כריתות כז ע"א

סיפא קרי ליה [בסוף קורא לו] "למעילתו" איל אשם!

ומשיבים: רישא [בתחילה] כשקנה בשני הסלעים אילים לחולין, דהוה ליה איל רובן [שהאיל הגדול שקנה בשווי עשרה זוז שווה] לקרן וחומשו כלומר, לשני סלעים שמעל בהם ועוד חומש — קרו ליה [קורא לו] "למעילתו" לגזילו. סיפא [בסוף] שקנה בסלע אחד איל לחולין, דלא הוי איל רובן [שהאיל הגדול שקנה בעשרה זוז אינו שווה] במדוייק לקרן וחומש — אין מקום לקרוא לו "מעילתו", ולכן קרי ליה [קורא לו] לאיל אשם "מעילתו", ויביא עמה סלע וחומשה.

א ומביאים דיון שהובאה בו משנתנו כראיה. בעי [שאל] רב מנשיא בר גדא שאלה זו: בכינוס חומשין מהו שיתכפר? אם מעל כמה פעמים בהקדש, עד שהחומשים עצמם הגיעו לשיעור של שני סלעים, האם יכול להביא בהם אשם ולהתכפר בכך?

ומפרטים את השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: גם אם תימצי [תמצא] לומר כי באופן עקרוני אדם מתכפר בשבח הקדש, ברווח שהרויח מההקדש, וכגון שקנה איל אשם בשווי סלע, והגיע לשיעור שני סלעים — הרי זה משום דקטרח קמיה [שהוא טורח בו], שאיל זה נמצא ברשותו, והוא שומר עליו, אבל הכא דלא קטרח [כאן שאינו טורח], אלא שמצטבר אצלו כסף שהתחייב להקדש — לא מתכפר בו.

או דלמא [שמא] נאמר להיפך: גם אם תימצי [תמצא] לומר שאין אדם מתכפר בשבח הקדש, כשהשביח האיל בידיו — הרי זה משום דלא אפרשיה [שלא הפריש אותו] כשהיה שווה שני סלעים, אלא מאליו בא השבח, אבל הדין [זה] כינוס חומשין דאפרשיה [שהפריש אותו] — איכא למימר [יש לומר] שהוא מתכפר בו. דאיבעי להו [שנשאלה להם, לחכמים] השאלה: האם מתכפר אדם בשבח הקדש שהשביח הקרבן ברשותו, או לא?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו: המפריש שני סלעים לאשם, ולקח בהן שני אילים לאשם, אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים — יקרב לאשמו, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

מאי לאו דזבן [האם לא מדובר שקנה] בארבע זוזים (שהם סלע) איל, ושבח [והושבח] האיל ברשותו, דשוי תמניא [שהוא שווה עכשיו שמונה], שהם שני סלעים, ולכן יכול להביא אותו כאשם? ושמע מינה [ולמד מכאן] שאדם מתכפר בשבח הקדש! ודוחים: לא, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? באיל שהיה שווה שני סלעים כשקנה אותו, אלא דאוזיל רועה גביה [שהרועה הוזיל את המחיר בשבילו].

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: לקח (קנה) איל בסלע, ופטמו והעמידו על שתים (שני סלעים) — הרי זה כשר לקרבן אשם. שמע מינה [למד מכאן] שאדם מתכפר בשבח שהשביח הקדש! ודוחים: לא, אין מכאן ראיה, שכן מקרה שפטמו שאני [שונה], דהא חסר ליה תמניא [שהרי חסר לו שמונה דינרים], שבסך הכל הוציא שני סלעים על איל זה. אבל אם שבח מאליו ברשותו — אינו מתכפר בכך.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בהמשך אותה ברייתא: לקח איל בסלע והרי הוא עכשיו שווה בשתים — כשר, הרי שמתכפר אדם בשבח הקדש. ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כשפטמו.

ומקשים: אי הכי היינו רישא [אם כך זהו מה ששנינו בתחילתה של הברייתא], ולא הוצרך לדין זה! ומשיבים: רישא דזבן [בתחילה מדובר שקנה] איל בארבע זוזים ואשבחיה [והשביח אותו] בארבעה זוזים אחרינא [אחרים] שהוציא בפיטומו, דחסר ליה תמניא [שחסר לו שמונה] זוזים שהוציא על איל זה, שהם שני סלעים. ואילו סיפא דזבין [בסוף מדובר שקנה] איל בארבע זוזים ואשבחיה בתלתא [והשביח אותו בשלושה] זוזים שהוציא בפיטומו, ושבח מאליו בזוז נוסף, ושוי תמניא [והוא שווה עכשיו שמונה].

ומקשים: אי הכי [אם כך], אימא סיפא [אמור את סופה] ששנינו שם: וישלם סלע משלו להקדש, ומדוע? הא חסר ליה [הרי כבר חסר לו] באיל זה שבע זוזים, שקנאו בארבעה זוזים ופיטמו בשלושה, ולא שבח האיל משל הקדש אלא זוז אחד! ומשיבים: מאי [מהו] ישלם סלע? כוונתו תשלום של סלע, מה שצריך להשלים לסלע, כלומר, זוז אחד.

ומקשים: ואי סבירא ליה [אם סבור הוא] שאין אדם מתכפר בשבח הקדש, כי יהיב [כאשר יתן] תשלום של סלע, כלומר זוז מביתו להקדש, מאי הוי [מה בכך]? הלוא איל בן שתי סלעים בעינן [צריכים אנו], שיחסר ממנו שני סלעים באיל זה שהוא מקריב, וליכא [ואין כאן]! אלא לעולם קסבר [סבור הוא] תנא של ברייתא זו: אדם מתכפר בשבח הקדש.

ומקשים: אי הכי [אם כך], תשלום של סלע לא יתן, שהרי איל זה שווה עכשיו שני סלעים! ומשיבים: היינו טעמא דקיהיב [זה הטעם שהוא נותן] תשלומין של הסלע — גזירה שמא יאמרו: איל פחות משתי סלעים מכפר.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה]? כיצד יש להכריע במחלוקת זו, האם מתכפר אדם בשבח הקדש או לא? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: איל שבשעת הפרשה היה יפה סלע, בשעת כפרה עלה ערכו והוא יפה שתי סלעים — לא יצא, ומכאן שאין אדם מתכפר בשבח הקדש.

ובענין זה עצמו מסופר, בעי [שאל] ר' אלעזר: אדם מתכפר בשבח הקדש או לא? אמר ר' יוחנן בתמיהה: כמה שנים גדל זה בינינו, ישב ר' אלעזר ולמד תורה מפי, ולא שמע הלכה זו ממני!

ושואלים: מכלל הדברים אתה לומד שאמר ר' יוחנן הלכה בענין זה? ומשיבים: אין [כן], ועל הדא אמרה [ועל זו אמרה], דתנן [ששנינו]: ולד קרבן תודה, וכן תמורתה בהמת חולין שהמיר בה קרבן תודה שלו, וכן המפריש קרבן תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, אף על פי שדינה של כל אחת מאלו ליקרב כתודה, אין טעונה לחם שמביאים עם קרבן התודה.

ושלח ר' חנינא משמיה [משמו] של ר' יוחנן בענין ולד התודה: לא שנו אלא לאחר כפרה שהקריב את אמו וזרק את דמה, שאז הולד אין טעון לחם, מפני שאינו יוצא בו ידי חובתו.

אבל אם הקריבו לפני כפרה כלומר, לפני שהקריב את אמו — טעון הולד לחם, ויוצא בו ידי חובת תודתו במקום אמו, אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שאדם מתכפר בשבח הקדש, שהרי ולד זה נולד לבהמת הקדש, ובעליו מתכפר בו.

ב אגב כך מביאים מעשה דומה, בעי [שאל] ר' אלעזר: בעלי חיים נדחין או לא כלומר, קרבן שנדחה מהקרבה מסיבה כל שהיא, האם דחייתו היא מוחלטת והוא פסול לעולם, או שמא הוא חוזר להכשרו? אמר ר' יוחנן בפליאה: הרי כמה שנים גדל זה בינינו, ולא שמע הלכה זו ממני!

ושואלים: האם מכלל הדברים אתה לומד שר' יוחנן אמרה [אמר אותה]? ומשיבים: אין [כן], שאמר ר' יוחנן: בהמה של שני שותפין, הקדיש אחד מהם את חציה, וחזר ולקח (וקנה) מחבירו את חציה השני, והקדישה גם את החצי שקנה — קדושה הבהמה, אבל אינה קריבה, והיא עושה תמורה, שאם המיר אותה בבהמת חולין — גם בהמת החולין מתקדשת בקדושתה, ודין תמורתה כיוצא בה, שאינה קריבה.

שמע מינה תלת [למד ממנה מהלכה זו של ר' יוחנן שלושה דברים]: שמע מינה [למד ממנה] שבעלי חיים שנדחו מהקרבה נדחין לעולם, ולכן כשהקדיש חציה מתחילה, הואיל ולא היתה ראויה אז להקרבה, אינה קריבה גם כאשר חוזר ומקדיש את החלק השני. ושמע מינה [ולמד מכאן] שקדושת דמים מדחה עושה בהמה אחרת דחויה כמותה, כלומר, את תמורתה, שהרי הקדושה הראשונה שהקדישה לא היתה קדושת הגוף, שהרי אינו יכול להקריב מחצית בהמה. ושמע מינה [ולמד מכאן] שיש דיחוי בדמים, שגם דבר שהוקדש רק לדמיו נדחה מהקרבה.

ג עוד בענין אשם בשני סלעים, בעי [שאל] ר' אלעזר: אם הוזלו טלאים בעולם בכלל, ואין איל ששווה שני סלעים, מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי "מבחר נדריכם" (דברים יב, יא) בעינן [צריכים אנו], והא איכא [והרי יש כאן], שהוא מביא את המובחר שיש, או דילמא [שמא] אשם ב"כסף שקלים" (ויקרא ה, טו) בעינן [צריכים אנו], וליכא [ואין כאן]?

אמר ר' יוחנן: כמה שנים גדלנו בבית המדרש ולא שמענו הלכה זו. ושואלים: ולא, האם לא שמע? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן אמר ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה לא נתנה תורה קצבה שווי לקרבנות במחוסרי כפרה כגון זב ומצורע, שצריכים קרבן לטהרם לאכילת קדשים? שמא יוזלו טלאים מן הקצבה שנתנה התורה, ואז אין להן תקנה לאכול בקדשים. משמע במפורש מדבריו שאיל אשם, שקצבה לו התורה שני סלעים, אינו קרב בפחות מכך! ומשיבים, אימא [אמור] כך אמר ר' יוחנן: כמה שנים לא לימדנו הלכה זו בבית המדרש.

ומקשים: והא [והרי] ר' זירא בר אדא מהדר תלמודיה כל תלתין יומין קמיה [היה חוזר על תלמודו כל שלושים יום לפניו], לפני ר' יוחנן, ונמצא שדבריו של ר' יוחנן חזרו ונאמרו! ומשיבים, אימא [אמור] שכך אמר ר' יוחנן: לא נתבקשה הלכה זו ממנו בבית המדרש, לא נשאלנו עליה.

גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה לא נתנה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להם תקנה לאכול בקדשים.

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: אלא מעתה, חטאת חלב כלומר, חטאת שמביא על חטא ינתן לה קצבה, דלכפרה אתיא [שהרי לכפרה היא באה] ולאו לאישתרויי [ולא להתיר] באכילת קדשים הוא! וכן, מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אלא מעתה, אשם נזיר טמא להוי ליה [שתהיה לו] קצבה בתורה, דלבטלה הוא דאתי [שלחינם הוא שבא], שאינו בא להכשירו לאכילת קדשים, ודי לו שייטהר מטומאתו לשם כך, שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: אין לך דבר שהוא בא לבטלה, שאין לו תיקון מוגדר ומסויים לעצמו, אלא אשם נזיר בלבד! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] ענין זה.

whereas the latter clause uses the term: His misuse, in reference to the ram he brings as a guilt offering.

The Gemara answers: In the first clause, where he purchased two non-sacred rams with two dinars of consecrated money, the value of the bigger ram is equal to the principal plus its one-fifth that he is obligated to repay for that which he stole. Therefore, the mishna uses the term: His misuse, in reference to repayment for that which he stole. In the latter clause, where he purchased one non-sacred ram with one dinar of consecrated money, the value of the bigger ram is not equal to the principal plus one-fifth. Consequently, the mishna uses the term: His misuse, in reference to the ram he brings as a guilt offering, and he brings together with it payment of one sela and its one-fifth.

§ Rav Menashya bar Gadda raises a dilemma: What is the halakha with regard to one who misused consecrated property several times until the accumulation of one-fifths that he owes totals two sela: May he bring a guilt offering with that money and thereby achieve atonement?

The Gemara explains the sides of the dilemma. Do we say: If you say that a person can achieve atonement with an enhancement of consecrated property, e.g., if one initially purchased a ram worth one sela and then its market value increased to two sela while the animal was in his possession, this is because he exerted himself with regard to the animal by caring for it while it was in his possession. But here, where he did not exert himself, but the value accumulated on its own, he cannot achieve atonement.

Or perhaps we say the opposite: If you say that a person cannot achieve atonement with an enhancement of consecrated property, this is because he did not designate the ram as an offering when it was worth two sela, and its value appreciated on its own. But here, with regard to the accumulation of one-fifths, where he designated the total value as consecrated property, it is possible to say that he can receive atonement by bringing a guilt offering with that money. The Gemara notes that this dilemma itself was raised before the Sages: Can one achieve atonement with an enhancement of consecrated property that occurred while the animal was in his possession, or not?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: With regard to one who designates two sela to purchase a ram for a guilt offering and he purchased two rams for a guilt offering with the two sela, if one of them was now worth two sela, he shall sacrifice it for his guilt offering. And the second ram that he purchased with the money that he designated does not become non-sacred. Rather, it shall graze until it becomes blemished; and then it shall be sold, and the money received for it shall be allocated for communal gift offerings.

The Gemara explains the proof: What, is it not that the mishna is referring to a case where he bought the ram for four dinars, which is equal to one sela, and its value appreciated while in his possession until it was worth eight dinars, or two sela, and the mishna rules he may bring this ram as a guilt offering? And if so, conclude from this mishna that a person can achieve atonement with an enhancement of consecrated property. The Gemara rejects this proof: No; what are we dealing with here? It is with a ram that was worth two sela at the time of purchase, but the shepherd who sold it reduced the price for him.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita (Tosefta 4:9): With regard to one who purchased a ram for one sela and he fattened the ram and thereby established its value at two sela, it is valid for sacrifice as a guilt offering. Conclude from this baraita that a person can achieve atonement with an enhancement of consecrated property. The Gemara rejects this proof: No; the case of one who fattened an animal is different, as he lost eight dinars, which is two sela, in expenses for the animal, including the price he paid. But he cannot achieve atonement if the animal’s value appreciated on its own while in his possession.

The Gemara further suggests: Come and hear a proof from the continuation of the same baraita: If one purchased a ram for one sela and now it has appreciated to the value of two sela, it is valid for sacrifice as a guilt offering. The Gemara explains: Here too, it is referring to a case where one fattened the ram.

The Gemara raises a difficulty: If so, this is the same case as in the first clause of that baraita and is therefore unnecessary. The Gemara answers: The first clause is dealing with one who purchased a ram for four dinars and he increased its value by spending another four dinars to fatten the animal, which means that he lost eight dinars, which equal two sela, in total expenses on the ram. The latter clause is discussing a case of one who purchased a ram for four dinars and he increased its value by spending another three dinars to fatten it, and then the ram appreciated one more dinar on its own, and is now worth eight dinars.

The Gemara objects: If so, say the latter clause of that baraita: And in addition he shall pay one sela to the Temple treasury. Why is this the halakha? Didn’t he lose seven dinars in total expenses on the ram, four dinars for its purchase and three for fattening it, and therefore the ram added only one dinar of value on its own? The Gemara answers: What is the meaning of the statement: He shall pay? The baraita is teaching that he must complete the payment of the sela, i.e., by giving one additional dinar.

The Gemara asks: But if one maintains that a person cannot achieve atonement with an enhancement of consecrated property, what is the significance of the fact that he gives one dinar that is the completion of the payment of the sela? We require him to bring a ram that cost him two sela, and there is no such animal here. The Gemara answers: Actually, the tanna of this baraita in the Tosefta holds that a person can achieve atonement with an enhancement of consecrated property.

The Gemara objects: If so, he should not give the one dinar that is the completion of the payment of one sela, as the ram is now worth two sela. The Gemara explains: This is the reason that he must give the one dinar that is the completion of the payment of one sela: It is a rabbinic decree, lest people say that a ram worth less than two sela atones as a guilt offering.

The Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about the question of whether a person can achieve atonement with an enhancement of consecrated property? The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: With regard to a ram that was worth one sela at the time that it was designated as a guilt offering, and then its value appreciated until it was worth two sela at the time of atonement, one who sacrificed it has not fulfilled his obligation with that ram. This demonstrates that one cannot achieve atonement with an enhancement of consecrated property.

Rabbi Elazar, who was apparently unaware of the previously cited baraita, raised the same dilemma: Can a person achieve atonement with an enhancement of consecrated property that occurred while the animal was in his possession, or not? Rabbi Yoḥanan said, in puzzlement: How many years has this Rabbi Elazar grown among us and learned Torah from me, and yet he did not hear this halakha from me.

The Gemara asks: Should one conclude by inference from this statement that Rabbi Yoḥanan said the halakha with regard to this matter? The Gemara answers: Yes, and he said that halakha with regard to this ruling, as we learned in a mishna (Menaḥot 79b): In the case of the offspring of an animal designated as a thanks offering or an animal that is its substitute, and likewise if one designated an animal as his thanks offering and it was lost and he designated another in its stead, and the first animal was then found, in all three cases, the second animal, i.e., the offspring, the substitute, or the replacement, is sacrificed, but it does not require the bringing of loaves with it.

And with regard to the offspring of a thanks offering, Rabbi Ḥanina sent a letter from Eretz Yisrael to the Sages in Babylonia containing the following statement in the name of Rabbi Yoḥanan: That mishna taught that the offspring does not require loaves only in a case where they were sacrificed after the owner achieved atonement by sacrificing the mother and sprinkling its blood, since he has thereby fulfilled his obligation, as the offspring does not require the bringing of loaves.

But if one sacrificed the offspring before he achieved atonement through sacrifice of the mother, then the offspring requires the bringing of loaves, as it is the fulfillment of his obligation to bring a thanks offering. Evidently, Rabbi Yoḥanan holds that a person can achieve atonement with an enhancement of consecrated property, as this offspring of a consecrated animal is considered its enhancement.

§ Rabbi Elazar raises a dilemma: If consecrated living animals were rendered unfit to be sacrificed, are they permanently disqualified or not? Rabbi Yoḥanan said, in puzzlement: How many years has this Rabbi Elazar grown among us and learned Torah from me, and yet he did not hear this halakha from me.

The Gemara asks: Should one conclude by inference from this statement that Rabbi Yoḥanan said the halakha with regard to this matter? The Gemara answers: Yes, as Rabbi Yoḥanan says: With regard to an animal that belongs to two partners, if one of them consecrated the half of it that belonged to him, and then acquired its other half from his partner and consecrated it,it is consecrated but it may not be sacrificed. And it renders a non-sacred animal for which it is exchanged consecrated as a substitute, and its substitution is like it, i.e., it too is consecrated but it may not be sacrificed.

One can conclude from this ruling of Rabbi Yoḥanan three halakhot. Conclude from it that consecrated living animals can be permanently disqualified. When he consecrated only half of the animal it was not fit for sacrifice, and this meant that the animal was permanently disqualified even after it became fully consecrated. And conclude from it that sanctity that inheres in an animal’s value disqualifies another animal, i.e., the substitute. The sanctity is considered inherent in its value because only half of the animal was initially consecrated. And conclude from it that there is disqualification with regard to monetary value, i.e., even an animal that is consecrated only for its monetary value can be disqualified from sacrifice.

§ Rabbi Elazar raises a dilemma: If the price of lambs depreciated in the world and one cannot find a ram valued at two sela, what is the halakha? The Gemara explains the sides of the dilemma: Do we say that we require an offering that fulfills the condition: “Your choice vows” (Deuteronomy 12:11), and that requirement is fulfilled, as he is bringing the best animal available? Or perhaps we require a guilt offering to be purchased in accordance with the verse: “Silver by shekels” (Leviticus 5:15), i.e., two sela, and that requirement is not fulfilled.

Rabbi Yoḥanan said: How many years have we grown in the study hall and we have not heard this halakha. The Gemara asks: And has this halakha not been heard? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say that Rabbi Shimon ben Yoḥai says: For what reason did the Torah not provide a fixed value for offerings brought by those lacking atonement, who must bring an offering of purification for them to be permitted to eat consecrated meat, e.g., a zav and a leper? It is because the price of lambs might depreciate below the Torah’s fixed value and they would have no remedy to eat sacrificial food. This statement indicates that one may not bring a ram that is worth less than two sela for a guilt offering, as the Torah fixed its value. The Gemara answers: Say that Rabbi Yoḥanan said: How many years have we not taught this halakha in the study hall.

The Gemara raises a difficulty: But didn’t Rabbi Zeira bar Adda review his studies before Rabbi Yoḥanan every thirty days, which indicates that the statements of Rabbi Yoḥanan were repeatedly studied? The Gemara answers: Say that Rabbi Yoḥanan said that this halakha was not asked from us in the study hall.

The Gemara discusses the matter itself: Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: For what reason did the Torah not provide a fixed value for offerings brought by those lacking atonement? It is because the price of lambs might depreciate below the Torah’s fixed value and they would have no remedy to eat sacrificial food.

Abaye objects to this statement: If that is so, let a fixed value be provided for a sin offering brought for eating prohibited fat, i.e., a regular sin offering, as it is brought for atonement and it is not brought to permit consumption of sacrificial food. Similarly, Rava objects to this statement: If that is so, let there be a fixed value in the Torah for a guilt offering brought by an impure nazirite, as it comes for naught, i.e., it does not come to permit consumption of sacrificial food, which is achieved by his purification rite of the sprinkling from the ashes of the red heifer upon him on the third and seventh days. As Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Nothing comes for naught other than the guilt offering of a nazirite alone. The Gemara notes that this matter is indeed difficult.