כריתות כח ע"א

לְכִבְשָׂתוֹ וְהֶעֱנִי הוֹאִיל וְנִדְחָה יִדָּחֶה
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ שְׁמַע מִינָה תְּלָת שְׁמַע מִינַּהּ בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִים וּקְדוּשַּׁת דָּמִים (נִדְחָה) [מְדַחָה]
וְדָחוּי מֵעִיקָּרָא הָוֵי דָּחוּי
מֵתִיב רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ קוֹדֶם הַפֶּסַח תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ פֶּסַח יָלְדָה זָכָר יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמָיו פֶּסַח
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב פֶּסַח שְׁמַע מִינַּהּ בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָם נִדְחִים
אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא כִּי אָמְרִינַן לְרַבָּנַן (ד)רַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִדְחִין
וְהַגְרָלָה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת דְּתַנְיָא מֵת אֶחָד מֵהֶן מֵבִיא חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בְּהַגְרָלָה דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן
אַלְמָא קָסָבַר בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָן נִידְחִין וְהַגְרָלָה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת
אָמַר רַב חִסְדָּא אֵין הַקִּינִּין מִתְפָּרְשׁוֹת אֶלָּא אִי בִּלְקִיחַת בְּעָלִים אִי בַּעֲשִׂיַּית כֹּהֵן
אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי מַאי טַעְמָא דְּרַב חִסְדָּא דִּכְתִיב וְלָקְחָה שְׁתֵּי תוֹרִים וְגוֹ' וְעָשָׂה הַכֹּהֵן וְגוֹ' אוֹ בִּלְקִיחַת בְּעָלִים אוֹ בַּעֲשִׂיַּית כֹּהֵן
מֵיתִיבִי וְעָשָׂהוּ חַטָּאת הַגּוֹרָל עוֹשֵׂהוּ חַטָּאת וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֵׂהוּ חַטָּאת וְאֵין כֹּהֵן עוֹשֶׂה חַטָּאת
שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִין הוּא וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ הַגּוֹרָל קִידֵּשׁ הַשֵּׁם מְקוֹם שֶׁיקִּדֵּשׁ הַגּוֹרָל אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּקַדֵּשׁ הַשֵּׁם
תַּלְמוּד לוֹמַר וְעָשָׂהוּ חַטָּאת הַגּוֹרָל עוֹשֵׂהוּ חַטָּאת וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֵׂהוּ חַטָּאת
קָתָנֵי שֵׁם דּוּמְיָא דְּגוֹרָל מָה גּוֹרָל לָאו בִּלְקִיחָה וְלָאו בַּעֲשִׂיָּיה אַף הַשֵּׁם נָמֵי לָאו בִּלְקִיחָה וְלָאו בַּעֲשִׂיָּיה
אָמַר רַב הָכִי קָאָמַר וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ הַגּוֹרָל בִּלְקִיחַת בְּעָלִים וּבַעֲשִׂיַּית הַכֹּהֵן קִידֵּשׁ הַשֵּׁם אִי בִּלְקִיחַת בְּעָלִים אִי בַּעֲשִׂיַּית כֹּהֵן כָּאן שֶׁיקִּדֵּשׁ הַגּוֹרָל שֶׁלֹּא בִּלְקִיחָה וְשֶׁלֹּא בַּעֲשִׂיָּיה אֵינוֹ דִּין שֶׁיקִּדֵּשׁ הַשֵּׁם אִי בִּלְקִיחָה אִי בַּעֲשִׂיָּיה
תַּלְמוּד לוֹמַר וְעָשָׂהוּ חַטָּאת הַגּוֹרָל עוֹשֵׂהוּ חַטָּאת וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֵׂהוּ חַטָּאת
מֵיתִיבִי מְטַמֵּא מִקְדָּשׁ עָנִי שֶׁהִפְרִישׁ מָעוֹת לְקִינּוֹ וְהֶעֱשִׁיר
אָמַר אֵלּוּ לְחַטָּאתִי וְאֵלּוּ לְעוֹלָתִי מוֹסִיף וּמֵבִיא חוֹבָתוֹ מִדְּמֵי חַטָּאתוֹ וְאֵין מוֹסִיף וּמֵבִיא מִדְּמֵי עוֹלָתוֹ
וְהָא הָכָא דְּלֵיכָּא לָא לְקִיחָה וְלָא עֲשִׂיָּיה וְקָתָנֵי מֵבִיא חוֹבָתוֹ מִדְּמֵי חַטָּאתוֹ וְלָא מִדְּמֵי עוֹלָתוֹ
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת {ותסברא}<וְתִסְבְּרַהּ> מַתְנִיתָא מְתַקַּנְתָּא הִיא דְּקָתָנֵי וְהֶעֱשִׁיר וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא מְטַמֵּא מִקְדָּשׁ עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קׇרְבַּן עָנִי לֹא יָצָא
אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר שֶׁכְּבָר אָמַר מִשְּׁעַת עֲנִיּוּתוֹ הָכִי נָמֵי שֶׁכְּבָר אָמַר מִשְּׁעַת הַפְרָשָׁתוֹ
וּלְרַבִּי חַגָּא אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא דְּאָמַר יָצָא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר תְּנִי וְאַחַר כָּךְ לָקַח וְאָמַר
מֵיתִיבִי מְצוֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קׇרְבַּן עָשִׁיר יָצָא עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קׇרְבַּן עָנִי לֹא יָצָא תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי חַגָּא אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא
אָמַר לָךְ שָׁאנֵי גַּבֵּי מְצוֹרָע דְּמַיעֵט רַחֲמָנָא זֹאת
אִי הָכִי אֲפִילּוּ מְצוֹרָע עָנִי נָמֵי שֶׁהֵבִיא קׇרְבַּן עָשִׁיר לֹא יָצָא לָאיִי הָא אַהְדְּרֵיהּ קְרָא תּוֹרַת וְהָתַנְיָא תּוֹרַת לְרַבּוֹת מְצוֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קׇרְבַּן עָשִׁיר יָצָא יָכוֹל אֲפִילּוּ עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קׇרְבַּן עָנִי שֶׁיָּצָא תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת
וְלֵילַף מִינֵּיהּ אֲמַר קְרָא וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת מְצוֹרָע הוּא דְּעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קׇרְבַּן עָנִי הוּא דְּלֹא יָצָא אֲבָל מְטַמֵּא מִקְדָּשׁ עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קׇרְבַּן עָנִי יָצָא
מַתְנִי' רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כְּבָשִׂים קוֹדְמִין אֶת הָעִזִּים בְּכׇל מָקוֹם יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוּבְחָרִים מֵהֶם תַּלְמוּד לוֹמַר וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קׇרְבָּנוֹ לְחַטָּאת מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין
תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה בְּכׇל מָקוֹם יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוּבְחָרִים מֵהֶן תַּלְמוּד לוֹמַר (תּוֹר וּבְנֵי) [וּבֵן] יוֹנָה אוֹ תוֹר לְחַטָּאת מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין
הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכׇל מָקוֹם יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁכִּיבּוּד הָאָב קוֹדֵם עַל כִּיבּוּד הָאֵם תַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכׇל מָקוֹם מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּיבִין בִּכְבוֹד אָבִיו
וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אִם זָכָה הַבֵּן לִפְנֵי הָרַב הָרַב קוֹדֵם אֶת הָאָב בְּכׇל מָקוֹם מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּיבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן אַרְבַּע צְוָוחוֹת צָוְוחָה עֲזָרָה צְוָוחָה רִאשׁוֹנָה הוֹצִיאוּ מִיכָּן בְנֵי עֵלִי חׇפְנִי וּפִנְחָס שֶׁטִּימְּאוּ אֶת הַהֵיכָל
צְוָוחָה שְׁנִיָּה פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיִכָּנֵס יוֹחָנָן בֶּן נִדְבַּאי תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּינְקַאי וִימַלֵּא כְּרֵסוֹ מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם אָמְרוּ עַל בֶּן נִדְבַּאי שֶׁהָיָה אוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - א

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מטמא מקדש טמא שנכנס למקדש בשוגג [שהוא מביא קרבן עולה ויורד] והיה עשיר, שהפריש קן לכבשתו, כלומר, שבעודו עשיר הפריש קרבן עני במקום קרבן עשיר שהוא חייב בו ^[89]. והעני, אעפ"י כן אינו יכול להקריב עתה את הקן שהואיל ונדחה הקן מהקרבה בשעת הפרשתו, שהרי היה אז עשיר ולא היה יכול לצאת בקרבן עני - ידחה לעולם מהקרבה ^[90].

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: שמע מינה מדרבי אושעיא תלת, שלשה דברים:

שמע מינה: בעלי חיים נדחים. שאפילו אם הדחיה מהקרבה היתה בעודו בעל חי וחזר להיות ראוי להקרבה הרי הוא דחוי לעולם.

וקדושת דמים מדחה ממזבח לעולם. שגם אם הדחוי היה רק בקדושת דמים כגון הכא דבשעה שהעשיר הקדיש את העופות לא חלה עליהם אלא קדושת דמים בלבד, בכל זאת אמרינן דמשום שלא היו העופות ראויים לקרבן עבורו הרי הוא דחוי מקדושת מזבח לעולם. ואפילו אחר שהעני והיה ראוי להיקרב עבורו. ולא אמרינן דקדושת דמים אינה חזקה דיה כדי ליפסל משום דיחוי ^[91].

ודחוי מעיקרא הוי דחוי. שאפילו אם היה דחוי מתחלת הקדשו חל עליו תורת דיחוי.

ולא אמרינן שאין דיחוי אלא בדבר שהיה ראוי מלכתחילה ונדחה אח"כ. ופלוגתא היא במסכת סוכה.

מתיב רב עוקבא בר חמא: תניא: המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח ^[92] [ונקבה אינה ראויה לקרבן פסח] - תרעה עד שתסתאב עד שיפול בה מום, ותמכר, ויביא בדמיה זכר לקרבן פסח.

ילדה הנקבה זכר [קודם רעיה] - ירעה הולד עד שיסתאב, וימכר, ויביא בדמיו פסח. אבל הוא עצמו לא יקרב לפסח כיון שהוא בא מכח קדושה דחויה של אמו.

רבי שמעון אומר: הוא עצמו יקרב פסח.

שמע מינה מדרבי שמעון דבעלי חיים אינם נדחין שלכן הוא עצמו קרב לפסח, וקשיא לרבי אושעיא? ^[93]

ומתרצינן: אמרי: דבי רבי אושעיא קאמר - לרבנן, דסבירא להו שהוא עצמו לא יקרב לפסח משום דבעלי חיים נדחין. ורבי שמעון אמנם סבירא ליה בעלי חיים אינם נדחין.

דתניא: מת אחד מהן משני השעירים של יוה"כ אחרי שהטילו עליהם גורלות ונקבע איזה מהם להשם ואיזה לעזאזל - מביא את חבירו של הנותר, דהיינו, שמביא שעיר אחר תחת המת, שלא בהגרלה.

ומזווגו לראשון, ואם הראשון הוא של השם מקריבין אותו, ואעפ"י שבשעה שמת חבירו היה דחוי מהקרבה משום שלא היה לו בן זוג, הרי הוא חוזר ונראה לאחר מכן כשיצטרף לו בן זוגו, דברי רבי שמעון.

אלמא קסבר רבי שמעון: בעלי חיים אינן נדחין! ^[94]

ועוד משמע מדבריו, דהגרלה אינה מעכבת בשעירי יוה"כ, שהרי כאן מביא אחד מהם שלא בהגרלה.

אמר רב חסדא: אין הקינין של שתי תורים או שני בני יונה שמביא המחוסר כפרה וכדומה מתפרשות איזה מהם הוא עולה ואיזה חטאת, אלא אי בלקיחת בעלים, שהבעלים אמרו בשעת קנייתן שזה יהיה לעולה וזה לחטאת, אי בעשיית כהן שאם לא פירשו הבעלים בשעת הקנייה הרי אפילו פירשו לאחר מכן אינם נקבעים בכך ויכול הכהן לשנות ולעשות איזה מהן שירצה לעולה ואיזה לחטאת.

אמר רב שימי בר אשי: מאי טעמא דרב חסדא? דכתיב ביולדת "ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת" ובעשיית הכהן כתיב "ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה" משמע שלא חל עליהם שם עולה וחטאת אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן.

מיתיבי: תניא: כתיב "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת". ודרשינן מ"ועשהו חטאת" שדוקא הגורל הוא שעושה חטאת, ואין קריאת השם עושה חטאת! שאם לא הטיל עליהם גורלות אלא שקרא לשעירים שם, שאמר על האחד שיהיה לה' ועל השני אמר שיהיה לעזאל, אין השעירים נקבעים בכך אלא עושה עליהם גורל. ואם הגורל יהיה שונה מקריאת השם הולכים אחר הגורל. ואין כהן עושה חטאת בעשייתו אלא צריך דוקא הגרלה.

שיכול אם לא היה כתוב "ועשהו חטאת" הייתי יכול לומר מקל וחומר שגם קריאת השם קובעת. שהלא דין הוא ומה במקום שלא קידש הגורל כגון בשאר קרבנות שאם לקח שני גורלות שכתוב על אחד מהן "חטאת" ועל השני "עולה" ושם אותם על הבהמות לא נקבעו בכך אלא יכול לשנות אותם, בכל זאת קידש השם, שלאחר קריאת השם לעולה או לחטאת אינו יכול לשנות את יעודם. מקום שקידש הגורל, בשעירי יוה"כ, אינו דין שיקדש השם? תלמוד לומר "ועשהו חטאת". ללמדך שרק הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת.

ומסקינן לקושיא: קתני "שם" דומיא ד"גורל"

- מה גורל במקום שהוא מקדש לאו בלקיחה ולאו בעשייה הוא. שהרי שעת הגרלה אינה שעת לקיחה ולא שעת עשייה. אף קריאת השם במקום שהוא מקדש, דהיינו בשאר קרבנות ובכלל זה גם קינין, נמי לאו בלקיחה ולאו בעשייה הוא מקדש. ותיובא דרב חסדא? ^[95]

ומתרצינן: אמר רבה: הכי קאמר: ומה במקום שלא קידש הגורל ואפילו אם נעשה הגורל בשעת לקיחת הבעלים או בעשיית הכהן, בכל זאת קידש השם אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן כגון גבי קינין. כאן, בשעירי יוה"כ שקידש הגורל אפילו שלא בלקיחה ושלא בעשייה, אינו דין שיקדש השם אי בלקיחה אי בעשייה. תלמוד לומר "ועשהו חטאת". ללמדך, שרק הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת.

מיתיבי: תניא: מטמא מקדש עני שהפריש מעות לצורך קינו והעשיר, ולאחר שהעשיר חילק את המעות לשנים, ואמר: אלו יהיו לחטאתי ואלו לעולתי, ועשה זאת מחמת שטעה, שהרי עתה הוא חייב בקרבן עשיר, ובקרבן עשיר אין קרבן עולה אלא חטאת בהמה בלבד. הרי הוא מוסיף על הדמים, ומביא חובתו, דהיינו את הבהמה לחטאתו, מדמי חטאתו מהדמים שקרא עליהם שם חטאת. ואין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו שאינו יכול לשנות את הדמים שהוקבעו לעולה ולקנות מהם חטאת [ודמים אלו ילכו לנדבה].

והא הכא, דליכא לא לקיחה ולא עשייה בשעה שאמר על המעות שיהיו לחטאת ולעולה, שהרי לאחר הפרשת המעות אמר עליהם, וקתני מביא חובתו מדמי חטאתו ואין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו. הרי שקריאת השם קובעת אפילו שלא בשעת לקיחה או עשייה. וקשיא לרב חסדא? ^[96] ומתרצינן: אמר רב ששת: ותסברא. וכי מתניתא זו מתקנתא היא? ! דקתני והעשיר ואח"כ ואמר על המעות.

והאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני לא יצא! ואם כן כיצד מועילה אמירתו לאחר שהעשיר לקבוע את המעות לעולה? והרי עתה אינו ראוי לקרבן עולה ואפילו בדיעבד?! ^[97]

אלא מאי אית לך למימר שברייתא זו משובשת אלא כך צריך לומר: שכבר אמר משעת ענייתו! שבעודו עני אמר על המעות שיהיו לחטאת ולעולה שאז עדיין היו ראוי לעולה. אם כן, הכא נמי יאמר רב חסדא שצריך לומר: שכבר אמר משעת הפרשתו! שבשעת הפרשת המעות אמר עליהם, דהפרשת המעות הוי כשעת לקיחת הקינין ולכן הם נקבעים אז לחטאת ולעולה ^[98].

ומקשינן: ולרב חגא אמר רבי אושעיא דאמר שעשיר שהביא קרבן עני יצא בדיעבד - מאי איכא למימר? שהרי לשיטתו אין צריך להגיה את הברייתא אלא אפשר להשאיר את הגירסא "והעשיר ואמר", שאפילו לאחר שהעשיר יכול לקבוע את המעות לעולה כיון שבדיעבד יוצא בקרבן עני. והדרא קושיא לדוכתיה כיצד נקבעו המעות לאחר הפרשתם שהרי אינו שעת לקיחה או עשייה?

ומתרצינן: תני: ואחר כך לקח ואמר [שדרך התנאים להחסיר תיבה אחת ע"י שכחה. רש"י יומא]. שלקח מהמעות שהפריש, עופות, ובשעת לקיחה אמר עליהם שיהיו לחטאתו ולעולתו ^[99].

[ביומא מא: פריך הגמ' דאם כן הא דקאמר מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו על כרחך שפודה את העוף שלקח לחטאת, והרי אין פדיון לעופות. ועיי"ש מה שתירצה הגמ', ועיין כאן בשיטמ"ק אות י"ז].

מיתיבי: תנן במסכת נגעים: מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא ^[100]. אבל מצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא.

תיובתא דרב חגא אמר רבי אושעיא דאמר שאפילו עשיר שהביא קרבן עני יצא?

ומתרצינן: אמר לך רבי חגא: שאני גבי מצורע דמיעט רחמנא דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע". דמשמע זאת ולא אחרת.

ומקשינן: אי הכי אפילו מצורע עני נמי שהביא קרבן עשיר לא יצא שהרי כתיב "זאת"?!

ומתרצינן: לאיי! הא אהדריה קרא דכתיב "תורת". דמשמע תורה אחת לכל המצורעין, שכולן יוצאין בקרבן אחד. ומאחר שמקרא אחד ממעט ומקרא אחד מרבה מסתבר להעמיד את הרבוי בעני שהביא קרבן עשיר ואת המיעוט בעשיר שהביא קרבן עני, דמעלין בקודש ולא מורידין.

והתניא בניחותא: "תורת" - לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא. יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני שיצא? תלמוד לומר "זאת".

ומקשינן לרב חגא אמר רבי אושעיא: ולילף מיניה דמצורע למטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני שלא יצא?

ומתרצינן: אמר קרא במצורע "ואם דל הוא ואין ידו משגת". וממעטינן מ"הוא" דמשמע הוא ולא אחר, שדוקא מצורע עשיר שהביא קרבן עני הוא דלא יצא. אבל מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא ^[101].

מתניתין:

רבי שמעון אומר: כבשים קודמין לעזים בכל מקום. שהתורה כתבה בכל מקום כבשים קודם לעזים.

יכול הקדימה אותם התורה מפני שהן הכבשים מובחרים מהם, ולפי זה הנודר להביא עולה חייב להביא כבש?

תלמוד לומר "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת", ולעיל מיניה כתיב "והביא קרבנו שעירת עזים על חטאתו". הרי שהקדים כאן עז לכבש - מלמד ששניהם שקולין! ואיזה מהם שירצה יביא לקרבנו.

תורין קודמין לבני יונה בכל מקום בתורה.

יכול מפני שהן מובחרים מהן?

תלמוד לומר "ובן יונה או תור לחטאת". הרי שהקדים הכתוב כאן דין יונה לתור - מלמד ששניהם שקולין! וכל מי שנדר עוף יכול להביא איזה מהם שירצה.

האב קודם לאם בכל מקום בתורה.

יכול מפני שכיבוד האב עודף על כיבוד האם?

תלמוד לומר "איש אמו ואביו תראו". הרי שהקדים כאן אם לאב - מלמד ששניהם שקולין! אבל אמרו חכמים שאמנם לענין קבלת שכר שניהם שוים, שמקבל שכר על כיבוד אם כעל כיבוד אב, אבל לענין הכיבוד עצמו האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. שגם האשה חייבת בכבוד בעלה [עפ"י רבינו גרשום] ^[102].

וכן בתלמוד תורה. דהיינו, אם זכה הבן לפני הרב, שזכה ללמוד ממנו רוב חכמתו הרב קודם לאב בכל מקום שיש להקדימו בהשבת אבידתו ופדייתו מהשבי ולהחיותו ולפרוק משאו מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו שאף האב חייב בכבוד תלמיד חכם ^[103].

גמרא:

תנו רבנן: ארבעה צווחות צווחה עזרה שבבית המקדש -

צווחה אחת: הוציאו מיכן בני עלי, חפני ופנחס שטימאו את ההיכל! כדכתיב "אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד" ^[104].

צווחה שניה: פתחו שערים ויכנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פינקאי וימלא כרסו מקדשי שמים! כדי שלא יבאו לידי נותר.

הערות

^[89] יש לעיין, שהדין הוא, שאי אפשר להקדיש קרבן חובה, אם אינו מחוייב בה [וכמו שלמדנו בחולין [מא] לענין עולת יולדת], ואם כן, מאחר ועשיר זה, דינו להביא חטאת בהמה בלבד, היה מן הדין, שלא יחול קדושת עולה על אותו העוף שהפרישו לעולה, שהרי אינו מחוייב בקרבן זה. ואולי נאמר, שבקרבן עולה ויורד ישנם כמה אופנים בהבאת הקרבן, וכולם נכללים בשם אחד, ועל כן, הואיל והוא מחוייב בעצם קרבן עולה ויורד, נחשב הוא כמחוייב גם לענין העולה, וצ"ע.

^[90] כתב רש"י, שדברי רבי אושעיא נאמרו לפי שיטתו, שסובר לקמן, שעשיר שהביא קרבן עני, לא יצא [אבל אילו היה סובר, שעשיר שהביא קרבן עני, יצא, לא היה נחשב דבר זה לדחוי]. והעולת שלמה הקשה, ממה שלמדנו בזבחים [עג], שאפילו כשיש איסור מדרבנן, שלא להקריב הקרבן, נחשב דבר זה לדחוי. וכל שכן בנידון זה, שמן התורה צריך הוא להביא דוקא קרבן עשיר, שיהיה נחשב לדחוי מפני זה. וציין לדברי הטורי אבן [אבני שוהם, ר"ה כח], שדן בנושא זה.

^[91] רש"י מפרש, שבאמת יש פדיון לעוף זה, ואף על פי שלמדנו לעיל, שאין לעוף פדיון, זהו דוקא כאשר בתחילת ההקדש היה העוף ראוי להקרבה, שאז חלה עליו קדושת הגוף, ושוב אינו יוצא לעולם מקדושתו, אפילו כשיהיה נעשה מחוסר אבר, שאינו ראוי להקרבה. אבל כאן, שמלכתחילה לא היה ראוי להקרבה, הואיל ובשעת הפרשתו, עשיר היה, אם כן לא חלה עליו בתחילה אלא קדושת דמים, ובאופן זה יש לו פדיון [אף על פי שמצד עשיתו, היה רוצה שיחול עליו קדושת הגוף]. והקשה השיטמ"ק [ג] בשם הרא"ש, ממה שהובא לעיל, מדברי הגמרא בתמורה, שגם במקום שאין הבהמה ראויה להקרבה, מכל מקום אומרים בה "מיגו דנחתא", ואם כן שוב לא יהיה לעוף זה פדיון, ותירץ, שדין "מיגו דנחתא" שייך דוקא במקום שאין קדושת הגוף מהוה סתירה לקדושת דמים שחלה עליה בתחילה, וכגון במפריש נקבה לעולתו ולאשמו, שבתחילה חלה עליה קדושת דמים, והרי היא עומדת לימכר, ודמיה ילכו לעולה ולאשם, ואף אחר כך כשיחול בה קדושת הגוף, על ידי "מיגו דנחתא", עדיין תהיה עומדת לדבר זה, שהרי כשיפול בה מום, תהיה נפדית, וילכו דמיה לעולה ואשם, מה שאין כן בעוף, הואיל ואין לו פדיון, אם כן אילו נאמר "מיגו דנחתא", ויחול עליו קדושת הגוף, שוב לא יהיה לו פדיון לעולם, וכדין קדושת הגוף של עוף, ויהיה זה סתירה והפקעה לקדושת דמים שחלה בו מתחילה, שהיה עומד לימכר ודמיו עומדים לקרבן. וכדבריו כתבו התוס' בתמורה [כו]. ועיין מקדש דוד [קונטרס א א בסופו]. והוסיף הרא"ש לבאר, שבאמת כל חידושו של רבי אושעיא הוא רק בפרט זה, כלומר, שגם בקדושת דמים לבד, שייך דין דיחוי, שהרי דין זה לא למדנו מדברי רבי יוחנן לעיל, לענין הקדיש חצי בהמה וכו', היות ובחצי בהמה יש בה קדושת הגוף על ידי "מיגו דנחתא", וכמו שהבאנו בע"ה בהערה 77 מדברי הראשונים. והלחם משנה כתב לבאר בדעת הרמב"ם [שגגות י יג], שאף הוא מפרש דברי רבי אושעיא בקדושת דמים לבדה, ובאמת יש פדיון לעוף זה, אלא שכתב לדקדק מלשון הרמב"ם, שמדובר באופן שהפריש הקן כדי למכרו ולקנות בדמיו חטאת בהמה כדינו, ולא היה בדעתו כלל להקדישו קדושת הגוף, ולכן לא יתכן כלל "מיגו דנחתא", אלא יש בו קדושת דמים לבד. אבל השיטמ"ק באות [א] כתב, שבאמת אין פדיון לעוף זה, מפני שחלה עליו קדושת הגוף, על ידי "מיגו דנחתא", ומכל מקום נקטה הגמרא לשון "קדושת דמים", הואיל ועל כל פנים אינו עומד להקרבה, ובזה שאינו יוצא לחולין על ידי פדיון, אין לו עדיפות מבהמה שנפדית, ובשניהם יהיה נוהג דין דיחוי, אף על פי שאינם עומדים להקרבה מעצם קדושתם.

^[92] ביאור לשון זה, שאילו הפרישה קודם הפסח, ועבר עליה הפסח, אינו יכול לקנות בדמיה קרבן פסח לשנה אחרת, הואיל וכבר חל עליה שם של מותר הפסח, אלא יפלו דמיה לשלמים, כדין מותר הפסח.

^[93] השיטמ"ק [ג] מבאר, שאין כונת הגמרא להקשות מדברי רבי שמעון, שהרי ודאי רבי אושעיא סובר כרבנן, אלא הביאור הוא כך, שיסוד המחלוקת בין רבי שמעון ורבנן הוא בנידון זה, שלדעת רבי שמעון, אין עליה אלא קדושת דמים בלבד, ומשום שלדעתו אין אומרים כלל "מיגו דנחתא", וכמו שלמדנו בתמורה [יט]. ולכן סובר גם כן, שאין בה תורת דיחוי, ואילו רבנן סוברים, שיש עליה קדושת הגוף, אף על פי שאינה ראויה להקרבה, מכח "מיגו דנחתא", ולכן יש בה דין דיחוי. אבל אם היה בה קדושת דמים בלבד, היו רבנן מודים לרבי שמעון, שלא יתכן דין דיחוי, ואם כן עיקר קושית הגמרא היא, שעל כל פנים מדברי כולם נלמד, שאין דין דיחוי, בבהמה שיש בה קדושת דמים בלבד, ואילו מדברי רבי אושעיא נראה, שגם בקדושת דמים לבד יש דיחוי. שהרי בעוף שאינו ראוי להקרבה, אין קדושת הגוף, וכמו שהבאנו בהערה 91 בשם הרא"ש. ועל זה תירצה הגמרא, שרבי שמעון אינו סובר כלל דין דיחוי בבעלי חיים, ואפילו במקום שיש בהם קדושת הגוף גמורה, ועל כן אין ללמוד מדבריו כלל, שאין דיחוי בקדושת דמים. [ועיין בשיטמ"ק שנתקשה בעיקר דברי רבי שמעון, שמאחר ואין עליה אלא קדושת דמים, אם כן גם על ולדה, לא יהיה אלא קדושת דמים, ואיך אפשר להקריבו לפסח, בלא להקדישו בקדושת הגוף. ועיין מקדש דוד [קונטרס א ב].

^[94] בזבחים [לד] למדנו, שכל דבר שבידי האדם לעשותו, אינו נחשב לדחוי. ואם כן קשה לכאורה, שהרי גם בנידון זה, יש בידו ליקח שעיר שני, ולזווג לשעיר הנותר בחיים, ומדוע נחשב דבר זה לדחוי. ורש"י בזבחים כתב, שאין זה נחשב שבידו לעשותו, כי יתכן שלא יתנו לו שעיר לצורך זה. אולם התוס' ישנים לעיל [ז] כתבו, שכלל זה, שכל דבר שבידו אינו נחשב לדחוי, זהו דוקא כשהדחוי היה מחמת המציאות, וכגון שנשפך הדם מן הכלי לרצפה, ואספו, שאינו נעשה דחוי בזה, הואיל ובידו כל שעה לאוספו. אבל כשהדחוי הוא מחמת עיכוב שמצד הדין [וכגון אדם שהפריש קרבן ונעשה מומר, שהוא דחוי בזמן הזה מהקרבה, מצד הדין], בזה אין מועיל מה שבידו לתקן. ואם כן הוא הדין לנידון שלנו, שכאשר מת אחד השעירים, אי אפשר להקריב את חבירו, מצד הדין.

^[95] כתב רש"י, שדברי רב חסדא נאמרו בקינים דוקא, ולא בשאר קרבנות, ומפרש בקושית הגמרא, שאף הקינים ישנם בכלל שאר הקרבנות שנזכרו בברייתא, ועל כולם אמר התנא, שהשם מקדשם שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת עשיה, ומכח זה באנו להקשות על רב חסדא. אבל התוס' ישנים ביומא [מא] כתבו, שדין זה נאמר בכל אדם המחוייב בכמה קרבנות, שאם לקחם יחד בסתם, ולא פירש בשעת הלקיחה איזו לעולה ואיזו לחטאת, אזי אין קדושתם נקבעת אחר כך אלא בשעת עשית הכהן, ואף על פי שהפסוק נאמר בקינים, לומדים מהם לכל הקרבנות. ויש ללמוד מברייתא זו, שעצם עשית הגורל, אינה נחשבת כקריאת שם, היות ואין האדם קורא עליהם שם, ולכן, בשאר קרבנות אין הגורל מקדשם, אף על פי שעל ידי קריאת השם מתקדשים לעולם [לפי מה שסברה הגמרא בקושיא, שלא כדעת רב חסדא]. והקשו התוס' ביומא [מ ב], לאחר שלמדנו מן הכתוב, שאין השם מקדש בשעירי יום הכפורים, מדוע לא נחזור ונלמד, שיהיה הגורל מקדש בשאר קרבנות, מקל וחומר, וכתבו, שמפסוק זה דורשים גם כן, שאין הגורל מקדש אלא בשעירי יום הכפורים.

^[96] הריטב"א ביומא מבאר, שאילו לא היה דיבור זה קובע, היה יכול לשנות ולהביא בכל הדמים את חטאתו, הואיל ואין כאן דמי עולה מפורשים. ועיין בגבורת ארי שם. והרמב"ם [פסוה"מ ה יא] כתב, שאדם שהפריש מעות לקינו, יכול הוא ליקח אחר כך בכל הדמים, חטאת או עולה. והים של שלמה [ב"ק ה לב בסופו] תמה עליו, מהיכן הוציא דין זה, שמאחר ויש בכלל הקן, קרבן עולה וקרבן חטאת, הדין נותן, שלא יוכל ליקח כל הדמים לעולה או לחטאת. ולכאורה מסוגיתנו היה נראה כדברי הרמב"ם. שהרי למדנו, שאילו לא פירש את הדמים, היה יכול עשיר זה ליקח חטאת בהמה בכל הדמים. ועיין נזיר [כה-כו] ובחידושי רבי מאיר שמחה שם.

^[97] הריטב"א ביומא מפרש, שמאחר ואינו מתכפר כלל בקרבן עני, אם כן כשבא לקבוע ולומר, זה לעולתי, הרי הוא דומה לאדם שהקדיש קרבן לעולה, בזמן שאינו מחוייב בה. ויש להתבונן בזה, שלכאורה כמו שלמדנו בגמרא לעיל, שיכול הוא להקדיש קן לחובתו, אף על פי שעשיר הוא, ואין דינו אלא בבהמה, כמו כן נאמר גם כן, שיוכל לקבוע ולסיים, איזו תהיה בקדושת עולה ואיזו בקדושת חטאת, וצ"ע.

^[98] רש"י מפרש, שכשם שיכול לקבוע את שמם, בשעת לקיחת הקרבן מאחר, כמו כן יכול הוא לקבוע בשעת הפרשה, כשמפריש משלו לצורך קרבנו. אולם האחרונים דקדקו מלשון הרמב"ם שם, שבשעת הפרשה אינו יכול לקבוע כלל את שמם. וכתב בליקוטי הלכות, שכנראה הרמב"ם גרס כגירסת השיטמ"ק, "שכבר לקח ואמר בשעת עניותו", ואם כן אין לנו מקור לומר ששעת הפרשה, קובעת.

^[99] בסוגית הגמרא ביומא, יש כאן תוספת בדברי הגמרא. שהקשינו שם, על תירוץ זה, והרי אין לעוף פדיון, ואם כן איך יתכן שיביא בהמה מדמי חטאת העוף שלקח, ותירץ רב פפא, שכונת הברייתא היא כך, שאם לקח עולת העוף בדמים, מוסיף הוא על מותר הדמים, שקדושת חטאת עליהם, ולוקח בהם חטאת בהמה, ועולת העוף שלקח, תהיה לנדבה. אבל אם לקח בדמים, חטאת העוף, אינו יכול להביא חטאת בהמה ממותר הדמים, שהרי קדושת עולה עליהם, אלא הדמים ילכו לנדבה, וחטאת זו אין לה תקנה, והרי היא הולכת למיתה. ויש ללמוד מכאן, בדין קביעת השם של קן סתומה [כלומר, שהקדיש שתי תורים בסתם, ולא פירש איזה לעולה ואיזה לחטאת], שעל ידי עשית הכהן אחד מהם, לחטאת או לעולה, נקבע גם כן העוף השני ממילא למה שהוא, שהרי מבואר כאן, שבזה שלקח עוף לחטאת, נקבעו שאר המעות להיות עליהם קדושת עולה, וכמו שפירש רש"י שם. והשפת אמת שם דן לומר, שזהו דוקא באופן שהפריש מעות לקינו בעודו עני, שאז חלה קדושת קן סתומה על אותם המעות, ומאחר שהיא כוללת בתוכה, עולה וחטאת, על כן, בקביעת אחד מהם לחטאת, נעשו המעות או העוף ממילא עולה, וכנ"ל. אבל אילו היה עשיר בעת ההפרשה, שאז חלה קדושת חטאת בלבד על המעות [כדין עשיר שמביא חטאת בהמה בלבד], אם כן גם אם יקנה אחר כך במעות אלו, עוף לחטאת, לא יחול על ידי כן קדושת עולה על מותר המעות, ולכן בדוקא נקטה הברייתא, "מטמא מקדש עני שהפריש מעות לקינו", שבעשיר ישתנה הדין. ועיין בתוס' ישנים יומא.

^[100] כתב בספר החינוך [קכג], שהמטמא מקדש, עני, שהביא חטאת בהמה, כעשיר, לא יצא. ותמהו עליו האחרונים ממשנה זו שהובאה כאן בגמרא, שמפורש בה, לכאורה, ההיפך. והשפת אמת [יומא] כתב ליישב, שיש חילוק בזה בין מצורע למטמא מקדש, וטעמו, שקרבנות מצורע, שוים הם בין בעשיר ובין בעני, ששניהם מביאים, חטאת עולה ואשם, אלא שהעשיר מביא שלש בהמות, והעני מביא בהמה אחת ושתי תורים, מה שאין כן במטמא מקדש, שהעשיר מביא חטאת בהמה, והעני מביא עוף לעולה ועוף לחטאת, ולכן, דוקא במצורע, שקרבנותיהם שוים, בזה נתחדש, שיכול העני להביא קרבן עשיר. אבל מטמא מקדש, שאין קרבנותיהם שוים, אינו יכול לשנות מדינו.

^[101] המשך חכמה [מצורע] מפרש הטעם לחילוק זה, על פי המבואר בערכין [טז], שנגעים באים כעונש על צרות העין. ועל כן, אם יביא קרבן עני, תחת קרבן עשיר שיש לו להביא, הרי מראה בזה, שעדיין לא תיקן את מידת הצרות עין שהיתה בו. אבל, בשאר קרבנות, שלא יתכן טעם זה, יצא ידי חובתו. ונתן בזה שני טעמים נוספים: א. הדין הוא, שקרבן חטאת אינה טעונה נסכים, מלבד חטאת מצורע, שטעונה נסכים, ולכן, מצורע עשיר, שהביא קרבן עני, שהוא עולת העוף וחטאת העוף, תחת עולת בהמה וחטאת בהמה, אינו יוצא ידי חובתו, הואיל והחסיר בזה את מצות הנסכים, שהרי עופות אינם טעונים נסכים, מה שאין כן במטמא מקדש, שלעולם אינו מביא נסכים עם חטאתו, על כן יצא ידי חובתו. ב. לעיל [י] למדנו, שמצורע עני, מביא שתים תחת שתים, כלומר, עולת וחטאת העוף, תחת עולת וחטאת בהמה, ואילו מטמא מקדש עני, מביא שתים תחת אחד, כלומר, עולת וחטאת העוף, תחת חטאת בהמה. ומשום כך, מצורע עשיר שהביא קרבן עני, לא יצא, שהרי החסיר בקרבנו, שהביא עופות תחת בהמות. אבל, מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני, יצא, הואיל ולא החסיר בקרבנו, שאמנם הביא עוף תחת בהמה. אבל כנגד זה הביא שתים תחת אחד, עכ"ד. ולכאורה, לפי שני טעמים אלו, יולדת עשירה שהביאה קרבן עניה, לא יצאה ידי חובתה לדעת הכל, שהרי עולת בהמה של יולדת טעונה נסכים [עיין מעשה"ק ב ב]. וכמו כן, יולדת עניה, מביאה אחד תחת אחד, כלומר, עולת העוף תחת עולת בהמה, כמבואר לעיל בגמרא. ולפי זה, כונת הגמרא למעט מ"הוא", רק אותם הקרבנות שאינם דומים למצורע.

^[102] התוס' ביבמות [ה ב] כתבו, שעיקר סברא זו נלמדת ממה שדרשו שם בגמרא מפסוק, שאין כיבוד אב ואם דוחה שבת, ופירשו חז"ל, שהטעם בזה הוא, שאתה ואביך חייבין בכבוד המקום, שציוה במצוה זו. ויעויין בקדושין [לא], שבנתגרשה, שוים האב והאם לענין כיבוד. ובהוריות [יג] למדנו, שאם היו אביו ואמו בבית האסורין, אמו קודמת לאביו. וכתב הערוך לנר, שאין דין זה סותר את הכלל שלמדנו כאן במשנה, שאביו קודם לאמו בכל מקום, שהרי אין הטעם שם משום קדימת המצוה של כיבוד אם לכיבוד אב, אלא מפני זילותה.

^[103] בבבא מציעא [לג] למדנו, שאם היו לפניו אבידת אביו ואבידת רבו, ואינו יודע איזה מהם יקדים לחבירו, אבידת רבו קודמת להחזירה, אלא שהמשנה שם נתנה טעם אחר לזה, שאביו הביאו לחיי העולם הזה, ורבו הביאו לחיי העולם הבא. וכתב הערוך לנר, שיש נפקא מינה לענין הלכה, בשני טעמים אלו. א] כאשר אביו הוא חכם כרבו או אפילו יותר מופלג בחכמה ממנו, שבזה לא יתכן הטעם של משנתנו. שהרי בזה אין האב חייב בכבוד רבו, ומכל מקום הרב קודם לאביו, מפני שהביאו לחיי העולם הבא. ב] כאשר אביו גם כן לימדו תורה. אבל למד מרבו את רוב חכמתו, שבאופן זה, אביו גם כן הביאו לחיי העולם הבא, שהרי לימדו תורה, ומכל מקום מאחר שרבו חכם מאביו, אזי רבו קודם לאביו.

^[104] כתב המהרש"א [פסחים נז], שאמנם בשבת [נו] למדנו, שכל האומר, בני עלי חטאו, באיסור אשת איש, אינו אלא טועה, ומה שאמר הכתוב, "אשר ישכבון וגו"', אינו מתפרש לפי פשוטו, אלא מתוך שהשהו את קיניהן וכו', מכל מקום מאחר שבפסוק נזכר חטאם בלשון זה, שמשתמע ממנו שחטאו באשת איש, כמו כן, העזרה צווחה גם כן בלשון זה, וכעין שתירצה הגמרא ביומא [ט] עיי"ש. עוד כתב שם, שצוחת העזרה נתקיימה בזה שלא היו כהנים גדולים מזרע עלי, בבית המקדש, וכמו שמבואר בפסוקים, עיין שמואל א ב לב, מלכים א ב כז.

לכבשתו כלומר, במקום כבשתו, שאף שהיה עשיר רצה להביא קרבן עני, ואינו רשאי לעשות כן, ולבסוף העני. למרות שעכשיו ראוי לו קרבן זה, מכל מקום הואיל ונדחה בשעתו, שלא היה ראוי להביא אותו — ידחה לעולם.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שמע מינה תלת [למד ממנה מהלכה זו שלושה דברים]: שמע מינה [למד ממנה] שבעלי חיים נדחים לגמרי מהקרבה, למרות שאין פסול בגופם, וכגון קן זה. ולמד מכאן שמה שנתקדש בקדושת דמים גם כן נדחה, שהרי כשהיה עשיר והפריש קן זה — לא היה ראוי להקרבה, ולא נתקדש אלא לדמיו, ומכל מקום נדחה.

ועוד למד מכאן שדבר שהוא דחוי מעיקרא [מתחילתו] הוי [הריהו] דחוי, כגון קן זה שמתחילתו לא היה ראוי להקרבה, ולא רק מה שהיה ראוי מתחילתו ואחר כך נדחה.

מתיב [מקשה] על כך רב עוקבא בר חמא ממה ששנינו: המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח, ואין קרבן פסח אלא מן הזכרים — תרעה בהמה זו עד שתסתאב (שיפול בה מום), ותמכר ויביא בדמיה קרבן פסח. וכן אם ילדה בהמה זו זכר — ירעה הזכר עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח.

ר' שמעון אומר: במקרה זה אינו צריך למוכרו, אלא הוא עצמו, הוולד, יקרב פסח. שמע מינה [למד מכאן] מדברי ר' שמעון, שבעלי חיים אינם נדחים, שהרי הנקבה שהפריש לא היתה ראויה לפסח, וולדה הבא מכוחה קרב!

אמרי דבי [אמרו בבית מדרשו] של ר' אושעיא: כי אמרינן [כאשר אמרנו] שבעלי חיים נדחים הרי זה לרבנן [לדעת חכמים], הסבורים כי ולד זה אינו קרב, ואילו ר' שמעון סבירא ליה [סבור] שבעלי חיים אינן נדחין, וכן הוא סבור שהגרלה של שני שעירי יום הכיפורים

אינה מעכבת. דתניא [ששנויה ברייתא]: הביאו שני שעירים והגריל עליהם הכהן הגדול, ואמר על אחד "לה'" ועל אחד "לעזאזל", ומת אחד מהן, כגון השעיר לעזאזל — מביא במקומו חבירו, שעיר אחר, שלא בהגרלה, והשעיר לה' יקרב, אלו דברי ר' שמעון.

אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שבעלי חיים אינן נידחין, שהשעיר לה', למרות שנדחה מהקרבה עד שהביא שעיר אחר — כשר להקרבה, והגרלה אינה מעכבת, שהרי בשעיר החדש לעזאזל לא היתה הגרלה, ונקבע רק בהקצאתו לצורך זה.

א אמר רב חסדא: אין הקינין, זוג ציפורים שמביאים לקרבנות העוף, אחד חטאת ואחד עולה, מתפרשות נקבעות איזו לחטאת ואיזו לעולה, אלא אי [או] בלקיחת בעלים כאשר הבעלים קונים אותן ומפרשים מה לחטאת ומה לעולה, אי [או] אם לא פירשו הבעלים — בעשיית כהן, כאשר הוא מקריב אותן.

אמר רב שימי בר אשי: מאי טעמא [מה טעמו] של רב חסדא? דכתיב [שנאמר] בקרבן יולדת: "ולקחה שתי תרים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת" (ויקרא יב, ח), ובקרבן מצורע נאמר: "ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה" (שם טו, ל), לומר כי החטאת והעולה נקבעות אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא לגבי שעירי יום הכיפורים: נאמר "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת" (שם טז, ט) — הגורל עושהו חטאת, עצם עליית הגורל לשמו מתוך הקלפי — ואין קריאת השם עושהו חטאת, ואין כהן בעשייתו (שמניח עליו את הגורל לה') עושה חטאת.

והוצרך הכתוב להדגיש דבר זה, שיכול היית לומר: והלא דין קל וחומר הוא, ומה במקום שלא קידש הגורל בשאר קרבנות, שאין מקדישים אותם על ידי גורל — קידש השם, כאשר אדם אומר "הרי זה חטאת", מקום שיקדש הגורל בשעיר של יום הכיפורים — אינו דין שיקדש השם?

תלמוד לומר: "אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת", לומר: הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת.

והרי קתני [הוא שונה] בברייתא זו קידוש על ידי קריאת שם דומיא [בדומה] לגורל, ומשם נלמד: מה גורל לאו [אינו] בזמן לקיחה ולאו [ולא] בזמן עשייה, אף השם שקובעים עליו נמי [גם כן] אינו נקבע לאו [לא] בשעת לקיחה ולאו [ולא] בשעת עשייה של הכהן, אלא אפילו באמצע, שלא כדברי רב חסדא!

אמר רב, הכי קאמר [כך הוא אומר] התנא: ומה במקום שלא קידש הגורל, והוא בלקיחת בעלים ובעשיית הכהן — קידש השם, אי [או] בלקיחת בעלים אי [או] בעשיית כהן, כאן בשעיר יום הכיפורים שיקדש הגורל שלא בלקיחה ושלא בעשייה — אינו דין שיקדש השם אי [או] בלקיחה אי [או] בעשייה?

תלמוד לומר: "ועשהו חטאת", לומר שהגורל עושהו חטאת, ואין קריאת השם עושהו חטאת.

ועוד מיתיבי [מקשים] לרב חסדא ממה ששנינו: מטמא מקדש עני שנכנס טמא למקדש בשוגג, ודינו בקרבן עולה ויורד, שהפריש מעות לקינו (לקרבן מן העוף), שיש בו שני עופות, אחד לחטאת ואחד לעולה, והעשיר, והוא צריך להוסיף מעות ולהביא כבשה או שעירה לחטאת.

אם אמר "מעות אלו לחטאתי ומעות אלו לעולתי", וטעה, שהרי אין בקרבנו עולה — מוסיף מעות ומביא את חובתו מדמי חטאתו (מן המעות שאמר עליהן "אלו לחטאת"), ואין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו, שאינו יכול לשנות את מעות העולה לחטאת.

והא הכא [והרי כאן] בשעה שאמר "אלו לחטאתי ואלו לעולתי" דליכא [שאין זה] לא שעת לקיחה, שהרי כבר הפריש את המעות, ולא שעת עשייה על ידי הכהן, וקתני [והוא שונה]: מביא חובתו מדמי חטאתו, ולא מדמי עולתו, ומכאן שנקבעו המעות לכך בשעה שאמר כן!

אמר רב ששת: ותסברא מתניתא מתקנתא [וכי סבור אתה שברייתא זו מתוקנת] היא, במה דקתני [שהוא שונה] בה: והעשיר ואחר כך אמר "אלו לחטאתי ואלו לעולתי"? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני — לא יצא כלל, ואיך היה יכול לקבוע מה חטאת ומה עולה בקרבן שאינו יכול להקריבו!

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]? שמדובר שכבר אמר "אלו לחטאתי ואלו לעולתי" משעת ענייתו, בשעה שהיה עני, ולא לאחר שהעשיר, הכי נמי [כך גם כן] אפשר לומר שכבר אמר כן משעת הפרשתו, כשהפריש את המעות, ואין מכאן קושיה לרב חסדא.

ושואלים: ולדעת ר' חגא שאמר בשם ר' אושעיא שאמר: עשיר שהביא קרבן עני יצא, וברייתא זו מתוקנת היא כפשוטה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע אינו יכול לשנות את דמי העולה? הרי אמר "אלו לחטאתי ואלו לעולתי" שלא בשעת לקיחה! ומשיבים, לשיטתו תני [שנה] כך: ואחר כך, לאחר שהעשיר לקח ואמר באותה שעה "אלו לחטאתי ואלו לעולתי".

ולגופה של מחלוקת ר' אלעזר ור' חגא בשם ר' אושעיא, האם עשיר שהביא קרבן עני יצא, מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בענין מצורע, שגם בו יש דין עשירות ועניות: מצורע עני שהביא קרבן עשיר — יצא בו ידי חובה, מצורע עשיר שהביא קרבן עני — לא יצא, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר' חגא אמר ר' אושעיא!

ומשיבים, אמר [יכול היה לומר] לך ר' חגא: שאני [שונה] הדין לגבי [אצל] מצורע עשיר, דמיעט רחמנא [שמיעט הכתוב] "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד, ב), לומר — כך ולא באופן אחר, ואם היה עשיר אינו יוצא בקרבן עני.

ומקשים: אי הכי [אם כך], משום גזירת הכתוב, אפילו מצורע עני נמי [גם כן] שהביא קרבן עשיר — לא יצא! ודוחים: לאיי [אינו כן], הא אהדריה קרא [הרי החזירו הכתוב] ואמר "תורת המצורע", שהיא לשון ריבוי. ומעירים, והתניא [וכן שנויה בברייתא]: מה שנאמר "תורת המצורע" — בא לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר שיצא. יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני שיצא? תלמוד לומר: "זאת".

ושואלים: ולילף מיניה [ושנלמד מכאן] הלכה כללית לשאר חייבי קרבן עולה ויורד, שכל עשיר שהביא קרבן עני לא יצא! ומשיבים, אמר קרא [המקרא] לגבי מצורע: "ואם דל הוא ואין ידו משגת" (שם כא), והמלה "הוא" באה להדגיש: מצורע הוא דינו כן, שעשיר שהביא קרבן עני הוא שלא יצא, אבל מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני — יצא בכל זאת.

ב משנה בענין ששנינו במשנה הקודמת, שמביאים מהקדש כשבה שעירה ולהיפך, מביאים מה שר' שמעון אומר: כבשים קודמין את העזים בכל מקום, שבכל מקום בתורה נאמרו כבשים לפני עיזים, וכגון "מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שמות יב, ה), יכול מפני שהן מובחרים מהם, שאם יש אפשרות מוטב להביא כבש? תלמוד לומר בענין קרבן החטאת: "והביא קרבנו שעיר עזים", (ויקרא ד, כח), ואחר כך: "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת" (שם לב) — מלמד ששניהם שקולין.

וכן תורין קודמין לבני יונה בכל מקום בתורה (ראה ויקרא ה, ז ועוד), יכול מפני שהן מובחרים מהן? תלמוד לומר בקרבן היולדת: "(תור ובני) [ובן] יונה או תור לחטאת" (שם יב, ו), בן יונה ואחר כך תור — מלמד ששניהם שקולין.

וכן האב קודם לאם בכל מקום בתורה, וכגון "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יא), יכול מפני שכיבוד האב קודם ועדיף על כיבוד האם? תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג), תחילה האם ואחר כך האב — מלמד ששניהם שקולין, אבל אמרו חכמים: מכל מקום כבוד האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא (הבן) וגם אמו חייבין בכבוד אביו.

וכן הדין בתלמוד תורה, אם זכה הבן לפני הרב, שרוב חכמתו ממנו — הרב קודם את האב בכל מקום, והטעם: מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו, שכל אדם חייב בכבודם של חכמים.

ג גמרא אגב ענין זה של כבשים ועיזים מביאים מעשה, תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבע צווחות צווחה העזרה צווחה אחת: הוציאו מיכן את בני עלי הכהן, חפני ופנחס שטימאו את ההיכל את המשכן שבשילה במעשיהם (ראה שמואל א ב, יג—כב).

צווחה שניה: פתחו שערים ויכנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פינקאי וימלא כרסו מקדשי שמים, שראוי הוא לכך. אמרו על בן נדבאי, שהיה אוכל ארבע סאה גוזלות

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

instead of a female lamb, and he then became poorer, a bird pair is now the appropriate offering for him. Nevertheless, since his offering was disqualified at the outset because at that time he was obligated to bring a female lamb, it is permanently disqualified.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: One can conclude from this ruling three halakhot. Conclude from it that consecrated living animals can be permanently disqualified even if the animal is unblemished, as is the case with regard to this pair of birds. And conclude from it that when there is sanctity that inheres in an animal’s value, where the consecrated item will not be sacrificed as an offering, it can be disqualified. When he was wealthy and designated the bird pair as his offering, the two birds were consecrated only with sanctity that inheres in their value because they were unfit for sacrifice, and yet the birds were permanently disqualified.

And finally, conclude from this that a disqualification at the outset, when the animal is initially consecrated, is considered a permanent disqualification. Not only is an animal that was initially fit to be sacrificed and was later disqualified permanently disqualified, but even in a case such as this, where the birds were unfit for sacrifice from the beginning, the disqualification is permanent.

Rav Ukva bar Ḥama raises an objection from a baraita (Tosefta, Temura 2:3): With regard to one who designates a female animal for his Paschal offering before Passover, since the Paschal offering must be a male it is left to graze until it becomes blemished, at which point it is sold and one brings a Paschal offering with the money received from its sale. Similarly, if this animal gave birth to a male animal, the offspring is left to graze until it becomes blemished, at which point it is sold and one brings a Paschal offering with the money received from its sale.

Rabbi Shimon says: It is not necessary to sell the offspring in such a case, as the offspring itself is sacrificed as a Paschal offering. Conclude from this statement of Rabbi Shimon that consecrated living animals are not permanently disqualified, as the mother was unfit to be a Paschal offering and yet the offspring, which is an extension of the mother’s sanctity, is fit for sacrifice.

The school of Rabbi Oshaya say: When we say that consecrated living animals can be permanently disqualified, this applies according to the opinion of the Rabbis, who maintain that the offspring is not sacrificed. Nevertheless, it is correct that Rabbi Shimon holds that consecrated living animals are not permanently disqualified.

And Rabbi Shimon likewise maintains that the drawing of the lots for the two goats on Yom Kippur to decide which goat is designated as a sacrifice and which is designated as the scapegoat, is not indispensable. As it is taught in a baraita: If one of the goats died following their designation, one brings another goat instead of it, and it is designated without drawing lots. The surviving goat is still used for the purpose for which it was designated by the lot; this is the statement of Rabbi Shimon.

Evidently, Rabbi Shimon holds: Consecrated living animals are not permanently disqualified. Although the surviving goat was disqualified when the other goat died, it is once again fit when a new goat is designated as its partner. And Rabbi Shimon also holds that the drawing of the lots is not indispensable, as the new goat was designated without drawing lots.

§ Rav Ḥisda says: Nests, i.e., pairs of birds, are designated,one as a burnt offering and one as a sin offering, only in the following manner: Either by the owner at the time of purchase or, if the owner did not designate the birds at that stage, by the priest at the time of sacrifice.

Rav Shimi bar Ashi said: What is the reason of Rav Ḥisda? As it is written with regard to the offering of a woman after childbirth: “And she shall purchase two doves or two pigeons, one for a burnt offering and the other for a sin offering” (Leviticus 12:8). And with regard to the offering of a leper it is written: “And the priest shall sacrifice the one for a sin offering, and the other for a burnt offering” (Leviticus 15:30). Together, these verses indicate that one bird is designated as a burnt offering and the other as a sin offering either by the owner at the time of purchase or by the priest at the time of sacrifice.

The Gemara raises an objection from a baraita in the Sifra that discusses the drawing of lots for the two goats of Yom Kippur. The verse states: “Aaron shall bring forward the goat upon which the lot came up for the Lord, and he shall sacrifice it for a sin offering” (Leviticus 16:9). This teaches that the drawing of the lot renders it a sin offering, but verbally designating the name of the goat does not render it a sin offering, and likewise the act of the priest, placing the lot on the goat, does not render it a sin offering.

A verse is required to teach this halakha, as one might have come to the opposite conclusion: Could this not be derived through an a fortiori inference, as follows: And if in a case where the drawing of a lot does not sanctify an animal with a specific designation, e.g., a woman after childbirth, who cannot determine by lot the status of the two birds she must bring, one as a sin offering and one as a burnt offering, nevertheless, in such a case a verbal designation of the name does sanctify with a specific designation; is it not logical in a case where the drawing of a lot sanctifies an animal with a specific designation, i.e., the two goats of Yom Kippur, that verbally designating the name should sanctify it with a specific designation?

The baraita concludes: Therefore the verse states, with regard to one of the two goats of Yom Kippur: “He shall sacrifice it for a sin offering,” to teach that the drawing of the lot renders it a sin offering, but verbally designating the name of the goat does not render it a sin offering.

The Gemara explains the objection: The baraita teaches that verbally designating the name of an offering is similar to drawing a lot. If so, one can reason as follows: Just as the drawing of a lot is not performed at the time of purchase nor at the time of sacrifice, so too verbal designation of the name also does not have to be performed at the time of purchase nor at the time of sacrifice. This contradicts the opinion of Rav Ḥisda.

Rav said that this is what the baraita is saying: And if in a place where the drawing of a lot, either by the owner at the time of purchase or by the priest at the time of sacrifice, does not sanctify an animal with a specific designation, and nevertheless a verbal designation of the name, either by the owner at the time of purchase or by the priest at the time of sacrifice, does sanctify it with a specific designation; here, with regard to the two goats, where the drawing of a lot that does not take place at the time of purchase nor at the time of sacrifice sanctifies the animal with a specific designation, is it not logical that verbally designating the name, either at the time of purchase or at the time of sacrifice, should sanctify it with a specific designation?

Therefore, the verse states: “He shall sacrifice it for a sin offering,” to teach that drawing the lot renders it a sin offering, but verbally designating the name of the goat does not render it a sin offering.

The Gemara raises another objection to the opinion of Rav Ḥisda from a baraita: In the case of a poor person who defiles the Temple, i.e., he entered the Temple while ritually impure, who designated money for his nest, as he is required to bring one bird as a sin offering and another bird as a burnt offering, and he then became wealthier, he is now obligated to bring a female lamb or goat as a sin offering.

If he was unaware that he is no longer obligated to bring a pair of birds, and he says: This money is for my sin offering and this money is for my burnt offering, which is an error, as he is not obligated to bring a burnt offering, he adds more money and brings his obligation of a lamb or goat for his sin offering from the money designated for his sin offering. But he may not add more money and bring his obligation of a sin offering from the money designated for his burnt offering, as one may not use money that is designated for a burnt offering for the purchase of a sin offering.

The Gemara explains the objection: But here, the baraita is dealing with a case where he said: This money is for my sin offering and that money is for my burnt offering, which means that he designated the money at a stage that was not the time of purchase nor the time of sacrifice; and yet the baraita teaches that the designation is established and therefore he brings his obligation of a sin offering from the money designated for a sin offering but not from the money designated for a burnt offering.

Rav Sheshet said: And can you understand that this baraita is properly explained, i.e., the baraita as it stands is difficult, as it teaches: He became wealthier and said: This money is for my sin offering and this money is for my burnt offering. But this is difficult, as doesn’t Rabbi Elazar say that Rabbi Oshaya says: A wealthy person who defiles the Temple, i.e., he entered the Temple while ritually impure,who brought the offering of a poor person to atone for his transgression has not fulfilled his obligation. Since he cannot fulfill his obligation with that offering, how can his designation permanently establish the status of the money?

Rather, what have you to say? You must say that the baraita is referring to a case where he already said: This money is for my sin offering and this money is for my burnt offering, at the time when he was poor. So too, it is referring to a case where he already said it even earlier, at the time when he designated the money, and therefore there is no difficulty for Rav Ḥisda.

The Gemara asks: But according to Rabbi Ḥagga, who says that Rabbi Oshaya says that a wealthy person who brings the offering of a poor person has fulfilled his obligation, what can be said? According to this opinion, there is no inherent difficulty in the baraita that necessitates Rav Sheshet’s interpretation, and therefore that baraita apparently contradicts Rav Ḥisda’s ruling. The Gemara answers that one should teach the baraita as follows: And after he became wealthier, he purchased animals and said at the time of purchase: This is designated as my sin offering and this as my burnt offering.

With regard to the dispute between Rabbi Elazar and Rabbi Ḥagga in the case of a wealthy person who brings the offering of a poor person, the Gemara raises an objection from a baraita: A poor leper who brought the offering of a wealthy person has fulfilled his obligation. By contrast, a wealthy leper who brought the offering of a poor person has not fulfilled his obligation. This is apparently a conclusive refutation of the opinion that Rabbi Ḥagga says that Rabbi Oshaya says.

The Gemara explains that Rabbi Ḥagga could have said to you: The halakha is different with regard to a wealthy leper, as the Merciful One excluded the possibility of a wealthy person bringing the offering of a poor person in the verse: “This shall be the law of the leper” (Leviticus 14:2). The emphasis of “this” teaches that a leper fulfills his obligation only with the appropriate offering.

The Gemara objects: If so, that this halakha is derived from a verse, then even in the case of a poor leper who brings the offering of a wealthy person as well, he should not fulfill his obligation. The Gemara rejects that suggestion: This is not so, as the verse returned to state: “This shall be the law of the leper,” which includes a leper who brings an inappropriate offering. As it is taught in a baraita that the phrase “the law of the leper” serves to include a poor leper who brought the offering of a wealthy person, that he has fulfilled his obligation. One might have thought that even in the case of a wealthy leper who brought the offering of a poor person, he has fulfilled his obligation. Therefore, the verse states: “This shall be the law.”

The Gemara raises a difficulty: But why not derive a principle from that verse that with regard to any sliding-scale offering, a wealthy person who brings a poor person’s offering has not fulfilled his obligation? The Gemara answers: With regard to a leper the verse states: “And if he is poor and cannot afford” (Leviticus 14:21). The emphasis of “he” teaches that it is only with regard to a leper that a wealthy person who brought a poor person’s offering has not fulfilled his obligation. But in the case of one who defiles the Temple, i.e., he entered the Temple while ritually impure, a wealthy person who brought a poor person’s offering has fulfilled his obligation.

MISHNA: Rabbi Shimon says: Lambs precede goats almost everywhere in the Torah that they are both mentioned, as in the verse: “You shall take it from the lambs or from the goats” (Exodus 12:5). One might have thought that it is due to the fact that sheep are more select than goats. Therefore, the verse states: “And he shall bring for his offering a goat” (Leviticus 4:28), after which it is written: “And if he bring a lamb as his offering for a sin offering” (Leviticus 4:32), which teaches that both of them are equal.

Similarly, doves precede pigeons almost everywhere in the Torah, as in the verse: “And he shall bring his guilt offering…two doves, or two pigeons” (Leviticus 5:7). One might have thought that it is due to the fact that doves are more select than pigeons. Therefore, the verse states: “And a pigeon or a dove for a sin offering” (Leviticus 12:6), with the usual order reversed, which teaches that both of them are equal.

Likewise, mention of the father precedes that of the mother almost everywhere in the Torah, as in the verse: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:12). One might have thought that it is due to the fact that the honor of the father takes precedence over the honor of the mother. Therefore, the verse states: “Every man shall fear his mother and his father” (Leviticus 19:3), with the order reversed, which teaches that both of them are equal. But the Sages said: Honor of the father takes precedence over honor of the mother everywhere, due to the fact that both the son and his mother are obligated in the honor of his father.

And likewise with regard to Torah study, if the son was privileged to acquire most of his Torah knowledge from studying before the teacher, honor of the teacher takes precedence over honor of the father, due to the fact that both the son and his father are obligated in the honor of his teacher, as everyone is obligated in the honor of Torah scholars.

GEMARA: With regard to the mishna’s discussion of lambs and goats, the Sages taught in a baraita: The Temple courtyard cried four cries. The first cry was: Remove Ḥofni and Pineḥas the sons of Eli the priest from here, as they have rendered the Sanctuary in Shiloh impure (see I Samuel 4:13–22).

The second cry was: Open the gates, and let Yoḥanan ben Nedavai, the student of Pinkai, enter and fill his belly with meat of offerings consecrated to Heaven, as he is worthy to eat offerings. They said about ben Nedavai that he would eat four se’a of doves

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ש"מ בעלי חיים נדחין. קן זה שאין בו פסול בגופו:

וש"מ קדושת דמים מדחה. כשהקדישו כשהוא עשיר לא קדש אלא לדמיו ומדחה מהקרבה:

ודחוי מעיקרא הוי דחוי לעולם אע"ג דהדר איחזי:

רבי שמעון אומר הוא עצמו. הולד זכר יקריב פסח אלמא דבעלי חיים אינן נדחין אע"ג דנקבה אפריש דלא הוה ראויה לפסח אמרי' [דהוולד קרב] כי אמר ר' אושעיא דבעלי חיים נדחין לרבנן דר' שמעון ולא לר' שמעון דר' שמעון אשכחן נמי בדוכתא אחריתי דאית ליה בעלי חיים אינן נדחין דקאמר יביא חברו שלא בהגרלה ומזווג לזה דהאי דלא מת לא אידחי והגרלה אינה מעכבת:

אין הקינין מתפרשות. שלא [יוכלו] לקרות להם שם זה לעולה וזה לחטאת אלא או בשעת לקיחת בעלים [דהיינו] בשעה שקונה אותם יקרא להם שם או בעשיית כהן כשהכהן יקריב אותם יקרא להם שם דכתיב ולקחה שתי תורים א' לעולה ואחד לחטאת וכתיב ועשה אותם הכהן א' חטאת ואחד עולה:

הגורל עושהו חטאת.^א)אולי צ"ל או לעזאזל כפי מה שעולה הגורל עליו. שעולה הגורל עליו:

ואין השם עושהו חטאת. כלומר ולא קריאת שם עושהו חטאת:

שיכול והלא דין הוא. שיהא השם עושהו חטאת:

ומה במקום שלא קידש הגורל. בכל שאר הקרבנות:

קידש השם. דבקריאת שם קובעו:

קתני שם דומיא דגורל. דקאמר ומה במקום גורל דלא הוי לא בשעת לקיחה ולא בשעת עשייה וקובעו חטאת אף שם נמי יכול לקבוע בקינין אפילו שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת עשייה וקשיא לרב חסדא:

אמר רבא [לא קשיא] הכי קאמר ומה במקום שלא קידש הגורל. בקינין לא בלקיחת בעלים ולא בעשיית כהן השם חמור שמקדש אי בלקיחת בעלים או בעשיית כהן:

כאן. בשעירים שקידש הגורל שלא בלקיחה ושלא בעשייה אינו דין שקידש בהו השם אי בלקיחה אי בעשייה ת"ל ועשהו חטאת כו' [אבל] דלא קתני שם דומיא דגורל:

מטמא מקדש. עני שהפריש מעות לקינו והעשיר דצריך לאייתויי ליה כשבה ואמר מאותן מעות שהפריש אלו לחטאת ואלו לעולה כשהוא רוצה עכשיו להביא כשבה שהיא חובתו מוסיף על אותן מעות שאמר אלו לחטאת מוסיף עליהן ומביא חובתו הכשבה מדמי חטאתו שמין אחד הוא שהרי הכשבה חטאת ואלו מעות חטאת ואין מוסיף על מעות שהפריש לעולת העוף ולהביא מהן כבשתו לפי שהמעות שהפריש לעולתו יש להן קדושה חמורה כעולה שכולה כליל וכשבה היא חטאת שקדושתה קלה מעולה ולפיכך אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה והא הכא דלא איכא לא לקיחה ולא עשייה אלא הפרשה דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי וקתני מביא חובתו מדמי חטאתו אלמא דאיקבע להו שם שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת עשייה וקשיא לרב חסדא:

אמר רבא ותסברא מתניתין מתקנתא היא דקתני העשיר. והדר אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי אי העשיר מי מצי מייתי קרבן עני:

והאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא כו' לא יצא אלא מאי אית לך למימר תריץ מתניתא ואימא מטמא מקדש שהפריש מעות לקינו והעשיר וכבר אמר משעת עניותו אלו לחטאתי ואלו לעולתי דבתר דהעשיר לא הוה מצי אמר משום דר' אלעזר אמר ר' אושעיא הואיל ותרצת לה תריץ לה נמי הכי וכבר^ב)נראה דצ"ל וכבר אמר משעת הפרשתו דבשעת הפרשה אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי. אמר משעת עניותו ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי דבשעת לקיחה פירש:

ולר' חגא אמר ר' יאשיה דאמר מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא לטעמיה לא מצית אמרת וכבר אמר וקשיא לרב חסדא אמר לך רב חסדא תני לטעמיה דר' חגא מטמא מקדש שהפריש מעות לקינו והעשיר ואח"כ לקח ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי דבלקיחה אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי דקבע להם שם בלקיחה כדאמינא:

^ג)כל זה עד אחר אמר רב פפא הכא במאי עסקינן וכו' ליתא כאן בסוגיא רק כן הוא ביומא ד' מ"א ע"ש. קתני מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו. היכי מוסיף מביא חובתו מדמי חטאתו והלא כבר לקח מן הדמים חטאת העוף כגון דאמר תיחול קדושת דחטאת העוף זה עלוי מעות של חולין וחטאת נפקא לחולין והמעות נכנסו תחתיהן בקדושה ומוסיף עליהו מביתו וזבין חטאת בהמה וחטאת העוף מי אית ליה פדיון מי מצי מחיל ליה על מעות אמר רב פפא הכא במאי

עסקינן כגון שהפריש מעות לקינו לשתי פרידין ולא לקח אלא פרידה אחת לחובתו והעשיר והכי קתני אי ההיא פרידה לצורך עולת העוף היא קרבה נדבה דלחובה לא חזיא דעשיר הוא והני מעות דפיישין דהוו לצורך חטאת העוף מוסיף עליהון מן בייתיה ומייתי חטאת בהמה והיינו דקתני מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו ואי ההיא פרידה דזבן חטאת היא ההיא חטאת העוף אזלא למיתה דאין פדיון לעוף ודמי עולה דפיישי אזלן לנדבה דאין יכול להוסיף על דמי עולה להביא ממנה חטאת דאין משנין מקדושה חמורה לקדושה שהיא קלה ממנה אלא מייתי חטאת מן בהמה מן בייתיה ולא מדמי עולה:

שאני גבי מצורע דמיעט קרא זאת תהיה. כלומר דעשיר יבא קרבן עשיר ולא קרבן עני:

וליליף מיניה. למטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני דלא יצא כמו מצורע:

אמר לך רב חגא אמר קרא במצורע ואם דל הוא:

ת"ל אם כבש אם עז מלמד ששניהן שקולין. תורין (קודם) כתובין בתורה קודם לבני יונה בכל מקום:

יכול מפני שמובחרים ת"ל ובן יונה או תור. לכך הקדים כאן ובן יונה מלמד ששניהן שקולין:

וכן האב קודם כתוב בתורה לאם בכל מקום אבל אמרו חכמים כאן גבי כיבוד אב ואם דאע"ג דאמרינן דשניהן שקולין הני מילי לקיבול שכר שמקבל שכר על כיבוד אם כעל כיבוד אב אבל מכל מקום אמרו חכמים כיבוד האב קודם לכיבוד האם שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו:

וכן בתלמוד תורה אם זכה הבן לפני רבו. הרב שלומד ממנו חכמה וזכה שעולה בידו תלמודו כיבוד רבו קודם לכיבוד אביו שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו:

שטימאו את היכל ה' כדכתיב כי נאצו האנשים האלה את מנחת ה'. וכתיב ואשר ישכבון הנשים הצובאות:

יכול מפני שכבוד אב עדיף כו'. ר"ל יכול דמקרא מוכיח לה דעדיף כבוד אב מדכתיב כבד את אביך ואת אמך שהקדים כבוד אב לכבוד אם ובנתגרשה נמי אב קודם לאם ת"ל איש אמו ואביו תיראו שהקדים אם לאב גבי מורא מלמד ששקולים אבל חכמים אמרו כן מסברא דכיבוד אב קודם בלא נתגרשה מפני שהוא ואמו כו' והכי אמרינן בפ"ק דקדושין בנתגרשה דאזל האי טעמא ואביו ואמו שוין הן וק"ל:

שם אם זכה הבן לפני הרב כו'. עי' ברמב"ם בפי' המשנה:

שם ת"ר ד' צווחות כו'. כל הסוגיא מפורש בפ' מקום שנהגו:

הדרן עלך מסכת כריתות

גמרא מ"ט דר"ח דכתיב כו' ועשה הכהן וגו'. פסוק זה הוא בויקרא טו:

שם תני ואח"כ לקח ואמר. עי' ביומא (מא ב):

רש"י ד"ה ולקחה שתי תורים וגו'. אחד לעולה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא מאי כו' שכבר אמר. קודם שהעשיר והך כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה זאת. תהיה תורת המצורע. עמש"כ בס"ד ביומא שם:

רש"י ד"ה תורים. דברוב מקומות כתיב ברישא תורין כו'. ל"י מדוע שינה כאן ממה שפי' בכבשים דבכל דוכתא כו' דגם בתורים לא מצינו דיקדמו להם בנ"י אלא חד זימנא אותו שהביא ר"ש. וכ"מ ממה שאמר תורין כו' בכל מקום:

סליק מסכת כריתות. בעזרת מושיב מלכים לכסאות:

גמ' בעלי חיים נדחין וקדושת דמים "מדחה" כצ"ל:

שם ולרבי חגא וכו' תני ואח"כ לקח ואמר. נ"ב פירוש לקח מעות ואמר אלו לחטאת וכו'. דא"ל שלקח ממש. דהא אין לעוף פדיון. ואיך אפשר לומר מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו. או לפ"ז צ"ל דלקח לאו דוקא. אלא ר"ל הפריש. וצריך לסרס הברייתא אליבא דר' חגא. וה"ג מטמא מקדש עני שהעשיר. ואח"כ הפריש מעות לקנו. ואמר אלו לחטאתו וכו'. ודו"ק:

מתני' יכול מפני שכיבוד האב קודם. צ"ל עודף:

גמ' ת"ר ד' צווחות צוחה עזרה. נ"ב עי' הקשורים:

רש"י ד"ה ואמר אחר שהעשיר וכו' והא הכא כשהפריש המעות. נ"ב ר"ל כשאמר אלו לחטאת ואלו לעולה שאז חלק המעות והפרישן כ"א לבדה וק"ל:

ד"ה הכא נמי וכו' דהוה ליה "כשעת" לקיחה כצ"ל:

המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח. פרש"י קודם הפסח כדי נסבה ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים דלא דק משום דלא נקט קודם הפסח אלא בשביל סיום דבריו ויביא בדמיה פסח ודוקא נקט קודם הפסח לאפוקי אם נשתיירה אחר הפסח יביא בדמיה שלמים וכן מחלק בהדיא בברייתא בתמורה בפרק אלו קדשים המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ותאבד ויביא בדמיה פסח נשתיירה אחר הפסח תרעה עד שתסתאב ותאבד ויביא בדמיה שלמים. ובהאי תירוצא מיתרצא קושיא אחריתי שיש להקשות דהכא תניא ויביא בדמיה פסח ואלו בפסחים פרק מי שהיה טמא משנה שלמה שנינו ויביא בדמיה שלמים ולפי מאי דפרישית ניחא דהא דקתני המשנה ויביא בדמיה שלמים היינו בשנשתיירה אחר הפסח והא דקתני הברייתא הכא ויביא בדמיה פסח היינו דוקא קודם הפסח ולהכי קתני קודם הפסח וכן פירשו התוספות בהדיא בפרק מי שהיה טמא ובפרק קמא דזבחים:

שמע מינה בעלי חיים אינן נדחין. קשה טובא חדא אדפריך לרבי אושעיא נפרוך נמי אמלתא דרבי יוחנן לעיל דאמר בהמה של שני שותפין כו' וקאמר נמי עליה שמע מינה תלת כו' כי הכא ועוד קשה אדמותיב ליה מרבי שמעון ליסייעיה מרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון ואמרו תרעה כו' ונהי נמי דהכי קמשני מ"מ מאי סלקא אדעתיה דמקשה וכי לא היה יודע שיתרץ לו כן ועוד קשה כיון דפריך מיחידאה אדפריך מרבי שמעון דברייתא לפרוך מרבי אליעזר דמתניתין דתמורה פרק אלו קדשים דתנן בהדיא גבי המפריש נקבה לעולתו וילדה זכר ירעה כו' רבי אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה כבר תירצו התוספות כל זה בפרק כיצד מערימין דס"ל למקשה דטעמא דר"ש דאמר הכא הוא עצמו יקרב פסח היינו משום דאזיל לטעמיה בפרק אלו קדשים גבי ההיא דתנן המפריש נקבה לאשם ירעה כו' ר"ש אומר תמכר שלא במום ופריך בגמ' עלה למה לי תסתאב תמכר שלא במום כיון דלא חזי למלתיה היינו מומו ומשני אמר רב יהודה אמר רב היינו טעמא דרבנן דאמרינן מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדושת הגוף וטעמיה דר"ש דסבר דכל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף ומשום הכי פריך מר"ש וליכא למימר לסייעיה מרבנן משום דהכא אפילו רבנן מודו דעד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בדבר דשייך ביה קדושת דמים כגון המפריש נקבה לפסחו או המפריש נקבה לאשם מהאי טעמא דסברי מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדושת הגוף וקדושת הגוף לא הוי שהרי אין פסח ואשם בא מן הנקבה אבל גבי קן דטמא מקדש לא שייך ביה האי טעמא שהרי אין קדושת דמים חלה בעופות שאין פדיון לעופות ובהא אפילו רבנן מודו ולהכי נמי ניחא דלא פריך אמלתיה דרבי יוחנן לעיל משום דהוה כי ההיא דהמפריש נקבה לפסחו או לאשם דשייך ביה שפיר לומר האי טעמא מגו דנחתא כו' ואי הוה מותיב מרבי שמעון הוה אמינא אדמותיב מר"ש ליסייעיה מרבנן ומשום הכי נמי ניחא דמותיב מר"ש דברייתא ולא פריך מרבי אליעזר דמתניתין בפרק אלו קדשים משום דהוה יחידאה לאפוקי ר"ש לא הוה יחידאה משום דמסתבר ליה דר"ש אזיל לטעמיה כמו שנתבאר ומשני התם לאו בפלוגתא דמגו דנחתא כו' תליא מלתא אלא בפלוגתא דבעלי חיים נדחין ולהכי נמי ניחא שהאריך ואמר דר"ש ס"ל בעלי חיים אינן נדחין דלכאורה נראה שכל הלשון הזה מיותר אבל קשה על דבריהם שכתבו דהכא גבי קן דמטמא מקדש לא שייך לומר קדושת דמים מפני שאין פדיון לעוף א"כ היכי קאמר רב הונא בריה דרב יהושע עליה דרבי אושעיא ש"מ תלת כו' ש"מ קדושת דמים נדחה וכבר הרגישו בזה התוספות גופייהו בפ"ק דזבחים ופירשו דהכי קאמר ש"מ יש דחוי אפי' בדבר דלית ביה קדושת הגוף והוא הדין אפי' קדושת דמים לית ביה כההיא דמטמא מקדש עשיר שהפריש קן כו'. אמנם טפי מסתבר לי יישוב של רש"י שפירש דלא אמרינן אין פדיון לעוף אלא היכא דנראה להקריב בשעת הפרשה כגון אם הפרישו בעניות ונסתאב אבל זה לא חלה עליו קדושת מזבח מעולם כו' וכה"ג חלקו התוספות בריש פרק המנחות והנסכים וכן משמע בספרא דקתני והעמיד את הבהמה לפני הכהן בהמה נפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדין קתני העופות דומיא דכלי שרת ואפילו לפי יישוב של התוספות אכתי קשה בשמעתין היכי מייתי מההיא דמת אחד מהם מביא חבירו שלא בהגרלה דר"ש ס"ל בעלי חיים אינן נדחין דלמא שאני התם דלא דחייה בידים. ועוד קשה דהא לעיל בעי ר"א מרבי יוחנן בעלי חיים נדחין או לא והכא פשיטא ליה דבעלי חיים נדחין. ועוד קשה מאי קמשמע לן רבי אושעיא הלא משנה שלמה היא בפרק מי שהיה טמא המפריש נקבה לפסחו כו' וקאמר עלה ש"מ תלת כי הכא וכן קשה על רבי יוחנן לעיל. לכן נראה לי עיקר כמו שתירצו התוספות כל אלו קושיות בתירוץ אחד מרווח יותר בפ"ק דזבחים דחידושא דרבי יוחנן הוי אע"ג דבידו לתקן וליקח חציה השנית וכן רבי אושעיא קמל"ן חדוש זה אע"ג דבידו לתקן להפקיר כל נכסיו והוי עני והוי ראוי הקן שהפריש אפילו הכי אמרינן דהוי דחוי ומיהו אין בידו כל כך כמו נפגם המזבח דפריך בפרק קדשי הקדשים דחוי מעיקרו הוא וכשר לכולי עלמא ולכן נמי נקט רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר דידחה דהוה ליה נראה ונדחה ולא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר דההוא כשר כיון דבידו לתקן בקל כמו נפגם המזבח ולהכי פריך הכא שפיר לרבי אושעיא מר"ש ולא מייתי ליה סייעתא מרבנן דפליגי עליה דר"ש וכן לא מייתי ליה סייעתא מתנא קמא דרבי אליעזר דתמורה בפרק אלו קדשי קדשים דאית ליה בעלי חיים נדחין דקאמרי בהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה וכן מהמשנה דפסחים בפרק מי שהיה טמא דקתני המפריש נקבה לפסחו כו' שהבאתי לעיל משום דע"כ לא פליגי רבנן ואמרו שנדחה אלא משום שאין בידו לתקן כלל בשעת הקדש כגון שהיא נקבה לפסחו או לעולה או לאשם אבל היכא שבידו לתקן כלל קצת כגון מטמא מקדש עשיר שהפריש קן דאי בעי מפקר כל נכסיה מודו רבנן דלא הוה דחוי ותו לא מידי:

שיכול והלא דין הוא כו'. מה שיש לדקדק בזה פירשתי בריש פרק שני דהוריות:

תלמוד לומר ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת כו'. וא"ת וניהדר ונילף בעלמא מהכא שיקדש הגורל מקל וחומר ומה במקום שלא קידש השם קידש הגורל מקום שקידש השם אינו דין שיקדש הגורל. כבר תירצו התוספות בפרק טרף בקלפי די"ל דכי היכי דדרשינן מועשהו חטאת הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת כ"ש דנדרוש ועשהו חטאת לזה ולא לאחר תדע דבפרק קמא דקידושין אמרינן גבי עבד עברי הנמסר לע"א שיהא נגאל בשש מק"ו ומה מי שאין נגאל באלה פי' בקרובים כגון עבד עברי הנמכר לישראל נגאל בשש מי שנגאל באלה אינו דין שיהא נגאל בשש ופריך ואי סלקא דעתך יליף שכיר שכיר אמאי אינו נגאל באלה נילף שכיר שכיר ומשני שאני התם דאמר קרא יגאלנו לזה ולא לאחר אלמא דאע"ג דפשיטא ליה דדרשינן מיעוטא דיגאלנו לזה ולא לאחר ולהכי לא ילפינן נמכר לישראל בק"ו מנמכר לע"א אפילו הכי הוה יליף נמכר לע"א ליגאל בשש מק"ו ולא קא ממעט ליה מיגאלנו ולמדרש דודו או משאר בשרו יגאלנו ולא בדבר אחר אבל תימה מאי שנא דהכא ממעטינן תרוייהו מועשהו דהכא לא מקדש השם ובעלמא לא מקדש הגורל והתם לא ממעט מיגאלנו אלא דבעלמא לא מהני גאולת קרובים אבל דהכא אינו נגאל בשש יליף לה מקרא אחרינא מואם לא יגאל באלה באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש ושמא י"ל דשאני הכא דכיון דכתיב ועשהו חטאת וכתיב נמי חוקה אתא ועשהו דכתיב בגורל לגלויי אחוקה דקאי נמי אהגרלה דאע"ג דלרבי יהודה דחוקה לא קיימא אהגרלה ועשהו מגלי לן דחוקה נמי קאי אהגרלה אי נמי משום דתנא בה קרא תרי זימני אשר עלה אשר עלה ומה שיש עוד לדקדק בזה ע"ש בתוספות בדבור המתחיל ומה במקום שלא קידש הגורל כו':

שהפריש מעות לקנו והעשיר אלו לחטאת כו'. חסרון הניכר יש כאן וצריך להגיה והעשיר ואח"כ אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו ואין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו והא הכא דלאו שעת לקיחה כו' מתקנתא היא דקתני והעשיר ואח"כ אמר והאמר רבי אלעזר כו' שכבר אמר משעת עניותו כו' הכא נמי שכבר אמר משעת הפרשה ולרבי חגא א"ר אושעיא דאמר יצא מאי איכא למימר לא תימא ואח"כ אמר אלא אימא ואח"כ לקח ואמר וכן הוא בפרק טרף בקלפי והתם מסיים הגמרא לקח מוסיף ומביא חובתו מאי ניהו דפריק ליה והא אין פדיון לעוף אמר רב פפא כגון שלקח פרידה אחת או עולה זבן מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו והא עולה אזלא לנדבה אי חטאת זבן אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו והאי חטאת אזלא למיתה ואולי אין זה אלא טעות דלוג סופרים:

מיתבי מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא. איידי דבעי למיתני סיפא לא יצא תנא נמי רישא יצא:

האב קודם לאם בכל מקום. לאו דוקא בכל מקום שהרי תניא בסוף הוריות היה הוא ואביו ואמו בשבי אמו קודמת לכולם ושם הארכתי:

תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו מלמד כו'. אין להקשות היכי מייתי ראיה על כבוד ששניהם שקולים מפסוק איש אמו ואביו תיראו שלא נזכר ביה כבוד רק מורא דפשוט הוא דכבוד ומורא שוים כדאיתא בפרק קמא דקידושין:

מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. קצת קשה בעיני שהרי נמי אמרו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו. ושמא י"ל הא דתנן מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו היינו בדיני כבוד שהבן חייב לאביו מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא כמפורש בפ"ק דקידושין שאל בן אלמנה אחת את רבי אליעזר אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים איזה מהם קודם א"ל הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך והא דאמרינן שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו היינו בשאר דברים כגון במלבושים וכיוצא בזה:

אם זכה הבן לפני הרב פי'. שקיבל ממנו רוב חכמתו וזהו כדעת רבי יהודה בסוף פ"ב דב"מ ותמיה אני טובא למה לא מייתי הגמרא וכן הפוסקים ראיה לדברי ר' יהודה מהך משנה דהכא:

שטמאו את ההיכל. בפרק מקום שנהגו פרש"י שטמאו כדכתיב אשר ישכבון את הנשים הצובאות וגו' ולפי זה פליגא הך ברייתא ארבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בפרק במה אשה דאמר כל האומר בני עלי חטאו כלומר באשת איש במאי דכתיב אשר ישכבון וגו' אינו אלא טועה אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים מתוך ששהו את קיניהן כו' וכן אשכחן לרבי יוחנן בן תורתא בפ"ק דיומא דפליגא בהדיא על רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן דאמר מפני מה חרבה שילה מפני שהיו בה שני דברים גלוי עריות ובזיון קדשים גלוי עריות דכתיב אשר ישכבון את הנשים וגו' ואע"ג דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה כו':

שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו. קצת אחרונים הבינו דכבוד אשה לבעלה מדאורייתא והביאו עוד ראיות. ואני בעניי כתבתי דהראיות שהביאו אינן ראיות ונעלם מכבוד חכמתם מה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ט"ו מהלכות אישות צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה וכו' וכן ציוו שתהא מכבדת לבעלה וכו' ע"ש והרי הרמב"ם ז"ל קרי בחיל שהוא מצות חכמים על האשה לכבד לבעלה והארכתי קצת בזה בקוטנריס חיים שאל חלק ראשון סימן כ"ח ע"ש בסייעתא דשמי"א עזר משדי אלהים חיים:

לכבשתו. כלומר במקום כבשתו שרצה להקריב קרבן עני: והעני הואיל ונדחה. שבשעה שהפרישו לא היה ראוי להקריבו דר' אושעיא לטעמיה דאמר לקמן מטמא מקדש עשיר והביא קרבן עני לא יצא: ידחה. לעולם: קדושת דמים מדחה. משהוקדש בתחלה לדמים כמו זה שתחלתו לא קדש אלא לדמיו דהא עשיר הוה מדחתו קדושת דמים לעולם מקדושת מזבח וא''ת הלא אין פדיון דמים לעוף ה''מ היכא דנראה להקריב בשעת הפרשה כגון אם הפרישו בעניות ונסתאב אבל זה לא חלה עליו. קדושת מזבח מעולם: וש''מ דיחוי מעיקרא. דלא נראה מעולם דלא חל עליו קדושת מזבח מעולם ונדחה הוי דיחוי לעולם וכ''ש נראה ונדחה פשיטא לן בכל דוכתא דשוב אינו חוזר ונראה: קודם לפסח. כדי נסבא: ילדה. אפילו זכר ירעה דמכח קדושה דחויה בא: שמע מינה. מדר''ש: מת אחד מהן. משעירי יוה''כ מביא חבירו מן השוק שלא בהגרלה ויקרב זה הנותר אם של שם הוא דאין בעלי חיים נדחין אע''ג דאבד בן גילו ונדחה זה חוזר ונראה ואין דיחוי אצל בעלי חיים: אין הקינין מתפרשות. אי זה לעולה ואי זה לחטאת: אלא או בלקיחת בעלים. אם לקח זה לשם עולה וזה לשם חטאת אין הכהן יכול לשנותה בשעת עשיית קרבן דקבעתה השם: או בעשיית כהן. שאם לא הפרישוה הבעלים בשעת לקיחה יכול הכהן לעשות איזה שירצה עולה וחטאת ואף על גב דהפרישוה בין לקיחה לעשייה לא קבעו השם ויכול כהן לשנותן ולעשות את החטאת עולה: ולקחה שתי תורים וגו'. אחד לעולה ואחד לחטאת וגבי עשייה נמי כתיב ועשה הכהן את האחד וגו': ואין השם עושהו חטאת. שאם לא הגריל אלא אמר זה לשם וזה לעזאזל לא קבע עליהן השם ויכול להחליף: במקום שלא קדש הגורל. בכל הקרבנות: אף השם נמי. שקדש השם בשאר הקרבנות אף על גב דלאו שעת לקיחה ועשייה היא וקתני קדש השם סתמא ואפי' קינין שקדש השם: אי בלקיחה אי בעשייה. כגון גבי קינין: ואמר. אחר שהעשיר אלו לחטאת ואלו לעולה וטעה שהואיל והעשיר חייב להביא חטאת בדמיו מוסיף מעות מביתו על דמי חטאת ומביא חובתו בהמה ודמי עולה ילכו לנדבה ואינו מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו דקבע שם עולה על המעות ואינו יכול לשנותן לחטאת והא הכא כשהפריש המעות לא לקיחה ולא עשייה היה וקתני דקבע עליהן השם: לא יצא. וכיון דלא יצא היכי מצי קבע והא העשיר ולא היה ראוי לקרבן עני: אלא מאי אית לך למימר שכבר אמר. אלו לחטאת ואלו לעולה קודם שהפריש והך מתניתא משבשתא היא דתני העני והעשיר ואמר אלו לחטאת: הכא נמי וכבר אמר משעת הפרשה. שבשעת הפרשה אמר אלו לחטאת ואלו לעולה דה''ל בשעת לקיחה אבל הקדישן סתם שוב אין השם קובעו עד שעת לקיחה או עד שעת עשייה: ולר' חגא דאמר יצא. מטמא מקדש עשיר בקרבן עני והך מתניתא מתרצתא היא ושפיר קבע לאחר שהעשיר וליכא לתרוצי וכבר אמר: מאי איכא למימר. הדרא קושיין לדוכתיה דלאו שעת לקיחה ועשייה הוא וקבע: זאת. תהיה תורת המצורע: תורת. משמע תורה אחת לכולן ומאחר שאחד מרבה ואחד ממעט מסתמא דעני יוצא בקרבן עשיר דמעלין בקודש ולא עשיר בקרבן עני דאין מורידין: והתניא. בניחותא: ולילף מיניה. דמה מצורע עשיר אינו יוצא בקרבן עני אף מטמא מקדש עשיר נמי לא יצא בקרבן עני: הוא. משמע הוא ולא אחר: מתני' כבשים קודמין לעזים. דבכל דוכתא כתיב מן הכבשים והדר מן העזים תקחו וכן או לשה בכבשים או בעזים: יכול. האומר הרי עלי עולה ויש לו כבש ועז יביא כבש: ה''ג ת''ל ואם כבש יביא קרבנו לחטאת. ולא גרסינן אם עז ת''ל ואם כבש יביא וגו' ולעיל מיניה כתיב והביא את קרבנו שעירת עזים כאן הקדים עז לכבש ובחטאת יחיד כתיב אלמא איזה שירצה יקריב: תורין קודמין לבני יונה. דברוב מקומות כתיב ברישא תורין והדר בני יונה:

אין פירוש לקטע זה