כריתות כד ע"א

במפריש שני אשמות תלויים לאחריות, שאם יאבד האחד יקריב את השני, ונתכפר באחת מהן, שהשני אינו חולין, אלא ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום), וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן עד כאן לא פליגי [חולק] ר' מאיר עליהון דרבנן [על חכמים], וסבור כי המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא יצא לחולין, אלא משום דלא גלי דעתיה [שלא גילה המקדיש דעתו] מתחילה שלבו נוקפו, ולכן סבורים אנו שלא הקדישו אלא על דעת שיצטרך לו. אבל הכא [כאן] כשהפריש שנים, מכדי חד הוא דאיבעי ליה לאפרושי [הואיל ומעיקר הדין אחד הוא שהיה צריך להפריש], מאי טעמא אפריש תרי [מה טעם הפריש שנים]? מפני דסבר [שסבור היה]: אי מירכס חדא מיכפרנא באידך חבריה [אם יאבד אחד אתכפר באחר, חבירו], וכיון דגלי דעתיה [שגילה את דעתו] שלבו נוקפו היה, הואיל וכך היה אומרים אנו שגמר והקדישו.

כיוצא בזה אמר רב יהודה אמר רב לצד השני: מודים חכמים לר' מאיר, באשם תלוי שהוזמו עדיו, שהעידו עליו עדים שעשה דבר שהיה ספק חטא (כגון שאכל חתיכה שהיא ספק חלב ספק שומן), ונתברר שעדי שקר הם, שלא היו כלל במקום — שיצא האשם וירעה בעדר כחולין גמורים,

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? עד כאן לא פליגי רבנן עליה [לא שמענו שחלוקים חכמים עליו] אלא היכא דאפרשיה [במקום שהפרישו] על פי עצמו, ואמרינן [ואומרים אנו] לבו נוקפו ולכן גמר והקדיש, אבל היכא [במקום] שעל פי עדים אפרשיה [הפרישו] — לא הוה [היה] סמוך בדעתו עילוי [עליהם] על העדים, דסבר [שסבור היה]: דלמא אתו [שמא יבואו] עדים אחרים ומזמי להו [ויזימו אותם].

מתיב [מקשה] על כך רבא ממה ששנינו במשנתנו: שור הנסקל שנגמר דינו למיתה אינו כן, אין דינו כאשם תלוי, אלא גם לדעת חכמים, אם עד שלא נסקל נודע שלא הרג — יצא וירעה בעדר. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דאתו בי תרי אמרי [אם תאמר שבאו שנים מתחילה ואמרו] שהרג השור, ודנוהו לסקילה, ובי תרי אמרי [ושנים אומרים] עכשיו שלא הרג — מאי חזית דציית לבתראי [מה רואה אתה שאתה שומע לאחרונים]? ציית להו לקמאי [שמע לראשונים]!

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן בעדי הזמה, שהזימו את העדים הראשונים, שהעידו שלא היו כלל במקום, ועל כן האמינה התורה את האחרונים. ודכוותיה [וכיוצא בו] לגבי אשם תלוי שאליו השוותה המשנה דין זה, גם כן מדובר בעדי הזמה, שהעידו בו עדים והפריש אשם תלוי על פיהם והוזמו, ופליגי [ובכל זאת חלוקים] חכמים על ר' מאיר, וסבורים שאין האשם שהקדיש על פי עדים יוצא לחולין!

אמר ליה [לו] אביי: מכאן אין להוכיח, ודלמא [ושמא] שור הנסקל שיצא וירעה בעדר היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? לא בעדי הזמה, אלא כגון שבא הרוג ברגליו כלומר, מי שהעידו שהשור הרגו בא לפנינו, והתברר ממילא שהעדות היתה שקר.

ודכוותיה [וכיוצא בו] לגבי אשם תלוי, מדובר שהפריש אשם תלוי על פי עצמו, וכיצד נודע לו שאינו חייב — כגון דהוכרה חתיכה, שנודע לו שאכל היתר. אבל היכא דאפרשיה [במקום שהפריש] את האשם תלוי על פי עדים — לא גמר והקדיש, ולכן אם נודע לו — יצא וירעה בעדר.

ומעירים: מחלוקת זו, במי שהפריש אשם תלוי על פי עדים, והוזמו, מצויה גם בפלוגתא [במחלוקת אמוראים] אחרים: אשם תלוי שהוזמו עדיו — ר' אלעזר אומר: הרי היא כמנחת קנאות של אשה סוטה שיש ספק אם נטמאה, דתניא [ששנויה ברייתא]: נמצאו עדיה של הסוטה, שהעידו שנסתרה עם פלוני, זוממין — מנחתה תצא לחולין, וכן דינו של אשם תלוי שהוזמו עדיו. ואילו ר' יוחנן

אמר: אשם זה ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ושואלים: ור' יוחנן גם כן, נדמייה [שיידמה אותו] למנחת קנאות! ודוחים: לא דמי [אין הדבר דומה], מנחת קנאות לא לצורך כפרה קאתייא [באה] אלא לברר עון, כדי שתיבדק האשה אם נטמאה, וכיון שנתברר שאין בה צורך — תצא לחולין. אבל אשם תלוי שלכפרה אתי [בא], מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו, ולכן אינו יוצא לחולין.

א אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן: שור הנסקל שהוזמו עדיו, כל המחזיק בו זכה בו, שהרי בעל השור, אחרי שהעידו בו ודנו אותו למיתה, כבר נתייאש ממנו והפקירו.

אמר רבא: מסתברא טעמא [מסתבר טעמו] של ר' יוחנן, כגון דאמרי ליה [שאמרו לו] שנרבע שורו, שמתוך שהוא סבור שהם עדי אמת, על כן הוא מפקיר את השור. אבל אמרו שהוא עצמו רבע שורו, הרי הוא בעצמו מידע ידיע [יודע] שלא רבע את שורו, ולא מפקר ליה [ואינו מפקיר אותו], וטרח ומייתי [והוא טורח ומביא] עדים להזים את העדים הללו.

ושואלים: ומאי שנא מהא דאמר [ובמה שונה הדבר מזו שאמר] רבה בר איתי אמר ריש לקיש: עיר הנדחת, שכל רכושה נדון לשריפה, שהוזמו עדיה כלומר, העדים שהעידו באנשי העיר שעבדו עבודה זרה — כל המחזיק בה ברכוש שבה זכה בה, למרות שהאנשים שבתוכה יודעים שלא הודחו לעבודה זרה?

ומשיבים: עיר הנדחת — רבים נינהו [הם], כל חד אמר בדעתיה [כל אחד אומר בדעתו]: אנא לא חטאי [גם אם אני לא חטאתי] אחרינא [אדם אחר] חטא, וסבור שהעיר עומדת כולה לשריפה, ומפקר ממוניה [ומפקיר את ממונו]. אבל הכא [כאן] בשור הנסקל, דבדידיה תליא מילתא [שבו בלבד תלוי הדבר], הוא בעצמו מידע ידע [יודע] שלא רבע, ולא מפקר ליה [ואינו מפקיר אותו] את השור, וטרח ומייתי [וטורח ומביא] עדים להזים את עדותם, ולכן אם הוזמו עדיו — הרי הוא שלו, ואין אחר יכול לזכות בו.

ב אגב ההלכות שהוזכר בהן כי כל המחזיק בדבר זוכה בו, מביאים, אמר ריש לקיש: הנותן מתנה לחבירו, ואמר הלה המקבל: "אי אפשי [אין רצוני] בה" — כל המחזיק בה זכה בה, שהפקירה.

ושואלים: ומאי שנא מהא [ובמה שונה הדבר מזו] שאמר רבה בר אבוה אמר רב ששת, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר ר' אבהו אמר רב ששת: מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו: "מתנה זו תיבטל" או: "מתנה זו מבוטלת", או: "אי אפשי [אין רצוני] בה" — דבריו קיימין. אבל אם אמר: "בטילה היא", או: "אינה מתנה" — לא אמר כלום,

in a case where one designates two provisional guilt offerings from the outset as a guarantee, so that if one is lost he may achieve atonement with the other, and he achieved atonement with one of them. He concedes that the second animal retains its sanctity and shall graze until it becomes blemished and that then it shall be sold and the money received for it shall be allocated for communal gift offerings.

What is the reason that Rabbi Meir agrees in such a case? Rabbi Meir disagrees with the Rabbis in a case where one brings a provisional guilt offering and later discovers with certainty that he did not sin, only because Rabbi Meir holds that the one consecrating the animal did not initially reveal that his heart was striking him with pangs of conscience. But here, in a case where he set aside two animals as provisional guilt offerings, since he was required to designate only one animal, what is the reason that he designated two? Evidently, the reason is that he thought: If one of the animals is lost, I will achieve atonement with the other one. And as he revealed by this scrupulous behavior that his heart was striking him with pangs of conscience, since that was so, he wholeheartedly resolved to consecrate the animal.

§ Rav Yehuda says that Rav says: The Rabbis concede to Rabbi Meir in a case of a provisional guilt offering where two witnesses testified that someone may have committed a sin, e.g., that he ate a piece of fat with regard to which there was uncertainty if it was permitted or forbidden fat, and later those witnesses were rendered conspiring witnesses, that the animal shall go out and graze among the flock as a non-sacred animal.

What is the reason? It is that the Rabbis disagree with Rabbi Meir only in a case where the person designated the animal as a provisional guilt offering of his own volition, and therefore we say that his heart was striking him with pangs of conscience and he wholeheartedly resolved to consecrate the animal. But in a case where he designated the animal as a provisional guilt offering due to the testimony of witnesses, he was not relying on the witnesses. Rather, he thought: Perhaps other witnesses will come and render these witnesses conspiring witnesses.

Rava raises an objection from the mishna: The case of an ox that is sentenced to be stoned is not similar to the case of a provisional guilt offering, as even the Rabbis agree that if it is discovered that the testimony with regard to the ox was false before it was stoned, it shall go out and graze among the flock. Rava explains his objection: What are the circumstances? If we say that initially two people came and said that the ox killed someone and the animal was therefore sentenced to be stoned, and two people later say that the ox did not kill, what did you see that you listen to the latter pair? You could just as well listen to the former pair.

Rather, isn’t the mishna referring to conspiring witnesses, i.e., the second pair of witnesses testified that the first pair were not in the vicinity at the time of the incident and therefore the testimony of the second pair of witnesses is accepted? And if so, in the corresponding situation in the mishna with regard to a provisional guilt offering, it is likewise referring to conspiring witnesses, i.e., one designated an animal as a provisional guilt offering due to the testimony of witnesses, and they were subsequently proven to be conspiring witnesses. And yet the Rabbis disagree with Rabbi Meir in that case and rule that this provisional guilt offering is not rendered non-sacred.

Abaye said to Rava: This proof is inconclusive. Perhaps one can say that in the case of an ox that is sentenced to be stoned, which goes out and grazes among the flock, what are the circumstances? It is not referring to conspiring witnesses, but rather to a case where the supposedly killed individual comes to the court on his feet, thereby conclusively disproving the testimony.

And in the corresponding situation in the mishna of a provisional guilt offering, it is referring to a case where one designated the animal as a provisional guilt offering of his own volition, and, for example, it later became known that the uncertain piece of fat that he ate was permitted fat. But in a case where he designated an animal as a provisional guilt offering due to the testimony of witnesses, he did not wholeheartedly resolve to consecrate the animal, and therefore it shall go out and graze among the flock.

The Gemara notes that Rav Yehuda and Rava, who discuss the case of conspiring witness above, disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Elazar and Rabbi Yoḥanan: If one designated an animal as a provisional guilt offering due to the testimony of witnesses and then those witnesses were rendered conspiring witnesses, Rabbi Elazar says: This case is similar to a meal offering of jealousy, sacrificed as part of the trial undergone by a sota, i.e., a suspected adulteress (see Numbers 5:25–26). As it is taught in a baraita: If the witnesses who testified about her were later found to be conspiring, her meal offering is transferred to non-sacred status. Likewise, a provisional guilt offering whose witnesses were proven to be conspiring witnesses becomes non-sacred.

Rabbi Yoḥanan says: That provisional guilt offering shall graze until it becomes blemished; and then it shall be sold, and the money received for it shall be allocated for communal gift offerings. The Gemara raises a difficulty: But according to Rabbi Yoḥanan, let us compare that case to a meal offering of jealousy, as claimed by Rabbi Elazar. The Gemara explains that Rabbi Yoḥanan would claim that the cases are not similar: A meal offering of jealousy does not come for atonement, but rather to clarify the sin of the sota. Since it has been clarified that she did not sin, the meal offering becomes non-sacred. But with regard to a provisional guilt offering, which comes for atonement, one must explain as follows: Since his heart strikes him with pangs of conscience, he wholeheartedly resolves to consecrate the animal, and therefore it remains sacred.

§ Rabbi Keruspedai says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to an ox that is stoned whose witnesses were rendered conspiring,anyone who takes possession of the ox acquires it, as the owner of the ox relinquished his possession upon hearing that the animal is sentenced to die.

Rava said: The explanation of Rabbi Yoḥanan stands to reason in a case where the witnesses said to him that his ox was the object of bestiality; since he assumes that the witnesses are telling the truth, he relinquishes his ownership of the animal. But if the witnesses said that the owner himself engaged in bestiality with his ox, he knows about himself that he did not engage in bestiality with the ox, and therefore he will not relinquish his ownership of the ox. But rather, he will make an effort and bring other witnesses to prove that those witnesses are conspiring.

The Gemara asks: And what is different between this case and that which Rava bar Ittai says that Reish Lakish says: In a case of an idolatrous city, where witnesses testified that the majority of inhabitants committed idolatry, and the halakha is that all of the city’s property must be burned, if its witnesses were rendered conspiring witnesses, anyone who takes possession of the city’s property acquires it? In this case, the residents of the city know about themselves that they did not commit idolatry.

The Gemara responds: With regard to an idolatrous city, which involves many people, each person says to himself: Although I did not sin, others sinned, and consequently the city will be entirely burned; and he therefore relinquished ownership of his property. But here, with regard to the ox sentenced to be stoned, where the matter is dependent solely upon the owner himself, he knows about himself that he did not engage in bestiality with the ox, and therefore he does not relinquish his ownership of the ox. But rather, he will make an effort and bring other witnesses to prove that these are conspiring witnesses. Therefore, if they are in fact found to be conspiring witnesses, the ox remains in his possession.

§ The Gemara cites another example of a case where anyone who takes possession acquires an item. Reish Lakish says: In the case of one who gives a gift to another and that person receiving the gift says: I do not want [ee efshi] it, anyone who takes possession of the item acquires it, as ownership of the item has been relinquished.

The Gemara raises a difficulty: And what is different between this case and that statement which Rabba bar Avuh says that Rav Sheshet says, and some say that Rabbi Abbahu says that Rav Sheshet says: With regard to one who receives a gift who, after the gift entered his possession, said: Let this gift become void, or said: This gift is rendered void, or said: I do not want it, his statement is effective. But if he said: It is void, or: It is not a gift, it is as though he said nothing.