מעילה יט ע"א

אין הזר (שאינו כהן) האוכל את התרומה חייב עד שיצא מן הקדש לחול, שהרי באכילתו הוא מוציאה לחולין, הוא הדין אף במעילה הנלמדת מן התרומה בגזירה שווה זו.

ואולם מניין לנו שתהא מעילה נוהגת אף אם הוציא חפץ הקדש מן הקדש לקדש? כגון שלקח (קנה) מכספי הקדש קיני (זוג תורים או בני יונה) לקרבן טהרת הזבים, וקיני זבות, וקיני יולדות. שבכל אלה אף שמשתמש בכסף הקדש לצורך קודש, כיון שחייב בהקרבת קרבנות, ועליו להביאם מכספו הפרטי, נמצא שכשמביאם מכספי המקדש הריהו נהנה מהם.

ומי ששקל שקלו (מחצית השקל שחייב) מכספי ההקדש. ושהביא את קרבנות חטאתו ואשמו שהוא חייב בהבאתם מן הכסף של ההקדש. שאף שהוציאו לצורך קודש — מעל. ונחלקו חכמים ממתי חלה המעילה. לשיטה אחת כיון (בזמן) שהוציא את הכסף — מעל, אלו דברי ר' שמעון. ואילו ר' יהודה אומר: לא מעל עד שיזרוק הכהן את דם הקרבנות הללו, והתכפר בהם המביא אותם. ויש לשאול: מנין לנו שגם זו קרויה מעילה? תלמוד לומר בדין המעילה: "נפש כי תמעל מעל" (ויקרא ה, טו), ומכפל הלשון למדים שנוהגת היא מכל מקום, בכל האופנים, ואף במוציא מקודש לקודש.

א ושבים לברר את תחילת דברי הברייתא. אמר מר [החכם] בברייתא: מן הכתוב בפרשת המעילה "נפש כי תמעול מעל" למדים כי בכלל מעילה כל שהוא בכלל "נפש", אחד היחיד, ואחד הנשיא, ואחד המשוח במשמע. ושואלים: ממה שרוצים להשמיענו בדרשה זו למדים אנו שיכול היה לומר דבר אחר, ומאי [מה] הוא? אם תאמר שאין הנשיא או המשוח כלולים בדין המעילה? — אי אפשר לומר זאת שהרי פשיטא [פשוט] הוא הדבר, שכן "נפש" כתיב [נאמר], ובכלל זה הכל!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שאין אלה בכלל מעילה, שהרי אמר רחמנא [אמרה התורה] באיסור השימוש בשמן המשחה "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" (שמות ל, לג), ואילו האי [זה] הכהן המשוח וכן המלך הנמשח בשמן המשחה, לאו [לא] בכלל "זר" הוא, דהא אימשח בגוויה [שהרי כבר נמשח בו], והדבר שייך בו ואין הם עוד בכלל דין מעילה בכך. משום כך קא משמע לן [הוא, התנא שבברייתא משמיע לנו] שאף הנשיא והכהן המשוח בכלל.

ב ונפנים עתה לסיכום הדרשות שנאמרו בדין המעילה. אקשה רחמנא [והקישה אותה התורה, את המעילה] לסוטה, שנאמר בה "ומעלה בו מעל" (במדבר ה, יב). וכן הקישה התורה את המעילה לעבודה זרה, שנאמר בה "וימעלו באלקי אבותיהם" (דברי הימים א' ה, כה), וכן הקישה התורה את המעילה לתרומה בגזירה שווה "חטא" "חטא", כמבואר בעמוד הקודם. ומהיקשים אלה נלמדים עיקר דיני המעילה. ומפרטים: מן ההיקש לסוטה למדים אנו שכשם שדין הסוטה חל על הנאה אף על גב [אף על פי] שלא פגם באשה בהנאתו זו, גבי [אצל] הקדש נמי [גם כן], אם נהנה ממנו אף שלא פגם בו, כגון האשה שנתנה טבעת זהב (שהיא דבר שאינו נפגם) של הקדש בידה — מעלה.

וכי אקשה רחמנא [כאשר הקישה אותה, את המעילה, התורה] לעבודה זרה, הרי זה מלמד שכשם שבעבודה זרה אין אדם מתחייב בה עד דאית [שיש] בה שינוי (שכן עיקר העבודה זרה הריהי שינוי והוצאה מרשות הקדוש ברוך הוא לרשות אחרים), גבי [אצל] הקדש נמי [גם כן] — אין אדם מתחייב במעילה אלא עד שישנה בה ממלאכת קודש למלאכת חול, וכגון שביקע עצי חולין בקרדום של הקדש, ויפגם את הקרדום בכך, וימצא ההקדש פגום.

וכן אקשה רחמנא [הקישה אותה, את המעילה, התורה] לתרומה, ללמדנו: מה בתרומה משמעות הכתוב "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו..." (ויקרא כב, יד) — פרט למזיק את התרומה שלא בדרך אכילה (כגון ששפך יין תרומה), שאינו מוסיף חומש על הקרן, גבי [אצל] הקדש נמי [גם כן] כל הקדש שהוא בר [בן] אכילה, כלומר, ראוי לאכילה, כי [כאשר] אין אדם אוכלו, אלא מזיק ליה [אותו] — הריהו פטור מדין מעילה.

ג שנינו במשנתנו כי דבר הקדש שאינו נפגם כשמשתמשים בו — כיון שנהנה ממנו בשווה פרוטה, הרי זה מעל. כיצד היא המעילה בדבר שאין דרכו להיפגם? — כגון האשה שנתנה קטלא העשויה זהב של הקדש בצוארה, וכיוצא בזה. ובענין זה אמר ליה [לו] רב כהנא לרב זביד בשאלה: והאם דהבא לאו בר איפגומי [זהב לא בן פגימה] הוא? והא דהבא דכלתיה [והרי כלי הזהב של כלתו], אשת בנו של העשיר הנודע נון, שבשעה שהשיא את בנו, נתן תכשיטי זהב מרובים לכלתו, ולאחר מכן איבדו הרבה ממשקלם ומערכם, ואם חפצים העשויים זהב אינם נפגמים, אם כן להיכא אזל [לאן הלך] משקלם? אלא ודאי שאף חפצים העשויים זהב נפגמים! אמר

ליה [לו] רב זביד לרב כהנא: דלמא [שמא] תכשיטי כלתו של נון איבדו ממשקלם וערכם משום שלא נשמרו כראוי, ובכגון זה עשוי גם הזהב להיפגם, כדרך דהבא דרמיין כלתיך [תכשיטי הזהב שמשליכות אותם כלותיך] הוא, שלא היו שומרות כראוי את תכשיטיהן. ועוד יש לומר: נהי דלא איכא [אם אמנם שאין כאן], משום נהנה ופגם לאלתר (מייד), ואולם בשימוש לעולם (כלומר, לזמן רב) מי לא איכא [האם אין כאן, שייכת] פגימה?

ד עוד שנינו במשנתנו שהנהנה מן החטאת או משאר קדשי קדשים, וכגון שתלש מצמרה, אם עשה כן בחייה של הבהמה — לא מעל עד שיפגום בה בשווה פרוטה. ומקשים על כך: מכדי [הרי] אי [אם] בבהמה תמימה העומדת להקרבה עוסקים אנו, הרי בהמת חטאת זו היינו [זהו] כמו כוס של זהב שאין בו פגם, שכן אף לאחר שתלש את צמרה אין הדבר נחשב כפגם, ועדיין קרבה היא על המזבח, ומדוע אין מועלים בה אלא אם כן נפגמה בשווה פרוטה? אמר רב פפא: בבהמה בעלת מום עסקינן [עוסקים אנו], שאין היא עומדת להקרבה, אלא להיפדות. ומעתה, הריהי בכלל הדברים שיש בהם פגם, שכן תלישת צמרה פוגמת בערכה, וככל שערכה נמוך, אף מחיר פדיונה נמוך. ודינה איפוא שאין מועלים בה אלא אם כן אף פגמו בה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

וממשיכה הברייתא: אי, אם נלמד מתרומה, אם כן, הרי יתכן לומר: מה חטא האמור בתר ומה אינו חייב עד שיצא מן הקודש לחול, זר האוכלה מוציאה לחול.

ואפילו המוציא מקודש לקודש, מעל. כגון, הקונה קרבנות יחיד מדמי הקדש שבידו.

ונחלקו חכמים, מתי מעל.

רבי שמעון סובר, מעל משעת הבאת הקרבן לעזרה, מפני שהוא סובר שכבר בשעת הבאת הקרבן, יצא בעל הקרבן ידי חובתו.

ואילו רבי יהודה סובר שלא מעל עד שיזרק הדם, מפני שהוא סובר שהבעלים אחראים על הקרבן עד זריקת הדם ^[710].

ומבארת הברייתא: המוציא מן הקודש לקדש, כגון, לקח [קנה] קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות, שהם קרבנות שהוא חייב באחריותם, וקנה אותם ממעות הקדש, או שלקח מעות הקדש ושקל שקלו, ונתן אותם למחצית השקל עבור חיובו ליתן מחצית השקל מידי שנה, ^[711] או שלקח מעות הקדש והביא מהן את חטאתו ואשמו, כיון שהביא ^[712] מעל, דברי רבי שמעון.

רבי יהודה אומר: לא מעל עד שיזרוק הדם.

ומנין שמועלין אף בהוצאה מקודש לקודש, והרי מתרומה אי אפשר ללמוד אלא המוציא מקודש לחול? תלמוד לומר "תמעול מעל", לרבות מעילה מכל מקום, בין המוציא מקודש לחול ובין המוציא מקודש לקודש.

ומבארת הגמרא את תחילת הברייתא: אמר מר, אמרה התורה "נפש", ובא לרבות, אחד היחיד, ואחד הנשיא, ואחד הכהן המשוח, במשמע.

ודנה הגמרא: שיכול, ^[713] מאי!? מה היינו יכולים למעט, אם לא היתה התורה ^[714] מרבה? הלא פשיטא, "נפש" כתיב, ונפש משמע כל נפש, ולמה היה עולה על הדעת למעט נשיא ומשוח?

ומתרצינן: מהו דתימא, אם התורה לא היתה מרבה נשיא ומשוח, היינו אומרים, אמר רחמנא, אמרה התורה בפרשת שמן המשחה [שמות ל] "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו", והאי כהן המשוח ^[715] לאו זר הוא, דהא אימשח בגוויה, הוא נמשח בשמן המשחה, וממילא אינו בכלל מעילה,

קא משמע לן, באה הברייתא להשמיענו, שאינו כן ^[716], ומעל.

הגמרא מסכמת עתה את שלושת הלימודים, מסוטה, מעבודת כוכבים ומתרומה. ומכל אחד מהן נלמד דין חדש בהלכות מעילה, שאי אפשר ללמדו משנים האחרים אלא ממנו.

אקשה ^[717] רחמנא, הקישתה התורה למעילה, לסוטה ולעבודת כוכבים ולתרומה,

לסוטה, הקישתה התורה, ללמד, דכשם שבסוטה נהנה, אף על גב דלא פגם כמבואר לעיל, שבסוטה אין פגם, גבי הקדש נמי, כאשר נתנה טבעת בידה, ונהנתה ולא פגמה, מעלה ^[718].

כי אקשה רחמנא, ובמה הקישתה התורה מעילה לעבודת כוכבים, ללמד, דכשם שעבודת כוכבים עד דאית בה שינוי, כלומר, מעילה של הוצאה, כמבואר.

גבי הקדש נמי, לא מעל עד דביקע בקרדום ^[719].

אקשה רחמנא לתרומה, ללמדנו, מה תרומה, אמרה התורה "כי יאכל", ודרשינן: פרט למזיק, כמבואר. גבי הקדש נמי ^[720], כל דבר אכילה ^[721] כי מזיק ליה, פטור ^[722].

ולכן, הקישתה התורה לסוטה, לעבודת כוכבים ולתרומה.

שנינו במשנתנו: כיצד? נתנה קטלא בצוארה, טבעת בידה, שתה בכוס של זהב, כיון שנהנה מעל. לפי שהם דברים שאין בהם פגם.

הגמרא דנה, האם אכן אינם נפגמים מרוב ההשתמשות בהם.

אמר ליה רב כהנא לרב זביד: וכי דהבא [זהב] לאו בר איפגומי הוא? ! והא, והלא, דהבא דכלתיה דנון, תכשיטי זהב שעשה עשיר אחד ושמו "נון" לכלותיו, ובעבור זמן אבדו ממשקלם, ולהיכא אזל, לאן הלך אותו זהב? הרי שגם זהב עשוי להיפגם.

אמר ליה רב זביד לרב כהנא: דלמא, יתכן שהזהב הלך, להיכא דרמיין כלתיך הוא, למקום שכלותיך משליכות אותן! כלומר, תכשיטי זהב אינם נפגמים כשלובשים ועונדים אותם כראוי, אלא כשנשלכים בחלונות או בשאר מקומות בלתי שמורים ^[723].

ועוד, נהי דלא איכא נהנה ופגם לאלתר, אף אם אינם נפגמים תיכף בשעה שנהנים מהם, לבישה או שתייה בכוס, וכי לעולם מי לא איכא פגימה?! הלכך, כיון דאינם נפגמים לאלתר, נקראים דבר שאין בו פגם ^[724].

שנינו במשנתנו: הנהנה ^[725] מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום.

הגמרא סברה, שמדובר בבהמה הראויה לקרבן ועומדת להקרבה. ולכן מקשה הגמרא: מה שייך בה פגם, הלא אפילו אם הכחישה, אינה נפסדת בכך, ובין שהיא שמינה ובין שהיא כחושה עדיין ראויה היא להקרבה?

פגם לא שייך אלא בדבר העומד למכירה, שכאשר הוכחש נפחת מערכו.

מכדי, הרי אי המשנה מדברת, בבהמה תמימה העומדת להקרבה, קשה, היינו כוס של זהב. שחייבים עליה בהנאה בלבד בלא פגם ^[726]?

ומתרצינן: אמר רב פפא: בבהמה בעלת מום, העומדת לימכר, ודמיה נפחתים בהכחשתה, ובה עסקינן, והואיל והוא דבר שיש בו פגם, לכן אמרה המשנה שלא מעל עד שפגמה בשווי פרוטה.

ובסיפא ששנינו "כשהיא מתה כיון שנהנה, מעל", מדובר בין בתמימה ובין בבעלת מום ^[727], כי בכל אופן אינה עומדת לפדייה, מאחר ש"אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים".

הערות

^[710] ויבואר בהערות הבאות.

^[711] כן מבאר המיוחס לרש"י. ובשיטה מקובצת מפרש בשם רבינו אליקים: שקל שקלו ממעות חולין, ומהם קנה קרבנות.

^[712] כך היא גירסת ופירוש התוס' [בשיטה מקובצת], ופירוש המיוחס לרש"י ורבינו גרשום. ועוד מביאים בשם רבינו פרץ גירסת התוספתא, שלדעת רבי יהודה לא מעל עד שיהנה. והתוס' מבארים גירסא זו, שרבי יהודה סובר שמעל משעה שנתכפר, שהיא שעת זריקת הדם, ועד אז לא נהנה בעל הקרבן. ואילו רבי שמעון סובר, כיון שהוציא המעות [והיא, אכן, הגירסא שלפנינו], מעל, מפני שאז נהנה בעל הקרבן. והתוס' מבארים דעת התוספתא, משום שאין סברא כלל לחייב משעת ההבאה, כי בהבאה לא נתחדשה לו שום הנאה. וכמו שיבואר. ומפירוש רבינו הלל על התורת כהנים משמע, שהפירוש הראשון לא מסתבר לו לפרש שמעל משעת הוצאת הממון, כיון שכל זמן שלא הביאו לעזרה, לא הוציאו מהקדש, שהמעות הם של הקדש בכל מקום שהם. סיכום: לפי פירוש הראשון, נחלקו, אם מעל במוציא מקודש לקודש בשעת ההבאה לעזרה, או בשעת זריקת הדם. ולפי פירוש השני, נחלקו, אם בשעת הוצאת המעות, או בשעת זריקת הדם. והמיוחס לרש"י מבאר דברי רבי שמעון, משום שסבר שהמחויב חטאת או אשם, לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה, וכיון שהביאו נפטר מאחריותו. והגאון רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס מביא שכך כתב רש"י במסכת חולין [קלט א], ושם בחולין מביא שכן כתבו התוס' בדף כ"ב. וראה במשנה למלך [פרק יד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ה]. ותמה שם המשנה למלך, וטהרת הקודש [תחילת זבחים], וכי היכן מצינו שהבעלים נפטרים מאחריות משעת הבאה לעזרה, הלא משנה מפורשת היא בריש מסכת זבחים, שקרבן שלא נשחט כראוי, חייבים הבעלים להביא קרבן אחר. והיא בעצם קושית התוס'. וכן תמהו הקרן אורה והלקוטי הלכות והאור שמח [פרק ג מהלכות שקלים]. והטורי אבן [מגילה ח א] מוסיף להקשות סתירת דברי רבי שמעון, ששם דריש רבי שמעון ממה שאמרה התורה "ונרצה לו לכפר עליו", שהאומר "הרי עלי להביא קרבן" חייב באחריותן עד לאחר כפרה, עיין שם ברש"י [ד"ה את שעליו]. ובפרט שכאן מדובר בחטאת ואשם וקיני זבים, הלא בודאי אינו נפטר מחיובו עד אחרי זריקת הדם? ומתרצים הברוך טעם, והטהרת הקודש [שם] והמעיל יעקב, והאבי עזרי [שם הלכות מעשה הקרבנות], שישנם שני חיובים בחיוב קרבן. האחד, חיוב כפרה, ומחיוב זה לא נפטר עד אחרי זריקת הדם, בין בנדר בין בנדבה, בחטאת ואשם המובאים על כפרת חטא. ועל חיוב זה אמרה הגמרא במגילה ובשאר מקומות שאינו נפטר עד אחרי הרצאת הדם בכשרות. אלא, שמלבד חיוב כפרה יש גם חיוב ממוני. וגם נכסיו משועבדים כמבואר במסכת קידושין [יג ב]. ועל חיוב זה סובר רבי שמעון שנפקע משעת הבאת הקרבן לעזרה. והיות ונפטר מחיובו הממוני, נמצא שאז היא הנאתו מדמי הקודש. כלומר, אף שברור שאם הקרבן ייפסל, יצטרך להתכפר בקרבן אחר, מכל מקום, הוא חיוב חדש. והשעבוד נכסים שהוטל עליו ואחריותו נפקעים משעת ההבאה לעזרה. ובעצם מהות השיעבוד נכסים בקרבן, עיין ברכת שמואל בבא קמא [סימן ל ס"ק ב]. ומבאר הלקוטי הלכות, שלכאורה קשה, מה היא מחלקותם כלל, הלא בודאי מעל משעה ששינה המעות, ומאי שנא ממעילה דהוצאה הנלמד מעבודת כוכבים? אלא, וכבר הקדימו לפרש כן הראב"ד ורבינו הלל [תורת כהנים] ובפירוש א וב', החילוק ברור: במוציא מעות לחולין, חייב על ההוצאה. מה שאין כן במוציא לקודש והכניס דבר אחר תחתיו לקודש ולא הוציא המעות לחול, אינו חייב על עצם ההוצאה, אלא על ההנאה בלבד. לפיכך, סבר רבי יהודה שהנאתו היא משעה שנתכפר. ואילו רבי שמעון סבר, שמשעת קניית הקרבן חשיב הנאה. וכן כתב בעמודי אור [סימן קו]. ותמה הקרן אורה על דברי רבי יהודה, הסובר שלא מעל עד זריקת הדם. שאם כן, נמצא שבעת קניית הקרבן עדיין לא נעשה הקדש, שהרי המעות אינם שלו, ובעת השחיטה עדיין הקרבן חולין, ואיך יחזור לכשרותו בזריקת הדמים? וכתב, שבעת זריקת הדמים איגלאי מילתא למפרע שהמעות יצאו מקדושתם וחלו על הקרבן, נמצא ששחיטה כשרה היא. והקשה האחיעזר [חלק ג סימן ע] על דבריו, ומה בכך, הלא מכל מקום בשעת השחיטה לא יצאו המעות לחולין? ומחדש: עיקר המעילה היא בשעת ההוצאה מרשות לרשות, אלא, כיון שהוא מקודש לקודש צריך שיהנה, כנ"ל, והמעילה של הוצאה תלויה בתנאי אם יהנה. הילכך, כאשר בסוף בעת הזריקה אכן נהנה, איגלאי מילתא למפרע שמעל משעת הוצאת המעות. ועיין בשפתי כהן [חושן משפט סימן קכ"ח], ובתומים וקצות החושן. ועיין בעונג יום טוב [אורח סימן ט בהג"ה] הדן בענין "מצוה הבאה בעבירה".

^[713] פירוש: "שיכול" הוא נוסחת המשנה והברייתא, לפרש מה בא הכתוב לרבות או למעט. על כן, מקשה הגמרא, מה באה הדרשה לרבות, ולמה היה עולה על הדעת למעט נשיא או משוח.

^[714] מלשון התוס' ופירוש המיוחס לרש"י משמע שהדיון הוא על לשון התורה. אבל בפירוש א מבאר שהקושיא היא על הברייתא, למה הוצרך התנא לרבות נשיא ומשוח.

^[715] כתבו התוס', שעיקר הלימוד הוא לכהן המשוח, ונשיא הובא אגב כהן. אבל בפירוש ב [עיין הערה 682] מבאר שהנשיא הוא המלך, וגם הוא לפעמים נמשח בשמן המשחה.

^[716] כתב הרד"ל, פירוש: הנשיא והכהן ישנם בכלל מעילה בשאר מעילות, אבל בשמן המשחה, אכן נחלקו תנאים אם חייבים או פטורים במסכת כריתות [ו א]. אבל בפירוש א כתב שהיה הוה אמינא לומר שלא יתחייבו אפילו בסך שמן המשחה, ועיין קרן אורה. ובתקנת עזרא מסופק בשני הפירושים. והנה, המנחת חינוך [מצוה קח] כתב בפשיטות דיש מעילה בשמן המשחה. והאבני נזר [יורה דעה חלק ב סימן שי"ג] כתב שלא מצא ראיה מפורשת שמועלין בשמן המשחה. ועיין בשו"ת חקרי לב [אורח חיים סימן קיט] ובפירוש רבי ירוחם פערלא על ספר המצות [לא תעשה קפב]. ובספר ישועות מלכו [פרק א מהלכות כלי המקדש הלכה ה]. ועיין בעולת שלמה.

^[717] גירסת השיטה מקובצת.

^[718] כלומר, מסוטה ילפינן דין מעילה בהנאה בלא פגם, בדבר שאין בו פגם. דין זה אי אפשר ללמוד מעבודת כוכבים, מפני שבעבודת כוכבים יש "שינוי" שמשנה גופו מלהשתעבד לבורא שהוא חי וקיים יתברך שמו, והלך ונשתעבד לעבודת כוכבים שאין בה תועלת, ואילו מסוטה ילפינן לדין מעילה אפילו כשאין שינוי רשות, כגון בגזבר של הקדש, לחייב על ההנאה בלבד. ואף שסברו התוס' שם [הערה 686] שבסוטה יש "שינוי קצת" מתכלית יעוד האשה לבעלה, מכל מקום, אין בסוטה "שינוי רשות", שבמעשה הזנות אינה יוצאת מרשות בעלה. וכן מתרומה אי אפשר ללמוד הנאה בלא פגם, מפני שבתרומה יש בו פגם יחד עם ההנאה. ומתרומה היינו למדים שאין מעילה בהנאה בלבד בלי פגם, ובדבר שאין בו פגם, אין מועלין כלל אפילו כשנהנה בשוה פרוטה. הלכך, למדים מסוטה, לדין מעילה בהנאה בדבר שאין בו פגם. ומתרומה, לדבר שיש בו פגם, שאין מועלין בהנאה בלבד עד שיפגום. ועיין לקמן בהערה 722.

^[719] לפי גירסת השיטה מקובצת, וכן משמע בתוס' [בשיטה מקובצת]. בתחלה רצו התוס' לפרש, שהכוונה למה ששנינו במשנה לגבי קרדום שבדבר שיש בו פגם, לא מעל עד שיפגום. ולפי פירוש זה, כוונת הגמרא היא [והיא מתאימה עם גרסתנו] עד שבקע בקרדום "ויפגום". אבל התוס' אינם מסכימים לפירוש זה, מפני שכמבואר לעיל, מעילה של פגם נלמדת מתרומה ולא מעבודת כוכבים. ומשנתנו הלא מדברת בגזבר עצמו שביקע בקרדום, ולא הוציאו מרשות הקדש. [ובשיטה מקובצת מהדורת הרב אילן יש תוספת בדברי התוס', "ולפי זה אפילו הדיוט, נמי". וכנראה כוונתו, שאין חייבים לומר דוקא גזבר, אלא כל אדם שהקרדום הוא עתה תחת ידו, הריהו כגזבר. ועיקר כוונת התוס' באמרם "גזבר", היינו לשלול כשהוציאוהו מרשות הקדש, כי אז הוי מעילה של הוצאה הנלמד מעבודת כוכבים. והראב"ד בהשגותיו [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ח] כתב כן במפורש: וכן כל אדם שהקדשו תחת ידו, הרי הוא הגזבר, ולא מעל עד שיוציא. ודבר זה תלוי בשתי השיטות בתוס', עיין לקמן הערה 737 תירוץ השלישי והרביעי]. וטרם שנמשיך בדברי התוס', יש להעיר: בפירוש המיוחס לרש"י, אכן מבאר שלפי דברי הגמרא כאן נלמדת מעילה של פגם מעבודת כוכבים. ויוצא מכך, שהגמרא שינתה ממה שאמרה הברייתא שהיא נלמדת מתרומה. והוא ויכוחם של התוס' יום טוב עם הגאון רבי עקיבא איגר במשנה, עיין שם. ומסיקים התוס' בשם השר מקוצי, שאין הכוונה למשנה "ביקע בקרדום לא מעל עד שיפגום" [ולפיכך לא גרסינן "ויפגום"], אלא, הכוונה, לגזבר המשאיל קרדום של הקדש לחבירו, והוא מעילה של שינוי רשות הנלמד מעבודת כוכבים. אם כן, מקשים תוס' למה אמרה הגמרא "עד דביקע", הלא המעילה נעשתה תיכף משעת ההשאלה וההוצאה מרשות הקדש? ובגמרא בבא מציעא [צט א] נחלקו בכך אמוראים. ורב הונא הוא הסובר כן, שלא מעל עד שביקע, כשם שלגבי הדיוט בדיני שואל, יכול המשאיל לחזור בו מהשאלתו עד שביקע, הלכך אמרה כן הגמרא גם לגבי הקדש, שלא קנה השואל במשיכה בלבד, עד שביקע בו, הלכך לא מעל עד שביקע. [השוואה זו של דיני מעילה לדיני ממונות היא ראיה ליסודו של הגר"ח המבואר כמה פעמים, שיסוד דין מעילה הוא מטעם גזל]. ואמנם, הגמרא יכלה ללמוד אותו לימוד עצמו מעבודת כוכבים שמועלין בשינוי רשות בלבד, לשאר האמוראים החולקים על רב הונא, ובפרט שאין ההלכה כמוהו. ועוד יכלה ללמוד מעבודת כוכבים בשאר שינויי רשות כגון מכירה ומתנה, שלדעת הכל נעשתה המעילה מיד כשבא הקרדום לידי הקונה או המקבל, עוד לפני שביקע בו, אלא שנקטה כן הגמרא, להשמיענו חידוש אליבא דרב הונא, שאף על גב שהשואל קנה את הקרדום משעת משיכה לענין להתחייב באונסין, מכל מקום, כיון שהמשאיל יכול לחזור בו עד שבקע בו השואל, לא מעל. כיון שעדיין איננו לגמרי ברשות השואל, לענין שלא יכול המשאיל לחזור בו. וחידוש זה לא היתה הגמרא יכולה לומר לדעת שאר האמוראים, או בהוצאה אחרת. ועתה, מסכמים התוס' [עיין ברכת הזבח וצאן קדשים, וכנראה שלא היה לפניהם השלמת תוס' רבינו פרץ בשיטה מקובצת]: מעבודת כוכבים למדים שני דינים. הדין העיקרי, הוא דין שינוי של הוצאה, אף בלי הנאה ובלי פגם, ודבר זה לא נלמד לא מסוטה ולא מתרומה, שבהם יש הנאה או פגם [כמבואר בהערה 722], ועוד אשמועינן, דרך אגב, חידוש הנ"ל אליבא דרב הונא.

^[720] וכמבואר לעיל בברייתא, שאילו מעבודת כוכבים בלבד, היינו מחייבים פגם ולא נהנה.

^[721] כתב המיוחס לרש"י בשם רבו [והוא כנראה רש"י, והביאוהו הרשב"א בבבא קמ ז א והרמב"ן רשב"א וריטב"א בגיטין מט א בשם רש"י כאן]: אמנם, בהקדש פטור המזיק אפילו כשהזיק דבר שאינו בר אכילה, אלא, שהגמרא נקטה כן משום שתרומה, שממנה נלמד הקדש שייכת רק במידי דאכילה. והתוס' מוכיחים שהמזיק פטור אפילו במידי שאינו בר אכילה, מהמשנה בבא קמא [ט א] "נכסים שאין בהן מעילה", ומבארת שם הגמרא, שבא ללמדנו, שרק המזיק את ההדיוט, חייב לשלם מדין מזיק, ולא המזיק את ההקדש. והמשנה ההיא, היא המשך למשנה הראשונה "ארבעה אבות נזיקין: השור, הבור, המבעה וההבער", ובכל ארבעת נזקין אלו פטרתה המשנה כשההיזק היה של הקדש. ושם בודאי לא מדובר במידי דאכילה דוקא. ואפילו למאן דאמר [שם] "מבעה זה השן", אין פירושו לחייב דוקא בהיזק של אכילה בהדיוט, ולפטור בהקדש, אלא הוא הדין בשאר נזקי ממון. והתוס' עצמם מתרצים בשם ר"י [ובשיטה מקובצת בשם הקדוש רבינו נתנאל] שהגמרא באה לחדש, שאפילו האוכל את התרומה, אלא שאכלו לא בדרך אכילה, אלא דרך היזק, כגון: אכילה גסה [עיין יומא פ ב], כלומר, אכילה אחרי שביעתו הגמורה והוא קץ לאכול, או כגון: השותה שמן של תרומה, שאין דרך בני אדם לשתות שמן, כמבואר במסכת ברכות [ל ב], באכילה כזו פטור בתרומה, כי היא איננה בכלל מה שכתבה התורה "כי יאכל" ואינה נקראת "אכילה". ומתרומה נלמד גם להקדש, לפטור לאכילה כזו מדין מעילה. ועיין בתוס' רבינו פרץ בשיטה מקובצת, המבאר בדרך אחרת. המנחת חינוך [מצוה רפא] מאריך בזה, ונביא מקצת דבריו. במסכת פסחים [כד ב] אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה, אין לוקין עליהן אלא [כשאוכלן] דרך אכילתן. ומבארת שם הגמרא, שאם אכל חלב [תרבא] חי שאינו ראוי לאכילה, שהוא פטור. והוא דין כללי בכל איסורי אכילה. על כן מקשה, למה צריך למעט אכילה גסה בתרומה מטעם "כי יאכל, פרט למזיק", כמבואר ביומא [שם] ובתוס' כאן, הלא גם בלי דין מזיק, פטור מטעם שאינו כדרך אכילתן. ושם ביומא מובאים כמה מאמרי חכמים. אמר ריש לקיש: זר שאכל תרומה אכילה גסה, משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, כי יאכל פרט למזיק. אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן [!]: זר שכוסס שעורים של תרומה, משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, כי יאכל פרט למזיק". וקשה, למה צריך ללימוד מיוחד על כך, ובמה שונה דינו משאר איסורי תורה שעליהם פטורים בשלא כדרך אכילתן. ועוד, למה דרשו "פרט למזיק", בפשטות יש לדרוש "כי יאכל, פרט לשלא כדרך אכילתה". ועוד מקשה: למה לא אמרה הגמרא שהאוכל תרומה אכילה גסה במזיד, או הכוסס את השעורים במזיד, שהוא פטור ממיתה בידי שמים וממלקות, הלא אינו בגדר אכילה, כיון שהוא שלא כדרך אכילתן. כלומר, למה נאמר פטור זה של "כי יאכל, פרט למזיק" רק לגבי אכילת שוגג בלבד, ולפוטרו מחומש? וברמב"ם [פרק י מהלכות תרומות] מפורש כן. שפטור זה כתבו רק לגבי שוגג. ואילו לגבי האוכל במזיד [פרק ו שם] לא כתב שהוא חייב רק כשאכל דרך אכילתו? על כן, מביא בשם הצל"ח [ברכות לח] לחדש, שאכן, בתרומה אין פטור של "שלא כדרך אכילתן" [כמבואר שם בגמרא פסחים שלא בכל האיסורים פטורים בשלא כדרך אכילתן]. והלכך, כשאכל בשוגג שלא כדרך אכילתן, חייב, ורק כשאכל אכילה גסה, פטור מחומש מטעם מזיק. [ועיין בשו"ת נודע ביהודה תנינא אורח חיים סימן קטו]. ומסתמך על דברי המשנה למלך [פרק ה מהלכות יסודי התורה הלכה ח], הסובר שרק היכא שכתבה התורה בלשון מניעה: "לא יאכל" "לא תאכל" וכדומה, פטור האוכל שלא כדרך אכילה, אבל במקום שאמרה התורה בלשון ציווי, כגון: "בערב תאכלו מצות", או בלשון אחרת, כוללת אכילה זו גם אכילה שלא כדרכה. על כן, לגבי תרומה, שלא נאמר אפילו בלשון ציווי, אלא "ואיש כי יאכל קודש" רק בלשון דין מצוה [כלומר, כשיעשה כן], אם כן, אפשר שלא נתמעט אכילה שלא כדרכה. אלא, שבכל זאת, נתמעט מזיק, מפני שמזיק בודאי אינו כלול בלשון "כי יאכל". אבל, המנחת חינוך מביא תוס' בפסחים [כו א], החולקים על דרך זו, וסוברים, שגם בתרומה ומעילה שייך הפטור של "שלא כדרך אכילתן". ועיין באבי עזרי [מהדורא תנינא פרק י מהלכות מעשה הקרבנות הלכה א].

^[722] ולסיכום, מבארים תוס': מסוטה למדים לחייב נהנה ולא פגם [בדבר שאין בו פגם], ואילמלא מסוטה, היינו למדים מתרומה, שאין חייבים עד שיפגום. ואילו מתרומה למדים לפטור פגם ולא נהנה, כלומר, מזיק, ואילמלא מתרומה, היינו למדים מעבודת כוכבים לחייב פגם ולא נהנה. פירוש לפירושם: אילמלא הלימוד מסוטה ומתרומה, משניהם יחדיו, היינו למדים, או מסוטה, ואז היינו מחייבים על הנאה בלבד אפילו בדבר שיש בו פגם, או מתרומה, ואז היינו פוטרים כל הנאה בלי פגם אפילו בדבר שאין בו פגם, ועתה, שלמדים גם מסוטה וגם מתרומה, למדים [כעין פשרה] מסוטה לחייב על הנאה בדבר שאין בו פגם בלבד, ומתרומה, לפטור המזיק בלבד, ואילו על פגם בדבר שיש בו פגם, חייב, ובלבד שיהנה.

^[723] נראה לבאר על פי פירוש ב ופירוש המשנה להרמב"ם: כפי המבואר במיוחס לרש"י, נתן "נון" זה לכלותיו תכשיטין במשקל, ולאחר זמן מרובה נשקלו כל התכשיטין ונמצא חסר. מפני שחלק מהם נאבדו מרוב הזנחה. ואין הכוונה שהתכשיטין עצמם נשחקו ואבדו ממשקלם.

^[724] עיין לעיל הערה 680.

^[725] במשנה הגירסא: תלש מן החטאת. ועיין בכסף משנה [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ב] וביכין ובועז, וקרן אורה.

^[726] עיין בחסדי דוד על התוספתא [פרק ב] ובדובב מישרים [חלק א סימן סא], המקשים, ומה בכך שהבהמה ראויה להקרבה כמות שהיא, מכל מקום, הכחישה ונפגמה. ובודאי שיש מצוה מן המובחר להביא חטאת שמינה? ובענין זה עיין בשו"ת חכם צבי [סימן קכ], ובמשנה למלך [פרק טז מהלכות מעשי הקרבנות הלכה ז]. והדברים עתיקין, ואין כאן מקומם.

^[727] ביאור שיטת הרמב"ם כתב הרמב"ם [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ב]: קדשי קדשים התמימים שתלש מצמרן, כיון שנהנה בפרוטה מעל, אף על פי שלא פגם, שהרי הם דומים לכוס של זהב שאינו נפגם, שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מליקרב. אבל אם נפל בהן מום, הואיל ולמכירה עומדים והגיזה פוגמת דמיהן, לא מעל עד שיהנה ויפגום בפרוטה. תלש מהן אחר שמתו, כיון שנהנה מעל, שאין פגם למתה. ומעילה זו מדבריהם, כמו שביארנו. והוא סיכום של המשנה והגמרא. אלא, שהראב"ד, שלדברי הכסף משנה היתה לו גירסא אחרת בגמרא, מקשה עליו כמה קושיות. וזה לשונו: זה אמרו מעצמו! ואין לו סמך לא ממשנה ולא מתוספתא ולא מגמרא. והלא לא חלקו במשנה אלא בין חטאת חיה למתה, שאין פגם למתה, אבל בחיה לא חלקו כלל. ומה שאמר, אין לו טעם, שהקרבן התמים, אף על פי שהוא עומד לקרבן אפשר שיפול בו מום ויפגם וימכר. וכתב עליו הכסף משנה בשם המגדל עוז, שאין בכך טענה, מפני שעתה, קרבן תמים הוא, ואין להקדש אלא מקומו ושעתו, ובשעה שנהנה לא פגם. ועוד, שהרי לגבי מעילה בעינן שתהא הנאתו ופגימתו כאחד [כדאיתא לעיל יח ב]. ומבאר האחיעזר [חלק ב סימן מו], שהראב"ד סובר, שזה נחשב להנאתו ופגימתו כאחד, מפני שבמציאות הפגימה באה מיד, אלא, שלפי שעה, עתה במצב זה, אין הדבר נוגע להקדש. והרמב"ם סובר, כיון שעתה לפי שעה, אין הפגם מפסידה, נחשב לדבר שאין בו פגם, ומעל בהנאה בלבד, אף בלי פגם. ומקשה, אם כן, למה נקרא דבר שאין בו פגם, לדעת הרמב"ם, ומאי שנא מלבוש מציעא ומלמלא שלדעת רבנן [יח א] נקרא דבר שיש בו פגם, ולמה לא יפטר ממעילה, משום שאין ההנאה והפגימה כאחד? [ועיין לעיל הערה 680 שהרמב"ם באמת מבאר שם ביאור אחר לגמרי]. ומבאר כוונת הכסף משנה, שלפי דברי הראב"ד לא משכחת ליה מעילה בכל בהמה תמימה אפילו כשאכן יפגום בשוה פרוטה, כיון שאינו נפגם עתה, ואין הנאתו ופגימתו כאחד. ועיין מה שכתב רבי מנחם זמבא בשו"ת זרע אברהם [סימן יז אות כד]. עוד מקשה הראב"ד: שהעור לכהנים הוא, והוא נפגם אצלם. וכתב האבן האזל, שהראב"ד לא הקשה מבשר הנאכל לכהנים, משום דהבשר הוא חלק מגוף הקרבן, כהנים אוכלין ובעלין מתכפרין, ואין לכהנים בו דין ממון כלל, ואינו נקרא "היזק" לכהנים, הלכך לא נחשב לדבר שיש בו פגם, אבל על העור, שפיר הקשה הראב"ד, שעל העור שייך לומר שהוא דבר שיש בו פגם. והרמב"ם סובר שגם על העור לפני זריקה, אין דין דמים, ולא נחשב להפחתה מדמיו. וכמו שכתב מהר"י קורקוס, שאנו הולכין בתר עיקר הקדושה, והוא ה"קרבן", וכיון שבעיקר הקדושה אין פגם, לא מעל אפילו בעור. כלומר, שאינו נקרא דבר שיש בו פגם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a non-priest who partakes of teruma is not liable until the teruma leaves from the domain of the sacred to the domain of the non-sacred, as one who partakes of teruma becomes its owner, the same should apply to misuse.

But in fact one is also liable for misuse if he moves an item from the domain of the sacred to the domain of the sacred for another purpose, such as if he spent funds from the Temple treasury and acquired bird nests, i.e., pairs of birds, pigeons or doves, for zavim (see Leviticus 15:13–15), or the bird nests for zavot (see Leviticus 15:28–30), or the bird nests for women after childbirth (see Leviticus 12:6–8). Although the individual is using the money of the Temple treasury for a sacred purpose, nevertheless, since these obligatory offerings should be purchased with private funds, he commits misuse by deriving personal benefit from sacred funds.

And similarly, with regard to one who contributed his shekel, or brought his sin offering or his guilt offering from consecrated property, once he spends the funds he has committed misuse. This is the statement of Rabbi Shimon. Rabbi Yehuda says: He is not liable until the priest sprinkles the blood of the offerings, through which he achieves atonement, at which point he has derived his benefit from the consecrated property. The baraita returns to its question: From where is it derived that such use is also categorized as misuse? The verse states: “If anyone commits a misuse.” The inclusive language of the verse teaches that he is liable in any case.

The Gemara analyzes the beginning of the baraita. The Master said above: The verse states: “If anyone commits a misuse” (Leviticus 5:15). All people are included in this halakha, whether the guilty person is the common individual, and whether he is the king, and whether he is the anointed High Priest. The Gemara asks: What else might one have thought? It is obvious that the king and the High Priest are included, as it is written: “Anyone.”

The Gemara explains that the statement of the baraita is necessary, lest you say that these individuals are excluded from the halakha of misuse because the Merciful One states with regard to the anointing oil: “Or whosoever puts any of it upon a stranger, he shall be cut off from his people” (Exodus 30:33). And with regard to the anointing oil, this distinguished person, i.e., the High Priest or the king, is not considered a “stranger,” as he is anointed with it. Therefore, the baraita teaches us that even a High Priest and a king are included in the prohibition of misuse.

§ The Gemara summarizes the derivations with regard to the halakha of misuse. The Merciful One compared the halakha of misuse to the case of a sota, and to idol worship, and to teruma, in order to teach several basic principles. Misuse is compared to a sota, in the verse: “If any man’s wife goes aside, and acts unfaithfully against him” (Numbers 5:12), as here one is liable for committing adultery even though the adulteress did not damage her body through her actions. With regard to consecrated property as well, even without causing damage, as in the case in which a woman placed a consecrated gold ring on her hand, i.e., her finger, she has thereby become liable for misuse.

When the Merciful One compared misuse to idol worship, in the verse: “And they broke faith with the God of their fathers” (I Chronicles 5:25), this teaches that one is not liable for idol worship until there is a change effected by his act, as the idolater changes his worship of God for worship of idols. With regard to consecrated property as well, if the item is susceptible to damage, a person does not become liable for misuse until the act of misuse changes the item from being available for use for sacred purposes to being available for use only for non-sacred purposes, as in a case where he chops non-sacred wood with a consecrated ax and concurrently damages the ax, as the consecrated property is thereby damaged.

Finally, the Merciful One compared misuse to the partaking of teruma by a non-priest, through the verbal analogy of the words “sin” and “sin” (see 18b). What is the halakha with regard to teruma? The verse states: “And if a man eats of the sacred item through error, then he shall add its fifth part upon it” (Leviticus 22:14). This excludes one who causes damage to the teruma without partaking of it, e.g., by spilling it on the ground. Such a person is exempt from the payment of the additional one-fifth. With regard to consecrated property as well, in the case of any consecrated edible item, or some other item, when one damages it without deriving benefit from the damaging act, he is exempt with regard to misuse.

§ The mishna teaches: How is one liable for misuse of an item that is not subject to damage? For example, if a woman placed a consecrated gold chain around her neck. Rav Kahana said to Rav Zevid: And is it correct that gold is not subject to damage? But where did the gold of the daughter-in-law of the wealthy man Nun go? When Nun married off his son, he gave the bride many golden items of jewelry, which deteriorated over time. Evidently, gold is also subject to damage.

Rav Zevid said to Rav Kahana: Perhaps the gold of Nun’s daughter-in-law suffered the fate of the gold that your daughters-in-law cast aside. Like your daughters-in-law, Nun’s daughter-in-law treated her gold carelessly, which is why it deteriorated. And furthermore, granted that gold does not have the status of an item that is damaged immediately [le’altar] when someone derives benefit from it, but even so, does gold never sustain damage? Even gold deteriorates slowly and suffers measurable damage over long periods of time.

§ The mishna further teaches: One who derives benefit from a sin offering or from other items of the most sacred order, as in the case of one who detaches its wool while the animal is alive, is not liable for misuse unless he causes damage of the value of one peruta. The Gemara asks: Now, if the ruling of the mishna is stated with regard to an unblemished domesticated animal, which is fit for sacrifice, this case is the same as that of a consecrated gold cup, which is not subject to damage. Since the animal remains fit as an offering even after wool has been detached from it, why is it subject to misuse only if it is damaged? Rav Pappa said: We are dealing with a blemished animal. Since it is unfit for sacrifice, it will be sold by the Temple treasury, and therefore the removal of wool reduces its sale price. Consequently, it is subject to misuse only if such use causes it damage.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עד שיוציא מן הקדש לחול. לפי שכשאוכלו התרומה מוציאו לחול מנין המוציא מן קדש לקדש כגון דלקח מן ההקדש קיני זבין וקיני יולדות או שקל שקלו שחייב ליתן באחד באדר מן הקדש או הביא חטאתו ואשמו מן הקדש:

ואית דאמר ושקל שיקלו. מן החולין וכיון דשקליה קנאו נעשה קדש והביא חטאתו ואשמו ממנו דהיינו מוציא מקדש לקדש וכיון שהביא מעל:

דברי ר' שמעון. דקסבר ר' שמעון מאן דמחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מידי אחריותו אף האי נמי דמוציא מן קדש לקדש וכיון שהביאו אל העזרה ויצא י"ח וידי אחריותו מעל:

ור' יהודה אמר לעולם הוא באחריותו עד שיזרוק הדם. אף הכא כיון שנזרק הדם יצא י"ח ואחריותו מעל דדמי כמו שהוציאו לחול ויצא בו י"ח. מנין דמעל ת"ל תמעול מעל ריבה:

שיכול מאי. כלומר מאי קא סלקא דעתך למעט נשיא ומשיח מכלל נפש פשיטא נפש כי תמעל כתיב. ונפש משמע בין דיחיד בין דנשיא בין דמשיח:

מהו דתימא אמר רחמנא. גבי שמן המשחה ואשר יתן ממנו על זר והאי משיח לאו זר הוא דהא אימשח בגויה וס"ד דלא אתי לכלל מעילה קמ"ל:

ואקשה רחמנא למעילה לסוטה ולעבודת כוכבים ולתרומה כדאמרינן לעיל. אקשה לסוטה דמה סוטה אע"ג דלא פגמה מעלה דסוטה אינה נוהגת אלא בבעולה דהכי כתיב ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך מכלל דלא נהגא אלא בבעולה ובבעולה לית בה תו פגם ואפילו הכי כתב בה ומעלה בו:

גבי הקדש נמי. כי נתנה טבעת בידה אע"ג דלא פגמתו מעלה:

ואקשה רחמנא לעבודת כוכבים דעד דאית בה שינוי ששינה עצמו מרשות המקום לרשות עבודת כוכבים:

גבי הקדש נמי עד שביקע בקרדום. עצי חולין דשינהו ממלאכת קדש למלאכת חולין לא מעל:

אקשה לתרומה. כדאמרינן יליף חטא חטא מתרומה להכי מה תרומה פרט למזיק דאם שפך אוכלין או משקין של תרומה ולא נהנה מהן אינו חייב:

אף גבי הקדש. כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה ששפכו ולא נהנה ממנו פטור אבל דבר שאינו בר אכילה כי מזיק ליה ולא נהנה ממנו כגון קרע מלבוש של הקדש חייב. ואיכא דאמר כי יאכל פרט למזיק. שאכלו דרך הנאה פרט^א)וקצת משמע כן ביומא [דף פ:] ע"ש ודו"ק. אם הוזק באכילתו פטור:

ודהבא לאו בר איפגומי הוא. דקתני מתניתין כיון שנהנה מעל ולא קתני עד שיפגום אלמא משום דלאו בר איפגומי הוא וקא פריך הכי ודהבא לא בר איפגומי הוא:

א"כ דהבא דכלתיה דנאן להיכן אזל. דנאן אדם עשיר היה ונתן זהב ותכשיטין הרבה לכלותיו ושקלו בשעה שנתנו להן ושקלו לאחר זמן ונמצא חסר ממשקלו אלמא דזהב דבר שפוגם הוא:

א"ל. רב זביד מהא ליכא למשמע מינה דדילמא הא דחסר להיכן דרמיין כלתך כלומר שלא היו משמרין אותו זהב של תכשיטיהן שהיו משליכין בכל מקום שהיו מוציאין כדרך שעושין כלותיך ואינן משמרין אותו כהוגן בשביל כך חסר אבל זהב המשתמר יפה אינו חסר:

ועוד. אם תמצא לומר שהוא מתחסר אפילו הכי כיון שנהנה מעל דנהי דלא איכא נהנה ופגם לאלתר שאינו פוגם מיד בשעה שנהנה בו הלכך כיון שנהנה פגם:

לעולם מי לא איכא פגימה. הכי קאמר מי קאמינא דלית ביה פגימה לעולם לאלתר קאמר דלית ביה פגימה אבל לאחר זמן פוגם ומתחסר:

מכדי אי בבהמה תמימה. אי בחטאת תמימה קא מיירי מתניתין:

היינו כוס של זהב. מה כוס של זהב לא קאי לפדייה משום הכי לא אזיל ביה בתר פגם אלא כיון שנהנה בו שוה פרוטה מעל אף בהמה תמימה דקיימא להקרבה ולאו בת פדייה היא אמאי קאמר בה עד שיפגום מאי פגם מצי למעבד בה אי רכב עלה עד דהוכחשה או תלש משערה האי לא הוי פגם דלא פסלה למזבח דבהמה בין שמינה בין כחושה חזיא להקרבה:

אמר רב פפא. ודאי מתניתין בחטאת בעלת מום עסקינן דקיימה לפדייה וכיון שפגמה שהכחישה נפחתה מדמיה ודבר שיש בו פגם הוא הלכך לא מעל עד שיפגום בשוה פרוטה וסיפא דקתני וכשהיא מתה כיון שנהנה בשוה פרוטה מעל בין בתמימה בין בבעלת מום שמתה מיירי דהא נמי לאו בת פדייה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הלכך לא תני הכא עד שיפגום^ב)ע"כ שייך לעמוד הקודם:

גמרא שיכול מאי פשיטא נפש כתיב מ"ד כו'. לכאורה בפשוטא משמע דאשמעינן דאף שחלוקין בשארי מצות מיחיד. משוח מביא פר ונשיא שעיר קמ"ל דבזה שוין וכדתנן בהוריות (ט) וע"ש בפרש"י. וי"ל דזה כבר ילפינן שם (ח) דקראי דחלוקת קרבנותיהם לא מיירי אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת:

שם עד דביקע בקרדום ויפגם פגום. כ"נ דצ"ל בל"ו:

רש"י ד"ה עד שיצא מן ההקדש לחול. דקסבר דמאן דמיחייב חטאת כו' חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון כו'. עי' ט"א מגילה (ח) בד"ה רש"א שתמה מאד ע"ז. וכ' דגי' שלפנינו כיון שהוציא מעל נכונה:

תד"ה אקשיה (הא'). אלא אי קשיא כו' ה"ל להזכיר לענין חיוב דהא מעב"ג כו'. מה שנדפס בגליון כאן הגה' מצ"ק הוא שבוש. כי הכא לא הגיה כלום רק לקמן בתירוצם שכ' כלומר מעב"ג הגיה והוסיף תיבת נפקא ע"ש:

תד"ה אקשיה (הב'). הא יש בהן מעילה דהיינו אימורי קדשים קלים או קדק"ד כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה שהניחה על וכו' ועכשיו נהנה ממנו "בהכי" שאין כצ"ל:

ד"ה אמרי וכו' להכי "חביבא" ליה למיתנייה כצ"ל:

תד"ה נתנה וכו' לריש לקיש דאמר משיכה כצ"ל:

תד"ה למה וכו' ארובה "ומרחה" בטיט כצ"ל:

רש"י ד"ה עד שיצא וכו' עד שיביאנו לעזרה. עיין חולין דף קלט ע"א ברש"י ד"ה דמיחסר:

(יט רע"א) כיון שהוציא מעל דר"ש.—פי' דר"ש סבר: כשם שהמוציא מעות הקדש בקניית חפץ של חולין מעל (כמו ששנינו לקמן כא ב), ה"נ בקונה במעות של הקדש זה דבר להקדש אחר הרי הוא מועל מיד, ואין חוששין בקונה במעות בדק הבית בהמה לקרבן שמא יפסל הקרבן ולא ירצה עליו, דכהנים זריזים הם. אבל ר' יהודה חושש שמא יפסל הקרבן, לפיכך אינו מועל עד שיזרק הדם בהכשר, שבאופן זה ודאי הוא נהנה. וכביאור זה מוכח בירושלמי שקלים פ"ב ה"ב ופ"ד הי"א (ומה שפירשו בזה רש"י ור"ג כאן תמוה מאד). ולפי ביאורנו אף אם קנה במעות הקדש מנחות ונסכים ולחמי תודה והקריב מהם כמשפט ונזרק דם התודה כהלכה ה"ז מעל אפי' לר' יהודה. אבל הרמב"ם כתב (הל' מעילה פ"ו הי"א): "וכולן אין מועלין עד שיזרק הדם. לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש אע"פ שעבר עבירה לא מעל שאין כאן זריקת דם לכפר עליו". והם דברים תמוהים. וכבר כתבנו (יבמות לט א), שהרמב"ם סמך על תוס' מעילה פ"א, ואולם יש בה אשגרת לשון וט"ס, ואין לסמוך עליה (ע"ש).

עד שיצא מן ההקדש לחול. לפי שכשאוכל את התרומה הוא מוציאה לחולין מנין המוציא מקדש לקדש כגון שלקח ממעות הקדש וקנה מהן קיני זבין וקיני יולדות או ששקל מהן שקלו שהוא חייב לשקול לתרומת הלשכה או שהביא חטאתו ואשמו מן הקדש דהיינו מקדש לקדש וכיון שהביא לעזרה מעל דברי ר''ש דקסבר דמאן דמיחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוציא מקדש לקדש כיון שהביאו לעזרה יצא ידי חובתו ידי אחריות ומעל: ורבי יהודה סבר לעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרוק הדם. אף הכא נמי כיון שנזרק הדם ויצא ידי אחריות חובתו מעל דכיון דיצא בו ידי חובתו כמו שהוציאו לחולין דמי ומנין דמעל לר''ש כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה ת''ל תמעול מעל ריבה: שיכול מאי. כלומר מה הוה ס''ד למעט נשיא או משוח ממעילה פשיטא דכולן חייבין דנפש כתיב ונפש משמע בין יחיד בין נשיא ומשוח: מהו דתימא אמר רחמנא גבי שמן המשחה ואשר יתן ממנו על זר והאי משוח לאו זר הוא דהא אימשח בגוויה. סד''א דלא הוי בכלל מעילה קמ''ל דנפש דמשיח נמי הוי בכלל מעילה: אקשיה רחמנא. כלומר אמרינן לעיל דאקשיה רחמנא למעילה לסוטה ולעבודת כוכבים כדאמרינן לעיל והיכי דמי אקשיה לסוטה דכי היכי דסוטה אע''ג דלא פגמה מעל דסוטה פגומה ועומדת היא דאינה נוהגת אלא בבעולה כדכתיב מבלעדי אישך ואמרינן (סוטה דף כד:) שקדמה בעילת הבעל לבועל והיינו בעולה ואפ''ה כתיב ומעלה בו מעל: גבי הקדש נמי אם נתנה טבעת בידה. אע''ג דלא פגמתו מעלה: אקשיה רחמנא לעבודת כוכבים דעד דאית ביה שינוי. שמשנה עצמו משכינה לעבודת כוכבים גבי הקדש נמי עד דביקע בקרדום עצי חולין דשינה ממלאכת קדש למלאכת חול לא מעל עד דביקע דפגמה: אקשיה רחמנא לתרומה. כדאמרינן לעיל יליף חטא חטא מתרומה להכי מה תרומה פרט למזיק שאם שפך אוכלין או משקין של תרומה ולא נהנה מהן שאינו חייב אף גבי הקדש נמי כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה ששפכו ולא נהנה ממנו פטור ממעילה ואמר לן רבי דהוא הדין נמי אף במידי דלאו בר אכילה הוא כי מזיק ליה פטור דאין חיוב מעילה עד שיהנה אלא משום דכתיב בתרומה כי יאכל דבתרומה ליכא אלא חיוב אכילה אמר נמי גבי הקדש כל דבר אכילה: ודהבא לאו בר איפגומי הוא. דקתני מתני' כיון שנהנה מעל ולא קתני ביה עד שיפגום אלמא דלאו בר פגימה הוא וא''כ דלא מיפגם: דהבא דכלתיה דנון להיכא אזל. נון אדם עשיר היה ונתן זהב הרבה ותכשיטין לכלתו וכשנתן לה שקלו ולאחר זמן שקלו ונמצא חסר ממשקלו אלמא זהב נמי עשוי ליפגם: אמר ליה. רב זביד מהא ליכא למשמע מינה דדלמא ודאי דחסר להיכא דרמיין כלתיך כלומר לפי שלא היו משמרות אותו זהב אלא משליכות אותו בכל מקום שמוצאות אותו כדרך שעושות כלותיך שאינן משמרות תכשיטיהן כראוי בשביל כך חסר אבל זהב המשתמר יפה אינו נחסר: ועוד. אם ת''ל דמתחסר הוא אפ''ה כיון שנהנה מעל דנהי דלא איכא נהנה ופגם לאלתר שאינו פוגם מיד בשעה שנהנה ממנו לעולם מי לית ביה פגימה דמי קאמינא דלית ביה פגימה לעולם לאלתר קאמינא דלית ביה פגימה אבל לאחר זמן הולך ומתחסר וכיון דלאלתר לית ביה פגימה הלכך כיון שנהנה מעל: מכדי בחטאת בהמה תמימה מיירי. מתניתין היינו כוס של זהב דכי היכי דכוס של זהב לא קאי לאיפגומי ומשום הכי לא אזיל ביה בתר פגימה אלא כיון שנהנה בו בפרוטה מעל אף חטאת תמימה דקיימא להקרבה לאו בת פדייה היא כיון שנהנה ממנה למעול בה ואמאי קאמר עד שיפגום מאי פגם מצי למעבד בה דאפילו רכיב עלה עד דאכחשה האי לא הוי שם פגם דלא פגמה למזבח דבהמה בין שמינה בין כחושה חזיא לכפרה ואין בה תורת פגימה: אמר רב פפא מתניתין בחטאת בעלת מום עסקינן. דקיימא לפדייה וכיון דפגמה שהכחישה ופיחת מדמיה ודבר שיש בו פגם הוא הלכך לא מעל עד שיפגום בשוה פרוטה וסיפא דקתני כשהיא מתה כיון שנהנה בשוה פרוטה מעל מיירי בין בתמימה בין בבעלת מום דכיון דמתה לאו בת פדיון היא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים (פסחים דף כט.) הלכך לא תני בה עד שיפגום:

אקשיה רחמנא לתרומה דכתיב כי יאכל פרט למזיק. פירוש פוגם דלא נהנה דאי לא [היקשא] דתרומה הוה מחייבינן כדקאמר בתחלת הברייתא דקאמר יכול פגם ולא נהנה וכו' משום דילפינן ליה מעבודת כוכבים כדפירשנו לעיל אין להקשות מאי שנא דהקישא דסוטה נקטיה לחיובא והיקש דתרומה לפטור דהא כדאית' והא כדאיתא הקישא דסוטה אתיא לחייב נהנה בלא פגם בדבר שאין בו פגם לולי הקישא דסוטה הוה פטרינן כל נהנה ואילמלא הקישא דתרומה הוה מתחייב פגם בלא נהנה מעבודת כוכבים כדפ''ל וא''ת מדוע לא הזכיר גם פטור דנהנה בלא פגם גבי תרומה דהא נמי מתרומה כדאיתא לעיל יכול נהנה ולא פגם כדפ''ל וי''ל משום דלא פסקינן ליה דהא איכא נהנה בלא פגם דחייב כגון בדבר שאין בו פגם דילפינן ליה מסוטה אלא אי קשיא הא קשיא גבי עבודת כוכבים דנקט הקישא לפטור עד דנקט לפטור היה לו להזכיר לענין חיוב דהא מעבודת כוכבי' נפקא לן חיוב מעילה בהוצאה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון מכירה ומתנה ושאלה גם בלא הנאה דהא לא שמעינן לא מסוטה ולא מתרומה דבתרויהון איכא הנאה וי''ל דהכי נמי קאמר אקשיה לעבודת כוכבים ועד דאיכא שינוי כלומר מעבודת כוכבים דבשינוי רשות מחייב בלא שום הנאה ואגב אורחא אשמועינן דאינו קרוי שינוי בהוצאה מרשות הקדש לחוד עד שיכנס לרשות הדיוט ויזכה בו ההדיוט על ידי בקוע וכדפירשנו לעיל דאשמעינן רבותא אליבא דרב הונא: אקשיה רחמנא לתרומה. כי יאכל פרט למזיק אף הקדש מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור תימה משמע דוקא דמידי אכילה הוי מזיק פטור וקשיא דבפ''ק דב''ק (דף ט:) במשנה תנן נכסים שאין בהן מעילה הא יש בהן מעילה דהיינו קדשים או קדשי קדשים פטור וקאי אארבעה אבות נזיקין דרישא דקתני בהו המבעה דהיינו אדם המזיק ואפילו למ''ד מבעה זה השן דלא פליגי בזה ופי' ה''ר ר''י דתנא דנקט דכי יאכל לדעתו לאשמועינן דכי נמי אכיל דרך היזק כגון אכילה גסה פטור ויש להוסיף כגון שמן של תרומה דפטור כדאיתא פרק כיצד מברכין [ברכות דף לה: ועי' תוס' ב''מ צט: ד''ה פרט וכו']: ודהבא לאו בר איפגומי הוא. בתמיה אמתני' דכוס של זהב דקרי ליה דבר שאין בו פגם: דהבא דכלתיה דנון היכן אזל. מסקנא דקושיא הוא כלומר אי דבר שאין בו פגם הוא דהבא דכלתיה דנון פירוש זהב כלתו של אותו עשיר הנקרא נון היכן אזל ומהדר ליה דלמא האי דהבא היכי דרמיין כלתיך כלומר שמא עשתה מזהבה כמה שעשו כלות שלך דהיו משליכות אותו בחלונות או במקום אחר שאינו נשמר והיה פוגם הרבה. דרמיין משליכות: מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב. פירוש כיון שהיו תמימים דבר שאין בו פגם הוא דאפילו כחשה אין נפסד בכך כלום שהרי מקריבים אותה ויוצא בה דלא שייך פגם אלא בדבר העומד לדמיו שאם בא למוכרו דמיו נפחתים אבל בדבר העומד ליקרב ואינו נפסד בכך ליקרב אין זה דבר שיש בו פגם ומשני בבעלת מום דהשתא עומדת לימכר דדמיה פחותים:

מעילה יט ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף יט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד