מעילה ב ע"א

מַתְנִי' קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם מוֹעֲלִין בָּהֶן שְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וְקִיבֵּל דָּמָן בַּצָּפוֹן בַּצָּפוֹן וְקִיבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם
שָׁחַט בַּיּוֹם וְזָרַק בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה וְזָרַק בַּיּוֹם אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ מוֹעֲלִין בָּהֶן
כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כׇּל שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ וְכׇל שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים מוֹעֲלִין בָּהּ
אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים שֶׁלָּנָה וְשֶׁנִּטְמְאָה וְשֶׁיָּצְאָה
וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ חוּץ לִמְקוֹמָהּ וְשֶׁקִּיבְּלוּ פְּסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָה
גְּמָ' קָתָנֵי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם מוֹעֲלִין בָּהֶן פְּשִׁיטָא מִשּׁוּם דִּשְׁחִיטָתָן בַּדָּרוֹם אַפֵּיקִינּוּן מִידֵי מְעִילָה
אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קָדָשִׁים שֶׁמֵּתוּ יָצְאוּ מִידֵּי מְעִילָה דְּבַר תּוֹרָה הָכִי נָמֵי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים לְגַבֵּי דָרוֹם כְּמָה דְּחַנְקִינּוּן דָּמֵי
קָא מַשְׁמַע לַן קָדָשִׁים שֶׁמֵּתוּ לָא חֲזוּ כְּלָל אֲבָל דָּרוֹם נְהִי דְּאֵינוֹ רָאוּי לְקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים אֲבָל רָאוּי הוּא לְקָדָשִׁים קַלִּים
לְמָה לִי לְמִיתְנֵי כׇּל הָנֵי
צְרִיכִי אִי תְּנָא שְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וְקִיבֵּל דָּמָן בַּצָּפוֹן הָכָא דְּאִית בְּהוּ מְעִילָה מִשּׁוּם דְּקַבָּלָה בַּצָּפוֹן הוּא אֲבָל שְׁחָטָן בַּצָּפוֹן וְקִיבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם הוֹאִיל וְקִיבֵּל בַּדָּרוֹם הוּא נָפֵיק מִידֵי מְעִילָה
וְאִי תְּנָא הַאי הֲוָה אָמֵינָא יְמָמָא זְמַן הַקְרָבָה הוּא אֲבָל שְׁחָטָהּ בַּלַּיְלָה וְזָרַק בַּיּוֹם לַיְלָה לָאו זְמַן הַקְרָבָה וְהַאי דְּשָׁחֵט בַּלַּיְלָה דְּנָפֵיק מִידֵי מְעִילָה
וְאִי תְּנָא שְׁחָטָהּ בַּלַּיְלָה הֲוָה אָמֵינָא הוֹאִיל וְקִבֵּל דָּמָה בַּיּוֹם אִית בַּהּ מְעִילָה אֲבָל שְׁחָטָן בַּיּוֹם וְזָרַק דָּמָן בַּלַּיְלָה הוֹאִיל וְלָאו זְמַן הַקְרָבָה הוּא כְּמַאן דְּחַנְקִינּוּן דָּמֵי וְלָא אִית בְּהוּ מְעִילָה קָמַשְׁמַע לַן
חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ לְמַאי חֲזוּ
הוֹאִיל וּמְרַצִּין לְפִיגּוּלִין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דברי פתיחה

אמרה תורה בפרשת מעילה בקדשים [ויקרא ה]:

"וידבר ה' אל משה לאמר: נפש כי תמעול מעל" -

ומבאר רש"י: אין מעילה בכל מקום אלא שינוי. וכן הוא אומר [דברי הימים א ה] "וימעלו באלהי אבותיהם, ויזנו אחרי אלוהי עמי הארץ". וכן הוא אומר בסוטה [במדבר ה] "ומעלה בו מעל".

"וחטאה בשגגה מקדשי ה"' [ונמצא ששינה את הקדושה, בכך שעשה בה שימוש של חולין, שנהנה מן ההקדש].

"והביא את אשמו לה', איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם".

"ואת אשר חטא מן הקודש, ישלם [את הקרן ישלם להקדש].

ואת חמישיתו יוסף עליו [יוסיף עוד חומש על הקרן, ויתן את כל הכסף להקדש].

ונתן אותו לכהן.

והכהן יכפר עליו באיל האשם, ונסלח לו".

פרשה זו באה ללמדנו, שכל הנהנה בשגגה מקדשי ה', בין מקדשי מזבח ובין מקדשי בדק הבית, מעל. ומשלם להקדש את מה שנהנה, בתוספת חומש. ומביא איל במחיר שני סלעים לקרבן אשם, ובכך מתכפר לו, והוא הנקרא "אשם מעילות".

וכתב הרמב"ן: שם "אשם", מורה על דבר גדול אשר העושה אותו יתחייב להיות שמם ואבד בו:: אשם מעילות, אף על פי שהוא בשוגג, בעבור שהוא בקדשי ה' יקרא הקרבן אשם, כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו, כאשר יקרא מעילה.

וכתב בספר החינוך: משרשי המצות, לתת אימה ויראה על כל אדם מהתקרב בעניני הקודש.

אזהרת מעילה

כתב הרמב"ם [פרק א מהלכות מעילה הלכה ג]: ואזהרה של מעילה, מזה שנאמר [דברים יב] "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ... ונדריך". מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה, הואיל וכולו לה', והוא הדין לשאר כל קודש שהוא לה' לבדו, בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית, אם נהנה בהן שוה פרוטה, לוקה. מעל בשגגה, משלם מה שנהנה ותוספת חומש, ומביא אשם ... ושילום הקרן בתוספת חומש עם הבאת הקרבן, מצות עשה.

וכדברים אלו כתב בספר המצות [לא תעשה קמו] ^[1].

הראב"ד לומד את האזהרה ממה שנאמר [ויקרא כב] "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בתרומת הקדשים לא תאכל".

רש"י [ויקרא שם] כתב: והיכן הוזהר? נאמר כאן חטא ["וחטאה בשגגה"], ונאמר להלן חטא בתרומה [שם כד] "ולא ישאו עליו חטא", מה להלן הזהיר, אף כאן הזהיר ^[2].

מסכת מעילה עוסקת בעיקרה באדם המועל בשגגה, שהוא חייב להביא אשם מעילות. ולכן היא נסדרה בסדר קדשים.

והטעם שנסדרה מסכת זו אחרי מסכת תמורה, כתב הרמב"ם בפירוש המשנה: מפני שהדברים שחייבים עליהן מעילה יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת. ועוד כתבו האחרונים, ^[3] שכך הוא סדרם בתורה בפרשת ויקרא.

ארבעת הפרקים הראשונים עוסקים במי שנהנה מקדשי מזבח, ואילו שני הפרקים האחרונים עוסקים בנהנה מקדשי בדק הבית.

קדשי מזבח, הם כל הדברים המובאים לקרבן לה', כגון: קרבנות, מנחות, נסכים, קטורת, וכן כל שאר הדברים הקרבים הם עצמן על המזבח. קדשי מזבח נקראים גם "קדשי הגוף", לפי שגופם הוקדש למזבח.

קדשי בדק הבית, הם הדברים שהוקדשו לצורך בית המקדש, כדי לבנות בהם או לתקן את בית המקדש, כגון אבנים וקורות ^[4], או דברים שהוקדשו לצורך דמיהם, כדי לפדותם, ויפלו דמיהם להקדש לכל צרכי בית המקדש, ונקראים גם "קדשי דמים". ^[5]

אמרה התורה: "נפש כי תמעול מעל, וחטאה בשגגה מקדשי ה"'. ודרשו חכמים: מקדשי ה', המיוחדים לה'. יצאו קדשים קלים [תורת כהנים ה שמט].

נמצאנו למדים, שרק בקדשי קדשים, כגון עולה, מנחת נסכים, מנחת כהנים, פרים ושעירים הנשרפין, חטאת ואשם, יש בהם דין מעילה, הואיל והם קדשי ה', ולא בקדשים קלים, היות והם ממון בעלים.

בכל קרבנות קדשי קדשים שבשרן נאכל לכהנים, כגון חטאת ואשם, יש בהן מעילה בכל חלקי הבהמה משעה שהוקדשו עד שנזרק דמם, כי זריקת הדם היא העבודה המתירה את הבשר באכילה לכהנים ^[6]. ומשנזרק הדם, והותר בשרם לאכילת כהנים, אין עוד דין מעילה בבשרם, הואיל והוא נאכל לכהנים, ואין הבשר נכלל עתה בכלל "קדשי ה'".

זאת, ועוד: אפילו אם אכל עתה מבשרם אדם זר, שאינו כהן, גם אין דין מעילה בבשר, הואיל והוא מותר לכהנים ליהנות בו. ולכן, כל הנהנה מהן לא מעל ^[7].

ומכל מקום, יש מעילה באימוריהם הקרבים על המזבח, והם בכלל "קדשי ה'", עד שתושלם הקטרתם.

אבל קדשים קלים, כגון, תודה ושלמים, אין בהם בחייהם דין מעילה כלל, ^[8] הואיל ואינם נקראים "קדשי ה'", כיון שהם נאכלים לבעליהם. ומכל מקום, יש מעילה באימוריהם לאחר זריקה, לפי שבזריקה הוברר הבשר להדיוט והאימורים לגבוה. ^[9] ובגמרא [טו א] דרשינן את הכתוב [ויקרא ג] "כל חלב לה'", לרבות אימורי קדשים קלים למעילה.

וזה לשון הרמב"ם [פרק ב]: קדשים קלים אין מועלים בהן עד שיזרק הדם. נזרק הדם, מועלין באימוריהן.

כל קדשי קדשים מועלין בהן משהוקדשו עד שיזרק הדם. נזרק הדם, מועלין בהן בדבר שכולו לאשים, ואין מועלין בדבר הנאכל.

הערות

^[1] וזה לשון הרמב"ם בהקדמתו להלכות מעילה: הלכות מעילה, יש בכללן שלש מצות, אחת מצות עשה ושתים מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: א. לשלם המועל אשר חטא בתוספת חומש וקרבן, וזהו דין המועל. ב. שלא לעבוד בקדשים. ג. שלא לגזוז קדשים. וראה כסף משנה [פרק יא מהלכות מעשי הקרבנות הלכה ג].

^[2] וכן כתב רש"י במסכת מכות [יב ב ד"ה הקדש]. ועיין רש"י שבועות [כד ב ד"ה דזדונו]. וראה בשו"ת בנין ציון החדשות [סימן סב] בתשובתו למהר"ם שיק, הדן למה לא מוזהר המועל משום "בל יחל".

^[3] רש"ש.

^[4] ומכאן גם שמם "בדק הבית", על שם שצריכים לבדוק ולעמוד עליו לידע מה יצטרך לתיקון בית המקדש. וכן נקרא בספר מלכים [ב יב] וראה שם בפירוש הרד"ק.

^[5] ההבדל בין קדשי קדושת הגוף לקדשי קדושת דמים. מלבד הבדלי הדינים ביניהם המבוארים במסכת זו, ביארו רבותינו הבדל יסודי בהגדרת המעילה בין קדשי הגוף לקדשי דמים. קדשי דמים, כל מעילתם הוא מפני גזילת הקדש, ולכן, כשאינם ראוים לדמים, כגון חמץ של הקדש בפסח, האסור בהנאה, ואין מי שיתן בעדו דמים, אין בו מעילה. ואילו קדשי הגוף עצם ההנאה מהם אסורה, ועל כך אמרה התורה "כי תמעול מעל". ולכן מועלים בהם כאשר נהנים מהם אף באופן שאין בהם שווי ממון להקדש, כגון, הנאה מנותר. נתיבות המשפט [סימן כח] מתרץ בכך סתירה בין סוגיות הגמרא. כי במשנה במסכת כריתות [יג ב] שנינו שהאוכל נותר חייב להביא אשם מעילות, ואילו הגמרא פסחים [כט] אומרת שהנהנה מחמץ של הקדש בפסח לא מעל. וכתבו האחרונים, שחילוק זה כבר מבואר בתוס' ישנים שם במסכת כריתות. וראה בחידושי מרן הגר"ח על הרמב"ם הלכות מעילה, ובעזה"י יבואר עוד. והקהלות יעקב [סימן א], אחרי שהביא הרבה הוכחות לחידוש זה, מסתפק, האם כוונת תוס' ישנים היא שבקדשי הגוף אין ענין של גזל מהקדש כלל, או שגם בהם יש ענין של גזל מהקדש, אלא שנוספה בהם קדושה להיותן קדושים בעצמם אף במקום שאין בהם שווי ממון. ומכריע [באות ז] שגם קדשי הגוף הם ממון הקדש. וסברתו היא, כי קדשי קדשים אינם ממון של בעליהם [בעל הקרבן], ולכן, אם קידש בהם את האשה, אינה מקודשת [כמבואר במשנה קידושין [נב ב], ולמי הם שייכים, וכי הפקר הם?! ובודאי שיש ל"הקדש" בהם קנין ממון. אלא, שיסוד האיסור ליהנות מהם, הוא מחמת קדושתם העצמית, ולא מצד קנין הממון. ועיין שם שמאריך בשיטת רש"י. וראה עוד שם בקהלות יעקב.

^[6] ראה ביאור הדברים בהערה 111.

^[7] הנהנה מקדשי קדשים לאחר זריקת דמם, האם חייב קרן וחומש, או קרן בלבד, או שהוא פטור מכלום <QM> שנינו במשנה הראשונה, להלן: כלל אמר רבי יהושע: כל שהיה לה שעת היתר לכהנים, אין מועלים בה. ובתורת כהנים [אמור פרק ו]: אמר רבי יוסי: שמעתי, האוכל מבשר קדשי קדשים לאחר זריקת דמים, שהוא משלם את הקרן לכהנים ! והכהנים לוקחים בדמיו שלמים. ובפירוש הר"ש [שם] מביא תוספתא [בפרק בתרא מסכת שקלים] שרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סובר שמשלם גם חומש. והר"ש מבאר, מפני שסובר שהתורה מיעטה ממה שנאמר "קדשי ה"' רק מקרבן מעילה, אבל קרן וחומש משלם. אי נמי, מפני שלומדו מדין קל וחומר מתרומה, שהאוכלו בשוגג משלם קרן וחומש לכהנים ! וכתב שם הראב"ד שרבי יוסי סובר, שמשלם את הקרן לכהנים, מפני שהבשר שייך לכהן כמו תרומה, לכן בנהנה בשגגה משלם את הקרן לכהנים, כמו בתרומה, ומכל מקום, אינו משלם את החומש. ועוד כתב הראב"ד, כי מה שרבי יוסי מחייב את הכהנים לקנות בקרן שלמים, הוא מעלה בעלמא, והתשלומין הן חולין. וכתב האבי עזרי, שחיוב הקרן שרבי יוסי מחייב לשלם, אינו מדין מזיק, ולא מדין גזילה, לפי שאין חיוב מזיק וגזילה בהקדש, אלא שלדעת רבי יוסי הוא תשלום של מעילה. כי רבי יוסי סובר שהתורה מיעטתו מקרבן ומחומש, אבל הקרן, שלא נתמעט, משלם מדין מעילה. ומה שמשלמים אותו לכהנים לדעת רבי יוסי, הוא משום שכל תשלומי מעילה הן כפי ייעוד הדבר שנהנו ממנו, כמבואר בדף ט ב, והיות ובשר קדשי קדשים עומד לכך שהכהנים יהנו מן הבשר, לכן גם התשלומין הם לכהנים.

^[8] על פי רש"י במסכת מנחות [מז ב]. ומוסיף [שם] ובמסכת חולין [קיז]: משום דקדשים קלים הם ממון בעלים.

^[9] כן כתבו התוס' ד"ה קדשי. וכן כתב רש"י במסכת מנחות [מז ב]. האחרונים [תקנת עזרא, מלבושי יו"ט חלק ב חו"מ ס"א אות ה] מקשים: הלא האימורים מבוררים הם אף לפני שחיטה? ועיין שם מה שתירצו. אבל רש"י במסכת זבחים [פג ב] כתב: אימורי קדשים קלים לפני זריקת דמן לא הובררו למזבח שזריקת דמן שלהן קובעתן לחלק גבוה לענין מעילה. ורש"י שם מבאר, שעל אף שלפני זריקת הדם אין על האימורין דין מעילה, מכל מקום, אם עלו לא ירדו. מבואר מדברי רש"י שאין הכוונה שהזריקה מבררת, אלא שהזריקה קובעת דין המעילה, ולפניה אין דין מעילה על האימורין, ואין גם דין הקטרה על האימורין, אלא שבדיעבד אם עלו לא ירדו. והזריקה עושה חלות דין הקטרה על האימורין. [עיין משנת רבי אהרן עמוד רצא].

פרק ראשון - קדשי קדשים

דף ב - א

הקדמה

זריקת הדם בקדשי קדשים מוציאה את הבשר מידי מעילה, ואילו בקדשים קלים היא מביאה את האימורין לידי מעילה.

המשנה באה ללמדנו את דין קדשי קדשים שנפסלו לפני זריקת דמם, כגון, אם נעשתה בהם עבודות הקרבנות, אלא שלא נעשו כמצותן ונפסלו בכך, וממילא אין להם היתר לכהנים, הילכך, אינם יוצאין מידי מעילה, והנהנה מהם - מעל.

[ובמשנה הבאה יבואר דין קדשים קלים].

מתניתין:

קדשי קדשים, שדינם להישחט בצפון העזרה, כמבואר במסכת זבחים [מז א], ששחטן בדרום, אף שנפסל, בכל זאת לא יצאו מקדושתן לגבי דין מעילה, ועדיין מועלין בהן.

והמשנה מפרשת ^[10] כיצד:

שחטן בדרום שלא כמצותן, וקיבל דמם בצפון כמצותן, וכן, אם שחטן בצפון ^[11] כמצותן, וקיבל דמן בדרום שלא כמצותן,

וכן, אם שחט אותן ביום כמצותן ^[12] [כל עבודות הקרבנות, שחיטה, קבלת הדם, הולכה וזריקה], צריכות להעשות ביום, וזרק דמם בלילה, שלא כמצותן,

וכן ^[13] אם שחט בלילה, קודם אור הבוקר, שלא כמצותן, וזרק דמם ביום, כמצותן, ^[14]

או ששחטן ביום ובצפון, אלא שחישב עליהן בשעת השחיטה, לזרוק דמן או להקטיר אמוריהן או לאכול מבשרן חוץ לזמנו, והקרבן נפסל ונעשה בכך "פיגול", והאוכלו, אפילו תוך זמנו חייב כרת, [כמו ששנינו במסכת זבחים כז ב],

או ^[15] שחישב עליהן בשעת השחיטה לזרוק דמן או להקטיר אמוריהן או לאכול מבשרן חוץ למקומו, והקרבן נפסל אך אינו נעשה בכך פיגול שחייבים על אכילתו כרת.

בכל אלו מועלין בהן, הואיל והקרבן פסול, ואין להם היתר לכהנים, לכן עדיין נקראים "קדשי ה'".

ובגמרא יבואר מה חידשה המשנה, וכמו כן יבואר למה נקטה המשנה פסולים אלו, ואיזו חידוש יש בכל אחד ואחד מהן.

כלל אמר רבי יהושע: כל בהמת קדשים, שהיה לה שעת היתר לכהנים, שהעבודות נעשו בכשרות, והותר הבשר לכהנים אפילו שעה אחת, אף שנפסלה אחר כך, כמו שיבואר, אין מועלין בה, ולא נקראת כבר "קדשי ה'", הואיל והותרה כבר לכהנים ^[16] -

וכל שלא היה לה שעת היתר לכהנים שנפסלה לפני שנגמרו העבודות המתירות אותה באכילה, מועלין בה, הואיל ומעולם לא הותרה באכילה, הרי היא נקראת מקדשי ה', אף על פי שהיא פסולה, כמבואר.

איזו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים שאין מועלים בה?

כגון: שלנה, שלאחר שהותר לכהנים "לן" הבשר עד הבוקר [קדשי קדשים נאכלים ביום הקרבתם ובלילה עד הבוקר, ואם עבר עליהם עמוד השחר נפסלים [והוא הנקרא "נותר"]. ^[17]

ושנטמאה הבהמה, לאחר שהותרה לכהנים,

ושיצאה [שהוציאוה] חוץ לעזרה שהיא מקום אכילת קדשי קדשים, ונפסלים בכך [והוא הנקרא "יוצא"],

בכל אלו, אם נהנה מהם, לא מעל.

ואיזו היא שלא היה לה היתר לכהנים שמועלים בה?

כגון שנשחטה במחשבת חוץ לזמנה, או במחשבת חוץ למקומה, ונפסלה מיד בשחיטתה, כמבואר.

ושקיבלו את דמה כהנים פסולין, או ^[18] זרקו הפסולין את דמה. ^[19] ווהואיל ולא היה לה היתר לכהנים, מועלים בה.

ונקט רבי יהושע פסולין אלו, והוא הדין לשחט בדרום, ושחט בלילה. ^[20]

גמרא:

קתני, שנינו במשנתנו: קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן.

ומקשינן: פשיטא שמועלין בהם!

וכי משום דשחטינון ^[21] בדרום - אפקינון, הוציאו אותם מידי מעילה?! הלא הקרבן פסול הוא, ולא בא לכלל היתר לכהנים, ובמה יצאו מכלל "קדשי ה'" ^[22]? ומתרצינן: איצטריך, הוצרך התנא להשמיענו, כי סלקא דעתך אמינא, עלה על הדעת לומר: הואיל ואמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, דבר תורה, כי היות ^[23] שהם הולכין לאיבוד שוב אינם נקראים "קדשי ה'" מן התורה [אבל מדרבנן עדיין יש להם דין מעילה] - ועלה על הדעת לומר הכא נמי, קדשי קדשים לגבי דרום ששחטן או קיבל דמם בדרום, ונפסלו והולכים לאיבוד, כמאן ^[24] דחנקינון דמי, דינו כאילו חנק אותם -

ומשום כך, לכאורה, ייצאו מידי מעילה,

קמשמע לן, משמיעה לנו המשנה, שאינו כן, ולא יצאו מידי מעילה!

שמא תאמר: למה באמת אינם כקדשים שמתו? תשובתך, קדשים שמתו לא חזו כלל. אין להם שום היתר בכל קרבן שהוא, ולכן אינם בכלל "קדשי ה'", אבל דרום, נהי, על אף דדרום אינו מקום ראוי לקדשי קדשים, אבל, מכל מקום, דרום ראוי לקדשים קלים, ששחיטתן בכל מקום בעזרה. והואיל ונעשתה בהן עבודה כלשהי המכשירה במקום אחר, אין דינם שוה לקדשים שמתו, ועדיין הם נקראים "קדשי ה'" ^[25].

והגמרא מבארת: למה לי למיתני כל הני? למה הוצרכה המשנה לשנות כל אלו הפסולים [שחיטה בדרום, וקבלה בדרום, שחיטה בלילה וזריקה בלילה, חוץ לזמנו וחוץ למקומו] הרי היה די לשנות במשנה מקרה אחד, וללמוד ממנו שאר הפסולים, שעל אף שנפסלו מועלים בהם?

צריכי, יש צורך להשמיענו כל אלו, שאם היתה משמיעה לנו אחד מהם, לא יכלנו ללמוד ממנו שאר הפסולים -

אי תנא, אם היתה שונה, רק הדין של שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון, יש לומר: הכא הוא דאית בהו מעילה, משום דקבלה בצפון הואי ^[26], והיות שקבלה שהיא עיקר העבודה נעשתה כמצוותה, לא נחשב כמי שחנקו אותם, ועדיין נקראים מ"קדשי ה'", ולכן יש בהם מעילה,

אבל, כאשר שחטן בצפון וקיבל דמן בדרום, ^[27] הואיל וקיבל דמםבדרום, ועבודתם העיקרית נעשתה שלא כמצוותה, אימא, יש לומר, דנפיק, שיצאו מידי מעילה, והוי כמי שחנקם, לפיכך משמיעה לנו המשנה שאינו יוצא מידי מעילה, ואינו כמי שחנקם, וכמבואר, הואיל ודרום ראוי לקדשים קלים.

ואי תני הני, ^[28] שחיטה או קבלה בדרום, הוה אמינא, הייתי אומר, לכן אינו כמי שחנקם, משום דיממא ^[29] זמן הקרבה הוא, לכל הפחות עשה את העבודות ביום, שהוא זמן העבודה, הילכך נחשבו "קדשי ה'", ולא יצאו מידי מעילה,

אבל ^[30] כאשר שחטה בלילה, וזרק ביום, דלילה לאו זמן הקרבה הוא, אינו זמן הראוי להקרבה, אימא, יש לומר שיהיה נחשב כאילו לא עשה בהם עבודה כלל אלא כאילו חנק אותם, ולית בהו מעילה, לכן, משמיעה לנו המשנה, שאינם יוצאים מידי מעילה, ואינו כמי שחנקם. ^[31]

ואי ^[32] תנא שחט בלילה וזרק ביום, הוה אמינא יש בה מעילה משום דזריקה ביום הואי, ועבודות העיקריות נעשו ביום, לכן אינם כמי שחנקם.

אבל שחט ביום וזרק בלילה, הואיל וזריקה בלילה הואי, ועבודתה העיקרית נעשתה בלילה, כמאן דחנקינון דמי, כאילו חנקם, וכאילו לא נעשתה בהם עבודה, ואין בהם מעילה, קמשמע לן המשנה שבכל זאת אינם יוצאים מידי מעילה, כי אינו כמי שחנקו אותם ^[33].

עתה מקשינן: כל אלו ששנתה המשנה: דרום ולילה, מבואר, מדוע מועלין בהם ואינם כמו שחנקו אותם, דרום הואיל וראוי לקדשים קלים, וכן לילה, כמבואר,

אבל, שחט על מנת לאכול או להקטיר חוץ לזמנו, וחוץ למקומו, קשה, למה מועלין בהן? הלא שחיטתן פסלתן, ולמאי חזו, לאיזה דבר הם ראויין?

האימורים אינם ראוים להקטרה, ולא הבשר לכהנים, ולמה אינם נחשבים כמי שחנקו אותם, ולא תהיה להם מעילה?

ומתרצינן: הואיל וזריקת דמם מרצין לפיג ולין.

השוחט או העושה אחת מעבודת הקרבנות במחשבת חוץ לזמנו, דהיינו, שחושב שיאכל את הבשר או שיקטיר את האימורים או שיזרוק את הדם אחרי זמן היתר אכילתם או זמן הקטרתם, פסל בכך את הקרבן, והוא הנקרא "פיגול". וכן אם עשה את העבודות במחשבת חוץ למקומו נפסל הקרבן. ומלבד שהקרבן פסול, אסור לאכול את הבשר אפילו תוך זמנו, והאוכלו ענוש כרת. אבל אם עבד במחשבת "חוץ למקומו" אינו ענוש כרת על אכילתו.

"ובלבד שקרב המתיר כמצוותו", כלומר, שבשעת זריקת הדם יזרקנו באותה מחשבה פסולה, או שיזרקנו בשתיקה,, בלי מחשבת פגול.

אבל, אם יזרוק הדם במחשבה פסולה אחרת, כגון ששחט במחשבת חוץ לזמנו וזרק במחשבת חוץ למקומו, או ששחט במחשבת חוץ לזמנו וזרק במחשבת שלא לשמה [באותם קרבנות הנפסלים להקרבה במחשבת שלא לשמה], אין הקרבן "פיגול". וכל זמן שלא נזרק הדם, אינו "נקבע" בפיגול לחייבו כרת על אכילתו. ^[34]

ודבר זה מבואר באריכות במסכת זבחים ומנחות, ונלמד ממה שאמרה התורה [ויקרא יט] "פגול הוא לא ירצה", ודרשינן: כהרצאת כשר כן הרצאת פסול. כלומר, כשם שזריקת הדם מכפרת, [על מה שהקרבן בא לכפר, כל קרבן וכפרתו] והזריקה מרצה את כפרת הקרבן, ואין הקרבן כשר עד שיקריבו כל מתיריו, דהיינו, שהדם יזרק לשם הקרבן, והיא הקובעת את כשרות הקרבן, כן זריקת הדם בפגול היא ה"מרצה", והקרבן עדיין לא "נקבע" באיסור פגול עד זריקת דמו לשם אותו פיגול, או בשתיקה.

נמצאנו למדים, שזריקת הדם הבאה אחרי מחשבת פיגול היא ה"קובעת" את הבשר בפיגול, לחיוב כרת על אכילתו, ולפניה, בשעת השחיטה, לא יצא מקדושתו. ועד הזריקה עומד הקרבן בספק שמא יחשוב פסול אחר בעבודה ויפקיע ממנו בכך שם פיגול. ^[35] ולכן, אין השחיטה במחשבת פגול נחשבת כמי שחנק את הקרבן, אלא כעבודת שחיטה בקדשים, ומועלין בו ^[36].

הערות

^[10] לפי הב"ח יש לגרוס: "כיצד"? כלומר, שבתחילה אומרת המשנה "כלל", והוא: קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלים בהם. ועתה מפרטת המשנה, שבין אם השחיטה נעשתה בדרום, ובין אם הקבלה נעשתה בדרום - מועלים בהם. ומכל מקום, אף אם לא נגרוס "כיצד", כתבו התוס' שמשמעות המשנה היא שהסיפא מפרשת את הרישא. וכתבו התוס': אין לפרש מה שכתבה המשנה בתחילה שחטן בדרום, היינו, שגם השחיטה וגם הקבלה נעשו בדרום, כי אם כן, אין צורך להמשיך ולפרט "שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון", ולומר שמועלין בהם, שהרי דבר פשוט הוא, כי אם אפילו כשפסלן בין בשחיטה ובין בקבלה, לא אמרינן שדינן כאילו חנק אותן [עיין בגמרא], ומועלין בהם, כל שכן כאשר לא פסלן כי אם בשחיטה, שודאי רחוקים הם יותר מכאילו חנקן, ובודאי שמועלין בהן. ומה באה המשנה להוסיף ולהשמיענו? ואין לומר שסגנון תנא זה של משנתנו הוא לשנות בלשון "זו ואין צריך לומר זו", שמקודם אומר את המחודש ואחר כך אומר את הפשוט [ועיין בהערה הבאה], כי בשני דינים הבאים אינו שונה בלשון "זו ואין צריך לומר זו", אלא, אדרבה, סגנונו הוא בלשון "לא זו אף זו", כמו שיבואר בהערה הבאה.

^[11] בגמרא מבואר, שהתנא נוקט בלשון "לא זו אף זו". דהיינו שמקודם נוקט את הפשוט ואחר כך את המחודש. כי כאשר קיבל הדם בדרום, עשה את עבודתו שלא כמצוותה, יותר מאשר כששחט בדרום, הואיל ועיקר עבודות הקרבנות מתחילות מקבלת הדם ואילך, שהרי שחיטה כשרה בזר, ורק מקבלה ואילך יש מצות כהונה, ופסולה בזר. ולכן, אם שחטן בדרום וקבל דמם בצפון, אין כל כך חידוש במשנתנו לומר שמועלין בהם, כיון שעיקר העבודה, מקבלה ואילך, עשה כתיקנה, אינו כמי שחנק אותם, ועבודה זו הכניסתם לכלל "קדשי ה"'. אבל אם קיבל דמם בדרום, שעיקר העבודה עשה שלא כתיקנה, היה עולה על הדעת לומר שהיות והקרבן פסול יותר, הוי כאילו חנק אותם, והילכך אין בהם מעילה, לכן משמיעה לנו המשנה שבכל זאת מועלין בה, ואינו כמי שחנק אותם, מהטעם המבואר בגמרא.

^[12] בהמשך להערה הקודמת, מבארת הגמרא שגם כאן נקט התנא בלשון "לא זו אף זו", כי כששחטם או קיבל הדם בדרום, אף שהקרבן פסול, על כל פנים, שניהם היו ביום, ולפחות קדשים קלים כשרים בדרום [וכמו שיבואר]. אבל כשעשה אחת מהעבודות בלילה, ולילה אינו זמן הקרבה כלל, ועשה אותו שלא כמצותן, ואין שום אפשרות להקריב שום קרבן בלילה, היה עולה על הדעת לומר, שהוי כאילו חנק אותם, והילכך אין בהם מעילה, ולכן משמיעה לנו המשנה, שבכל זאת יש בהם מעילה, ואינו כמי שחנקו, והטעם יבואר בגמרא.

^[13] בהמשך להערה הקודמת, הקשו התוס': אינו לפי הסדר של התנא. שהרי כבר מבואר שסגנון התנא הוא בלשון "לא זו אף זו", ואם כן, כאשר זרק בלילה, פסולו מרובה יותר משחט בלילה, שהרי עיקר מעשי העבודה הם מקבלה ואילך, כנ"ל. ואם בפסול גדול כזה יש בהם מעילה, ואינו כמי שחנק אותם, כל שכן, כאשר רק שחט בלילה. ולמה הוצרכה המשנה להשמיענו שיש בהם מעילה? והתוס' מציעים להפוך הגירסא במשנה וכן יש לגרוס: שחט בלילה וזרק ביום, שחט ביום וזרק בלילה. [ועיין בגמרא בתחילה הסוגיא, ושם גרס הפירוש המיוחס לרש"י סדר ה"צריכותא" במשנה בהתאם לגירסא זו. ועיין שם בהערה 33]. ועתה מבואר היטב, שהתנא בא להשמיענו, שעל אף שזרק בלילה, בכל זאת אינו כמו שחנק אותם, ויש בהן מעילה. השיטה מקובצת והרש"ש והתפארת ישראל מבארים, שאין צריך להפוך הגירסא, ואף לפי גירסתנו אתי שפיר. כי כשם שאם הקרבן פסול ביותר, יש הוה אמינא לומר שאין בו מעילה, דהוי כמי שחנקו, כן גם, מאידך גיסא, כשהקרבן כשר יותר יש צד לומר שאין בו מעילה, כי קרבן כשר הרי יוצא מידי מעילה, כמבואר. וכך תבואר המשנה: אם שחט ביום וזרק בלילה, ועבודתה העיקרית נעשתה בלילה, והקרבן רחוק יותר מלהיות קרבן כשר, הילכך יש בו מעילה, כי אין בו שעת היתר לכהנים, ועדיין נקרא "קדשי ה"'. אבל, אם שחט בלילה וזרק ביום, שעבודתה העיקרית נעשתה בכשרות- היה עולה על הדעת לומר, שהקרבן קרוב יותר להיות כשר, וממילא, מתוך כשרותו יצא מידי מעילה, משמיעה לנו המשנה, שבכל זאת, יש בהם מעילה, כיון שעל כל פנים הקרבן פסול. וראה בהשמטות לשיטה מקובצת ובפירוש קדמון, ביאור המשנה כולה לפי דרך זו. השיטה מקובצת מביא תירוץ אחר בשם תוס' ליישב גירסתנו. דהנה, על אף שכאשר זרק דמו בלילה, פסולו יותר מאשר שחט בלילה, מכל מקום, יש בו פסול אחד, אבל כששחט בלילה קודם עלות השחר וזרק דמו ביום יש בו שני פסולים. האחד, נשחט בלילה, והשני, פסול לינה של הדם, וכשזרק דמו ביום נפסל הדם בלינה, לפיכך, כיון שיש בו שתי סיבות להיותו פסול, היה עולה על הדעת לומר שדינו כמי שחנקו, ואין בו מעילה, משמיעה לנו המשנה, שבכל זאת, יש בו מעילה.

^[14] כתבו התוס': הטעם שברישא שנתה המשנה "שחט וקיבל" זה בדרום וזה בצפון, ואילו בסיפא שנתה "שחט וזרק" זה ביום וזה בלילה, מפני שביום ולילה אי אפשר לצמצם שהשחיטה תהיה ביום והקבלה שהיא תיכף אחריה תהיה בלילה [או שחיטה בלילה וקבלה ביום], לפיכך נקט התנא: שחיטה וזריקה, שיש שהות ביניהם, ואילו ברישא [שיטה מקובצת בשם תוס' הרא"ש] נקט שתי העבודות הראשונות, לפי סדר העבודות: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה.

^[15] גירסת השיטה מקובצת.

^[16] פירוש המיוחס לרש"י ותוס' כאן. וכן מפרש רש"י מנחות [קב א] ופסחים [עח א]. ובמסכת יומא [כ א] מוסיף רש"י: כדקיימא לן [מעילה יא א] שנעשית מצותו אין מועלין בו, כיון דלית ביה צורך גבוה לא קרינן ביה קדשי ה' וכולי. ויבואר באריכות בהערה 65.

^[17] מבואר על פי פירוש המיוחס לרש"י ורבינו עובדיה ברטנורא. ובגמרא [ה א] נחלקו אמוראים בפירוש דברי המשנה.

^[18] רע"ב והיא סוגיא ערוכה בדף ה. ועיין תוס' יום טוב.

^[19] יבואר בגמרא [ה ב], ועיין בברכת הזבח וצאן קדשים.

^[20] פירוש המיוחס לרש"י לגירסת השיטה מקובצת. ולפי פירוש זה, לא חידש רבי יהושע דבר על דברי התנא קמא, אלא שכולל "כלל" מתי מועלים בפסולין ומתי אין מועלים. אבל, התוס' [דבריהם מבוארים בשיטה מקובצת בהשמטות בסוף המסכת, וברמיזה בתוס' ד"ה חוץ לזמנו] מבארים בדרך אחרת. שבדברי התנא קמא לא מבואר דעתו האם זריקת דם פיגול מוציאה מידי מעילה. ונחלקו אמוראים בדין זה בגמרא [ג ב]. רב גידל אמר רב, סובר שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה בקדשי קדשים, ואמוראים אחרים חולקים עליו וסוברים שזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה. כלומר, אמוראים אלו החולקים על רב גידל, סוברים כי זריקה זו של פיגול, היות והיא קובעת את הפיגול, ולפני הזריקה לא הוברר הפיגול [כמבואר לקמן הערה 34], מועילה זריקה זו גם להוציא מידי מעילה, אפילו אחרי שחשב מחשבת פיגול בשעת השחיטה, כיון שזריקה זו איננה כשפיכת מים בעלמא, אלא היא פועלת להחיל קביעת שם פיגול על הבשר. וכמו שיבואר באריכות בסוגיא דרב גידל. ומחדשים התוס' [ו א ד"ה תא שמע רבי שמעון], שעל אף שבדברי התנא קמא אינו ברור אם זריקת פיגול מוציאה מידי מעילה, כי יתכן שהתנא קמא מדבר באופן שעדיין לא זרקו את הדם, ואכן נחלקו אמוראים בכך, אבל בדברי רבי יהושע ברור שהוא סובר שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה. ולכן אמר "שעת היתר לכהנים", והיא הזריקה [צאן קדשים]. והואיל ואין לה שעת היתר לכהנים, מועלים בה. ולא עוד, אלא שלדעת התוס', חידוש זה בא רבי יהושע ללמדנו, שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה, ולא רק לכלול "כלל". [ומה שרבי יהושע מוסיף, "ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה", יבואר בדף ה עמוד א]. ועיין בהערה 69, 51, 154.

^[21] גירסת השיטה מקובצת.

^[22] כתבו התוס': ואין לומר שהמשנה באה להשמיענו, שהזריקה לא מועילה להוציאו מידי מעילה [עיין הערה 20], כי גם חידוש זה פשיטא הוא, כיון שהזריקה פסולה, אינה מועילה כלום. אלא, ודאי, באה המשנה להשמיענו, שאף על פי שאירע בו פסול בכל זאת יש בו מעילה. ועל כך מקשה הגמרא "פשיטא". והקשה השיטה מקובצת: ומה הפשיטות, הלא בגמרא נחלקו האמוראים אם זריקה פסולה מוציאה מידי מעילה? [כמבואר בהערה 20]. וכן הקשה השפת אמת, ועיין שם תירוצו, וכן תירץ בספר תקנת עזרא, ויבואר בדף ג ב. ועוד תירץ השפת אמת שאם כן, היתה המשנה צריכה לשנות: מועלים בהם "לעולם", כדי להדגיש הכוונה שמועלים אף לאחר הזריקה כמו שאמרה הגמרא ה ב, ועיין שם בהערה 144. ובהמשך דברי התוס', ראה בחק נתן וברש" ש.

^[23] פירשו רבינו גרשום ופירוש המיוחס לרש"י: הואיל ואינם ראויים למזבח, וכן אינם ראויים לפדותם ולהתירם להדיוט, שהרי נבילה היא ואסורה באכילה, ולפדותם לאכילת כלבים, כבר שנינו [תמורה ל ב] "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים". כלומר, שאין לך מום גדול ממיתה, וכשם שאין פודים בעל מום להאכילן לכלבים, כן אין פודים קדשים שמתו. ותמהו המרחשת [חלק ג סימן יז] והגרי"ז [זבחים סח ב], שאם כן, בקדשים שנשחטו שלא כמצותן, כגון בדרום, למה היתה הוה אמינא לומר שאין מועלים בהם, הלא אין בהם מום, ואינם נבילה, ואפשר לפדותם לאכילת אדם [ועיין שם בגרי"ז המבאר מדוע אינם אסורים מדין חולין שנשחטו בעזרה]. ומדברי רבינו גרשום והמיוחס לרש"י, מסיק הגרי"ז, שהם סוברים שעצם ה"כמאן דחנקינון דמי" נחשב למום. ועיין תוס' בבא קמא [עו א] שהקשו למה באמת אינו מום? ועיין שם בהגהות הגאון רבי עקיבא איגר המציין לרש"י כאן. והגרי"ז [שם] מביא בשם הגר"ח, שכל קדשים שנשחטו או שנעשו שאר העבודות שלא כמצותן, אינם פסולים ממש כאילו יש בהם מום, או כאילו מתו, אלא שיש עליהם שם "קדוש ליפסל". וכמו שמבואר בגמרא מנחות [ז א] לגבי זר שקמץ את המנחה ונתן לכלי שרת, ש"אין כלי שרת מקדשין ליקרב, אבל מקדשין ליפסל". דהיינו, כי אילולי שהיו מקדשין ליפסל, היה מותר להחזיר את הקומץ למנחה, כי לא נעשה כלום בהקטרת זר, אלא שהכלי שרת נתן עליו חלות קדושה, לכל הפחות, כדי להיפסל. ומוכח, שקדשים שנפסלו, אפשר שיחול עליהם שם "קדוש ליפסל". ולכן, גם לפי ההוה אמינא שרצתה הגמרא לומר ש"כמאן דחנקינון דמי", אין כוונתה שיהיו קדשים פסולים מכל וכל, ויהיו חייבים קבורה, אלא יהיו חייבים שריפה, כיון שהם קדושים, ולפחות הם קדושים כדי ליפסל. ומה שאמרה הגמרא בהוה אמינא "כמאן דחנקינון", הוא רק לענין מעילה, דלענין מעילה אין די ב"קדוש ליפסל", אלא בעינן "קדוש ליקרב" ממש. והחזון איש [זבחים סימן יט] סובר, שלפי ההוה אמינא, רצתה הגמרא לומר, שדינם כחנקם ממש, וכקדשים שמתו, ודינם להיקבר, ולא בשריפה כקדשים שנפסלו. כתב הקובץ שיעורים [ח"ב סימן כא] שהטעם שקדשים שמתו פקעה קדושתם, הוא: איסור קדשים אינו איסור עולמי שחל מתחלת הקדשו, אלא, האיסור מתחדש עליו בכל שעה ושעה, כל זמן שהוא מיוחד לגבוה. וכיון שבטל ממנו צורך גבוה, ממילא פקע איסורו. ובעיקר דין קדשים שמתו, עיין בהערה 54 באריכות.

^[24] גירסת שיטה מקובצת.

^[25] הקשה השיטה מקובצת: ומה בכך שהם ראויים לקדשים קלים? הלא כאן מדובר בקדשי קדשים, שאין להם דרום כלל, וכשנשחטו בדרום הם פסולים? ומתרץ בשם רבינו פרץ: מה שאמרה הגמרא "אבל ראוי הוא לקדשים קלים", אין הכוונה לומר, שמשום כך יש להם שייכות עם "קדשי ה"', אלא, הכוונה היא, שמשום כך יש להם הדין של "אם עלו לא ירדו", כלומר, אם שחטן בדרום, אף שהם פסולים, בדיעבד אם העלו את אמוריהם [או בשר עולה] למזבח בשוגג, אינם יורדין מעל המזבח. ומבואר במסכת זבחים [פד א] שהכלל בדינים אלו, הוא: כל שפסולו בקודש, כל קרבן שנפסל אחרי הבאתו לעזרה, אם עלו לא ירדו, והקודש [המזבח] מקבלו. וכל שלא היה פסולו בקודש, כגון: רובע ונרבע וטריפה, אם עלו ירדו, והקודש אינו מקבלו. וכיון שקדשים קלים שחיטתן בדרום, ודרום הוא מקום לגבי קדשים, ואינו כמו מחוץ לעזרה לפיכך אף בקדשי קדשים "אם עלו לא ירדו", וכיון שלא ירדו, לכן נקראים "קדשי ה"', ויש בהן מעילה. [ובהערה 31 יבואר המשך דברי הגמרא בנשחט בלילה]. והשפת אמת מבאר: מפני שכל קדושת הקרבן הוא משום שעומד להקרבה לגבוה, ולכן מועלים בו לפני הקרבה, הואיל וסופו להיות מובא לה'. ולכן בקדשים שמתו "פקעה" מהן קדושתם, משום דאיגלאי מילתא דאינם עומדים להקרבה. [ואם מעל לפני מיתתו, חייב, כי מכל מקום, בשעה שמעל, עמד להיות קרבן], הילכך, כשנשחטו לשם קרבן, למרות שהעבודה נעשתה בפסול, אבל קדושה שבהן להיכן הלכה?, ולכן מועלין בהם. וכדברים אלו כתב הגרי"ז [זבחים עמוד קנט] וזה לשונו: עיקר החילוק בין קדשים שמתו לבין קדשים שנפסלו אחר שחיטה, הוא שבנשחטו ונתקדשו כבר נגמר דין קדשי ה' שלהם, ואף אם נפסלו, שוב לא פקע. והאבי עזרי [על הרמב"ם הלכות מעילה פרק ה' הלכה יד] מתרץ בסברא זו קושיא יסודית בהלכה זו. שלפי המבואר בעמוד ב [וראה שם הערה 42] נאמר הדין שיש בהם מעילה בעקבות הדין שאם עלו לא ירדו, דהיינו, כיון שיש בהם קדושה, על כל פנים קדושה מועטת, שאם עלו בדיעבד על המזבח לא ירדו מעל המזבח, הילכך יש בהן מעילה. ולכאורה קשה: בשלמא על האימורים יש קדושה זו שאם עלו לא ירדו, אבל לבשר אין שום היתר לכהנים, ולא ראוי לכלום, ודינו להישרף, ולמה נשארת עליו קדושה? ולפי הביאור הנ"ל מבואר היטב, כי היות ולאימורים יש דין הקטרה, על כל פנים בדיעבד, חלה חלות קדושה על כל הקרבן, להיות נחשב ל"קדשי ה"'. ואינו דומה לקדשים שמתו, שהם אינם נקראים "קדשי ה"' מאחר שאינם ראויין כל להקרבה. ושם [בהערה 42] יבואר הזיקה בין דין מעילה לדין אם עלו לא ירדו.

^[26] גירסת השיטה מקובצת.

^[27] גירסת השיטה מקובצת.

^[28] גירסת השיטה מקובצת.

^[29] גירסת המיוחס לרש"י.

^[30] גירסת השיטה מקובצת.

^[31] המיוחס לרש"י מבאר: משום שלילה לאו מחוסר זמן. וכתבו האחרונים, שאין כוונת רש"י למה שמבואר במסכת כריתות [ח א], דהרי שם נחלקו אמוראים האם "לילה הוי מחוסר זמן", עיין שם. וכי משנתנו אינה כדעת כל האמוראים?! ובחידושי הגריז"ס מבאר דברי רש"י לכוונה אחרת. אבל השיטה מקובצת מבאר: הואיל ולילה הוא זמן ראוי להקטרת איברים ופדרים, לכן אינם כמי שחנקו. [כמבואר בהערה 25]. וסברא זו אמרה הגמרא במסכת זבחים [סח ב], לגבי הדין של "טומאה בבית הבליעה". ראה שם.

^[32] גירסת השיטה מקובצת.

^[33] גירסא זו, שמקודם מצריכין שחטה בלילה, ואחר כך זרקה בלילה, היא גירסת פירוש המיוחס לרש"י. והטעם, כמבואר, שאם כבר שמענו זרק בלילה שאינו כמי שחנקו, אין שום צורך להשמיענו שחט בלילה, דאם אפילו זרק בלילה מועלין בהן, כל שכן שחט בלילה. ולפי גירסא זו, אין הצריכותות כפי סדר המשנה [ועיין בהערה 13 בשם התוס' שגם במשנה הגירסא הפוכה]. אבל בפירוש רבינו גרשום מביא דעה הסוברת, שמקודם אמרה הגמרא צריכותא לזרק בלילה, לפי סדר גירסת המשנה, ומה שנאמר במשנה "שחט בלילה וזרק ביום", אכן, אין בדין זה שום חידוש, ונשנתה בדרך זו ואין צריך לומר זו ל"שחט ביום וזרק בלילה". וראה בשיטה מקובצת [בהשמטות בסוף המסכתא לפני מסכת תמיד] המבאר את הצריכותא בדרך אחרת. [ומקצת דרך זו מבואר בהערה 13].

^[34] כן כתב הפירוש המיוחס לרש"י. ומשמע, שמכל מקום, האוכלו ענוש מלקות. אבל מדברי רש"י במסכת זבחים [כב ב ד"ה לא ירצה וד"ה מה] משמע, שסובר, שעד שעת זריקה לא הוקבע הפיגול, ואינו פיגול כלל. וזה לשונו: עד שעת זריקה, מחשבת פיגול תלויה ועומדת, נזרק הדם הוקבע הפיגול. וכן משמע בפירוש קדמון [הנדפס בסוף הגמ'] בשם רבינו אליקים. והמשנה למלך [פרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ז'] מסתפק בספק זה: באוכל פיגול, כלומר שפיגל בשחיטה, מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, ואכלו לפני שקרבו מתיריו, דהיינו לפני זריקת דמו, שאין בו כרת, האם, לכל הפחות שם "פיגול" עליו, ויענש מלקות על אכילת פסולי המוקדשין. וביתר ביאור: כתב הרמב"ם [שם הלכה ג ד]: כל קרבן שנאמר שהוא פסול, בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו, כל האוכל ממנו כזית - לוקה שנאמר: לא תאכל כל תועבה, מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין. לכן הסתפק המשנה למלך, שיתכן שפיגול קודם הזריקה אינו בגדר זה, ופיגולו הוא בשעת הזריקה, אף לגבי חיוב מלקות, והאוכלו לפני הזריקה, יפטר אף ממלקות. ולכאורה, ספיקו תלוי במחלוקת הנ"ל בין הפירוש המיוחס לרש"י, לבין רש"י ורבינו אליקים, והמשנה למלך מביא כמה סוגיות לפשוט ספיקו, וראה בשו"ת אחיעזר [חלק ב' סימן כ"ז], המוכיח מתוס' בגמרתנו [ג ב] שמבואר, שהגמרא עצמה מסופקת בספק זה. ושם [בהערה 78] יבואר דעת החזון איש. אחת מראיותיו של המשנה למלך היא מסוגיתנו: הוכחתו היא מחוץ למקומו, דעל אכילת חוץ למקומו הלא אינו חייב כרת, אף אחר הזריקה, כמבואר. ואם נאמר שיש חיוב מלקות אף קודם זריקה, למה אמרה הגמרא שהזריקה מרצה לפיגול, הלא בזריקה זו לא ניתוסף שום חיוב חדש? ועיין מה שכתב השפת אמת [זבחים לד ב] ובשו"ת אחיעזר [אות ג] ובחזון איש כריתות [סק"י]. והגרי"ז [זבחים לד א] מדייק מדברי הרמב"ם, שהזריקה קובעת לפיגול רק לענין כרת, שאינו חייב כרת אלא האוכלו אחר זריקה, אבל לגבי עבירת הלאו של "לא תאכל כל תועבה", שממנו למד הרמב"ם שלוקין על כל פסולי המוקדשין, כנ"ל - עובר ולוקה, אף האוכל קודם הזריקה. אלא שסובר [שם ע"ב] שבחוץ למקומו, אף שאין נפקא מינה בין לפני זריקה לבין לאחר זריקה, ובשניהם חייב מלקות ולא כרת, מכל מקום, יש נפקא מינה בין לאחר זריקה, שחיובו הוא מטעם שלא במקומו, לבין קודם זריקה שחיובו הוא מטעם פסולי המוקדשין. וראה שם הנפקא מינה למעשה, מאיזה טעם הוא לוקה. ועיין בהערה 88 דברי המנחת חינוך, אם התרו בו על לאו דמעילה, האם לוקה.

^[35] רש"י פסחים סא ב, ומנחות כב ב.

^[36] מבואר על פי רבינו גרשום ופירוש המיוחס לרש"י [לפי הגהת הרש"ש]. והשפת אמת מוסיף ביאור: כיון שעד הזריקה עדיין "שם" קדשים עליו לענין פיגול, הילכך, הוה אמינא שלא שייך לומר שכאילו חנקו בשעת שחיטה. שאם לא כן, למה יש עליו חיוב פיגול? והתוס' במסקנתם גם גורסים גירסא זו, אלא, שלדעתם קושית הגמרא היא להיפך. ונביא דבריהם [לפי גירסת השיטה מקובצת והצאן קדשים]: המקשן ידע, שהמשנה באמרה "חוץ לזמנו וחוץ למקומו", באה לחדש, שזריקה הפסולה אינה מוציאה מידי מעילה [כמבואר בהערה 20], ויש בהן מעילה, ומדברי רבי יהושע שמענו כן. וכיון שכבר שמענו שזריקה פסולה אינה מוציאה מידי מעילה, מקשה הגמרא: פשיטא שיש בהם מעילה? כי "למאי חזו", לאיזה דבר הם ראויים? לא לקדשים קלים, כשם שדרום כשר לקדשים קלים, וכמו כן אינם כמו לילה, כמו שהסקנו [בהערה 31] שלילה כשר לאיברים ופדרים. ולכן קשה: לאיזה צורך השמיעתנו המשנה שיש בהן מעילה, מה הוציא אותם מידי מעילה? ומה היתה ההוה אמינא לומר שיצאו מידי מעילה? [סיכום ביניים: לרש"י, קושית הגמרא היא: למה באמת אינם כמי שחנקו אותם, ולמה יש בהם מעילה. ולתוס', קושית הגמרא היא: פשיטא שיש בהם מעילה. לרש"י "למאי חזו" מתפרש, הקרבן אינו ראוי לכלום? ולתוס' "למאי חזו" איזה "פסולו בקודש" יש במחשבת פיגול של חוץ לזמנו וחוץ למקומו, לאיזה דבר אחר הם ראויים?]. ומתרצת הגמרא: היות שלזריקה זו יש לה אפשרות וסיכוי להפקיע מידי פיגול, לכן היה עולה על הדעת לומר, שהזריקה מוציאה כמו כן מידי מעילה, ואינו כל כך פשוט לומר שיש בהם מעילה. [סכום: לרש"י, התירוץ הוא: כיון ש"השחיטה" בפיגול אינה עושה גמר פסולו, ועדיין הקרבן תלוי ועומד, לכן אינו כמי שחנקו. ולתוס': החידוש של המשנה הוא, שזריקה פסולה אינה מוציאה מידי פיגול]. פירוש זה שפירשו התוס', שקושית הגמרא היא: פשיטא שיש בהן מעילה, הואיל והם רחוקים מאוד מלהיות קרבן כשר, ואין מה שיוציא אותם מידי מעילה - הוא מסקנת התוס'. ברם, התוס' באמצע דבריהם, מבארים בדרך אחרת. והיא: קושית הגמרא היא: פשיטא שאינם כמי שחנקו אותם, היות והם קרובים מאוד לקרבן כשר, כמו שיבואר. וראה בתוס' פירושם בתירוץ הגמרא לפי פירוש זה, ומה שהקשו על פירוש זה האמצעי. פירוש זה האמצעי הביאו התוס', כדי לתרץ קושיא אחרת גדולה והיא: לפי מה שמשמע בגמרא בעמוד ב [עיין בהערה 25 ובהערה 42], קשור דין מעילה עם הדין של "אם עלו לא ירדו". דהיינו, איפה שההלכה היא "אם עלו לא ירדו", מוכח שיש בהם קדושה, ואינם נחשבים לכמי שחנקו אותם, ולכן יש בהם מעילה. ומבואר במסכת זבחים [פד א] ובסוגיא הבאה, שבחוץ לזמנו וחוץ למקומו, אין מחלוקת, ולכל הדעות "אם עלו לא ירדו"! משמע שפסולו קל משאר הפסולים, כגון לילה ודרום שבהם אין דעה מוסכמת, שדינם, שאם עלו לא ירדו, וישנה דעת רבי יהודה הסובר שהשוחט בלילה אם עלו ירדו! ואם לדברי רש"י, קושית הגמרא היא "למאי חזו", הלא אינם ראויים לכלום ובודאי דכמי שחנקו, קשה - מה הודאות? הלא פסולו קל מכל הפסולים? ולדברי פירוש האמצעי של תוס' מתורץ היטב, אכן זו היתה קושית הגמרא: חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ואם עלו לא ירדו, פשיטא שאינם כמי שחנקו אותם, ולמה הוצרכה המשנה להשמיענו זאת? ומקשים האחרונים: ומה יענו התוס' לפי פירושם במסקנתם, שקושית הגמרא היא להיפך, שחוץ לזמנו וחוץ למקומו רחוקים הם מקרבן כשר, הלא חוזרת וניעור הקושיא, הרי באמת הם קרובים יותר לקרבן כשר, כי בהם בודאי הדין שאם עלו לא ירדו? השיטה מקובצת מתרץ, [וכנראה בשם התוס']: מפני שמצאנו שחוץ לזמנו איסורו חמור מאוד, והאוכלו חייב כרת, ולא מצאנו כן בשאר פסולים השנויים במשנתנו, לכן רחוקים הם מקרבן כשר. וחוץ למקומו הוקש לחוץ לזמנו, כידוע, ועיין המיוחס לרש"י ד"ה או. וראה בקרן אורה ותקנת עזרא, מה שתירצו.

א משנה קדשי קדשים שנפסלו קודם שנזרק דמם, כגון ששחטן בצד דרום של העזרה שבמקדש (ומקום שחיטתם הראוי הריהו בצפון) — אף שנפסלו, מכל מקום לא יצאו מכלל קדושתם לענין זה שמועלין בהן (יש בהם דין מעילה), שהנהנה מהם חייב קרבן ("אשם מעילות"), ותשלומי קרן וחומש. ובפרטי דין זה: שחטן בדרום שלא כהלכתם, ואולם קיבל דמן בצפון כהלכתם — יש בהם דין מעילה (שהרי קבלת הדם שהיא עיקר העבודה נעשתה בצפון), ואף אם שחטם בצפון וקיבל דמן בדרום, שעיקר העבודה נעשתה שלא כדין — אף אלו יש בהם דין מעילה.

וכשם שדין זה נוהג בשינוי מקום העבודה, כך הוא נוהג בשינוי זמן העבודה, שאם שחט את הקרבנות הללו ביום (שהוא הזמן הראוי לשחיטה) וזרק את דמם בלילה (שאינו זמן הראוי לעבודה), ובודאי אם שחטם בלילה וזרק את דמם ביום — יש בהם דין מעילה. או כמו כן יש דין מעילה בקרבנות שנפסלו משום פיגול, שבזמן ששחטן חשב שיאכל את בשרם, או יזרוק את דמם, או יקריב את אימוריהם חוץ לזמנו, כלומר, שלא בזמן הראוי להם, או חוץ למקומו, שלא במקום הראוי להם (כגון מחוץ לעזרה) — בכל אלה מועלין בהן.

כלל אמר ר' יהושע בענין מעילה בקדשים שנפסלו: כל שהיה לה (לבהמת הקרבן) כבר שעת היתר (אכילה) לכהנים לפני שנפסלה — אין מועלין בה עוד, כיון שעיקרה של מעילה היא דווקא בקדשים המוגדרים כ"קדשי ה' " — שאין בהם צד היתר הנאה לאדם, ומשעה שהותר הקרבן לאכילה לכהנים, שוב אינו בכלל זה, אף שחזר ונפסל אחר כך מאכילה. ואילו כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים לפני שנפסלה — הרי היא עדיין בכלל "קדשי ה' ", ומועלין בה. ומסבירים:

איזו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים? — כגון שלאחר זריקת הדם לנה (עבר לילה על הבשר בלא שנאכל, ונעשה בכך נותר), או נטמאה בשר הקרבן, או שיצאה אל מחוץ לעזרה — אין בכל אלו דין מעילה, אף שבשר הקרבן עתה אסור לכהנים, כיון שהיתה שעה שהיה הבשר מותר באכילה לפני שנפסל.

ואיזו היא שלא היה לה שעת היתר לכהנים? — שבזמן שנשחטה חשב עליה לאוכלה או לזרוק את דמה או להקטיר את אימוריה חוץ לזמנה, או חוץ למקומה, וכן שקיבלו את דם הקרבן כהנים הפסולין לעבודה בשל היותם בעלי מומים, וכן אם זרקו הפסולים את דמה. שבכל אלו, כיון שלא היתה שעה שבשר הקרבן היה מותר באכילה, הרי זה בכלל "מקדשי ה' ", ומועלים בו.

ב גמרא קתני [שנה] במשנה: קדשי קדשים ששחטן בדרום — מועלין בהן. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, וכי משום ששחיטתן נעשתה בדרום, אף שאין זו שחיטה ראויה, אפיקינון [הוציא אותם] בכך מידי דין מעילה?

ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר] להישנות, שאם לא כן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הואיל ואמר עולא, אמר ר' יוחנן: קדשים שמתו מעצמם, לפני שנשחטו כדינם — יצאו בכך מידי דין מעילה דבר תורה (מדין תורה), שמן התורה אין דין מעילה אלא בקדשים חיים, מעתה אם כן הייתי אומר כי הכי נמי [כך גם כן] קרבנות קדשי קדשים לגבי [אצל, בענין] שחיטתם בדרום העזרה, כמה דחנקינון דמי [כאילו שחנקם הם נחשבים], ואין בהם דין מעילה מדין תורה.

לכן באה משנתנו וקא משמע לן [השמיעה לנו] שאף שנשחטו שלא כדין, אינם נחשבים כמי שמתו, ויש בהם דין מעילה מן התורה. וטעם ההבדל: שכן קדשים שמתו — לא חזו [אינם ראויים] כלל להקרבה. אבל שחיטת קרבנות בדרום — נהי [אם אמנם] שאינו ראוי לקדשי קדשים, אבל ככלל אינה שחיטה פסולה, שהרי ראוי הוא לקדשים קלים שנשחטים אף בדרום.

ג ועוד בבירור המשנה, שואלים: למה לי למיתני [לשנות] את כל הני [אלה] המקרים הנזכרים בה, והלא היה יכול להשמיענו מקרה אחד, וממנו נלמד את העיקרון שאף שנפסל הקרבן — יש בו דין מעילה!

ומשיבים: צריכי [נצרכו] להישנות כולם, שממקרה אחד לא היינו למדים ביחס לשאר המקרים. ומפרטים: אי תנא [אם היה שונה] רק את המקרה הנזכר ראשון במשנה, כאשר שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון, הייתי אומר כי רק הכא [כאן] הדין הוא דאית בהו [שיש בהם] דין מעילה, משום שאף שנשחטו שלא כדין, מכל מקום כיון שהקבלה של הדם בצפון הוא, לכן יהא בהם דין מעילה. אבל אם שחטן בצפון וקיבל את דמן בדרום, הואיל וקיבל את דמם בדרום הוא, שהקבלה, נעשתה שלא כהלכתה — הייתי אומר כי נפיק [יוצא] הקרבן בכך מידי דין מעילה. לכך שנתה המשנה גם דין זה.

ואי תנא האי [ואם היה שונה את זה, שני המקרים הללו בלבד] הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא במקרים אלו יש בקרבנות דין מעילה, משום שהעבודה בהם נעשתה ביום, ויממא [היום] זמן ההקרבה הראוי הוא. אבל אם שחטה בלילה וזרק דמה ביום — לילה לאו [לא] זמן הקרבה הוא כלל, ולכן האי [זה] כיון ששחט בלילה — אמור דנפיק [שיוצא] בכך הקרבן מידי מעילה!

וממשיכים עוד, ואי תנא [ואם היה שונה] במשנתנו שיש בה דין מעילה רק כאשר שחטה בלילה וקיבל דמה ביום, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא במקרה זה, הואיל וקבל דמה ביום שהוא הזמן הראוי לעבודה — אית [יש] בה דין מעילה, אבל במקרה ששחטן ביום וקיבל וזרק דמן (שזה עיקר העבודה) בלילה, הואיל והלילה לאו [לא] זמן הקרבה הוא — כמאן דחנקינון דמי [כמי שחנקם הם נחשבים], ולא אית בהו [ואין בהם] דין מעילה, לכן קמשמע לן [הוא משמיע לנו] את כל המקרים הללו במשנתנו.

ד ועוד בבירור המשנה. שנינו שגם אם שחטם במחשבה לאוכלם חוץ לזמנו או חוץ למקומו, מועלים בהם. ושואלים: קרבנות אלה נפסלו כפיגול, ואם כן למאי חזו [למה איפוא הם ראויים]? שהרי אינם ראויים לא להקרבה ולא לאכילה, ומדוע שיחול בהם דין מעילה האמור בקדשים?

ומשיבים: הואיל ומרצין לענין הפיגולין, שכל שלא נזרק דם הקרבן כהלכתו — אינו נחשב כפיגול, ולא יצא לגמרי הקרבן מקדושתו, ולכן יש בו דין מעילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: Offerings of the most sacred order that were disqualified before their blood was sprinkled on the altar, e.g., if one slaughtered them in the south of the Temple courtyard, and not in the north as required, are subject to the following halakha: One is liable for misusing them, i.e., one who derives benefit from them must bring a guilt offering and pay the principal and an additional one-fifth of their value. If he improperly slaughtered them in the south of the courtyard and properly collected their blood in the north, or even if he properly slaughtered them in the north of the courtyard but improperly collected their blood in the south, although the more significant rite was performed improperly, one is liable for misuse if he derives benefit from the animals.

The same halakha that applies if the location of the sacrificial rites was altered likewise applies if the time of those rites was altered. Accordingly, if one properly slaughtered them during the day and improperly sprinkled their blood at night, or if he improperly slaughtered them at night and properly sprinkled their blood during the day, one is liable for misuse if he derives benefit from the animals. Or in a case where one slaughtered them with the intent to partake of their meat or sprinkle their blood beyond its designated time, rendering it piggul, or outside its designated area, disqualifying the offering, he is liable for misusing them if he derives benefit from the animals.

Rabbi Yehoshua stated a principle with regard to misuse of disqualified sacrificial animals: With regard to any sacrificial animal that had a period of fitness to the priests before it was disqualified, one is not liable for misusing it. Misuse applies specifically to items consecrated to God, which are not permitted for human consumption at all. Once the offering was permitted for consumption by the priests, it is no longer in that category. And with regard to any sacrificial animal that did not have a period of fitness for the priests before it was disqualified, one is liable for misusing it if he derives benefit from it, as it remained consecrated to God throughout.

Which is the sacrificial animal that had a period of fitness for the priests? This category includes a sacrificial animal whose meat remained overnight after its blood was presented on the altar and therefore came to have the status of notar and was therefore disqualified, and one that was disqualified when it became ritually impure, and one that left the Temple courtyard and was thereby disqualified. All of these disqualifications transpired after consumption of the sacrificial meat was permitted, and therefore one who derives benefit from these offerings is not liable for misuse.

And which is the sacrificial animal that did not have a period of fitness for the priests? It is a sacrificial animal that was slaughtered with the intent to partake of it or sprinkle its blood beyond its designated time, or outside its designated area, or one that those unfit for Temple service collected and sprinkled its blood. All of these disqualifications took effect before consumption of the sacrificial meat was permitted. The offerings therefore remain consecrated to God, and one is liable for misuse if he derives benefit from them.

GEMARA: The mishna teaches: With regard to offerings of the most sacred order that were disqualified before their blood was sprinkled on the altar, e.g., if one slaughtered them in the south of the Temple courtyard, one who derives benefit from them is liable for misusing them. The Gemara asks: Isn’t it obvious? Just because their slaughter was performed in the south, should we revoke their status as subject to the halakhot of misuse?

The Gemara answers: It was necessary for the mishna to mention the case of slaughtering them in the south, as it might enter your mind to say that since Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Sacrificial animals that died without being sacrificed are excluded from being subject to the halakhot of misuse by Torah law, so too, in the case of offerings of the most sacred order that were improperly slaughtered in the south, they are considered as though they were strangled to death, and therefore they are no longer subject to misuse.

Consequently, the mishna teaches us that although they were slaughtered improperly, they are not considered to have the status of sacrificial animals that died, as those are not fit at all. But with regard to slaughtering an animal in the south, although this is not fitting for offerings of the most sacred order, yet the act is still classified as slaughter of sacrificial animals, as slaughter in the south is fitting for offerings of lesser sanctity.

§ The Gemara asks: Why do I need the mishna to teach all of these different cases? It could have mentioned just one case, from which one would have derived the principle that even in a situation where the rite of the offering is not performed in the proper manner, the animal can still be subject to the halakhot of misuse.

The Gemara explains: All these cases are necessary. If the mishna had taught only the case of one who improperly slaughtered them in the south of the courtyard and properly collected their blood in the north, one might have thought that it is only here, in this case, that the animals are subject to the halakhot of misuse, as the collection of the blood was in the north. But if he slaughtered them in the north and collected their blood in the south, since the collection, which is a more fundamental rite than the slaughter, is in the south, one might think that they are removed from the status of being subject to the halakhot of misuse. Therefore, the mishna mentions that case as well.

And if the mishna had taught only these aforementioned cases, I would say that only in such situations is the offering subject to the halakhot of misuse, as they were at least sacrificed during the day, which is the appropriate time for sacrifice. But if one slaughtered an offering at night and sprinkled its blood during the day, it would not be subject to the halakhot of misuse, as night is not the appropriate time for sacrifice, and therefore in this case of one who slaughtered at night, the animal is removed from its status of being subject to the halakhot of misuse.

And if the mishna had taught only the case where he slaughtered it at night and collected the blood during the day, I would say: Since he collected the blood during the day, as required, the offering retains its status and is subject to the halakhot of misuse. But if he slaughtered animals during the day and sprinkled their blood, which is the main act of sacrifice, at night, since it is not a time fit for sacrifice, it is considered as though they were strangled, and they are not subject to the halakhot of misuse. Therefore, the mishna teaches us all of these cases.

§ The mishna teaches: If one slaughtered sacrificial animals with the intent to partake of their meat or sprinkle their blood beyond its designated time, rendering them piggul, or outside its designated area, disqualifying them, he is liable for misusing them if he derives benefit from them. The Gemara asks: For what are these sacrificial animals fit? Since they are unfit for both sacrifice and consumption by the priests, even in the case of offerings of lesser sanctity, why are they considered as consecrated items that are subject to misuse?

The Gemara answers: Since sprinkling their blood on the altar renders them accepted in that they receive their status of being subject to piggul, therefore they have still not entirely lost their sanctified status and are subject to misuse. In other words, an offering with regard to which there was an improper intention is rendered piggul only if all its permitting factors, one of which is sprinkling the blood, are performed properly (see Zevaḥim 28b). The fact that its permitting factors are important for the purpose of rendering it subject to piggul shows that the offering has not lost its consecrated status.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קדשי קדשים ששחטן בדרום. אע"ג שדינן לישחט בצפון לא יצאו מקדושתן ומועלין בהן מי שנהנה מהן בשוה פרוטה ולא תימא כי שחטן בדרום וקבל דמו בצפון דהא עיקר עבודה בצפון הוי דמקבלה ואילך מצות כהונה ומקבלה ואילך הוה צפון אלא אפילו שחטן בצפון וקיבל דמן בדרום אע"ג דעיקר עבודה הויא בדרום שלא כדינן אפילו הכי מועלין בהן:

(ובין) [וכן] אם שחטן ביום בצפון וזרק דמן בלילה. אף על גב דלילה לאו זמן הקרבה מועלין בהן:

וכן שחטן בלילה וזרק ביום. והאי כל דכן הוא דמועלין דהא זרק ביום דהיינו עיקר עבודה. אלא זו ואין צ"ל זו קתני:

או ששחטן בצפון וחישב עליהן לאוכלן חוץ לזמנן. דהיינו פיגול דיש בו כרת:

או חוץ למקומן. דהיינו נמי פיגול אלא פסול הוא ואין בו כרת אפילו הכי מועלין בהו ותרוייהו פיגול דחוץ לזמנו ופיגול דחוץ למקומו מחד קרא נפקי מואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה וגו':

כלל אמר ר' יהושע כל שהיה לו שעת היתר לכהנים. אע"פ דשוב נפסלה שאין רשאין לאוכלו אין מועלין בו:

וכל שלא היה כו':

ואיזו היא שהיה לה שעת היתר שלנה. לאחר זריקה או שנטמאת או שיצאת חוץ לעזרה לאחר זריקה אע"ג דאינה ראויה לכהנים כיון דהוה ליה שעה אחת היתר קודם שלנה אין מועלין בה דלאו קדשי ה' קרינא בהו דהא איחזו לכהנים:

ואיזו היא שלא היה שעת היתר. שנשחט כו' ושקבלו פסולין וזרקו את דמן בטמאין מיירי ובקרבנות יחיד דלא הותר בו טומאה:

סד"א הואיל ואמר עולא אמר ר' יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה. לקמן בפרק ולד חטאת:

כמאן דחנקינון דמי וליהוי כקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט דאין פודין קדשים לכלבים קמ"ל דלא:

קדשים שמתו כו' אבל ראוי הוא לקדשים קלים. כדתנן באיזהו מקומן קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה:

אבל שחטן ביום וזרק בלילה וה"ה שחט בלילה וזרק ביום. דמקצת עבודה בליליא אימא כמאן דחנקינון דמי קמ"ל דמועלין דלילה לאו מחוסר זמן הוא ובדין הוא דלא איצטריך למיתנא אלא שחט ביום וזרק בלילה ולא איצטריך למיתני הא דזרק ביום דהוא פשיטא דעיקר עבודה עביד ביום אלא זו ואין צ"ל זו קתני:

ואיכא דמטפי האי ואי תנא שחט בלילה וזרק ביום כו'. משום דדיקי מתני':

שחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן. למאי חזו האמר הוי פיגול ולא חזי לא אמורין לגבוה ולא בשר לכהנים ואמאי מועלין בה:

הואיל ומרצין לפיגול כלומר כיון דהא שחיטה פיגול חשיבה כל כך שצריכה מרצין דלעולם לא נקבע פיגול לחייבו כרת עד שיקרבו כל מתירין היינו מרצין כדאמרינן במסכת זבחים ואם האכל יאכל מבשר וגו' לא ירצה כהרצאת כשר דכתיב ונרצה לו לכפר כך הרצאת פיגול מה הרצאת כשר לא הורצה עד שיקרבו כל מתירין לשמו כך הרצאת פיגול לא נחשב פיגול לענין כרת עד שיקרבו כל מתירין לשום מחשבת פיגול. הילכך כיון דהא שחיטה צריכה מרצין אכתי לא יצאה מקדושתה ומועלין בהן:

כתב התוי"ט בשם הרמב"ם

הביא אחר כריתות מעילה מפני כו'. לכאורה בפשוט י"ל דכ"ה הסדר בויקרא תחלה חטאת קבוע דבאה על חייבי כריתות ואח"כ קרבן עולה ויורד ואח"כ אשם מעילות:

גמרא ואי תנא שחטה בלילה ה"א הואיל וזרק דמה ביום כו'. כצ"ל עתד"ה שחטן בסופו:

רש"י ד"ה וכן אם שחט בלילה. והאי כל דכן הוא כו'. ועתד"ה שחטן ולעד"נ דבהך בבא אתי לאשמעינן דאף דזרק ביום מ"מ לא יצאו מידי מעילה. ולהכי בבבי קמייתא דלא מיירי בזריקה הוה רבותא בהיפך. אבל הכא הוה רבותא דאף דהזריקה היתה כהוגן מ"מ ל"י מידי מעילה דומיא דשחטן חוץ לזמנן כו' דהוה הרבותא בזה כמ"ש התוס' לקמן:

רש"י ד"ה או חוץ למקומן. מבשר זבח שלמיו וגו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואיזו היא שלא ה"ל שעה"כ. וה"ה לכל הני כו' וה"ט דנקיט הני כו'. והוא דוחק. ולכאורה נראה דלפי סוגיין לקמן בגמרא דלר' יהודה דלכ"ע בהני דרישא אם עלו ירדו. אין בהן מעילה אלא מדרבנן. א"ש בפשיטות דר' יהושע מעילה דאורייתא אתי לאשמעינן דכל הנך דחשיב הכא לכ"ע אם עלו לא ירדו. ולכן דברי התוי"ט בד"ה ושקבלו פסולין שתלה טעם מעילתן מדאורייתא משום דא"ל תקנתא. שלא בדקדוק דבל"ה נמי כיון דאם עלו ל"י ועוד דודאי מיירי שאין עוד דם הנפש דאל"כ עדיין יש תקנה שיקבלו כשרים ויזרקו ויצאו מידי מעילה. אלא שהרמב"ם סתם ברפ"ג דהל' מעילה וכתב דאם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות כו' מועלין בהו מד"ס. ושיטתו הוא דאפילו בהך דאם עלו ל"י אין בהן מעילה ד"ת וכמו שבאר הלח"מ בפ"ג מהל' פהמ"ק ה"ז ע"ש:

רש"י ד"ה אימא כמאן דחנקינון דמי קמ"ל. והאי בעל הש"ס כו'. דבריו סתומין. ואולי יכוון למש"כ התוס' בד"ה ששחטן. דלפי ששונה כ"א בפ"ע לא חש לשנותם ביחד. וא"כ לא מוכח דין ששחט וזרק בלילה אלא ממה ששנה ג"כ שחט בלילה וזרק ביום ולכן הוה שפיר לא זו א"ז. וזהו שכ' בדבור הקודם וה"ה אם שחט בלילה וזרק בלילה:

תד"ה ששחטן. והדר תני לזא"ז כו'. פשוט דר"ל במאי דתני בתחלה שחטן בדרום כו' ואח"כ תני שחטן בצפון כו'. והצ"ק ל"ד בזה:

בא"ד והדר מפרש וכיצד קתני כו' שינוי מקום דדרום שאמרנו כגון כו'. כצ"ל:

בא"ד ובגמרא תני אפילו שניהם ובמשנה שיירי כו'. לכאורה תמוה דהרי תני שם במשנה אפי' הוא שוגג והיא מזידה כו' והיינו דתרוייהו ל"מ למצוה כדפי' הגמרא שם. וי"ל דמשמע להו מדתני ר"ח אמשנתינו אפי' כו' מוכח דזה הוה רבותא טפי כששניהם מתכוונים שלא לשם מצוה בדרך אחד:

בסה"ד כיון דאשמעינן חדא כו'. כצ"ל:

תד"ה פשיטא. ועי"ל דלפי מה שפי' מורי ניחא כו'. ע"כ ר"ל מה שהביאו בשמו לקמן בד"ה חוץ לזמנו ע"ש. וא"כ היינו תירוץ קמא. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דדבריהם אלו מקומם לעיל בד"ה שחטן אחר מה שהביאו בשם ר"י לשבש הספרים. וכוונתם ליישב הגי' ע"ד שכתבתי ברש"י ד"ה וכן אם שחט:

במשנה או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן מועלין כצ"ל:

שם שלנה ושנטמאה "ושיצאה" כצ"ל:

תד"ה ששחטן בדרום וכו' הוי ליה למתני ששחטן בדרום וקבל בצפון וכן שחטן וכו' כמו ששחטן בדרום כצ"ל:

בא"ד ולפי ששונה כו' לא חש לשנותה. צ"ל לשנותם:

משנה קדשי קדשים ששחטן בדרום וכו'. עמ"ש רש"י ותוס' ומה שכתבתי אני בעניי בספרי הקטן שער יוסף על הוריות דף ט"ו ושם הבאתי דברי התוס' כתיבת יד ע"ש בס"ד:

מתני' קדשי קדשים ששחטן בדרום. אע''ג דדינן לישחט בצפון לא יצאו מקדושתן לגבי מעילה שהנהנה מהן שוה פרוטה מעל כיצד שחטן וכו' דלא תימא שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון דהא הוי עיקר עבודה דמקבלה ואילך מצות כהונה ומקבלה ואילך הוי בצפון אלא אפילו שחטן בצפון וקיבל דמן בדרום אף על גב דקבלה דהיינו עיקר עבודה היא בדרום שלא כדינן אפילו הכי מועלין בהן: וכן אם שחט ביום וזרק דמן בלילה. אע''ג דלילה לאו זמן הקרבה היא מועלין בהן: וכן אם שחט בלילה וזרק ביום. והאי כל דכן הוא דמועלין בהן דהא זריקה דהיא עיקר עבודה הוית ביום וזו ואין צריך לומר זו קתני: או ששחטן בצפון. ביום וחישב עליהן לאוכלן חוץ לזמנן דהיינו פיגול ויש בו כרת: או חוץ למקומן. דהיינו פיגול ואין בו כרת אפ''ה מועלין בהן ותרוייהו פיגול דחוץ לזמנו ופיגול דחוץ למקומו מחד קרא נפקי (זבחים דף כח.) מואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' דאיתקש חוץ למקומו לחוץ לזמנו וקרי ליה פיגול אבל לא הוי פיגול גמור דליחייב עליה כרת: כלל אמר רבי יהושע כל שהיתה לה שעה היתר לכהנים. ושוב נפסלה מהם: שלנה. הבשר לאחר זריקה או שנטמאת או שיצאת חוץ לקלעים לאחר זריקה דאף על גב דהשתא אינה ראויה לכהנים הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם שנפסלה: אין מועלין בה. דלא קרינא בה מקדשי ה' (ויקרא ה) הואיל וכבר היתה ראויה לכהנים: ושקבלו פסולין וזרקו את דמה. בטמאין מיירי ובקרבנות יחיד דלא הותרה בהן טומאה: ואיזו היא שהיתה לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאת. דהואיל ושחיטה וזריקה הוו כראוי דהיתה ראויה לכהנים אע''ג דשוב נפסלה בלינה או ביוצא דהשתא לית בה היתר לכהנים אין מועלין בה: ואי זו היא שלא היתה לה כו' שנשחטה חוץ לזמנה וכו'. וה''ה לכל הני דתנא ברישא שחטה בדרום או בלילה שלא היה להן שעת היתר לכהנים והיינו טעמא דנקיט הני תרין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו טפי מכל הני דתנא ברישא דמועלין בהן דהני תרי איתקוש אהדדי ומחד קרא נפקי במס' זבחים (דף כח.) מואם האכל יאכל וגו': ושקבלו פסולין. בעלי מומין וה''ה נמי דתני ברישא להא: גמ' ס''ד אמינא הואיל ואמר עולא. לקמן בפרק ולד חטאת (דף יב.) קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מדרבנן אית בהו מעילה כדאיתא לקמן: כמאן דחנקינון דמו. וליהוו כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמ''ל דלא: קדשים שמתו וכו'. אבל ראוי הוא לקדשים קלים כדתנן באיזהו מקומן (זבחים דף נה.) קדשים קלים שחיטתן בכ''מ בעזרה: למה לי למיתני כל הני. דתני במתניתין דמועלין בהן ליתני חדא מינייהו ואע''ג דלא נעשית כמצותו מועלין בו וממילא ידענא דה''ה לכל הני: דקבלה בדרום היא. דהיא עיקר עבודה: משום דיממא זמן הקרבה הוא. ה''ג אבל שחט בלילה וזרק ביום ובלילה לאו זמן הקרבה הוא והאי דשחט בלילה אימא וכו': ואי תנא שחטה בלילה וכו'. אבל שחט ביום וזרק בלילה וה''ה אם שחט בלילה וזרק בלילה דזריקה דעיקר עבודה היא הויא בלילה: אימא כמאן דחנקינון דמי קא משמע לן. דמועלין דלילה לאו מחוסר זמן הוא והאי בעל הש''ס דייק ממתניתין ולא ס''ל דזו ואצ''ל זו קתני: חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו. כלומר כל הני דתני במתניתין בדין הוא דמועלין בהן דהאי דשחטן בדרום ראוי לקדשים קלים כדאמרינן לעיל ושחט בלילה נמי או זרק בלילה דין הוא דמועלין בהן דלילה לאו מחוסר זמן הוא אלא שחט על מנת להקטיר

מתני' קדשי קדשים. כגון חטאת ואשם ושלמי צבור שיש בהן מעילה עד שיהא בהן שעת היתר לכהנים דהיינו לאחר זריקה דעד שעת זריקה מיקרו קדשי ה' ובאימורים אף לאחר זריקה אבל בקדשים קלים אין בהן מעילה עד לאחר זריקה שאז הוברר חלק גבוה ואז יש מעילה באימוריהן: ששחטן בדרום. ודינן לישחט בצפון כדאי' בפ' איזהו מקומן (זבחים דף מז.) מועלין בהן בגמרא מפרש מאי רבותא וא''ת האי ששחטן בדרום היכי דמי אי דקבל בצפון הא למה לי תנינא בסמוך בסיפא ואי דקבל בדרום אם כן ברישא הוי ליה למיתני ששחטו בדרום וקבל בצפון וכן שחטו בצפון וקבל בדרום דלא הוי רבותא כל כך כמו ששחטו בדרום וקבל בדרום דסדר משנתינו כך הוא ששונה אותו שיש בו חידוש יותר בסיפא כדעביד בגמ' צריכותא ולפי זה ששונה חידוש זה ברישא א''כ תני זו ואין צריך לומר זו והדר תני לא זו אף זו ואין זו שיטת תנאים דכולל ברישא שינוי מקום דדרום והדר מפרש כיצד קתני כלומר כיצד הוי שינוי מקום דדרום שאמרו כגון ששחטן בדרום וקבל בצפון כו' אבל שחטן בדרום וקבל בדרום בהא לא מיירי מתני' ונראה לפום ריהטא דבכי ה''ג לית בהו מעילה מדלא מפרש להו במתניתין ויש טעם בדבר משום דשינה בהו כ''כ מיהו נראה למהר''ר פרץ שי' דאין זו סברא דהא בגמ' מפרש טעמא דמתניתין דמועלין בהן אע''ג דשינה ועשה בפסול משום דהוא ראוי לקדשים קלים וא''כ מה לי חד פסול מה לי תרי פסולי לכן נ''ל דהוא הדין בשחט וקבל בדרום דמועלין והא דלא תני במתניתין אע''ג דהוא רבותא טפי כך דרך משנה ולפי ששונה כל אחד בפני עצמו לא חש לשנותם ביחד כדאשכחן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נג:) דקתני הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד כו' ובגמרא תני אפילו שניהם ובמשנה שייריה אע''ג דהוי רבותא טפי משום דמסתמא כיון דשמעת חדא לריעותא ה''ה בתרתי: שחטן בדרום וקבל דמן בצפון שחטן בצפון וקבל דמן בדרום. בגמ' מפרש [הא] דתנן קבל בדרום לרבותא דאע''ג דשינה בקבלה דעיקר עבודה היא מ''מ מועלין שחט ביום וזרק בלילה שחט בלילה וזרק ביום כך הגירסא ברוב הספרים ונראה לר''י שהוא שיבוש דאית ליה למיתני אותו שהוא חידוש יותר בסיפא כמו גבי דרום אלא גרסינן איפכא שחט בלילה וזרק ביום שחט ביום וזרק בלילה דזריקה עיקר עבודה והויא חידוש יותר כששינה בזריקה דאיכא מעילה ולהכי שביק קבלה גבי לילה ונקט זריקה משום דאי אפשר לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה והקבלה מיד ביום דקבלה ושחיטה תכופות זו לזו: כל שהיה לה שעת היתר לכהנים. שנעשית בזריקה אין מועלין דלא קרינא בהו קדשי ה': פשיטא משום דשחטן בדרום אפקינון מידי מעילה. וא''ת לישני דהא קמ''ל דזריקה לא מהניא בהו לאפוקי מידי מעילה י''ל דהא פשיטא הוא כיון שהזריקה בפסול דלא מהניא ולא מידי ועוד י''ל דלפי מה שפירש מורי ניחא שפיר ולקמיה אפרש בעזרת השם: קדשים שמתו יצאו מידי מעילה כו'. דכיון שהולכין לאיבוד לא איקרו קדשי ה': חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו. כלומר הוה ליה למימר דהוי כמאן' דחנקינהו דלא חזו למידי וקשה דמאי פריך השתא [כל הני דתני במתניתין] כיון דאיכא מ''ד אם עלו לא ירדו לא אמרינן כמאן דחנקינון כל שכן דניחא טפי