מעילה יא ע"א

ואם עד שלא כיפרו (התכפרו) הבעלים באחרת — הרי דינה של זו שנמצאה לאחר שעברה שנתה שתרעה עד שתסתאב (שיפול בה מום הפוסלה מהקרבה), ותמכר ויקחו (ויביאו) בדמיה אחרת, ושל זו שאבדה ונמצאה בעלת מום, שתימכר מיד, ויביא בדמיה אחרת. וכן דינה של זו ושל זו שהיא עושה תמורה אם המירו בה בהמת חולין, והנהנים ממנה מועלין בה.

א גמרא המשנה דנה בתחילתה בנפרד בדינן של שלוש מכלל חמש החטאות המתות (ולד החטאת, תמורת החטאת, וחטאת שמתו בעליה), ובסופה בדינן של השתיים האחרות (שאבדה ונמצאה לאחר שעברה שנתה, ושנמצאה בעלת מום) בנפרד. ושואלים: מאי שנא רישא, דלא קא מיפלגי [במה שונה תחילת המשנה, שאין הן, החטאות המתות, חלוקות] ובכל אופן הן מתות, ומאי שנא סיפא דקא מיפלגי [ובמה שונה סוף המשנה, בדין שתי החטאות הנוספות, שהרי הן חלוקות בדינן]?

ומשיבים: ברישא [תחילת] המשנה, בדינן של השלוש הראשונות — פסיקא ליה [פסוקה לו, קבוע] דינן של אלה, שאין מקום לחלק בהן, ואילו בסיפא [סוף, המשך] המשנה, בדינן של השתיים האחרות — לא פסיקא ליה [אינה פסוקה לו] דינן, שהרי תלוי הוא אם התכפרו הבעלים.

ושואלים עוד: והא תנא ליה גבי [והרי כבר שנה אותה משנה אצל, בענין] תמורה, שכן משנה זו כלשונה, מופיעה אף במסכת תמורה (בתחילת פרק רביעי), ומדוע שב ושנה אותה כאן במסכת מעילה? ומשיבים: תנא התם [שנה משנה זו שם במסכת תמורה] משום דין התמורה השנוי בה, ואגב כך אף שנה בה דין המעילה. תנא הכא [חזר ושנה אותה כאן] משום דין מעילה השנוי בה, ואגב כך גם שנה בה את דין התמורה.

ב משנה נזיר המשלים את ימי נזירותו חייב בשלושה קרבנות: חטאת, עולה ושלמים. ודנה המשנה בענין המפריש מעות לקרבנות אלו של נזירותו, ולא פירש אלו מהם לחטאת, אלו לעולה ואלו לשלמים, שמאחר ואין ייעודם ידוע לא נהנין מהן לכתחילה, ואולם אם עבר ונהנה מהן, לא מועלין בהם (אין מתחייבים בהם בדיני המעילה). וטעם הדבר: מפני שהן (המעות הללו) ראוין לבא (להביא מהן) כולן קרבן שלמים, ובשלמים אין דין מעילה לפני זריקת דמם, ואם

מת הנזיר והיו לו מעות סתומין, שלא פירש אלו מהן מיועדות לחטאת, לעולה ולשלמים — יפלו (יועברו) כל המעות להקרבת עולות נדבה. ואם מת הנזיר והיו לו מעות מפורשים שאמר במפורש לאיזה קרבן הן מיועדות, דמי חטאת — ילכו לים המלח לאבדם, שלא יבואו בני אדם ליהנות מהן כלל, שדמי חטאת שמתו בעליה לא נהנין מהן, ואולם אם לא הוליכום לים המלח לאבדם ועברו ונהנו מהן — לא מועלין בהן.

דמי עולה — יביאו בהם עולה (עולת נדבה), ומועלין בהן. דמי שלמים — יביאו בהם שלמים (שלמי נדבה), ונאכלין ליום אחד בלבד, כדין שלמי נזיר שזמן אכילתם יום ולילה בלבד, שלא כשאר שלמים שזמן אכילתם הוא שני ימים ולילה אחד. ושלמים אלה אין טעונין (חייבים בהבאת) לחם, כשלמי נזיר החייבים בהבאת לחם אתם, שהרי בהבאת הלחם עם שלמי הנזיר נאמר "ונתן על כפי הנזיר" (במדבר ו, יט), וכאן הרי מת הנזיר.

ג גמרא שנינו במשנתנו בדינם של המעות שהופרשו לקרבנות הנזיר ולא פורש בהן איזו לשלמים ואיזו לעולה ולחטאת שאין בכל המעות דין מעילה, משום שיש בכללן מעות שלמים שאין בה דין מעילה עד לאחר זריקת דמם.

מתקיף לה [מקשה על כך] ריש לקיש: וליתני נמי [ושישנה התנא גם כן] דין נוסף בדומה לזה: המפריש מעות לצורך הבאת קינים (קרבנות הבאים מזוג עופות, תורים או בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה) שהוא חייב בהבאתם, וכגון היולדת והמצורע ולא פירש אלו מהן לחטאת ואלו לעולה —

לא נהנין לכתחילה במעות הללו, ואולם אם עברו ונהנו לא מועלין בהן. וטעם הדבר: מפני שהן (המעות הללו) ראוין להביא מהן תורין שעדיין לא הגיע עדיין זמנן (שאין התורים כשרים אלא כשהם גדולים) ובני יונה שכבר עבר זמנן (שאין בני היונה כשרים אלא כשהם קטנים), שמאחר ואינם ראויים להקרבה לא נהנים ולא מועלים בהם!

אמר רבא בתשובה: לא נשנה דין זה במשנתנו, שכן אין דין המפריש מעות לקינו כדין המפריש מעות לנזירותו. שהרי אמרה תורה במפריש לגמר ימי נזירותו מעות סתומין: הבא ממעות אלה בין השאר גם קרבן שלמים, ומאחר ויכול לקנות בכולן שלמים, דינם כדין השלמים שאין מועלים בהם. ואולם המפריש מעות לקינו, האם אמרה בו התורה: הבא ממעות אלה תורין שלא הגיע זמנן? והלא אלה אינן ראויין כלל למזבח! אלא ודאי אין לומר במעות הללו שהן מיועדות לדבר שאין בו מעילה.

ד משנה ר' שמעון אומר: לענין המעילה דינו של הדם הבא מן הקרבנות ונזרק על המזבח — שהריהו קל בתחלה וחמור בסופו. ואילו דין יינות הנסכין הבאים עם הקרבנות לענין מעילה — יש חומר בתחלתן וקל בסופן.

ומפרטים: הדם, בתחלתו, כלומר, קודם שנזרק על המזבח — אין מועלין בו. ואולם בסופו, לאחר שנשפכו שייריו אל יסוד המזבח ויצא דרך תעלה שעברה במקדש לנחל קדרון שבתחתית הר הבית — מועלין בו מדברי חכמים. ואילו הנסכין, בתחלתן, משעה שהוקדשו למצוותם — מועלין בהן. ואילו בסופם, כאשר ירדו לשיתין (יסודות המזבח) ומשם יצאו החוצה — שוב אין מועלין בהן, שכן כבר נעשתה מצוותם, ופקעה קדושתם. ה גמרא שנינו במשנתנו כי מועלים בדם הקרבנות משעה שירד לנחל קדרון. ובענין זה תנו

רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מועלין בדמים של הקרבנות משירדו לנחל קדרון, אלו דברי ר' מאיר ור' שמעון. וחכמים אומרים: אין מועלין בהם.

ומבררים: והלא הדם קדוש בקדושת הקרבן, ואם כן מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שאין מועלין בו? אמר עולא: אין הדם קודש אלא חולין, שכן אמר קרא [הכתוב] "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לם על המזבח לכפר על נפשותיכם" (ויקרא יז, יא), ו"לכם" משמע: שלכם הוא, שאין הוא קנין ההקדש. דבי [החכם של בית המדרש] של ר' ישמעאל תנא [שנה] בדומה לכך, זה שנאמר בדם "לכפר" — הרי זה בא להורות כי לכפרה נתתיו, ולא למעילה.

ור' יוחנן אמר בטעם הדבר, שכן אמר קרא [הכתוב]: "כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם), ו"הוא" משמעו: בהווייתו יהא, שדינו לפני כפרה כדינו לאחר כפרה הוא. מה לאחר כפרה לדעת הכל אין בו עוד מעילה, שהרי כבר נעשתה מצוותו — אף לפני כפרה אין בו מעילה.

ומקשים: ואימא [ושמא אמור] על בסיס השוואה זו של לפני כפרה לאחר כפרה, להיפך: מה לפני כפרה — יש בו מעילה, אף לאחר כפרה — יש בו מעילה!

ודוחים: אין זה מסתבר לומר כן, וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ועדיין יש בו מעילה? ותוהים על כך: אמאי [מדוע] לא, וכי אין דבר כזה?!

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - א

ובאלו שתים האחרונות, אם עד שלא כיפרו הבעלים, כלומר, לא רצו להתכפר באחרת, ונמצאה הראשונה, ואינו יכול להקריבה, מפני שעברה שנתה או מפני שהיא בעלת מום, והואיל ולא דחאה בידיים ולא הקריב אחרת תחתיה, תרעה עד שתסתאב, שיפול בו מום ותמכר [ובנמצאת בעלת מום, תמכר מיד ^[340]] ויביא ^[341] בדמיה בהמה אחרת לחטאתו.

וכיון שהם קדושים קדושת דמים, ודמיה עתידין להיקרב, הילכך: עושין תמורה, כמבואר במסכת תמורה [כא] שקרבן העומד לרעייה, עושה תמורה.

ומועלין בה, מפני שהיא קדושה קדושת דמים ^[342].

גמרא:

הגמרא מבררת: מאי שנא רישא, דלא קא מיפלג, ומאי שנא סיפא דקא מיפלג ^[343], כלומר, למה שנתה אותם המשנה בשתי בבות, שלש הראשונות ואחר כך שתים האחרות, ולמה לא נשנו חמשתן ביחד ^[344]? ומתרצינן: כי רישא פסיקא ליה, הדין הוא החלטי, ולעולם ימותו, ואפילו לא כיפרו באחרת, ואילו סיפא לא פסיקא ליה, אינו מוחלט שימותו, אלא אם נתכפרו באחרת. והואיל ודינם אינו שוה, לפיכך חילקתם המשנה לשתי בבות ^[345].

ומקשינן: למה נשנתה המשנה. כאן, הא תנא ליה [לה] הלא כבר נשנתה, גבי, שם במסכת תמורה?

ומתרצינן: תנא התם, שם נשנתה משום, דין תמורה, ודרך אגב שנתה גם דין מעילה. תנא הכא משום מעילה, ודרך אגב שנתה גם דין תמורה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לדון בקדשים שאין מועלין בהם. משנתנו נשנית במסכת נזיר [כד ב] והובאה במסכת מנחות [ד ב], ומתפרשת כאן על פי פירוש רש"י שם.

נזיר בגמר נזירותו בטהרה מביא שלשה קרבנות: חטאת, עולה ושלמים ^[346].

המפריש מעות לנזירותו, והמעות היו "סתומין", כלומר, שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים ^[347], מכל אותן המעות לא נהנין, אסור להנות, מפני שיש בהן דמי עולה האסורה בהנאה ^[348], ולא מועלין, הנהנה מהם לא מעל, ואינו משלם לא חומש ^[349], ואינו מביא אשם מעילות, מפני שהן ראוין לבוא כולן שלמים, דבכל מעה ומעה שבהן יכול להביא בהם שלמים ^[350], ובשלמים הרי אין מועלין, כדין קדשים קלים לפני זריקת דמים, כמבואר

לעיל [ז ב].

מת הנזיר לפני שהביא קרבנותיו, והיו לו מעות סתומין, יפלו המעות לנדבה, לשופרות, והן תיבות שהיו בבית המקדש, ששם נתנו מעות נדבה ^[351], והלכה היא למשה מסיני שמעות סתומין בנזיר שמת, נופלים לנדבה ^[352].

ואם היו לו מעות מפורשים, לחטאת לעולה ולשלמים, דמי חטאת ילכו לים המלח, כשם שאילו הפריש חטאת ומת, תמות, כמבואר במשנה הקודמת, כן דמי חטאת הולכות לים המלח. אותן המעות, לא נהנין, אסור להנות מהן מדרבנן, ולא מועלין, ואם נהנה מהן, לא מעל, כמבואר לעיל [ג א] שאין מועלין במעות ההולכות לים המלח, כיון שהולכות לאיבוד ואינן קדשי גבוה.

ומדמי עולה, יביאו יורשיו עולה ^[353], ומועלין בהן, במעות, מן התורה ^[354].

ומדמי שלמים, יביאו שלמים, ונאכלין ליום אחד, כדין שלמי נזיר [ולא כשאר שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה]. ואין טעונין לחם, כשאר שלמי נזיר, משום שנאמר בלחם נזיר [במדבר ו] "ונתן על כפי הנזיר", וכיון שמת אין כאן נזיר ^[355].

גמרא:

שנינו: המפריש מעות לנזירתו, לא נהנין ולא מועלין מפני שאין ראוין לבא כולן שלמים.

משמע, שמעות שהופרשו לצורך קרבן, והם סתומין, אם מעות אלו ראויין להביא מהן דבר שאין מועלין בו, אין מועלין בהן גם במעות המיועדים לדבר שמועלין בו. ועל הלכה זו מתקיף ריש לקיש.

מתקיף לה ריש לקיש: וליתני נמי, ולמה לא הוסיף התנא של המשנה עוד הלכה דומה לזו: המפריש מעות לקינו ^[356] ["קן" הוא תור ובני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, ומביאים אותו יולדת, מצורע, זב, זבה, נזיר, ועוד. התורים אינם כשרים אלא כשהם גדולים, כשהן כבר צהובין, ואילו בני יונה אינם כשרים אלא כשהם קטנים],

לא נהנין, ולא מועלין במעות אלו, מפני שהן ראוין להביא תורין שלא הגיע זמנן ^[357] וימתין להם עד הגעת זמנן, ובני יונה שעבר זמנן ^[358], ועליהם שנינו [בעמוד ב] שאין מועלין בהם,

ולמה לא שנתה המשנה לדין מפריש מעות לקינו ^[359]? ומתרצינן: אמר רבא: אינו דומה מפריש מעות לקינו למפריש מעות לנזירותו, כי במפריש מעות לנזירתו, אמרה תורה: במעות אילו הסתומין "הבא מהן שלמים", הילכך, אמרה המשנה שהמעות מיועדים לשלמים, אבל במפריש מעות לקינו, וכי אמרה תורה: "הבא תורין שלא הגיע זמנן" שאינן ^[360] ראוין למזבח כלל?!

הילכך לא שייך לומר שהמעות "מיועדים" לדבר שאין מועלין בו. וכיון שהן קדשי קדשים, מועלין במעותיהם.

מתניתין:

המשנה דנה בדם הקרבנות מתי אין מועלין בו, וכן ביין של נסכים. והיא המשך למשניות הקודמות ששנינו בהן דין קדשים שאין מועלין בהם.

בגמרא מובאת דרשות הכתובים שאין מועלין בדם. אלא שאסרו חכמים להנות מהן בסופן, כלומר, אחרי שיצאו לנחל קדרון.

וכך שנינו במסכת יומא [נח ב]: "שירי הדם [של חטאות הפנימיות], היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. ו [שיירי הדם] של [קרבנות הקרבים על] מזבח החיצון, היה שופך אל יסוד דרומי. אלו ואלו [דמים של החיצונים ושל הפנימים הנשפכין אל יסוד מזבח העולה, היו שותתים ונופלים מן יסוד המזבח על הרצפה] מתערבין באמה [סילון שבעזרה היוצא לנחל קדרון] ויוצאין לנחל קדרון. ונמכרין [הדם] לגננין [בעלי גנות לזבל בהן שדותיהן] ומועלין בהן [אסור ליהנות מהן בלא לשלם לגזברי הקודש].

היינו, שחכמים גזרו איסור מעילה על הנהנה מן הדם, כגון: אם זיבל בו את גינתו, בלי לקנות אותו מן הגזבר ^[361].

עוד דנה המשנה בנסכי יין הבאים עם קרבנות, אם יש בהן מעילה.

רבי שמעון ^[362] אומר: הדם, קל בתחילתו וחמור בסופו, כמו שיבואר.

נסכין חמורין בתחילתן וקל בסופן ^[363], כמו שיבואר.

כיצד? דם, בתחילתו, תיכף אחרי שחיטת הקרבן ^[364], אין מועלין בו ^[365], אין בו דין מעילה, כמו שיבואר בגמרא. יצא לנחל קדרון, מועלין בו ^[366].

נסכין, בתחילתן, משהוקדשו עד שנתנסכו, מועלין בהן, מפני שהם קדשי גבוה. ירדו לשיתין [נקב היה במזבח שבו יורדין הנסכין ל"שיתין", דהיינו יסודות המזבח, שהן חלולין ועמוקים מאד ^[367]], אין מועלין בהן, מפני שאין בהם שום צורך גבוה ^[368], וכבר נעשית מצותה ^[369]. ובגמרא יבואר איך יתכן להנות מהם, הרי הן מתחת למזבח.

גמרא:

סוגיא דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו שנינו במשנתנו שאין מועלים מן התורה בדם, אלא מדרבנן לאחר שיצא לנחל קדרון. הגמרא דורשת מדרשות הכתובים שאין מועלין בדמים.

סוגיא זו מופיעה במסכת יומא [שם] ובשאר מקומות בש"ס, ותתבאר על פי פירוש רש"י שם.

תנו רבנן: מועלין בדמים. דברי רבי מאיר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: אין מועלין.

והגמרא מבארת ^[370]: עד כאן לא פליגי אלא, אם מועלין בסוף מדרבנן ^[371], ולדעת רבי מאיר ורבי שמעון, מועלין, וכמו שאמרה המשנה, אבל מדאורייתא, אין מועלין.

מנא הני מילי, מנין שאין מועלין בדם מן התורה?

אמר עולא: אמר קרא, אמרה התורה בפרשת דם [ויקרא יז] "ואני נתתיו לכם", ודרשינן: שלכם הוא הדם, כחולין שלכם שאין בהן מעילה. מוכח שאינו קדשי גבוה ^[372].

דבי רבי ישמעאל תנא: אמרה התורה בפסוק ההוא "ואני נתתיו לכם לכפר", ודרשינן: לכפרה נתתיו לדם, בתורת זריקת קדשים, ולא לדין מעילה, ואין בו דין קדשים לענין מעילה. אמר הקב"ה: נתתיו לכם את הדם בשביל לכפר בשבילכם, ולא שיהא קרוי שלי למעול בו ^[373].

רבי יוחנן אמר: אמר קרא [שם]: "כי הדם הוא בנפש יכפר", ודרשינן "הוא" משמע בהוויתו יהא: הוא לפני כפרה, הוא לאחר כפרה ^[374] לעולם דינו שוה. מה לאחר כפרה, שנתן מתנות הדם, אין בו מעילה, כיון שכבר נעשית מצותו, ואין בו צורך גבוה, ואינו מ"קדשי ה'", אף לפני כפרה, אין בו מעילה ^[375].

ומקשינן: ולמה נדרוש כן, ועל אף שאמרה התורה שלעולם דינו שוה, אימא, הרי יתכן לומר בהיפך: מה לפני כפרה יש בו מעילה, מפני שיש בו צורך גבוה, אף לאחר כפרה יש בו מעילה?

ומתרצינן: וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ויש בו מעילה?! שהרי כבר נעשית מצותו ושוב אינו מ"קדשי ה'". הלכך, על כרחך, לא תדרשנו כך, אלא מה לאחר כפרה אין בו מעילה, אף לפני כפרה אין בו מעילה ^[376].

ותמהינן: ולא ^[377]?! וכי אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו?!

הערות

^[340] כן כתבו רש"י ותוס' ועוד ראשונים. והתוס' מפרשים עוד, שיתכן שנמצאת עם מום עובר, ומיד נדחית מהקרבת מזבח, ותרעה עד שיפול בו מום קבוע. וכבר העיר החק נתן שבגמרא תמורה [שם] דנה הגמרא במום עובר, עיין שם בפירש"י ותוס'.

^[341] גירסת השיטה מקובצת.

^[342] כן כתבו המיוחס לרש"י ורבינו גרשום. וכתב האחיעזר [חלק שני סימן מו] שבודאי אין כוונתם לומר שיש עליה רק קדושת דמים, וכידוע, יש הרבה חילוקי דינים בין מעילה בקדושת הגוף לבין קדושת דמים, כמבואר בפרקים הבאים, כגון לגבי דין מועל אחר מועל [מבואר לקמן] ולגבי דבר שאין בו שוה פרוטה [מבואר בהערה 5], אלא, כתב האחיעזר, שמפני שיש להקדש צורך בה לדמיה, לא פקעה ממנה קדושתה קדושת הגוף. וראיתו היא, הלא עתה אין לה שווי ממון עד שתסתאב, אלא שהיא דבר הגורם לממון, והרי קיימא לן [פסחים כט] שדבר הגורם לממון אינו כממון, ואם תמצי לומר שקדושתה היא קדושת דמים, למה מועלין בה עד שיפול בו מום? ועיין שם שמאריך.

^[343] גירסת השיטה מקובצת. ובגמרא תמורה: מאי טעמא לא תני להו גבי הדדי, אלא פליג להו <QM>

^[344] כן פירש רש"י במסכת תמורה וכן פירשו התוס'. ועיין חק נתן. אבל בפירוש המיוחס לרש"י מפרש: למה בשלושת הראשונות לא חילקה המשנה בין כיפרו באחרת לבין לא כיפרו באחרת. ורש"י ותוס' לא פירשו כן, כי בשלש הראשונות לא שייך כלל לחלק בין כיפרו ללא כיפרו. וכן כתב בפירוש ב.

^[345] עיין שיטה מקובצת, שתירוץ זה אתי שפיר רק אליבא דריש לקיש, הסובר [שם] שדברי המשנה עברה שנתה, היינו אבדה ועברה שנתה, ובה גם חילקה המשנה בין כיפרו ללא כיפרו, אבל להחולק עליו [אם יש אמורא החולק עליו!], וסובר, שעברה שנתה מדובר בלא נאבדה, ותמות בין אם כיפרו ובין אם לא כיפרו, לא מתורצת קושית הגמרא, ויקשה למה לא נשנתה עברה שנתה עם שלש חטאות הראשונות ?

^[346] וכתב רש"י [שם]: אין המשנה מדברת בנזיר שנטמא, כי נזיר טמא מביא גם אשם, ובמשנה לא מוזכר אשם.

^[347] כן כתב בפירוש המיוחס לרש"י. ועיין שם במסכת נזיר [פרק ד משנה ד] מה נקרא מעות סתומין. ועיין תוס' יום טוב ורש"ש.

^[348] כן כתב רש"י [שם]. וכוונתו, שעל אף שאין איסור מעילה מן התורה, אבל ודאי שישנם איסורים אחרים מן התורה, ועיין בהערה 54, ועיין תפארת ישראל.

^[349] תפארת ישראל. ועיין בהערה הבאה.

^[350] כן מפרש רש"י [שם]. והקשה המיוחס לרש"י: מה הטעם לתלות לקולא על כל מעה ומעה, ומדוע לא נתלה לחומרא? ומתרץ, שאם נאמר כן, לא נצא מכלל ספק, שהרי מכל מקום, יש בהן דמי שלמים שאינם בני מעילה, ואם יביאו עליהן אשם מעילות מספק, יצא, שנקל עליו באיסור הבאת חולין בעזרה. וזה לא יתכן שמחומרת מעילה יצא קולא באיסור אחר, לפיכך, אינו מביא קרבן מעילה. וכתב התוס' יום טוב: ולפי הסבר זה, אם יהנה מכל המעות, אכן ימעל. וכן כתב הלקוטי הלכות וכן כתב בפירוש ב. אבל הקרן אורה סובר שגם לדעת רש"י לא ימעל בכל המעות, וכן כתב בשושנים לדוד. וכתב התוס' יום טוב שלא משמע כן מלשון המשנה "ולא מועלין". אלא, כתב התוס' יום טוב, נראה כפירוש התוס', שהטעם שאין מועלין מכל המעות, הוא, משום שאם הפריש מעות סתומין, יכול להביא מכל המעות את קרבן השלמים, ויוסיף מביתו מעות לחטאת ועולה. נמצא, שבכל המעות אין מועלין. וכן כתב הרמב"ם [פרק ד מהלכות מעילה]. ובהערה 357 יתבאר מחלוקת רש"י ותוס' בשם הגרי"ז. וזה לשון פירוש הרא"ש [נזיר שם] "מפני שראוין לבוא כולם שלמים: שמא ירצה, יקנה בהם בהמה שמינה וגדולה לשלמים, וממעות אחרים יקנה חטאת ועולה. ואין מעילה אלא בדבר שהוא מבורר שהוא קדוש לדבר הראוי למעול בו. [ומדבריו משמע שהוא דין בהלכות "מעילה". ועיין שם [הערה 357] בשם הגרי"ז. התפארת ישראל הקשה על שיטת רש"י, הסובר שעל כל מעה ומעה יש לומר שהוא של שלמים, הרי קיימא לן שבאיסור דאורייתא אין ברירה, ואם כן, איך שייך לומר שהוברר הדבר שהוא של שלמים. [ולפי פירוש הרא"ש אינה קושיא כלל]. הילכך, כתב התפארת ישראל, שכל הטעם הוא מפני הבאת חולין לעזרה. ואכן, חומש ישלם. [אבל עיין ברמב"ם [פרק א מהלכות מעילה הלכה ה] שבכל ספק מעילה פטור אף מחומש]. וכתב עליו התפארת יעקב, שאין כאן שייכות לדין ברירה. אלא, כיון שיכול לשנות כל מעה ומעה לשלמים, אם כן, לא נתפס עדיין על המעות שם חטאת. ועיין לקמך הערה 357. אבל מדברי המיוחס לרש"י לא משמע כן, שהוא מתרץ, כנ"ל, משום חולין בעזרה. משמע שהמעות אכן מעורבים, אלא שיש "לתלות" שמעה זו הוא של שלמים. ואילו לדברי התפארת יעקב אין על כל המעות לא שם חטאת ולא שם שלמים, ואין כאן שום ספק של הכנסת חולין לעזרה וכתב במשנת רבי יעקב, שלא שייך כאן דין ברירה כלל. דדוקא אם אכן הפריש בסוף מהמעות לעולה חטאת ושלמים, שייך לומר שהוברר הדבר למפרע שאלו לחטאת ואלו לשלמים. אבל כאן, הרי מעולם לא הגיע לידי בירור. המשנה למלך [הלכות מעילה פרק ז הלכה ו] דן אם שייך לומר על המעות ביטול ברוב, דהיינו שמיעוט מעות השלמים בטלים ברוב מעות חטאת ועולה. ומביא בשם מהר"י אלפאנדארי, להוכיח מכאן שמטבע אינו בטיל מרוב חשיבותו [כמו דבר שבמנין וחתיכה הראויה להתכבד], שאם לא כן, למה אין מועלין, הלא מעות השלמים בטלים ברוב. [ויש כאן אריכות דברים בעצם ההלכה שדבר חשוב אינו בטל, האם הוא מדאורייתא או מדרבנן]. וכתב עליו המשנה למלך, שלא ירד לסוף דעתו, שעד כאן לא מצאנו דיני ביטול, אלא, באיסור מועט הבטל ברוב היתר, ומעולם לא שמענו שרוב איסור יהפוך את מיעוט ההיתר לאיסור. ובפרט לחייבו מלקות כרת או קרבן. וכבר האריכו האחרונים בהלכה זו.

^[351] ומבואר במסכת שקלים [פרק ו משנה ה-ו].

^[352] כן אמרה הגמרא במסכת נזיר [שם] על הקושיא: והלא דמי חטאת מעורב בהן? והקשו שם התוס': למה לי למימר הלכה היא בנזיר, ולמה לא אמרו "מפני שיכול להביא מכולן עולה", כשם שאמרה המשנה "מפני שיכול להביא מכולן שלמים"? [כנראה, שהקושיא היא לשיטת התוס' לעיל הערה 350] ונקטו התוס' עולה, משום שעולה הוא קרבן חמור יותר לדין זה, מפני שכולה כליל. תוס' יום טוב. ותירצו: עד כאן לא אמרו "מפני שיכול", אלא כשהוא חי, אז יכול לחזור בו ולהביא מכל המעות מה שירצה, ולהוסיף מעות לשאר הקרבנות, מה שאין כן, כשמת. וראה שם תירוץ נוסף.

^[353] דעולה דורון בעלמא הוא, ואינה באה לכפרה. [כוונתו, על פי מה שביאר לעיל הערה 336 שהטעם בחטאת שמתו בעליה שתמות, מפני שאין כפרה למתים]. וכמו שאמרו במסכת קינים [פרק ב משנה ה]: האשה שמתה יביאו יורשיה עולתה. המיוחס לרש"י.

^[354] תפארת ישראל. ראה רמב"ם הלכות מעילה [פרקג הלכה יג].

^[355] כן כתבו רש"י ותוס'. אבל השפת אמת מוכיח שהרמב"ם אינו סובר כן. אלא, היינו טעמא שאינו טעון לחם משום שאין על הקרבן תורת קרבן נזיר, כיון שאינו בעולם, אלא תורת שלמים בלבד. אם כן, מקשה, למה אינו נאכל אלא ליום אחד, הלא אין דינו כשלמי נזיר, אלא כשאר שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד? ועוד מביא שיטת הרמב"ם [פרק ט מהלכות נזירות הלכה ב] שמותר הנזיר, דהיינו הפריש מעות לשלמי נזיר, ועודנו חי, אלא שנותר מן המעות, באלו המעות יקנה שלמים, ושלמים זה, גם כן, נאכל ליום אחד ואינו טעון לחם. ומבאר על פי מה שדרשו חז"ל שיכול לקבל נזירות על מאה עולות ושלמים. מוכח, שכל מה שנזיר מרבה בשלמים, יש להם דין שלמי נזיר. הילכך, גם בנזיר שמת וגם במותר שלמים, הרי הם נאכלים ליום אחד, ולהם דין שלמי נזיר. אלא, שלחם מביא רק לקרבן אחד. וכנראה, כוונתו, שהדין של הלחם אינו דין לחם הקרבן, אלא לחם הנזיר, ואף אם מביא מאה קרבנות שלמים, מכל מקום, מביא לחם אחד על נזירותו. הילכך, בנזיר שמת, או מותר נזיר, אינו מביא לחם. והנה, מה דפשיט ליח להשפת אמת, שלחמי נזיר הוא דין על הנזיר ולא על הקרבן והשלמים הם שלמי נזיר, מסופק בכך הגרי"ז [נזיר שם ובמנחות ד ב]. הגרי"ז חוקר, אם מה שממעות נזיר אינו מביא לחם, הוא, משום שהלחם הוא דין על הנזיר, והואיל ואין כאן נזיר, לכן אין מביאים לחם. כלומר, השלמים עדיין תורת שלמי נזיר עליהם, אלא שאין מביאים הלחם משום שהלחם הוא חובת הנזיר [כדברי השפת אמת]. או, שבאמת אינן שלמי נזיר, ותורת סתם שלמים עליו, ולפיכך אינו מביא לחם, והא דנאכלים ליום אחד, היינו משום שכיון שבתחילה חל על המעות קדושה של דין אכילה ליום אחד, נשאר בהם קדושה זו להיות נאכלים ליום אחד. ומוכיח שם מדברי התורת כהנים כצד השני, שאינו שלמי נזיר, אלא שנאכל ליום אחד מחמת תחילת הקדשו. גם החזון איש [מנחות סימן לב ס"ק טז] סובר כדברי הגרי"ז דיש לומר שאינו שלמי נזיר, ואף על פי כן, אין נאכל אלא ליום ולילה. אלא שכותב טעם אחר. על פי המבואר בגמרא זבחים [לו א] שדרשו ממה שנאמר בקרבן תודה [ויקרא ז] "ובשר זבח תודת שלמיו" שקרבן תודה נאכל ליום ולילה. ואמרה שם הברייתא "שלמי נזיר ושלמי פסח מנין" שנאכלים ליום ולילה? "תלמוד לומר שלמיו". ופירש רש"י, ששלמי פסח היינו חגיגה הבאה עם הפסח [כמבואר במסכת פסחים]. ומוסיף רש"י שאין לומר הכוונה לסתם שלמים, שהרי אמרה התורה במפורש שנאכלים לשני ימים. כלומר, רק שלמים המקוריים נאכלים לשני ימים, ואילו כל שאר השלמים, ובהם שלמים הבאים מחמת נזיר שמת, ואף על פי שהם שלמים ממש, מתרבים מהפסוק "שלמיו", שהם נאכלים ליום אחד.

^[356] גירסת השיטה מקובצת.

^[357] עיין לעיל הערה 350, מחלוקת רש"י ותוס', בהסברת טעם המשנה "מפני שהן ראוין לבוא כולן שלמים. רש"י מבאר, מפני שעל כל מעה ומעה יכול לומר שהוא מן השלמים. ותוס' מבארים, מפני שמכל המעות יכול להביא שלמים, ויוסיף מביתו מעות לחטאת ועולה. הגרי"ז [נזיר שם ומנחות ד ב] חקר בדעת תוס' שבמעות סתומים יכול להביא מכולן שלמים. האם הוא דין ב"הקדש", כלומר, כיון שלא בירר את המעות עדיין לא נסתיים הקדשו. [עיין שם בהערה 350 בשם התפארת יעקב], ולפיכך לא חל עדיין על המעות דין של קדשי קדשים מחמת מעות חטאת ועולה, שאינם עדיין לא מעות חטאת ועולה ולא מעות של שלמים, אלא, מעות סתומים המיועדים לגמר קדושתן כשיפריש מהן המעות לחטאת עולה ושלמים. ובינתיים יש עליהם קדושת מעות סתומין בלבד. או יתכן לבאר, שבעצם יש כבר עליהם השלמת קדושתם, גם לחטאת ועולה שהם קדשי קדשים, ובין לשלמים, אלא שהוא דין בהלכות מעילה, שכל זמן שלא התבררה קדושתם אינם עדיין בגדר "קדשי ה"' [עיין שם בשם פירוש הרא"ש]. ומבאר, שבחקירה זו נחלקו רש"י ותוס'. רש"י סובר כצד השני, ומפאת עצם קדושתם הריהם קדושים לגמרי, הילכך כתב שכיון שעל כל מעה ומעה, יש לומר שהוא מן השלמים, ולכן אין כאן דין מעילה. [ולפי ביאור זה, גם אם יהנה מכל המעות לא ימעול, ויתורץ קושית התוס' יום טוב, שמלשון המשנה משמע שבכל המעות אין מועלין]. ואילו תוס' סוברים, שמפני שאינם עדיין בגדר גמר קדושתם, ועדיין חסר בהם ההפרשה לחטאת עולה ושלמים, הילכך יכול להביא מכולם שלמים. [וכנראה, כוונתו לבאר, שרש"י חולק על תוס', וסובר שאסור לקנות מכל המעות שלמים, כיון שכבר הוקדשו לחטאת עולה ושלמים, ויש בתוך המעות קדושת חטאת ועולה]. עד כאן ביאור במחלוקת רש"י ותוס'. אמנם, מסיק הגרי"ז מקושית ריש לקיש, שאין כאן אלא הפקעה מדין מעילה, כצד השני. דבשלמא במפריש מעות לנזירותו, שייך לומר, שכיון שלא פירש, חסר בגמר קדושתם, ואין עליהם דין של קדשי קדשים, אבל במפריש מעות לקינו, לא חסר כלום בעצם הקדשת המעות, וכבר נגמר עצם יעוד הממון למה שהם. אלא שיכול לקנות תורים שלא הגיע זמנם, ולהפקיע מדין מעילה. מוכח, שהחסרון במעות סתומים, הוא, בדין מעילה שבהן, ובחוסר ודאות שאכן יבואו לידי מעילה.

^[358] כתבו התוס', מה שאמרה הגמרא "ובני יונה שהגיע זמנן", הוא מיותר, דלעולם לא יהיו ראוין למזבח, מאחר שכבר עבר זמנן. אלא נקטו אותן אגב תורין שלא הגיע זמנן.

^[359] המשנה למלך [הלכות איסורי מזבח פרק ג סוף הלכה ח] מוכיח מכמה ראיות, שאסור להקדיש מחוסר זמן. על כן, הקשה, על השקלא וטריא של הגמרא. הלא אסור לקנות מהם תורין שלא הגיע זמנן? הקרן אורה מתרץ, שבעופות לא נאמר איסור זה. ולא ביאר הטעם. ועיין בתקנת עזרא לקמן [יב א]. והחזון איש כתב [פרה סימן ג ס"ק ו] דהאיסור להקדיש מחוסר זמן הוא רק במחוסר זמן של תוך שבעה ימים.

^[360] גירסת השיטה מקובצת.

^[361] ועיין הערה 371 בשם המאירי.

^[362] גירסא אחרת: רבי ישמעאל.

^[363] גירסת השיטה מקובצת.

^[364] המיוחס לרש"י [דף יב]. ועיין הערה 372.

^[365] גירסת הגאון יעב"ץ.

^[366] המיוחס לרש"י מפרש שלכן לא גזרו עליו בעודו בבית המקדש, מפני שאין גוזרין גזירה במקדש. ומבאר התפארת ישראל, שמוכרח לומר כן, שאם נאמר שכבר בעזרה יש בו מעילה, למה אמרה המשנה "קל בתחילתו", וכן כתב בפירוש ב. כלומר, הלא לפני שחיטה מועלין בו [עיין הערה 372].

^[367] רבינו עובדיה. ויבואר בהערה 388.

^[368] רש"י סוכה מט א

^[369] תוס'.

^[370] גירסת השיטה מקובצת על פי גירסת הגמרא יומא שם. וראה תוס'.

^[371] היא גירסת הגמרא במסכת יומא, וכן גרסו כאן הראשונים וכן כתבו התוס' במסכת פסחים [כב א]. ומשמעותה שלאחר שיצא לנחל קדרון מועלין בו, לדעת רבי מאיר ורבישמעון, רק מדרבנן. אבל רבינו חיים [תוס' יומא שם] סובר שמועלין בו מדאורייתא "לפי שבית דין מקדישין אותו". ועיין שם מה שרצה לתרץ בזה, ומה שהקשו עליו התוס'. וכתב החק נתן שגם דעת הרמב"ם כדעת רבינו חיים. וזה לשון הרמב"ם [הלכות מעילה פרק ב הלכה יא] "כל דמי שחיטת הקדשים, אין מועלים בו, בין לפני כפרה בין לאחר כפרה עד שיצא לנחל קדרון. יצא לנחל קדרון מועלין בו מפני שהיה נמכר לגנות, ודמיו הקדש". הראב"ד הבין דעת הרמב"ם שהמעילה היא מדאורייתא, על כן השיג עליו וכתב "אותה מעילה אינה אלא מדרבנן". והפירוש קדמון, גם כן סובר, שמועלין בו מן התורה, אלא, שכתב טעם אחר והוא: משום שחזר לקדושתו הראשונה שהיתה לו קודם שנשחטה. [כמבואר בהערה הבאה]. ומדברי המאירי בחידושיו לעבודה זרה [מד א] למדנו ביאור דברי הרמב"ם. וזה לשונו "ומגדולי המחברים [והוא הרמב"ם בסגנון קדשו] נראה, שכתבו שמועלין בהם, מפני שנימכרין היו לגגנים, ודמיהם הקדש". כלומר, המכירה לגננים היא הסיבה לקדושת הדם, והיא סברת רבינו חיים. ועוד יותר אפשר ללמוד מדברי המאירי במקום אחר [פסחים כב], ביאור בטעם הראשונים הסוברים שהוא אסור מדרבנן, מפני שהם סוברים: אדרבה! איסור ההנאה בדם, הוא הגורם למכירתו לגננים. וזה לשונו: "ויוצאים משם לנחל קדרון, ואף על פי שיצאו מגבול המקדש ושאין בהם קרבן מעילה, אסור ליהנות ממנו בלא דמים. ומתוך כך היו רגילין למכרם לגננים לזבל ומקדישים הדמים. וזה שאמר בכאן ומועלין בהם, לא אמרוה לקרבן מעילה, אלא לאסור מדברי סופרים הנאתם בלא דמים". וממשיך המאירי "ויש פוסקין מעילה דוקא [כוונתו לדעת "גדולי המחברים"]. ואין הדברים נראין, וכבר כתבנוה בשלישי של עבודה זרה".

^[372] כן כתב רש"י [חולין קיז]. ונחלקו הפני יהושע והצל"ח בפירוש דרשה זו. וכמו שיבואר: לקמן [יב ב] אמר רב הונא בשם רב: המקיז דם לבהמת קדשים, אסור בהנאה ומועלים בו. והקשו שם התוס', הרי בסוגיתנו מפורש שאין מועלין בדמים? ותירצו, שמה שאין מועלים בדמים, הוא, רק אחרי השחיטה, שהדם ראוי לכפרה, ונתמעט מהדרשה "לכפרה נתתיו ולא למעילה", אבל דם בהמה בחייה שאינו ראוי לכפרה, מועלין בו. וכן כתב רש"י במסכת ברכות [לא א]. ורבינו יונה בברכות שם הוסיף "דכמאן דכיפר דמי", וכנראה, כוונתו לבאר, שעל אף שעדיין לא נזרק, מכל מקום נקרא "נעשית מצוותו" מפני שהוא ראוי לזריקה. [ודברי רבינו יונה מחודשים הם. כי מפשטות לשון הגמרא כאן משמע שהוא גזירת הכתוב "לפני כפרה כלאחר כפרה". ואילו הוא סובר שאחרי השחיטה עוד לפני כפרה, הוי הדם באותו דרגה של לאחר כפרה, ואינו היקש בעלמא. וסברא דומה לזו נאמרה לעיל, דף ד ב ה א, "כל עומד ליזרק כזרוק דמי"]. אולם, התוס' בברכות שם מקשים קושיה זו [בסגנון אחר]. ומתרצים: שמה שאין מועלין בדמים, היינו לאחר זריקה. ומשמע מדבריהם, שקודם זריקת הדם, יש בו איסור הנאה. והקשו שם הצל"ח והמלא הרועים, הלא גמרא מפורשת היא, שאין מועלין בדם גם לפני הזריקה? הצל"ח מתרץ, שהתוס' סוברים, שמה שאמרה הגמרא שאין מועלים בדם, היינו דוקא שאין איסור מעילה, אבל יש איסור להנות מהדם. [וכבר מבואר כמה פעמים שיתכן איסור הנאה מקדשים ואינו איסור מעילה, עיין הערה 54]. הצל"ח, על פי דרכו, רוצה לבאר שגם רש"י במסכת חולין, בבארו דרשה זו, ובכתבו "ואינו מקדשי ה"', התכוון לומר שאין בו דין מעילה, אבל מכל מקום, אסור בהנאה. ואילו הפני יהושע [פסחים כב] סובר, שהוא מותר בהנאה לגמרי.

^[373] רצון לומר: לטובה ולא לרעה, שלא להתערב קטיגור בסניגורו! חידושי המאירי יומא שם. ועיין בגליוני הש"ס יומא שם להגר"י ענגיל ביאור דברי המאירי.

^[374] גירסת השיטה מקובצת.

^[375] שיטת רבינו תם [תוס' יומא שם] שמה שאמרה הגמרא "לפני כפרה", היינו דוקא לאחר שחיטה, אבל הנהנה מדם קדשים לפני שחיטה, כגון שהקיז את דמם, מעל מדאורייתא. כמבואר לקמן [יב ב]. והטעם הוא, משום שהדרשה היא ממה שנאמר "הדם הוא בנפש יכפר", משמע, דוקא משעה שהוא ראוי לכפרה.

^[376] הקשו התוס': אדרבה, נימא בהיפך: "אין לך דבר שלא נעשית מצותו, ואין מועלין בו? והתוס' במסכת יומא מוסיפים: ואין להוכיח מקדשים קלים שאין בהם מעילה לפני זריקת דמים [והריטב"א שם אכן מתרץ כן], כי מקדשים קלים אין הוכחה, משום שאינם "קדשי ה"' כלל. אבל כל שאר "קדשי ה"', לא מצינו שלא ימעלו בו קודם שנעשית מצותו? ומתרצים: מצאנו! עגלה ערופה אין מועלין בו לפני ירידתה לנחל איתן. עוד מבארים הריטב"א והרא"ש, שנלמד מחטאות המתות, ובתורת כהנים דרשינן שאין מועלין בהן כיון שאינן ראויות למצוה. וכן כתבו תוס' ישנים שם ביומא. ובביאור דבריהם עיין קובץ שיעורים [חלק ב סימן כא].

^[377] גירסת הגמרא שם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if the animal whose year passed was found before the owner achieved atonement, the found animal shall graze until it becomes blemished [shetista’ev], at which point it may not be sacrificed; and it shall be sold and the owner shall purchase another animal with the money received from its sale. The animal that was found blemished may be sold immediately, and the owner shall purchase another animal with the money received from its sale. In both cases, the animal renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute, and one who derives benefit from it is liable for misusing it.

GEMARA: The mishna first groups together three cases of sin offerings that are left to die, after which it discusses the other two as another group. The Gemara asks: What is different about the three cases in the first clause that the mishna does not distinguish between whether or not the owner has achieved atonement, and what is different about the latter clause that the mishna does distinguish between cases where the owner has and has not achieved atonement?

The Gemara answers: The three cases of sin offerings discussed in the first clause are absolute, i.e., the halakha is the same whether or not the owner has achieved atonement. By contrast, the cases of the other two sin offerings discussed in the latter clause are not absolute, as their status depends on whether or not their owner achieved atonement by means of another offering.

The Gemara asks: Didn’t the Mishna teach this same halakha verbatim in connection with the topic of substitution, in tractate Temura (21b)? Why is it repeated here? The Gemara answers: It is taught there, in Temura, because it discusses the halakhot of substitution, and it is taught again here in tractate Me’ila because it discusses the halakhot of misuse.

MISHNA: In the case of a nazirite who designated money for the three offerings he is obligated to bring upon completion of his naziriteship, a sin offering, a burnt offering, and a peace offering, but he did not specify which money was designated for which offering, since it is not clear what the money is intended for, one may not derive benefit from the money ab initio, but if he derived benefit from the money he is not liable for its misuse. This is due to the fact that all the money is fit for purchase of the peace offering, for which one is liable for misuse only after its blood is sprinkled, and therefore there is no liability for its misuse.

If the nazirite died and he had undesignated funds, meaning he did not specify which money was for each of the three offerings, all the money will be allocated for purchase of communal gift offerings. If the nazirite died and he had specified money, the money specified for purchase of the sin offering shall go to the Dead Sea for disposal, because one may not derive benefit ab initio from the money of a sin offering whose owner has died. But if it was not disposed of, and one derived benefit from the money, he is not liable for its misuse.

With the money specified for purchase of the burnt offering, one shall bring a gift burnt offering, and one is liable for misusing the funds. With the money specified for purchase of the peace offering, one shall bring a gift peace offering. Although it is a gift offering, the restrictions of the peace offering of the naziriteship apply, and therefore it is eaten for one day and that same night, not the standard two days and one night of a regular peace offering. And nevertheless the peace offering does not require the bringing of the loaves that accompany the peace offering of naziriteship, as it is written with regard to the loaves: “And shall place them on the hands of the nazirite” (Numbers 6:19), and in this case the nazirite is dead.

GEMARA: The mishna teaches that if a nazirite designated money for the three offerings that he is obligated to bring upon completion of his naziriteship but did not specify which money was designated for which offering, one who derived benefit from the money is not liable for its misuse, as all the money is fit for purchase of the peace offering. Reish Lakish objects to this: And let the tanna of the mishna also teach a similar halakha with regard to one who was obligated to bring a pair of birds as an offering in a purification ritual, e.g., for a leper or a woman who gave birth, and he designated money for those nests, i.e., the bird offerings, but did not specify which money was for the burnt offering and which was for the sin offering.

Reish Lakish elaborates: Here too, the tanna could have stated that one may not derive benefit from the money ab initio, but if he derived benefit from it he is not liable for its misuse. This is due to the fact that that all the money is fit for purchase of doves whose time of fitness for sacrifice has not yet arrived, as they are fit for sacrifice only when they are older; or pigeons whose time of fitness has passed, which are fit only when they are young. Since these are not fit to be sacrificed, one is not liable for misuse.

Rava says in response: This halakha is not included in the mishna because the two cases are not comparable: In the case of the undesignated money, the Torah said to bring a peace offering as one of the obligatory offerings of a nazirite. Since any part of the money may be used to purchase the peace offering, there is no liability for its misuse. By contrast, in the case of one who designated money for bird offerings, did the Torah say to use this money to bring specifically doves whose time of fitness has not arrived? Such birds are not fit to be sacrificed on the altar. Therefore, it cannot be said this money is intended for a purpose that does not entail liability for misuse.

MISHNA: Rabbi Shimon says: With regard to misuse of the blood of offerings that is to be sprinkled on the altar, the halakha is lenient with regard to the status of the blood at the outset and stringent at its conclusion. With regard to misuse of the wine of the libations that accompany the offerings, the halakha is stringent with regard to the status of the wine at their outset and lenient at their conclusion.

The mishna explains: With regard to blood, at its outset, before it is sprinkled on the altar, one is not liable for misusing it; but once its remainder has been poured on the base of the altar and it emerges via the canal that runs through the Temple to the Kidron Valley at the foot of the Temple Mount, one is liable for misusing it. With regard to libations, at their outset, from the moment they were consecrated, one is liable for misusing them, but once they have descended to the drainpipes built into the altar and which extend beneath it, through which the libations flowed out of the Temple, one is no longer liable for misusing them, as their mitzva was fulfilled and therefore their sanctity has ceased.

GEMARA: The Gemara cites a baraita relating to the mishna’s ruling that once the remainder of the blood emerged via the canal that runs through the Temple one is liable for its misuse. The Sages taught in a baraita: One is liable for misusing the blood of the offerings after it has emerged via the canal that runs through the Temple to the Kidron Valley. This is the statement of Rabbi Meir and Rabbi Shimon. And the Rabbis say: One is not liable for misusing the blood.

The Gemara asks: What is the reason of the one who says that one is not liable for misusing the blood, despite the fact that it comes from a consecrated offering? Ulla said that blood is not consecrated, because the verse states: “For the life of the flesh is in the blood, and I have given it to you upon the altar to atone for your souls” (Leviticus 17:11). “To you” indicates that it shall be yours, and it is not the property of the Temple. A Sage of the school of Rabbi Yishmael likewise taught that the term “to atone” teaches that God says: I gave it for atonement, and not for the prohibition against misuse of consecrated property.

Rabbi Yoḥanan says this halakha is derived from a different phrase, as the verse states: “For it is the blood that atones by reason of the life” (Leviticus 17:11). The word “is” teaches that the blood remains as it is, retaining the same status before atonement as after atonement: Just as after atonement it is not subject to the prohibition against misuse of consecrated property, as the mitzva has been performed, so too, before atonement it is not subject to misuse of consecrated property.

The Gemara asks: But if the basis for this halakha is that the status of blood remains the same before and after atonement, one can say the opposite, that its status after atonement should be like its status before atonement: Just as before atonement it is subject to misuse of consecrated property, so too, after atonement it is subject to misuse of consecrated property.

The Gemara rejects this contention with a rhetorical question: Is there anything whose mitzva has been performed and it is still subject to misuse of consecrated property? The Gemara challenges this assumption: Why not? Why not say this; is there really no precedent for such a suggestion?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואם עד שלא כיפרו הבעלים. שעדיין לא כיפרו באחרת ורוצים להתכפר בדמי אלו אותה שהיא בעלת מום כיון דמסאבא וקיימה תמכר לאלתר ויביא חטאת בדמיה ואותה שעיברה שנתה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת:

ועושה תמורה ומועלין בה. הואיל דיש בהן קדושת דמים:

מאי שנא רישא. הני תלת דלא קא מפליג בהו רישא פסיק ליה דבין משכיפרו ובין עד שלא נתכפרו לעולם ימותו ואי' דאמר מה הפלגה איכא למיעבד להו ברישא:

הא תנא ליה גבי תמורה. ליה נמי כי האי גוונא:

תנא התם אגב (דאידחי) דאיירי בתמורה והכא משום מעילה:

המפריש מעות לנזירותו. ולא פירש אלו לעולתי ואלו לחטאתי ואלו לשלמים:

לא נהנין ולא מועלין. בכל אותן המעות:

מפני שהן ראויין. ראוי לבוא כולן לשלמים. כלומר דמכל מעה ומעה מצינן למימר זו לשלמים הפריש ושלמים קדשים קלים נינהו ואין בהן מעילה כדתנן בפרק קמא קדשים קלים לפני זריקת דמים כו' ומ"ט אזיל לקולא דאי אמרת נימא שהן ראויין לבוא כולן עולה ואית בהו מעילה מ"מ דמי קדשים קלים יש בהן דאינן בני מעילה ואי קא מייתי עלייהו קרבן מעילה אישתכח דקא מייתי חולין לעזרה הילכך אזיל לקולא דלא נהנין ולא מועלין:

יפלו לנדבה. שהלכה היא בנזיר:

דמי חטאת ילכו לים המלח. דחטאת שמתו בעליה היא:

דמי עולה יביאו עולה.^א)צ"ל דדורון בעלמא הוא וכדתנן בקינין פ"ב דהאשה שמתה יביאו יורשין עולתה. האשה שמתה יביאו יורשין עולתה דדורון בעלמא הוא:

ונאכלין ליום אחד. כדין שלמי נזיר:

ואין טעונין לחם. משום דכתיב ביה ונתן על כפי הנזיר והא ליתי' דמייתי:

מפני שהן ראויין לבוא בהן תורין שלא הגיע זמנן. וכיון דראויין הן לבוא לאחר זמן מצי למיתני לא נהנין ולא מועלין:

ובני יונה שעבר זמנן. תחילת הציהוב שבזה ושבזה הפסולין לקרבן וכיון דפסולין לאו קדשי ה' נינהו ולית בהו מעילה:

אמר רבא. לא דמי מפריש מעות לנזירותו למפריש מעות לקינו. דגבי נזיר אמרה תורה במעות סתומים הבא שלמים. משום דמחוייב להביא בהן נמי שלמים הילכך אמרינן מפני שראויין להביא בכולן שלמים לית בהו מעילה אבל הכא במפריש מעות לקינו מי אמרה תורה הבא תורין שלא הגיע זמנן שאינן ראויין למזבח למאי כן קא מייתו להו הילכך לא תני הכי:

הדם בתחילה. אין מועלין בו והוא קודם זריקתו:

יצא לנחל קדרון מועלין בו. היינו בתר זריקה. כדתנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצא לנחל קדרון ונמכרין לזבל ומועלין בו והא מעילה מדרבנן היא ולא מדאורייתא דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו:

ירדו לשיתין אין מועלין בהן. דכבר נעשת מצותו מה לאחר כפרה אין בו מעילה מדאורייתא דנעשת מצותו:

אימא הכי לאידך גיסא מה לפני כפרה יש בו מעילה דאכתי לא נעשת מצותו. לטעמא דרבי יוחנן קאמר דדריש הוא:

וקאמר ליה (האי הוא) [מאי חזית] דדריש הכי [אמר לך] (ואמר) רבי יוחנן וכי יש לך כו' ש"מ דמיסתבר הכי כדאמינא:

ד"ה המפריש. ולא פי' אלו לחטאת כו'. וכן פי' הרע"ב. וכ"ע התוי"ט ל"ד דאפי' אמר אלו לחובתי מפורשין הן כו'. ואני אומר עליו ז"ל דל"ד דלפי מה שפירשו לקמן בהא דשהן ראויין להביא בכולן שלמים דר"ל דבכל מעה ומעה כו' וכפי שבאר דבריהם שם התוי"ט בעצמו. פשוט דאפי' אמר לחובתי ואף באמר אלו לחטאתי ולעולתי כו' נמי דינה הכי. ומה שהביא התוי"ט ממש"כ בנזיר. אינו כלום דשם קאי על דינא דלקמן במת דשם מחלק במתניתין בין סתומין למפורשין. אבל ברישא דלא מחלק משמע דאפי' במפורשין (דבסיפא) נמי. ועי' בתוס' דנזיר (כו) בסד"ה הא. אבל לפי' התוס' שהביא התוי"ט בד"ה מת בועי"ל הוה איפכא דברישא מיירי ביותר סתומין מבסיפא. ואין זה משמעות המשנה. אולם על מה שפי' הרע"ב ג"כ בסיפא גבי מת שלא פי' אלו לחטאתי כו'. שם יפול עליו שפיר דל"ד:

רש"י ד"ה מפני. דבכל מנה ומנה כו'. לשון הרע"ב דכל מעה ומעה:

במשנה ירדו לשיתין. כ' התוי"ט דהוא לשון ארמית כו'. והוא ג"כ לשון עברי והיו שתותיה מדוכאים (ישעיהו י״ט:י׳). כי השתות יהרסון (תהילים י״א:ג׳):

רש"י ד"ה ואימא. ונוקים דאידי ואידי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר לך ריו"ח. כצ"ל:

תד"ה לול. לצד הקרן של מערב. כצ"ל. או כמו שהגיה הצ"ק של מזבח:

מתני' ר"ש אומר הדם קל "בתחלתו" וחמור כצ"ל:

שם דם בתחלתו אין מועלין "בו" יצא כצ"ל:

רש"י ד"ה יצא לנחל וכו' מתערבין "באמה" ויוצאין כצ"ל:

בסה"ד לאחר "שיצאו" לנחל קדרון כצ"ל:

תד"ה לול קטן וכו' ובסוכה. נ"ב צ"ע דהיינו הך דהכא ונראה שצ"ל ופסחים דף ע"ז:

בא"ד וזה היה משוך וכו'. נ"ב לא הבנתי את זה דאי אהך דראב"צ דהכא קאי הא בהדיא קאמר במערבו של כבש. ונ"ל דכולה חדא מלתא הוא דקמפרשי וזה דקאמרי התוס' אדלעיל קאי וה"ק וזהו שהיה משוך לצד מזרח דוזה היינו אותו דזבחים דמייתי מעיקרא וסיומא דמילתא הוא ובהך דהכא לא קמיירי דממילא שמעת וכדמפרש ראב"צ להדיא שהיה במערבו של ולא צריך לפרושי ביה מידי וק"ל:

ואם עד שלא כיפרו הבעלים. באחרת נמצאו ורוצין להתכפר בדמי אותה שהיא בעלת מום הואיל ומסאבא וקיימא תמכר לאלתר ויביא בדמיה חטאת ואותה שעברה שנתה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת ועושה תמורה ומועלין בה הואיל וקדושה קדושת דמים: גמ' ומאי שנא הני רישא דלא קא מפליג בהו. ואמר דלעולם ימותו בין משכיפרו בין עד שלא כיפרו: רישא פסיקא ליה. דלעולם ימותו דמאי הפלגה איכא לפלוגי ברישא התם ליכא למימר כיפרו ולא כיפרו דולד חטאת ותמורת חטאת אינהו גופייהו לא הוו חטאת וחטאת שמתו בעליה נמי הא מתו להו בעלים אבל בסיפא איכא לפלוגי: הא תנא ליה גבי תמורה. כי האי גוונא: תנא התם משום תמורות. איידי דאיירי בתמורה איירי נמי במעילה: והכא תנא משום מעילה. ואיידי דאיירי במעילה איירי נמי בתמורה: מתני' המפריש מעות לנזירותו. ולא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים: לא נהנין ולא מועלין. בכל אותן מעות: מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים. כלומר דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים ושלמים קדשים קלין נינהו ואין בהן מעילה כדתנן בפ' קמא (לעיל דף ז:) קדשים קלין לפני זריקת דמים אין מועלין בהן ומאי טעמא אזיל לקולא דאי אמרת (נימא) כולן ראויין להביא עולה ואיכא מעילה בכולהו מכל מקום דמי שלמים איכא בינייהו דאינן בני מעילה ואי מייתי עלייהו קרבן מעילה אישתכח דקא מייתי חולין לעזרה הלכך לקולא דלא נהנין ולא מועלין: מעות סתומות. דלא פריש: יפלו לנדבה. דהלכה היא בנזיר: דמי חטאת ילכו לים המלח. דחטאת שמתו בעליה היא: דמי עולה יביאו עולה. דדורון בעלמא היא דלאו לכפרה אתיא וכדאמרינן בקינין (פ''ב משנה ה) האשה שמתה יביאו יורשיה עולתה: ונאכלין ליום א'. כדין שלמי נזיר: ואינן טעונין לחם. משום דכתיב ביה (במדבר ו) ונתן על כפי הנזיר ואין כאן נזיר: גמ' מתקיף לה ריש לקיש. הואיל וקתני במתניתין לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראויין כו' ליתני נמי המפריש מעות לקינין כו' דלא נהנין ולא מועלין כדקתני בני יונה שעבר זמנן שכבר הן צהובין ותורין קטנים שלא הגיע זמנן לא נהנין ולא מועלין דכיון דאינן ראויין לקרבן דפסולין נינהו לא קרינא בהו מקדשי ה' ולית בהו מעילה: אמר רבא. לא דמי מפריש מעות לנזירותו למפריש מעות לקינו דגבי נזירות אמרה תורה במעות סתומים הבא שלמים משום דאיחייב נמי להביא במקצתו שלמים הלכך אמרינן מפני שראויין להביא בכולן שלמים לית בהו מעילה אבל הכא במפריש מעות לקינו מי אמרה תורה הבא תורין שלא הגיע זמנן שאינן ראויין למזבח כלל למאי מייתי להו הילכך לא תני להו הכא: מתני' יצא לנחל קדרון מועלין בו. מדרבנן אבל במקדש אין מועלין בו אפילו מדרבנן לפי שאין גוזרין גזירות במקדש דהא לנחל קדרון לאחר זריקה הוא כדתנן (יומא דף נח:) אלו ואלו מתערבין לאמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן והאי מעילה מדרבנן היא ולא מדאורייתא אבל מדרבנן מועלין כגון לאחר שיצא לנחל קדרון: גמ' וקבעי עלה מ''ט דמ''ד אין מועלין בו מדאורייתא לישנא אחרינא ה''ג ע''כ לא פליגי וכו' מנא ה''מ דאין מועלין בדמים מדאורייתא: מה לאחר כפרה אין בו מעילה. דנעשית מצותו: ואימא הכי לאידך גיסא מה לפני כפרה יש בו מעילה. שהרי לא נעשית מצותו וכו' ואוקימנא דאידי ואידי יש בו מעילה לטעמיה דר' יוחנן קאמר דדריש הוא וקא''ל מאי חזית דדרשת הכי: אמר ליה ר' יוחנן וכי יש לך כו'. אלא ודאי הכי מיסתבר כדאמינא:

ועושה תמורה ומועלין בה. כיון דלא כיפרו בעליה משום דלא אזלא לאיבוד כדאמר תרעה כו': מאי שנא סיפא דמיפלגי. כלומר דמפליג עיברה שנתה ושנמצאת בעלת מום מהני תלת דרישא ולא תני כולהו בחד בבא ומשני רישא פסיקא ליה דבכל ענין תמות בין כיפרו בין לא כיפרו אבל סיפא לא פסיקא ליה דלא אמרינן בהני דסיפא תמות אלא א''כ כיפרו בעלים אבל בלא כיפרו אמרינן תרעה כדמפרש במתניתין הילכך צריך לאפלוגינהו בתרי בבי: הא תני גבי תמורה. בפרק ולד חטאת (תמורה דף כא:) איכא כי הכא ותרוייהו למה לי ומשני התם משום תמורה כלומר אגב דתני להו משום דאין עושין תמורה דשייך התם והוי תמורה עיקר תנא נמי דין דאין עושין תמורה: המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין. מפני שהן ראויין לבא כולם שלמים דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים וקדשים קלים לית בהו מעילה: מת הנזיר והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה. לעולת קיץ למזבח בנזיר (דף כה.) מפרש טעמא: דמי חטאת ילכו לים המלח. כמו חטאת שמתו בעליה: ואין טעונין לחם. דעל כפי הנזיר כתיב (במדבר' ו) ונזיר אין כאן: יצא לנחל קדרון מועלין. מדרבנן קאמר כדמפרש בגמרא: ירדו לשיתין אין מועלין. דאמרינן נעשית מצותה ובגמ' מפרש היכי דמי דנהנה מהם: מפני שהם ראויין להביא תורים שלא הגיע זמנן. כלומר שהם קטנים ואין ראויין למזבח עתה ולכשיגדלו יכשרו ותנא במתניתין דלא נהנין ולא מועלין ובני יונה שעבר זמנן כדי נסבה הכא דהא לעולם לא יהיו ראויין למזבח מאחר שעבר זמנן ואגב תורים שלא הגיע זמנן נקטיה: אמרה תורה הבא (תורים) [שלמים] במעות סתומים הבא תורין כו'. בתמיה שאין ראוי למזבח [ולמאי] מייתי להו וא''כ לית לן למימר דלא נהנין טעמא דמפני שהם ראויין כו': מאי טעמא דמאן דאמר אין מועלין לא גרסינן דא''כ משמע דמ''ד מועלין היינו מדאורייתא ולית ליה הני דרשות דבסמוך וזה אינו דהא בריש הוציאו לו (יומא דף נט:) קאמר ע''כ לא פליגי אלא מדרבנן אבל דאורייתא אין מועלין ועוד דר''ש קאמר הכא דמועלין ובמתני' קאמר דאין מועלין אלא בסוף דר''ל מדרבנן אלא [ה''ג עד כאן ל''פ ר''ש] אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין מנהני מילי: אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין. ואם תאמר אימא איפכא דאין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין בו מעילה י''ל דעגלה ערופה תוכיח דירידתה לנחל איתן אוסרתה וקודם לכן לא. תרי מיעוטי כתיבי. תימה דבחד מיעוטא הוה סגי דליכא למימר דאי לא כתיב מיעוטא אלא בחד הוה ילפינן מאידך דאם כן לישתוק מן המיעוט דהא שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין ונראה למורי הרב [רבינו] פרץ דלא מצי למישתק מהערופה דאיצטריך לומר זו בעריפה ואין אחר בעריפה לאפוקי פרה אדומה כדאמר בפ''ק דחולין (דף כד.) וא''כ צריך לכתוב ושמו כדי שלא נלמוד משם דהערופה איצטריך כדפי': לול קטן היה בין הכבש למזבח. פירוש כמין ארובה ואין זה אותו לול דאמרינן בזבחים (דף סב:) ובסוכה (דף מט.) שאותו הוא בין כבש למזבח ממש כדי לקיים מצות זריקה בבשר וזה היה משוך לצד הקרן של מזרח וכבר כלה רחב הכבש שהוא ט''ז אמה והמזבח שנים ושלשים והכבש ממוצע למזבח: