מעילה ז ע"א

מחשבין, כלומר, חל דין פיגול כשחשב בשעת זריקת הדם להקטיר את האימורים שלא בזמנם, אף על האבוד, האימורים האבודים שאינם לפנינו, ועל השרוף, שאבדו כליל.

ונדון בדבר: הא [הרי] האבוד והשרוף לא איתינון [נמצאים] בעולם, ואפילו הכי קתני [כך שנינו] שמחשבין עליהם, לפיגול, ונסיק מכאן שבזמן שיצאו האימורים כולם, והרי הם כמי שאינם לפנינו, תועיל הזריקה (לשיטת ר' עקיבא) לענין המעילה בהם. ושלא כהסברו של ר' יוחנן בשיטת ר' עקיבא.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב אסי הכי [כך], האם הוא סבור שאף אם יצאו הבשר והאימורים כולם אל מחוץ לעזרה, לשיטת ר' עקיבא הזריקה מועילה? הא בעא מיניה [הרי שאל אותו] רב אסי מר' יוחנן שאלה זו: אם בשעת עבודת הקרבן חישב הכהן על שיירי הדם מן הזריקה שדינם שהם נשפכין ליסוד המזבח מיד בסמוך לזריקה עצמה, לשופכם למחר, שלא כדינם, מהו שיעשה הקרבן פיגול בכך, וצדדי השאלה: האם מחשבה זו היא כעין מחשבה לזרוק מן הדם הנזרק למחר, והרי זה פיגול. או שמא מאחר שאין זה הדם הנזרק על המזבח, אין זה פיגול.

אמר ליה [לו] ר' זירא לרב אסי בתשובה לשאלתו זו: כבר שנית לנו במסכת חולין, בעניין טומאת אוכלים וטומאת נבילות, שדברים שהם עצמם אינם נאכלים, אם הם מחוברים לבשר, הריהם מצטרפים להשלים לשיעור (כביצה) המטמא טומאת אוכלים, ובכלל אלה אף האלל (שאריות בשר הדבוקות בעור הבהמה), שאינו נחשב לאוכל, ואינו מיטמא לעצמו בטומאת אוכלין, ואף אינו מצטרף להשלים לשיעור (כזית) המטמא בשר הנבילה. אלמא [מכאן] נסיק שהאי [זה] האלל, כיון דלית ביה מששא [שאין בו ממשות, חשיבות עצמית] — לא קיבל [אין הוא מקבל] טומאה, ונלמד מכאן שלדעת רב אסי, כל דבר שאין בו חשיבות דינו כן, ואף

הני [אותם] הדמים הנשפכין נמי [גם כן] כיון שלאיבוד אזלי [הולכים] — בהו [בהם] מחשבה לא מהניא [אינה מועילה] שיתפגל הקרבן על ידה. ולפיכך צריך לומר שלדעת רב אסי, כשיצא כולו אל מחוץ לעזרה, והרי הוא עומד לשריפה, וכמי שהולך לאיבוד, אין הזריקה מחילה עליו דין מעילה. וכהסברו של ר' יוחנן בשיטת ר' עקיבא, שלא נאמרה שיטה זו אלא בשיצא חלקו, ולא בשיצא כולו!

ושואלים: ובכל זאת, אלא ברייתא זו דקתני [ששנה] בה שמחשבים על האבוד ועל השרוף הריהי קשיא [קשה] להסבר זה, שכן ממנה נלמד שמועילה המחשבה בזריקה אף על אלה שאינם בעולם כלל! אמר רבא בתשובה לדבר: אימא [אמור] ותקן כך לשונה של ברייתא זו: מחשבים על העומד לאיבוד, ועל העומד לישרף, אבל עדיין לא אבד ולא נשרף, והריהו עומד לפנינו, שבאלו פועלת מחשבת הפיגול, אבל לא באלו שכבר יצאו אל מחוץ לעזרה, שאינם נחשבים כעומדים לפנינו.

א ועוד בשיטת ר' עקיבא במשנתנו, שמועילה מחשבת פיגול, וכן לענין מעילה אף שיצא הבשר אל מחוץ לעזרה לפני הזריקה, אמר רב פפא: לא אמר ר' עקיבא את שיטתו זו שהזריקה מועלת (מועילה) לפגל ולפטור ממעילה את היוצא אלא רק בזמן שיצא בשר הקרבן, ונזרק עליו הדם, אבל אם יצא הדם עצמו, אף שחזר ונכנס למקדש, ונזרק — אין זריקה זו מועלת ליוצא.

ומביאים ראיה לדברי רב פפא, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שחט בשתיקה, שלא חשב מחשבת פסול בשעת השחיטה, ויצא הדם מחוץ לעזרה, אף על פי שחזר והכניסו וזרקו — לא עשה ולא כלום. שאם היה הדבר בבשר קדשי קדשים שיצא — עדיין מועלין בו, משום שלא הותר הבשר בזריקה זו, ואם בקדשים קלים — אין זריקה זו מועילה להחיל על אימוריהם דין מעילה, ולכן אין מועלין בו, כמו לפני זריקה זו.

ב ודנים עוד בשיטת ר' עקיבא. שנינו במשנה שכראיה לשיטתו אמר ר' עקיבא: הא [הרי] מקרה זה של בשר קרבן היוצא אל מחוץ לעזרה לפני זריקה ונזרק עליו הדם, למה הוא דומה? — למפריש בהמה לחטאת, ואבדה, והפריש בהמה אחרת במקומה, ולאחר מכן נמצאה הראשונה, ומעתה הרי יכול הוא לקיים מצוותו בכל אחת, ותיפסל חברתה משום מותר חטאת. שדינן של אלו, שאם נזרק דמה של האחת, הרי כשם שזריקת דמה של זו פוטרת את בשרה מדין מעילה, הרי היא פוטרת בכך אף את בשר חברתה. ומכאן נלמד שאם נפטרת זו (הפסולה) בזריקת דמה של זו הכשרה, בוודאי שזריקת דמו של הקרבן עצמו פוטרת את בשרו שלו מן המעילה, אף שנפסל הבשר ביציאתו אל מחוץ לעזרה.

ובהסבר דברים אלה של ר' עקיבא, אמר ר' אלעזר: כי [כאשר] אמר ר' עקיבא שזריקת דמה של החטאת האחת פוטרת את השניה מדין מעילה, הרי זה דווקא כאשר נשחטו שתיהן בבת אחת (באותו זמן), וכגון שנשחטו על ידי כהנים שונים, אבל כשנשחטו בזה אחר זה — לא אמר ר' עקיבא שפקע מהשניה דין מעילה, שכן בשעה ששחט את הראשונה, נפסלה השניה כמותר חטאת, ולא היתה לה שעת היתר אכילה לכהנים, ולא פקע ממנה דין מעילה.

ובענין זה מביאים עוד, תניא [שנויה ברייתא] שכך אמר ר' שמעון: כשהלכתי לכפר פאני, מצאני זקן (חכם) אחד, ואמר לי בתמיהה: האם אכן אומר היה ר' עקיבא שזריקה מועלת ליוצא מן העזרה קודם זריקה ונפסל בכך? אמרתי לו: הן. וכשבאתי והרציתי דברים אלו של הזקן, שהביע תמיהה על כך, לפני חבירי שבגליל, אמרו לי כחיזוק לתמיהת אותו חכם: אכן כיצד יכול ר' עקיבא לומר זאת, והלא פסול הוא היוצא, והיאך מרצה זריקת הדם על הפסול?

וכשיצאתי מלפני חכמים ובאתי והרציתי דברים אלה ששאלוני והקשו עלי לפני ר' עקיבא, אמר לי: ואתה בני, אי [אין] אתה אומר כן כשיטתי, שמועילה הזריקה בדין המעילה אף לפסול? והרי המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות ויכול להקריב כל אחת מהן, ובכך תיפסל חברתה — מועלין (יש דין מעילה) בשתיהן, שהרי הן עדיין בגדר "קדשי ה' " הנאמר בדין המעילה. וכמו כן אף אם שחטן את שתיהן, והרי דמן של השתיים הללו מונח בכוסות ועומדת האחת מהן להיזרק על המזבח — מועלין בשתיהן.

one renders an offering piggul by having an intention at the time of sprinkling to later sacrifice its sacrificial portions after the proper time, even with regard to sacrificial portions that were already lost and with regard to sacrificial portions that were already burned.

The Gemara analyzes this statement: But sacrificial portions that are lost or burned are not present in the world, i.e., they are not available, and even so it is taught that one renders an offering piggul by an intention to consume it after its appointed time. It can be derived from here that if the entire offering left the courtyard, which is comparable to a case where it was lost, the sprinkling is effective with regard to the halakhot of misuse according to Rabbi Akiva. This apparently contradicts the opinion of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara asks: But did Rav Asi actually say this? Does he maintain that even if all of the meat and the sacrificial portions left the courtyard, the sprinkling is effective according to Rabbi Akiva? Didn’t Rav Asi raise the following dilemma before Rabbi Yoḥanan: What is the halakha in a case where the priest intended during the sacrificial rites that the remnant of the blood, which is meant to be poured on the base of the altar immediately after the sprinkling, will be poured improperly tomorrow? Does the offering thereby become piggul, as this is similar to intending to sprinkle the blood after the proper time; or does such intent apply only to the blood that is actually sprinkled on the altar?

And Rabbi Zeira said to Rav Asi in response to this dilemma: You already taught us in tractate Ḥullin, with regard to the ritual impurity of food and animal carcasses, that items that are not themselves edible but are attached to meat combine with the meat to constitute the requisite measure of an egg-bulk to transmit the impurity of foods. One instance of this principle is the meat residue attached to the hide after flaying, which combines with the meat to transmit the impurity of foods, despite the fact that it is not considered food and does not transmit impurity of foods on its own. Evidently this meat residue, since it has no substance and significance in and of itself, it is not susceptible to impurity.

The Gemara explains the contradiction: It follows that according to Rav Asi, in the case of this blood, which is meant to be poured on the base of the altar, since it is going to be lost and therefore is also insignificant, intent with regard to it is not effective to render the offering piggul. The blood that is to be poured on the base of the altar is similar to an offering that left the courtyard in its entirety, as they are both considered as though they are not present. Consequently, according to Rav Asi, in a case where the entire offering left the courtyard and is meant to be burned and thereby destroyed, it cannot be rendered piggul by means of intent during the sprinkling. This follows Rabbi Yoḥanan’s interpretation of the opinion of Rabbi Akiva, that he is referring only to a case where the offering left partially, not where the entire offering left.

The Gemara objects: But Rav Asi cited that which the baraita teaches: One can render an offering piggul by means of one’s intent, even with regard to sacrificial portions that were already lost and with regard to sacrificial portions that were already burned. This baraita itself poses a difficulty, as it indicates that intent is effective even for that which has been destroyed. Rava said in response: Emend the wording of the baraita and say instead: One can render an offering piggul by means of one’s intent, even with regard to sacrificial portions that stand to be lost or with regard to sacrificial portions that stand to be burned, but were not yet destroyed. Since they are currently present, such intent is effective to render the offering piggul. But in a case where the offering left the courtyard, as it is not present, intent is ineffective with regard to it.

§ With regard to Rabbi Akiva’s opinion in the mishna, Rav Pappa says that Rabbi Akiva says his ruling, that sprinkling is effective for the meat of offerings that left the courtyard before sprinkling, with regard to piggul and the halakhot of misuse, only in a case where the meat left while the blood remained inside and was sprinkled. But if the blood itself left, then even if it was returned to the courtyard and was sprinkled, in such a case the sprinkling of blood that left the courtyard is not effective to remove the meat from the halakhot of misuse.

The Gemara notes that this opinion of Rav Pappa is also taught in a baraita: If one slaughtered the animal in silence, i.e., with no improper intent, and the blood subsequently left the courtyard, even though it was returned to the courtyard and the priest later sprinkled it, he has done nothing, i.e., it is ineffective. Therefore, in the case of offerings of the most sacred order, one who derives benefit from it is still liable for misuse of consecrated property, as the sprinkling did not render the meat permitted. Likewise, in the case of offerings of lesser sanctity, the sprinkling does not render the sacrificial portions subject to the halakhot of misuse, and therefore one who derives benefit from it is not liable for misuse, as is the case before the sprinkling.

The Gemara continues to analyze the opinion of Rabbi Akiva. Rabbi Akiva said, in support of his opinion: To what is this case, where the meat left before the blood was sprinkled, comparable? To the case of one who designated an animal as his sin offering and it was lost, and he designated another animal in its stead, and thereafter the first sin offering was found and both of them stand fit for sacrifice. From the fact that the second, unfit offering is exempted by means of the sprinkling of the blood of the first, fit offering, it may be inferred that the meat of an offering is exempted from the halakhot of misuse by the sprinkling of its own blood, despite the fact that the meat left the courtyard.

Rabbi Elazar says: When Rabbi Akiva says his opinion, that the sprinkling of the blood of one of the offerings exempts the other from the halakhot of misuse, that applies specifically in a situation where the two offerings were slaughtered at the same time, i.e., by two priests simultaneously, as in such a case they are considered like a single body. But in a case where the two offerings were slaughtered one after the other, Rabbi Akiva did not say that the sprinkling of one exempts the other from the halakhot of misuse. This is because when the first offering was slaughtered, the other became unfit as a leftover sin offering. Since there was no point at which its meat was permitted to be consumed by the priests, it was not exempted from the halakhot of misuse.

The Gemara cites a relevant baraita: It is taught in a baraita that Rabbi Shimon said: When I went to the village of Pani, a certain old man found me and said to me: Is it so that Rabbi Akiva would say that sprinkling is effective for the meat of offerings that left the courtyard and were thereby rendered unfit, with regard to the halakhot of misuse? I said to him: Yes. And when I came and presented this matter that the old man said before my colleagues in Galilee, they said, agreeing with his skepticism: How could Rabbi Akiva have said that? Since the meat that left the courtyard is unfit, how can the sprinkling effect acceptance for that which is unfit?

But when I left their presence and presented this matter before Rabbi Akiva, he said: And you, my son, do you not say so, that sprinkling is effective even with regard to that which is unfit? But in the case of one who designated an animal as his sin offering and it was lost and he designated another animal in its stead, and thereafter the first sin offering was found and both of them stand fit for sacrifice, he may sacrifice either animal, thereby rendering the other unfit, and yet both are subject to the halakhot of misuse. This is due to the fact that these offerings remain consecrated to God, and therefore one who derives benefit from them is liable for misuse. Likewise, if one slaughtered them both, and their blood is placed in cups and the blood of one of them will be sprinkled on the altar, both of them are subject to the halakhot of misuse.