דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס

מעילה ד ע"ב - טקסט הדף מנוקד

וְעוֹד דְּקָתָנֵי סֵיפָא לָן דָּמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּזְרָקוֹ מוֹעֲלִין בּוֹ
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּחַטָּאת שַׁפִּיר
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּעוֹלָה צְרִיכָא לְמֵימַר
סֵיפָא וַדַּאי מְסַיַּיע לֵיהּ רֵישָׁא מַאי הוֹאִיל וּמְסַיַּיע לֵיהּ סֵיפָא מְסַיַּיע לֵיהּ נָמֵי רֵישָׁא
סֵיפָא לָאו וַדַּאי מְסַיַּיע לֵיהּ מַאי שְׁנָא הֲלָנָה דְּקָעָבֵיד בְּיָדַיִם לָא מַהְנֵי זְרִיקָה לְאַפּוֹקֵי מִידֵי מְעִילָה
מַחְשָׁבָה לָא קָא עָבֵיד בְּיָדַיִם מַהְנֵי לֵיהּ זְרִיקָה לְאַפּוֹקֵי מִידֵי מְעִילָה
לֵימָא הָא מְסַיַּיע לֵיהּ הַפִּיגּוּל בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים מוֹעֲלִין בּוֹ לָאו אַף עַל גַּב דְּזָרַק וּמְסַיַּיע לֵיהּ לָא דְּלֹא זָרַק
אָבֵל זָרַק מַאי הָכִי נָמֵי דְּאֵין מוֹעֲלִין בּוֹ אַמַּאי קָתָנֵי סֵיפָא בְּקָדָשִׁים קַלִּים אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ
לִיפְלוֹג בְּרֵישָׁא וְלִיתְנֵי לִפְנֵי זְרִיקָה מוֹעֲלִין בּוֹ לְאַחַר זְרִיקָה אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ הָהוּא וַדַּאי מְסַיַּיע לֵיהּ
לֵימָא הוֹאִיל וּמְסַיַּיע לֵיהּ סֵיפָא מְסַיַּיע לֵיהּ נָמֵי רֵישָׁא קָדָשִׁים קַלִּים פְּסִיקָא לֵיהּ הָכָא לָא פְּסִיקָא לֵיהּ
כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כֹּל שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ וְכֹל שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים מוֹעֲלִין בָּהּ
אֵיזוֹהִי שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים שֶׁלָּנָה וְשֶׁנִּטְמֵאת וְשֶׁיָּצָאת
וְאֵיזוֹהִי שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ וְשֶׁקִּבְּלוּ פְּסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ
אֲמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא לְבַר פְּדָת בֶּן אֲחוֹתִי רְאֵה מָה אַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי לְמָחָר בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הֶיתֵּר שְׁחִיטָה שָׁנִינוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - ב

ועוד, הוכחה כדברי רב גידל, דקתני סיפא, של אותה הברייתא: לן דמה, ולא נזרק ביום הקרבתו, אף על פי שחזר וזרקו, למחרתו, מועלין בו,

ועתה, אי אמרת בשלמא, שהברייתא מדברת בחטאת, שפיר, משמיעה לנו הברייתא, שמכיון שלן דמה, והזריקה פסולה היא, לכן לא יצאה מ"קדשי ה'", ומועלין בה. ואילו לא לן דמה, אין מועלין בה, ככל חטאת כשרה היוצאת מידי מעילה בזריקת הדם,

אלא, אי אמרת, שהברייתא מדברת בעולה, קשה: וכי צריכא למימר, שמועלין בה?! פשיטא! הלא כל עולה, אף שעבודותיה נעשו בכשרות, מועלין בה?

כלומר, המקשן [שהוא לשיטת רב גידל] משווה דיני הלנת הדם לדיני פיגול, וכשם שרב גידל סובר, שזריקת פיגול, אינה מוציאה מידי מעילה, כן, סובר המקשן, שזריקת דם הנפסל בלינה, אינה מוציאה מידי מעילה, וכיון שהוכרח שמדובר בחטאת, יש ללמוד מהברייתא, שכשם שזריקת דם שנפסל בלינה אינה מוציאה מידי מעילה, הוא הדין זריקת פיגול, כדברי רב גידל.

ומתרץ התרצן [החולק על רב גידל]: אכן, סיפא המדברת בחטאת, ודאי מסייע ליה, כמבואר, שזריקה פסולה, כגון: לן דמה, אינה מוציאה מידי מעילה,

והוא הדין, והוא הטעם שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה!

ומבררת הגמרא: רישא מאי, הרישא של הברייתא, המדברת בענין "פיגול", האם גם היא מסייעת לרב גידל, ונאמר, הואיל ומסייע ליה סיפא כשם שהסיפא מדברת בחטאת, מסייע ליה נמי רישא כן גם הרישא. ויש סיוע לרב גידל, שרק מפני שהחטאת נתפגלה, מועלין בה, ואילו לא נתפגלה, אין מועלין בה, מוכח ב"מפורש" כדברי רב גידל, שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה?

ודחינן: וכי סיפא ודאי מסייע ליה [99]?! הלא יש לחלק בין זריקה שלאחר לינה, לבין זריקה שלאחר פיגול [וטעם החילוק יבואר], ולומר, שזריקה שלאחר לינה, אינה מוציאה מידי מעילה, מה שאין כן זריקה שלאחר פיגול, מוציאה מידי מעילה [שלא כדברי רב גידל]?

ומבארת הגמרא: מאי שנא, מה שונה זריקה שלאחר לינה מזריקה שלאחר פגול,

כלומר, זה וזה פסול הוא, ומה ההבדל ביניהם?

החילוק הוא: הלנה דקעביד בידים, כלומר, הזריקה לא נעשתה ביום הקרבתו, ויש כאן חסרון ב"מעשה" עבודת הקרבן, [100] הילכך, אף כשיזרוק את הדם למחרתו, לא מהני זריקה זו, הפסולה, ושנפסל ב"ידים", לאפוקי מידי מעילה [101], מה שאין כן, פיגול, שהפסול נעשה במחשבה בלבד, דלא [102] קא עביד בידים, עדיין יתכן לומר, שהתנא של הברייתא סובר, שמהני ליה זריקה לאפוקי מידי מעילה, שלא כדברי רב גידל [103].

וממילא, אין ראיה מהסיפא לדברי רב גידל [104].

הגמרא מביאה ברייתא אחרת לסיוע לרב גידל.

לימא, האם נאמר: הא ברייתא זו, מסייע ליה לרב גידל.

שנינו: הפיגול בקדשי קדשים, מועלין בו.

האם לאו, שהברייתא מדברת, אף על גב דזרק את הדם, ומועלין בו, והזריקה לא הוציאה מידי מעילה, כדברי רב גידל, והברייתא מסייע ליה.

ודחינן: לא! הברייתא מדברת דעדיין לא זרק [105]!

ומקשינן: אבל, אם כבר זרק, מאי, מה סובר התנא של הברייתא, וכי סובר הכי נמי דאין מועלין בו!

אם כן, קשה, אמאי קתני סיפא, למה שנינו בסיפא של הברייתא: הפיגול בקדשים קלים, אין מועלין בו, מפני שלא נעשו העבודות בכשרות, והאימורין לא באו להיות מ"קדשי ה'",

ואם מדובר כשעדיין לא זרק, מה החידוש בברייתא, פשיטא שאין מועלין בקדשים קלים לפני זריקת הדמים?

אלא ודאי, מוכרחים לומר, שכבר זרק. וכיון שהזריקה היתה פגולה, לכן לא באו האימורין לידי מעילה, כדברי רב גידל! ועוד [106], אם לדבריך יש חילוק בין לפני זריקה לבין אחריה, למה חילק התנא של הברייתא בין קדשי קדשים לקדשים קלים,

ליפלוג ברישא, היה יכול לחלק בקדשי קדשים עצמם, וליתני, וכן היה לו לשנות: לפני זריקה מועלין בו, לאחר זריקה אין מועלין בו?

ומסקינן: ההוא, הסיפא, ודאי מסייע ליה, לרב גידל, האומר שזריקת פיגול אינה מביאה קדשים קלים לידי מעילה, הואיל והסיפא ודאי מדברת אחרי הזריקה, כמבואר.

הגמרא מבררת: לימא, האם נאמר, שהואיל ומסייע ליה סיפא, מסייע ליה נמי רישא? ונאמר שכשם שהסיפא מדברת בשכבר זרק, כן הרישא. ומוכח, שקדשי קדשים אינם יוצאים מידי מעילה בזריקת פיגול, כדברי רב גידל.

ודחינן: לא מוכרח לומר כן! ויתכן לומר שהרישא מדברת כשעדיין לא זרק,

ומה שהקשה המקשן, שאם כן היה לו להתנא לחלק בקדשי קדשים עצמם, בין לפני הזריקה לבין אחריה, כנ"ל,

נתרץ, משום שקדשים קלים, פסיקא ליה, הדברים פסוקים [ברורים וקבועים], כי אין בקדשים קלים הבדל בין קרבן לקרבן, ובכל הקרבנות, אין מועלין בהן בזריקת פיגול,

אבל, הכא בקדשי קדשים, לא פסיקא ליה, אין הדברים פסוקים, כיון שקרבן עולה, יש בה מעילה אף אחרי זריקה,

לכן לא רצה התנא לומר [לדברי החולק על רב גידל]: "לאחר זריקה אין מועלין בו", כיון שהלכה זו אינה בכל קרבנות קדשי קדשים.

ועוד, שבקדשי קדשים אינו דבר פסוק ומוחלט, ויצטרך לחלק בין לפני זריקה לבין אחריה, ואילו בקדשים קלים, לעולם אין מועלים בהם, בין לפני זריקה ובין אחר הזריקה.

ולמסקנא: יש מברייתא זו ראיה לדברי רב גידל שקדשים קלים אינם באים לידי מעילה בזריקת פיגול, ואין מברייתא זו ראיה לדבריו שקדשי קדשים אינם יוצאים מידי מעילה בזריקת פיגול [107].

שנינו במשנתנו: כלל אמר רבי יהושע: כל שהיתה לה שעת היתר לכהנים, אין מועלין בה, וכל שלא היתה לה שעת היתר לכהנים, מועלין בה.

איזוהי שהיתה לה שעת היתר לכהנים? שלנה ושנטמאה ושיצאת. ואיזוהי שלא היתה לה שעת היתר לכהנים? שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקבלו פסולין וזרקו את דמה.

הגמרא דנה: מה היא שעת ההיתר להוצאת קדשי קדשים כשרים מידי מעילה [108]. ועל שעה זו שנינו: שאם נפסלו בתוך שעת ההיתר, לא יצאו מידי מעילה, ואם נפסלו לאחריה, יצאו מידי מעילה.

אמר ליה בר קפרא לבר פדא [109]: בן אחותי! ראה, התבונן, מה אתה שואלני למחר בבית המדרש! כלומר, מחר, כששנינו נהיה עסוקים בהלכה, שאל ממני! כדי לברר הדבר. והכן עצמך לדקדק בדבר כדי שנישא וניתן בה למחר.

מה ששנינו במשנתנו "שעת היתר לכהנים", האם שעת היתר שחיטה שנינו שמיד שנעשה השחיטה בהכשר, יצאו מידי מעילה, [אף על פי שאחר כך נפסלו], והיא שעת היתר ל"עבודת" [110] כהנים, הואיל והשחיטה כשרה בזר, ומשעת קבלת הדם, אין העבודות כשרות אלא בכהנים.

הערות

[99] גירסת תוס'.

[100] כן פירשו תוס'. וכוונתם לבאר שלאו דוקא ב"ידים". ופירוש המיוחס לרש"י מפרש: שהיה לו לזורקו, והלינו, דהיינו דקעביד ליה פסול בידים, דלגבי [ביחס] מחשבה דפיגול חשיב ללינה מעשה בידים. ושיטה מקובצת מפרש: דהואיל ומשום עצלותו שלא זרקו קודם הלנה, חשיב ליה כאילו עביד בידים. וכל הפירושים כוונו לדבר אחד.

[101] וזה לשון השיטה מקובצת: ולהכי דינא הוא דלא מהני ליה זריקה. אבל בפירוש המיוחס לרש"י ורבינו גרשום כתבו: הילכך קנסינן ליה דלא תיהני ליה זריקה לאפוקיה מידי מעילה, אלא מועלין נמי לאחר זריקה. אבל מחשבת פיגול לא עביד מעשה בידים אלא פסול מחשבה אימא לך דלא קנסינן ליה, וכולי. משמע מלשונם, שהוא קנס מדרבנן, הואיל ועבד מעשה בידים.

[102] גירסת השיטה מקובצת.

[103] הקשו הגאון רבי עקיבא איגר והקרן אורה: הלא מבואר לעיל [ג ב] שרק בזריקת פיגול היתה הוה אמינא שהיא תוציא קדשי קדשים מידי מעילה ותביא קדשים קלים לידי מעילה, הואיל והזריקה "מרצה" לפיגולו, לכן יש עליה שם "זריקה", ואיננה כשפיכת מים בעלמא, ומשמע, שעל זריקה אחרת פסולה, כגון: אחרי הלנת הדם, אין שום סברא ושום הוה אמינא לומר שהיא פועלת דין מעילה, ובודאי שהיא כשפיכת מים בעלמא, ואם כן, קשה, למה לא חילקה הגמרא בפשטות, שב"הלנה" הוי כשפיכת מים בעלמא, לפיכך מועלין בו, אבל זריקת פיגול, אכן, מוציאה מידי מעילה בקדשי קדשים, לדעת התרצן החולק על רב גידל? ועיין בקרן אורה מה שתירץ, ובספר שולי המעיל.

[104] הקשו התוס', ומה בכך, אף אם אין ראיה מהסיפא, מכל מקום, מהרישא יש סיוע לרב גידל, כמו שאמרה הגמרא, שהרישא ודאי לא מדברת בעולה, דאי בעולה, מאי למימרא, ומוכרח לומר שהיא מדברת בשאר קדשי קדשים היוצאים מידי מעילה בזריקה כשרה, ועתה שנתפגלו, אינם יוצאים מידי מעילה, כדברי רב גידל. בתירוצם של התוס' בשם רבינו פרץ, ישנם שני פירושים. האחת גירסת השיטה מקובצת והחק נתן והרש"ש והקרן אורה והוא: שדגם מהרישא אין ראיה, דלעולם אפשר לומר כמו שרצה התרצן לתרץ, שמדובר בחטאת, ועדיין לא זרק את הדם, ולכן עדיין מועלין בה, ומה שהקשתה הגמרא: פשיטא, מאי למימרא? הלא בכל הקדשים הכשרים מועלים לפני זריקת הדם, כל זמן שאין להם היתר? נתרץ, שבא לחדש שלא כמאן דאמר הסובר [עיין הערה 96] שבשחיטה בלבד יוצא הקרבן מידי מעילה ["היתר שחיטה"], ומדובר, שהשחיטה נעשתה בלי מחשבת פיגול, וקיבל את הדם בחשבת פיגול, ועדיין לא זרק, ועתה, למאן דאמר "היתר שחיטה", כבר אין מועלין בו, ובא התנא של הברייתא להשמיענו, שמועלין, כיון שהתנא סובר היתר אכילה מוציא מידי מעילה, וכיון שלא נזרק הדם, לא יצא מידי מעילה. [וטרם שנביא את הפירוש השני בתירוץ תוס', נדון בפירוש הראשון], לעיל [הערה 96] הבאנו דברי השיטה מקובצת, המבאר, שהמחלוקת בין רב גידל לשאר האמוראים, אם זריקת פיגול מוציאה מידי מעילה, היא, משום שהם סוברים היתר אכילה, כלומר, הזריקה כשהיא כשרה היא המוציאה את קדשי קדשים מידי מעילה, ועל זריקה פגולה, נחלקו, האם יש לה "כח" להוציא אם לא, ואילו היו סוברים היתר זריקה, כלומר, כשנתקבל הדם בהכשר יצא מידי מעילה, היו חולקים, כמו כן, על קבלה פסולה, האם יש לה "כח" להוציא מידי מעילה, כלומר, הטעם שנחלקו ב"זריקת" פיגול, אינו משום שיש איזו שהיא מעלה ב"זריקה", אלא, פשוט, כי לשיטתם, ה"זריקה" היא הפועלת לענין מעילה. ועתה, מוכח, שהתוס' כאן אינם סוברים סברא זו, וכן מוכח מתוס' ד"ה לא [ויבואר בהערה 105]. ומקודם נוכיח שהתוס' אינם סוברים כן, ובהמשך יבואר הטעם. וההוכחה היא: ממה שכתבו התוס', שאין מהרישא ראיה לרב גידל, כי יתכן שפיגל בשעת קבלה, ובא לחדש לאפוקי ממאן דאמר: היתר שחיטה. וכיון שעדיין לא זרק את הדם, לכן עדיין מועלין בו. והשתא, בשלמא אם נאמר שרב גידל והחולקים עליו נחלקו רק בזריקת פיגול, מבואר היטב: כיון שעדיין לא בא לכלל זריקה, לכן עדיין מועלין בו, ולכן העמידו התוס' את הברייתא שמדובר שעדיין לא נזרק הדם. אבל, אם נאמר שנחלקו רב גידל ושאר האמוראים גם בשחיטה ובקבלה, מנין לנו הראיה שהתנא אינו סובר היתר שחיטה, וכי נאמר בברייתא "זריקה"?! הלא הברייתא אמרה "פיגול, מועלין בו", ובהחלט יתכן שפיגל בשחיטה, והתנא של הברייתא, אכן, סובר היתר שחיטה, וכיון שנתפגל בשחיטה, לכן מועלין בו, כדברי רב גידל! ואיך דחו התוס' את הראיה לרב גידל מהרישא של הברייתא? ומוכח שהתוס' סוברים שרב גידל והחולקים עליו נחלקו רק בזריקת פיגול! והטעם הוא: כמבואר לעיל [הערה 69] שרק זריקת פיגול, שהיא הקובעת את הפיגול, על זריקה זו אפשר להתווכח: שאר האמוראים סוברים, שכיון שיש לה "כח" ו"חשיבות" לקבוע פיגול, אינה כשפיכת מים בעלמא, והיא פועלת להוציא קדשי קדשים מידי מעילה ולהביא קדשים קלים לידי מעילה, ואילו רב גידל סובר, שאי אפשר שהזריקה תעשה "דבר והיפוכו" לרחק את הקרבן מתכליתו ולפגלו, ולקרבו לידי קרבן ולהוציאו ולהכניסו לדין מעילה, מה שאין כן בשאר העבודות, שלא שייך בהם סברות אלו, לא נחלקו בהם, וכולי עלמא מודו שכאשר נעשו בפיגול אינן פועלות שום דין לגבי מעילה. ועיין בספר שולי המעיל המרחיב בביאור הדברים על יסוד דברי הגרי"ז [זבחים כז ב]. ולקמן [הערה הבאה] יבואר עוד טעם. ולקמן [הערה 142] יוכח שהתוס' אינם סוברים כהשיטה מקובצת. ונחזור לדברי התוס'. הברכת הזבח והצאן קדשים מפרשים תירוץ התוס' בדרך אחרת, והיא: יש לדחות את הסיוע לרב גידל מהברייתא, כי הברייתא מדברת באופן אחר לגמרי. רב גידל מדבר באופן שפיגל בשחיטה, ועתה בשעת הזריקה אינו מפגל, [כמו שאמרו התוס' ג ב ד"ה אמר: פירוש: אם שחט בפיגול ואחר כך זרק סתם], ועל זריקה זו, אפשר להתווכח, כיון שעתה אינו מפגל, אבל הברייתא, נוכל להעמידה, שהוא מפגל בשעת הזריקה [בדומה להסיפא שהזריקה נעשתה בפסלות], ועל זריקה פגולה זו, מעולם לא חלקו עליו שאר האמוראים, לומר שהיא מוציאה מידי מעילה. ומדוע? מפני שהיא זריקה פגולה ["גרועה"], וממילא, אין סיוע מהברייתא לדברי רב גידל אמר רב. והקרן אורה מקשה על פירוש זה, שאינו מדוייק בלשון התוס'. ועיין שם.

[105] הקשו התוס': אם מדובר שלא זרק, פשיטא?! הרי עדיין לא הגיע להיתר אכילה? ותירצו: יש בכך חידוש! לאפוקי ממאן דאמר שהקרבן יוצא מידי מעילה בשחיטה, או ממאן דאמר הסובר שיוצא משעה שראוי לזריקה. [ומבואר לעיל בהערה 96 ובהערה104]. אבל השיטה מקובצת, לשיטתו, חולק על תוס', כמבואר לעיל [שם]. וכבר מבואר, שהתוס' חולקים על סברת השיטה מקובצת, והם סוברים שרב גידל ובעלי פלוגתא שלו - נחלקו רק בזריקת פיגול, ואתי שפיר תירוץ התוס'. ויש להוסיף עוד טעם למה התוס' אינם מסכימים עם השיטה מקובצת: על פי דברי התוס' [ד"ה היתר שחיטה שנינו] שהטעם של המאן דאמר היתר שחיטה הוא משום שהשחיטה מתירה שאר העבודות. ומאן דאמר היתר זריקה הוא משום דכיון דעומד ליזרק כזרוק דמי, ועתה, אם נתפגל בשחיטה, ולא יהיה לו היתר להמשך עשיית שאר העבודות, וכן הקבלה לא תועיל לזריקה, ואדרבה! אסור להמשיך בעבודות - כולי עלמא מודים שהזריקה דוקא מוציאה מידי מעילה. ועל זריקה בלבד שייך לומר שהיא מוציאה, הואיל ויש עליה "שם" זריקה, כמבואר בהערה הקודמת. ולקמן הערה 142 מובאת סברא זו בשם השפת אמת. על קושית התוס', מתרץ השיטה מקובצת תירוץ אחר.

[106] יתכן שהתוס' גרסו כן בגמרא.

[107] רבינו פרץ בתוס', מבאר מסקנת הגמרא, להבדיל בין קדשי קדשים שזריקת פיגול מוציאתם מידי מעילה, לבין קדשים קלים, שאינה מביאתם לידי מעילה: לפי המבואר לעיל [ב ב] למדים מהפסוק הנאמר בפיגול "לא ירצה", "כהרצאת כשר כן הרצאת פסול", כלומר, שכשם שזריקה בקרבן כשר מרצה, כן זריקת פיגול מרצה לפיגולו. ומה הוא אותו ריצוי בקרבן כשר? ריצוי להתיר הבשר לאכילה, ועל כך אמרה התורה שבפיגול, אינה מרצה לאכילת הבשר. כלומר, זריקה זו שתכליתה היתה לרצות הבשר לאכילה, לא תרצה במחשבת פיגול. משמע, שהתורה "החשיבה" לזריקה זו לריצוי לאכילת בשר [ואינה כשפיכת מים בעלמא], אלא שגזרת הכתוב הוא שאינה מרצה, ולכן, יש לומר, שכשם שזריקה זו מוציאה את הבשר ממעילה בקרבן כשר, כן מוציאה בקרבן פסול. וכשם שבקרבן כשר פקעה ממנה מעילה משום שאינו מ"קדשי ה"', כן בקרבן פסול לא ניתוספה בה קדושה להיקרא מ"קדשי ה"' לאחר זריקת הדם. מה שאין כן בקדשים קלים, שהאימורין צריכים להיכנס לכלל "קדשי ה"', ודאי שזריקה פסולה אינה יכולה להכניסם לכלל קדושה. וביתר ביאור: בקדשי קדשים, כדי להוציאם מכלל מעילה, צריך שיהיה "היתר אכילה", ושפיר למדים שיש על זריקה זו שם זריקה להיתר אכילה [למרות של"מעשה" אסור לאכלו], אבל בקדשים קלים, שכדי להביאם לכלל מעילה, צריך היתר הקטרת האימורין, ואיך יכולה זריקה פסולה להכניס לקדושת הקטרה? [ועיין בדף ו ב בתוס' ד"ה שלא]. במסכת מנחות [מז ב] מקשה רב פפא [עיין שם] מדברי רב גידל אמר רב, ואומרת הגמרא: ולאו איתותב רב גידל?! כלומר, אין להקשות מדברי רב גידל, מפני שבמסכת מעילה הופרכו דבריו. וכתבו שם התוס' שמפני שרב פפא הקשה לעיל [ג ב] מהמשנה של לחמי תודה, ומה שרבי אבא תירץ, לא התקבל על דעתו, לכן סוברת הגמרא שרב גידל הופרך. אבל השיטה מקובצת [שם אות ז] והקרן אורה מבארים, שעיקר הדין של רב גידל, לא הופרך, אלא, שעל מה שהגמרא שם רצתה לדמות קדושת הלחם לקדושת מעילה, על זה "הופרך", כלומר, שאין לדמות זה לזה, וכמו שביארה הגמרא לעיל [עמוד א] שהלחם נתקדש רק "ליפסל". היוצא מכך הוא: שלדעת התוס', הופרך רב גידל, ולדעת השיטה, לא הופרך. ובהמשך יבואר דעת הר"י קורקוס, שממסקנא זו הופרך רב גידל.

[108] האם דיון הגמרא הוא גם על קדשים קלים, מתי היא שעת הבאתם למעילה? והאם יש טעם לחלק בין קדשי קדשים לקדשים קלים? הקרן אורה כתב בפשיטות, שבקדשים קלים, לא נחלקו האמוראים, ולכולי עלמא, לא הוברר חלק הגבוה, דהיינו האימורין, עד לאחר זריקה. אבל התוס' [ז ב] כותבים במפורש שגם בקדשים קלים שייך לומר "היתר זריקה". וראה שם בקרן אורה.

[109] גירסת השיטה מקובצת.

[110] כן כתבו התוס'. ואף שמדבריהם, לכאורה, משמע שהשחיטה מתירה את הקבלה, מכל מקום, ברור, שכוונתם לומר שהשחיטה מתירה שאר העבודות, דהיינו קבלה הולכה וזריקה, דהרי התוס' מתרצים [הערה 115] למאן דאמר היתר שחיטה, שהמשנה מדברת בשחט סמוך לשקיעת החמה "עד שהוצרך לזרוק בלילה, ואם כן, לא היתה השחיטה היתר לעבודת כהנים", משמע שהם מפרשים היתר שחיטה: השחיטה מתירה את שאר עבודות כהנים. ובפירוש א כתב פירוש אחר בביאור מאן דאמר היתר שחיטה: דכיון דנשחטה כתיקנה, קרינא ביה דאית ביה היתר אכילה לכהנים.

ועוד יש להוכיח כדעת רב גידל, דקתני סיפא [שכן שנה התנא בסוף] אותה ברייתא: לן דמה של בהמת הקרבן, שעבר הלילה בלא שיזרק על המזבח, אף על פי שחזר למחרת היום, וזרקו את הדם על המזבח — מועלין בו.

ומעתה נדון בדבר: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמדובר בברייתא זו בחטאת — שפיר [יפה], שכיון שנפסלה הזריקה בלינת הדם, מועלים בקרבן, כיון שלא הוציאה אותה הזריקה מכלל "קדשי ה' ". ואולם אם לא היה לן דמה, אין מועלים בה, שכן הזריקה הוציאה את החטאת מכלל מעילה, שמשעה שנזרק דמה כדין הריהי מותרת לכהנים ואין בה דין מעילה.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שמדובר בקרבן עולה — יש לתמוה: וכי צריכא למימר [צריך הדבר להיאמר]? והלא בעולה בכל אופן אין דין מעילה פוקע, שהרי אינה ניתרת באכילה גם אם נזרק דמה כדין!

ומעירים: סיפא ודאי מסייע ליה [הסוף של הברייתא ודאי מסייע לו לרב גידל], שכן ראיה ברורה היא שזריקה שאינה כשרה אינה מוציאה מידי דין מעילה. ואולם יש לדון ביחס לרישא [ההתחלה] של הברייתא האומרת כי הפיגול לעולם מועלים בו, מאי [מה], האם גם ממנה יש סיוע לרב גידל, שכן יש לומר הואיל ומסייע ליה סיפא [לו הסוף] של הברייתא, מסייע ליה נמי רישא [לו גם כן תחילת הברייתא]?

ודוחים: אפשר לומר שאף סיפא לאו ודאי מסייע ליה [סוף הברייתא אינו מסייע לו, לרב גידל], שכן יש לומר כי זריקה שלאחר לינת הדם אינה מוציאה מידי מעילה, ואולם זריקה שלאחר פיגול מוציאה מידי מעילה, ואם כן אין ראיה לדעת רב גידל. ומסבירים את ההבחנה שבין זריקות אלה: מאי שנא [במה שונה, נבדלת] הזריקה שלאחר ההלנה שאינה מוציאה מידי מעילה — דקעביד [שכן עושה] הוא מעשה בידים (ראה עיונים), ומשום כך אפשר לומר שלא מהני [לא מועילה] הזריקה לאפוקי [להוציא] מידי מעילה.

ואולם בזריקה שלאחר פיגול, שהוא פסול הבא במחשבה, שלא קא עביד [שאינו עושה] דבר בידים — יש מקום לומר שמהני ליה [מועילה לו] זריקה לאפוקי [להוציא] אותו מידי מעילה.

ומציעים עוד: לימא הא מסייע ליה [האם נאמר כי ברייתא זו מסייעת לו] לרב גידל, שכך שנינו: הפיגול בקדשי קדשים — מועלין בו. ונדון בדברים: לאו אף על גב [האם לא מדובר בברייתא זו אף על פי] שכבר זרק את הדם, ולא הועילה הזריקה להוציא מידי מעילה, ואם כן הרי זה מסייע ליה [לו, לרב גידל]! ודוחים: לא, אפשר לומר כי בברייתא זו מדובר כשעדיין לא זרק.

ושואלים על כך: אבל לפי זה במקרה שכבר זרק מאי [מה יהא] הדין, לדעת הברייתא? הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאין מועלין בו. ואם כן יש לשאול: אמאי קתני סיפא [מדוע שנה בסוף הברייתא] להבדיל מדין קדשי הקדשים כי בקדשים קלים — אין מועלין בו!

שאם אכן יש חלוקה בין זרק ולא זרק, עדיף הוא ליפלוג ברישא [שיחלק התנא בברייתא כבר בתחילתה, בקדשי קדשים עצמם], וליתני [וישנה] באופן זה: לפני זריקה — מועלין בו, לאחר זריקה — אין מועלין בו! ומסכמים: אכן, הדין ההוא שנאמר בסוף הברייתא ודאי שמסייע ליה [לו, לרב גידל], ואולם יש לדון: האם

לימא [לומר] שהואיל ומסייע ליה סיפא [לו הסוף של הברייתא] מסייע ליה נמי רישא [מסייעת לו גם כן ההתחלה של הברייתא]? ומשיבים: אין זו ראיה גמורה, שכן אפשר לומר, שמדובר בה כשלא זרק עדיין. ובאשר לשאלה מדוע הובאה חלוקה זו שבין קדשי קדשים לקדשים קלים ולא הובאה החלוקה בקדשי קדשים עצמם, יש להשיב כי העדיף התנא לשנות באופן זה משום שקדשים קלים — פסיקא ליה [פסוק, ברור ומוחלט לו] שבכל אופן קדשים קלים שנתפגלו אין מועלים בהם, בעוד שהכא [כאן, בקדשי קדשים] — לא פסיקא ליה [אינו פסוק לו], מפני שיש שנוהג בהם דין מעילה אף לאחר זריקה, כבקרבן עולה.

א שנינו במשנה בענין מעילה בקדשים שנפסלו כי כלל אמר ר' יהושע: כל שהיתה לה (לבהמת הקרבן) שעת היתר (אכילה) לכהנים לפני שנפסלה — אין מועלין בה עוד, כיון שעיקרה של מעילה היא דווקא בקדשים המוגדרים כ"קדשי ה' ", שאין בהם צד היתר לאדם, ובשעה שהותר לכהנים, שוב אין הקרבן בדין מעילה, אף שחזר ונפסל אחר כך מאכילה. ואילו כל שלא היתה לה עדיין שעת היתר לכהנים לפני שנפסלה — הרי היא עדיין בכלל "קדשי ה' ", ומועלין בה.

ומסבירים: איזוהי שהיתה לה שעת היתר לכהנים? — כגון שלאחר שנעשתה בה עבודתה כתיקנה לנה (עבר לילה על הבשר בלא שנאכל, ונעשה בכך נותר), וכן זו שנטמאת בשר הקרבן לאחר שנעשתה בו עבודתו הראויה, וכן שיצאת (שיצא) לאחר עבודתו אל מחוץ לעזרת המקדש — אין בכל אלו דין מעילה. שאף שבשר הקרבן עתה אסור לכהנים, מכל מקום כיון שהיתה שעה, לפני שנפסל הבשר, שהיה מותר באכילה, שוב אינו בכלל "קדשי ה' " ואין בו דין מעילה.

ואיזוהי שלא היתה לה שעת היתר לכהנים? — שבזמן שנשחטה חשב עליה לאוכלה או לזרוק את דמה או להקטיר את אימוריה חוץ לזמנה, וכן אם חשב לעשות כן חוץ למקומה הראוי כדינה, וכן שקבלו את דם הקרבן מי שהם פסולין לעבודה, וכן אם זרקו הפסולים לעבודה את דמה. שבכל אלו, כיון שנפסלה קודם הזריקה (שהיא המתירתה לאכילה), לא היתה שעה שבשר הקרבן היה מותר באכילה, והרי זה בכלל "קדשי ה' ", ומועלים בו.

ובענין זה מסופר שאמר ליה [לו] החכם בר קפרא לבר פדת: בן אחותי, ראה (התבונן) מה שאתה שואלני למחר בבית המדרש בכוונת דברי ר' יהושע שבמשנתנו "כל שהיה לה שעת היתר לכהנים": האם היתר שחיטה שנינו, שכיון שנשחטה כתיקנה, בלא פסול, אף שלאחר מכן נפסלה — יצא בכך בשרה מידי דין מעילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And furthermore, one may cite proof for the opinion of Rav Giddel from that baraita, as the latter clause of the baraita teaches: If its blood was left overnight instead of being sprinkled on the altar on the day it was slaughtered, even though the priest later sprinkled it on the following day, nevertheless, one who derives benefit from it is liable for misuse of consecrated property.

The Gemara analyzes this statement of the baraita: Granted, if you say that the baraita is referring to a sin offering, then it is well. Since the blood was disqualified for sprinkling by being left overnight, it does not become permitted to the priests even after the blood is sprinkled, and is therefore subject to the halakhot of misuse. But if the blood had not been left overnight, the offering would not be subject to the halakhot of misuse, as the sprinkling would have removed the sin offering from that category due to the fact that it became permitted for the priests.

But if you say that the baraita is referring to a burnt offering, does it need to be said that it is still subject to the halakhot of misuse? A burnt offering remains subject to the halakhot of misuse even if the blood had not been left overnight and the sprinkling was performed properly, as it never becomes permitted to the priests.

The Gemara comments: The latter clause of the baraita certainly supports the opinion of Rav Giddel, as it clearly shows that an unfit sprinkling does not remove an offering from being subject to the halakhot of misuse. But with regard to the first clause of the baraita, what does it teach concerning the opinion of Rav Giddel? Is it reasonable to say that since the latter clause of the baraita supports the opinion of Rav Giddel, the earlier clause, which states that piggul is always subject to the halakhot of misuse, also supports his opinion?

The Gemara rejects this suggestion: It is not even certain that the latter clause supports Rav Giddel, as it is possible that although the sprinkling of blood that was left overnight does not remove an offering from being subject to the halakhot of misuse, nevertheless, sprinkling after piggul does achieve this. The Gemara clarifies: What is the difference between the two cases? The difference is with regard to leaving the blood overnight, where it is performed in relation to an action, i.e., the priest failed to act in the proper manner, sprinkling the blood is not effective to remove the offering from the status of being subject to the halakhot of misuse.

By contrast, in the case of sprinkling after piggul, where the disqualification is merely a function of intent, which is not performed in relation to an action, perhaps sprinkling the blood is effective to remove the offering from the status of being subject to the halakhot of misuse.

The Gemara suggests: Let us say that this baraita supports the opinion of Rav Giddel: With regard to an offering of the most sacred order that is piggul, one who derives benefit from it is liable for misuse of consecrated property.Does this not mean that it is subject to the halakhot of misuse even though the priest sprinkled its blood, and if so this baraita supports Rav Giddel’s opinion? The Gemara rejects this suggestion: No, one cannot cite a proof from this baraita, as it is possible that it is referring to a case where the priest did not yet sprinkle the blood.

The Gemara asks: But if that is so, what, then, is the halakha if the priest did sprinkle the blood? Is the halakha indeed that one is not liable for misusing it? If so, why is it taught in the latter clause of the baraita: Unlike an offering of the most sacred order, in the case of an offering of lesser sanctity, one who derives benefit from it is not liable for misuse of consecrated property?

The Gemara explains the difficulty: If there is a difference between whether or not the priest sprinkled the blood, let the baraita distinguish and teach the distinction in the first clause, with regard to the case of offerings of the most sacred order itself, as follows: Before the sprinkling of the blood one is liable for misusing the offering, but after the sprinkling of the blood one is not liable for misusing it. It is not necessary to mention offerings of lesser sanctity at all. The Gemara concludes: That statement in the latter clause of the baraita certainly supports Rav Giddel’s opinion.

The Gemara suggests: Shall we say that since the latter clause supports the opinion of Rav Giddel, the first clause also supports his opinion? The Gemara again answers that even the latter clause does not necessarily support the opinion of Rav Giddel, as one can explain that the reason the baraita distinguishes between offerings of the most sacred order and offerings of lesser sanctity, rather than providing a distinction within the category of offerings of the most sacred order itself, is that the case of offerings of lesser sanctity is clear-cut, i.e., all cases of offerings of lesser sanctity that are piggul are not subject to the halakhot of misuse. By contrast, here in the case of offerings of the most sacred order, it is not clear-cut, as there is a difference depending on the sprinkling of the blood.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehoshua said a principle with regard to misuse of disqualified sacrificial animals: With regard to any sacrificial animal that had a period of fitness to the priests before it was disqualified, one is not liable for misusing it. Misuse fundamentally applies to items consecrated to God, which are not permitted for human consumption at all. Once the offering was permitted for consumption by the priests, it is no longer in that category. And with regard to any sacrificial animal that did not have a period of fitness for the priests before it was disqualified, one is liable for misusing it, as it remained consecrated to God throughout.

The mishna clarifies: Which is the sacrificial animal that had a period of fitness for the priests? This category includes a sacrificial animal whose meat remained overnight after it was properly sacrificed, and was therefore disqualified as notar, and one that was disqualified when it became ritually impure after it was properly sacrificed, and one that left the Temple courtyard after it was properly sacrificed and was thereby disqualified. All of these disqualifications transpired after consumption of the sacrificial meat was permitted, and therefore one who derives benefit from these offerings is not liable for misuse.

And which is the sacrificial animal that did not have a period of fitness for the priests? It is a sacrificial animal that was slaughtered with the intent to partake of it or sprinkle its blood or sacrifice its sacrificial portions beyond its designated time, or outside its designated area, or one that those unfit for Temple service collected and sprinkled its blood. All of these disqualifications occurred before consumption of the sacrificial meat was permitted by means of the sprinkling of the blood. Therefore, these offerings remain consecrated to God and one is liable for misuse if one derives benefit from them.

With regard to this matter, the Gemara relates that bar Kappara said to bar Pedat: My sister’s son, look into the topic of the question that you will ask me tomorrow in the study hall. The question involved the interpretation of Rabbi Yehoshua’s statement: Any sacrificial animal that had a period of fitness to the priests. Was it fitness of slaughtering that we learned, i.e., provided that it was slaughtered properly, even if the offering was later disqualified, it is no longer subject to the halakhot of misuse.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ועוד. סיפא נמי דייקא דבחטאת מיירי דקתני לן דמה וה"ה לפיגול דאע"פ שחזר וזרקו מועלין בו:

אי אמרת בשלמא בחטאת. מיירי סיפא שפיר אלא אי אמרת בעולה כו':

סיפא ודאי. לן דמה כו' מסייע לרב גידל דמיירי לאחר זריקה בהדיא:

רישא מאי. לימא נמי הואיל ומסייע ליה סיפא מסייע ליה רישא:

וסיפא ודאי מי מסייע ליה. לעולם אימא דלא מסייע ליה דלא דמי לן דמה למחשבת פיגול. אמאי לא דמי:

ומאי שנא. ביה מאי שינוי יש בין פיסול לן ובין פיסול פיגול:

ודאי לא דמו. דאימא לך הלנה דקא עביד איסורא בידים שהיה לו לזורקו והלינו היינו דעביד בפיסול בידים הלכך קנסינן ליה דלא מהני ליה זריקה לאפוקי מידי מעילה אלא מועלין בו נמי לאחר זריקה:

אבל מחשבת פיגול דלא עביד מעשה בידים. אלא באיסור מחשבה אימא דלא קנסינן ליה ומהני ליה זריקה לאפוקי מידי מעילה ודלא כרב גידל:

אמאי קתני סיפא. דההיא הפיגול בקדשים קלים אין מועלין בו באימורין אפילו לאחר זריקה דלאו קדשי ה' הוא:

לפלוג ברישא ולתני לפני זריקה מועלין בו לאחר זריקה אין מועלין בו אלא מדלא פליג הכי בהדיא ברישא אלא בסיפא נימא בדאע"ג דזרק מיירי רישא דמועלין בו ומסייע לרב גידל:

ההיא ודאי. סיפא בקדשים קלים אין מועלין בו ודאי מסייע ליה לרב גידל דאיהו נמי הכי קאמר ואינו מביא לידי מעילה האימורים בקדשים קלים לימא הואיל ומסייע ליה סיפא ודאי כדאמרן דמסייע ליה נמי רישא:

ודאי לא מסייע ליה רישא דבלא זרק קא מיירי כדאמרן וההיא דדייקת אבל זרק מאי הכי נמי דאין מועלין אי הכי אמאי קתני סיפא דההיא בקדשים קלים כו' לפלוג ברישא אין הכי נמי דמצי לפלוג ברישא אלא משום הכי תנא סיפא בקדשים קלים אין מועלין הואיל ומילת' פסיקא היא דבין לפני זריקה ובין לאחר זריקה אין מועלין באימורין הואיל וזריקת פיגול היא משום הכי חביבא ליה טפי מהאי הפלגה דרישא דלאו מילתא פסיקא היא הואיל ולפני זריקה מועלין בו ולאחר זריקה אין מועלין בו כדדייק ברישא. ורישא קשיא לרב גידל והיינו דקאמר במס' מנחות [דף מז א] הא איתותב רב גידל:

כלל אמר ר' יהושע כל שהיה שעת היתר לכהנים. וקא בעי בגמ' מאי שעת היתר דקתני היתר שחיטה שנינו דכיון דנשחטה כתיקנה בלא פיסול היינו שעת היתר אע"ג דשוב נפסלה יצאת מידי מעילה או היתר זריקה שנינו דבעינן דקבלה נמי תיהוי בלא פיסול וכיון דקיבל כראוי היינו היתר זריקה אע"ג דעדיין לא נזרק משום דכל העומד ליזרק כזרוק דמי:

או היתר אכילה שנינו. דבעינן דיהא נזרק הדם כראוי ושוב יש היתר אכילה בבשר וכיון דהיה בו שעת היתר אין מועלין בו. ואיזו היא שלא היה לה שעת היתר (שנשחה) [שנשחטה] חוץ לזמנה וחוץ למקומה ומאי שנא דנקט הני תרין מכל הני דרישא והלא בכולהו דתנא מועלין בהן לא הוה בהו שעת היתר לכהנים היינו טעמא משום דהני איתקוש אהדדי ומחד קרא נפקי מאם האכל וגו'. במסכת זבחים:

ראה מה אתה שואלני. כלומר שים דעתך שתשאלני כהוגן. ושאלו שעת היתר לכהנים דתנן היתר שחיטה שנינו או היתר זריקה שנינו כדפרשינן לעיל והשיבו חזקיה ורבי יוחנן פליגי בהא מילתא:

תד"ה הפיגול. משום דיש קק"ד דלא פסיקא כו' כגון בעולה אי אפי' ליתא לדר"ג. כצ"ל:

בא"ד כלומר שיהא מרוצה לאכול בהיתר ממנו אלמא דחשבה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה (בסוף העמוד) ראה מה וכו' שאל (לו) צ"ל לי:

תד"ה הפיגול וכו' וא"ת א"כ מאי איריא "פיגל" אפי' לא "פיגל" נמי וי"ל דדוקא "פיגל" אבל לא "פיגל" אין וכו' כצ"ל:

בא"ד דאי בלא זרק מאי איריא "פיגל" אפי' לא "פיגל" נמי כצ"ל:

ועוד. מסיפא נמי דיקא דקתני לן דמה והוא הדין לפיגול אע''פ שחזר וזרקו מועלין בו דאין מוציא מידי מעילה: אי אמרת בשלמא בחטאת. להכי דייקינן דה''ה לפיגול שאם פיגל בו אע''פ שחזר וזרקו מועלין בו: אלא אי אמרת בעולה צריכא למימר. דמועלין בה הא כולה לגבוה הוא אלא ש''מ בחטאת מיירי וה''ה לרישא: סיפא ודאי מסייע ליה לן דמה כו'. דמיירי לאחר זריקה בהדיא ודייקינן ה''ה דפיגול דזריקה אינו מוציא מידי מעילה: נימא הואיל ומסייע ליה סיפא מסייע ליה רישא. דנימא נמי בחטאת מיירי וקאמר לעולם מועלין בו דמשמע אע''ג דזרק: וקא פריך ומסיפא נמי מי פשיטא ליה דמסייע ליה דילמא לעולם אימא לך דלא מסייע ליה דאמרינן דלא דמי לן דמה למחשבת פיגול: ומהדר ליה אמאי לא דמי ומאי שנא כלומר מה הפרש יש בין פסול לן לפסול פיגול: וא''ל ודאי לא דמו דאימא לך הלנה דקעביד איסורא בידים. שהיה לו לזורקו והלינו דהיינו דקעביד ליה פסול בידים דלגבי מחשבה דפיגול חשיב ללינה מעשה בידים הילכך קנסינן ליה דלא תיהני ליה זריקה לאפוקיה מידי מעילה אלא מועלין נמי לאחר זריקה: אבל מחשבת פיגול לא עביד מעשה בידים. אלא פסול מחשבה אימא לך דלא קנסינן ליה ומהני ליה זריקה לאפוקיה מידי מעילה ודלא כרב גידל ורישא בעולה קמיירי כדאוקימנא ברישא: ה''נ דאין מועלין בו. דזריקת פיגול (אינה) מוציאה מידי מעילה והיינו כרב גידל: אמאי קתני סיפא דההיא הפיגול בקדשים קלים אין מועלין בו. כלומר אפילו לאחר זריקה דלאו קדשי ה' נינהו: ליפלוג ברישא בדידיה וליתני לפני זריקה מועלין בו לאחר זריקה אין מועלין בו. אלא מדלא פליג הכי ברישא אלא בסיפא לימא בדאע''ג דזריק מיירי רישא דמועלין בו וסיפא מסייעא לרב גידל: ההוא ודאי. סיפא דקתני בקדשים קלים אין מועלין: מסייעא לרב גידל. דאיהו נמי הכי קאמר ואינו מביא לידי מעילה בקדשים קלים: לימא הואיל ומסייעא ליה סיפא. כדאמרן דודאי מסייעא ליה נימא נמי רישא דבאע''ג דזרק מיירי: א''ל רישא ודאי לא תסייע ליה. דרישא מיירי בדלא זרק כדאמרן והא דדייקת אבל זרק מאי ה''נ דאין מועלין אמאי קתני סיפא כו' ליפלוג ברישא אין ה''נ דמצי לפלוגי ברישא אלא משום הכי תנא סיפא בקדשים קלים אין מועלין בו הואיל ופסיקא ליה למלתא דבין לפני זריקה ובין לאחר זריקה אין מועלין בו באימורין הואיל וזריקת פיגול היא מש''ה חביבא ליה טפי מההיא הפלגה דרישא דלא פסיקא ליה מילתא הואיל דלפני זריקה מועלין בו ולאחר זריקה אין מועלין בו כדדייק ברישא הילכך לא תני לה ולעולם לא מסייע ליה לרב גידל: ראה מה אתה שואלני. שאל לו הא דקתני במתני' שעת היתר שחיטה שנינו דכיון שנשחטה כתקנה בלא פסול היינו שעת היתר ואע''ג דשוב נפסלה יצאת מידי מעילה:

בחטאת והויא זריקה וקמ''ל דאע''ג דנעשית השחיטה בהכשר ולא פיגל עד שעת קבלה מ''מ מועלין לאפוקי ממאן דאמר לקמן (דף ה.) היתר שחיטה שנינו: הפיגול בקדשי קדשים מועלין בו כו'. לאו דזריק ומסייע ליה דזריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים: לא דלא זרק. וא''ת אם כן מאי איריא פיגול אפילו לא פיגול נמי וי''ל דדוקא פיגול אבל לא פיגול אין מועלין כיון דאיכא היתר זריקה או היתר שחיטה ולא בעינא היתר אכילה להוציאו מידי מעילה הא קתני סיפא בקדשים קלים אין מועלין בו והא סייעתא לרב גידל מהא דקאמר דזריקת פיגול אינו מביא לידי מעילה בקדשים קלים דהא ודאי מיירי בזרק דאי בלא זרק מאי איריא פיגול אפילו לא פיגול נמי ועוד מדלא מפליג בין זרק ללא זרק ולפלוג ברישא וליתני לפני זריקה מועלין בו כלומר ודאי דרישא מיירי בזרק והוא סייעתא לרב גידל מהוצאת מעילה בקדשי קדשים דאי בלא זרק דוקא מאי איריא דמפליג לקדשי קדשים לקדשים קלים ליפלוג בקדשי קדשים עצמן וקאמר ההוא ודאי מסייע ליה פי' סיפא ודאי היא סיוע לדרב גידל דזריקת פיגול אינו מביא לידי מעילה בקדשים קלים דעל כרחך מיירי בסיפא בזרק לימא הואיל ומסייע ליה סיפא מסייע ליה נמי רישא דאינו מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים ודחי קדשים קלים פסיקא ליה כו' כלומר לעולם מיירי רישא בלא זרק דוקא והא דלא מפליג בין זרק ללא זרק בקדשי קדשים עצמן משום דיש קדשי קדשים דלא פסיקא ליה למיתני דלאחר זריקה אין מועלין כגון בעולה הא אפילו ליתא לדרב גידל וגם מילתא פסיקא קתני טפי דבקדשים קלים אין מועלין בין לאחר זריקה בין קודם זריקה אבל הא דלא פסיק ליה דלא הוי אלא לאחר זריקה הא דאין מועלין אלמא משמע במסקנא דאיכא סיוע לרב גידל מהא דקאמר דזריקת פיגול אין מביאה לידי מעילה בקדשים קלים אבל מהא דאין מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים ליכא סיוע וקשה מאי שנא והא חד טעמא הוא משום דהוי זריקה לענין פיגול ואומר מורי ה''ר פרץ שי' דשנא ושנא דלגבי הוצאת מעילה בקדשי קדשים בעינן ראוי לאכילת אדם הילכך מדאקבעה רחמנא בפיגול אע''ג דבעיא כהרצאת כשר כך הרצאת פסול כלומר שיהא מרוצה לאכול בהיתר ממנו דחשבה רחמנא זריקת פיגול להיות בכלל הרצאת אכילה וא''כ דין הוא נמי גבי קדשי קדשים שתוציא מידי מעילה אבל בקדשים קלים שתהא חשובה הזריקה להיות חלק גבוה מבורר לא מצינו שתהא חשובה לענין זה: בן אחותי ראה מה אתה שואלני למחר כו'. כלומר למחר שנינו נהיה עסוקים בהלכה תשאילני כדי לברר הדבר וראה לדקדק בדבר כדי שנשא ונתן בה למחר: היתר שחיטה שנינו. שמיד שנעשית השחיטה בהכשר אין מועלין או היתר זריקה דבעינן שיהא ראוי לזריקה קודם שיצא מידי מעילה כגון שנתקבל הדם בהכשר ואם תאמר בשלמא אי אמרת היתר אכילה שנינו היינו דקרי ליה היתר לכהנים דהיינו לאחר זריקה שאז מותר באכילה אלא אי אמרת היתר זריקה מאי היתר לכהנים איכא ויש לומר דקודם זריקה נמי קרי ליה היתר לכהנים משום דכיון דעומד ליזרק כזרוק דמי ואם תאמר אם כן ליבעי אי הלכה כרבי שמעון אי כרבנן דפליגי בהא (מנחות דף קב:) דר''ש אית ליה כזרוק דמי ורבנן לית להו כזרוק דמי וכי תימא אין הכי נמי מיבעי ליה כו' זה אינו דאם כן מאי מייתי מהני דלקמן דהיתר זריקה שנינו לימא ר''ש היא ועוד דמייתי נמי לקמן מרבי

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד