ועוד יש להוכיח כדעת רב גידל, דקתני סיפא [שכן שנה התנא בסוף] אותה ברייתא: לן דמה של בהמת הקרבן, שעבר הלילה בלא שיזרק על המזבח, אף על פי שחזר למחרת היום, וזרקו את הדם על המזבח — מועלין בו.

ומעתה נדון בדבר: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמדובר בברייתא זו בחטאת — שפיר [יפה], שכיון שנפסלה הזריקה בלינת הדם, מועלים בקרבן, כיון שלא הוציאה אותה הזריקה מכלל "קדשי ה' ". ואולם אם לא היה לן דמה, אין מועלים בה, שכן הזריקה הוציאה את החטאת מכלל מעילה, שמשעה שנזרק דמה כדין הריהי מותרת לכהנים ואין בה דין מעילה.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שמדובר בקרבן עולה — יש לתמוה: וכי צריכא למימר [צריך הדבר להיאמר]? והלא בעולה בכל אופן אין דין מעילה פוקע, שהרי אינה ניתרת באכילה גם אם נזרק דמה כדין!

ומעירים: סיפא ודאי מסייע ליה [הסוף של הברייתא ודאי מסייע לו לרב גידל], שכן ראיה ברורה היא שזריקה שאינה כשרה אינה מוציאה מידי דין מעילה. ואולם יש לדון ביחס לרישא [ההתחלה] של הברייתא האומרת כי הפיגול לעולם מועלים בו, מאי [מה], האם גם ממנה יש סיוע לרב גידל, שכן יש לומר הואיל ומסייע ליה סיפא [לו הסוף] של הברייתא, מסייע ליה נמי רישא [לו גם כן תחילת הברייתא]?

ודוחים: אפשר לומר שאף סיפא לאו ודאי מסייע ליה [סוף הברייתא אינו מסייע לו, לרב גידל], שכן יש לומר כי זריקה שלאחר לינת הדם אינה מוציאה מידי מעילה, ואולם זריקה שלאחר פיגול מוציאה מידי מעילה, ואם כן אין ראיה לדעת רב גידל. ומסבירים את ההבחנה שבין זריקות אלה: מאי שנא [במה שונה, נבדלת] הזריקה שלאחר ההלנה שאינה מוציאה מידי מעילה — דקעביד [שכן עושה] הוא מעשה בידים (ראה עיונים), ומשום כך אפשר לומר שלא מהני [לא מועילה] הזריקה לאפוקי [להוציא] מידי מעילה.

ואולם בזריקה שלאחר פיגול, שהוא פסול הבא במחשבה, שלא קא עביד [שאינו עושה] דבר בידים — יש מקום לומר שמהני ליה [מועילה לו] זריקה לאפוקי [להוציא] אותו מידי מעילה.

ומציעים עוד: לימא הא מסייע ליה [האם נאמר כי ברייתא זו מסייעת לו] לרב גידל, שכך שנינו: הפיגול בקדשי קדשים — מועלין בו. ונדון בדברים: לאו אף על גב [האם לא מדובר בברייתא זו אף על פי] שכבר זרק את הדם, ולא הועילה הזריקה להוציא מידי מעילה, ואם כן הרי זה מסייע ליה [לו, לרב גידל]! ודוחים: לא, אפשר לומר כי בברייתא זו מדובר כשעדיין לא זרק.

ושואלים על כך: אבל לפי זה במקרה שכבר זרק מאי [מה יהא] הדין, לדעת הברייתא? הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאין מועלין בו. ואם כן יש לשאול: אמאי קתני סיפא [מדוע שנה בסוף הברייתא] להבדיל מדין קדשי הקדשים כי בקדשים קלים — אין מועלין בו!

שאם אכן יש חלוקה בין זרק ולא זרק, עדיף הוא ליפלוג ברישא [שיחלק התנא בברייתא כבר בתחילתה, בקדשי קדשים עצמם], וליתני [וישנה] באופן זה: לפני זריקה — מועלין בו, לאחר זריקה — אין מועלין בו! ומסכמים: אכן, הדין ההוא שנאמר בסוף הברייתא ודאי שמסייע ליה [לו, לרב גידל], ואולם יש לדון: האם

לימא [לומר] שהואיל ומסייע ליה סיפא [לו הסוף של הברייתא] מסייע ליה נמי רישא [מסייעת לו גם כן ההתחלה של הברייתא]? ומשיבים: אין זו ראיה גמורה, שכן אפשר לומר, שמדובר בה כשלא זרק עדיין. ובאשר לשאלה מדוע הובאה חלוקה זו שבין קדשי קדשים לקדשים קלים ולא הובאה החלוקה בקדשי קדשים עצמם, יש להשיב כי העדיף התנא לשנות באופן זה משום שקדשים קלים — פסיקא ליה [פסוק, ברור ומוחלט לו] שבכל אופן קדשים קלים שנתפגלו אין מועלים בהם, בעוד שהכא [כאן, בקדשי קדשים] — לא פסיקא ליה [אינו פסוק לו], מפני שיש שנוהג בהם דין מעילה אף לאחר זריקה, כבקרבן עולה.

א שנינו במשנה בענין מעילה בקדשים שנפסלו כי כלל אמר ר' יהושע: כל שהיתה לה (לבהמת הקרבן) שעת היתר (אכילה) לכהנים לפני שנפסלה — אין מועלין בה עוד, כיון שעיקרה של מעילה היא דווקא בקדשים המוגדרים כ"קדשי ה' ", שאין בהם צד היתר לאדם, ובשעה שהותר לכהנים, שוב אין הקרבן בדין מעילה, אף שחזר ונפסל אחר כך מאכילה. ואילו כל שלא היתה לה עדיין שעת היתר לכהנים לפני שנפסלה — הרי היא עדיין בכלל "קדשי ה' ", ומועלין בה.

ומסבירים: איזוהי שהיתה לה שעת היתר לכהנים? — כגון שלאחר שנעשתה בה עבודתה כתיקנה לנה (עבר לילה על הבשר בלא שנאכל, ונעשה בכך נותר), וכן זו שנטמאת בשר הקרבן לאחר שנעשתה בו עבודתו הראויה, וכן שיצאת (שיצא) לאחר עבודתו אל מחוץ לעזרת המקדש — אין בכל אלו דין מעילה. שאף שבשר הקרבן עתה אסור לכהנים, מכל מקום כיון שהיתה שעה, לפני שנפסל הבשר, שהיה מותר באכילה, שוב אינו בכלל "קדשי ה' " ואין בו דין מעילה.

ואיזוהי שלא היתה לה שעת היתר לכהנים? — שבזמן שנשחטה חשב עליה לאוכלה או לזרוק את דמה או להקטיר את אימוריה חוץ לזמנה, וכן אם חשב לעשות כן חוץ למקומה הראוי כדינה, וכן שקבלו את דם הקרבן מי שהם פסולין לעבודה, וכן אם זרקו הפסולים לעבודה את דמה. שבכל אלו, כיון שנפסלה קודם הזריקה (שהיא המתירתה לאכילה), לא היתה שעה שבשר הקרבן היה מותר באכילה, והרי זה בכלל "קדשי ה' ", ומועלים בו.

ובענין זה מסופר שאמר ליה [לו] החכם בר קפרא לבר פדת: בן אחותי, ראה (התבונן) מה שאתה שואלני למחר בבית המדרש בכוונת דברי ר' יהושע שבמשנתנו "כל שהיה לה שעת היתר לכהנים": האם היתר שחיטה שנינו, שכיון שנשחטה כתיקנה, בלא פסול, אף שלאחר מכן נפסלה — יצא בכך בשרה מידי דין מעילה.