחובר (ולא) מעל כיון שהקדישו קודם ותימה ע''כ לעיל דקאמר וכיון דבני מעל לימא מסייע ליה לרב אמאי לא דחי ליה ולאוקמא למתני' כשהקדישו ולבסוף בנאו אבל בנאו ולבסוף הקדישו לא אהני האי טעמא [וי''ל דאף דבנאו ואח''כ הקדישו ס''ל דלא מהני אלא משום הנאה הנראה לעינים הוא דאסור] והשתא אתי שפיר דמייתי סייעתא מהדר בבית של הקדש ולא מצי לדחויי הנאה הנראת לעינים שאני דקא סלקא דעתך השתא דמיירי בבנאו ולבסוף הקדישו דלא מהני ליה ההוא טעמא וכי דחי ריש לקיש כשהקדישו ולבסוף בנאו מטעם הנאה הנראה לעינים הוא: מתני' השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל. כדאמרינן לעיל באידך פירקין (דף יח:) דילפינן חטא חטא מתרומה: אמר לו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד כבד ונתן להם בשר שליח מעל. שהרי לא עשה שליחותו של בעל הבית שצוה לו: