מעילה ח ע"ב

תְּחִלָּה לַקֹּדֶשׁ
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כְּשֵׁם שֶׁהוּא פּוֹסֵל מַשְׁקֵה תְרוּמָה וְאוֹכְלֵי תְרוּמָה כָּךְ הוּא פּוֹסֵל מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ וְאוֹכְלֵי קֹדֶשׁ
אָמַר רָבָא לְאַבָּא שָׁאוּל מַעֲלָה עָשׂוּ בַּקֳּדָשִׁים שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן לִטְבוּל יוֹם כָּרִאשׁוֹן
לְרַבִּי מֵאִיר כְּאוֹכֶל שֵׁנִי לְרַבָּנַן כֵּיוָן דִּטְבַל קְלַשׁ טוּמְאָה פָּסוּל מְשַׁוֵּי טָמֵא לָא מְשַׁוֵּי
הוּזָּה דָּמָהּ חַיָּיבִין כּוּ' מְעִילָה הוּא דְּלֵיכָּא אֲבָל אִיסּוּרָא אִיכָּא וְאַמַּאי הָא מָמוֹנָא דְכֹהֲנִים הוּא
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא לַיּוֹצְאִין וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּאָמַר זְרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא דְּלָאו בַּת אֲכִילָה הִיא
אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִיצּוּי חַטַּאת הָעוֹף אֵינוֹ מְעַכֵּב דְּתָנֵי רַב הוּזָּה דָּמָהּ
רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר רַב מִיצּוּי חַטַּאת הָעוֹף מְעַכֵּב וְתָנֵי רַב מִיצָּה דָּמָהּ
תָּא שְׁמַע וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הִיא בִּשְׁלָמָא לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הַיְינוּ דִּכְתִיב וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה חַטָּאת הִיא אֶלָּא לְרַב הוּנָא מַאי וְהַנִּשְׁאָר
כִּדְתַנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁאִם נִשְׁאַר וּמַאי חַטָּאת הִיא אַרֵישָׁא
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי אֶלָּא מֵעַתָּה גַּבֵּי מִנְחָה דִּכְתִיב וְהַנּוֹתֶרֶת הָכִי נָמֵי שֶׁאִם נִיתּוֹתַר וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - ב

דתניא שנינו ברייתא: אבא שאול אומר: טבול יום תחלה לקודש, יש לו דין "ראשון לטומאה" לגבי קודש ^[229]. ואם נגע בבשר קודש, עושה אותו שני, והבשר שנגע בבשר נעשה שלישי, ושלישי רביעי.

רבי מאיר אומר: טבול יום שנגע בקודש, מטמא את הקודש, ובשר שנגע בבשר נפסל, ופוסל את התרומה, אם נגע טבול יום בתרומה, פסלו בלבד. דהיינו שיש לו דין "שני לטומאה".

וחכמים אומרים: כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי [מאכלי] תרומה, ואינו מטמאם, כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש. כמבואר, שטבול יום פוסל את התרומה, מפסוק הנ"ל, ובכל זאת אינו נעשה שני [כדעת רבי מאיר] לטמא קודש, אלא לפסלו בלבד, וכל שכן שאינו נעשה ראשון [כדעת אבא שאול].

ומשנתנו נשנית כדעת חכמים.

ודחינן: אמר רבא: אמנם, כל התנאים מודים לחכמים, שמן התורה, טבול יום פוסל ואינו מטמא, אלא שאבא שאול ורבי מאיר סוברים, שרבנן הוסיפו לו בדרגת הטומאה, לגבי קדשים, מרוב "מעלת" קדשים, כלומר, מגודל הצורך ליזהר בטהרתם.

איזו דרגת טומאה הוסיפו לו רבנן? לדעת אבא שאול, מעלה עשו בקדשים, הילכך, שוינהו רבנן, עשו חכמים, לטבול יום כראשון. לרבי מאיר, עשוהו כאוכל [מאכל] שני.

ואילו לרבנן, חכמים סוברים, שלא עשו לו שום הוספה בדרגת הטומאה, כיון דכבר טבל, קלש, נחלש טומאתו ^[230]. הילכך: פסול משוי, הוא פוסל את הקודש, טמא לא משוי, והשאירו אותו בטומאתו מדאורייתא.

ומשנתנו שנתה דינו מדאורייתא, ולא נשנית לדעת חכמים בלבד, כי שאר התנאים מודים שמדאורייתא פוסל בשר קודש ואינו מטמא ^[231].

שנינו במשנתנו: הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, ואין בה מעילה.

ויש לדייק: אם יאכלנה או יהנה ממנה, מעילה הוא דליכא, לא יתחייב באשם מעילות, הא ^[232] איסורא איכא, אבל אסור לאכלה,

וקשה, אמאי, למה אסור לאכלה? הא ממונא דכהנים הוא ^[233], הלא אחר שהוזה דמה, הותרה לאכילת כהנים?

אמר רבי חנינא: המשנה מדברת ^[234] ליוצא ^[235], ואחר כך הוזה דמה, ומשנת רבי עקיבא היא, דאמר "זריקה מועלת ליוצא", ויצאה מדין מעילה, וחייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, דמכל מקום לאו בת אכילה היא, ועדיין אסורה באכילה ^[236].

סוגיא דמיצוי חטאת העוף שנינו במשנתנו: הוזה דמה, חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, ואין בה מעילה.

אמרה תורה בפרשת חטאת העוף [ויקרא ה] "והזה מדם החטאת על קיר המזבח, והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת הוא". פירוש: תחילה מזה דמה, שאוחז בעורף, ומתיז מהדם, והדם ניתז והולך למזבח ^[237].

ואחרי ההזאה, ממצה את דם העוף על המזבח. והיינו, מקיף ומקרב בית מליקתו [הצואר] למזבח, ודוחקו בקיר והדם מתמצה ויורד ליסוד המזבח.

ונחלקו תלמידי רב בשם רב, אם מיצוי הדם מעכב את הכפרה ^[238]. וממילא, אם אכן מעכב, יוצאת מידי מעילה, וכן חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, רק אחרי המיצוי.

אמר רב הונא אמר רב: מיצוי חטאת העוף אינו מעכב.

ותני ^[239] רב, שנה גירסת משנתנו "הוזה דמה" חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, על אף שעדיין לא מיצה. מוכח שהמיצוי אינו מעכב.

רב אדא בר אהבה אמר רב: מיצוי חטאת העוף מעכב.

ותני רב, שנה גירסת משנתנו "מיצה דמה" חייבין עליה משום פגול, וכולי. וחייבין משום פגול נותר וטמא. ויוצאת מידי מעילה רק אחרי המיצוי. ^[240] תא שמע מהא דכתיב "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, חטאת הוא". ^[241]

בשלמא לרב אדא בר אהבה, היינו דכתיב "והנשאר בדם ימצה", ובא ללמדנו, שאף על גב שהדם נשאר "חטאת הוא", כלומר, אף על גב שכבר היזה, ושארית הדם נשאר, עדיין הוא "חטאת", כל זמן שלא גמר את המיצוי. והזאת הדם תלויה במיצוי, שגם הוא מעכב את כפרתה. ^[242] אלא לרב הונא, קשה, מאי פירוש "והנשאר"? והיה די לומר "והדם ימצה אל יסוד המזבח"?

ומתרצינן: אדרבה! מה דכתיב "והנשאר", בא ללמדנו שהמיצוי אינו מעכב, כמו דתניא דבר רבי ישמעאל, שאם נשאר, ימצה, ואם לא ^[243], לא ימצה, ואינו מעכב.

ואם היה כתוב "וימצה", היה משמע שלא יצא ידי חובתו עד שימצה, לכן נאמר "והנשאר", ללמדנו, אם נשאר ^[244].

ומאי ומה שסיימה התורה, "חטאת הוא", לא בא ללמדנו שהמיצוי הוא גמר ההזאה, אלא ארישא, על תחילת המקרא, דהיינו המליקה וההזאה ^[245], הם המעכבים, הואיל והוא "חטאת".

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, גבי מנחה דכתיב [ויקרא ב פסוק ב] "וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחוח לה'? והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'", האם הכי נמי נדרוש, שאם ניתותרה ^[246], יאכלוה הכהנים, ואם לא ניתותרה, אלא שחסרו השיריים אחר הקמיצה ^[247], אין בכך כלום ^[248]?!

וכי תימא, ואם תאמר, הכי נמי, אכן כך, אם חסרו השירייים אין בכך כלום?

הערות

^[229] אבא שאול סובר שנעשה ראשון רק לגבי קודש, ולגבי תרומה מודה שדינו כשני שפוסל ואינו מטמא. עיין היטיב במסכת סוטה [כט ב].

^[230] גירסת השיטה מקובצת.

^[231] כתבו התוס': זו היא מסקנת סוגיתנו. אבל מסוגית הגמרא במסכת סוטה [כט ב] משמע שאבא שאול סובר שמן התורה הרי הוא ראשון לטומאה. ועיין בתוס' מה שכתבו.

^[232] גירסת השיטה מקובצת.

^[233] כתב השפת אמת: דיוק הגמרא הוא למאן דאמר [לקמן] הסובר שהמיצוי שלאחר ההזאה מעכב, ויצא מיד מעילה רק אחרי מיצוי דם, וגריס במשנה "מיצה דמה", דאילו למאן דאמר שיוצא מידי מעילה לפני המיצוי בהזאה בלבד, מובן למה עדיין אסור באכילה, כי על כל פנים צריך לקיים מצות מיצוי הדם, אף על פי שאינו מעכב.

^[234] עיין בקרן אורה המבאר למה חזרה המשנה ודייקה לומר שלרבי עקיבא לא מועילה זריקת יוצא להתיר באכילה, גם במשנה זו וגם במשנה הקודמת.

^[235] גירסת השיטה מקובצת.

^[236] מבואר לעיל סוף פרק א, ראה שם. הקשו התוס': מה יצא? בשלמא לעיל, מדובר בבהמה שהדם נתקבל בכלי, והדם לא יצא, והבשר יצא. אבל כאן בעוף שהזאת הדם היא מגוף העוף, אם יצא העוף, יצא גם הדם, והרי ביצא הדם מודה רבי עקיבא שאין הזריקה מועלת [לעיל ז א]. ובודאי שאין הכוונה שהעוף יצא אחר ההזאה, ונפסל ביוצא, כי במשנה משמע שהזאת הדם היא המוציאה מידי מעילה, ולא מה שאירע אחר כך. התוס' רצו לתרץ שהעוף יצא מקצתו, ומכל מקום דם הראש שמשם מזה הדם נשאר בפנים ולא יצא, וחתך את החלק שיצא לחוץ, והזה מן הדם הנשאר בפנים. אבל, תירוץ זה לא התקבל, מפני שאמרה הגמרא במסכת זבחים [כה ב כג א] שבאופן זה [בבהמה] נפסל כל הדם לזריקה, הואיל ומתערב בתוך הדם הזריקה מן שמנונית הבהמה, מן החלק שנפסל ביוצא. [ושם מבואר למה ההקפדה היא על "שמנונית", ולא על "דם"]. והתוס' מתרצים כמה תירוצים. א) מדובר שכל הדם נאסף בצואר, ואחר כך יצא העוף מן צד הרגל, וצד הצואר ששם הצטבר הדם לא יצא, ועתה אין לחוש שיתערב שמנונית אל הצד שלא יצא. על תירוץ זה מקשה הקרן אורה: מי נתן שיעור זה לומר ששוב אינו עולה? בפירוש ב כתב: מה שאמרה הגמרא שם שהדם מתערב עם שמנונית, נאמר רק בבהמה שיש בה דם הרבה, ואילו עוף שאין בה רק דם מועט, כל הדם הולך אל בית הצואר. ב) בתירוץ השני של תוס' יש כמה גירסאות, התלויים בגירסת הגמרא שם במסכת זבחים: לדעת השיטה מקובצת, מדובר שלפני המליקה חתך כל הבשר של אבר אחד ואחרי המליקה יצא אותו אבר ואם כן לא התערב לא דם ולא שמנונית. ועשה כן בצורה שלא יהיה מחוסר אבר [הפוסל בעוף, כידוע, שאין מום פוסל בעוף, אלא חסרון אבר], כגון, שחתך עד העצם, ולא חתך את העצם. וכן מבאר הברכת הזבח. והקשו הרש"ש והקרן אורה, שאם כן, למה כתבו התוס' שאינו חסרון בעוף, הלא גם בבהמה אינו מום אם חתך בשר בלי עצם, כמבואר שם בגמרא. על קושיא זו מתרץ התקנת עזרא, על פי דברי השיטה מקובצת [שם זבחים] דגם בחותך בשר בלי עצם הוי מום עובר. והגמרא שם אמרה רק שהיא כשרה כשחתך בשר לאחר השחיטה לפני קבלה ואף על פי שמום פוסל גם אחר השחיטה לפני הקבלה, כמבואר לקמן. לפיכך, בעוף שמום אינו פוסל בו, כשר, כשחתך בשר בלי העצם. הרש"ש מבאר תירוץ התוס', כדברי השיטה מקובצת שחתך לפני המליקה אלא, שחתך עם העצם. ומאחר שאינו אבר שלם, אינו פוסל בעוף. והקשו הרש"ש והקרן אורה, שאם כן, אינו שייך כלל לפסול "יוצא", מה שיצא לפני המליקה. ועוד, שעל כך לא אמר רבי עקיבא שהזריקה תועיל. ועוד, שאם כן, אסור משום אבר מן החי כמבואר במסכת חולין? החק נתן מבאר: שאחרי המליקה חתך אבר עם העצם ויצא לחוץ, וכיון שבשעת המליקה לא נחסר אבר, אינו פסול משום חסרון אבר. וכן פירש המקדש דוד. על פירוש זה, מתלבט הקרן אורה, דמשמע מדברי התוס' שאילו היה תולש אבר שלם, היה פסול. ומוכרח לומר שהוא מה שאמרה שם הגמרא, שאם בהמה נעשה בעל מום אחרי השחיטה לפני הקבלה, נפסל, משום שנאמר "ולקח מדם הפר", ודרשינן "פר שהיה כבר", כלומר בלי מום. והקרן אורה מסתפק, וסובר שפסול זה שייך דוקא בבהמה שדמו מתקבל בכלי, מה שאין כן בעוף שאין לו קבלת דם כלל, אין בו פסול "פר שהיה כבר". עיין שם שמאריך. ועיין שם בחידושי הגרי"ז. ג) התוס' מביאים שיטת רבינו רחביה, שמדובר שיצא מקצתו אחרי המליקה וחתכו, ועל אף שנתערב בדם ההזאה משמנונית שנפסל ביוצא, אינו פסול בדיעבד. ומה שהגמרא אמרה שאסור לעשות כן, הוא רק לכתחילה. וכיון שבדיעבד מותר, אפשר לבאר בסוגיתנו שמדובר בדיעבד. ועיין בקרן אורה מה שכתב.

^[237] רש"י על התורה.

^[238] המיוחס לרש"י [בד"ה ורב אדא, ועיין בד"ה אינו מעכב] מפרש, שהמחלוקת היא אם המיצוי מעכב את הכפרה. והנה, במסכת זבחים [נב א-ב] נחלקו תנאים בשיירי דם חטאות הפנימיות. ומתחלה אמרה הגמרא שמחלוקתם היא אם שפיכת שייריהם מעכבת את הכפרה. ומפרש רש"י, שלכולי עלמא שפיכת שיריים אינה מכפרת, אלא שנחלקו באם לא שפך האם מעכבת את הכפרה. והאריכו האחרונים בסברא זו, עיין זבחי תודה למרן החפץ חיים וחידושי רא"ל מאלין ומקור ברוך. ואכמ"ל. ועיין לשון רש"י סבחים [ק"י]. והוא מושג מחודש: עבודה שאינה מכפרת, ובלעדיה מתעכבת הכפרה! ומסיק שם רב פפא [מובא בתחילת עמוד הבא], ששפיכת שיירי דם חטאות פנימיות, - לכולי עלמא לא מעכבי, ומחלוקת תנאים היא במיצוי חטאת העוף האם מעכב, או שאינו מעכב. ולכאורה משמע, שהוא הדין למיצוי. ולדעת מאן דאמר שמעכב, המיצוי אינו מכפר, ובכל זאת מעכב. וכן מבאר הגר"ח [מבואר בהערה 240]. ועיין בעמוד הבא הערה 252 לגבי אם פיגל בשעת המיצוי.

^[239] בגירסתנו "דתני" ומפירוש המיוחס לרש"י משמע שרב הונא לא שמע כן מפורש מפי רב, אלא היות ורב שנה את נוסח המשנה "הוזה דמה", הסיק מכך שהמיצוי אינו מעכב. אבל בתוס' גרסו "ותני", משמע ששמע כן בפירוש מפי רב. ועיין רש"ש וצאן קדשים.

^[240] אם הסוגיא הובאה כאן במסכת מעילה, משמע בפשטות, שלמחלוקת זו ישנה נפקא מינה גם לדין מעילה. למאן דאמר: מיצוי מעכב, יצאה מידי מעילה אחרי המיצוי, ואילו למאן דאמר: אינו מעכב, יצאה מידי מעילה בהזאה. אבל הפירוש המיוחס לרש"י הסתייג מכך [עיין בד"ה אינו מעכב, וכן בכל הסוגיא], ולכאורה משמע מדבריו שהוא סובר, שמאן דאמר הסובר שהמיצוי מעכב, סובר כן רק לגבי פיגול נותר וטמא, ולגבי עיכוב הכפרה, ולא לגבי "מעילה" ואינו מזכיר כלל שהמיצוי מוציא מידי מעילה. האם כתב כן בכוונה, האם באמת סובר כן? הרמב"ם, אכן סובר כן! כי לגבי דין מיצוי פוסק שמעכב [פרק ז מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ז], ואילו בהלכות מעילה [פרק ב הלכה ו] כתב "וכן חטאת העוף מועלין בו משהוקדשו עד שיזה דמה, הוזה דמה, אין בה מעילה". וכבר העיר הלחם משנה [בהלכות מעשה הקרבנות] שהדברים נראים כסותרים. והקרן אורה מקשה: מאי שנא מארבע מתנות חטאות הפנימיות, לדעת בית שמאי הסוברים שארבעתם מעכבין את הכפרה, וכי יסברו שיצאה מידי מעילה במתנה הראשונה. וכנראה, כוונת הקרן אורה היא, שסובר שהזאה ומיצוי עבודה אחת הוא, עיין בעמוד הבא הערה 252 לפיכך מדמה ההזאה והמיצוי לארבע מתנות שהן בודאי עבודה אחת. אמנם, עיין שם בשם האחרונים הסוברים שהם שתי עבודות. ומכל מקום, קושית הלחם משנה שרירה וקיימת. מה הסברא לחלק ולומר שלגבי חיוב על פיגול נותר וטמא, לא נתחייב עד אחר המיצוי, ואילו לגבי מעילה, יצאה מידי מעילה תיכף אחרי ההזאה? ומבאר הגר"ח בחידושיו, על פי דרכו [מבואר לעיל באריכות הערה 111, 165 ועוד] שיש חילוק יסודי בין יציאה מידי מעילה, לבין חיוב פיגול נותר וטמא. וביסוס דבריו הוא על פי המבואר [הערה 238] שאפילו למאן דאמר שהמיצוי מעכב את הכפרה, בכל זאת אינו מכפר. מוכח, שכפרת חטאת העוף היא בהזייתה בלבד, ואז נתכפרו הבעלים, אלא, שיש דין נוסף של מיצוי שצריך למצות את הדם, ואם לא מיצה פסול הקרבן. והמיצוי הוא תנאי בכפרה, ואינו מעשה של כפרה. היוצא מכך, הוא, שביחס לקרבן עצמו, היתירו והכשירו, נכלל המצוי בכלל הזריקה, אבל ביחס לכפרת הבעלים, הואיל והמיצוי אינו מכפר, נגמרה כפרתו בהזאה, כשם שכל קרבן נגמרה כפרתו בזריקה בלבד, אף בחטאות הפנימיות למאן דאמר ששפיכת שיריים מעכבת. ובכך מיושבים היטב דברי הרמב"ם. לגבי דין מעילה שאינו צריך מתיר אלא תלוי בעמידת הקרבן למצותו לכפרת הבעלים, די בכך אם הוזה הדם, ואז נעשית מצותה, ומאיליו פקעה ממנה היותה "קדשי ה"', הילכך כתב הרמב"ם שהמעילה פוקעת בהזאה בלבד. אבל לגבי חיוב פגול נותר וטמא התלוי בהכשר הקרבן [עיין בלחם משנה שם], אינו חייב עד אחרי מיצוי הדם. ומה שאמרה הגמרא: "ותני מיצה דמה", היינו רק לדין פיגול נותר וטמא. ועיין שם עוד.

^[241] בתורה נאמר "הוא". רש"ש.

^[242] תוס' והמיוחס לרש"י מפרשים, שמ"חטאת הוא" למדים דין "מעכב". אבל בשיטה לא נודע למי ובפירוש א מפרשים שהמיצוי הוא "עיקר" חטאת המעכב. וראה בהערה 252.

^[243] כגון אבד או נשפך. שיטה לא נודע למי.

^[244] שיטה מקובצת.

^[245] כן כתבו התוס' ומוסיפים: ושאר עניני מליקה. פירוש: גם פרטי דיני מליקת חטאת העוף, כגון: "ולא יבדיל". ובפירוש המיוחס לרש"י כתב: על ההזאה.

^[246] גירסת הגאון יעב"ץ.

^[247] קושית הגמרא היא [לדעת הצאן קדשים בגירסתו במיוחס לרש"י] בדרך קל-וחומר, אם אפילו שנשאר שיריים, אלא שחסרו מעט, מעכב כמבואר לקמן בברייתא, כל שכן שאם לא נשאר כלום שמעכב. [ולקמן יבואר שאם לא נשאר שיריים כלל, גרוע יותר מחסרו במקצת]. והנה בגמרא מנחות [ט א-ב] נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה. רבי יוחנן סובר: מקטיר הקומץ, וריש לקיש סובר: אין מקטיר הקומץ. וכתבו התוס': מחלוקת ההיא אינה שייכת לכאן, שם נחלקו על ההקטרה, אם יקטיר אם לא, בניגוד לכאן שמדובר על היתר אכילה, ועל כך לא נחלקו, ולכל הדעות אם חסרו השיריים לא יאכלוה הכהנים. כי כך נאמר "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו". הקשה בפירוש ב, הלא קושית הגמרא היא מפני הדמיון של "והנשאר" ל"והנותרת", וכשם שמעכב שהשיריים צריכים להיות שלמים בשעת ההקטרה ואם חסרו, פסולה המנחה, כן מעכב המיצוי, ואם לא מיצה פסול. אם כן, לרבי יוחנן הסובר שהמנחה כשרה, ובלבד שלא יאכלוה, לא הקשה רב אחא כלום. מאחר שרב הונא לא התייחס כלל להיתר אכילה, ובהחלט יתכן שאסורה באכילה, כשם שרבי יוחנן אכן סובר בשיריים שחסרו שמקטיר קומצה ובכל זאת אסורה באכילה? ומתרץ, שרבי יוחנן מודה שאם חסרו לגמרי, אינו מקטיר הקומץ כמו שאמרה שם הגמרא. ועתה, מבואר היטיב הדמיון בין שיירי מנחה לחטאת העוף שלא נשאר דם למיצוי, וכשם שבמנחה מתעכבת ההקטרה, כן בחטאת. לפיכך, מקשה רב אחא שפיר, שהמיצוי יעכב.

^[248] הקשו התוס': מהי קושית רב אחא, אף שרבי ישמעאל אינו דורש "והנותרת" לעיכובא, מכל מקום, נוכל לומר שאם נחסרו השיריים, פסולה, מדרשה אחרת, והיא מה שהביאה הגמרא בסמוך "מסלתה ומשמנה"? [ואף רבי יוחנן מודה לדרשה זו לגבי היתר אכילה, כמבואר שם]. ומתרצים: כשם שנאמר "מסלתה ומשמנה" לדרשה לעיכובא, כן נאמר כאן "חטאת הוא". ומה שרב הונא תירץ ש"חטאת הוא" מוסב על "לפני פניו" על הזאה ומליקה, נראה לו, לרב אחא, שהוא תירוץ דחוק. ומתרצים עוד: אם אכן נדרש "והנותרת" לעיכובא [למרות שנדרש מ"מסלתה ומשמנה"], יש לומר שגם מה שאמרה התורה "והנשאר", הוא לעיכובא, ואין לחלק ביניהם, כי הלשון שוה.

הריהו נחשב תחלה, כלומר, כראשון לטומאה, לענין בשר הקדש, שבנגיעתו בקודש הריהו מטמא אותו ועושה אותו שני לטומאה.

ר' מאיר אומר: טבול יום נחשב כשני לטומאה, ולכן כשנוגע בקודש הריהו מטמא את הקדש בדרגה של שלישי לטומאה, ואולם טבול יום הנוגע בתרומה אינו מטמא אותה (שתטמא אחרים בנגיעתה), אלא פוסל את התרומה עצמה שאסורה באכילה. וחכמים אומרים: כשם שהוא, הטבול יום, אינו מטמא אלא פוסל בלבד את משקה התרומה ואוכלי (מאכלי) התרומה, כך הוא אינו מטמא אלא פוסל בלבד את משקה הקדש ואוכלי הקדש. שלדעת חכמים אין טבול יום נחשב אף כשני לטומאה (המטמא את הקודש). נמצא כי משנתנו האומרת כי חטאת העוף שנמלקה נפסלת (ולא נטמאת) בנגיעתו של טבול יום — הריהי שלא כדעת אבא שאול ור' מאיר, אלא כדעת חכמים.

אמר רבא בדחיית הדברים: אין להסיק כי משנתנו אינה כדעת אבא שאול ור' מאיר, שיתכן לומר שאף לדעתם אין טבול יום מטמא את הקודש מן התורה אלא פוסלו בלבד, ואולם לדעת אבא שאול מעלה (תוספת קדושה) עשו חכמים בקדשים, ששוינהו רבנן [עשו, החשיבו אותם חכמים], שנגיעת טבול יום בהם תחשב כנגיעתו של הראשון לטומאה.

ולדעת ר' מאיר החשיבו חכמים את נגיעת טבול יום בקודש כנגיעתו של אוכל (מאכל) הטמא בדרגת שני לטומאה. ואילו לדעת רבנן [חכמים] יש להעמיד את דינו של טבול יום על דין תורה, וסבורים הם כי כיון שטבול היום כבר טבל מטומאתו — אף שלא הסתלקה לגמרי טומאתו, כבר קלש [נחלשה] הטומאה שהיתה בו, ומשום כך לפסול את הקודש בנגיעתו — הריהו משוי [עושה], אבל לטמא את הקודש בנגיעתו — לא משוי [אין הוא עושה].

א שנינו במשנתנו בדין חטאת העוף, שאם כבר הוזה דמה — חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, ואין בה דין מעילה. ומדייקים מלשון המשנה: דווקא דין מעילה הוא דליכא [שאין] בה משעת הזאה, אבל איסורא [איסור] ליהנות ממנה — איכא [יש] בה לאחר הזאה. ותמוה הוא: ואמאי [ומדוע]? הא ממונא [הרי ממון] של הכהנים הוא לאחר הזאת הדם, והם רשאים לאכול ממנה!

אמר ר' חנינא בהסבר הדבר: מדובר פה ליוצאין מחוץ למחיצתם, מקום אכילתם הראוי, וכשיטת ר' עקיבא היא שאמר כי הזריקה של הדם על המזבח מועלת (מועילה) לפטור את היוצא מדין מעילה, וחייבים עליו משום פיגול נותר וטמא, ובאה המשנה ללמדנו שמכל מקום לאו [לא] בת אכילה היא, שאסורה באכילה.

בודנים עוד בחטאת העוף. מדיני חטאת העוף שלאחר המליקה והזאת הדם לוחצים את העוף על קיר המזבח ודמו מתמצה ויורד אל יסוד המזבח.

ועל כך אמר רב הונא, אמר רב: מיצוי חטאת העוף אף על פי שהוא מצוה, אם לא נעשה — אינו מעכב את הכפרה. דתני [שכך שנה] רב בגירסת משנתנו: "הוזה דמה חייבין עליה...", שמשעת הזאה הריהי מכפרת וראויה לאכילה. ומשמע מכאן שאין המיצוי מעכב את הכפרה אלא ההזאה בלבד.

ואילו רב אדא בר אהבה אמר שכך אמר רב: מיצוי חטאת העוף מעכב. ולדעתו תני [שנה] רב בגירסת משנתנו: "מיצה דמה חייבין עליה...", שרק אז היא מכפרת וראויה לאכילה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לכאורה צריכה להיות מה דעת רב בדין זה, ממה שנאמר בתורה בדין מיצוי הדם "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת היא" (ויקרא ה, ט). ודנים בדבר: בשלמא [נניח] לדעת רב אדא בר אהבה בשיטת רב שהמיצוי מעכב את הכפרה, היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "והנשאר בדם ימצה... חטאת היא" — שרק לאחר שנמצה דמה היא נקראת חטאת. אלא לרב הונא הסבור בשיטת רב כי אין המיצוי מעכב, מאי [מה] פירוש "והנשאר בדם ימצה... חטאת הוא"?

ומשיבים: בא הכתוב ללמדנו, כדתניא דבי [כמו ששנויה בברייתא בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: שאם נשאר דם בגוף העוף לאחר ההזאה — ימצה, ואולם אין חובה מלכתחילה להשאיר דם לצורך זה, ולכך אם לא נשאר, ולכן גם לא נמצה הדם — אין זה מעכב. ומאי [ומה] משמעות האמור בסוף הפסוק "חטאת היא"? — ארישא [על האמור בתחילת הכתוב], בדין המליקה וההזאה, שאין הקרבן מכפר אלא לאחר שנעשו אלה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אלא מעתה, שכך יש לפרש את האמור "והנשאר" — שאם נשאר, אם כן אף גבי [אצל] המנחה דכתיב [שנאמר] בה, לאחר שנתפרטו דיניה בקמיצה ובהקטרה על המזבח: "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו..." (שם ב, ג), האם הכי נמי [כך גם כן] תפרש בה, שרק אם ניתותר [נשאר] הריהי ניתנת לכהנים, אבל אין להשאיר מלכתחילה? וכי תימא: הכי נמי [ואם תאמר: אכן כך הוא גם כן] הדין אף במנחה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

until sunset he is treated as one who is impure with first-degree impurity with regard to sacrificial food. In other words, an item of sacrificial food that he touches assumes the status of second-degree impurity. A second item that comes into contact with the first item of food assumes third-degree impurity. If a third item comes into contact with the second item, it assumes fourth-degree impurity, i.e., it may not be eaten but does not impart impurity to other items.

Rabbi Meir says: One who immersed that day is considered impure with second-degree impurity, even with regard to sacrificial food, and therefore he renders sacrificial food impure and disqualifies teruma. And the Rabbis say: Just as he merely disqualifies teruma liquids and teruma foods, without them becoming impure to a degree that their impurity is transferred to another item, so too, he only disqualifies sacrificial liquids and sacrificial foods. Apparently, the mishna here is in accordance with the opinion of the Rabbis, not the opinions of Abba Shaul and Rabbi Meir.

Rava rejects this analysis and says: The mishna can be explained even in accordance with the opinions of Abba Shaul and Rabbi Meir, as they might agree that by Torah law one who immersed that day only disqualifies the food and does not render it impure. But according to Abba Shaul, the Sages established a higher standard with regard to consecrated items, and therefore the Sages equated one who immersed that day to one who is impure with first-degree ritual impurity.

Rava continues: According to Rabbi Meir, the Sages equated the impurity of one who immersed that day to food of second-degree ritual impurity, but according to the opinion of the Rabbis there is no additional impurity by rabbinic law. Their reasoning is that since he has immersed, although he is not completely pure, his level of ritual impurity is relatively weak. Therefore, he renders a sin offering disqualified, but he does not render it ritually impure.

§ The mishna teaches with regard to a sin offering: Once its blood was sprinkled, one is liable to receive karet for its consumption due to violation of the prohibition of piggul, and the prohibition of notar, and the prohibition of partaking of sacrificial meat while ritually impure, but there is no liability for misuse of consecrated property. The Gemara infers: There is no liability for misuse of consecrated property, but there is a prohibition against deriving benefit from it even after the blood has been sprinkled. But why is there such a prohibition? Isn’t the meat of the sin offering the property of the priests after the blood has been sprinkled? Accordingly, they would therefore be permitted to consume this meat.

Rabbi Ḥanina says in explanation: The mishna is referring to meat that has been taken out from the place where it is permitted to be eaten. And this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said: Sprinkling of the blood renders fit those portions that were taken out of the place where they may be eaten, i.e., the prohibition of misuse no longer applies to them, but they are not fit for consumption.

The Gemara continues to discuss the halakha of a bird sin offering. After the nape of its neck has been pinched and the blood sprinkled, the neck of the bird is pressed onto the side of the altar so that the blood is squeezed out and trickles down to the base of the altar. Rav Huna says that Rav says: Failure to squeeze out the blood from a bird sin offering after sprinkling the blood does not invalidate the offering or prevent atonement, as Rav teaches in his version of the mishna: Once its blood was sprinkled.

By contrast, Rav Adda bar Ahava says that Rav says: Failure to squeeze out the blood from a bird sin offering after sprinkling the blood does invalidate the offering and prevents atonement. And Rav teaches in his version of the mishna: Once its blood was squeezed out. Only after the blood has been squeezed out is the atonement complete and the bird may be eaten.

The Gemara raises a difficulty with regard to the statement of Rav Huna. Come and hear a verse in the Torah: “And he shall sprinkle of the blood of the sin offering upon the side of the altar; and the remainder of the blood shall be squeezed out at the base of the altar, it is a sin offering” (Leviticus 5:9). Granted, according to the opinion of Rav Adda bar Ahava, who holds that the squeezing out of the blood is essential, this is as it is written: “And the remainder of the blood shall be squeezed out at the base of the altar, it is a sin offering.” This clause indicates that only after the blood has been squeezed out is it considered a valid sin offering. But according to the opinion of Rav Huna, what does the verse mean when it states: “The remainder of the blood shall be squeezed out at the base of the altar, it is a sin offering”?

The Gemara answers that Rav Huna explains this verse as it is taught in a baraita of the school of Rabbi Yishmael: The verse teaches that if any of the blood remains inside the bird it must be squeezed out, but there is no requirement to ensure that blood must remain so that it can be squeezed out. Consequently, even if one does not squeeze out any blood on the side of the altar, the offering is valid. And what is the meaning of the phrase: “It is a sin offering”? This is referring to the first clause of the verse, i.e., it is a valid sin offering only if the blood is sprinkled on the side of the altar.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: If that is so, consider the fact that it is written with regard to a meal offering: “But that which is left of the meal offering shall be Aaron’s and his sons’; it is a thing most holy of the offerings of the Lord made by fire” (Leviticus 2:3). Does this also mean that if some of the meal offering remains then it is given to the priests, but there is no need to ensure that some of it remains ab initio? And if you would say this is indeed the case,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא לאבא שאול. שאמר נמי דקאמר תחילה לקדש דקעביד קדש ראשון מיתרצא מתניתין דודאי טבול יום מדאורייתא אינו אלא פוסל ורבנן עבדו מעלה חומרא בקדשים דעביד תחילה לקדש:

ולרבי מאיר. נמי מיתרצא מתניתין דהאי דקאמר מטמא את הקדש מדרבנן קאמר דמעלה עבדו בקדשים. וקסבר ר' מאיר עבדו רבנן טבול יום בקדשים כאוכל שני מה אוכל שני מטמא את הקדש להיות שלישי והשלישי בקדש טמא והרביעי פסול. ופוסל את התרומה כדתנן והשלישי בתרומה פסול אף טבול יום נמי מטמא את הקדש ופוסל את התרומה אבל מדאוריית' אינו אלא פוסל מאחר שטבל:

ולרבנן דאמרי. כשם שפוסל ולא אמרי דמטמי קסברי כיון דטבל קלישא טומאתו ופסול משוי ולא טמא:

הא איסורא איכא. כלומר איסור אכילה. ואמאי הא ממונא דכהנים הוא. מאחר שהוזה דמה:

א"ר חנינא ליוצא. כגון שיצאה ור' עקיבא היא דאמר זריקה מועלת ליוצא לאפוקיה מידי מעילה אבל לאו בת אכילה כדאמרינן לעיל בסיפא דפירקין אבל לאכילה לא מרצה והא הזאה נמי נפקא מידי מעילה אבל להתיר יוצא לאכילה לא מהניא והיינו דקא דייק אבל איסורא איכא דלאו בת אכילה היא:

מיצוי חטאת העוף. דכתב בה והנשאר בדם ימצה אינו מעכב דכיון שהוזה אע"ג דלא מיצה אמרינן נעשת מצותו ויצא מידי מעילה וחייבין עליו משום פיגול:

ותני רב. הוזה דמה ולא קתני מיצה אלמא דסבירא ליה נמי דמיצוי לא מעכב:

ורב אדא בר אהבה אמר משמיה דרב דמיצוי חטאת מעכב:

בשלמא לרב אדא בר אהבה היינו דכתיב והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת היא. דההוא דנשאר נמי קרוי חטאת אלמא דשיריים דמיצוי מעכבי:

אלא לרב הונא דאמר דמיצוי לא מעכב מאי והנשאר. אמאי איצטריך למיכתב והנשאר להכי לכדתנא דבי ר' ישמעאל שאם נשאר מצוה למעבד מיצוי אבל אינו מעכב:

ומאי חטאת היא ארישא. כלומר לאו כדקאמרת דוהנשאר קאי אנמצה דמיצוי מעכב אלא ארישא דקרא קאי אוהזה מדם החטאת באצבעו חטאת היא לומר דהזאה מעכבא ולא מיצוי:

הכי נמי שאם ניתותר. כשקמץ את המנחה הכי נמי שאם ניתותר שפיר ואי לא לית לן בה. והתניא מסלתה ומשמנה. הוה יכול למימר מסולת ומשמן מאי מסלתה ומשמנה שיהא כל סולתה ושמנה שלם ואפילו שירים:

גמרא ותני רב הוזה דמה. כצ"ל וכדלקמן גבי מיצה וכמו שהעתיקו התוס':

שם והנשאר כו' חטאת הוא. כצ"ל וכן בסמוך וברש"י ותוס':

רש"י ד"ה לר"מ. דעביד לי' שלישי ופוסל מדרבנן. כצ"ל:

רש"י ד"ה אינו מעכב. וח"ע משום פיגול נותר וטמא. כצ"ל:

רש"י ד"ה דתני רב (צ"ל ותני רב). ומדקתני במתניתין כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא ארישיה. מלת באצבעו צריך למחוק:

תד"ה אר"ח. א"נ כגון שיצא וחתך כו' עם העצם כו'. כצ"ל ומלת כולו למחוק. ומה שהגיה הצ"ק דצ"ל עד העצם דעם העצם הוי מום. תמוה דא"כ מה הוא שסיימו שאין זה פסול בעופות כו'. הרי עד העצם אינו מום אפי' בבהמה כדאיתא בזבחים שם. אלא ודאי גרסי' עם העצם. ומשום דבעוף אינו פוסל אלא מחוסר אבר שלם. רק דק"ל דא"כ תיפוק ליה דאסור באכילה משום אמ"ה ועי' חולין (קב): ומש"כ ואח"כ מלקה. משמע דאחר מליקה אפי' קודם הזאה אם חתך פסול. והיינו ע"כ מטעם שכתבתי שם בקושייתי ע"ש. ונ"ל דמפרשי דמה שתירץ שם ר"ח חותך באבר כו'. קאי לתרוצי דלעולם כדאמרי' מעיקרא חתך ואח"כ שחט כשרה כו'. ומעיקרא דקאמר אלא אימא חתך ואח"כ קיבל כשרה ה"מ למיפרך כמו שהקשיתי שם אלא דעדיפא מיני' קפריך. ומה שאמר שם אחר שינויי דר"ח קיבל ואח"כ חתך פסולה ש"מ כו'. שיגרא דתירוצא קמא נקיט. ועיין לח"מ בפ"א מהל' פהמ"ק הי"ד:

תד"ה והא תניא. ומשני התם כתיב והנותרת כו'. כצ"ל:

גמ' (בסוף העמוד) ה"נ שאם "נתותרה" כצ"ל:

רבי מאיר אומר מטמא את הקדש. דהוא שני ומשוי לקדש שלישי: וחכ''א כשם שפוסל כו'. אבל טמויי לא מטמא והיינו כמתניתין: אמר רבא לאבא שאול. נמי דאמר תחלה לקדש דקעביד לקדש שני מיתרצא נמי מתני' דודאי טבול יום מדאורייתא פוסל ואינו מטמא ורבנן עשו מעלה בקדשים דהוה טבול יום תחלה לקדש דהוי כי אוכל ראשון ועושה שני ומתני' בדאורייתא קתני דאינו אלא פוסל: לר''מ. נמי מיתרצא מתני' דהאי דקאמר מטמא את הקדש דעביד ליה שלישי ופוסל את התרומה מדרבנן אבל מדאורייתא אינו אלא פוסל מאחר שטבל: ורבנן. דאמרי כשם שפוסל וכו' ולא אמרי דמטמא קסברי כיון דטבל קלשא ליה טומאה דפסול משוי ולא טמא: הא איסורא איכא. כלומר איסור אכילה: ואמאי הא ממונא דכהנים הוא. מאחר שהוזה דמה שהותרה להם באכילה: א''ר חנינא ליוצא. כלומר שיצא דהתם איכא איסור אכילה ורבי עקיבא הוא דאמר זריקה מועלת ליוצא לאפוקיה מידי מעילה או לשריפה כדאמרינן לעיל אבל לאו בת אכילה היא כדאמרינן בסוף פירקין אבל לאכילה לא מרצה הא הזאה נהי דמהניא לאפוקיה מידי מעילה אבל להתיר היוצא באכילה לא מהניא והיינו דקא דייק אבל איסורא איכא דלאו בת אכילה היא: אמר רב הונא אמר רב מיצוי דחטאת העוף. דכתיב והנשאר בדם ימצה לאחר הזאה ימצה: אינו מעכב. דכיון דהוזה אע''פ שלא מיצה נעשית מצותו ויצא מידי מעילה וחייבין עליו משום נותר וטמא ויצא נמי ידי חובתו דאינו מעכב הכפרה: דתני רב הוזה דמה. דמדקתני במתניתין גבי חטאת העוף הוזה דמה ולא קתני מיצה דמה אלמא ס''ל לתנא דמתני' דהזאה עיקר ומיצוי לא מעכב: ורב אדא בר אהבה אמר משמיה דרב מיצוי מעכב. דלא יצא ידי חובתו ולא נתכפר ולא הוקבע החטאת בפיגול ונותר וטמא אע''פ שהוזה עד דעביד מיצוי: ותני רב מיצה דמה. במתני' גבי חטאת העוף מיצה דמה ולא קתני הוזה דמה דס''ל דמיצוי נמי עיקר מצוה הויא ומעכב: בשלמא לרב אדא היינו דכתיב והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח וגו'. דההוא דנשאר אחר הזאה דהיינו מיצוי איקרי חטאת אלמא דשיריים דהיינו מיצוי מעכב: אלא לרב הונא דאמר מיצוי לא מעכב מאי והנשאר. כיון דלא מעכב ל''ל דכתיב והנשאר: להכי כתיב והנשאר לכדתנא דבי רבי ישמעאל שאם נשאר. כלומר אם נשאר מן הדם מצוה לעשות מיצוי אבל אם לא נשאר לא מעכב דמיצוי אינו מעכב: ומאי חטאת היא. לאו כדקא בעית למימר דאוהנשאר ימצה קאי דליהוי משמע דבשיריים דהיינו מיצוי הוי עיקר חטאת דמיצוי מעכב: אלא ארישיה דקרא קאי. אוהזה מדם החטאת באצבעו חטאת היא לומר דהזאה מעכבת ולא מיצוי: ה''נ שאם ניתותר. שכשקמץ את המנחה אם ניתותר דאיכא שיריים למצוה שפיר ואם לא ניתותר שאם חסרו שיריים בין קמיצה להקטרה לית לן בה: וכי תימא הכי נמי. דשיריים לא מעכבי והתניא מסלתה ומשמנה דמצי למיכתב קרא מסלת ומשמן מאי מסלתה ומשמנה שיהא כל סלתה ושמנה קיים ואפילו שיריים דהכי משמע מסלתה מן הסלת שהיה בשעת קמיצה שהיה כולו אלמא דחסרון שיריים מעכבי (גבי שיריים נמי אמרינן דחסרון שיריים מעכב) והיכי אמרינן שאם לא ניתותר לא מעכב:

תחלה לקדש. ואם נגע באוכל קדש עושה אותו שני ושני שלישי ושלישי רביעי: מטמא את הקדש. לעשות עוד אחר ופוסל התרומה שלא תעשה יותר: וחכמים אומרים [כו'] כך הוא פוסל כו'. דקא סברי דטבול יום אינו רק פוסל בשום דבר ואף במשקה קדש וכוותייהו מוקי מתניתין: לאבא שאול מעלה עשו בקדשים כו'. וא''ת הכא משמע דטבול יום מדרבנן הוא כדקאמר שוינהו רבנן לטבול יום וכו' ובסוטה פרק כשם (דף כט:) יליף רביעי בקדש מק''ו ממחוסר כפורים ומה מחוסר כפורים שאין פסול בתרומה פוסל בקודש שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש ופריך אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח ומשני דילמא סבר לה כאבא שאול ומאי קאמר הא דאבא שאול דרבנן הוא וצ''ל דרביעי בקדש דרבנן הוא וכן פי' רש''י בפרק קמא דפסחים (דף יט.) דלא (חשיב) [משכחת] ליה רביעי בקדש למ''ד אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן הוא מיהו ר''ת פי' דמשכחת ליה ע''י עצים ורביעי בקדש דאורייתא (ואבא שאול ה''ק ליה) היכי קאמר דילמא סבר לה כאבא שאול והא דאבא שאול מדרבנן הוא וי''ל דסוגיא דסוטה (דף כט:) לית ליה הא דרבא אלא אית ליה דטבול יום מן התורה וכדבעא הש''ס הכא לומר דמתני' רבנן היא: אמר רבי חנינא ליוצאין ור''ע היא. תימה ה''ד אי דיצא לצד הראש א''כ הל''ל מודה ר''ע כדאיתא לעיל ואי דיצא לצד רגליו מ''מ הא אמרינן פרק שני דזבחים (דף כה:) היא בפנים ורגליה מבחוץ ואח''כ חתך פסולה לפי ששמנונית של אבר שיצא חוץ מתערב עם הדם ונמצא שמקריב פסול יוצא ע''ג המזבח י''ל דמיירי שכל הדם נאסף בצואר ואח''כ יצא הרגל דהשתא ליכא למיחש לשמנונית שכל מה שעתיד לעלות בצואר מן האיברים כבר עלה א''נ כגון שיצא כולו וחתך מה שיצא עם העצם שאין זה פסול בעופות אלא א''כ מחוסר אבר ואח''כ מלקה והרב רבינו רחביה פירש דהכי פי' בזבחים (דף כו.) (קאמר) קבל ואח''כ חתך פסולה לפי שזורק את השמנונית שנפסל ביוצא ע''ג המזבח אבל אם כבר זרק כל הדם כשר שהרי קיים מצות זריקה מן הדם אע''פ שכבר עלה שמנונית היוצא שנתערב עם הדם וזרקו על המזבח והכא נמי תנן הוזה דמשמע הוזה כבר הילכך חטאת העוף כשרה דקיים בה מצות הזאה מן הדם אע''פ שעם הדם נתערב השמנונית: ותני רב הוזה דמה. דמיד שהוזה דם חטאת העוף נעשית מצותו קרינן [ביה] (כו'): בשלמא לרב אדא בר אהבה היינו דכתיב והנשאר בדם ימצה. אע''ג דנשאר חטאת היא כלומר אע''ג דאין דם אלא מה שנשאר מן ההזאה עדיין היא חטאת ותלויה הזייתה במיצוי שהוא מעכב: כדתניא דבי רבי ישמעאל שאם נשאר. פי' אם נשאר ימצה ואם לאו לא ימצה וליכא עיכובא: ומאי חטאת היא ארישא. כלומר לא קאי חטאת היא אמיצוי אלא קאי ארישא דקרא דהיינו הזאה ושאר ענייני מליקה שכתובים קודם והנשאר: אלא מעתה גבי מנחה דכתיב והנותרת ה''נ שאם ניתותר. כלומר גבי מנחה דכתיב והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו ה''נ שאם ניתותר יאכלו ואם לא ניתותרו השיריים בין קמיצה להקטרה אין בכך כלום וכ''ת ה''נ והא תניא מסלתה וכו' משמע הכא דפשיטא ליה להש''ס שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה פסול וקשיא דפ''ק דמנחות (דף ט.) פליגי רבי יוחנן ור''ל וקסבר חד מינייהו דמקטיר קומץ עליה וי''ל דנהי דמקטיר קומץ עליה מ''מ מודה שאותן השיריים אסורין באכילה כדמשמע לישנא דוהנותרת מן המנחה יאכלו וכו' דכי לא ניתותר (כלום) [כלומר] שחסרו השיריים לא אכלו כהנים: והא תניא מסלתה כו'. וא''ת מ''מ לישני דשאני הכא דגלי קרא מסלתה ומשמנה וי''ל דאית לן לאחשובי קרא דחטאת היא כמו מסלתה ומשמנה ועוד נראה למורי רבי כיון דחזינן דוהנותרת משמע דצריך שיהא ניתותר כמו כן אית לן למימר דוהנשאר רוצה לומר שצריך שיהא נשאר דאין לחלק ביניהן כי הלשון שוה וא''ת מאי האי דמייתי האי קרא דמסלתה ומשמנה איבעי ליה לאיתויי קרא דמן המנחה דדרשינן פרט למנחה שחסרה ובפ''ק דמנחות (דף ט:) מצריך לתרוייהו חד למנחה שחסרה קודם קמיצה וחד לשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה ומשמע התם דממן המנחה נפקא לן שיריים שחסרו וא''כ איבעי ליה לאיתויי מן המנחה דהא הכא מיירי בכי האי גוונא וי''ל דלא דק הש''ס כולי האי לאיתויי מן המנחה וחדא מתרי נקט וכמו ועוד הוא ועוד נראה למורי שיחיה דאי לא האי קרא מסלתה ומשמנה דנפקא לן מיניה מנחה שחסרה קודם קמיצה לא הוה דרשינן ממן המנחה לשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אלא בתר דכתיב מסלתה דמשמע דבעינן בשעת קמיצה שתהא המנחה שלימה אז דרשינן מן המנחה לשיריים דמשמע מן המנחה שהיתה כבר כלומר שהיתה שלימה בשעת קמיצה ולכך מייתי קרא דמסלתה אף לשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה ומשני התם כתיב והנותר קרא יתירא הוא דהא ודאי דאיכא שיריים שהרי כתיב וקמץ מלא קומצו והקטיר (אינה כל המנחה קיימא) רק הקומץ שהוא מקטיר וא''כ דקרא יתירא הוא לית לן למימר שאם ניתותר הכא כתיב והנשאר ולא מייתר דצריך לומר שיש שיריים בדם ולא היזה מכולו ולא אתא לומר דהזיית חטאת תלוי במיצוי כלומר שיהא מיצוי מעכב:

מעילה ח ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד