מעילה י ע"ב

א גמרא שנינו במשנה שחייבים על אכילת הנותר או בטומאת הגוף מן הקדשים בין בדבר שיש לו מתירים (משיקרבו מתיריו), ובין בדבר שאין לו מתירים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין אלה הדברים, מה מקורם בתורה]? ומשיבים: לימוד מיוחד יש לדבר, וכפי דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא]: יכול יהא הדין שאין חייבין משום אכילת קדשים בטומאה אלא בדבר שיש לו מתירין, כשם שהוא בדין פיגול,

ומצד הסברה נראה כן, שהרי דין (קל וחומר) הוא: ומה דין אכילת פיגול שהוא חמור מאיסור אכילת הקדשים בטומאה, שהרי החיוב על אכילת פיגול קיים אף בידיעה אחת (שנודע לאוכל שהינו פיגול, בין לפני אכילתו ובין לאחר אכילתו). ועוד, שקרבנו קבוע, שהאוכל פיגול בשגגה מביא לחטאתו כבשה או שעירה (והוא חמור מקרבן עולה ויורד שמשתנה בהתאם למצבו הכספי של האוכל). ולא הותר מכללו, שאיסור אכילת פיגול הריהו איסור מוחלט, ואילו טומאה שהותרה בציבור — אין חייבין בה אלא על דבר שיש לו מתירין.

אם כן איסור האכילה בטומאה, שהוא קל מאיסור אכילת הפיגול, שכן חייבים על האכילה בטומאה רק כשהיא בשתי ידיעות (שידע האוכל בתחילה שהוא טמא, ונשכחה ממנו ידיעה זו ואכל בטומאתו, ולאחר מכן נודע לו שוב שהוא טמא), ועוד, קרבנו של האוכל קדשים בטומאה אינו קבוע, אלא הריהו עולה ויורד, והותרה מכללה, כאשר רוב הציבור טמא — אינו דין שלא יהא חייב אלא על דבר שיש לו מתירין?!

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) בדינו של הטמא האוכל בקדשים: "אמר אלהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא" (ויקרא כב, ג) — בכל הקדשים (בין אלה שיש להם מתירים, ובין אלה שאין להם מתירים) הכתוב מדבר. ומעתה יש לדון: יכול יהו חייבין עליהן מיד משעה שהקדישם בפיו, לפני שהתקדשו בכלי שרת? — תלמוד לומר: "אשר יקרב", ומשמעה של קריבה זו הריהי נגיעה.

ועל כך אמר ר' אלעזר: וכי יש נוגע שהוא חייב כרת על נגיעתו?! אלא הא [הרי] כיצד, איך נפרש כתוב זה "אשר יקרב"? — עד שיוכשר להיות מוקרב. והרי זה בא ללמדנו שאין חייב על אכילת הקדשים בטומאה אלא בכשרים להקרבה. ומכאן, שכל דבר שיש לו מתירין — אינו חייב עד שיקרבו מתירין, וכל דבר שאין לו מתירין — אינו חייב עד שיקדש בכלי.

א משנה משנה זו (שנשנתה במסכת תמורה), נשנית כאן בשל דיני מעילה שבה. המשנה עוסקת בדין "חמש חטאות המתות".

שלוש מהן, הולד הנולד לקרבן חטאת, וכן הבהמה שהיא תמורת חטאת, וכן קרבן החטאת שמתו בעליה קודם שקרב בין אם כבר נתכפרו בעליהן באחרת, בין לא נתכפרו — ימותו. ואילו השתים האחרות, החטאת שאבדה ונמצאה לאחר

שעיברה (עברה) שנתה (כי אין החטאת באה אלא בתוך שנה מאז נולדה), וכן החטאת שאבדה ונמצאת לאחר מכן כשהיא בעלת מום, אם משכיפרו (התכפרו) הבעלים כבר בהקרבת חטאת אחרת — תמות, וכן דינה שאינה עושה תמורה, כלומר, אם המירו עליה בהמת חולין — אין זו תמורה. שמאחר שהיא פסולה ונתכפרו הבעלים באחרת, שאינה נחשבת לא כקדושת הגוף למזבח ולא כקדושת דמים להתפיס אחרת בה, לכך אין בה דין תמורה. ולא נהנין ממנה לכתחילה, אבל אם נהנים ממנה — לא מועלין בה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

גמרא:

ודנה הגמרא: מנא הני מילי, מנין דרשינן את מה ששנינו במשנה?

ומביאה הגמרא ברייתא, הדורשת שחייבים על אכילת נותר או על אכילה בטומאת הגוף גם בקדשים שאין להם מתירין, וכמו כן דורשת הברייתא ששעת החיוב עליהם היא משעת הכנסת הקדשים לכלי שרת.

דתנו רבנן: יכול אין חייבין משום טומאה אלא בדבר שיש לו מתירין, כשם שאין חייבים על אכילת פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין.

והיה מקום לומר כן, שהרי דין הוא, יש ללמוד זאת בקל וחומר מדין איסור פיגול, החמור יותר מדין טומאה, ובכל זאת אינו נוהג בדבר שאין לו מתירין. וחומרתו של פיגול יותר טומאה היא בשלשה דברים, ואלו הן:

א. החיוב על אכילת קודש בטומאה, הוא רק כאשר היו "שתי ידיעות", שנטמא וידע שנטמא, ונעלמה ממנו טומאתו, ואכל את הקודש, ואחרי שאכל נודע לו שוב מטומאתו. אבל אם לא נודע לו שנטמא עד לאחר אכילתו קודש, פטור. ואילו על פיגול חייב אפילו אם לא נודע לו לפני אכילתו שהוא פיגול, אלא נודע לו אחרי אכילתו שאכל פיגול בשוגג.

ב. האוכל קודש בטומאה בשגגה, מביא על חטאו קרבן "עולה ויורד", שהעשיר מביא בהמה, והדל מביא שני תורים, והדל שבדלים מביא עשירית האיפה. דהיינו, שהתורה הקילה עליו בדלותו. ואילו האוכל פיגול בשוגג מביא חטאתו כבשה או שעירה, אף כשהוא דל.

ג. טומאת הגוף הותרה מכללה, שאם היה רוב הציבור טמא, הותרו הטמאים לאכול קרבן פסח. ואילו פיגול לא הותר מכללו בכל ענין.

וכך היינו למדים בקל וחומר: ומה פיגול, החמור, שהוא בידיעה אחת, וקרבנו קבוע, ולא הותר מכללו, בכל זאת הקילה בו התורה, ואין חייבין משום פיגול אלא על דבר שיש לו מתירין.

טומאה, הקלה, שהיא מחייבת קרבן רק בשתי ידיעות, וקרבנו עולה ויורד, והותרה מכללה, וכי אינו דין שלא יהא חייב אלא על דבר שיש לו מתירין?!

תלמוד לומר [ויקרא כב] "אמור אליהם לדורותיכם, כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו, ונכרתה הנפש ההוא מלפני". אמר הכתוב תחילה "וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי", ומכאן למדו כי בכל הקדשים הכתוב מדבר, אף אותם שאין להם מתירין.

יכול יהו חייבין עליהן אם אכלם בטומאה מיד כשהוקדשו בקדושת הפה?

תלמוד לומר "אשר יקרב". ולכאורה משמע מלשון "יקרב", שאף טמא הנוגע בקדשים ^[327] חייב כרת.

אמר רבי אלעזר: וכי יש נוגע שהוא חייב!? הלא אינו חייב אלא אם אכל, כמו שנאמר [שם בפסוק הבא] "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב, בקדשים לא יאכל"?

אם כן, למה נאמר "אשר יקרב"? לומר לך, שאינו חייב עד שיוכשר ליקרב. ^[328]

וכך אמרה התורה, "אשר יקרב", רק כאשר הוכשרו הקדשים להיקרב [וכאילו היה כתוב "איש מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקרב"] חייבים על אכילתם בטומאת הגוף, וכמו שמפורש בפסוק הבא אחריו, "וטומאתו עליו", חייב כרת.

הא כיצד? ^[329] כל דבר שיש לו מתירין, אינו חייב עד שיקרבו מתירין. וכל דבר שאין לו מתירין, אינו חייב עד שיקדש בכלי ^[330].

ושם בגמרא במסכת זבחים למדים נותר ^[331] מטמא.

הדרן עלך פרק חטאת העוף

הערות

^[327] אשר יקרב משמע נגיעה. כמו שנאמר [ויקרא יא] "כי יגע" ומתרגמינן "ארי יקרב". המיוחס לרש"י. ועיין רש"י על התורה בשם הגמרא במסכת זבחים, שנדרש מדרשה אחרת.

^[328] גירסת השיטה מקובצת.

^[329] משמע מדברי התוס' שפירשו [או גרסו] פירוש אחר.

^[330] בגמרא מנחות הגירסא: יש לו מתירין, משיקרבו מתירין, אין לו מתירין, משיקדש בכלי.

^[331] סיכום: דבר שאין לו מתירין שונה מיש לו מתירין בשני דינים. האחד, דבר שאין לו מתירין, הוכשר לחיוב נותר וטמא משעת הכנסתו לכלי, ואילו דבר שיש לו מתירין משעה שקרבו מתיריו. והשני, דבר שאין לו מתירין, אין בו פיגול כלל. ודבר שיש לו מתירין יש בו חיוב כרת על אכילת פיגול משעה שקרבו מתיריו. השפת אמת, מצא הבדל במושגי שני הדינים [אף על פי ששניהם נקראים "דבר שאין לו מתירין"]. וטוען שיתכן לומר, שהגדרת דין הראשון היא "דבר שאין לו מתירין להקרבה", שהרי נלמד מ"אשר יקרב", ואילו הגדרת דין השני היא "שאין לו מתירין למזבח", שהרי נלמד משלמים, "כהרצאת כשר כן הרצאת פסול", ושם הרצאת הדם היא על המזבח. והנפקא מינה הוא, בדבר שאין לו מתירין בהקטרה על גבי המזבח, ויש לו מתירין להקרבה! והוא, הלבונה הבאה עם המנחה, שדינה להיקמץ מעל המנחה, ואסור לקמצה לפני קמיצת קומץ המנחה, ומותר להעלותה על המזבח לפני הקטרת הקומץ [מנחות יג ב]. ואם כן, יוצא דבר חדש, שלגבי חיוב נותר וטמא התלוי באין לו מתירין להקרבה, וכיון שללבונה יש לו מתירין להקרבה, לא יתחייב על נותר וטמא בנתינה בכלי שרת עד שיקמץ קומץ המנחה. ואילו לגבי פטור פיגול, התלוי באין לו מתירין להקטרה, וכיון שאכן אין לו מתירין להקטרה, פטור לגמרי מדין פיגול. ואם כן, צריך לומר שהמשנה מדברת דוקא בלבונה הבאה בפני עצמה.

פרק שלישי - ולד חטאת

בפרק זה דנה המשנה בקדשי קדושת הגוף שאין בהם מעילה. יש מהם שאין בהם איסור כלל, ויש מהן שיש עליהם איסור הנאה מדרבנן, "לא נהנין ולא מועלין". ויש מהם שיש בהם איסור הנאה מן התורה, ואין בהם מעילה.

ובהמשך הפרק דנה המשנה בקדשי בדק הבית.

משנתנו דנה ב"חמש חטאות המתות". והן: חטאות שאינם ראוים להקרבה, ואין דינם כשאר פסולי המוקדשים שדינם לרעות עד שיפול בהם מום, ונפדים ודמיהם יפלו לנדבה. אלא, מונעים מהם מים ומזון עד שימותו. ודבר זה, הלכה למשה מסיני הוא.

והיות ולא הן ולא דמיהן קרבים, הלכה לה קדושתם, ואין מועלים בהם ^[332]. ומכל מקום, מדרבנן אסור להנות מהם ^[333].

כמו כן, אינם עושים "תמורה". והיינו: אם התפיס בהמה אחרת על אחת מחטאות המתות ואמר "זו תמורת זו", לא קדשה השניה. מאותו הטעם, כיון שהולכת למיתה ^[334].

משנה זו כבר נשנתה במסכת תמורה [כא ב כב א], והגמרא תבאר למה חזרה ונשנתה. והיא מבוארת כאן על פי פירוש וגירסת רש"י שם.

ולד חטאת, כשבה או שעירה שילדה ולד ^[335], ותמורת חטאת, התפיס בהמת חולין על חטאת ^[336], וחטאת שמתו בעליה, ^[337] ימותו.

ובשלשה אלו, אין חילוק בין לפני כפרה לבין אחר כפרה. ודינם יבואר בהמשך: ושעיברה שנתה, כשבה או שעירת חטאת אינה כשרה להקרבה אלא תוך שנה להוולדה, והקדישו אותה תוך שנתה, ולא נקרבה תוך שנתה, ושאבדה ונמצאת בעל מום, ^[338] בשתי חטאות אלו, הדין הוא כך:

אם כיפרו הבעלים ^[339] לאחר שנמצאה הראשונה, תמות. הואיל ודחוה בידים. וכן ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה, כולן ימותו.

וכל אחת מחמש החטאות אינה עושה תמורה, ולא נהנין מדרבנן, ולא מועלין, מדאורייתא אין בהם דין מעילה, כמבואר.

הערות

^[332] רש"י במסכת תמורה. ודברים דומים כתבו התוס'. משמע מלשונם, שההלכה נאמרה לגבי הליכה למיתה, אלא, שכתוצאה מהליכתם למיתה וחוסר תועלתם נאמר הדין שאין מועלין בהם. ואילו הגרי"ז כתב [כתבים זבחים]: הא דבחטאות המתות אין בהם מעילה, אין הבאור דהוי רק פסול הקרבה וממילא הוא דימותו, כקדשים שמתו, אלא, הוא חלות דין מתות בקרבן, והחלות דין מתות מועיל להפקיע מהם דין "קדשי ה"'.

^[333] כתב המיוחס לרש"י שאת הקרן צריך לשלם. ועיין הערה 51 ובהערה 54, באריכות.

^[334] כתב המיוחס לרש"י, כיון דאין לה לא קדושת הגוף ואף לא קדושת דמים. מה שאין כן בעלת מום, יש עליה לפחות קדושת דמים.

^[335] כתב המיוחס לרש"י: מפני שלא הפרישה תחילה לשם חטאת. ובשיטה מקובצת כתב: מפני שהוא שבח הקדש, ואין אדם מתכפר בשבח הקדש. [להבנת הדברים עיין תמורה כה א-ב ובתוס' מנחות פ א ד"ה מאי].

^[336] כתב המיוחס לרש"י: מפני שבאה בעבירה, שהרי אסור להמיר. וכן כתב בשיטה מקובצת. ומקשה, הלא שאר תמורות נמי באות בעבירה, ואינן מתות? ומתרץ, דאין לך דבר שהוא מכפר אלא חטאת. ובהערה שם מביא דברי הגמרא [תמורה כ ב] "דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה". וכתבו שם רש"י ותוס', שדוקא אשם הבא לכפרה [והוא הדין חטאת], נדחה תמורתו ואינו קרב, ואילו עולה ושלמים קרבין, הואיל ואינם באים לכפרה אלא הם דורון בעלמא. שיטה מקובצת. וכן כתב הרלב"ג על התורה פרשת בחוקותי. ובמסכת תמורה יבואר בעזה"י.

^[337] מפני שאין כפרה למתים שכבר נתכפר במיתתו. המיוחס לרש"י. וכן כתב המפרש במסכת נזיר [כא ב]. ועיין בספר חסידים [סימן ק"ע].

^[338] בגמרא תמורה שם, אמר רבא, שמה שאמרה המשנה "ושאבדה", מוסב גם על שעברה שנתה וגם על שנמצאה בעלת מום. ונחלקו שם [ועיין כאן בתוס'] רש"י ותוס' בפירוש המשנה. ונביא תמצית דבריהם. גירסת רש"י במשנה [וכן גרס שם המלאכת שלמה לשיטת רש"י], היא: אם כיפרו הבעלים, תמות:. אם עד שלא כיפרו הבעלים, תרעה:. ופירוש המשנה הוא: אם כיפרו הבעלים באחרת לאחר שנמצאה הראשונה, תמות, ואילו אם עדיין לא כיפרו באחרת, ונמצאה הראשונה, ואינו יכול להקריבה, מפני שעברה שנתה או מפני שהיא בעלת מום, תימכר. אלא, שבעברה שנתה צריך להמתין עד שיפול בו מום, ובנמצאת בעל מום, תימכר מיד. ביאור [על פי שיטה מקובצת שם כא ב אות כד]: כאשר כיפר בעליה באחרת, דחה לזו בידים, הילכך תמות. אבל אם לא דחה, תרעה. נמצא, שבין ברישא ובין בסיפא, מדובר, שנמצאה קודם כפרה. ועתה יש להקשות, הלא במשנה שם [כב ב] סוברים חכמים, שאין חטאת מתה אלא אם נמצאה לאחר כפרה, ואם נמצאה קודם כפרה, תרעה. וכי לא נשנתה המשנה אליבא דחכמים? ומתרץ רש"י: חכמים מודים לדין המשנה. מפני שעד כאן לא אמרו חכמים, שאם נמצאה קודם כפרה, תרעה, אלא, כשנמצאה תמימה ובתוך שנתה. מה שאין כן, משנתנו מדברת שנמצאה בעבור שנתה או בעלת מום, ויש עליה שתי גריעותות, אבדה ועברה שנתה, או אבדה ונמצאת בעלת מום, ובאופן זה מודים חכמים שתמות. וכל שכן אם נמצאה אחרי שנתכפרו הבעלים. זו היא שיטת רש"י, הסובר, שריבוי הגריעותות מביא לדין מיתה. אבל התוס' חולקים, ומוכיחים [ויבואר לקמן] שאדרבה! ריבוי הגריעותות מביא לדין רעייה ולא לידי מיתה. ולדברי התוס' מתפרשת המשנה כפשוטה, על פי הגירסה שלפנינו: "משכיפרו הבעלים" כלומר, אם נמצאה אחר שכיפרו הבעלים, "תמות", ובסיפא: "אם עד שלא כיפרו הבעלים", כלומר, אם נמצאה קודם שכיפרו הבעלים", "תרעה". וגירסא זו היא לגמרי דעת חכמים, הסוברים שאין חטאת מתה אלא כשנמצאה אחר שכיפרו הבעלים, אלא, שברישא באה המשנה להשמיענו חידוש, שאפילו אם נמצאה עם גריעותא, שעברה שנתה או שהיא בעלת מום, שלדעת תוס' היא סיבה לרעייה, מכל מקום, לא תרעה אלא תמות, הואיל ונמצאה אחר שכיפרו הבעלים. וכתב השיטה מקובצת: ולא דמי לאבודת לילה, מפני שאבודת לילה אינה ראויה לשום הקרבה, הלכך תרעה, אבל בעלת מום קדשה [גירסת הגרי"ז], לכל הפחות, קדושת דמים, ויבואר לקמן. ולשיטה זו, אם נמצאה לפני שכיפרו הבעלים, בכל אופן תרעה, אף שהיא בתוך שנתה ונמצאת תמימה. סיכום דיני המשנה לדעת חכמים: א. נמצאה הראשונה אחר שכיפרו הבעלים: תמות. בין לרש"י ובין לתוס'. בין נמצאה תמימה תוך שנתה, ובין בעלת מום או עברה שנתה. ב. נמצאה הראשונה לפני שכיפרו הבעלים, וכבר כיפרו באחרת: אם נמצאת תמימה ותוך שנתה: תרעה. [לדעת רבי אבא: תמות]. נמצאת בעלת מום או אחרי שנתה: לרש"י: תמות. לתוס': תרעה. ג. נמצאה הראשונה לפני שכיפרו הבעלים, ועדיין לא כיפרו: תרעה. בין לרש"י ובין לתוס', בין נמצאה תמימה ובין בעלת מום, תוך שנתה או עברה שנתה. התוס' [כאן ובתמורה] מוכיחים שריבוי הגריעותות מביאות לידי רעייה, מדברי רבא [שם], הסובר שאפילו רבי, הסובר שבנמצאה קודם כפרה, תמות, מודה באבודת לילה, דהיינו, שנאבדה בלילה, שאינו זמן כפרה, והפריש אחרת תחתיה ונמצאה ביום המחרת, וסובר, שאינה מתה אלא רועה. מוכח, שמפני שהיה לה ריעותא נוספת, והיא לילה, לפיכך רועה. ועוד מקשים על רש"י, מדברי רבי אבא [מובא בהערה 306], הסובר שהכל מודים "אפילו חכמים" שאם נתכפר בשניה, הראשונה תמות. אם כן, איך כתב רש"י שלכן תמות השניה מפני ריבוי הגריעותות, הרי אם נתכפר [שלדעת רש"י זו היא הרישא של המשנה], הרי נתכפר בשניה, ואף בלי הגריעותות, סוברים חכמים שתמות. ולמה הוצרך רש"י לומר שאך ורק מפני הגריעותות תמות? ולפי תוס', מבואר היטב: מעולם לא דיברה המשנה ולא אמרה דין תרעה בכיפרו בעלים באחרת. סברת מחלוקת רש"י ותוס', אם ריבוי הגריעותות הן סיבה למיתה או לרעייה, בפשטות היא: לדעת רש"י, מאחר שיש עליה הרבה גריעותות נדחית ונתרחקה מקדושתה, הילכך: תמות, ואילו התוס' סוברים, שמאחר ויש עליה הרבה גריעותות נחלשה קדושתה והדחייה שנדחית איננה כל כך דחייה בידים, שייאמר עליה שתמות, אלא דחייה של ממילא, הילכך: תרעה. הגרי"ז [תמורה שם] מבאר שיטת רש"י, שסובר, שבעצם, הלכה למשה מסיני בחטאת האבודה לא אמרה דוקא אבודה בשעת כפרה, ואף בנמצאה בשעת כפרה יש עליה דין אבודה, אלא, היות ונמצאה תמימה, והיא ראויה עתה להקרבה, פקע ממנה דין מיתה. וחילוק זה מבואר ברבינו גרשום [שם] שכתב "אבודה ונמצאת בשעת הפרשת שניה קודם הקרבה, הואיל ואיזו שירצה יכול להקריב, הילכך: אין מתה שניה אלא רועה". ועתה, סובר רש"י, דזה שייך לומר רק בנמצאה תמימה תוך שנתה, וראויה להקריב. מה שאין כן בנמצאה בעלת מום או אחרי שנתה ואינו יכול להקריבה, לא פקע ממנה דין מיתה. ועיין שם שהשאיר סברה זו בצ"ע קצת, שהרי מכל מקום, יכול לפדותה, ויקריב דמיה, דהרי החילוק בין לפני כפרה לאחריה נאמר גם בהפריש מעות [עיין הערה 306]. וכנראה, שכוונת הגרי"ז לתרץ קושית תוס' על רש"י מאבודת לילה. וביאורו הוא: אבודת לילה, אינה אבודה כלל, ולא נאמרה עליה ההלכה שתמות. בניגוד לשאר אבודה שנאמרה ההלכה שתמות, אלא שאם נמצאת תמימה פקע ממנה דין מיתה, כנ"ל.

^[339] גירסת רש"י ראה בהערה הקודמת.

א משנה משנה זו (שנשנתה במסכת תמורה), נשנית כאן בשל דיני מעילה שבה. המשנה עוסקת בדין "חמש חטאות המתות".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The mishna teaches that one is liable for the prohibition of notar and the prohibition of eating an item while ritually impure, both with regard to items that have permitting factors and items that do not have permitting factors. The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers that this is as the Sages taught in a baraita: One might have thought that one is liable due to partaking of sacrificial food in a state of ritual impurity only with regard to an item that has permitting factors.

The baraita continues: And this is a logical inference: If with regard to piggul, which renders one who eats it unwittingly liable through one awareness, i.e., for one to be liable to bring a sin offering it is enough for him to become aware after the fact that he had sinned unwittingly, and its offering for one who eats it unwittingly is fixed, and there are no circumstances in which its general prohibition was permitted, i.e., it is never permitted to eat piggul, and yet one is liable due to the prohibition of partaking of piggul only for an item that has permitting factors, the same should certainly apply to ritual impurity.

The Gemara elaborates: Then with regard to ritual impurity, where one is liable only in a case of two awarenesses, i.e., one is liable only if he was aware of his impurity before eating the meat, and then forgot and ate, and afterward again became aware of his impurity; and its offering to atone for this transgression is a sliding-scale offering, which varies according to the offender’s financial status; and there are circumstances in which its general prohibition was permitted to the community, as communal offerings are sacrificed in the Temple in a state of impurity, under certain circumstances; is it not right that one should be liable for violating the prohibition of partaking of the meat while ritually impure only for an item that has permitting factors?

Therefore, the verse states: “Say to them: Anyone of all your seed throughout your generations, that approaches the sacred items, which the children of Israel consecrate to the Lord, while his impurity is on him, that soul shall be cut off from before Me: I am the Lord” (Leviticus 22:3). The verse, which deals with eating while ritually impure, is speaking of all the sacred items, whether or not they have a permitting factor. One might have thought that they should be liable for eating them immediately, as soon as they have been verbally consecrated, even before they have been placed into a service vessel. The verse states: “That approaches the sacred items.” This clause is puzzling, as it apparently leads to the unlikely conclusion that liability applies after one has touched the item.

The baraita explains that Rabbi Elazar said: But is there a case of one who touches an item who is liable? Rather, how is this possible? The answer is that the phrase “approaches [yikrav] the sacred items” can also be understood as: The sacred items that are fit to be sacrificed [yikarev], and therefore with regard to any item that has permitting factors, one is not liable until the permitting factors have been sacrificed. And in the case of any item that does not have permitting factors, one is not liable until it is sanctified in a service vessel.

MISHNA: This mishna, which also appears in tractate Temura, deals with the five sin offerings left to die. It is cited here because of its relevance to the halakhot of misuse. The mishna first mentions three of those offerings: The offspring of a sin offering, and an animal that is the substitute for a sin offering, whether or not the owners achieved atonement by means of another offering, and a sin offering whose owners have died before the offering was sacrificed, shall die.

And the other two sin offerings left to die are the sin offering whose year since birth passed and is therefore unfit for sacrifice, and a sin offering that was lost and when it was found it was blemished, with regard to which the halakhot are as follows: If the sin offering was found after the owner achieved atonement through the sacrifice of another animal as a sin offering, then the blemished animal shall die, and it does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute, as it is has neither inherent sanctity, which would make it fit for sacrifice on the altar, nor sanctity that inheres in its value. And one may not derive benefit from the found animal ab initio, but if he derived benefit from the animal he is not liable for its misuse.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דת"ר יכול כו'. פיגול שהוא חמור שהוא בידיעה אחת חייב כשנודע לו דאינו צריך ב' ידיעות כטומאת מקדש וקדשיו דהכי אית לן בטומאה ונעלם מכלל שידע והוא ידע הרי כאן ב' ידיעות:

וקרבנו קבוע. חטאת בהמה:

ולא הותר מכללו. בצבור אבל טומאה הותר מכללה בצבור כגון פסח הבא בטומאה:

לרבות כל הקדשים לטומאה בין שיש להן מתירין בין שאין להן מתירין יכול אם הוא דבר שיש לו מתירין שיהו חייבין עליהן מיד משום טומאה קודם שיקרבו:

ת"ל אשר יקרב. דמשמע דבנגיעה לחודה הוי חייב דכי יגע מתרגימנא ארי יקרב:

וכי יש נוגע שהוא חייב. כרת א"כ למה נאמר אשר יקרב (לומר שאין חייבין עליו) הכי קאמר האי דכתב אשר יקרב לאו נגיעה משמע אלא הכי משמע אינו חייב עליו משום טמא אלא עד שיכשר ליקרב:

הא כיצד כל דבר כו'. ונותר יליף חילול חילול מטמא:

הדרן עלך חטאת העוף

ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת (שכיפרו) [שמתו] בעליה ימותו. דהני נינהו מהנך חמש חטאות דגמירי דמתות והנך תלת לעולם מתות בין קודם כפרה ובין לאחר שנתכפרו:

ושעברה שנתה. כגון שלא הספיק להקריבה עד שעיברה שנתה:

ושאבדה. עד שהיא תמימה ושוב נמצאת והרי היא בעלת מום אם כפרו בעלים באחרת שלא רצו להתכפר בדמי אלו שעיברה שנתה או שאבדה ונמצאת בעלת מום בין זו ובין זו תמות:

ואין עושה תמורה. דכיון דכיפרו באחרת ולא אחשבוה להני לא חזו לא לקדושת הגוף ולא לקדושת דמים הילכך לא אלימי למתפס תמורה וימותו אע"ג דבעלמא בעלת מום עושה דכתיב או רע בטוב הכא לא תפיס:

ולא נהנין. בהן לכתחלה הואיל וקדושין הוו ואם נהנו אין מועלין בהן מדאורייתא אלא מדרבנן דמייתי קרן לחוד:

רש"י ד"ה ולא נהנין. אין מועלין כו' אלא מדרבנן כו'. עי' לעיל (ג) ובפירושו ובבה"ז וצ"ק שם:

תד"ה ולד. דא"כ ל"ל עיברה שנתה והא כ"ע כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולד חטאת וכו' דהני "הוו" מהנך כצ"ל:

תד"ה (בע"א) הכל וכו' כל קדשי קדשים מועלין באימורין עד "שיצאו" לבית כצ"ל:

ד"ה ולד חטאת וכו' עומדת בבית הקברות ורועה "והכא קתני" ושעיברה וכו' והשתא "לא" קשיא כיון דאם משכפרו בעליה קאי אתרוייהו אעברה שנתה ואאבדה ונמצאת ב"מ א"כ למה לי וכו' "והא" כו"ע "אבודה" בשעת כפרה תמות וי"ל דהכא וכו' כצ"ל:

גמ' מה''מ. דנותר וטמא חייבין עליהן בין בדבר שיש לו מתירין בין בדבר שאין לו מתירין: דתנו רבנן כו'. ומה פגול שהוא חמור כ''כ שהוא חייב קרבן בידיעה אחת כשנודע לו שאכל פיגול שאינו צריך שתי ידיעות כטומאת מקדש וקדשיו דבטומאת מקדש וקדשיו בעינן שתי ידיעות ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים דכתיב (ויקרא ה) ונעלם מכלל שידע והדר כתיב והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות: וקרבנו קבוע. דהאוכל פיגול בשוגג מביא חטאת בהמה: ולא הותר מכללו. בצבור אין חייבין כו': והותרה מכללה. כגון פסח הבא בטומאה אינו דין כו': לרבות כל הקדשים לטומאה. בין שיש להן מתירין בין שאין להן מתירין: יכול. אם הוא דבר שיש לו מתירין יהו חייבין עליו משום טומאה מיד קודם שיקרבו מתירין ואותן שאין להן מתירין יהו חייבין עליהן משום טומאה לאלתר קודם שינתנו בכלי: ת''ל אשר יקרב. והאי יקרב משמע נגיעה דבנגיעה לחודה מחייב דכי יגע (ויקרא יא) מתרגמינן ארי יקרב ואמר ר''א וכי יש נוגע שהוא חייב כרת א''כ למה נאמר אשר יקרב דמשמע נגיעה בעלמא לא משמע נגיעה אלא הכי משמע דאינו חייב עליו משום טומאה עד שיכשר ליקרב דהיינו עד שיקרבו מתירין: הא כיצד כל דבר שיש לו מתירין וכו'. ונותר אתי חילול חילול מטמא כדאמרינן במס' זבחים (דף מה.): מתני' ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו. דהני הוו מהנך ה' חטאות המתות והנך ג' מתות לעולם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה ולד חטאת להכי מתה שהרי אינה ראויה לכפרה שלא הפרישה מתחלה לכך ותמורת חטאת נמי להכי מתה שהרי באה בעבירה דלא ימיר כתיב וחטאת שמתו בעליה נמי להכי מתה דאין כפרה למתים דמיתתן כיפרה עליהם: שעיברה שנתה ושאבדה. עד שהיא תמימה ושוב נמצאת והרי היא בעלת מום אם כיפרו הבעלים באחרת שלא רצו להתכפר בדמי זו שעברה שנתה או שאבדה ונמצאת בעלת מום תמות ואפילו נמצאת קודם כפרה ונתכפרו בעליה באחרת תמות הואיל ונמצאת בעלת מום אבל אם נמצאת תמימה קודם כפרה אע''פ שנתכפרו באחרת אינה מתה אלא תרעה והכי אמרינן במסכת תמורה בפרק ולד חטאת (דף כב.): ואינה עושה תמורה. דכיון דנתכפרו באחרת דלא אחשבה להאי לא לקדושת דמים ולא לקדושת מזבח הילכך לא אלימא למיתפס אחרים בתמורה ואע''ג דבעלמא בעל מום עושה תמורה דכתיב או רע בטוב הכא לא תפיס: ולא נהנין. מהם לכתחלה הואיל וקדושין הוו ואם נהנין אין מועלין בהן מדאורייתא אלא מדרבנן ואינו משלם אלא קרן בלבד:

דהתם בחטאות ואשמות היינו אימורי [קדשי] קדשים ולא מיקרו נעשית מצותן בהעלאה אבל באימורי קדשים קלים מיקרי נעשית מצותו משום ההעלאה ואם תאמר ומאי שנא ואומר מורי הרב רבינו פרץ שיחי' דשנא ושנא איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא איבעית אימא קרא דכתיב והוציא הדשן גבי עולה ואי לאו האי קרא מן הדין היה לנו לומר דמשעת העלאה הן בקדשי קדשים הן בקדשים קלים הוי נעשית מצותו אך גלי קרא גבי עולה דלא הוי נעשית מצותו בהעלאה כיון דאכתי צריך להוציאה לבית הדשן הילכך קדשי קדשים נילף מינה שכשם שהיא קדשי קדשים ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן כל קדשי קדשים מועלין באימורין עד שיצא לבית הדשן אבל קדשים קלים לא נילף מינה ואיבעית אימא סברא דגבי קדשי קדשים שיש בהם מעילה מתחלה לא נפק מעילה מהם או מאימורים שלהם לכל הפחות עד שיגמור הכל שיצאו לבית הדשן אבל בקדשים קלים שאין בהן מעילה עד לאחר זריקה מיד שיעלו האימורים דין הוא דלא נמעול בהו כי סברא הוא לומר בכל מקום דמיד לאחר העלאה הוי נעשית מצותה אלא דגבי קדשי קדשים לפי שיש מעילה בהם מתחלה לא נפקי אלא לזמן מאוחר שנוכל למצוא דהיינו הוצאה לבית הדשן אך קצת קשיא על זו הסברא דהא קטורת שהיא קדשי קדשים ויש בה מעילה מתחלה אמרינן פסחים (דף כו.) דמשעת תמרתו אין בהן מעילה ולא אמרינן עד שיצא לבית הדשן אמנם לטעמא דפרישית מקרא ניחא דכיון דלאו מין זבח הוא לא שייך למילף מעולה: ומה פיגול שהוא בידיעה אחת. פירוש דלא בעיא ידיעה בתחלה וידיעה בסוף כמו בטומאת מקדש וקדשיו שבועות (דף ב.): וקרבנו קבוע. שאינו בעולה ויורד ועני ועשיר אחד מה שאין כן בקרבן של טומאת מקדש וקדשיו: הא כיצד. כלומר אם [כן] קשו קראי אהדדי דאשר יקדישו משמע משעת הקדש ואשר יקרב משמע הקרבה ממש: כל דבר שיש לו מתירין משיקרב מתירין. בזבחים (דף מה:) פירשתי עוד: מתני' ולד חטאת ותמורת חטאת וכן חטאת שמתו בעליה ימותו ושעיברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכיפרו בעליה תמות. לכאורה משמע דהכי קאמר אם משכיפרו בעליה נמצאת שהיתה אבודה בשעת כפרה מתה ונמצאת בעלת מום אפילו נמצא [קודם כפרה] וקשה כיון דלא נמצא עד לאחר כפרה לכולי עלמא תמות וי''ל דמתניתין כרבנן דרבי שמעון דאמרי (תמורה דף טו.) אין חטאת מתה אלא באבודה בשעת כפרה והכא מיירי בשעת כפרה אינה אבודה והאי אם משכיפרו לא קאי אנמצאת אלא קאי אהאי דקאמר תמות וה''ק ושנמצאת בעלת מום קודם כפרה אם משכיפרו בעליה באו לימלך מה יעשו תמות ואע''ג דאם נמצאת תמימה לא תמות לרבנן דרבי שמעון מ''מ אית לן למימר הכא תמות כיון דנמצאת בעלת מום וקשיא דאדרבה כל שכן כיון דאית בה דחויים אחרים עם הדיחוי דאבודה לית לן למימר דתמות כדאמרינן בתמורה (דף כב.) באבודת לילה לא שמיה אבוד כיון דלא חזי להקרבה בלילה וה''נ הוה לן למימר יותר דלא תמות כי נמצאת בעלת מום מכי נמצאת תמימה דאמר לא תמות לרבנן לכך נראה לפרש דודאי אם כיפרו בעליה קאי אנמצאת ובאבודה בשעת כפרה מיירי וה''ה כי נמצאת תמימה דתמות ונקט נמצאת בעלת מום לרבותא דאע''ג דאיכא דיחוי המום עם הדיחוי דאבודה וס''ד אמינא דלא תמות קמ''ל דתמות וכמו כן נפרש גבי עיברה שנתה דמוקי לה בתמורה בפרק ולד חטאת (דף כב.) באבודה כדי שלא יקשה ממנה לריש לקיש דאמר עיברה שנתה רואים כאילו היא עומדת בבית הקברות ורועה ושעיברה שנתה שאבדה עם עיברה שנתה והשתא קשיא כיון דא''כ למה לי עיברה שנתה והא כולי עלמא דאבודה בשעת כפרה תמות ואם משכיפרו בעליה קאי אתרוייהו אעיברה שנתה ואבדה ואאבדה ואנמצאת בעלת מום וי''ל דהכא נמי נקט לרבותא עיברה שנתה דאע''ג דאיכא דיחוי אחרינא עם דיחוי דאבודה מ''מ תמות וא''ת למאי דפרישית לא משכחנא ה' חטאות המתות דהא לא אמר בעיברה שנתה ונמצאת בעלת מום דתמות אלא באבודה וכן כיפרה בעליה באחר לא אמרינן תמות אלא באבודה בשעת כפרה לרבנן דרבי שמעון אבל לרבי שמעון ניחא שפיר דהא אית ליה דכיפרו בעליה אפילו בלא אבדה כלל תמות י''ל דלרבנן נמי לא קשיא כל כך דמכל מקום משכח ה' חטאות מתות בה' עניינים דאבודה תמות כשעיברה שנתה וכו' בשלא נמצאת עד לאחר כפרה: ואינה עושה תמורה. שאם התפיס בהמה אינה מקודשת דהא למיתה אזלא: לא נהנין ולא מועלין. דכיון דאזלי לאיבוד לא שייכא בהו מעילה ולא קרינא בהו קדשי ה': ואם עד שלא כיפרו בעליה תרעה עד שתסתאב. לא קאי אנמצאת בעלת מום דמאי עד שתסתאב הרי היא כבר בעלת מום אלא קאי אעיברה שנתה אי נמי קאי אבעלת מום ומאי תרעה כגון שנמצא בעל מום עובר דמיד נדחית מהקרבת מזבח וקאמר תרעה אותה שנמצאת עד שתסתאב ויפול בה מום קבוע דאז יהיה מותר למוכרה ולהוציאה לחולין ויביא בדמיה אחרת שיקרב למזבח: