בקינוח סעודה, לאחר שהיה אוכל עיקר סעודתו. אמרו עליו שכל ימיו לא היה בשר נותר בעזרה, לפי שהיה דואג שייאכל הכל בזמנו.

צווחה שלישית שצווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס אלישמע בן פיכאי תלמידו של פנחס (בן אלעזר בן אהרן הכהן) וישמש בכהונה גדולה, שהוא ראוי לה.

צווחה רביעית צווחה העזרה: פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים. ומסבירים: מאי הוי עביד [מה היה עושה] שאמרו עליו דבר זה? הוה כריך שיראי על ידיה והוה עביד [היה כורך משי על ידו והיה עובד] עבודה, כדי שלא יתלכלכו ידיו.

מאי סליקא ליה [מה עלתה לו]? מסופר: ינאי מלכא ומלכתא הוו יתבין [ינאי המלך והמלכה היו יושבים] ודנים בענייני מאכל, מלכא [המלך] אמר: גדיא יאי [הגדי מובחר] ומלכתא [והמלכה] אמרה: אימרא יאי [הכבש מובחר], אמרו שניהם: נשייליה [נשאל] את יששכר איש כפר ברקאי, שכהן גדול הוא וקים ליה קדירה [והוא מבין במיני תבשיל].

שיילוהו [שאלו אותו], אמר להו [להם]: אי גדיא יאי ייסק לתמידא [אם הגדי היה מובחר, כדברי המלך, היה עולה לקרבן התמיד] ולא הכבש (ראה במדבר כח, ד). בהדי דאמר אחוי בידיה [בזמן שאמר דברים אלה הראה בידו] תנועה שיש בה זלזול, אמר להון מלכא [להם המלך]: הואיל ואחוי בידיה [והראה בידו] בתנועה כזו, קוצו לידיה דימינא [קצצו את יד ימינו]. יהיב שוחדא, קציוה לידיה שמאלא [נתן יששכר איש כפר ברקאי שוחד לפקידי המלך, וקצצו את ידו השמאלית] במקומה. שמע מלכא [המלך] את המעשה, אמר: ליקצו נמי לידיה דימינא [שיקצצו גם כן את ידו הימנית], ונמצא שהיו שתי ידיו קצוצות. אמר רב יוסף: בריך רחמנא דשקליה [ברוך הקב"ה שנטל לו] ליששכר איש כפר ברקאי למטרפסיה [את גמולו], שהיה כורך שיראים על ידיו וממעט בכבוד שמים, ונקצצו ידיו.

אמר רב אשי: ועוד, שלא היה חכם ולא הוה תני ליה דתנן [ולא היה שונה את הדבר ששנינו במשנה]: כבשים ק ודמין לעזים בכל מקום בתורה, יכול מפני שמובחרין? תלמוד לומר בקרבן החטאת: "והביא קרבנו שעירת עיזים" (ויקרא ד, כח), ורק אחר כך: "ואם כבש" (שם לב) — מלמד ששניהן שקולין כאחת.

רבינא אמר: אפילו מקרא נמי [גם כן] לא קרא, דכתיב [שנאמר] בקרבן השלמים: "אם כבש הוא מקריב", "אם עז קרבנו" (ויקרא ג, ז. שם יב), ומשמע מלשון זו שאיזה שירצה רשאי להקריב.

ומסיימים בדבר טוב: אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד, יג), ודרשו חכמים: אל תקרא "בניך" אלא "בוניך", לומר: תלמידי חכמים, שהם בוני התורה, מרבים שלום.