דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

מעילה ט ע"ב - פירוש שטיינזלץ

מיתיבי [מקשים] על הסבר זה בשיטת רב, ממה ששנינו במשנה במסכת זבחים בדינם של חלקי קרבן העולה שאינם ראויים למזבח (כגון הצמר, העצמות, הגידים, הקרניים והטלפיים) שבזמן שהם מחוברים לבשר הזבח — הריהם עולים על המזבח וקרבים עם הזבח עצמו, אבל אם נפרדו ממנו — אין הם עולים להקרבה. וכולן, בין אם הם מחוברים לבשר הזבח ובין אם נפרדו ממנו, כיון שפקעו (ניתזו) מחום האש מעל גבי המזבח — לא יחזיר אותם הכהן למזבח, וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח — לא יחזיר אותה הכהן למזבח. ונדייק מכאן: דווקא כאשר פקעה הגחלת מעל המזבח אין מחזירים אותה למזבח, הא [הרי] מכאן שאם היתה עדיין על גבי המזבח ופקעה מצדו האחד לצדו האחר — יחזיר אותה הכהן למקומה.

ומעתה יש לדון בדבר: בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן הסבור שאף לאחר תרומת הדשן יש קדושה באפר הנתון על המזבח עד להוצאתו אל מחוץ למחנה — ניחא [נוח] הדבר, שכן אף גחלת זו שעל המזבח בקדושתה עומדת. אלא לרב הסבור כי לאחר תרומת הדשן אין עוד קדושה באפר, קשיא [קשה] מדוע מחזירים גחלת זו למקום ממנו פקעה, והרי אף הגחלת בכלל האפר! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב בתשובה כי שאני [שונה] הוא דינה של גחלת מדין האפר, משום דאית ביה מששא [שיש בה ממשות], ועדיין ראויה היא להקטרה.

איכא דאמר לה להך גיסא [יש שאומר, ששונה אותה, סוגיה זו, לצד אחר], לא כקושיה על שיטת רב אלא כקושיה על שיטת ר' יוחנן, וכך יש לדייק בה: טעמא [הטעם] שיש להחזיר את הגחלת שפקעה ממקומה חזרה למקומה על המזבח, הריהו משום ששונה היא הגחלת דאית ביה מששא [שכן יש בה ממשות], ונסיק מכאן: הא [הרי] איפוא אפר דלית ביה מששא [שאין בו ממשות], אפילו בהיותו לגבי [אצל, על גבי] המזבח — אין בו קדושה ואין מועלין בו. ומעתה נדון בדבר: בשלמא [נניח] לשיטת רב הסבור שאין קדושה באפר לאחר תרומת הדשן — ניחא [נוח] הדבר, אלא לשיטת ר' יוחנן הסבור שעדיין יש בו קדושה קשיא [קשה]!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' יוחנן בתשובה כי אין לדייק כך מהמשנה, שכן כך הוא הדין אפילו באפר שפקע, ואולם היינו טעמא דקתני [זהו הטעם ששנה] התנא את הדין בגחלת ולא באפר, כי קאתי לאשמועינן [הוא בא להשמיע לנו], שאפילו גחלת דאית בה מששא [שכן יש בה ממשות], בכל זאת כי [כאשר] פקעה לגמרי מעל גבי המזבח — לא יחזיר.

א מדיני המעילה שהמועל משלם קרן וחומש. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בענין הנהנה מבשר קרבנות קדשי קדשים לפני זריקת דמים, או מאמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, והריהו חייב בתשלום קרן וחומש (מלבד קרבן אשם מעילות), רב אמר: אותן מעות הבאות על מה שנהנה מקדשי המזבח — יפלו לנדבה לקרבן עולה. ואילו לוי אמר: יביא במעות הללו דבר שכולו עולה למזבח, כגון קטורת, ואל יביא קרבן עולה שאינו עולה כולו למזבח, שהרי עורה של העולה ניתן לכהנים. ודנים בשיטות הללו.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של לוי: מעילה זו (תשלומיה) להיכן הולכת? החכמים המכונים "הלמידין לפני חכמים" אומרים: יביא בהם דבר שכולו למזבח, ומאי ניהו [מהו זה]? — קטרת, שכולה עולה למזבח ואין בה שיור.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא גם כשיטתו] של רב: הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם (המעות שהפריש לקנות בהן קרבן חטאת או אשם), והרי זה מעל וחייב בתשלומים, אם בא לשלם עד שלא (בטרם) קרבה חטאתו — יוסיף את סכום כסף המעילה (קרן וחומש) על סכום הכסף הנותר ויביא עתה בהמה משובחת יותר לחטאתו. וכן הדין באשם, שאם בא לשלם עד שלא קרבה אשמו — יוסיף את סכום המעילה וחומשו ויביא בהמה משובחת יותר לאשמו. ואם בא לשלם לאחר שכבר קרב חטאתו בטרם נודע לו שמעל — ילכו דמי תשלומי המעילה לים המלח, כלומר, לאבדון. ובאשם אם בא לשלם לאחר שכבר קרב אשמו — יפלו דמי המעילה לנדבה לקרבן עולה.

ואולם זה הנהנה מקדשי קדשים עצמם לפני זריקת דמים, וזה הנהנה מאימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים — מה שנהנה יפלו לנדבה. ומסכמת הברייתא את דיני תשלומי המעילה לענין ייעודם: דמי המעילה בכל קרבנות המזבח — למזבח; דמי המעילה בקרבנות קדשי בדק הבית — לבדק הבית; דמי מעילה בקרבנות צבור — לנדבת צבור. נמצא אם כן בברייתא זו כי דמי המעילה בקדשי מזבח הריהם לנדבה, וכשיטת רב.

ב ושואלים: הא גופה קשיא [ברייתא זו עצמה קשה, יש בה עצמה סתירה], שכן בתחילה שנינו בה, שאם הוא בא לשלם את דמי המעילה עד שלא קרבה חטאתו — יוסיף את סכום המעילה וחומשו ויביא בהמה משובחת יותר לחטאתו, ואם הוא בא לשלם משקרבה כבר חטאתו — ילכו המעות לים המלח. הרי שמחלקת הברייתא בדין בין האופן שעדיין לא הובא הקרבן וטרם התכפרו בו הבעלים ובין האופן שכבר הובא הקרבן והתכפרו בו הבעלים. ואולם בסופה של הברייתא קתני [שנינו] שדמי המעילה בכל קרבנות המזבח — הריהם מיועדים למזבח, ונשנה דין זה ללא הבחנה, ולא שנא [ואין שוני] בדין בין המקרה דאיכפור [שהתכפרו] כבר הבעלים בקרבן, ולא שנא היכא דלא איכפור [ואין שוני היכן שלא התכפרו]!

ומתרצים: רישא [תחילתה] של הברייתא כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: כל חטאת שכיפרו (שהתכפרו) כבר בעליה בחטאת אחרת — תמות, ולכן לשיטתו גם דמי מעילתה של החטאת שהתכפרו בעליה באחרת הולכים לים המלח (שזה כעין מיתה).

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

מיתיבי, הגמרא מביאה משנה להקשות על רב, ממה ששנינו במסכת זבחים [פה ב]: הצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים, בזמן שהם מחוברים [בבשר] יעלו [למזבח להקטרה] עם בשר העולה. ואם פירשו מן הבשר, לא יעלו.

ועוד שנינו שם [פו א]: וכולן, [276] העצמות והגידין וכולי, בין המחוברין לבשר בין אם פירשו, שפקעו [אם פקעו] מעל גבי המזבח, לארץ, לא יחזיר לא צריך להחזיר [277]. וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח, לא יחזיר [278].

ויש לדייק: כשפקעה גחלת מעל גבי המזבח, הוא דלא יחזיר [279] , הא, ואילו אם היא עדיין על גבי המזבח, יחזיר הגחלת.

בשלמא לרבי יוחנן, הסובר שיש קפידא בהוצאת הדשן, ניחא, מובן למה צריך להחזיר הגחלת, משום שהתורה אמרה "והוציא את הדשן" [280], לכן יחזירה לקיים מצות הוצאה, אלא, לרב, קשיא, מדוע צריך להחזירה, הרי כבר נשרף ונהיה גחלת ונעשית מצותו [281]? ומתרצינן: אמר לך רב: שאני גחלת, לכן יחזיר כדי לגמור הקטרתה מפני דאית בה [282] מששא, ממשות, ועדיין ראויה להקטרה. ואינה דומה לאפר שאין בו ממשות, וכיון שנעשה אפר, וכבר נתרם תרומת הדשן, אין חיוב להחזירו, ואין בו מעילה.

איכא דאמר לה, יש מי שמסר שמועה זו להך גיסא, לצד זה. כלומר, ממשנה זו יש להוכיח כדברי רב, והיא קושיה על רבי יוחנן:

יש לדייק: טעמא, כל הטעם שחייב להחזיר כשפקעה והיא עדיין על גבי המזבח, משום שהיא גחלת דאית בה ממשא, ולא נגמרה הקטרתה. הא, ואילו כבר נעשה אפר, דלית ביה מששא, ונגמרה הקטרתו, אפילו כשפקע, והוא עדיין לגבי [על גבי] המזבח, אין מועלין בו.

בשלמא לרב, הסובר שאחרי שנתרמה תרומת הדשן אין מועלין, ניחא. אלא לרבי יוחנן, הסובר, שעד שלא הוצא לחוץ למחנה עדיין מועלין בו, קשיא, למה לא יחזירו הרי עדיין לא נעשית מצותו?

ומתרצינן: אמר לך רבי יוחנן: לא נדייק דוקא גחלת, אלא הוא הדין, דאפילו אפר יחזיר, מפני שעדיין לא הוצא הדשן, והיינו טעמא דקתני גחלת, הא [283] קאתי לאשמועינן, המשנה באה להשמיענו חידוש, דאפילו גחלת, דאית בה מששא ולא נגמרה הקטרתה, כי פקעה מעל גבי המזבח לארץ, לא יחזיר.

סוגית תשלומי מעילה

הנהנה מן הקודש, משלם קרן וחומש, מלבד חיוב הבאת קרבן אשם.

אותם הדמים, קרן וחומש להיכן ינתנו? על כך דנה הגמרא. [284] אמרה התורה בפרשת מעילה [ויקרא ה] "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, ואת חמישיתו יוסיף עליו", ודרשו חכמים "מן הקודש ישלם", ישלם אותו להקדש [תורת כהנים].

כלומר, אם נהנה מקדשי בדק הבית, ישלם לבדק הבית, ואם מקדשי מזבח, ישלם לקדשי מזבח, ולאותו הקדש. [285] ו"הקדושה שבה לאותו הקדש". [286]

איתמר, הנהנה מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים, ומן אמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, ונתחייב קרן וחומש,

רב אמר: מעות מה שנהנה יפלו לנדבה, היינו לקנות בהן עולות, שמקריבין אותן בזמן שהמזבח עומד בטל [287] ["קיץ המזבח"], והעורות ינתנו לכהנים.

ואילו לוי אמר: לא יביאו מהן עולות, מאחר שהעורות לכהנים, [288] אלא יביא מהמעות, דבר שכולו למזבח, דהיינו קטורת. [289] תניא, שנינו ברייתא כוותיה, כדברי דרב, ותניא כוותיה דלוי [290].

תניא כוותיה דלוי: מעילה זו להיכן הולכת? תלמידים הלמידין לפני חכמים [291] אומרים: יביא דבר שכולו למזבח. ומפרשת הגמרא: מאי ניהו? מה הוא דבר שכולו למזבח? קטרת [292].

תניא כוותיה דרב: הנהנה מדמי חטאת ממקצת [293] המעות שהפריש לצורך קניית קרבן חטאת, ומדמי אשם,

אם בא לשלם [294] עד שלא קרבה חטאתו, יתן את דמי המעילה לבעל הקרבן, והוא יוסיף, את דמי המעילה לדמי החטאת שנשאר לו, ויביא חטאתו, חטאת שמינה, וכן אם בא לשלם, עד שלא קרבה אשמו, יוסיף ויביא אשמו.

ואם כבר קרב חטאתו [295], מה יעשה באותן מעות, הלא אינו יכול לצרפם לחטאתו? ילכו המעות לים המלח, כלומר, למקום שאי אפשר להוציאן משם. כדין חטאת שנתכפר בעליה באחרת, שהיא מתה [והיא מ"חמש חטאות המתות" [296]], לפיכך, המעות ילכו לים המלח [297], והוא במקום מיתה.

וכן אם כבר קרב אשמו, יפלו אותן המעות לנדבה. פירוש: קיימא לן: כל שאילו היה חטאת היתה מתה, אם הוא אשם, רועה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה. לפיכך, אותן דמי מעילה יפלו לנדבה. והיינו: לשופר, והוא תיבה שבמקדש, וממעות אלו היו מביאין קרבנות ציבור [298].

עד כאן דיברה הברייתא בנהנה ממעות שהופרשו לצורך חטאת ואשם, ודינם הוא, שאם עדיין יכולים לצרף המעות לקרבן, מצרפין. וכשאי אפשר, אזי, דמי חטאת לים המלח ודמי אשם לנדבה. וממשיכה הברייתא לבאר דין נהנה מן הבהמה עצמה או מן הבשר:

הנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים, ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, דמי מה שנהנה יפלו לנדבה, [כדברי רב!].

הנהנה מכל קרבנות מזבח, ינתנו דמי המעילה, למזבח [299].

קרבנות קדשי בדק הבית, כלומר, אם נהנה מקדשי בדק הבית, יפלו דמי המעילה לבדק הבית [300].

קרבנות ציבור [301], הנהנה מהם יתן דמי המעילה לנדבת צבור [302].

ומקשינן: הא גופה קשיא, הברייתא קשה, ויש בה סתירה בין הרישא לסיפא,

ברישא קתני [303]: אם בא לשלם עד שלא קרבה חטאתו, יוסיף ויביא חטאתו. משקרבה חטאתו, ילכו לים המלח.

ואילו בסיפא קתני: כל קרבנות המזבח, למזבח, משמע כל קרבנות, כולל חטאת, ולא שנא דאיכפור בעלים, אף אם כבר נתכפרו הבעלים, ולא שנא היכא דלא איכפור, אם עדיין לא נתכפרו הבעלים, יפלו למזבח והיינו לנדבה.

ועתה קשה, רישא רבי שמעון היא, דאמר: כל חטאת שכיפרו בעליה תמות,

ואילו סיפא, שאמרה שהמעות אינן הולכות ל"מיתה", כלומר, שלא ילכו לים המלח, אלא יפלו לנדבה, על אף שכבר נתכפרו בעלים, היא כרבנן [304].

הערות

[276] רש"י [שם] מפרש: "וכולן" גם על כל הפסולין שעליהן נאמר "אם עלו לא ירדו". [מבואר לעיל ב ב].

[277] רש"י שם.

[278] וביתר ביאור: שם בפרק ההוא שנינו על הפסולין שלא יעלו, ואם עלו, לא ירדו. ושם שנינו: "כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו לא יעלו". ודברים אלו העצמות והגידים, כיון שאינם בשר העולה, לכן, אם פקעו וירדו מעל המזבח, אינו צריך להחזירם. הילכך, מדייקת הגמרא, שדבר זה נאמר רק אם ירדו לארץ, ואילו אם נשארו על המזבח, אלא שהם מחוץ לאש, יחזיר.

[279] גירסת השיטה מקובצת.

[280] בתוס' כתוב "כל" הדשן, וכוונתם שהתורה הקפידה על הוצאת הדשן.

[281] וכתבו התוס' בשם השר מקוצי: אין לומר הטעם בהחזרתה משום שעדיין צריך לקיים מצות "תרומת הדשן". [והתוס' מוכיחים שהמשנה מדברת לפני תרומת הדשן, ופקעה קודם חצות, עיין בתוס']. כי כדי לקיים מצות תרומת הדשן, אינו זקוק לגחלת זו שפקעה והיא עדיין על המזבח, שהרבה דשן יש על המזבח. כלומר, התוס' מחלקים בין מצות תרומת הדשן שהיא על כל האפר, לבין חיוב החזרה כדי לקיים מצות הקטרה שהוא על כל אבר ואבר ועל כל גחלת וגחלת בפני עצמה, הילכך, כשאנו דנים על דין האפר לגבי חיוב קיום מצות תרומת הדשן, יש על כל האפר חיוב, שממנו יותרם הדשן, לפיכך, מודה רב שמועלין בכל האפר עד לתרומת הדשן, מה שאין כן כשאנו דנים על חיוב החזרה, שאינו משום תרומת הדשן, שהרבה דשן יש להרמה, אלא כדי לקיים מצות הקטרת הקרבן על גבי האש, דנים על כל גחלת וגחלת, האם חייב לחהזירה. ונאמר בהם הדין שאם פקעו לארץ, אין חיוב להחזירה, ואם פקעה על גבי המזבח, חייב להחזירה. לכן, קשה על רב: למה חייב להחזירה, הלא כבר נעשה גחלת, וכבר נעשית מצותה? ואילו לרבי יוחנן, ניחא, משום דלא נקרא "נעשית מצותה" עד להוצאת הדשן. וכל זה הוא לפירוש תוס'. ובביאור זה רצו לתרץ קושיתם שהקשו: מה הקושיא על רב, הלא רב יכול לתרץ, שלכן יש חיוב להחזיר, מפני שעדיין לא נתרם תרומת הדשן. אבל בפירוש המיוחס לרש"י מרגיש בקושיא זו, ומבאר בדרך אחרת, שיש לחלק בין גחלת של עצי המערכה לבין אימורים. ובודאי שחייבים להחזיר האימורים, כדי לקיים מצות תרומת הדשן, ומאימורין אלו לא דיברה כאן הגמרא להוכיח כדברי רבי יוחנן, ועליהם שנינו בסיפא [שם] "איברים שפקעו מעל גבי המזבח, קודם חצות יחזיר ומועלין בהן, לאחר חצות, לא יחזיר ואין מועלין בהן. אלא שמדובר בגחלת עצים, ולפעמים היא מעורבת בתוך אפר התפוח. ואמרה המשנה, שאם פקעה משם על הארץ, לא יחזיר. ואילו אם פקעה משם והיא עדיין על המזבח, ופקעה מצד זה אל צד זה, יחזיר. ואותה הגחלת לא צריך להחזיר, בכדי לקיים בה מצות תרומת הדשן, אלא, כדי שתישרף ותיעשה אפר. ועתה, בשלמא לרבי יוחנן ניחא, שחייב להחזיר אפילו אחרי ההרמה עד זמן הוצאת הדשן, אלא לרב קשה, הרי כבר נתרמה תרומת הדשן. וכן כתב המקדש דוד [סימן ו] ובביאור מחלוקת המיוחס לרש"י ותוס' מאריך במשנת רבי אהרן [סימן ח אות ג], על פי מה שחקר בדין תרומת הדשן. האם המצוה היא על כל הדשן, שממנו ייתרם. כלומר כל הדשן חייב בתרומה [כדוגמת תרומת דגן דהוי טבל עד התרומה], וכשחותה ממנו במחתה שיעור קומץ פטר את כולו. או שהמצוה היא רק עצם ההתרמה. ומכל מקום, מועלין בכל הדשן, עד לתרומת הדשן, מפני שכל מקצת ומקצת מהדשן שייך למצות הרמה, כיון שאפשר לתרום ממנו. ומבואר, שהמיוחס לרש"י סובר כצד הראשון, שהחיוב הוא על כל הדשן, ולכן כתב שדשן האימורין בודאי צריך להחזיר עד חצות "שהרי לא נעשית מצוותן עד שנתרמה תרומת הדשן". ואף הגחלת צריך להחזיר כדי שתישרף ותיעשה דשן, ותקוים מצות תרומת הדשן בכל הדשן, וגם על הגחלת [עיין שם]. אבל השר מקוצי סובר כצד השני, שאין מצוה על כל הדשן, ולכן סובר ש"כיון דאפשר לקיים מצות תרומת הדשן בשאר הדשן", אין צריך להחזיר כדי לקיים תרומת הדשן. ועוד מבאר דהשיטה מקובצת [הערה 271] הסובר שצריך לתרום הדשן החדש של אותו היום, סובר כצד הראשון, שהתרומה היא לפטור את הדשן, הילכך פוטר את הדשן של אותו היום דוקא, דהרי הדשן של אתמול כבר נפטר בתרומה של אתמול. ואילו היינו סוברים, שאין מצוה על הדשן שממנו ייתרם, כצד השני, אין חילוק מהיכן יתרום, ואפשר לתרום אפילו מהדשן של אתמול, כי המצוה היא על עצם ההתרמה. ועיין שם שמאריך בענין.

[282] גירסת השיטה מקובצת.

[283] גירסת השיטה מקובצת.

[284] שייכות סוגיא זו לכאן אינה ברורה. ובפרט לפי דברי התוס' לקמן [הערה 309] שדברי רבא [י א] "הכל מודים", חוזרים לסוגיא הקודמת של מחלוקת רב ורבי יוחנן, וצריך בירור.

[285] פירוש הראב"ד בתורת כהנים [ויקרא חובה פרשה יא פרק כ]. ועיין רש"י כריתות [כב א] ורש"ש שם.

[286] לשון החזון איש [קדשים סימן לח].

[287] כן כתבו התוס'. וכן כתוב בפירוש ב. אבל השיטה מקובצת מחק מתוס' המילים "לעולת קיץ למזבח", וגרס "לנדבה לעולה". והמיוחס לרש"י כתב: "לקרבנות ציבור". דהיינו לעולת ציבור [תמידים ומוספים].

[288] פירוש ב.

[289] כמבואר לקמן בברייתא. ולאו דוקא קטורת, אלא כל דבר שכולו למזבח, כגון: מנחת נסכים ולבונה. תקנת עזרא. תוספת ביאור: תשלומי מעילה הקרן וחומש ניתנים למטרה שהדבר ה"נמעל" היה ניתן. ועתה, הנהנה מקרבן, לדוגמא: עולה, ויש בו בשר עצמות גידין וטלפים ועור, יתן דמיו לעולה שיש בו בשר עצמות גידין טלפים ועור, כפי מה שמעל כן ינתן, אבל הנהנה מבשר קדשי קדשים או מאימורי קדשים קלים שכולו למזבח [ועל הבשר אין עצמות וגידין ועור] אינו יכול לתת דמיו לקרבן שיש בו עצמות וגידין ועור, הילכך סובר לוי שיתן קטורת, שהוא דבר שכולו למזבח. ואילו רב סובר שיתנם לקיץ המזבח, על אף שאינו כולו למזבח. ועיין בתקנת עזרא שהקשה על דברי רב, וכי למה יתן את המעות לדבר שאינו כולו למזבח, הלא מעל בדבר שכולו למזבח? עיין שם. המשך חכמה [סוף פרשת ויקרא] מביא שנאמר שם בתורה "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישיתו יוסיף עליו ונתן אותו לכהן". ולכאורה, מה השייכות לכהן לתשלומי מעילה? [הרשב"ם מפרש: את איל האשם], אלא, מכאן למד רב דינו, שיש לכהן שייכות עם מעילה, לכל הפחות לגבי העור.

[290] גירסת השיטה מקובצת.

[291] אמרה הגמרא במסכת סנהדרין [יז ב] שכל מקום שאיתמר "למידין לפני חכמים", היינו "לוי" שלמד לפני רבי. וכן פירש כאן המיוחס לרש"י. אבל התוס' סירבו לפרש כן כאן בסוגיתנו, כי מעולם לא נזכר לוי בברייתא. ועוד, כי אין זו שיטת הגמרא שיבא לוי ראיה מדברי עצמו. וכתב הר"י קורקוס [פרק מהלכות מעילה הלכה י] שלכן פסק הרמב"ם כרב, משום שאין ללוי ראיה מברייתא, כשם שיש לרב, מפני שלוי עצמו שנה הברייתא.

[292] והיינו, שימסרם לציבור, שהרי אין קטורת באה משל יחיד. תוס' מנחות [נ א]. ועיין תקנת עזרא ומשנת רבי יעקב.

[293] המיוחס לרש"י.

[294] כתבו התוס': אין לפרש ש"נודע לו" מעילתו קודם שקרבה חטאתו, שאם כן, מה שנאמר בסיפא "כבר קרבה חטאתו" יתפרש ש"נודע לו" אחרי שקרבה חטאתו, ונצטרך לומר, שדינו הוא לילך לים המלח, ואי אפשר לומר כן, כי ברור שאם נודע לו לאחר הבאת חטאתו, וכבר נתכפר, אין המעות הולכות לים המלח, אלא לנדבה, כדעת רבה לקמן [י א]. אבל במיוחס לרש"י מפרש, שתלוי אם "נודע לו" קודם כפרתו שאז יצרף דמי מעילתו לדמי חטאתו [ברור, שמדובר שעוד לא קנה בהמה לחטאת], ואם "נודע לו" לאחר שכבר קרבה חטאתו, יוליך דמי המעילה לים המלח. וכתבו האחרונים, שבמיוחס לרש"י גם כן סובר כן למסקנה, אלא מפרש לפי ההוה אמינא. והרמב"ם [פרק דמהלכות מעילה הלכה ז] סובר כדברי התוס'.

[295] הרמב"ם מוסיף עוד, שאף אם הפריש את המעות, אלא שלא צירפם לדמי החטאת, ילכו לים המלח. וזה לשונו [שם] "הנהנה מדמי חטאת עד שלא קרבה חטאתו, יוסיף חומש על מה שנהנה ויביא בדמיו חטאת, ויביא קרבן אשם על מעילתו. וכן אם נהנה מדמי אשם עד שלא קרב אשמו, יוסיף חומש ויביא בדמיו אשמו, ויביא אשם אחר למעילתו, שקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח וקדשי בדק הבית מעילתן לבדק הבית. נודע לו שמעל ואחר כך קרבה חטאתו ועדיין לא הפריש מעילתו, או שהפרישה ולא כללה בדמי חטאתו, יוליך המעילה וחומשה לים המלח". ועיין בקרן אורה המאריך בדברי הרמב"ם. סיכום: הנהנה מדמי חטאת, אם ישנה אפשרות לצרף דמי המעילה לדמי חטאת ואשם, יצרפנה ויביא חטאת שמינה, ואם אי אפשר לצרף, כגון: שכבר קרב חטאתו או שכבר הפרישה, יוליך דמי המעילה לים המלח. וכתב הלקוטי הלכות, שהוא הדין אם נהנה מן החטאת עצמה, ולא מדמיה, דהיינו שהחטאת כבר הוקדשה, ואין לצרף אליה מעות, יוליך המעות לים המלח. ופשוט הוא, והוא דין הנאמר בברייתא בסיפא "כל קרבנות המזבח, למזבח". והגמרא מעמידה לה אליבא דרבנן, ואילו רבי שמעון יסבור שיוליך המעות לים המלח. עיין בהמשך הסוגיא.

[296] חמש חטאות פסולות שדינן למות, דהיינו, שאין דינן לרעות עד שיפול בהם מום ויפדו אותם, כשאר פסולי המוקדשין, אלא, סוגרים אותן ברפת ומונעים מהם מזון עד שימותו, והלכה היא למשה מסיני. ואלו הן: ולד חטאת, תמורת חטאת, מתו בעליה, נתכפרו בעליה באחרת, עברה שנתה.

[297] לעיל [הערה 5] מובא דעת הנתיבות המשפט שגדר מעילה בקדושת הגוף, הוא מדין כפרה. להבדיל ממעילת קדושת בדק הבית שגדרה מדין גזילה. אבל הגרש"ש בספרו שערי יושר [שער ג פרק כג], מוכיח, שהוא מדין תשלומי גזילה ולא מדין כפרה, ממה שכתבו התוס' במסכת כתובות [ל] דכל שמשלם מדין כפרה, חייב בספק, וכשהוא מסופק אינו יוצא ידי כפרתו עד שיביא כפרתו. ואילו בספק מעילה, פטור לשלם קרן וחומש, עיין שם שמוכיח כן. ובשלמא אם התשלומין הם מדין תשלומי גזילה, מובן מדוע פטור בספק, ככל ספק ממון. אבל אם כדברי הנתיבות שהוא מטעם כפרה, קשה, למה פטור מספק. וכתב, שהיא ראיה שאין עליה תשובה. וכן סובר הגר"ח בחידושיו על הרמב"ם [הלכות מעילה]. הקהלות יעקב [פסחים סימן כ], מוכיח מכאן, שאינו מדין גזילה כדברי הגרש"ש. עצם תשלום מעילה שיש אופן שהדמים ילכו לים המלח, מוכיח שאינו תשלומי גזילה. וסברתו היא: לו יצוייר בהדיוט הנגזל, שמאיזה סיבה שהיא, אינו יכול לזכות בתשלומי הגזילה, וכי יוחזר לו הגזילה כדי שילך לאיבוד? הרי תשלומי גזילה הוא למלאות הפסד הנגזל? ולמה אמרו כאן יוליך לים המלח? אלא, הוא דין השבה. דומה לדין "והשיב את הגזילה", שנאמר אף בגזל חמץ ועבר עליו הפסח, וחייב להחזיר, ואומר לו: "הרי שלך לפניך", על אף שאין להנגזל שום תועלת מכך. אלא, ההחזרה היא דין של קיום מצוה על הגזלן. וכמו כן בתשלומי מעילה.

[298] מבואר במסכת שקלים [פרק ו משנה ה-ו].

[299] המיוחס לרש"י פירש: לנדבה. [וכנראה כוונתו: לקרבנות ציבור, כשם שפירש לעיל הערה 287]. ובפירוש ב כתב: פירוש: יקח דבר שהוא למזבח.

[300] ומוסיפים התוס': ואפילו אם מתו הבעלים, כלומר, מי שהקדיש אותם לבדק הבית, בכל זאת יפלו דמי המעילה לבדק הבית. משום, שאם הקדישום, כבר אינם של המקדיש אלא של "הקדש". [ראה בהערה הבאה].

[301] כתבו התוס': פירוש אף אם מתו אותו הדור בעלי אותו הקרבן ציבור. מכל מקום ה"ציבור" קיים כי דור הולך ודור בא. [קהלת א]. ואם נצרף דברי תוס' אלו עם דברי התוס' המובאים בהערה הקודמת יצא. שכוונת תוס' היא, שהרי אמרה הברייתא שהנהנה מדמי חטאת עד שלא קרבה חטאתו, יתן קרן וחומש לבעל החטאת, והוא יצרפם לחטאתו, מוכח שדמי המעילה "שייכים" [באופן מוגבל] לבעל הדבר שהקדיש את הקרבן או הפריש את המעות, אם כן, הקשו, אם מתו בני אותו דור, למי "ינתן"? ותירצו, שאין "ציבור" מתים, כי דור הולך ודור בא, וה"ציבור" לעולם קיים. וכן לעיל, כיון ששייך ל"הקדש" אחרי שהקדישם המקדיש, לא איכפת לן אם המקדיש חי או כבר מת. אבל, הצאן קדשים הבין כוונת תוס' להקשות, שאם מעל בחטאת ציבור, ואם מתו בני אותו הדור, למה לא ייאמר ההלכה שחטאת שמתה בעליה תמות? ואם כן, אין מועלים בה [כמבואר דף ג א שאין מועלים בחמש חטאות המתות] ? והקשה הצאן קדשים, הרי מבואר במסכת תמורה [טו א] שאין דין חטאת שמתה בעליה בחטאת ציבור ואינה מתה. אם כן, מה הקשו התוס'. וצריך עיון. מה הקושיא על תוס', הלא זהו תירוצו של תוס'. עיין שם במסכת תמורה, שהטעם שאין דין "חטאת מתה" בציבור, מפני שאין ציבור מת?

[302] המיוחס לרש"י מפרש ל"שופרות". אבל הרמב"ם [על פי גירסתו בתוספתא] כתב [פרק ג מהלכות מעילה הלכה י]: יפול מה שנהנה "ללשכה". וכתב שם הכסף משנה בשם הרא"ש, שהיינו ל"שיירי לשכה" והוא לבדק הבית [מבואר שם במסכת שקלים].

[303] גירסת השיטה מקובצת.

[304] עיין הערה 306 באריכות דברי רבי שמעון ומחלוקתו עם חכמים.

מיתיבי [מקשים] על הסבר זה בשיטת רב, ממה ששנינו במשנה במסכת זבחים בדינם של חלקי קרבן העולה שאינם ראויים למזבח (כגון הצמר, העצמות, הגידים, הקרניים והטלפיים) שבזמן שהם מחוברים לבשר הזבח — הריהם עולים על המזבח וקרבים עם הזבח עצמו, אבל אם נפרדו ממנו — אין הם עולים להקרבה. וכולן, בין אם הם מחוברים לבשר הזבח ובין אם נפרדו ממנו, כיון שפקעו (ניתזו) מחום האש מעל גבי המזבח — לא יחזיר אותם הכהן למזבח, וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח — לא יחזיר אותה הכהן למזבח. ונדייק מכאן: דווקא כאשר פקעה הגחלת מעל המזבח אין מחזירים אותה למזבח, הא [הרי] מכאן שאם היתה עדיין על גבי המזבח ופקעה מצדו האחד לצדו האחר — יחזיר אותה הכהן למקומה.

ומעתה יש לדון בדבר: בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן הסבור שאף לאחר תרומת הדשן יש קדושה באפר הנתון על המזבח עד להוצאתו אל מחוץ למחנה — ניחא [נוח] הדבר, שכן אף גחלת זו שעל המזבח בקדושתה עומדת. אלא לרב הסבור כי לאחר תרומת הדשן אין עוד קדושה באפר, קשיא [קשה] מדוע מחזירים גחלת זו למקום ממנו פקעה, והרי אף הגחלת בכלל האפר! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב בתשובה כי שאני [שונה] הוא דינה של גחלת מדין האפר, משום דאית ביה מששא [שיש בה ממשות], ועדיין ראויה היא להקטרה.

איכא דאמר לה להך גיסא [יש שאומר, ששונה אותה, סוגיה זו, לצד אחר], לא כקושיה על שיטת רב אלא כקושיה על שיטת ר' יוחנן, וכך יש לדייק בה: טעמא [הטעם] שיש להחזיר את הגחלת שפקעה ממקומה חזרה למקומה על המזבח, הריהו משום ששונה היא הגחלת דאית ביה מששא [שכן יש בה ממשות], ונסיק מכאן: הא [הרי] איפוא אפר דלית ביה מששא [שאין בו ממשות], אפילו בהיותו לגבי [אצל, על גבי] המזבח — אין בו קדושה ואין מועלין בו. ומעתה נדון בדבר: בשלמא [נניח] לשיטת רב הסבור שאין קדושה באפר לאחר תרומת הדשן — ניחא [נוח] הדבר, אלא לשיטת ר' יוחנן הסבור שעדיין יש בו קדושה קשיא [קשה]!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' יוחנן בתשובה כי אין לדייק כך מהמשנה, שכן כך הוא הדין אפילו באפר שפקע, ואולם היינו טעמא דקתני [זהו הטעם ששנה] התנא את הדין בגחלת ולא באפר, כי קאתי לאשמועינן [הוא בא להשמיע לנו], שאפילו גחלת דאית בה מששא [שכן יש בה ממשות], בכל זאת כי [כאשר] פקעה לגמרי מעל גבי המזבח — לא יחזיר.

א מדיני המעילה שהמועל משלם קרן וחומש. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בענין הנהנה מבשר קרבנות קדשי קדשים לפני זריקת דמים, או מאמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, והריהו חייב בתשלום קרן וחומש (מלבד קרבן אשם מעילות), רב אמר: אותן מעות הבאות על מה שנהנה מקדשי המזבח — יפלו לנדבה לקרבן עולה. ואילו לוי אמר: יביא במעות הללו דבר שכולו עולה למזבח, כגון קטורת, ואל יביא קרבן עולה שאינו עולה כולו למזבח, שהרי עורה של העולה ניתן לכהנים. ודנים בשיטות הללו.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של לוי: מעילה זו (תשלומיה) להיכן הולכת? החכמים המכונים "הלמידין לפני חכמים" אומרים: יביא בהם דבר שכולו למזבח, ומאי ניהו [מהו זה]? — קטרת, שכולה עולה למזבח ואין בה שיור.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא גם כשיטתו] של רב: הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם (המעות שהפריש לקנות בהן קרבן חטאת או אשם), והרי זה מעל וחייב בתשלומים, אם בא לשלם עד שלא (בטרם) קרבה חטאתו — יוסיף את סכום כסף המעילה (קרן וחומש) על סכום הכסף הנותר ויביא עתה בהמה משובחת יותר לחטאתו. וכן הדין באשם, שאם בא לשלם עד שלא קרבה אשמו — יוסיף את סכום המעילה וחומשו ויביא בהמה משובחת יותר לאשמו. ואם בא לשלם לאחר שכבר קרב חטאתו בטרם נודע לו שמעל — ילכו דמי תשלומי המעילה לים המלח, כלומר, לאבדון. ובאשם אם בא לשלם לאחר שכבר קרב אשמו — יפלו דמי המעילה לנדבה לקרבן עולה.

ואולם זה הנהנה מקדשי קדשים עצמם לפני זריקת דמים, וזה הנהנה מאימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים — מה שנהנה יפלו לנדבה. ומסכמת הברייתא את דיני תשלומי המעילה לענין ייעודם: דמי המעילה בכל קרבנות המזבח — למזבח; דמי המעילה בקרבנות קדשי בדק הבית — לבדק הבית; דמי מעילה בקרבנות צבור — לנדבת צבור. נמצא אם כן בברייתא זו כי דמי המעילה בקדשי מזבח הריהם לנדבה, וכשיטת רב.

ב ושואלים: הא גופה קשיא [ברייתא זו עצמה קשה, יש בה עצמה סתירה], שכן בתחילה שנינו בה, שאם הוא בא לשלם את דמי המעילה עד שלא קרבה חטאתו — יוסיף את סכום המעילה וחומשו ויביא בהמה משובחת יותר לחטאתו, ואם הוא בא לשלם משקרבה כבר חטאתו — ילכו המעות לים המלח. הרי שמחלקת הברייתא בדין בין האופן שעדיין לא הובא הקרבן וטרם התכפרו בו הבעלים ובין האופן שכבר הובא הקרבן והתכפרו בו הבעלים. ואולם בסופה של הברייתא קתני [שנינו] שדמי המעילה בכל קרבנות המזבח — הריהם מיועדים למזבח, ונשנה דין זה ללא הבחנה, ולא שנא [ואין שוני] בדין בין המקרה דאיכפור [שהתכפרו] כבר הבעלים בקרבן, ולא שנא היכא דלא איכפור [ואין שוני היכן שלא התכפרו]!

ומתרצים: רישא [תחילתה] של הברייתא כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: כל חטאת שכיפרו (שהתכפרו) כבר בעליה בחטאת אחרת — תמות, ולכן לשיטתו גם דמי מעילתה של החטאת שהתכפרו בעליה באחרת הולכים לים המלח (שזה כעין מיתה).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises an objection to Rav’s explanation from a mishna (Zevaḥim 86a): And all of those unfit offerings, with regard to which it was taught that if they ascended to the altar they do not descend, in a case where they were dislodged from upon the altar, the priest does not restore them to the altar. And likewise, with regard to an ember that was dislodged from upon the altar, the priest does not restore it to the altar. It can be inferred from the mishna that if the ember was still on the altar, then the priest must restore it.

The Gemara explains the objection: Granted, according to Rabbi Yoḥanan this works out well, as he maintains that even after the shovelful of ashes has been removed, an ember on the pile of ashes still retains its sanctity. But according to Rav this is difficult. The Gemara answers that Rav could have said to you: An ember is different, as it has substance [meshasha] and is therefore still fit to be burned on the altar.

There is a Sage who stated this objection in the opposite manner: The mishna indicates that the reason that the priest must return it to the altar is because it is an ember, and that it has substance. It can be inferred from this that one who derives benefit from ash, which does not have substance, is not liable for misuse of consecrated property even when it is on the top of the altar. Granted, according to Rav this works out well, but according to Rabbi Yoḥanan it is difficult.

The Gemara answers that Rabbi Yoḥanan could have said to you: The same is true that even ash that was dislodged must be returned. And this is the reason that the mishna teaches an ember, and not ash: It is coming to teach us that even in the case of an ember, which has substance, if it is dislodged from upon the altar the priest does not return it.

§ One of the halakhot of misuse is that the violator must pay the value of the benefit he derived and add an extra one-fifth. It was stated that there is a dispute between amora’im with regard to this money: In the case of one who derives benefit from meat of an offering of the most sacred order before the sprinkling of the blood on the altar, or who derives benefit from sacrificial portions, such as the fats of offerings of lesser sanctity, after the sprinkling of the blood, Rav says: The value of that benefit which he derived is allocated for communal gift offerings, and Levi says: One must bring an item that is entirely consumed on the altar, e.g., incense. One does not bring a burnt offering with this money, as the hide of a burnt offering belongs to the priests.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Levi: This money paid for misuse of consecrated items, to where does it go? The Rabbis who are called: Those who learn before the Sages, say: One must bring an item that is entirely consumed on the altar, and what is that? Incense, which is burned on the altar in its entirety.

It is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rav: In the case of one who derives benefit from money set aside for the purchase of a sin offering or set aside as money set aside for the purchase of a guilt offering, if he pays before his sin offering is sacrificed he must add the amount of the benefit he derived and an additional fifth and bring with that money a more expensive animal as his sin offering. And likewise, if he pays before his guilt offering is sacrificed, he must add the amount of the benefit he derived and an additional fifth and bring with that money a more expensive animal as his guilt offering. If his sin offering has already been sacrificed, the money is cast into the Dead Sea. If his guilt offering has already been sacrificed, the money is allocated for communal gift offerings.

The baraita continues: One who derives benefit from meat of an offering of the most sacred order before the sprinkling of the blood on the altar, or if he derives benefit from sacrificial portions, such as the fats of offerings of lesser sanctity, after the sprinkling of the blood, the value of that benefit which he derived is allocated for communal gift offerings. The baraita summarizes: The reimbursement for misuse of all offerings which are sacrificed on the altar is used to purchase items for the altar, whereas the reimbursement for misuse of all offerings which are consecrated for Temple maintenance is donated to Temple maintenance. And the reimbursement for misuse of all communal offerings is allocated for communal gift offerings.

The Gemara notes that this baraita itself is difficult, i.e., it is apparently self-contradictory. In the first clause it teaches that if he pays before his sin offering is sacrificed he must add the amount of the benefit he derived and an additional fifth and bring a more expensive animal as his sin offering, and if his sin offering has already been sacrificed the money is cast into the Dead Sea. But it is taught in the latter clause of the baraita: The reimbursement for misuse of all offerings that are sacrificed on the altar must be used to purchase items for the altar. The Gemara further explains the contradiction: And it can be inferred from this last statement that there is no difference if the owner has already achieved atonement through his sin offering and there is no difference if the owner has not yet achieved atonement through his sin offering.

The Gemara answers that the first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: Any sin offering whose owners achieved atonement by means of another animal must be left to die. Therefore, if the owner has achieved atonement, the money for misuse must be cast into the Dead Sea.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכולן שפקעו מעל גבי המזבח. לארץ לא יעלו במסכת זבחים בפרק המזבח מקדש קתני ואלו אם עלו ירדו בשר קדשי קדשים כו' הצמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן התישים (שמחובר לאימו') והעצמות והגידים וקרנים וטלפים בזמן שהן מחוברין יעלו שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבח:

פרשו לא יעלו. וכולן שהיו בראשו של מזבח ופקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר:

וכן גחלת שפקעה. לאו בגחלת דאימורין קאמר אלא מגחלת דעצים קאמר דאי מאימורין ודאי הוא חייב להחזיר דהא לא נעשת מצותו עד שנתרמה תרומת הדשן:

מעל גבי המזבח לארץ הוא דלא יחזיר. הא על גבי המזבח כגון שפקע מצד זה של מזבח לצד זה על גבי המזבח יחזיר ומדקא דייקינן יחזיר משמע נמי דאפילו פקע לאחר הרמת הדשן נמי על המזבח לצד המזבח יחזיר ומדצריך להחזיר ש"מ דמועלין בו לאחר הרמת הדשן והיינו כר' יוחנן וקשיא לרב:

אמר לך רב שאני גחלת דאית בה מששא. משום הכי חשיבא וצריכה חזרה ומועלין בה אפילו לאחר הרמת הדשן אבל דשן דאין ביה מששא לא:

איכא דמותיב להך גיסא. טעמא דגחלת דאית בה מששא כי פקעה מעל המזבח הוא דלא יחזיר הא על המזבח יחזיר:

הא אפר דלית ביה מששא. אפילו על גבי המזבח לאחר הרמת הדשן אין מועלין בו:

אמר לך ר' יוחנן הוא הדין דאפילו אפר. שפקע ע"ג המזבח לאחר הרמת הדשן יחזיר ומועלין בו והיינו טעמא דקתני גחלת ולא אפר דהיינו דשן לאשמועינן דאפילו גחלת דחשיבה כי פקע מעל גבי המזבח לארץ לא יחזיר:

רב אמר מה שנהנה יפלו לנדבה. כלומר קרן וחומש שהוא חייב לשלם בשביל מה שנהנה יפלו לנדבה וחייב נמי להביא אשם מעילה ומתכפר בו בשביל שמעל ולוי אמר יביא מאותו קרן וחומש דבר שכולו קרב למזבח:

ומאי ניהו קטרת. מעילה זו להיכן הולכת קרן וחומש שחייב להביא מי שנהנה מן הקדשים להיכן הולכת:

הלמדים לפני חכמים. היינו לוי מר' איהו קתני הא ברייתא יביא דבר שכולו למזבח קטרת ואעפ"כ מביא אשם מעילה:

הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם. כגון שהפריש מעות לחטאתו או לאשמו ונהנה ממקצתן עד שלא קרבה חטאתו יוסיף ויביא חטאתו הכי קאמר אם נודע לו שנהנה מהן עד שלא לקח חטאתו מוסיף האי קרן וחומש שחייב לשלם על הנהו מעות דפיישי דלא מעל בהן ויביא חטאתו מאלו ומאלו וה"ה נמי לאשם:

כבר קרבה חטאתו. קודם שנודע לו שמעל ואח"כ נודע לו ילכו האי קרן וחומש לים המלח דכיון דאילו לא קרב חטאתו עדיין הוה מוסיף הא קרן וחומש על דמי חטאתו ומביא בהן חטאת יפה השתא שנודע לו לאחר שקרבה חטאתו והנך מעות דקרן וחומש דהוה צריך להוסיף על דמי חטאתו כיון דקרב חטאתו הוו כחטאת שכפרו בעלים וחטאת שנתכפר בעלים למיתה אזלא. והולכת מעות לים המלח היינו במקום מיתה. ואם כבר קרב אשמו נמי יפלו הקרן והחומש לנדבה. משום דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם תרעה עד שתסתאב ויפלו דמיו לנדבה. הנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים כו':

מה שנהנה. יפלו לנדבה היינו תניא כותיה דרב:

כל קרבן מזבח למזבח. קרבנות בדק הבית לבדק הבית קרבנות הצבור לנדבת צבור. הכי קאמר מה שנהנה מקרבנות מזבח יפלו לנדבה למזבח ומקדשי בדק הבית ישלם לנדבה דבדק הבית ומקרבנות צבור לנדבת צבור לשופרות. רישא דאמר דילכו לים המלח רבי שמעון היא דאמר חטאת שכיפרו בעליה תמות:

גמרא הא אפר דלית בי' מששא אפי' לגבי מזבח לא יחזיר. כ"נ דצ"ל לפי' התוס':

רש"י ד"ה איכא דמותיב. דכי פקעה על גבי המזבח כו' ה"ה דאפי' אפר שפקע על גבי המזבח כו'. כצ"ל:

תד"ה וכולן. וקאי אעצמות וגידים כו'. כצ"ל:

בא"ד דהרבה דשן יש לתרום מלבד זה. כצ"ל:

בא"ד שעומד הדשן שע"ג המערכה לתרום. כצ"ל:

גמ' שאני גחלת דאית בה איכא דאמרי לה וכו' דאית בה מששא כצ"ל:

שם רב אמר מה שנהנה יפלו. צ"ל יפול:

שם ועד שלא קרב "אשמו" כצ"ל:

רש"י ד"ה וכן גחלת וכו' שהרי לא נעשית "מצוותן" כצ"ל:

ד"ה אם כבר וכו' ומביא בהן חטאת "שמינה". נ"ב כצ"ל אף לפירש"י ודו"ק:

תד"ה הנהנה וכו' שאז הם קדשי ה' כצ"ל:

ד"ה לא וכו' כדמשמע שנודע לו. נ"ב ר"ל שא"ל שנודע לו בלבד ולא מיירי מתשלומין אלא ודאי דאיירי ששילם ג"כ הקרן וחומש. אבל מאשם לא מיירי:

ד"ה כבר קרבה וכו' שהרי אם היא חטאת היתה כצ"ל:

ד"ה כבר קרב וכו' שאם היה אשם "היה" רועה כצ"ל:

ד"ה קרבנות וכו' אם מתו אותו הדור שלעולם ציבור קיימא כי כצ"ל:

(ט סע"ב) קרבנות צבור לנדבת צבור.—בתוספתא ספ"ג הנוסח "מקרבנות צבור יפלו לנדבה", והיינו נמי נדבת צבור, ופי' רש"י ור"ג: לשופרות. אבל הרמב"ם כתב (הל' מעילה פ"ג ה"ה): "מעל בקרבנות הצבור יפול מה שנהנה ללשכה". וכתב בכ"מ שם, שכן היתה גירסת הרמב"ם בתוספתא שם, וכתב בשם הרא"ש דהיינו לבדק הבית לשירי לשכה (וכן פירש ר"ג לקמן יב ב: ללשכה לבדק הבית). אבל הדבר קשה: למה דחה הרמב"ם נוסח התלמוד מפני נוסח התוספתא? לכן נראה שדעת הרמב"ם, דלשכה ונדבה אחד הוא. וכ"ה דעת התוס' כפי מה שנראה מדבריהם לקמן יב ב ד"ה ודמיו (ע"ש).

וכולן שפקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר. דקתני במסכת זבחים בפ' המזבח (דף פה:) ואלו אם עלו ירדו בשר קדשי קדשים וכו' הצמר שבראשי הכבשים ושער שבזקן התיישים (שמחובר) והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין יעלו שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה פרשו לא יעלו וכולן שעלו לראש המזבח ושוב פקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר ואין בהן מעילה: וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח. ולא מיירי בגחלת דאימורים אלא בגחלת דעצים קאמר דאי הוי גחלת דאימורים הוי חייב להחזיר שהרי לא נעשית מצוותן עד שנתרמה תרומת הדשן ומשמע נמי אפילו בגחלת שבתפוח מיירי דא''א שלא היו גחלים מעורבין באפר שצבור בתפוח ואם נפלה הגחלת מן התפוח לאש של מערכה ואח''כ פקעה הגחלת מן האש של מערכה לארץ לא יחזיר ואין בה מעילה: ומן הארץ על גבי המזבח הוא דלא יחזיר הא על גבי המזבח. כגון שפקע מצד זה של מזבח לצד אחר שבמזבח: יחזיר ומדקא דייקי' דיחזיר משמע דמועלין בו אפילו לאחר תרומת הדשן והיינו כר' יוחנן וקשיא לרב: אמר לך רב שאני גחלת דאית ביה מששא. משום הכי חשיבא להחזירה ומועלין בה אפילו לאחר הרמת הדשן אבל דשן דלית ביה מששא לית ביה מעילה: איכא דמותיב להך גיסא טעמא דגחלת דאית ביה מששא. דכי פקעה מעל גבי המזבח יחזיר הא אפר דלית ביה מששא אפילו על גבי המזבח לאחר תרומת הדשן אין בו מעילה קשיא לר' יוחנן אמר לך רבי יוחנן ה''ה דאפילו אפר שפקע מעל גבי המזבח לאחר תרומת הדשן יחזיר דמועלין בו והיינו טעמא דקתני גחלת ולא דשן לאשמועינן דאפילו גחלת דחשיבא כי פקעה מעל גבי המזבח לארץ לא יחזיר: רב אמר מה שנהנה. כלומר קרן וחומש שחייב לשלם בשביל מה שנהנה יפלו לנדבה לקרבנות צבור וחייב נמי להביא אשם מעילות להתכפר בו בשביל שמעל: ולוי אמר יביא מאותו קרן וחומש דבר שכולו קרב למזבח. דהיינו קטרת: מעילה זו. קרן וחומש שחייב להביא בשביל שנהנה מן הקדשים להיכן הולכת: הלמידין לפני חכמים. דהיינו לוי לרבי איהו קתני הא ברייתא משמיה דרבי יביא דבר שכולו קרב למזבח דהיינו קטרת ואעפ''כ מביא אשם מעילות: הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם. כגון שהפריש מעות לחטאתו או לאשמו ונהנה מקצתן עד שלא לקח חטאת יוסיף ויביא חטאתו ה''ק אם נודע לו שנהנה מהן עד שלא קרב חטאתו שעדיין לא קנה החטאת מן הדמים שהפריש מוסיף האי קרן וחומש שחייב בשביל שמעל על הנהו מעות דפיישו שלא מעל בהן ויביא חטאתו מאלו ומאלו והוא הדין נמי לאשם: אם כבר קרבה חטאתו. עד שלא נודע לו שמעל ושוב נודע לו יוליך האי קרן וחומש לים המלח דאילו לא קרבה חטאתו עדיין היה מוסיף האי קרן וחומש על דמי חטאתו ומביא בהן חטאת מעילה אבל השתא דנודע לו לאחר שקרבה חטאתו הנך מעות דקרן וחומש שהיה צריך להוסיף על דמי חטאת כיון דקרבה חטאתו הוו להו כחטאת שכפרו בעליה דלמיתה אזלא והמעות ילכו לים המלח דהיינו במקום מיתה: כבר קרב אשמו. נמי יפלו המעות דקרן וחומש לנדבת צבור דקי''ל (תמורה דף יח.) כל שבחטאת מתה באשם רועה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה: הנהנה מקדשי קדשים כו' יפלו לנדבה. והיינו כוותיה דרב: כל קרבנות המזבח. כלומר אם נהנה מקרבנות המזבח יפלו הקרן והחומש לנדבה למזבח: ואם נהנה מקדשי בדק הבית. ישלם קרן וחומש לבדק הבית: לנדבת צבור. לשופרות:

וכולן שפקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר. בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פה:) איתא והאי אעצמות וגידים וטלפים דקאמר איירי בהו ברישא דהך דהא אם פרשו לא יעלו פירוש פירשו העצמות והגידים מן הבשר שהיו מחוברין ועלה קאי הך סיפא וקאמר וכולן בין מחוברין בין פירשו שפקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח לא יחזיר הא על גבי המזבח יחזיר בשלמא לר' יוחנן דאמר לעיל גבי מעילה דלאחר תרומת הדשן נמי אכתי לא נעשית מצותו הא ניחא דהכא אמרינן יחזיר אלא לרב קשיא אמאי יחזיר כיון דנעשית מצותו דסלקא דעתך דגחלת כמו אפר וא''ת לישני דודאי לאחר תרומת הדשן הוי שפיר נעשית מצותו ולא אמרינן הכא יחזיר משום הוצאת הדשן אלא משום דצריך לתרום הדשן דהא הכא קודם חצות עסקינן שאז שעת תרומת הדשן ותדע מדמפלגי בין קודם חצות בין לאחר חצות בסיפא גבי איברים והכא גבי גחלת לא מפליג וכן משמע בסוגיא דגמרא דהתם גבי גחלת מיירי אף קודם חצות ואומר השר מקוצי דודאי הוזקק לפרש דיחזיר לאו משום תרומת הדשן דהרבה דשן יש לתרום מלבד זה דנהי דגבי מעילה איכא קפידא במה שלא נתרם הדשן כדמשמע לעיל היינו משום דלא נעשה מצותה שעומד הדשן שעל גב התפוח לתרום אבל היכא דפקע גחלת לית לן למימר יחזיר לקיים תרומת הדשן בהך גחלת כיון דאפשר לקיומה בשאר הדשן אבל לרבי יוחנן דאמר בהוצאת הדשן איכא קפידא ניחא שפיר דצריך להחזיר הגחלת משום דרחמנא אמר והוציא את (כל) הדשן: שאני גחלת דאית בה מששא. כלומר דלא דמיא לאפר דהא יש בה מששא הילכך יחזיר דשייכא בה הקטרה: הנהנה מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים. שאז הם קדשים לה' ואכתי לא הותרו לכהנים ומאימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים שאז הם קדשי לה' שהוברר חלק גבוה רב אמר מה שנהנה יפלו לנדבה לעולת קיץ למזבח והעורות הם לכהנים: הלמידין לפני חכמים. לאו היינו למידין לפני חכמים דסנהדרין (דף יז:) דמפרש התם היינו לוי שלא מצינו לוי שהוזכר מעולם בברייתא ועוד כי אין זו שיטה שיביא ראיה לדברי לוי מלוי עצמו: לא קרבה חטאתו. אין לפרש כדמשמע שנודע לו שמעל קודם שקרבה חטאת דאם כן בסמוך דקאמר כבר קרבה חטאתו ילכו לים המלח נצטרך לפרש כמו כן דקרבה חטאת קודם שנודע לו ואי אפשר לומר כן דהא רבה קאמר בסמוך דאם נודע לו לאחר כפרה יפלו לנדבה אלא הכי פירושו הכא לא קרבה חטאת שבא לשלם קודם שקרבה חטאתו יוסיף ויביא חטאת כלומר יוסיף הדמים שהוא חייב מקרן וחומש על חטאתו שיש לו ליקרב ויביאנה שמנה אבל לא איירי כלל בברייתא מן האשם של מעילה: יוסיף ויביא אשמו. פירוש אשם שמנה כדפרישית גבי חטאת: כבר קרבה חטאתו. פירוש שנודע לו קודם קריבת חטאתו כדפירשנו לעיל אך לא בא לשלם המעילה עד שיקרב חטאתו ילכו לים המלח שהרי אם היה חטאת היתה מתה כיון שנתכפר באחר הילכך עתה שהם מעות ילכו לים המלח: כבר קרב אשמו יפלו לנדבה. שאם היה אשם היה רועה דכל שבחטאת מתה באשם רועה (תמורה דף יח.): כל קרבן המזבח למזבח. ואפילו נתכפרו בעלים באחרים ובסמוך פריך מרישא לסיפא: קרבנות בדק הבית. כגון אם מעל בקדשי בדק הבית והביא קרן וחומש הם לבדק הבית ואפילו מתו הבעלים שהביאו שאין שם בעלים עליו: קרבנות צבור לצבור. פירוש אף אם מתו אותו הדור של עולת [צבור] צבור קיימא כי דור הולך ודור בא (קהלת א):

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד