דלג לתוכן

כריתות כא ע"ב - Steinsaltz

to the exclusion of less than an olive-bulk of a human corpse. With regard to a human corpse, even if one completes its amount to an egg-bulk, it does not become impure by the impurity of food, because his intention is rendered irrelevant by the opinions of all other people, since people do not eat human corpses. This explains why the baraita stated that animals are susceptible to light and severe forms of ritual impurity whereas people are susceptible only to severe ritual impurity.

Rav Ḥananya said: With regard to the assertion that the carcass of a non-kosher animal becomes susceptible to the impurity of food only if one intends to eat it, you may even say that the piece of the carcass is an olive-bulk. What are we dealing with here? We are dealing with a case where one covered it with less than an egg-bulk of dough. Since it is covered with dough the carcass cannot come into contact with anything else in order to transmit impurity to it, and since there is less than an egg-bulk of dough, the dough itself is not susceptible to the impurity of food. But if the carcass and the dough combined are a full egg-bulk, they are susceptible to the impurity of food and can transmit that impurity to other food items.

The Gemara objects: If so, let it also require contact with a liquid in order to be rendered susceptible to the impurity of food. The Gemara responds: That statement applies with regard to other kinds of food, which do not transmit impurity at all, neither through direct contact nor through carrying. But here, granted that the piece of animal carcass does not transmit impurity through contact, as it is covered with dough, it should at least transmit impurity through carrying, as it is laden upon him, despite the fact that he does not touch it.

According to Rav Ḥananya, it is in this regard that a light form of impurity, the impurity of food, applies to an animal after death. This is to the exclusion of a human corpse, as even if one covered it with dough it transmits a severe form of ritual impurity, as the impurity of a corpse breaks through and ascends, and breaks through and descends, even when it is covered.

§ The Gemara continues to analyze the baraita cited above (20b–21a). The Master said: The blood of creeping animals has been excluded, as they do not have a severe form of impurity. The Gemara asks: And do creeping animals not have a severe form of impurity? After all, by Torah law the carcass of a creeping animal transmits impurity through contact. The Gemara answers that even so, it does not transmit impurity through carrying, in the manner of an animal carcass.

The Master said in the baraita: The blood of fish and the blood of grasshoppers have been excluded, as they are entirely permitted. The Gemara asks: What is the meaning of the clause: They are entirely permitted? If we say it is referring to the fact that all the fat of fish and grasshoppers is permitted, one may respond that all the fat of an undomesticated animal is also permitted, and yet its blood is forbidden.And if you say: Rather, fish and grasshoppers are referred to as entirely permitted because the prohibition of the sciatic nerve does not apply to them, this is also untenable; but in the case of a bird there is no prohibition against eating the sciatic nerve and even so, its blood is forbidden.

Rather, what is the meaning of the statement that fish and grasshoppers are entirely permitted? This is referring to the halakha that fish and grasshoppers do not require ritual slaughter to permit their consumption.

The Master said in the baraita: If the verse had stated only “bird,” one might have said that just as a bird is a creature with regard to which the prohibition of diverse kinds does not apply, so too, the prohibition of consuming blood applies only to an animal that is not subject to the prohibition of diverse kinds, whereas the blood of other animals is not forbidden. Therefore, the verse states: “Of animal.”

The Gemara asks: To which form of diverse kinds is this referring? If we say that it is the prohibition against mating diverse kinds together, or the prohibition against plowing diverse kinds together, that is difficult: But didn’t we learn in a mishna (Bava Kamma 54b): Similarly, undomesticated animals and birds are subject to the same halakhot as them, i.e., just as it is prohibited to plow with or to mate two species of domesticated animals together, the same applies to undomesticated animals and birds. Consequently, these prohibitions apply to all animals.

Rather, Abaye said that the baraita is referring to its wool, i.e., its feathers, and indicating that one is not liable for mixing it with linen due to the prohibition of diverse kinds. The prohibition of diverse kinds in clothing applies only to mixing sheep wool with linen, but not to the hair or feathers of other animals and birds.

§ Rav Yehuda says that Rav says: With regard to the blood of creeping animals, one is flogged for consuming it in the amount of an olive-bulk. The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to blood of the spleen, blood of the heart, blood of the kidneys, and blood of limbs, all these are forbidden for consumption by a regular prohibition, punishable by lashes, but their consumption is not punishable by karet. By contrast, the blood of bipeds, i.e., human beings, and the blood of creeping animals and crawling things are forbidden but one is not liable for their consumption. This indicates that one is not even flogged for consuming the blood of creeping animals.

The Gemara answers: What is the meaning of the clause: One is not liable for its consumption? It means that one is not liable to receive karet for consuming it, but one is liable for violating a prohibition.

The Gemara challenges this answer: One reason this is not a good explanation is that this is the same as the first clause. The first clause of the baraita lists types of blood whose consumption is a violation of a regular prohibition and is not punishable by karet. Clearly, the latter clause cannot also be referring to types of blood in the same category. And furthermore, a tanna excludes consumption of this blood from a regular prohibition as well, as the baraita cited earlier teaches: The blood of creeping animals has been excluded, as it does not have a severe form of ritual impurity.

Rabbi Zeira said: When Rav said that one is flogged for consuming the blood of creeping animals, he meant that if witnesses forewarned him that if he consumes the blood he will be liable due to the prohibition of eating a creeping animal, then he is flogged. The reason is that the prohibition against eating a creeping animal includes its blood. But if they forewarned him that he will be liable due to the prohibition of consuming blood, he is not flogged.

§ Rav says: Fish blood that one collected in a receptacle is prohibited for consumption because it would look as though one is consuming the blood of an animal or bird. The Gemara raises an objection from the latter clause of the baraita cited above: The blood of fish and the blood of grasshoppers are permitted, and this indicates that they are permitted even ab initio. The Gemara answers: That baraita is referring to a case where he did not collect the blood in a receptacle; when Rav said that it is prohibited, he was referring to a situation where he did collect the blood in a receptacle.

The Gemara challenges this answer: In the corresponding situation with regard to the blood of bipeds, which the baraita states is forbidden, the case must also be one where one did not collect the blood in a receptacle. In such a case, is the blood really forbidden? But isn’t it taught in a baraita: If some human blood was on a loaf of bread, one scrapes off the blood and then he may eat the bread. But with regard to blood that is between one’s teeth, he may suck it and swallow it without concern, as the blood is permitted if it has not been removed from the body. This indicates that even human blood that has not been collected in a receptacle is permitted.

Rather, the baraita rules that fish blood is permitted even when it has been collected in a receptacle, and when that baraita is taught, it is referring to a case where there are scales in it and therefore it is clearly fish blood. By contrast, when Rav said that it is prohibited, he was referring to a case where there are no scales in the blood, and therefore it is not evident that it is fish blood.

Rav Sheshet says: With regard to the blood of bipeds, there is not even a command to abstain from consuming it ab initio. The Gemara raises an objection from the baraita: Blood of the spleen, blood of the heart, blood of the kidneys, and blood of limbs, all these are forbidden for consumption by a regular prohibition. By contrast, the blood of bipeds, i.e., human beings, and the blood of creeping animals and crawling things are forbidden but one is not liable for their consumption. The Gemara answers: When it is taught in that baraita that human blood is forbidden, that is referring to a case

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

ואמרינן: לאפוקי מת, דאף על גב דממליא ליה את הפחות מכביצה אוכלין עם פחות מכזית מהמת - לא מטמא טומאת אוכלין ואפילו על ידי מחשבה שיאכלנו, משום דבטלה דעתו אצל כל אדם! [שאין רגילין לאכול בשר אדם מת. רבינו גרשום]. ולעולם לא יחול על בשר המת תורת "אוכל" [12].

רב חנניא אמר: אפילו תימא דהא דקתני דנבלה צריכה מחשבה מיירי דהוי כזית בנבלה, מכל מקום לא קשיא למה צריכה מחשבה והרי היא עצמה מטמאה טומאה חמורה. דהכא במאי עסקינן כגון שחיפהו לאותו הכזית של נבלה בבצק פחות מכביצה, והנבלה משלימה לכביצה, שמצד עצמה אין הנבלה יכולה לטמאות במגע שהרי היא מכוסה בבצק ולכך היא צריכה מחשבה כדי שיחול עליה תורת "אוכל" ואז תטמא טומאת אוכלין ביחד עם הבצק [13].

ומקשינן: אי הכי - הכשר נמי ניבעי?! שהרי בצורה כזאת אינה יכולה לטמאות טומאה חמורה.

ומתרצינן: הני מילי דבעי הכשר באוכלין אחריני, דלא מטמו טומאה חמורה לא במגע ולא במשא. אבל הכא, בבשר נבילה שחיפהו, נהי דלא מטמא במגע בתורת נבלה משום דקמחפי בבצק, מכל מקום במשא מיהת מיטמא את הנושאו כדין הנושא נבלה. דהא טעון ליה, שהרי הוא נושא את בשר הנבילה גם במצב שהוא מחופה בבצק, ולפיכך הרי הוא נחשב כ"סופו לטמא טומאה חמורה", ולכן אפילו שעתה כשהוא מחופה הוא מטמא במגע רק טומאת אוכלין, בכל זאת הוא אינו צריך הכשר [14].

וברייתא דקתני דבהמה יש בה טומאה קלה, נמי בהכי מיירי. שחיפה כזית נבלה בבצק. ולאפוקי בשר מת, דהיינו מהלכי שתים, שלא יתכן בו כלל טומאה קלה. דאף על גב דחיפהו לבשר המת בבצק, מטמא טומאה חמורה בתורת מת, לפי דטומאה של מת בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת, מעבר לבצק החופה אותה [15].

אמר מר: יצאו שרצים שאין בהם טומאה חמורה.

והוינן בה: וכי לא הוי בשרצים טומאה חמורה? והרי שרץ מטמא במגע אפילו אדם וכלים?

ומתרצינן: במשא מיהא לא מטמא השרץ.

אמר מר: יצא דם דגים ודם חגבים שכולן היתר.

והוינן בה: מאי כולו היתר?

אילימא דחלבו של דגים וחגבים מותר, הרי חיה דחלבה מותר ובכל זאת דמה אסור ואם כן דגים וחגבים נמי יאסר דמם?

ואלא תאמר משום דלית בהו בדגים וחגבים איסור גיד הנשה, והרי עוף דלית ביה איסור גיד הנשה ודמו אסור?

ומתרצינן: אלא מאי כולו היתר? דלא בעי הדגים וחגבים שחיטה כבחיה ועוף.

אמר מר: מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה, תלמוד לומר "ולבהמה".

והוינן בה: כלאים דמאי? איזה כלאים לא נוהג בעוף? אילימא כלאים דהרבעה וכלאים דחרישה של שני מינים יחד.

והתנן במסכת בבא קמא: חיה ועוף - כיוצא בהן! שנוהג בהם כלאים דחרישה ודהרבעה כמו בבהמה?

ומתרצינן: אלא אמר אביי: הכי קאמר: שצימרו של עוף - נוצתו, אין חייבין עליו משום כלאים, כלאי בגדים אם ארגו עם פשתן.

אמר רב יהודה אמר רב: דם שרצים לוקין עליו בכזית.

מיתיבי: תניא: דם הטחול, דם הלב, דם הכליות. דם איברים, הרי אלו בלא תעשה בלבד ולא בכרת לפי שאין הם דם הנפש. דם מהלכי שתים, דם שרצים ורמשים, אסור, ואין חייבין עליו אפילו מלקות. וקשיא לרב יהודה אמר רב דאמר דלוקין על דם שרצים? ומתרצינן: מאי אין חייבין עליו דקתני? היינו כרת דוקא אבל בלאו מחייב.

ומקשינן: חדא. דהיינו רישא, שהרי דין דם האיברים שבאדם ושבבעלי חיים שוה, ולמה חילקם התנא לשתי בבות?

ועוד, דהא האי תנא דברייתא בריש פרקין מלאו נמי קא ממעט ליה לדם שרצים. דקתני: יצא דם שרצים שאין בהן טומאה חמורה! ובתחלת הברייתא נאמר "כל דם לא תאכלו" משמע שהוא נתמעט גם מהלאו?

ומתרצינן: אלא אמר רבי זירא: הא דקאמר רב שדם שרצים לוקין עליו היינו שאם התרו בו משום אכילת איסור שרץ לוקה. לפי שדם השרץ אסור כבשרו. אבל אם התרו בו משום איסור דם אינו לוקה, כי דם השרץ נתמעט אפילו מלאו של איסור דם.

אמר רב: דם דגים שכינסו, קיבצו בכלי, אסור מדרבנן, כדי שלא יבאו להתיר דם בהמה, שהרי הם דומים.

מיתיבי: תניא בסיפא דברייתא דלעיל: דם דגים, דם חגבים מותר ואפילו לכתחלה! וקשיא לרב?

ומתרצינן: ההיא מיירי בשלא כינסו. וכי קאמר רב דאסור בשכינסו.

ומקשינן: אם כן, דכוותה גבי מהלכי שתים, דקתני לפני כן באותה ברייתא דאסור, גם כן מיירי בשלא כינסו. ומי אסור בכי האי גוונא?!

והא תניא: דם שעל גבי ככר - גוררו לדם מהככר ואחר כך אוכלו לככר [16]. ודם של בין השינים - מוצצו ובולעו ואינו חושש, לפי שעדיין הוא מחובר לגוף האדם [17].

ולשון "גוררו" משמע שאפילו הדם שעל הככר אינו אסור ממש הואיל ולא כינסו, אלא יש בו מצוה בעלמא לגוררו. ועל כרחך, הא דקתני בברייתא דדם מהלכי שתים אסור היינו בכינסו, ואם כן דם דגים דמותר, הוא אפילו בכינסו. וקשיא לרב?

ומתרצינן: אלא לעולם כי תניא ההיא מתניתא דקתני דם דגים מותר אפילו לכתחלה אפילו בכינסו, וכגון דאית ביה בתוך הדם קשקשים מהדגים, שעל ידי כן ניכר שדם זה הוא של דגים ואין חשש שיבאו להתיר גם דם בהמה. וכי קאמר רב דאסור כגון דלית ביה קשקשים, שאין ניכר עליו איזה דם הוא, ולכן הוא אסור [18].

אמר רב ששת: דם מהלכי שתים אפילו מצות "פרוש", מצות פרישה בעלמא, אין בו.

מיתיבי: תניא: דם הטחול, דם חלב, דם הכליות, דם איברים, הרי אלו בלא תעשה. דם מהלכי שתים, דם שרצים ורמשים, אסור ואין חייבין עליו. הרי שדם מהלכי שתים יש בו איסור?


הערות

[12] הרמב"ם [שם ז] פסק, שאם חשב על בשר מן המת, הרי הוא חשוב אוכל לענין טומאה קלה. והשיג עליו הראב"ד ממה שלמדנו כאן, שאפילו אם יחשב עליו אין מועיל, הואיל ובטלה דעתו אצל כל אדם. ובהגהות הרד"ל כתב לבאר דברי הגמרא לפי דעת הרמב"ם, שהחילוק שבין בשר המת לנבלת בהמה הוא, שכאשר מצרף פחות מכביצה אוכל לנבלת בהמה, ודאי אין צריך שיחשוב כלל על אוכל זה לאכילה, שהרי הוא אוכל המיוחד לאדם מצד עצם מציאותו, מה שאין כן כשצירף אוכל לבשר המת, מאחר שבשר המת מצד עצמו אינו עומד לאכילת אדם, אם כן בזה שחיבר וצירף לו אוכל אחר, הרי גילה דעתו שהוא מבטל אוכל זה מלהיות עומד לאכילת אדם, ולכן צריך מחשבה מחודשת עליו לאכילה, אבל באמת כשיחשוב על כל הכביצה [שהיא מורכבת מאוכל ובשר המת] לאכילה, איננו אומרים שדעתו בטלה אצל כל אדם.

[13] הרמב"ן בשבועות [יא] ביאר, שכאן מדובר באופן שהטומאה [שטימאה את הכביצה טומאת אוכלין] נגעה בבצק באותו צד שאינו מחופה, ועל ידי כן נטמא הבצק טומאת אוכלין, אבל אילו היתה הטומאה נוגעת בצד הנבילה, לא היה נטמא הבצק בכך כלל. שהרי באמת ישנה כבר טומאה חמורה בנבילה, ואם כן אי אפשר לחזור ולטמאותה בטומאה קלה, וכמו שלמדנו במנחות [כד] שאומרים "שבעה לה טומאה", וכדבריו כתב השיטמ"ק [ה] בשם הרא"ש. וכתב הקובץ הערות [יט ב] להוכיח מדברי הרמב"ן, שכאשר נוגעת טומאה באוכל ומטמאה בכך את כולו, אין הביאור בזה, שנחשב כאילו נגעה היא עצמה בכולו, שאם כן גם כאשר נגעה בנבילה, היה הדין נותן שיהיה הבצק נטמא בכך, שהרי אנו מחשיבים כמו שנגעה גם בבצק. אלא הגדר הוא, שעל ידי נגיעה במקצת, הואיל ומקצתו שנגע בטומאה, נטמא, ממילא נטמא כולו גם כן, ועיי"ש.

[14] התוס' כתבו לדקדק מלשון זה, שרב חנניא נחלק על רבי חייא [בדין זה שפחות מכזית מנבילה אינו טעון הכשר, הואיל ואם נצרף לו ונשלימו לכזית, יהיה מטמא טומאה חמורה], ולדעת רב חנניא, אין מועיל לענין סופו לטמא טומאה חמורה מה שיש אפשרות בעתיד לבוא לידי טומאה חמורה, ולכן נקטנו, שיש בכזית זה עתה טומאת משא, ולא אמרנו שיש בו טומאת מגע גם כן, על ידי שיסיר את החיפוי בצק שעליו. ועיין עוד בכסף משנה [שם ו].

[15] הקשה השיטמ"ק [ג] בשם הרא"ש, הלא זהו דוקא כשנוגע מלמעלה או מלמטה, אבל כשנוגע מן הצד, לא יתכן בזה טומאה בוקעת, ואם כן שוב אנו נצרכים לדין טומאה קלה במת, והרי הוא שוה בדינו לנבלת בהמה. ותירץ הרא"ש, שבאמת כונת הגמרא הוא, שמאחר והנבילה מחופה מכל צדדיה בבצק, הרי הבצק נעשה ככסותו של מת, שהיא נטפלת אליו, ולכן יש טומאה חמורה בנגיעתה אפילו כאשר נוגע מן הצד. ועיין עוד בשפת אמת.

[16] רש"י מפרש, שבאופן זה, מאחר שלא כינסו, אין באמת איסור באכילתו, ואפילו מדרבנן, אלא שמצוה מדברי סופרים שיפרוש מלאכול דם זה, ומכח זה הקשינו על דברי רב, שלפי דבריו נמצא, שיש בזה איסור גמור מדבריהם. אבל התוס' נחלקו עליו, וסוברים שיש בזה איסור גמור, כמו בכינסו, וקושית הגמרא היא, שהתנא של הברייתא לעיל, היה צריך להשמיענו, שישנם אופנים גם בדם מהלכי שתים, שהוא מותר, וכמו בדם שבין השיניים.

[17] רש"י בכתובות [ס א] מפרש, שמאחר ואינו ניכר לאחרים שהוא בולעו, לכן לא אסרוהו. והמשנה למלך [מאכ"א ו ב] הביא להקשות בשם הבאר שבע, שהרי הדין הוא, שכל דבר שאסרוהו חכמים מפני מראית העין, אסור הוא אפילו בחדרי חדרים ואין רואה, ועיי"ש מה שכתב בזה, ומה שהעיר השער המלך [יו"ט ה ד] על תירוצו. והשער המלך יישב, על פי דברי התוס' בשבת [סב א], שמאחר ואפילו כשעושה פעולה זו של בליעת דמו, בפני אחרים, אין פעולה זו ניכרת להם כלל, לא אסרו בזה משום מראית העין, שכל דין זה, שאסרו אפילו בחדרי חדרים, נאמר, דוקא כשעושה בינו לבין עצמו פעולה, שאילו היה עושה אותה בפני אחרים, היה הדבר ניכר להם, ונראה להם שעושה בזה איסור. אולם התוס' כאן כתבו, שטעם ההיתר בבליעת הדם שבין השינים הוא, משום, שגם דם של בהמה אינו אסור אלא כשפירש ממנה, אבל כל זמן שלא פירש ממנה הדם, אינו אסור אפילו מדרבנן, ולכן גם בדם אדם לא אסרו כל זמן שלא פירש. וכדבריהם כתב גם כן הרמב"ם [שם]. ועיין לשון הגמרא לקמן, "כי תניא אסור, בדפירש". ולפי דעתם נראה, שגדר האיסור בדם האדם, אינו משום מראית העין, אלא שחז"ל גזרו בזה משום דם בהמה וחיה, ולכן לא שייך להחמיר בזה יותר מדם בהמה עצמה. והתוס' נתנו טעם נוסף להיתר זה, שמאחר וניכר לאנשים שהדם בא מן האדם עצמו, אין מקום לאסור משום מראית העין, שודאי לא יסברו שהוא דם בהמה וחיה. והנפקא מינה בין שלשה טעמים אלו הוא, לענין דם המטפטף מידו, שלפי טעמו של רש"י, הרי זה אסור לבולעו, שהרי הדבר ודאי ניכר לאחרים, ולפי טעם הרמב"ם גם כן יש לאסור בזה, מאחר שהדם טיפטף ופירש כבר מידו, אבל לפי הטעם השני של התוס', יהיה מותר גם בזה, שהרי ניכר הדבר שבולע דמו של עצמו. וכן מפורש בדברי התוס' להתיר, לפי טעם זה. [ויש לעיין לענין מציצה שלאחר המילה, אם מותר לו לבלוע, והוא לכאורה תלוי בטעמים הנ"ל].

[18] רש"י מבאר, שיש מן הקשקשים של הדג בתוך דם, ועל ידי זה יש היכר לאחרים, שהוא דם דגים, ולא דם בהמה. ובחידושי הגרע"ק איגר כתב לדון, האם יכול הוא לכתחילה ליתן קשקשים לתוך הדם כדי להתירו, או שדוקא כאשר הם נמצאים בו מאליהם, בזה לא נאסר הדם. ורצה לפשוט נידון זה, ממה שלמדנו בברייתא, שדם מהלכי שתים אסור, ומבואר בגמרא, שבזה אין את ההיתר של קשקשים, ומפני זה סתמה הברייתא לאיסור. ולכאורה יקשה, מדוע לא נזכר היתר זה גם בדם האדם, דהיינו, על ידי שיתן קשקשים לתוך דם האדם כדי להתירם? אלא בהכרח, שאין היתר זה קיים אלא כשהם נמצאים בו מעצמם. אולם כתב, שמלשון הרמ"א [יו"ד פז ג] נראה, שגם כאשר נתן בעצמו קשקשים לדם דגים, הרי הם מותרים. [ואולי יש לומר לפי דעת הרמ"א, שהיתר זה דקשקשים, אינו שייך אלא בדם דגים, שהאמת היא, שהדם הוא דם דגים, מה שאין כן בדם האדם, שהקשקשים באים רק לאחוז את עיני האנשים, שיהיו סבורים שהוא דם דגים]. ונסתפק התוס' יום טוב, האם דם חגבים שכינסו גם כן נאסר, באופן שאין בו קשקשים, או לא. והפרי חדש [יו"ד סו יד] נקט בפשיטות, שדינו שוה לדם דגים. וכתב הערוך לנר לדקדק כן מלשון משנתנו, "דם חגבים וכו' אין חייבים עליו", ומשמע מכך, שאיסור על כל פנים יש בו, וכמו שדקדקו התוס' [כ ב] לענין דם דגים. אבל מדברי הרמב"ם [מאכ"א ו א] מבואר שפירש תירוץ הגמרא באופן אחר, שבאמת בדגים טהורים, אין איסור כלל אפילו מדרבנן, וכל דברי רב, האוסר דם דגים, נאמרו דוקא בדג טמא [והוא הדין לחגב טמא, כמבואר בהרמב"ם], וזהו חילוק הגמרא בין "אית ביה קשקשים", שהוא דג טהור, ובין "לית ביה קשקשים", שהוא מין דג טמא. ועיי"ש בהשגת הראב"ד. וכתב הלחם משנה, שלפי זה, ודאי אין צורך להעמיד את דברי רב, דוקא בכינסו. שהרי בכל ענין יש בו איסור משום דג טמא. ובאבי עזרי [מלכים ט י] כתב, שלפי פירוש זה, נוכל לדקדק מדברי הגמרא, שדם, אין בו דיני בשר, ולכן נקט רב לשון "אסור", שמשמעותו, שאמנם יש בו איסור משום יוצא מן הטמא, אבל על כל פנים, חיוב מלקות, משום דג טמא, אין בו, ודוקא לענין דם שרצים, למדנו לעיל, שלוקין עליו משום איסור שרצים, כבשרו. וכן הוא מבואר בדברי הרמב"ם שם, שאיסור דם דגים טמאים הוא כחלב בהמה טמאה, שגדר איסורו משום יוצא מן הטמא, ועל כן אין בו מלקות אלא איסור עשה. אלא שכתב שם, שחילוק זה באמת צריך ביאור. שהרי לעיל [ד ב] למדנו, שהמקור לאסור דם שרצים כבשרם הוא, מן הפסוק "כל חלב וכל דם", שמזה נדרש, שכל מין שאין דמו אסור באיסור דם, יש בדמו איסור משום טמא, ולכן, בשרצים שאין בהם איסור דם, יש בדמם איסור משום שרצים, כבשרם, ואם כן לכאורה היה הדין נותן, שגם בדגים, שאין בהם איסור משום דם, יהיה בהם איסור משום טמא, וצ"ע. וקושיא זו הקשה הרמב"ן [שמיני] על הרמב"ם, האוסר בשר אדם באיסור עשה, וכמו שיבואר בהערה הבאה אי"ה, שלדבריו, גם דם האדם יהיה אסור כבשרו, שהרי אין דמו אסור משום דם, ואם כן הרי הוא כדם שרצים, שדינם כבשר מן הטעם הזה.

לאפוקי [להוציא] פחות מכזית מן המת, אף על גב דממליא ליה [אף על פי שהוא ממלא אותו, משלים את שיעורו] לכביצה — לא מטמא טומאת אוכלין, משום שבטלה דעתו אצל כל אדם, שאין בני אדם אוכלים מבשר המת. והוא מה שאמר התנא שיש בבהמה טומאה קלה במותה, מה שאין באדם.

רב חנניא אמר: מה שנאמר שנבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה ליטמא טומאת אוכלים, ניתן להבינו אפילו תימא דהוי כזית [תאמר שהוא בשיעור כזית] שיש בו עצמו כדי לטמא טומאה חמורה, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שחיפהו (כיסה אותו) בבצק, ובמקרה זה אינו מטמא טומאה חמורה, שהרי אינו נוגע בו, ומכל מקום יחד עם הבצק יש שיעור כביצה ליטמא בטומאת אוכלים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שאין בו טומאת נבילה, הכשר נמי ניבעי [גם כן יצטרך]! ומשיבים: הני מילי באוכלין אחריני [דברים אלה אמורים באוכלים אחרים], דלא מטמו [שאינם מטמאים] לא במגע ולא במשא. אבל הכא [כאן], נהי [אף על פי] שלא מטמא במגע, דקמחפי [משום שהוא מחופה] בבצק, במשא מיהת ליטמא [על כל פנים ייטמא] הנושא אותו, דהא טעון ליה [שהרי הוא נושא אותו].

ועל כך נאמר שיש בבהמה טומאה קלה, גם במותה, לאפוקי [להוציא] מת, דאף על גב [שאף על פי] שחיפהו בבצק מטמא טומאה חמורה, מפני שטומאת המת בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, למרות שיש עליה כיסוי.

א ושבים לדון בפרטי הברייתא. אמר מר [החכם]: יצאו שרצים שאין בהן טומאה חמורה. ושואלים: ולא, ואין בהם טומאה? הלוא שרץ מטמא במגע! ומשיבים: על כל פנים במשא, כמו בהמה, לא מטמא.

ועוד אמר מר [החכם] בברייתא: יצא דם דגים ודם חגבים שכולן היתר. ושואלים: מאי [מה] פירוש כולו היתר? אילימא [אם תאמר] שחלבו, חלב דגים וחלב חגבים מותר — הרי חיה גם היא חלבה מותר, ומכל מקום דמה אסור! ואלא תאמר: משום דלית בהו [שאין בהם] איסור גיד הנשה — והרי עוף יוכיח דלית ביה [שאין בו] איסור גיד הנשה, ודמו אסור!

אלא מאי [מה] פירוש כולו היתר — דלא בעי [שאינם צריכים] שחיטה כדי להתירם באכילה.

ועוד אמר מר [החכם] בברייתא: אילו היה נאמר רק עוף באיסור דם הייתי אומר: מה עוף שאין בו כלאים, אף בהמה, רק בהמה שאין בה כלאים דמה אסור — תלמוד לומר: "בהמה" (ויקרא ז, כו).

ושואלים: כלאים דמאי [של מה], איזה מיני כלאים? אילימא [אם תאמר] כלאים של איסור הרבעה, שאסור להרביע מין בשאינו מינו, או כלאים של חרישה, שאסור לחרוש בשני מינים יחד — והתנן [והרי שנינו במשנה]: חיה ועוף כיוצא בהן, כמו שאסור לחרוש בשור וחמור ואסור לזווג אותם — כך אסור הדבר בחיה ועוף!

אלא אמר אביי: שצימרו כלומר, נוצות העוף, אין חייבין עליו משום כלאים של בגדים (שעטנז), אם עירב אותו עם פשתן, וכמותו אין חייבים על שער הפרה או הסוס, שאין חייבים אלא על צמר כבשים.

ב אמר רב יהודה אמר רב: דם שרצים לוקין עליו על אכילתו בכזית. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם אברים — הרי אלו כולם בחיוב לא תעשה (ולא בכרת). ואילו דם מהלכי שתים כלומר, דם אדם, וכן דם שרצים ורמשים — אסור, ואין חייבין עליו!

ומשיבים: מאי [מה] פירוש אין חייבין עליו? כוונתו: שאין חייבים על אכילתו כרת, אבל אלאו מחייב [על איסור לא תעשה הוא חייב].

ומקשים: אין אתה יכול לפרש כן, חדא [טעם אחד], דהיינו רישא [שזהו מה שנאמר בתחילה] לגבי דם הטחול והלב וכו', שהם בלא תעשה אבל כרת אין בהם. ועוד, תנא מלאו נמי קא ממעט ליה [התנא מאיסור לא תעשה גם כן ממעט אותו], דקתני [שהוא שונה] בברייתא אחרת, ששנינו בתחילת סוגיה זו: יצא דם שרצים, שאין בהם איסור "לא תאכלו כל דם", מפני שאין בהן טומאה חמורה!

אמר ר' זירא: מה שאמר רב שדם שרצים לוקים עליו, כוונתו שאם התרו בו משום איסור שרץ — לוקה, שאיסור אכילת שרץ כולל גם את דמו. אבל אם התרו בו משום איסור דם — באמת אינו לוקה.

ג אמר רב: דם דגים שכינסו (שאסף אותו) בכלי — אסור באכילה, משום מראית עין, שנראה כאוכל דם בהמה או עוף. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בהמשך הברייתא שאנו עוסקים בה: דם דגים, דם חגבים — מותר, ומשמע — אפילו לכתחלה! ומשיבים: בברייתא ההיא מדובר בשלא כינסו, כי קא אמר [כאשר אומר] רב שאסור — הרי זה בשכינסו.

ושואלים: דכוותה גבי [כיוצא בה צריך אתה לפרש אצל] דם מהלכי שתים (אדם) ששנינו בברייתא זו שאסור, שמדובר גם בשלא כינסו, ואולם במקרה זה מי [האם] הוא אסור? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: דם שעל גבי ככר שהיה בפיו — גוררו את הדם ואוכלו את הככר, אבל דם של בין השינים — מוצצו ובולעו ואינו חושש!

אלא ברייתא זו עוסקת גם בדם שכינסו, ויש לתרץ באופן אחר: כי תניא ההיא מתניתא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שדם דגים מותר לכתחילה (ואפילו בשכינסו), הרי זה במקרה דאית ביה [שיש בו] קשקשים, שניכר שהוא דם דגים, כי קאמר [כאשר אומר] רב שאסור כשכינסו — מדובר דלית ביה [שאין בו] קשקשים, ולא ניכר שהוא דם דגים.

ד אמר רב ששת: דם מהלכי שתים (בני אדם) — אפילו מצות פרוש אין בו כלומר, אין מצוה אפילו לפרוש ממנו לכתחילה, שאין בו איסור כלל. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם אברים — הרי אלו בלא תעשה. דם מהלכי שתים, דם שרצים ורמשים — אסור ואין חייב עליו, משמע שעל כל פנים יש בו איסור! ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה בברייתא] אסור — הרי זה במקרה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to the exclusion of less than an olive-bulk of a human corpse. With regard to a human corpse, even if one completes its amount to an egg-bulk, it does not become impure by the impurity of food, because his intention is rendered irrelevant by the opinions of all other people, since people do not eat human corpses. This explains why the baraita stated that animals are susceptible to light and severe forms of ritual impurity whereas people are susceptible only to severe ritual impurity.

Rav Ḥananya said: With regard to the assertion that the carcass of a non-kosher animal becomes susceptible to the impurity of food only if one intends to eat it, you may even say that the piece of the carcass is an olive-bulk. What are we dealing with here? We are dealing with a case where one covered it with less than an egg-bulk of dough. Since it is covered with dough the carcass cannot come into contact with anything else in order to transmit impurity to it, and since there is less than an egg-bulk of dough, the dough itself is not susceptible to the impurity of food. But if the carcass and the dough combined are a full egg-bulk, they are susceptible to the impurity of food and can transmit that impurity to other food items.

The Gemara objects: If so, let it also require contact with a liquid in order to be rendered susceptible to the impurity of food. The Gemara responds: That statement applies with regard to other kinds of food, which do not transmit impurity at all, neither through direct contact nor through carrying. But here, granted that the piece of animal carcass does not transmit impurity through contact, as it is covered with dough, it should at least transmit impurity through carrying, as it is laden upon him, despite the fact that he does not touch it.

According to Rav Ḥananya, it is in this regard that a light form of impurity, the impurity of food, applies to an animal after death. This is to the exclusion of a human corpse, as even if one covered it with dough it transmits a severe form of ritual impurity, as the impurity of a corpse breaks through and ascends, and breaks through and descends, even when it is covered.

§ The Gemara continues to analyze the baraita cited above (20b–21a). The Master said: The blood of creeping animals has been excluded, as they do not have a severe form of impurity. The Gemara asks: And do creeping animals not have a severe form of impurity? After all, by Torah law the carcass of a creeping animal transmits impurity through contact. The Gemara answers that even so, it does not transmit impurity through carrying, in the manner of an animal carcass.

The Master said in the baraita: The blood of fish and the blood of grasshoppers have been excluded, as they are entirely permitted. The Gemara asks: What is the meaning of the clause: They are entirely permitted? If we say it is referring to the fact that all the fat of fish and grasshoppers is permitted, one may respond that all the fat of an undomesticated animal is also permitted, and yet its blood is forbidden.And if you say: Rather, fish and grasshoppers are referred to as entirely permitted because the prohibition of the sciatic nerve does not apply to them, this is also untenable; but in the case of a bird there is no prohibition against eating the sciatic nerve and even so, its blood is forbidden.

Rather, what is the meaning of the statement that fish and grasshoppers are entirely permitted? This is referring to the halakha that fish and grasshoppers do not require ritual slaughter to permit their consumption.

The Master said in the baraita: If the verse had stated only “bird,” one might have said that just as a bird is a creature with regard to which the prohibition of diverse kinds does not apply, so too, the prohibition of consuming blood applies only to an animal that is not subject to the prohibition of diverse kinds, whereas the blood of other animals is not forbidden. Therefore, the verse states: “Of animal.”

The Gemara asks: To which form of diverse kinds is this referring? If we say that it is the prohibition against mating diverse kinds together, or the prohibition against plowing diverse kinds together, that is difficult: But didn’t we learn in a mishna (Bava Kamma 54b): Similarly, undomesticated animals and birds are subject to the same halakhot as them, i.e., just as it is prohibited to plow with or to mate two species of domesticated animals together, the same applies to undomesticated animals and birds. Consequently, these prohibitions apply to all animals.

Rather, Abaye said that the baraita is referring to its wool, i.e., its feathers, and indicating that one is not liable for mixing it with linen due to the prohibition of diverse kinds. The prohibition of diverse kinds in clothing applies only to mixing sheep wool with linen, but not to the hair or feathers of other animals and birds.

§ Rav Yehuda says that Rav says: With regard to the blood of creeping animals, one is flogged for consuming it in the amount of an olive-bulk. The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to blood of the spleen, blood of the heart, blood of the kidneys, and blood of limbs, all these are forbidden for consumption by a regular prohibition, punishable by lashes, but their consumption is not punishable by karet. By contrast, the blood of bipeds, i.e., human beings, and the blood of creeping animals and crawling things are forbidden but one is not liable for their consumption. This indicates that one is not even flogged for consuming the blood of creeping animals.

The Gemara answers: What is the meaning of the clause: One is not liable for its consumption? It means that one is not liable to receive karet for consuming it, but one is liable for violating a prohibition.

The Gemara challenges this answer: One reason this is not a good explanation is that this is the same as the first clause. The first clause of the baraita lists types of blood whose consumption is a violation of a regular prohibition and is not punishable by karet. Clearly, the latter clause cannot also be referring to types of blood in the same category. And furthermore, a tanna excludes consumption of this blood from a regular prohibition as well, as the baraita cited earlier teaches: The blood of creeping animals has been excluded, as it does not have a severe form of ritual impurity.

Rabbi Zeira said: When Rav said that one is flogged for consuming the blood of creeping animals, he meant that if witnesses forewarned him that if he consumes the blood he will be liable due to the prohibition of eating a creeping animal, then he is flogged. The reason is that the prohibition against eating a creeping animal includes its blood. But if they forewarned him that he will be liable due to the prohibition of consuming blood, he is not flogged.

§ Rav says: Fish blood that one collected in a receptacle is prohibited for consumption because it would look as though one is consuming the blood of an animal or bird. The Gemara raises an objection from the latter clause of the baraita cited above: The blood of fish and the blood of grasshoppers are permitted, and this indicates that they are permitted even ab initio. The Gemara answers: That baraita is referring to a case where he did not collect the blood in a receptacle; when Rav said that it is prohibited, he was referring to a situation where he did collect the blood in a receptacle.

The Gemara challenges this answer: In the corresponding situation with regard to the blood of bipeds, which the baraita states is forbidden, the case must also be one where one did not collect the blood in a receptacle. In such a case, is the blood really forbidden? But isn’t it taught in a baraita: If some human blood was on a loaf of bread, one scrapes off the blood and then he may eat the bread. But with regard to blood that is between one’s teeth, he may suck it and swallow it without concern, as the blood is permitted if it has not been removed from the body. This indicates that even human blood that has not been collected in a receptacle is permitted.

Rather, the baraita rules that fish blood is permitted even when it has been collected in a receptacle, and when that baraita is taught, it is referring to a case where there are scales in it and therefore it is clearly fish blood. By contrast, when Rav said that it is prohibited, he was referring to a case where there are no scales in the blood, and therefore it is not evident that it is fish blood.

Rav Sheshet says: With regard to the blood of bipeds, there is not even a command to abstain from consuming it ab initio. The Gemara raises an objection from the baraita: Blood of the spleen, blood of the heart, blood of the kidneys, and blood of limbs, all these are forbidden for consumption by a regular prohibition. By contrast, the blood of bipeds, i.e., human beings, and the blood of creeping animals and crawling things are forbidden but one is not liable for their consumption. The Gemara answers: When it is taught in that baraita that human blood is forbidden, that is referring to a case

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א)עד כאן שייך לעמוד הקודם לאפוקי מת אדם אע"ג דממלי. ליה לפחות מכזית דידיה ומשלימו מכביצה אוכלין לא מטמא טומאת אוכלין אע"ג דמחשב ליה למיכליה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם דאין רגילין לאכול אדם מת ולהכי קאמר יצא דם מהלכי שתים כו':

רב חנניא אמר אפי' תימא דהוי. בהא נבלה בהמה טמאה כזית ואי אמרת הא היא גופה טמאה היא בטומאה חמורה בכזית במגע:

הכא במאי עסקינן כגון שחיפהו בבצק. סביב סביב שאין יכול ליגע בו והשלימו לכביצה באותו בצק ואי אמרת אי הכי כיון דאינו מטמא במגע הכשר נמי ליבעי בשאר אוכלין:

הני מילי דבעי הכשר באוכל אחריני דלא מטמו כו'. במשא מיהא מטמא דלא מצי טעין הילכך לא צריך הכשר לאפוקי כזית מת דאע"ג דחיפהו בבצק מטמא טומאה חמורה ואפילו במגע דאמרינן בוקעת ועולה הלכך יצא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה:

והתנן בב"ק וחיה ועוף כיוצא בהן. דבהמה לחרישה ולהרבעה ולפריקה כו':

אלא אמר אביי שצמרו. דעוף אין חייבין עליו משום כלאים אם צירפו עם פשתים:

דם הטחול דם הלב דם הכליות דם אבר שפירש מהם:

חדא דהיינו רישא דאי מ"מ לאו מחייב היינו רישא ליערבינהו בהדדי וליתנינהו דם אברים ודם מהלכי שתים ודם שקצים ורמשים אסור ואין חייבין עליו. ועוד ההוא תנא דרישא דפירקין מן לאו נמי קא ממעיט ליה דקתני אוציא דם שרצים מלאו דלא תאכלו שאין בהן טומאה חמורה:

אלא אמר ר' זירא לא קשיא התרו בו. כשאכל דם שרץ משום איסור שרץ עצמו לוקה עליו בכזית אבל התרו בו משום דם דשרץ אינו לוקה כדקתני ברייתא. ועוד שהרי דמו חלוק מבשרו:

שכינסו שקיבצו במתכוין כזית או יותר מכזית אסור:

דכוותה גבי דם מהלכי שתים. דבהא ברייתא גופה קתני בתוספתא ודם מהלכי שתים נמי אסור ואי אמרת הוא נמי בשלא כינסו מי אסיר:

והתניא דם שעל גבי הככר. שפירש משיניו של אדם גוררו ואוכל הככר ודם של בין השינים שלא פרש מוצצו ובולעו ואינו חושש שאין בו איסור דלא כינסו:

אלא. האי דגים דברייתא בשכינסו קא מיירי ולא קשיא כי קתני מתניתא מותר אפילו לכתחלה דאית ביה בדם קשקשים דניכר דשל דגים הוא ולא אתי לאיחלופי:

גמרא לאפוקי מת דאע"ג דחיפהו כו' דטומאה בוקעת כו'. ק"ל דמ"מ נ"מ להצדדין דאינה בוקעת אלא כנגדה עי' ברכות (יט ב) בתד"ה רוב ובחולין (קכה) ד"ה נוגע:

רש"י (ברה"ע). דאע"ג דממלי כו' בפחות מכזית מה"מ כו'. כצ"ל:

תד"ה דכוותה. ומיהא פריך דקאמר אליבא דרב אסור. כ"נ דצ"ל:

אמר מר יצא דם וכו' שכולן היתר מאי כולו היתר. צ"ל כולן:

תד"ה דכוותה וכו' (בסה"ד) כי תניא מתניתין. צ"ל מתניתא:

(כא ב תוספות) ד"ה מיתיבי דם הטחול וכו'.—[גם] דיבור זה שייך לקמן כב א.

לאפוקי מת. כלומר להכי אמרינן לעיל יצאו מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה דאף על גב דממלי לפחות מכביצה אוכלין מפחות מכזית מן המת לא מצטרף בהדיה לטומאת אוכלין דבטלה דעתו אצל כל אדם: שחפהו בבצק. פחות מכביצה וזה משלימו לכביצה דאף על גב דהוא גופיה טמא מהני ליה צירוף דהשתא לא מטמא במגע דהא מכוסה הוא וכי אמר דמצטרף בהדי בצק לטומאת אוכלין דאיכא כביצה אוכלין טמאין ומטמאין אוכלין אחרים הנוגעים בהן: אי הכי. דמכוסה הוא ואין סופו לטמא טומאה חמורה הכשר נמי ניבעי: לאפוקי מת. להכי קתני לעיל מהלכי שתים אין בהן טומאה קלה דאם חיפהו בבצק טומאה חמורה בוקעת ועולה דכל אהל שעל המת שאין בו חלל טפח טומאה בוקעת ועולה כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכה.): אמר מר יצאו שרצים כו'. נראה בעיני דל''ג להא מילתא דקא משני ליה במשא מיהא לא מטמא דהא עוף נמי לא מטמא במשא ואמר לעיל דמטמא טומאה חמורה: חיה ועוף כיוצא בהן. בב''ק בפרק שור שנגח את הפרה (דף נד:) אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור כו' ולכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן: לוקין עליו. קא סלקא דעתך משום דם: [בלא תעשה. ולא בכרת שאינו דם הנפש]: ואין חייבין עליו. מלקות: חדא דהיינו רישא. דאם כן מה הפרש בין דם (מהלכי שתים) לדם האברים ואמאי פלגינהו לתרתי מילי: ועוד האי תנא דלעיל מלאו נמי ממעט ליה. דקתני יצא דם שרצים מכלל דם דלא תאכלו: התרו בו משום שרץ לוקה. כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף ד:) וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין לכזית לאכילה אלמא דם שרצים כבשרן: שכנסו בכלי אסור. דמיחלף בדם בהמה והרואה אומר מותר לאכול דם: דם דגים וחגבים מותר לכתחלה. היינו סיפא דהך ברייתא דקתני לעיל דם הטחול דם הלב כו': דכוותה גבי מהלכי שתים. דקתני בהך מציעתא אסור ואין חייבין עליו מוקמת נמי בשלא כנסו דהא הכי תרצת לסיפא דברייתא: דם שעל הככר. אף על גב דלאו ככנסו דמי וליכא איסורא מיהו מצות פרוש יש בו אבל של בין השינים דאכתי מחובר הוא אפילו מצות פרוש אין בו ומוצצו ואינו חושש ולא ככנסו דמי: דאית ביה בדם קשקשים. מותר לכתחלה דלא אתי לאיחלופי בדם בהמה חיה ועוף: מהלכי שתים. אדם: מצות פרוש אין בו. דאינו מצוה לפרוש ממנו אפי' משום מצות פרישה בעלמא:

רב חנניא אמר אפילו תימא כו'. לא ניחא ליה לאוקמי כדאוקמא רבי חייא דדוחק הוא לומר כיון דאילו מצרף ליה לכזית משום הכי לא בעי הכשר דה''נ מצי למימר עתה כיון דאי לא מחפה בבצק לא בעי הכשר כו' ולא רצה לתרץ כדר' חייא אלא משני השתא נמי מטמא במשא ועוד דדוחק הוא במילתיה דר' חייא דטומאה חמורה וטומאה קלה בתרי דוכתי טומאה חמורה בכזית וטומאה קלה פחות מכזית אבל רב חנניא משכח ליה בחד דוכתא בכזית ובחיפהו בבצק דחמורה במשא וקלה במגעו והא דקאמר אפילו תימא דהוי כזית אין הלשון מכוון דמשמע דמודה שפיר בפחות מכזית וליתא כדפירשנו: דכוותה גבי דם מהלכי שתים בשלא כינסו. פירוש דבההיא ברייתא דדם דגים קתני דם מהלכי שתים אסור ומי אסור בשלא בעין והא תניא כו' דם שבין השינים מוצצו ואינו חושש ופירש הקונטרס אפילו מצות פרוש אין בו ולכך פירש הקונטרס דאם לא כן מאי פריך הכי נמי בדם שבין השינים משום דאינו נראה ולא פירש אבל התם שפירש אסור אפילו לא כינסו כדקאמר דם שעל גבי הככר גוררו לכך פי' הקונטרס דם שעל הככר גוררו כו' אף על גב דליכא איסור מצות פרוש יש בו ומיהא פריך דקאמר רב אסור והכא משמע דליכא רק מצות פרוש אף על גב דנראה ופירש אבל קשה שהרי מצות פרוש איסור מעליא הוא ואם כן לא פריך רק מסיפא ומאי פריך שאני התם בדם שבין השינים משום דם דלא פירש אבל דם מהלכי שתים שפירש אסור אפילו לא כינסו ודכוותה דם שעל הדג דמותר אפילו פירש או שמא הא דקאמר מוצצו ובולעו היינו משום שהוא נודע דמהתם אתו והא דקאמר בדם מהלכי שתים שהוא אסור מיירי בשלא נודע מהיכא אתי אבל אצבעו מטפטף דם שרי משום דמהתם קאתי וליכא לספוקי לא בדם בהמה ולא בדם חיה ותירץ רבינו ברוך דהכי פריך דכוותה גבי דם מהלכי שתים בשלא כינסו מי אסור פירוש אי אמרת בשלמא דדם דגים שרי אף בכינסו ודכוותה מהלכי שתים אסור נינהו וא''כ חידושא דמהלכי שתים אסור אף בכינסו כלומר דבכינסו נמי איצטריך לאשמועינן איסור דמהלכי שתים ניחא דלא תני היתר ממהלכי שתים כגון לא פירש שהרי עיקר מילתיה הוי מכינסו אלא כיון דאמר דכינסו אסור בדם דגים ואם כן הא דתני דם מהלכי שתים אסור מיירי בלא כינסו דבהא איירי מדקאמר דדם דגים מותר דבכינסו אסור וכיון דהא דתני איסור דם מהלכי שתים בשלא כינסו הוה ליה למיתני צד היתר שבו כמו דתנא דם דגים דנקט ההיתר אם איתא דיש בו היתר בדם מהלכי שתים אלא ש''מ דאין בו היתר כלל ואפילו לא פירש ולכך פריך והא תניא כו' ושבין השינים מוצצו ואינו חושש וא''כ ש''מ דמותר וא''כ הו''ל לאיפלוגי גבי דם מהלכי שתים ומשני אלא כי תניא מתניתא דאית ביה קשקשין כו' וניחא דלא תני היתר גבי מהלכי שתים דלא שייך ביה קשקשין ומהכא משמע דבדם דגים ליכא איסורא רק בכינסו ובלא קשקשין: מיתיבי דם הטחול כו' הרי אלו בלא תעשה. ומיהא פריך אבל כרת ליכא: לא קרעו אינו עובר עליו. מוקמא ליה בלב עוף דליכא כזית ומכל מקום איכא איסורא למ''ד (יומא עג:) חצי שיעור אסור מן התורה ומשום הכי אסור אבל אינו לוקה כיון דלית ביה כזית: כי קתני בדם דיליה. ולא גרסינן כי קתני אין חייבין עליו דהא גבי לב לא קתני ליה ואם תאמר אמאי לא פריך ממתניתין ופריך מברייתא שהרי בהדיא קתני מתני' דם הטחול דם הלב אין חייבין עליו ויש לומר דאיכא לאוקומי בלב עוף [אבל ברייתא ליכא לאוקמי בעוף] שהרי קתני הרי אלו בלא תעשה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד