מעילה יח ע"א

הערלה (יבול העץ בשלש השנים הראשונות לנטיעתו) וכלאי הכרם (שזרע בתוך כרם ענבים מיני תבואה) — מצטרפין זה עם זה לשיעור האוסר את התערובת שהוא אחד ממאתים. ר' שמעון אומר: אין מצטרפין.

ב גמרא ושואלים: ומי [האם] צריך לשיטת ר' שמעון במשנתנו האומר שאין שני חצאי שיעורים מאיסורים שונים מצטרפים לכדי שיעור, לצרופי [לצרף] שני חצאי שיעורים כדי ללקות? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: האוכל מן האיסור בשיעור כל שהוא די בכך כדי להיענש על כך במכות, ולא נאמר דין שיעור אכילה בכזית אלא לענין הבאת קרבן אם אכל בשוגג? ומשיבים: אכן אין לשון משנתנו מדוייקת, וכך תני [שנה] בה: ר' שמעון אומר, אין צריכין לצרף, שכן לוקה הוא אף בפחות מאכילת כזית.

ג משנה הבגד ששיעורו לקבל טומאה הוא שלוש על שלוש אצבעות, והשק ששיעורו ארבעה על ארבעה טפחים, וכן השק והעור ששיעורם חמישה על חמישה טפחים, העור והמפץ (המחצלת) ששיעור טומאתה בשישה על שישה טפחים — כולן מצטרפין זה עם זה, שאם צירף משנים מהם כשיעור הקל שבהם — הרי הם ראויים לקבל טומאה.

אמר ר' שמעון: מה טעם מצרפים אותם למרות שאין שיעוריהם שוים? — מפני שהן כולם ראוין ליטמא במושב, שאם ישב עליהם הזב הרי הוא מטמא אותם, וכיון שלענין טומאת מושב הזב (מדרס) די בשיעור הראוי לאחד מהם כדי להיטמא, הריהם מצטרפים אף לטומאות אחרות.

ד גמרא תנא [שנה] החכם: קיצע (קיצץ) מכולן, מאלה המפורטים במשנה, מכל אחד מהם פחות משלשה טפחים על שלושה טפחים, ועשה מהן בגד, אם חשב עליו לעשותו למשכב — הרי שיעורו שלשה טפחים, ואם חשב עליו למושב — שיעורו בטפח, ואם חשב עליו לצורך אחיזה — הרי הוא מטמא בכל שהו.

ושואלים: מאי [מה] פירוש לאחיזה? אמר ריש לקיש, אמר ר' ינאי: שכן עומד לנוולה ( לאריגה בנול), שכן האורגים שמים בד כלשהו על ידיהם בזמן שהם מיישרים את החוטים, על מנת שלא ייחתכו בהם. במתניתא תנא [בברייתא שנה] הסבר אחר: הואיל וראוי לקוצצי תאנים ששמים בד על ידיהם שלא יתלכלכו.

א משנה העובר ונהנה מן ההקדש הנאה שערכה שוה פרוטה, אף על פי שלא פגם (הפחית את ערך) אותו דבר הקדש — בכל זאת מעל, וחייב כדין המועל, בהבאת קרבן ובתשלום קרן וחומש. אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: כל דבר הקדש שיש בו פגם, שהשימוש פוגם בו — לא מעל אף שנהנה ממנו, עד שיפגום בו בשווה פרוטה. וכל דבר שאין השימוש בו נחשב פגם — כיון שנהנה ממנו הנאה ששוויה פרוטה — מעל.

ומפרטים: כיצד? — האשה שנתנה קטלא (שרשרת) זהב של הקדש בצוארה, או שענדה טבעת זהב של הקדש בידה, או ששתה (שתתה) בכוס של זהב של ההקדש. כל אלה, כיון שאין דרכם להיפגם, כיון שנהנה מהם בשווה פרוטה — מעל. אבל האיש שלבש בחלוק של הקדש, או שכסה עצמו בטלית של הקדש, או שביקע עצים בקרדום של הקדש — כיון שדרך אלה להיפגם — לא מעל בהם אף שנהנה מהם בשווה פרוטה עד שיפגום בהם שווה פרוטה.

הנהנה מן החטאת שהיא בעלת מום, וכגון שתלש מצמרה, כשהיא חיה, ובכך פגם בה, שהרי היא עומדת לפדיון ודמי פדיונה בשל כך יהיו נמוכים יותר — אף שנהנה שווה פרוטה, לא מעל, עד שיפגום בה במעשהו זה בשווה פרוטה. ואם נהנה ממנה כשהיא מתה, שמעתה אינה מן הדברים שיש בהם פגם, לפי שאינה עומדת לפדיון (שהרי אין פודים את הקדשים המתים) — כיון שנהנה בה שווה פרוטה, הרי זה מעל.

ב גמרא בהסבר שיטת ר' עקיבא שבמשנה תנא [שנה] החכם: מודה ר' עקיבא לדעת חכמים שבמשנתנו כי בדבר שיש בו פגם, שיכול להיפגם בשימושו, אין מועלים בו עד שיפגום בו בשווה פרוטה. ושואלים: אם כן, במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים], שהרי זוהי שיטת חכמים?!

אמר רבא: שלשה סוגי מלבושים הם שלובש אדם, העליון (כגון מעיל), האמצעי, והתחתון (שעל הגוף ממש). הלבוש העליון נפגם מיד כשלובשים אותו כיון שמתחכך בקירות, וכן דוהה בחום השמש. וכן הלבוש התחתון, גם הוא נפגם מיד כשלובשים אותו, שמתחכך בגוף, וכן מזיעת הגוף ובשני אלה הכל מודים שלא מעל עד שיפגום בשווה פרוטה. ולא נחלקו אלא בלבוש מציעאה [אמצעי] שבין התחתון לעליון, שאינו נפגם מיד עם השימוש בו, ואולם גם הוא בסופו של דבר עתיד להפגם. וכן במלמלא, בגד העשוי מאריג דק ויקר ביותר, ששומרים אותו מאד שלא יפגם, שר' עקיבא סבור שאין אלה מכלל הדברים שיש בהם פגם, שהרי אין הפגם בא אלא לאחר זמן רב, ולכך מעל בהנאתו אף שלא פגם. ואילו חכמים סבורים שאף באלה כיון שלבסוף יבוא בהם הפגם, לכן אינו מועל אלא אם פגם בהם.

ג ועוד בדיני המעילה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בתורה בתחילת פרשת המעילה "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'..." (ויקרא ה, טו). והרי לשון כוללת זו "נפש", מורה שדין זה נוהג בכל מי שהוא מוגדר כ"נפש", אחד היחיד (אדם מישראל), ואחד הנשיא, ואחד המשיח (הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה לכהונתו). שאף שבדברים אחרים יש להם קרבנות חלוקים, מכל מקום שווים הם לדין המעילה.

ד בהמשך דברי הברייתא מבררים מה משמעות לשון "מעילה": עוד נאמר במקרא זה "כי תמעל מעל", ואין משמעה של הלשון "מעל" אלא שנוי מן הדרך הראויה, ולראיה שכך הוא — שכן הוא אומר בפרשת האשה הסוטה "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (במדבר ה, יב), וכן אומר הכתוב בעבודה זרה "וימעלו באלהי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

המשנה ממשיכה בדין צירוף איסורים.

האוכל ערלה בשיעור כזית לוקה, וכן האוכל כלאי הכרם.

מתניתין:

הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה ^[667], האוכל חצי כזית ערלה וחצי כזית כלאי הכרם, ^[668] לוקה.

רבי שמעון אומר: אין מצטרפים, ויבואר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אין מצטרפים. ופשטות דבריו משמע, שאם אכל חצי כזית ערלה וחצי כזית כלאי הכרם אינו לוקה. על כן מקשינן:

ומי צריך רבי שמעון לצרופי, וכי הצריך רבי שמעון השלמה לשיעור, כדי לחייב מלקות את האוכלו? והתניא, הרי שנינו ברייתא: רבי שמעון אומר: כל שהוא למכות, כלומר, מה שנאמרה הלכה למשה מסיני ששיעור אכילה הוא בכזית, היינו דוקא באיסורים שהאוכל אותם בשוגג חייב קרבן, ונאמרה ההלכה שבפחות מכזית אינו מביא קרבן. אבל להתחייב מלקות על איסורי אכילה, לא נאמר שיעור, ואפילו בכל שהוא לוקה ^[669].

אם כן, קשה, למה הצריך רבי שמעון צירוף כדי להשלים לשיעור כזית? ומתרצינן: תני, שנה המשנה! רבי שמעון אומר: אין צריכין לצרף, וחייב מלקות אף בכל שהוא ^[670].

מתניתין:

המשנה דנה בדין צירוף לעינן טומאת בגדים. ותבואר על פי רש"י [שבת עו א סוכה יז ב].

הבגד, כשאר כלים, מקבל טומאה. אלא, שלשאר הכלים אין שיעור בגודלם, ואילו לבגדים יש שיעור בגודלם שיהיו ראויים לקבל טומאה.

ומהו שיעורם?

שנינו במסכת כלים [פרק כז משנה ב]: הבגד [מצמר או פשתים] שלשה על שלשה [טפחים], השק [מנוצה של עזים והוא עב יותר מן הבגד] ארבעה על ארבעה [טפחים], העור [עב יותר משק] חמשה על חמשה [טפחים], המפץ [העשוי מגמי והוא עב יותר מעור] ששה על ששה [טפחים].

בכל בגדים אלו אין חילוק בין טומאת מת לטומאת מדרס הזב. חוץ מן ה"בגד", ששיעורו הנ"ל שלשה על שלשה טפחים, הוא דוקא לטומאת מדרס, כיון שבפחות משיעור זה אינו ראוי לישיבה, אבל לטומאת מת, שיעורו בשלש על שלש אצבעות, הואיל ובשיעור זה יש לו חשיבות לעניים.

משנתנו דנה בצירוף שני חתיכות בגדים. ואמרה המשנה שמצטרפין. ובלבד, שהחמור ישלים את הקל, כמו שיבואר. ובלבד כשהם בסדר זה: הבגד מצטרף לשק, השק לעור, העור למפץ, הואיל וממשן קרוב להיות שווה. כגון: אם לקח חתיכה פחות משיעור מארבעה על ארבעה משק [הקל], והשלים שיעורו כשחיבר אליו חתיכת בגד [החמור], נעשה הבגד ראוי לקבלת טומאה.

אבל אין הבגד מצטרף לעור ולמפץ, ולא השק למפץ ^[671].

הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ, מצטרפין ^[672] זה עם זה.

אמר רבי שמעון: מה טעם, מצטרפין? מפני שהן ראויין ליטמא בשיעור אחד בטומאת מושב ^[673].

כמו ששנינו [שם כלים משנה ז]: המקצע [משוה סביב סביב באיזמל ומתקנו יפה] מכולן [מאחד מכל אלו: הבגד, השק, העור והמפץ] טפח על טפח, טמא. ומבארת שם הגמרא: הואיל וראוי לעשותו טלאי על גבי מרדעת החמור כנגד בית מושב האדם.

וכיון שהם שוים בשיעור אחד, לכל הפחות באחת מטומאות הזב, ליעשות אב הטומאה, מצטרפין אף למדרס ^[674].

גמרא:

מבואר במשנה, הטעם שמצטרפין, מפני שיש בהם שווי שיעור טפח לטומאת מושב לטלאי למרדעת חמור, כמו ששנינו שם במשנה.

הגמרא מביאה ברייתא המוסיפה עוד אופנים שבהם משתווים השיעורין, בנוסף על טפח ^[675].

תנא: קיצע מכולן, ועשה ^[676] מהן בגד, אם למשכב, כגון: לעשות טלאי לכר או לכסת או לשאר דברים המיוחדים למשכב, שיעור הטלאי הוא שלשה טפחים על שלשה טפחים. ואם קיצע לעשות טלאי למושב, כגון: למרדעת חמור, טפח על טפח. ואם קיצע לאחיזה, כמו שיבואר, השיעור הוא כל שהוא.

ומבארינן: מאי פירוש לאחיזה?

אמר ריש לקיש אמר רב ינאי: שכן עומד לנוולה, אותו משהו ראוי לאורגים, כשהן מחליקין את המטוה ^[677] של אריגה, בסובין או בשום דבר כדי לחזק, כורך משהו בגד על אצבעו, ומחליק את הטווי, ואותו סמרטוט שעל אצבעו משמר אצבעו שלא יחתך מן החוט.

במתניתא תנא: הואיל, ובגד כל שהוא ראוי לקוצצי תאנים, מבקעי התאנים ומולחין אותן, כורכין משהו על אצבען שלא ידבק בשומן התאנים.

הדרן עלך פרק קדשי מזבח

הערות

^[667] בענין "לא תאכל כל תועבה" הקשה התוס' יום טוב: הלא שנינו [לעיל טז א בסוגיא דצירוף נבילות] ששני שמות של איסורים אינם מצטרפים? ומתרץ: אכן! התנא של משנתנו חולק, וסובר שאף שני איסורים משני שמות, מצטרפים. ומביא פירוש הר"ש [ערלה ריש פרק ב] בשם הירושלמי, שמשנתנו היא משנת רבי מאיר הסובר: כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהם בכזית, משום [דברים יד] "לא תאכל כל תועבה". ודברי רבי מאיר הובאו במסכת עבודה זרה [סו א]. והיא דעת יחידאה, ומה ששנינו לעיל ששני איסורים אינם מצטרפין, היא דעת שאר התנאים. וכתבו התוס' [עבודה זרה שם], שהלאו של "לא תאכל כל תועבה", אינו "לאו שבכללות", מפני שלכל "שם" של איסור יש בתורה לאו מפורש בפני עצמו, והתורה באה רק לומר דין צירוף. אבל השפת אמת דוחה את דברי התוס' יום טוב, ומתרץ, שאין צריך לומר שמשנה ההיא של צירוף נבילות סותרת למשנתנו. כי שם מדובר שהתרו בו משום נבלות בלבד, הלכך, אינו לוקה משום "לא תאכל כל תועבה". ועיין בברכת הזבח. וכנראה שרצונו לומר כדברי השפת אמת. אבל הצאן קדשים מקשה על רבו הברכת הזבח, מפני, שכמבואר מדברי התוס' במסכת עבודה זרה, הלאו של "לא תאכל כל תועבה", הוא לאו שבכללות, ואין לוקין עליו. אלא, שבמקום שיש לאו מפורש בתורה, מצטרף לאיסור אחר המפורש בתורה, ואילו נבלת בהמה טהורה וטמאה, לא כתבה התורה לאו מפורש בכל אחד ואחד מהם. ועתה, לדברי הברכת הזבח איך תצרפם משום "לא תאכל כל תועבה" ? ועיין בקרן אורה, התמה על קושיתו, מפני שאכן יש לאו מפורש לטמאים ולטהורים, טהורים אסורים משום נבילה, וטמאים משום בהמה טמאה?

^[668] רבינו עובדיה מפרש את המשנה בשני אופני צירוף. האחד, כמבואר, אכל חצי כזית ערלה וחצי כזית כלאי הכרם, ומצטרפים ללקות את הארבעים. והשני, ערלה וכלאי הכרם מעורבים יחד שנפלו לתוך היתר, ואין בהיתר מאתיים [שהוא שיעור ביטול ערלה וכלאי הכרם] לבטל את שניהם, ויש בהיתר לבטל את אחד מהם, הריהם מצטרפין לאסור את כל ההיתר. [ומה שכתב "ובלח בנותן טעם" אינו כל כך מדויק, עיין בתפארת ישראל ובבועז וברש"ש, ובמסכת ערלה פרק ב משנה א מדייק יותר, ועיין שם במלאכת שלמה]. והגאון רבי עקיבא איגר, מקשה על דבריו, על פי דברי התוס' [מבואר בהערה 670] שסוגיתנו אינה מדברת כלל בצירוף על ידי תערובת, אלא כשהם בעין והצירוף הוא לענין מלקות.

^[669] בהסברת טעמו של רבי שמעון, כתב הריטב"א שני דרכים. האחת, שכן קיבל רבי שמעון מרבותיו. והשניה, מטעם אחשביה. כלומר, אף על פי שמצד עצמו אין חשיבות לפחות מכזית, מכל מקום, אדם האוכלו החשיבו. ומושג של "אחשביה" מצאנו בכמה מקומות בש"ס. וזה לשון הריטב"א: ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם למלקות, כיון דאכל במזיד, אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהוא, אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות. ועיין שאגת אריה [סימן צו]. ולכאורה, עדיין לא מבואר ההבדל בין שוגג למזיד, שהרי גם באכל בשוגג, מתכוין לאכילה ומחשיב את האכילה, אלא שלא ידע שהוא איסור? ומבארו בספר ברוך טעם [שער הכולל דין א]: בשלמא במזיד, שיודע שיש על כל פנים איסור באכילת מועט, ואף על פי כן אכלו, אחשביה לחומר איסור, כלומר שיתחייב מלקות, דלולא שהחשיב בעיניו את האכילה המועטת לא היה אוכל באיסור. מה שאין כן בשוגג שלא ידע כלל שיש בזה איסור, אין ראיה מאכילתו שהנו מחשיב את ה"כל שהוא". ועל כן, צריך שתהיה אכילתו מצד עצמותה אכילה חשובה, והיינו כזית. כלומר, הסברא של אחשביה, אינה ב"חפצא" של המאכל, אלא, שרבי שמעון סובר ששיעור כזית הוא ב"מעשה אכילת איסור", ונאמרה ההלכה שבפחות מכזית אינה אכילה. הילכך, אם החשיב במזיד לאכילת איסור זו, הריהו לוקה. מה שאין כן, כשאכל בשוגג. ועיין בחידושי רבי שמואל [פסחים עמוד קסב] בשם הגרא"כ. ועיין בשפת אמת, המקשה מסוגיתנו על סברת הריטב"א. וטענתו היא: בשלמא אם אוכל "כל שהוא" בפני עצמו, שייך לומר שהחשיב אכילת משהו, אבל כאן, הרי סוף סוף אכל שיעור שלם, והחשיב לאכילת כזית שלם. אם כן, למה אמרה הגמרא שחייב על כל איסור בפני עצמו שהוא פחות משיעור? ועיין בשו"ת בנין ציון לבעל הערוך לנר [סימן פג].

^[670] על מסקנא זו של הגמרא תמהים התוס', מסתירת סוגיא מפורשת במסכת עבודה זרה [סח ב]. שם דנה הגמרא באיסור שנפל לתוך היתר, ופגמו. ומביאה שם הגמרא משנה וברייתא להוכיח שרבי שמעון סובר שאם אכן פגמו מתחילה, אין האיסור אוסר את ההיתר. ואילו אם בתחילה השביח האיסור את ההיתר ולבסוף פגמו, אוסר. ונאמר שם בברייתא: שאור [המחמיץ את העיסה] של תרומה, ושאור של חולין שנפלו לתוך העיסה, בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ, וחימצו, אסור. רבי שמעון מתיר. ומבארת שם הגמרא, שהטעם שחכמים אוסרים, הוא משום שהשאור של תרומה גרם למהר חימוצו, ובשעה שהחמיץ אותה די צרכה, בא לה החימוץ מצירוף שאור של איסור, ואז עדיין לא נפגמה העיסה, אלא שאחר כך נפגמה. לפיכך, הוי כהשביח וסוף פגמו ואסור. ורבי שמעון סובר "כשהשביחו, שניהם השביחו, כשפגמו, שניהם פגמו", כלומר, לא האיסור בלבד השביח, ולא נקרא השביח בתחילה על ידי איסור. ומקשה הגמרא על דברי רבי שמעון, למה לא יצטרפו ההיתר והאיסור ביחד לאסור את העיסה? ומתרצת: רבי שמעון אינו סובר צירוף היתר ואיסור, כי הלא אפילו איסור ואיסור אין מצטרפין, ומביאה הגמרא משנה [ולכאורה היא משנתנו] דתנן: הערלה וכלאי הכרם מצטרפין. רבי שמעון אומר: אין מצטרפין. משמע, שהסוגיא ההיא סברה בדעת רבי שמעון, דברים כפשוטם, שאיסור אינו מצטרף לאיסור. והיא מהווה סתירה כפולה עם סוגיתנו, שבסוגיתנו אמרה הגמרא שאינם צריכים לצירוף מפני שאף בכל שהוא אסור? ומתרצים התוס' [ושם במסכת עבודה זרה מביאים התוס' תירוץ זה בשם רבינו יקר]: אין כאן סתירת הסוגיות, אלא, הם שני נושאים. שם מדובר, באיסור שנתערב בהיתר, והואיל והאיסור אינו בעין, סובר רבי שמעון, שאין חייבים בכל שהוא אלא בשיעור שלם, ועוד מיקל רבי שמעון וסובר שאיסור אינו מצטרף לאיסור. ואילו כאן מדובר שהאיסור הוא בעין, ועל כך אמר רבי שמעון שלא צריך שיעור למלקות, וחייב אפילו בכל שהוא בלי שום צירוף להשלים השיעור. ומה שהביאה הגמרא המשנה "רבי שמעון אומר: אין מצטרפין", איננה משנתנו, אלא משנה אחרת במסכת ערלה [פרק ב משנה א ראה בשיטה מקובצת]. ואף על גב ששם נאמר בנוסח אחר, מכל מקום, הגמרא לא דייקה בהבאת המשנה כלשונה. נמצא, שבמשנתנו מתפרשים דברי רבי שמעון: אינם צריכים לצירוף, מפני שאפילו בלי צירוף, חייב על כל שהוא. ובמשנה שם בערלה מתפרשים דברי רבי שמעון: אין איסור מצטרף לאיסור כשהם בתערובת. והתוס' מוכיחים כן מראיה פשוטה. הגמרא במסכת נזיר [לה ב] ובפסחים [מז ב] דורשת ממה שאמרה התורה בנזיר: "משרת", שאם שרה הנזיר פתו ביין, מצטרף הפת ליין, לחייב על אכילתו. וכי חולק רבי שמעון על דרשה זו? ובמסכת עבודה זרה טוענים התוס': וכי לא סבר רבי שמעון לכל דיני ביטול איסורים, מין במינו ובשאינו מינו, בלח וביבש, תרומה במאה וערלה וכלאי הכרם במאתים? אלא, מוכרח, שרבי שמעון ודאי מודה, שכאשר האיסור אינו בעין, אינו מחייב מלקות באכילתו בכל שהוא. [ועיין שם בתוס' מה שנחלק עליו רבינו תם]. ובביאור ההבדל בין איסור בעין לאיסור שהתערב, כתב החתם סופר [שם בחידושי מסכת עבודה זרה] בשם הגאון רבי משולם איגרא, וכן כתב בבית הלוי [חלק א סימן ג ס"ק ח], על פי דברי הריטב"א [הובא לעיל הערה הקודמת] שהטעם שרבי שמעון מחייב אפילו בכל שהוא, הוא, משום "אחשביה". והנה, אחשביה שייך לומר באוכל האיסור בלי תערובת, והחשיבו להאיסור, ועל כך, חייב. אבל באכלו על ידי תערובת, אין כאן שום חשיבות להאיסור, ושמא אכלו משום תערובת ההיתר. ועיין בישועות יעקב [אורח חיים סימן תמב ס"ק ד] ובחזון איש [יורה דעה סימן כו] ובקהלות יעקב [שבועות סימן טו נזיר סימן ט]. ועיין עוד בקהלות יעקב [מעילה] הדן על דברי המנחת חינוך.

^[671] מבואר על פי רש"י [סוכה יז], וכתב רש"י "הואיל וממשן קרוב להיות שוה" וראה שם בתוס'. ועיין במשנה למלך [הלכות כלים פרק כג הלכה ד].

^[672] גירסת המשנה.

^[673] כתב רבינו עובדיה: אף על גב דאמרן לעיל דכל שאין שיעורן שוה, אין מצטרפין? הכא מצטרפין, אף על פי שאין שיעורן שוה. הואיל והן שוין לדבר זה, שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב. הלכך מצטרפין לטמאות מושב. וממה שכתב בסוף דבריו "מצטרפין לטמאות מושב", משמע [עיין באהבת איתן על המשנה] דעתו, שדין צירוף הוא לענין מושב בלבד. אבל, אין כן דעת התוס' במסכת שבת [ד"ה ואמר], אלא [לשון התפארת ישראל:] מדשוו שיעורייהו בטומאה אחת מטומאות הזב, משום הכי, גם בשאר טומאות הזב, מצטרפין. ונחזור לקושית רבינו עובדיה. איך מצטרפין, הלא אין שיעורן שוה, והלא אמר רבי יהושע [במשנה בדף הקודם] שאם אין שיערן שוה, לא מצטרפין? ותירץ, כיון שיש להם שיעור משותף לדבר אחד, לפיכך מצטרפין. ותמה התוס' יום טוב: ומה בכך שיש להם שיעור משותף, הלא לשרץ ונבלה גם יש להם דינים משותפים, ובכל זאת אינם מצטרפין, הואיל ואינם שוין לכל דבריהם? והאמת שהרמב"ם בפירוש המשנה הקשה כן. ומתרץ "שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין, לא בדברים שמתטמאין". כלומר, הרמב"ם מחלק בין דברים המטמאים, כגון שרץ ונבילה, שעליהם נאמר הכלל שרק בשיעורן וטומאתן שוה מצטרפין, לבין מקבלי הטומאה, ועליהם לא נאמר כלל זה, ודי באם יש להם שווי בדבר אחד. והתוס' יום טוב לא נח לו בהסבר זה. ועיין במשנה למלך [שם] וברש"ש ובבועז. ובכל הסוגיא עיין בקרן אורה, וערוך לנר [סוכה שם].

^[674] ובסוכה שם וכן בשבת שם מפרש רש"י פירוש אחר: הואיל ואם קיצע מכל המינים יחד ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד, יכול לעשות בו טלאי למרדעת חמור. ועיין שם בתוס' ומפרשים. וכפירוש השני פירש כאן המיוחס לרש"י. ובהערה הבאה יסוכם.

^[675] מבואר על פי התוס' [שם סוכה ד"ה כדתנן] וכן פירש הר"ש שם. ואילו לפירוש השני [הערה הקודמת], גם ברייתא זו מתפרשת בצירוף כמה מינים, וכן פירש המיוחס לרש"י. סיכום: לפי פירוש הראשון, טעם הצירוף הוא הואיל ויש לכל המינים שיעור משותף בדין מסויים, שלשה למשכב, טפח למושב, כל שהוא לאחיזה. וכיון שיש להם שיתוף בדין מסויים, מצטרפין. ולפי הפירוש השני, טעם הצירוף הוא הואיל ויש לכל המינים אפשרות צירוף כשיחבר יחדיו כמה מינים.

^[676] גירסת ספרים אחרים.

^[677] עיין בערוך.

פרק חמישי - הנהנה מן ההקדש

עד פרק זה עסקה המשנה בדברים החייבים עליהם משום מעילה: קדשי קדשים, קדשים קלים, קדשי בדק הבית. וכן בדברים שאין חייבים עליהם.

עתה, עוסקת המשנה באופן מעשה המעילה. באיזה מעשה, השתמשות והנאה, חייב משום מעילה.

מתניתין:

יש דברים, שנפגמים כאשר משתמשים בהם, ויש דברים שאינם נפגמים. המשנה דנה בהבדל ביניהם לענין מעילה.

הנהנה מן ההקדש, ושווי ההנאה הוא שוה פרוטה, אף על פי שלא פגם, ולא נחסר, מעל. דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים: כל דבר, שבהשתמשות בו, יש בו פגם, לא מעל עד שיפגום, כמו שהמשנה תבאר. ואילו דבר שאין בו פגם, כיון שנהנה ממנו, מעל. ובגמרא נלמד מדרשת הכתובים. וכן יבואר בגמרא במה נחלק רבי עקיבא על החכמים.

והמשנה מבארת: כיצד הוא דבר שאין בו פגם?

נתנה, האשה, קטלא [מין תכשיט] של הקדש בצוארה, או טבעת בידה, או שתה בכוס של זהב, והם דברים שלא נפגמים בהשתמשות בהם, כיון שנהנה, בשוה פרוטה ^[678], מעל ^[679].

ומבארת המשנה: כיצד הוא דבר שיש בו פגם?

לבש בחלוק של הקדש, או כסה בטלית, או ביקע בקרדום, הואיל והם דברים הנפגמין, לא מעל עד שיפגום, בשווי פרוטה.

הנהנה מן החטאת, כשהיא חיה, לא מעל עד שיפגום, יבואר בגמרא.

כשהיא מתה, הואיל ובין כך אינה עומדת לפדייה [למכירה], דאין פודין קדשים שמתו, ואף כאשר נפגמה אין להקדש שום הפסד, לפיכך, כיון שנהנה, אף אם לא נפגמה, מעל. מדרבנן, כמבואר לעיל [ב ב].

גמרא:

שנינו: הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה אף על פי שלא פגם, מעל דברי רבי עקיבא. מפשטות הלשון משמע, שגם בדבר שדרכו להיפגם, מחייב רבי עקיבא, אף על פי שלא פגם. הגמרא מביאה ברייתא, ונאמר בה, שרבי עקיבא מודה לחכמים.

תנא: מודה רבי עקיבא לחכמים, בדבר שיש בו פגם, שלא מעל עד שיפגום. ולא אמר שמועלין בהנאת שוה פרוטה אלא בדבר שאין בו פגם.

ומבררת הגמרא: אם כן, במאי קא מיפלגי, במה חולקים רבי עקיבא וחכמים, הלא גם חכמים סוברים כן?

אמר רבא: לא נחלקו בדבר הנפגם ביותר מיד, כגון לבוש העליון [החיצון] הנישוף בכתלים, וכן בלבוש התחתון [הפנימי] הסמוך לבשר ונפגם מחמת זיעה. ובהם מודה רבי עקיבא שלא מעל עד שפגם,

ובמה נחלקו? בלבוש מציעאה, בלבוש אמצעי, שאינו נפגם עד זמן מרובה. ועל לבוש זה נחלקו, רבי עקיבא סובר: מאחר ואינו נפגם מיד, הוא דבר שאין בו פגם, ומועלים בו בהנאת שוה פרוטה אף בלי פגם. וחכמים סוברים: הואיל ומכל מקום נפגם, אין מועלים בו עד שיפגם ^[680], ומלמלא, בגד דק מאוד [כאשר מקפלים אותו הוא בגודל אגוז וחצי], ודינו כלבוש אמצעי ^[681].

הגמרא מביאה ברייתא ארוכה [תורת כהנים פרשה יא הלכה א - ז], ובה שנינו הרבה דינים בהלכות מעילה.

וכלל הדברים הוא: ישנם דיני מעילה הנלמדים מסוטה, וישנם דינים הנלמדים מעבודת כוכבים, ויש הנלמדים מתרומה, ויש ממה שכפלה התורה לשונה ואמרה "תמעול מעל".

תנו רבנן: אמרה התורה בפרשת מעילה [ויקרא ה] "נפש כי תמעול מעל", ודרשינן: כל נפש שהוא, אחד היחיד, ואחד הנשיא ^[682], ואחדכהן המשיח בשמן המשחה. יבואר בגמרא [יט א] אחרי גמר הברייתא.

עוד אמרה התורה [שם] "כי תמעול מעל". ומפרשת הברייתא: אין פירוש "מעל", אלא שינוי ^[683]. המשנה דבר של הקדש מקודש לחול.

וכן הוא אומר בפרשת סוטה [במדבר ה] "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל", כמו שיבואר.

הערות

^[678] כתב המיוחס לרש"י: משערין, כמה אשה היתה נותנת עבור השאלת תכשיטין אלו להוליכן לבית המשתה להתכבד בהן, ואם יש בהנאה זו שוה פרוטה, מביאה אשם. וקרן וחומש משלמת להקדש לפי שווי ההנאה.

^[679] לפי מסקנת הגמרא לקמן [כ א] מוכרחים לומר לדעת התוס' שמדובר כאן באשה גזברית, דאם לא כן, מעלה תיכף בשעת נטילה והגבהה, עוד לפני שנהנתה בשוה פרוטה, ויבואר שם. וכתבו שם התוס' [בשיטה מקובצת], שהגמרא ביארה כן רק בגמר הסוגיא, לפיכך לא פירשו כן גם על המשנה כאן. ועוד כתבו, במשנתנו לא מבואר הדין של "נתנה לחברו", ועדיין לא אמרה המשנה לדין מעילה של "הוצאה מרשות הקדש" [יבואר באריכות בגמרא], לפיכך, לא הוזקקו להעמיד המשנה בגזברית. אבל שם שאמרה המשנה לדין מעילה של הוצאה, הוכרחה הגמרא להעמיד בגזבר. ראה שם. אבל הקרן אורה סובר בדעת הרמב"ם, דדוחק לומר כן, שמדובר בגזברית, על כך, סבר הרמב"ם [עיין הערה 687] שאפילו במעילה של הוצאה מרשות הקדש, לא מעל עד שיהנה.

^[680] כן פירשו התוס'. ועל פירוש זה מקשים [על פי השיטה מקובצת], שבגמרא משמע, שכוס של זהב, הוא דבר שנפגם לזמן מרובה, ועם כל זה, היא משמשת במשנה לדוגמה לדבר שאין בו פגם. מוכח, שדבר שאינו נפגם עד לזמן מרובה הוי דבר שאין בו פגם, ולמה סוברים חכמים שלבוש אמצעי הוא דבר שיש בו פגם? ומתרצים: כוס של זהב לא נפגמת עד זמן מרובה יותר מדאי, מה שאין כן לבוש אמצעי, על אף שלא נפגם מיד, נפגם בזמן מועט. עוד כתבו התוס': כוס של זהב אינה נפגמת כלל מיד אלא לזמן מרובה, אבל לבוש אמצעי נפגם מיד, אלא שאינו ניכר עד עבור זמן. ולכן, סובר רבי עקיבא שהוא דבר שאין בו פגם, ואילו חכמים חולקים עליו. הרמב"ם מפרש "רבי עקיבא חולק על הדבר שראוי לפגום מעצמו, אלא שנהנה בו הנאה שאין בו פגם. וזה במתכוין שילבש בגד הקדש אמצעי, שהרי נתקשט בו ונהנה בשוה פרוטה, ולפי שלבש אותו בסוף בגדיו, לא הגיעו לכלוך לא מגופו ולא פגם. ורבי עקיבא מחייב, הואיל ולכך נתכוין להנאה זו שלא יפגם. וחכמים אומרים: הואיל ודרך הבגדים שיובלו ויאבדו, לא מעל עד שיפגום". והנראה, שהוא מפרש טעמו של רבי עקיבא, כיון שהתכוין להנאה בלי לפגום. הלכך הוי כדבר שאין בו פגם. [וכנראה התכוון לכך הקרן אורה]. ודבריו מתפרשים, שבכוונה עשה פעולה שלא יפגם ולבש בגד עליון מעל האמצעי כדי שלא יתחכך בכתלים, ותחתון כדי שלא יתקלקל בזיעה. התפארת ישראל מעיר דבר נכון. בהמשך המשנה נאמר לבש בחלוק [לבוש תחתון] וכיסה בטלית [עליון], ומשמע, שאילו האמצעי הוי דבר שאין בו פגם. ובבועז דן למה לא פסקינן כרבי עקיבא, הרי לפי דיוק זה המשנה סתמה כמוהו. ובספרו יד החזקה [פרק ו מהלכות מעילה הלכה א], לא כתב הרמב"ם כלל הדין של לבוש אמצעי. וכתב הלקוטי הלכות, שכיון שהביא כוס של זהב לדוגמה של דבר שאין בו פגם, משמע שפסק כחכמים.

^[681] התוס' אינם מבארים הטעם. ויתכן כוונתם, שמפני חוזקו, אינו נפגם עד זמן מרובה. [או, לפי פירושם השני, שאינו ניכר בו הפגם]. והמיוחס לרש"י מפרש: מחמת שדמיו יקרים, אינו לובשו אלא פעם או פעמיים בשנה, ומשמרו הרבה שלא יפגם, ואין בו פגם עד זמן מרובה. פירוש לפירושו: אף שהמועל אכן לבשו ונהנה ממנו, בכל זאת, שמר עליו שלא יפגם.

^[682] בפירוש ב מפרש: מלך. ולפי זה יבואר הגמרא לקמן [יט א]. ועיין שם בהערה 715.

^[683] הראב"ד בפירושו על התורת כהנים מבאר: לפי שיש בתורה לשון מעילה מלשון כפירה בכופר חוב, והיה עולה על הדעת שכוונת התורה היא כפירה במעילה, כגון: המקדיש דבר ואחר כך כופר, ומחייבתו התורה קרבן אשם על כפירותו, או, אם פשע בשמירת הקדש, וכדי לשלול פירוש זה, אמרה הברייתא בלשון שלילה "אין מעילה אלא שינוי". ובקשר לכך כתב רבינו אליהו מזרחי, שהנוסח ברש"י שם בפירושו על התורה "אין לשון מעילה בכל מקום אלא שינוי", איננה גירסא נכונה. והנכון, שבפרשה זו פירושה של "מעילה" הוא מלשון "שינוי". ועיין בספר דברי דוד על התורה מרבינו הטורי זהב, המתרץ גירסת רש"י, שגם כופר חוב הוא שינוי רשות, שהרי אין החיוב על החוב, אלא על שבועת שקר, ואם כן, פונה עצמו מרשות הקדוש ברוך הוא, ויש במעשה זה דמיון לעבודת כוכבים, כמבואר לקמן שעבודת כוכבים מוגדרת כ"שינוי".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The fruit of a tree during the first three years after its planting [orla] (see Leviticus 19:23), and diverse kinds,i.e., grain sown in a vineyard (see Deuteronomy 22:9) join together to constitute the requisite measure to prohibit a mixture that they are mixed into. This applies when the volume of the permitted produce is less than two hundred times the prohibited produce. Rabbi Shimon says: They do not join together.

GEMARA: The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, do the two half-measures need to join together, in order for one who eats them to be liable? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon says: One who eats any measure of a prohibited food is liable to receive lashes, as the Sages stated the measure of an olive-bulk only with regard to the requirement to bring an offering? The Gemara answers: The wording of the mishna is not precise and must be emended, to teach that Rabbi Shimon says: They do not need to join together, as one is flogged even for less than the minimum measure.

MISHNA: A garment must be at least three by three handbreadths in order to become a primary source of ritual impurity, by means of ritual impurity imparted by the treading of a zav. A sack made from goats’ hair must be at least four by four handbreadths, while an animal hide must be five by five, and a mat six by six. The garment and the sack, the sack and the hide, and the hide and the mat all join together to constitute the requisite measure to become ritually impure in accordance with the material of the greater measure.

Rabbi Shimon said: What is the reason that they join together, despite the fact that their requisite measures are not equal? Because all the component materials are fit to become ritually impure through the ritual impurity imparted to a seat upon which a zav sits, as they can each be used to patch a saddle or saddlecloth. Since the measure of all these materials is equal in the case of a zav, they join together for other forms of ritual impurity as well.

GEMARA: A Sage taught in a baraita: In a case where one cut from each of the materials listed in the mishna, i.e., the garment, the sack, the hide, and the mat, a piece of less than three by three handbreadths, and sewed them together, thereby fashioning a garment from them; if he formed the garment for lying upon it, then the minimum measure for it to become a primary source of ritual impurity is three handbreadths. If he intended it for sitting, the minimum measure is one handbreadth. If he intended to use it for holding, it becomes impure in any measure.

The Gemara asks: What is the reason for the halakha in the case where one intended to use it for holding? Why is this cloth classified as a garment? Reish Lakish says that Rabbi Yannai says: It is considered a garment because it stands to be used as protection for the hands when weaving [lenavla], so that the weaver does not cut his fingers when straightening the threads. It was taught in a baraita: It is considered a garment since it is suited for fig cutters to place the material on their hands, to prevent them from getting dirty.

MISHNA: One who derives benefit equal to the value of one peruta from a consecrated item, even though he did not damage it, is liable for its misuse; this is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say: With regard to any consecrated item that has the potential to be damaged, one is not liable for misuse until he causes it one peruta of damage; and with regard to an item that does not have the potential to be damaged, once he derives benefit from it he is liable for misuse.

The mishna elaborates: How so? If a woman placed a consecrated gold chain [ketala] around her neck, or a gold ring on her hand, i.e., her finger, or if one drank from a consecrated gold cup, since they are not damaged through use, once he derives benefit equal to the value of one peruta from them, he is liable for misuse. If one wore a consecrated robe, covered himself with a consecrated garment, or chopped wood with a consecrated ax, he is not liable for misuse until he causes them one peruta of damage.

One who derives benefit from a sin offering while it is alive is not liable for misuse until he causes it one peruta of damage. When it is dead, once he derives benefit equal to the value of one peruta from it, he is liable for misuse.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: Rabbi Akiva concedes to the Rabbis in the case of an item that has the potential to be damaged through its use that one is liable for misuse only if he causes one peruta of damage. The Gemara asks: Since this is apparently exactly the same as the opinion of the Rabbis, with regard to what do Rabbi Akiva and the Rabbis disagree?

Rava said: With regard to outer garments such as coats, which are exposed to the weather and other elements, and garments worn touching the skin, which can be damaged by perspiration, Rabbi Akiva and the Rabbis agree that one is liable for misuse only when the garments are damaged at least by the value of one peruta. They disagree in the case of a middle garment, i.e., that which is neither an outer garment nor one that is worn against the body. And they also disagree in the case of a garment made of malmala, very thin fabric; since this garment is expensive, one who wears it would be very careful not to let it be damaged, and consequently it is not subject to measurable depreciation each time it is worn. In these cases, Rabbi Akiva holds that one is liable for misuse if he derives benefit equal to the value of one peruta even though the garments were not depreciated by one peruta, whereas the Rabbis maintain that as there is cumulative depreciation, one is liable for misuse only when he causes one peruta of damage.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to misuse of consecrated property, the verse states: “If anyone commits a misuse, and sins through error, in the sacred items of the Lord” (Leviticus 5:15). It is derived from the general term “anyone” that this halakha applies whether the guilty person is a common individual, and whether he is the king, and whether he is the anointed High Priest. Although in other contexts they have obligations to bring different offerings, these individuals have a uniform liability with regard to the sin of misuse.

The baraita further interprets the verse: “If anyone commits a misuse [ma’al], and sins” (Leviticus 5:15). The term ma’al means nothing other than deviation from the norm. And similarly, the verse states with regard to a woman suspected of adultery: “If any man’s wife goes aside, and acts unfaithfully [ma’al] against him” (Numbers 5:12). And it states with regard to idol worship: “And they broke faith [vayimalu] with the God of

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הערלה וכלאי הכרם מצטרפין האוכל חצי שיעור מזה וחצי מזה מצטרפין ללקות את הארבעים:

הבגד. שהוא מטמא שלשה על שלשה:

והשק. שהוא מטמא ארבע על ארבע:

הבגד מצטרף לשק. שקל הימנו לד' על ד' וכן כל אחד מצטרף לקל כולן מצטרף זה עם זה לשיעור טומאה הקל הימנו אבל לא הקל עם החמור להכי תנא להו הכי וכולן מצטרפות שנים עם שנים ליטמא מושב מפני שהן ראוין בשיש בין כולן שיעור אחד ראויין לטמא לישב עליו הזב הלכך מצטרפי':

קיצע מכולן. כלומר חתך משהו מכל אחד מהנך הבגד והשק והעור והמפץ:

ועשה מהן בגד למשכב שלשה. כלומר אם יש באותו בגד שלשה על שלשה ראוי לעשות ממנו טלאי לכסת כשהוא קרוע ומטמא משום משכב ואם יש באותו בגד טפח על טפח ראוי הוא ליטלות על גבי כר ומטמא משום מושב זב לאחיזה כל שהוא ואם אין לו לאותו בגד אלא כל שהו מטמא משום אחיזה:

מאי לאחיזה שכן עומד לטולא. שכן ראוי הוא אותו משהו בגד לאורגים שכשהוא מחליק את המטוה של אריגה בסובין או בשום דבר כדי לחזקו כורך משהו בגד על אצבעו ומחליק את הטווי ואותו סמרטוט שעל אצבעו משמר אצבעו שלא יחתכו החוט ואותו שכורך באצבעו נקרא טולא:

וראוי נמי לקוצצי תאנים. אותן שמבקעין את התאנים ומולחין אותו כורכין משהו על אצבעם שלא יתלכלך בשומן התאנים:

הדרן עלך קדשי מזבח

הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש אע"פ שלא פגם מעל. קס"ד דבין בדבר שיש בו פגם ובין בדבר שאין בו פגם קאמר ר"ע דכיון דנהנה שוה פרוטה מעל:

וחכ"א כל דבר שיש בו פגם כו'. כיצד דבר שאין בו פגם כגון:

נתנה קטלא. ענק של זהב של הקדש בצוארה או טבעת בידה:

או שתה בכוס של זהב. של הקדש כל הני אין בהן פגם בכך אלא כיון שנהנה מהן שוה פרוטה מעל וכיצד משערינן בהו הנאה אומדים כמה רוצה אשה ליתן שישאלוה תכשיטין כמות הללו להוליכן לבית משתה להכבד בהן באותו שיעור משלמת להקדש כשנשתמשה בהן:

וכל דבר שיש בו פגם. כגון לבש בחלוק או כסה בטלית או בקע בקרדום כיון דעומדים לפגם לא מעל עד שיפגום בהן שוה פרוטה:

ומודה ר"ע לחכמים בדבר שיש בו פגם מעל. כלומר לכשיפגמו דלא אזלינן בתר הנאה אלא בתר פגם:

במאי קא מיפלגי. פירכא היא דקא פריך אי הכי דמודה ר"ע בדבר שיש בו פגם לרבנן אי הכי היינו רבנן אם כן במאי קא מיפלגי:

אמר רבא בלבושה מיצעאה. דלא לבש ליה לא לגמרי מבחוץ דלבוש דבחוץ פגים לאלתר ולא לגמרי מבפנים לגבי בשריה דההוא נמי פגים לאלתר דמתחכך לבשר אלא בלבוש שלובש בין זה לזה שאינו פוגם עד זמן מרובה:

ומלמלי. בגד של פשתן דק הרבה ביותר כדאמרינן במס' גיטין שנמתח ונמלל דהוי כי אמגוזא שכל כך הוא דק שכשכורכין אותו כולו ביחד אינו גדול יותר מאגוז וכיון דדמיו יקרים הרבה אינו לובשו אלא פעם אחת או פעמים בשנה ומשמרו הרבה שלא יפגם ואינו פוגם עד לזמן מרובה. ובהא קמפלגי ר"ע סבר הואיל והוי דבר דלא פגים לאלתר אע"ג דפגים לאחר זמן כיון דאין בו פגם לאלתר הוי כדבר שאין בו פגם דמועלין בו כיון שנהנה שוה פרוטה ורבנן סברי הואיל ויש בו פגם מ"מ אין מועלין בו עד שיפגום ובהא קמפלגי ר"ע סבר אע"ג דלא פגים ליה לאלתר מ"מ כיון דעתיד הוא לפגם לאחר זמן על ידי לבישה דבר שיש בו פגם קרינא ביה וחשבינן כיון דלבשיה כמו לאלתר פגמיה ומעל ורבנן סברי כדקאמרינן בפירוש במתני' כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום בודאי:

נפש. דכתיב במעילה אחד היחיד כו':

אין מעל אלא שינוי. כגון דמשנהו מקדש לחול וכן הוא אומר כי תשטה אשתו ומעלה בו שכן משנה מבעלה לבועל:

וכן וימעלו וגו'. ויזנו אחרי הבעלים ששינו עצמן מרשות המקום לרשות הבעל^*)ע"כ שייך לעמוד הקודם:

תד"ה תני. תימה כו' קאמר לר"ש ליצטרף היתר כו'. כצ"ל:

בא"ד כדקתני בירושלמי ברישא כו'. נ"ל למחוק תיבת בירושלמי. וכוונתם על המשנה דר"פ שם:

במשנה ערלה וכלאי הכרם מצטרפין זע"ז. מש"כ הרע"ב לאסור במאתים ביבש ובלח בנו"ט. ל"ד. וכך הל"ל במין במינו במאתים ושלא במינו בנו"ט או אפי' במינו וכגון המחמץ [עי' פ"ב דערלה מ"ו] :

שם אר"ש מ"ט כו'. התוי"ט הביא בשם הרמב"ם דמסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים. וכ"ע התוי"ט דלא נוח לו כו' ע"ש. לכאורה שפתי הרמב"ם ברור מללו דל"ח שיהיו שיעוריהן שוין אלא לענין הצטרפות המטמאין. אבל להצטרפות המתטמאין ל"ח שיהי' שיעוריהן שוין (גם נראה שבתוי"ט נפל ט"ס וצ"ל דהא אמרן לעיל טומאתו ולא שיעורו. גם לקמן שכ' "וזהו פירושו שבכאן". ט"ס וצריך להציגם אחר וי"מ כו'). אמנם ק"ל לפי מה שחילק הרמב"ם. מסוכה (יז ב) דפריך על רבה דאמר דמש"ה לא מצטרפי סכך פסול ואויר מפני דלא שוו שיעורייהו להדדי מהא דהבגד והשק כו'. והלא סכך פסול ואויר הוויין כדברים המטמאין. אך לפי מה שהוסיף הרמב"ם כאן ביאור בדברי ר"ש. י"ל דהיינו הא דמשני התם כדקתני טעמא אר"ש מ"ט כו'. מלשון הרע"ב שכ' וכן כ"א מצטרף לקל וכולן מצטרפין זע"ז כו'. משמע דאפי' שלא כסדר השנוי במשנה. ולא כן פי' בכלים ועי' תוי"ט שם:

א"ר ינאי שכן עומד לנוולה. נ"ב בערוך וטולא:

מתני' "שתה" בכוס של זהב כצ"ל:

רש"י ד"ה או "שתה" בכוס וכו' כצ"ל:

כי תמעול מעל אין מעל אלא שנוי וכה"א וכו' ומעלה בו מעל. מכאן דקדקתי על מהר"י קולון שרש קס"ח ומהרש"ל בים של שלמה פ"ג דיבמות סימן י"ז שהוציאו דין מדלא כתיב בסוטה מעל בה' ע"ש ולפי מ"ש בסוגיין אין מעל אלא שינוי לא הוה אפשר לכתוב בסוטה מעל בה' דהארכתי על דבריהם וראיותיהם בקונטריסי בס"ד:

(יח א תוספות) ד"ה תני וכו' הכא מיירי בלא נתערבו דהא לא קתני עולין בק"א.—עדיין אין הענין מיושב, דלמה הוצרך התלמוד להגיה בדברי ר"ש "אין צריכין לצרף" (במקום "אין מצטרפין"), הרי טוב יותר היה להניח כמו שהוא ולפרש לענין איסור תערובת. והנה משנה זו כפולה בערלה פ"ב מ"א, ומשמע שם דלענין איסור תערובת היא שנויה. ולמעלה בפרקין (טו ב) שנינו: "התרומה ותרומת מעשר וכו' מצטרפין זה עם זה לאסור". הרי מפורש לענין תערובת איסור, ומ"מ שנינו "מצטרפין" לענין איסור תערובות. וכ"ה באמת בפיה"מ להרמב"ם כאן שפירש משנה זו כפשוטה לענין תערובת איסור. (ועי' מ"ש באהלות פי"א מ"ז).

מתני' הערלה וכלאי הכרם מצטרפין. כדאמרי' גבי פגול ונותר: גמ' והתניא כל שהוא למכות. האכילה כל שהוא עובר בלאו וא''כ למאי מצטרפין: מתני' הבגד. שהוא מטמא ג' אצבעות על ג' אצבעות: והשק. שיעורו ד' טפחים על ד' טפחים: הבגד מצטרף לשק שקל הימנו לארבעה על ארבעה וכן כל אחד ואחד מצטרף לקל הימנו דשק מצטרף לעור לחמשה על חמשה והעור למפץ לששה על ששה דהיינו לקל הימנו אבל לא הקל עם החמור דלהכי תנא להו . הכי הבגד והשק השק והעור כו' כולן מצטרפין זה עם זה: מפני שהן ראוין לטמא במושב. מפני שכשיש בין כולן שיעור אחד בין שניהם ראוין ליטמא מושב עליו הלכך מצטרפין: גמ' תנא קיצע מכולן. שאם חתך מכולן משהו מכל הני דתנן במתני' מהבגד ומשק ומעור וממפץ ועשה מכולן בגד: למשכב ג'. כלומר אם חישב עליו לעשותו למשכב כגון לתופרו בכסת אם יש באותו בגד שלשה על שלשה הואיל וראוי לעשות ממנו טלאי לכסת שנקרע מטמא משום משכב: ואם חישבו למושב. לעשותו טלאי לבגד אם יש באותו בגד טפח על טפח מטמא משום זב: לאחיזה. אם חישב עליו לאחיזה מטמא אפילו בכל שהוא: מאי לאחיזה אמר ר''ל שכן עומד לנוולה. שכן ראוי אותו בגד לאורגים שהוא מחליק המטוה של אריג בסובין או בשום דבר כדי לחזקו כורך בגד כל שהוא על אצבעו להגין עליו שלא יחתכנו החוט והיינו עומד לנוולה לכרוך על אצבעו כשאורג ומטוה החוטין ונוולה היא אריגה כדאמרינן במס' גיטין (דף לד.) אשכחה דיתבא ונוולה: הואיל וראוי לקוצצי תאנים. שכשמחתכין את התאנים כורכין בגד כל דהו על ידיהם שלא יתלכלכו בדבש התאנים הלכך מקבל טומאה: מתני' הנהנה אע''פ שלא פגם מעל. קס''ד בין בדבר [שאין דרכו לפגום ובין בדבר] שדרכו לפגום קאמר ר' עקיבא דכיון שנהנה מעל: שיש בו פגם. כלומר שדרכו ליפגם: כיצד. הוא דבר שאין בו פגם: נתנה קטלא. ענק של זהב של הקדש בצוארה או טבעת בידה: או שתה בכוס של זהב. של הקדש כל הני אין בהו פגם שאינן נפגמין בכך אלא כיון שנהנה מהן שוה פרוטה מעל והיכי משערינן בהו הכי אומדין כמה רוצה אשה ליתן שישאלו תכשיטין כהללו להוליכן לבית המשתה להתכבד בהן ומשלמת להקדש שיעור הנאה שנשתמשה בהן: וכל דבר שיש בו פגם. כגון לבשה חלוק או כסה בטלית או ביקע בקרדום הואיל ועומדין ליפגם לא מעל עד שיפגום בהן בש''פ: גמ' תנא ומודה ר''ע לחכמים בדבר שיש בו פגם. לא מעל אלא לכשיפגמנו דלא אזלינן בתר הנאה אלא בתר פגם: ופריך א''כ דמודה ר''ע לרבנן בדבר שיש בו פגם דלא מעל עד שיפגום ופשיטא דרישא דקאמר ר''ע כיון שנהנה מעל בדבר שאין בו פגם א''כ היינו רבנן ובמאי קא מיפלגי: אמר רבא בלבוש מציעאה. דלא לביש ליה מבחוץ לגמרי דמלבוש החיצון פגם לאלתר ולא לגמרי מבפנים סמוך לבשרו דההוא נמי פגים לאלתר שמתחכך לבשר אלא בלבוש שלובש בינתים בין מלבוש העליון ובין התחתון שאינו נפגם עד זמן מרובה: ומלמלא. בגד של פשתן שדק ביותר כדאמרינן גיטין (דף נט.) דבר הנמלל ונמתח דהוי כי אמגוזא [ופלגא] שכל כך דק שכשכורכין אותו כולו ביחד אין הכרך גדול יותר מאגוז [וחצי] ולפי שדמיו יקרים הרבה אינו לובשו אלא פעם בשנה או פעמים ומשמרו הרבה שלא יפגם ואין בו פגם עד זמן מרובה ובהא פליגי ר''ע סבר הואיל והוו דברים שאינן נפגמין לאלתר אע''ג דפגמי לאחר זמן כיון דלא פגמי לאלתר הוי כדבר שאין בו פגם דמועלין בו כיון שנהנה ממנו כשוה פרוטה אע''ג דלא פגם ורבנן סברי הואיל ויש בו פגם מ''מ לא מעל עד שיפגום: נפש. האמור במעילה: וכן הוא אומר וימעלו וגו' ויזנו אחרי הבעלים. ששינו עצמם מן המקום לעבודת כוכבים:

תני אין צריכין לצרף. תימה דבפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף סח:) קאמר לר''ש ליצטרף היתר לאיסור וליתסר ומשני ר''ש לטעמיה דתנן הערלה וכלאי הכרם רש''א אין מצטרפין אלמא משמע דאין מצטרפין ר''ל דאין מצטרפין ממש וי''ל דההוא דמס' ע''ז לאו היינו הך דהכא אלא ההוא דאין מצטרפין דבסיפא דמשנה אחת דמייתי בס''פ ר''ע (שבת דף פט:) דתבלין שנים ושלשה שמות ותניא בסיפא ר''ש אומר שני שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אין מצטרפין ורוצה לומר דאין מצטרפין כיון דאין שניהם איסור אחד ממין אחד והש''ס קיצר הלשון ולא דק קצת מן המשנה וא''ת מאי צירוף בעי התם והא אית ליה כל שהוא למכות י''ל דהיינו דווקא כשהאיסור בעין ואוכלו אבל התם מיירי שהוא בתערובות כגון ערלה וכלאי הכרם שנתערבו יחד ובכי האי גוונא לא אמר ר''ש כל שהוא למכות דאם לא כן ל''ל קרא בנזיר (דף לה:) ובפסחים (דף מג:) להיתר מצטרף לאיסור ושם פירשתי והתם בההיא דשבת (דף פט:) רוצה לומר שנתערבו ביחד כדקתני בירושלמי ברישא דההיא התרומה ותרומת מעשר של דמאי עולין באחד ומאה ומצטרפין זע''ז אבל הכא מיירי בלא נתערבו דהא לא קתני עולין באחד ומאה: הבגד והשק וכו' לנוולה. פירוש דרך האורגת שיש בידה בלאי בגדים שלא תהיה מחלקת יותר מדאי וכן קוצצי תאנים: מתני' הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש אע''פ שלא פגם מעל. מפרש בגמרא דמודה ר''ע בדבר שיש בו פגם ומפרש במאי פליגי ר''ע וחכמי': נתנה קטלא בצוארה. קטלא היא רביד ובירושלמי אצעדה מתורגם קטלא: שתה בכוס של זהב כיון שנהנה מעל. לפי שדבר שאין בו פגם: לבש בחלוק כסה בטלית בקע בקרדום לא מעל עד שיפגום. הנהנה מן החטאת לא מעל עד שיפגום. מפרש לה בגמרא: במאי קמיפלגי בלבוש אמצעי ומלמלי. פירוש לבוש אמצעי לאפוקי עליונה שהוא פוגם יותר מדאי וכן התחתון סמוך לבשר פוגם הרבה אבל אמצעי אינו פוגם אבל לזמן מרובה הוא פוגם ובהא פליגי דרבנן סברי כיון דלקמיה פגים דבר שיש בו פגם הוא ואין מועלין עד שיפגום ור''ע סבר [כיון] דהשתא לא פגים דבר שאינו פוגם הוא ויש מפרשים לבושא מציעא יש בו פגם מיד אבל אינו ניכר עד לפנים רבנן סברי דדבר שיש בו פגם הוא אין מועלין בו עד שיפגום ור''ע סבר דבר שאין בו פגם הוא ופירש הקונטרס לשון אחרון עיקר (והשמות מוכח בו לפנים) ונראה לרבי כי הדין עמהם דהיכא דאין בו פגם עתה ולקמן יפגם דבר שאין בו פגם הוא לכ''ע כדאיתא לקמיה דפריך על ההיא דשתה בכוס של זהב ודהבא לאו בר איפגומי הוא בתמיה וכו' עד דמסיק נהי דלא איכא נהנה ופגם לאלתר מי לא איכא פגימה כו' כלומר לקמיה איכא פגימה ואפילו הכי קרי ליה במתני' לכוס של זהב דבר שאין בו פגם וליכא מאן דפליג: ומלמלא. בגיטין (דף נט.) מפרש שהוא בגד דק והוי כאמגוזא ופלגי אמגוזא ולענין דבר שיש בו פגם הוי כלבוש מציעאה: אין מעילה אלא שינוי. פירוש מקדש לחול על מרשות לרשות מרשות קדש לרשות חול ומייתי ראיה מסוטה שהיא עושה שינוי שמנחת בעלה ועוסקת ומדבקת בדבר שהוא חולין וגנאי לה: ואומר וימעלו (בני ישראל בה') באלהי אבותיהם ויזנו אחרי הבעלים. תימה מאי ואומר וי''ל דאי מסוטה ה''א דדוקא נהנה דומיא דסוטה שנהנית מן העבירה אבל שינוי בלא הנאה כגון מעות דהקדש דמוציא לחולין שלוקח בהם חפץ לעצמו או כדתנן במתני' גבי אבן או קורה של הקדש נתנה לחבירו הוא מעל דאין גופו נהנה מן ההוצאה