מעילה ט ע"א

ואולם אי אפשר לומר כך, שכן התניא [הרי שנויה ברייתא] על האמור בתורה בדין המנחה "...וקמץ משם מלא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה..." (ויקרא ב, ב), הדגיש הכתוב "מסלתה ומשמנה" ולא אמר "מסולת ומשמן", ללמדנו שאין הכהן מקטיר את האזכרה (חלק המנחה המוקטר) אלא אם כן נשארו בה לאחר הקמיצה סולת ושמן ולבונה, פרט (למעט) שאין מקטירים על המזבח בזמן שחסרה סלתה, וחסרה שמנה, וחסרה לבונתה, ומשמע שחייבים להותיר!

אמרי [אומרים] בתשובה לדברי רב אחא בנו של רבא: אכן ככלל נדרשת צורת לשון זו "והנשאר" (והדומה לה, כמו "והנותרת") — שאם נשאר, ואולם התם כתיב [שם, בפרשת המנחה, הכתוב] הזה "והנותרת" ("והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו..." שם ג) שהוא קרא יתירא כתיב [מקרא יתר כתוב], שיכול היה לומר "מן המנחה לאהרן ולבניו..." בלבד, אלא ודאי בא כתוב זה ללמדנו כי במנחה חובה היא שיוותר, מה שאין כן בחטאת העוף שאפשר לפרש: אם נשאר.

מתיב אבוה [מקשה אביו] של שמואל לרב הונא הסבור שלדעת רב אין מיצוי הדם מעכב, ממה ששנינו במשנה: אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן או מיצה דמן במחשבה לאוכלן חוץ למקומן הראוי — הרי זה פסול ואין בו חיוב כרת על האוכלן. ואם בשעת המליקה או מיצוי הדם חשב לאוכלן חוץ לזמנן הראוי — הרי זה פיגול, וחייבין עליו כרת. ונדייק: משנה זו עוסקת בחטאת העוף ובעולת העוף, וקתני מיהת [שנה התנא על כל פנים] יחד עם זה שמלקם אף את זה שמיצה את דמן, שמחשבת חוץ לזמנו בהן מחילה דין פיגול, והרי איפוא שהמיצוי מעכב!

ומעירים: הוא (אביו של שמואל) זה שמותיב לה [הקשה אותה] קושיה, והוא עצמו זה שמפרק לה [שמתרץ אותה]. ובאופן זה: דברי המשנה הללו לצדדין (לשני צדדים שונים) קתני [שנה] אותם התנא: שמה ששנינו במליקה מתייחס לחטאת העוף ולעולת העוף, ואילו מה ששנינו במיצוי הדם אינו מתייחס אלא לעולת העוף שאין בה הזאה אלא מיצוי הדם בלבד ובודאי שאינו יכול אם כן לפגל בהזאה.

א למעלה הובאו דברי החכם בבית מדרשו של ר' ישמעאל, ועתה דנים לגופא [גופה] של הלכה זו. תנא דבי [שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל: מן הכתוב בדין חטאת העוף "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח" (שם ה, ט) למדנו שרק אם נשאר בעוף דם לאחר ההזאה דינו שימצה אל יסוד המזבח. ואולם אין חובה מלכתחילה להשאיר דם בגוף העוף לשם כך, ומכאן הסקנו כי לדעת ר' ישמעאל אין המיצוי מעכב את הכפרה.

ומקשים על כך: והא תנא דבי [והרי שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל התם [שם במסכת זבחים] בדינן של החטאות הפנימיות כי השיריים מעכבין (שאם לא נשפך דם השיריים ליסוד המזבח, אין הקרבן מכפר), ונחלק שם על ר' עקיבא הסבור שאין השיריים מעכבים. ואמר רב פפא באותה סוגיה בהסבר מחלוקתם זו שלא נחלקו בשיירי שאר הקרבנות, אלא מיצוי דמה של חטאת העוף שהם השיריים איכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעת ר' ישמעאל הריהו מעכב ולדעת ר' עקיבא אינו מעכב, ומכאן סתירה לשיטתו האמורה למעלה! ומשיבים: תרי תנאי [שני תנאים] הם שחלקו בדבר, ושניהם אמרו דבריהם אליבא [לפי שיטתו] של ר' ישמעאל. ב

משנה עולת העוף מועלין בה (יש בה דין מעילה) משהוקדשה בפה לקרבן. ומשעה שנמלקה עולת העוף — הוכשרה (הותקנה) בכך לענין ליפסל במגעו של טבול יום, ובמגעו של מחוסר כפורים, שהוא הטמא (כזב וכמצורע) שטבל לטהרתו, ואולם עדיין לא הביא את קרבנותיו למחרת יום הטבילה, וכן נפסלת עולת העוף לאחר מליקתה בלינה של דמה. מיצה את דמה, אם חשב הכהן שמלקה בשעת המליקה לאכול מבשרה לאחר זמן אכילתה הראוי, חייבין עליו על אכילתו כרת משום פיגול, וכן אם לא נאכל בתוך זמן אכילתו הראוי, הריהו באיסור נותר, וטמא אם אכלו בטומאת הגוף. ומאחר שבעולת העוף אין שעת היתר כלל שהרי אסורה לעולם באכילה, לכן מועלין (ומתקיימים כל דיני המעילה) בה כל זמן שהיא קיימת עד לזמן שבו היא תצא לבית הדשן מקום שריפתה ותישרף כולה.

פרים הנשרפים, ושעירים הנשרפים — מועלין בהן משעה שהוקדשו בפה. ומשעה שנשחטו — הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה. ומשעה שהוזה דמן — חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ומועלין בהן אף בהיותם בבית הדשן עד שיתיך הבשר (יתעכל ויהיה לאפר).

העולה הבאה מהבהמה, מועלין בה משעה שהוקדשה. ומשעה שנשחטה — הוכשרה ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה. ומשעה שנזרק דמה על המזבח — חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא. ואולם לענין מעילה שוב אין מועלין בעורות של עולות הבהמה, לפי שהם מעתה נכסי הכהנים, ואין הם עוד בכלל "קדשי ה' " שבהם נאמר דין המעילה. אבל מועלין בבשר לאחר זריקת הדם, שהרי אין בו חלק לכהנים שכן כולו נשרף על המזבח, והוא בכלל "קדשי ה' ", ונוהג בהם דין זה עד שתצא כולה לשריפה בבית הדשן.

החטאת, והאשם, וזבחי שלמי ציבור (שני כבשי העצרת, הבאים בחג השבועות, עם שתי הלחם) — מועלין בהן משעה שהוקדשו בפה לקרבן. ומשעה שנשחטו — הוכשרו בכך ליפסל במגע טבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה של הבשר אם לא נזרק הדם. ומשעה שנזרק דמן — חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא. ואין מועלין בבשר שלהם לאחר שנזרק הדם, שהרי מותר הוא מעתה באכילה לכהנים, ושוב אינו בכלל "קדשי ה' ", אבל מועלין באימוריהן (בחלק המוקרב על המזבח) עד שיתעכלו על המזבח ויצאו (אפרם) לבית הדשן לאחר שריפתם על המזבח.

שתי הלחם הבאות בחג השבועות — מועלין בהן משעה שהוקדשו בפה. ומשעה שקרמו (התכסה בצקם בקרום) בזמן אפייתם בתנור — הרי זה נחשב כתחילת עשייתם בשחיטה בקדשי קדשים, ונקראים הם משעה זו "לחם" והוכשרו בכך ליפסל במגע טבול יום, ובמחוסר כפורים, ולישחוט עליהן את הזבח (כבשי העצרת) הבאים אתם. ומשעה שנזרק דמן של הכבשים, כבשי עצרת — חייבין עליהן, על שתי הלחם, משום פיגול, נותר, וטמא, ואין בהן מעתה עוד דין מעילה, שהרי בזריקת דם כבשי העצרת הותרו שתי הלחם באכילה לכהנים.

לחם הפנים אותו עורכים על השולחן שבהיכל מדי שבת — מועלין בו משעה שהוקדש. ומשעה שקרם בתנור — הוכשר ליפסל במגע טבול יום ובמחוסר כפורים, ולהסדר על גבי השולחן שבהיכל.

ומשעה שקרבו (הוקטרו) הבזיכין של לבונה שניתנו בשבת שעברה על הלחם — חייבין עליו, על לחם הפנים, משום פיגול (אם חשב הכהן בשעת הקטרתם של הבזיכים לאכול למחרת את הלחם), וכן חייבים עליו משום איסור נותר וטמא. ומשעה זו שהוקטרו הבזיכים, הותר הלחם באכילה, ושוב אין בו דין מעילה.

המנחות — מועלין בהן משעה שהוקדשו בפה, שהוקדש הקמח לשם מנחה זו. ומשעה שקדשו בכלי שרת, שהוכנס הקמח בתוך הכלי — הוכשרו בכך לענין ליפסל במגע טבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה.

ומשעה שקרב הקומץ של המנחה — חייבין עליו, על המנחות, משום פיגול (אם חשב הכהן בשעת הקמיצה לאכול את שיירי המנחה למחרת, או להקטיר את הקומץ למחרת), וכן חייבים על המנחה משעה זו באיסור נותר ובאיסור טמא. ומשעת הקמיצה שוב אין מועלין בשירים שהרי מהקמיצה ואילך הריהם מותרים באכילה לכהנים, אבל מועלין בקומץ, שהרי הוא מוקטר לגבוה, עד שיצא לבית הדשן.

ג גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדינו של הנהנה מאפר תפוח (ערימת האפר) שנותרה על גבי המזבח לאחר שהכהן קיים מצות "תרומת הדשן" בנטילתו מן הדשן הנמצא שם, אם יש בו עדיין דין מעילה, רב אמר: שוב אין מועלין בו, ור' יוחנן אמר: עדיין מועלין בו.

ומסבירים את מחלוקתם: לפני תרומת הדשן כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שעדיין מועלין בו, שהרי טרם נגמרה מצוותו. כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה לאחר תרומת הדשן.

וטעמם של החולקים: רב אמר כי אין מועלין בו — שהרי כבר נעשה מצותו וכל השאר אינו אלא להוצאה משם. ואילו ר' יוחנן שאמר שמועלים בו, טעמו: כיון דכתיב [שנאמר] בתורה בדין הוצאת הדשן מהמזבח "ולבש הכהן מדו בד" (ויקרא xו, ג), ומעתה כיון שצריך לעבודה זו לבגדי כהונה ("מדו בד") משמע כי בקדושתיה [בקדושתו] עדיין הוא קאי [עומד].

ומעירים: תנן [שנינו] במשנתנו: מועלין בהן עד שתצא לבית הדשן, ומשמע שבהיות האפר במזבח עדיין נוהג בו דין מעילה, והרי זה קשיא [קשה] לרב הסבור שאין מועלים באפר התפוח! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב כי הכוונה היא עד לזמן שתראה (שתהיה ראויה) להוצאתה לבית הדשן, שהוא משעה שהוציא ממנו את תרומת הדשן, אף שעדיין הוא על המזבח.

but isn’t it taught in a baraita: The verse states: “And he shall bring it to Aaron’s sons the priests; and he shall remove his handful of its fine flour, and of its oil, together with all its frankincense; and the priest shall make its memorial part smoke upon the altar, an offering made by fire, of a pleasing aroma to the Lord” (Leviticus 2:2)? This verse excludes those situations where some of its flour was missing, or some of its oil was missing, or some of its frankincense was missing, in which case the priest may not place the meal offering on the fire. This indicates that one must ensure that some of the flour, oil, and frankincense remain.

The Sages said in response to the difficulty of Rav Aḥa, son of Rava: In general, the terms “remainder” or “leftover” refer to a situation where there happened to be some of the item remaining. Yet, the case of the meal offering is unique, as there it is written: “But that which is left of the meal offering shall be Aaron’s and his sons’; it is a thing most holy of the offerings of the Lord made by fire” (Leviticus 2:3). This part of the verse is superfluous, as it appears in Leviticus 2:10 as well. It is therefore derived from the repetition of this phrase that in the specific case of a meal offering one must ensure that some of the items remain. This requirement does not apply to a bird sin offering.

Shmuel’s father raises an objection to Rav Huna from a mishna (Zevaḥim 64b): With regard to both a bird sin offering and a bird burnt offering, where the priest pinched their nape or squeezed out their blood with the intent to partake of an item whose typical manner is to partake of it, or to burn an item whose typical manner is to burn it on the altar, outside its designated area, the offering is not valid, but there is no liability for karet for one who partakes of the offering. If his intent was to eat it or burn it beyond its designated time, the offering is piggul and one is liable to receive karet for partaking of the offering, provided that the permitting factor, the blood, was sacrificed in accordance with its mitzva. In any event, this mishna teaches: Squeezed out their blood, indicating that failure to squeeze out the blood disqualifies the offering.

Shmuel’s father raises the objection and he resolves it himself. The tanna of that mishna teaches it disjunctively. In other words, the two clauses of the mishna are referring to two different cases. The halakha of pinching the nape of the neck applies to both the bird sin offering and the bird burnt offering. By contrast, the squeezing out of the blood applies only to a bird burnt offering, whose blood is not sprinkled on the altar. For this reason, the priest’s intent at the time of squeezing out the blood is significant. In the case of a bird sin offering, it is only an intent at the time of sprinkling that invalidates the offering.

The Gemara returns to the matter itself, i.e., the baraita cited above: The tanna of the school of Rabbi Yishmael taught that if any of the blood remains inside the bird it must be squeezed out, but there is no requirement to ensure that blood remains for this purpose. Consequently, even if one does not squeeze out the blood on the side of the altar, the offering is valid.

The Gemara asks: But the school of Rabbi Yishmael taught there, on Zevaḥim 52a, that failure with regard to the remainder of the blood invalidates the offering, and Rav Pappa said: Both Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva agree that failure to pour the remainder of the blood on the base does not invalidate the offering. The practical difference between them is whether or not failure to squeeze out the blood from a bird sin offering after sprinkling the blood invalidates the offering. The school of Rabbi Yishmael rules that it does invalidate the offering, and Rabbi Akiva maintains that it does not invalidate the offering. The Gemara answers: There are two tanna’im and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yishmael.

MISHNA: One is liable for misusing a bird burnt offering from the moment that it was consecrated. When the nape of its neck was pinched, it was rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who immersed in a ritual bath that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering, and through its blood being left overnight. Once its blood was squeezed out, one is liable to receive karet for eating it, due to violation of the prohibition of piggul, and the prohibition of notar, and the prohibition of partaking of sacrificial meat while ritually impure. And as it may not be eaten, one is liable for its misuse until it leaves to the place of the ashes, where it is burned.

One is liable for misuse of bulls that are burned and goats that are burned from the moment that they were consecrated. Once they were slaughtered, they were rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who immersed that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering, and through its blood being left overnight. Once its blood was sprinkled, one is liable to receive karet for eating it, due to violation of the prohibition of piggul, and the prohibition of notar, and the prohibition of partaking of sacrificial meat while ritually impure. And one is liable for its misuse even when it is in the place of the ashes, until the flesh has been completely scorched.

One is liable for misuse of the burnt offering from the moment that it was consecrated. Once it was slaughtered it was rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who immersed that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering, and through its blood being left overnight. Once its blood was sprinkled, one is liable to receive karet for eating it, due to violation of the prohibition of piggul, and the prohibition of notar, and the prohibition of partaking of sacrificial meat while ritually impure. And one is not liable for misuse of the hides, but one is liable for misuse of the flesh until it leaves to the place of the ashes.

One is liable for misuse of a sin offering, and a guilt offering, and communal peace offerings from the moment that they were consecrated. Once they were slaughtered they were rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who immersed that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering, and through its blood being left overnight. Once their blood was sprinkled, one is liable to receive karet for eating them, due to violation of the prohibition of piggul, and the prohibition of notar, and the prohibition of partaking of sacrificial meat while ritually impure. One is not liable for misuse of the flesh, but one is liable for misuse of their sacrificial portions, i.e., the portions that are to be consumed on the altar, until they leave to the place of the ashes.

One is liable for misuse of the two loaves brought on the festival of Shavuot from the moment that they were consecrated. Once they formed a crust, they were rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who immersed that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering, and through it being left overnight, and they are rendered eligible to slaughter with them the accompanying offering of the two lambs. Once the blood of the lambs is sprinkled, one is liable to receive karet for eating the loaves, due to violation of the prohibition of piggul, and the prohibition of notar, and the prohibition of partaking of consecrated food while ritually impure. And they are not subject to the halakhot of misuse, as at that point their consumption is permitted.

One is liable for misuse of the shewbread, which is arranged on the Golden Table in the Sanctuary each Shabbat, from the moment that it was consecrated. Once it formed a crust in the oven it assumes the status of bread and its halakhic status is like that of offerings of the most sacred order after the animal was slaughtered, in that it was rendered susceptible to disqualification through contact with one who immersed that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering, and it is rendered eligible for arrangement upon the Table in the Sanctuary.

Once the bowls of frankincense brought with the shewbread of the previous week were sacrificed, one is liable to receive karet for eating the loaves due to violation of the prohibition of piggul, and the prohibition of notar, and the prohibition of partaking of consecrated food while ritually impure. But it is not subject to the halakhot of misuse, as at that point its consumption is permitted.

One is liable for misuse of the meal offerings from the moment that they were consecrated. Once they were consecrated through placement of the flour in a service vessel, they were rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who immersed that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering, and through its blood being left overnight.

Once the handful taken from the meal offering was sacrificed, one is liable to receive karet for eating the meal offering due to violation of the prohibition of piggul, and the prohibition of notar, and the prohibition of partaking of consecrated food while ritually impure. And one is not liable for misuse of the remainder of the meal offering, which is eaten by the priests, but one is liable for misuse of the handful that is sacrificed, until it leaves to the place of the ashes.

GEMARA: It was stated that there is a dispute between amora’im with regard to one who derives benefit from the ash of the round heap that is on top of the altar. Rav says: One who derives benefit from it is not liable for misuse of consecrated property, and Rabbi Yoḥanan says: One who derives benefit from it is liable for misuse of consecrated property.

The Gemara clarifies this dispute: Before the removal of the ashes, everyone agrees that one who derives benefit from it is liable for misuse of consecrated property. The reason is that the mitzva of the removal of the ashes has not yet been completed. When they disagree it is with regard to the halakha after the removal of the ashes, at which point the mitzva has been completed.

Rav says that one who derives benefit from it is not liable for misuse of consecrated property, as its mitzva has been performed and completed. And Rabbi Yoḥanan says that one is liable for misuse, since it is written: “And the priest shall put on his linen garment, and his linen breeches shall he put upon his flesh; and he shall take up the ashes to where the fire has consumed the burnt offering on the altar, and he shall put them beside the altar. And he shall remove his garments, and don other garments, and carry forth the ashes outside the camp” (Leviticus 6:3–4). Rabbi Yoḥanan explains: Since taking the ashes outside the Temple also requires the priestly vestments, albeit garments of lesser quality than those used to remove the ashes from the altar, evidently the ash remains in its consecrated state.

The Gemara raises a difficulty against the opinion of Rav. We learned in the mishna, with regard to the bird burnt offering: One is liable for its misuse until it leaves to the place of the ashes, where it is burned. This indicates that the halakhot of misuse apply while the ashes remain on the altar, even after the removal of ashes, which is difficult for the opinion of Rav. The Gemara answers that Rav could have said to you: The mishna means that one is liable until the ash is fit to be taken out to the place of ashes, i.e., once it is burned on the altar and has had a shovel of ashes removed from it.