דלג לתוכן

כריתות יח ע"ב - טקסט הדף מנוקד

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דְּאָמַר מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכׇל יוֹם הִילְכָּךְ אָמְרִינַן לֵיהּ אַיְיתִי אָשָׁם תָּלוּי וְאַתְנִי אִי אָכַל רִאשׁוֹן שׁוּמָּן הוּא אָכַל חֵלֶב לֶיהֱוֵי כַּפָּרָה וְאִי לָא לֶיהֱוֵי נְדָבָה
תָּנוּ רַבָּנַן אָכַל סְפֵק חֵלֶב וְנוֹדַע לוֹ סְפֵק חֵלֶב וְנוֹדַע לוֹ רַבִּי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי כְּשֵׁם שֶׁמֵּבִיא חַטָּאת עַל כׇּל אַחַת וְאֶחָת כָּךְ מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כׇּל אַחַת וְאֶחָת
רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים אֵין מֵבִיא אֶלָּא אָשָׁם תָּלוּי אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג אֲפִילּוּ עַל שְׁגָגוֹת הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אֶחָת
אָמַר רַבִּי זֵירָא כָּאן שָׁנָה רַבִּי יְדִיעוֹת סָפֵק מְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת
רָבָא אָמַר אֵין יְדִיעוֹת סָפֵק מְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת אֶלָּא הָכִי קָתָנֵי כְּשֵׁם שֶׁאִם הָיְתָה לוֹ יְדִיעָה וַדַּאי מֵבִיא חַטָּאת עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת כָּךְ אִם הָיְתָה לוֹ יְדִיעַת סָפֵק מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כׇּל אַחַת וְאֶחָת
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרָא דִּידִיעוֹת סָפֵק מְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יְדִיעוֹת אֵין מְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת וְחַטָּאת אַחַת מֵבִיא אַמַּאי מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כׇּל אַחַת וְאֶחָת
וְהָתַנְיָא כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כֹּל שֶׁחֲלוּקִין בְּחַטָּאוֹת חֲלוּקִין בַּאֲשָׁמוֹת
אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר חָנָן לְאַבָּיֵי וּלְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ יְדִיעוֹת סָפֵק מְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת אֶלָּא מֵעַתָּה אָכַל כְּזַיִת חֵלֶב לִפְנֵי יוֹם הַכִּיפּוּרִים וּכְזַיִת חֵלֶב אַחַר יוֹם הַכִּיפּוּרִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּמְקוֹם אָשָׁם תָּלוּי קָאֵי הָכִי נָמֵי דְּמֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת
הָא בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] אַכְלִינּוּן אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וּמַאן לֵימָא לַן דְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים מְכַפַּר עַל דְּלָא מִתְיְדַע לֵיהּ דִּילְמָא וְהוּא דְּמִתְיְדַע לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ רָבָא הוֹדַע וְלֹא הוֹדַע תְּנַן
אִיכָּא דְאָמְרִי אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר חָנָן לְאַבָּיֵי מָה אִילּוּ אָכַל כְּזַיִת חֵלֶב שַׁחֲרִית בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים וּכְזַיִת חֵלֶב בְּמִנְחָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הָכִי נָמֵי דְּמִיחַיַּיב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וּמַאן לֵימָא לַן דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כֹּל שַׁעְתָּא מְכַפַּר דִּילְמָא כּוּלֵּיהּ יוֹמָא מֵאוּרְתָּא אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה תְּרָדָא תַּנְיָא הֲרֵי שֶׁבָּא לְיָדוֹ סְפֵק עֲבֵירָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲפִילּוּ עִם חֲשֵׁיכָה פָּטוּר שֶׁכׇּל הַיּוֹם מְכַפֵּר
מֵתִיב רַב אִידִי בַּר אָבִין אָכַל וְשָׁתָה בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת וְהָא בֵּין אֲכִילָה לִשְׁתִיָּיה אִי אֶפְשָׁר דְּלֹא הֲוָה שְׁהוּת בַּיּוֹם דְּמִתְיְידַע לֵיהּ וְכַפַּר לֵיהּ דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּמְקוֹם אָשָׁם תָּלוּי קָאֵי וְקָתָנֵי אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יְדִיעוֹת סָפֵק מְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת לִיחַיַּיב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת אָמְרִי כִּי אָמַר רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי הָא רַבָּנַן הִיא
וְהָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי הִיא דְּקָתָנֵי שָׁתָה צִיר אוֹ מוּרְיָיס פָּטוּר הָא חוֹמֶץ חַיָּיב
וּמַנִּי רַבִּי הִיא דְּתַנְיָא חוֹמֶץ אֵין מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ רַבִּי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי חוֹמֶץ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמִדְּסֵיפָא רַבִּי רֵישָׁא נָמֵי רַבִּי אָמְרִי סֵיפָא רַבִּי רֵישָׁא רַבָּנַן
אֵיתִיבֵיהּ רָבָא אָכַל הַיּוֹם אָכַל לְמָחָר נֶהֱנָה הַיּוֹם נֶהֱנָה לְמָחָר אָכַל הַיּוֹם נֶהֱנָה לְמָחָר נֶהֱנָה הַיּוֹם אָכַל לְמָחָר וַאֲפִילּוּ מִכָּאן וְעַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִנַּיִן שֶׁהֵן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה
תַּלְמוּד לוֹמַר תִּמְעוֹל מַעַל רִיבָּה וְאַמַּאי הָא כַּיפַּר עֲלֵיהּ יוֹם הַכִּפּוּרִים
אָמְרִי כִּי מְכַפַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים עַל אִיסּוּרָא עַל מָמוֹנָא לָא מְכַפַּר
וְאִיבָּעֵית אֵימָא כִּי מְכַפַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים עַל כּוּלֵּיהּ שִׁיעוּרָא עַל פַּלְגָא דְּשִׁיעוּרָא לָא מְכַפַּר
וְכֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כָּאן שָׁנָה רַבִּי יְדִיעוֹת סָפֵק מְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵין יְדִיעוֹת סָפֵק מְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת
אֶלָּא הָכִי קָתָנֵי כְּשֵׁם שֶׁאִם הָיְתָה לוֹ יְדִיעָה וַדַּאי מֵבִיא עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת כָּךְ אִם הָיְתָה לוֹ יְדִיעַת סָפֵק מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כׇּל אַחַת וְאֶחָת
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן הַיְינוּ דְּקָא תָלֵי לְאָשָׁם בְּחַטָּאת אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ חַטָּאת בְּאָשָׁם מִיבַּעְיָא לֵיהּ קַשְׁיָא
וְרָמֵי דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרָמֵי דְּרֵישׁ לָקִישׁ אַדְּרֵישׁ לָקִישׁ דְּתַנְיָא שְׁנֵי שְׁבִילִין אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר וְהָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְלֹא נִכְנַס בַּשֵּׁנִי וְנִכְנַס חַיָּיב
הָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְנִכְנַס פָּטוּר בַּשֵּׁנִי וְנִכְנַס חַיָּיב הָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְנִכְנַס וְהִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְנִכְנַס חַיָּיב
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - ב

ורבי אליעזר היא דאמר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, ואין כאן חשש של חולין בעזרה. הלכך, אמרינן ליה לשני: אייתי אשם תלוי ואתני: אי אכל ראשון שומן אם כן הוא אכל חלב וליהוי האי אשם כפרה להגן עליו בינתיים מן היסורין עד שיוודע לו שאכן הוא אכל חלב ויביא חטאת, ואי לא, אלא הוא אכל שומן, ליהוי האשם נדבה [13].

תנו רבנן: אכל ספק חלב ואח"כ נודע לו שהוא ספק חלב, ושוב אכל ספק חלב ונודע לו - רבי אומר: אומר אני: כשם שאם נודע לו בסוף ששתי החתיכות שאכל הן חלב מביא חטאת על כל אחת ואחת, כי הידיעה שבין אכילה לאכילה מחלקת ביניהם, על אף שלא היתה אלא ידיעת ספק, כך [כל זמן שאינו יודע אלא ששתי החתיכות הן ספק חלב] מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת מחמת ידיעת הספק שבינתיים, שגם ידיעת ספק מחלקת, לענין אשם תלוי.

רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים: אין מביא אלא אשם תלוי אחד על שתי החתיכות. שנאמר באשם תלוי "על שגגתו אשר שגג". ודרשינן: אפילו על שגגות הרבה - אינו חייב אלא אחת [והוא הדין דידיעות ספק אין מחלקות לחטאות להני תנאי, רש"י בסוגיין. אולם תו' בשבועות יט, ב ד"ה כאן, כתבו דלענין חטאות מודים תנאים אלו דידיעות ספק מחלקות, ולא פליגי אלא לגבי אשם תלוי] [14].

אמר רבי זירא: כאן שנה רבי: ידיעות ספק מחלקות לחטאות! שהרי כאמור, רבי יליף מחטאת לאשם תלוי דידיעות ספק מחלקות, הרי שבחטאת סבר רבי דידיעות ספק מחלקות [ולקמן פריך למה יליף אשם מחטאת? אדרבה, חטאת היה צריך ללמוד מאשם. שהרי עיקר ידיעת ספק נאמר באשם תלוי] [15].

רבא אמר: אין ידיעות ספק מחלקות לחטאות. אלא הכי קתני: אמר רבי: כשם שאם היתה לו ידיעה של ודאי בין חתיכה לחתיכה מביא חטאת על כל אחת ואחת, כך אם היתה לו ידיעת ספק ביניהם [וגם בסוף לא נודע לו אלא שאכל ספק חלב] מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.

אמר ליה אביי לרבא: ואת לא תסברא דידיעות ספק מחלקות לחטאות? ! דאי סלקא דעתך ידיעות ספק אין מחלקות לחטאות, וחטאת אחת מביא, אם כן אמאי אמר רבי בידיעת ספק דמביא אשם תלוי על כל אחת ואחת? והתניא כללו של דבר: כל שחלוקין בחטאות שמביא חטאת נפרדת על כל אחת - חלוקין באשמות תלויין. וכיצד יתכן שלרבי יהא הבדל בין חטאות לאשמות?

אמר ליה רבא בר חנן לאביי: ולדידך, דאמרת: ידיעות ספק מחלקות לחטאות! אלא מעתה, אכל כזית חלב לפני יום הכפורים, וכזית חלב אחר יום הכפורים בהעלם אחד, והרי יום הכפורים במקום אשם תלוי קאי, שהוא מכפר על ספק חטא ופוטר מאשם תלוי, האם הכי נמי תאמר דמביא שתי חטאות לאחר יום הכפורים, שכשם שידיעת ספק מחלקת לחטאות כיון שהיא מחייבת את האדם באשם תלוי, והוא הדין דכפרת אשם תלוי ממש, דהיינו יום הכפורים, שהוא מכפר את כפרת האשם תלוי, מחלק בין שתי הכזיתים [16]. ואיך אפשר לומר כן - הא בהעלם אחת אכלינון ואין כאן אפילו ידיעת ספק בינתיים?! אמר ליה אביי: ומאן לימא לן דיום הכפורים מכפר במקום אשם תלוי אף על גב דלא מתידע ליה שאכל ספק חלב? דלמא אין יום הכיפורים מכפר אלא והוא, דמתידע ליה ידיעת ספק קודם יוה"כ! אבל, אם לא היתה לו ידיעה כלל - אין יוה"כ מכפר! ואם כן לא קשיא מאכל כזית חלב לפני יוה"כ וכזית אחר יוה"כ בהעלם אחד, שאז באמת יוה"כ אינו מכפר.

אמר ליה רבא: תרדא! שוטה [פירוש אחר: עצל!] הרי "הודע ולא הודע" תנן! [במסכת שבועות], שבין אם היתה לו ידיעת ספק בין לא היתה לו ידיעה כלל, הרי יוה"כ מכפר, שאם אחר יוה"כ יוודע לו שעבר על ספק חטא, פטור מאשם תלוי. והדרא קושיא לדוכתיה מאכל כזית חלב לפני יוה"כ וכזית חלב לאחר יוה"כ?

איכא דאמרי: אמר ליה רבא בר חנן לאביי: מה אילו אכל כזית חלב שחרית ביום הכפורים וכזית חלב במנחה ביוה"כ האם הכי נמי דמחייב שתי חטאות?! שהרי יוה"כ הוי כידיעת ספק כיון שהוא מכפר במקום אשם תלוי, ואם ידיעת ספק מחלקת הוא הדין ליוה"כ.

אמר ליה אביי: ומאן לימא לן דיוה"כ - כל שעתא כל רגע מהיום מכפר? ! דלמא, כוליה יומא הוא דמכפר, דהיינו, מאורתא, מתחלת הלילה, ועד סוף היום הוא דמכפר, אבל מקצת היום אינו מכפר. ואם כן, באכל כזית חלב ביוה"כ עצמו אינו מכפר, וממילא אינו מחלק לענין חטאות?!

אמר ליה רבא: תרדא! תנן לקמן [כה, א]: הרי שבא לידו ספק עבירה ביוה"כ, אפילו עם חשיכה, פטור, שכל היום מכפר! והיינו, כל רגע מהיום. ואכתי תקשי מאכל כזית בשחרית וכזית במנחה?

מתיב רב אידי בר אבין לרבי זירא דאמר ידיעות ספק מחלקות לענין חטאות: תנן במסכת יומא: אכל ושתה ביוה"כ בהעלם אחת - אינו חייב אלא חטאת אחת! דשתיה ואכילה הם שם איסור אחד לענין יוה"כ [17].

והא בין אכילה לשתיה אי אפשר דלא הוה שהות ביום דמתיידע ליה?! כלומר, שאפשר לו להיוודע, ואפילו אם לא נודע לו באותו זמן הרי כפר ליה אז יוה"כ, וכיון דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי הוי ליה כאילו היתה לו באותו זמן ידיעת ספק, וקתני: אינו חייב אלא חטאת אחת [18].

ואי סלקא דעתך ידיעות ספק מחלקות לחטאות - ליחייב שתי חטאות על האכילה והשתיה?

ומתרצינן: אמרי כי אמר רבי זירא דידיעות ספק מחלקות לחטאות היינו דוקא לרבי. אבל הא מתניתין - רבנן היא! דהיינו, התנאים דפליגי בברייתא לעיל על רבי וסברי דידיעות ספק אין מחלקות לאשם תלוי והוא הדין לחטאת [19].

ומקשינן: והא מדסיפא דהאי מתניתין רבי היא. דקתני: שתה ציר [מוהל היוצא מדגים מלוחים] ומורייס [שומן של דגים מלוחים] ביוה"כ - פטור!

ודייקינן: הא אם שתה חומץ - חייב!

ומני? רבי היא!

דתניא: חומץ אין משיב את הנפש. רבי אומר: אומר אני: חומץ משיב את הנפש.

ומדסיפא רבי, מכלל דרישא נמי רבי היא. וקתני ברישא דידיעות ספק אין מחלקות לחטאות, וקשיא לרבי זירא?!

ומתרצינן: אמרי: אין זה מוכרח. אלא סיפא רבי, ורישא רבנן.

איתיביה רבא לרבי זירא: תניא: אכל היום מאכל של הקדש בשווי של חצי פרוטה, ואכל למחר שוב בשווי חצי פרוטה. או נהנה היום מההקדש [בדבר שאינו מאכל] בחצי פרוטה, וחזר ונהנה למחר בחצי פרוטה. או אכל היום ונהנה למחר, או נהנה היום ואכל למחר. ואפילו אם היה הפרש מכאן, מהאכילה או ההנאה הראשונה, ועד השניה - שלש שנים, מנין שהן מצטרפין זה עם זה להתחייב באשם מעילות?

תלמוד לומר "תמעול מעל" - ריבה הכתוב!

ואמאי מצטרפין? הא כיפר עליה יום הכפורים שהיה בתוך השלש שנים, והוי כאילו היתה לו ידיעת ספק באמצע. וכשם שלדבריך ידיעת ספק מחלקת לחייב שתי חטאות הוא הדין דמחלקת שלא יצטרפו שני חצאי השיעור יחד, וכמו כן גם יום הכיפורים מחלק, ומדוע מצטרפין האכילות שלפני יוה"כ ואחריו? [20]

ומתרצינן: אמרי: כי מכפר יוה"כ דוקא על איסורא, אבל על ממונא, דהיינו מעילה שהיא חיוב ממוני להקדש לא מכפר [21].

ואיבעית אימא: כי מכפר יוה"כ דוקא על כוליה שיעורא, אבל על פלגא דשיעורא לא מכפר, ולכן מצטרפין חצאי השיעור יחד, שהרי על החצי הראשון לא כיפר יוה"כ, ולא הוי כידיעת ספק בינתיים [22].

וכן אמר ריש לקיש: כאן שנה רבי: ידיעות ספק מחלקות לחטאות. רבי יוחנן אמר: אין ידיעות ספק מחלקות לחטאות. אלא הכי קתני רבי: כשם שאם היתה לו ידיעה של ודאי, מביא חטאת על כל אחת ואחת, כך אם היתה לו ידיעת ספק, מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.

והוינן בה: בשלמא לרבי יוחנן, היינו דקא תלי לאשם בחטאת. דיליף רבי אשם מחטאת, שהרי ידיעת ודאי בחטאת מפורשת במקרא שהיא מחלקת לחטאות, דכתיב "או הודע אליו חטאתו" [דמשמע שע"י הידיעה הוא מתחייב בחטאת, וממילא השגגה שלאחר מכן אינה נפטרת בחטאת זו], וממנה למדין לידיעת ספק באשם תלוי.

אלא לריש לקיש, חטאת באשם מיבעיא ליה לרבי למיתלי?! שהרי ידיעת ספק עיקרה נאמר באשם תלוי, דכתיב "ולא ידע", והוה ליה למילף ממנה לחטאת שאף בה יחלקו ידיעות הספק?!

ומסקינן: קשיא!

ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ורמי דריש לקיש אדריש לקיש.

יש הבדל בין כל החטאות שבתורה לבין קרבן עולה ויורד הבא על טומאת מקדש וקדשיו. שבכל החטאות אף אם לחוטא בשוגג לא היתה לו ידיעה לפני החטא, אלא היה שוגג מלכתחילה, כגון שמעולם לא ידע שהחלב אסור. אעפי"כ מביא חטאת כשיודע לו שחטא. ואילו בטומאת מקדש צריך שתהא לו "ידיעה בתחילה, וידיעה בסוף, והעלם בינתיים" דהיינו, שרק אם ידע בתחילה שהוא טמא ושזה הוא המקדש או שזה בשר קדש ואח"כ נעלמה ממנו הטומאה או ששכח שזה המקדש או שזה קדש, ונכנס למקדש או שאכל קדש מחמת העלם ידיעתו הקודמת ובסוף נודע לו, אז הוא מביא קרבן עולה ויורד.

דתניא: היו שני שבילין, אחד טמא שקבור שם מת, והעובר שם בהכרח מאהיל עליו, ואחד טהור. ולא ידוע איזה מהם טמא. והלך אדם בשביל הראשון, ולא נכנס לאחר מכן למקדש עד שהלך גם בשני, ואז נכנס למקדש בשוגג, ששכח שהוא טמא - חייב בקרבן עולה ויורד, שהרי היתה לו ידיעה ודאית בתחילה שהוא טמא, מאחר שהלך בשני השבילין שאחד מהן טמא, וממה נפשך הוא נטמא. אבל אם הלך בראשון, ושכח שהלך בו, ונכנס למקדש - פטור לפי שאינו ודאי טמא.

הלך אח"כ בשני, ושכח משני השבילין שהלך בהן, ונכנס - חייב, וכדלעיל.

הלך בראשון ושכח, ונכנס, ולאחר מכן כשנזכר שהוא ספק טמא הזה מאפר פרה אדומה ביום השלישי, ושנה בהזאה ביום השביעי, וטבל ונטהר לגמרי מספק טומאתו, ואח"כ הלך בשני, ושכח, ונכנס - חייב חטאת, שהרי אחת משתי הכניסות למקדש, בודאי היתה בטומאה.


הערות

[13] יש להתבונן, לשם מה צריך הוא להתנות כלל, ומדוע לא יקריב בסתם בתורת נדבה, ואם האמת היא שחטא, יהיה אשם זה כפרה על חטאו. ואולי יש לומר, שלדעת רבי אליעזר, יש שני אופנים שונים של אשם תלוי, דהיינו, אשם שבא לכפרת חטא, ואשם הבא בנדבה גמורה בלא כפרת חטא כלל. ולכן אם היה מקריב בסתם לנדבה, אזי לא היה לו כפרה בקרבן זה, שהרי הביאו בתורת נדבה, ולכן צריך הוא להתנות בפירוש, שעל צד זה שחטא, הרי אשם זה בא לכפרת חטאו. [ואף על פי שבאמת אינו מחוייב כלל באשם תלוי, שהרי לא היו לפניו שתי חתיכות בשעת אכילתו, מכל מקום מאחר שהוא מביא אשם, כדי שלא לקבוע את הראשון בחטאת, רצינו לתקן, שיהיה לו כפרה על צד זה שחטא], אולם לקמן [כה] משמע בגמרא, שלעולם אין האשם תלוי מכפר לדעת רבי אליעזר, ואינו בא אלא לדורון. ויתכן שעל כל פנים יש בו כפרה במקצת, וכמו שאמרו לענין עולה שמכפרת על עשה, עיין זבחים [ז ב], וצ"ע. וכתב בהגהות בן אריה, על פי המבואר בסוטה [טו], שכל קרבן שהוא בא על חטא, אינו טעון נסכים בהקרבתו, ונמצא, שאדם זה יהיה צריך להביא נסכי בהמה זו, ולהתנות, שאם האמת היא שהוא לא חטא, אזי נסכים אלו יבואו כמנחת נסכים לקרבן זה. ואם האמת שחטא, יהיו נסכים אלו כדין נסכים הבאים נדבה בפני עצמ ם.

[14] בשבועות [יט ב] הגירסא לפנינו היא, "רבי שמעון בן יהודה", וכתב במראה כהן להכריח כגירסא זו, שהרי לעיל [ט] במשנה למדנו, "חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וכו"', ולא נזכר שם אשם תלוי ביניהם, ובגמרא שם העמידו משנה זו כרבי יוסי ברבי יהודה, ואם כן בהכרח לומר, שרבי יוסי ברבי יהודה סובר בזה כרבי, שעל כל ספק חטא, מביא אשם תלוי נפרד, ואם כן יש להוכיח, שאין הגירסא בבריתא כאן "רבי יוסי ברבי יהודה".

[15] מדברי רש"י מבואר שפירש כך, שמאחר וידיעת ספק הרי היא חשובה לחלק לענין אשם תלוי, שהרי אילו יאכל לאחר ידיעת ספק זו, חתיכה נוספת שהיא ספק חלב, יהיה חייב באשם נוסף, ממילא חשובה ידיעה זו גם כן לחלק לענין חטאות, שלא יצטרפו האכילה שקודם הידיעה לאכילה שלאחר הידיעה. והאפיקי ים [ב ו] מבאר לפי דרך זו, מחלוקת רבי זירא ורבא, שהרי כבר נתבאר לעיל, שישנם שתי אופנים בביאור דין זה דהאוכל שתי זיתי חלב בהעלם אחד, שהוא מביא חטאת אחת, א] ששתי האכילות נחשבות כאכילה אחת אריכתא, הואיל ושניהם נעשו מחמת אותה שגגה, שהרי לא נודע לו ביניהם שחטא, וישנה באמת רק סיבה אחת לחיוב קרבן, ב] שבאמת ישנם שתי סיבות לחיוב קרבן, מאחר ושתי אכילות הן, אלא שאפשר לפטור שני חיובי קרבן, בהבאת קרבן אחד, אולם כשנודע לו בין האכילות, שחטא, הרי כבר נתחייב בפועל בקרבן, על ידי ידיעה זו, ושוב אינו יכול לפטור בקרבן זה, חיוב נוסף שיתחייב אחר כך, ומעתה יש לומר כך, שרבי זירא סובר כהאופן הראשון, ומשום כך, מאחר ששתי האכילות נחשבות כאכילות נפרדות, לענין אשם תלוי, שוב לא יתכן לומר, שלענין חטאת יהיו כאכילה אחת, ולכן ידיעה זו מחלקת גם כן לשתי חטאות, ורבא סובר כהאופן השני, ולכן, אף על פי שישנם באמת שתי אכילות, גם לענין חטאת, מכל מקום מאחר שלא היתה ידיעה ודאי, נמצא שעדיין לא נשלם ונגמר כלל חיוב קרבן חטאת שלו, ועל כן יכול לפטור בקרבן זה, חיובים נוספים שיתחייב אחר כך, ורק לענין אשם תלוי, שהוא מחוייב בו על ידי ידיעת ספק, בזה ידיעת ספק מחלקת לשתי אשמות, ועיי"ש. אולם מדברי התוס' בשבועות [יט ב ד"ה כאן] מבואר שלא פירשו כן, אלא שעצם הידיעת ספק, הרי היא חשובה כידיעה לחלק לחטאות, וכן כתב בשיטה מקובצת [ה], ולכאורה לפי דעתם נצטרך לומר, שמאחר והיתה לו ידיעת ספק ביניהם, נחשבים שתי האכילות, שלא נעשו מכח אותה שגגה, ולכן חייב שתים, [וזהו גם כן לפי האופן הראשון הנ"ל]. אולם בהמשך הסוגיא [לענין ידיעה ראשונה של טומאת מקדש וקדשיו] יתבאר לנו בע"ה, שידיעת ספק חשובה מצד עצמה כמו ידיעה ודאית, [יעויי"ש בהערה 23].

[16] לפי פירוש רש"י הנ"ל, יהיה הביאור בזה כפשוטו, שהואיל ויום הכפורים מכפר על חטא המחייב אשם תלוי, נמצא, שהאכילה שאכל קודם יום הכפורים, והאכילה שלאחריה, הרי הם חלוקים לענין אשם תלוי, לשתי אכילות, שהאכילה שלפניה, נתכפרה על ידי יום הכפורים, והאכילה שלאחריה, מביא עליה אשם תלוי, אם כן גם לענין חטאת הרי הם חלוקים לשתי אכילות, וכנ"ל. אבל לפי דעת התוס' בשבועות הנ"ל, נצטרך לפרש כמו שכתב בשיטמ"ק, שרבא בר חנן בא להוכיח, שכלל זה ש"כל שחלוקים לחטאות, חלוקים לאשמות", לא נאמר בכל אופן וענין, שהרי באופן זה, שאכל קודם יום הכפורים ולאחריו, הרי חלוקים הם לאשמות, ומכל מקום אינן חלוקים לחטאות, ואם כן שוב אין להוכיח מכלל זה, לענין ידיעת ספק, שמאחר שהיא מחלקת לאשמות, הרי היא מחלקת גם כן לחטאות, וכמו שהוכיח אביי לעיל. ולפי זה באמת אין קושיא לדינו של רבי זירא מזה, אלא שבא לפרוך הוכחת אביי, וכנ"ל.

[17] רש"י מפרש הטעם, משום ששתיה בכלל אכילה. אבל ביומא [פא] כתב הטעם, שאיסור שתיה ואכילה ביום הכפורים, שניהם נלמדים מפסוק אחד, ועל כן הם חשובים כאיסור אחד. ובאפיקי ים [ב יג בסופו] כתב לבאר דברי רש"י ביומא, שמאחר ולענין יום הכפורים, לא נזכר בתורה בפירוש לשון אכילה, אלא נאמר "אשר לא תעונה", וחז"ל דרשו מן הכתובים, שכונת התורה לאכילה ושתיה וכו', ומשום כך לא שייך להזכיר כאן, ששתיה בכלל אכילה, ורק משום שנדרשים שניהם מפסוק אחד, לכן הם חשובים כאיסור אחד, לענין קרבן.

[18] התוס' בשבועות [יג ב ד"ה דעבד] הביאו מהתוספתא, שיום הכפורים אינו מכפר אלא בסוף היום משתחשך, והקשה הגבורת ארי [יומא פה], אם כן מה הקשינו לרבי זירא מהאוכל ושותה ביום הכפורים, שתהיה כפרת יום הכפורים, שבין אכילה לשתיה, מחלקת לחטאות, והרי הכפרה אינה אלא בסוף היום, והביא שבאמת נחלקו אמוראים בירושלמי [יומא ח ז] בנידון זה. ועיין עוד לעיל [ז א].

[19] רש"י מפרש, שהכונה היא, לרבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון, הסוברים לעיל, שאין ידיעת ספק מחלקת לאשמות, וכל שכן שאינה מחלקת לחטאות. אולם התוס' בשבועות [יט ב ד"ה כאן] כתבו, שרבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון מודים, שידיעת ספק מחלקת לחטאות, ודוקא לאשמות אינה מחלקת, הואיל ודורשים הם מן הפסוק "על שגגתו אשר שגג", וכמו שלמדנו לעיל. וכתב הרש"ש שם, שלפי דבריהם נצטרך לפרש, שכונת הגמרא היא, על רבנן שלא ידענו את שמם ומקומם, שחולקים בזה על רבי ורבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון. אך יש להעיר על דבריו, שלפי פירוש השיטמ"ק הנ"ל, שראית הגמרא מיום הכפורים היא, שהכלל "שכל שחלוקים לחטאות, חלוקים לאשמות" אינו נאמר בכל ענין, אם כן הלא ודאי הוא, שרבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אינם מסכימים עם כלל זה, שהרי ידיעת ספק מחלקת לחטאות, ואילו לאשמות אינה מחלקת, לפי דעתם, ואם כן שוב יש לפרש גם לדעת התוס' בשבועות, שהכונה היא לאותו הזוג של התנאים, שנחלקו על כלל זה, ולכן גם לענין יום הכפורים, יהיו מחולקין לאשמות ולא לחטאות.

[20] העירו האחרונים, שלפי דעת רש"י בפירוש הסוגיא, אין מובן לכאורה קושית הגמרא, שהרי לקמן [כב] נחלקו רבנן ורבי עקיבא, האם יש חיוב אשם תלוי על ספק מעילות, ולדעת רבנן אין בזה אשם תלוי, ואם כן, לדבריהם, יום הכפורים ודאי לא יחלק לחטאות, שהרי כל תחילת החילוק לחטאות נובע ממה שהם חלוקין גם כן לאשמות, וכמו שנתבאר לעיל. ועיין מצפה איתן. אבל לדעת התוס' בשבועות מובנת הקושיא היטב, שכמו שכל דבר המחלק לחטאות מחלק גם כן לאשמות, וכן להיפך, אם כן הוא הדין שכל דבר המחלק לאשמות תלויין ולחטאות, יחלק גם כן לאשמות ודאין. ולמדנו בירושלמי [שבועות ב א], לענין כהן משיח, שדינו הוא, שאינו מתחייב לעולם באשם תלוי, שבזה מודה ריש לקיש, שאין ידיעת ספק מחלקת, הואיל ואין ידיעת ספק גורמת אצלו חיוב אשם תלוי. הרי שסברת הירושלמי כדעת רש"י, שאין ידיעת ספק מחלקת מצד עצמה, אלא מפני החילוק אשמות שבה. וכתב האור שמח [שגגות ב ב] לבאר באופן נפלא מחלוקת הבבלי והירושלמי בענין זה, שהנה בדין זה, שהידיעות מחלקות לחטאות, למדנו מדברי התוס' בשבת [עב א ד"ה בעל], שיש לזה שני סיבות. א] מאחר וידיעת החטא, נצרכת היא לחלות חיוב הקרבן, ועל ידה נשלם ונגמר חיובו, על כן היא מחלקת אותם לחיובים נפרדים, שהרי לכל חטא, היה מחייב בפני עצמו. ב] הואיל וחיוב הקרבן אינו אלא כשחטא בשוגג, והלא בשעה שהוא יודע את החטא, אי אפשר לו אז להתחייב חיוב נוסף של קרבן, על חטא זה, [שבשעה זו, הרי הוא מזיד על איסור זה], ולכן, כשנעלם ממנו שנית, ונתחייב בקרבן, הרי הם חלוקים ונפרדים זה מזה, מפני שהיה ביניהם זמן שהוא מופקע מלהתחייב בו חטאת עליו. ומעתה נמצא, שכאשר היתה לו ידיעת ספק בין העבירות, אין לדון בזה כלל מצד הטעם הראשון, שהרי ידיעת ספק אינה גומרת חיוב קרבן חטאת, [ורק באופנים שחל עליו חיוב אשם תלוי, על ידי ידיעת ספק זו, בזה סובר ריש לקיש, שמתוך שידיעה זו, חשובה היא לחלקם לאשמות תלויין, נחשבת היא לחלקם אף לחטאות], אבל עדיין יש מקום לדון מצד הטעם השני, ויסוד השאלה תלוי בנידון שנתבאר בהערה 12, באדם שהיה יודע שחתיכה זו הרי היא ספק חלב ספק שומן, ואכלה, ואחר כך נודע שחלב היתה, האם מביא חטאת עליו, שאמנם היה מזיד בספק איסור, אבל מכל מקום אינו נחשב למזיד על ודאי איסור, או שגם באופן זה הרי הוא נחשב מזיד, ואינו מביא. והנה, אם נסבור שבאופן זה הוא מחוייב חטאת, אם כן אין ידיעת ספק שבין המעשים יכולה לחלק כלל, שהרי גם בזמן זה, שהיתה לו ידיעת ספק, היה יכול להתחייב בחטאת, [שהרי אינו יודע בודאי שחלב הוא], ואם כן גם מצד הטעם השני אינה מחלקת, אבל אילו נסבור בציור זה, שהוא נחשב כמזיד ואינו מחוייב חטאת, אם כן ידיעת ספק שביניהם תהיה מחלקת לחטאות, [על כל פנים מצד הטעם השני], הואיל וזמן זה שביניהם, היה מופקע מחיוב חטאת. והנה, בפרט זה מצאנו שנחלקו הבבלי וירושלמי, שמדברי הגמרא לעיל [יח] נראה, שאינו חייב בחטאת, וכמו שביארנו שם בע"ה, ולכן סוברת הגמרא כאן, שידיעת ספק מחלקת גם במקום שאינו חייב באשם, [וכמו איסור מעילה], אבל בירושלמי [תרומות ו א] מפורש, שבאופן זה הוא חייב בחטאת, ועל כן אין הידיעת ספק מחלקת, [באופן שאינה גורמת חיוב אשם תלוי], שהרי בזמן זה, של ידיעת ספק, לא היה מופקע מלהתחייב חטאת. עוד העירו האחרונים בעיקר קושית הגמרא, שהרי למדנו לעיל, שנחלקו רבנן ורבן גמליאל האם יש ידיעה לחצי שיעור [לחלקם שלא יצטרפו לחייב], ואם כן יש להעמיד ברייתא זו כרבן גמליאל הסובר שאין ידיעה לחצי שיעור. ובעולת שלמה כתב, שגם הערה זו, איננה, לפי פירוש התוס' בשבועות, שהרי סוף סוף חלוקים הם לענין אשם תלוי, [שאפילו אם אין ידיעה לחצי שיעור, מכל מקום מאחר שיש כפרה לחצי שיעור, [לפי סברת הגמרא בקושיא], על כרחנו חלוקים הם לענין אשם תלוי], ואם כן מוכח שהכלל "שכל שחלוקין לחטאות, חלוקין לאשמות" לא נאמר בכל אופן.

[21] הקובץ שיעורים [פסחים קח] כתב, שמכאן יש ללמוד, שגדר חיוב תשלומי מעילה, אינו משום כפרה על חטאו, כתשלומי תרומה, אלא משום גזילת ההקדש הוא, וכמו שחילקו התוס' בכתובות [ל ב ד"ה זר]. ועיין עוד לעיל [יג ב] הערה 43, 45 מענין זה. וכדבריו כתב באתוון דאורייתא [ג].

[22] המשנה למלך [שגגות ג ט] כתב, שמכאן יש ללמוד, שמי שאכל חצי זית של ספק חלב ביום הכפורים קודם חשיכה, ולאחר צאת היום, בתוך שיעור אכילת פרס, השלימו לכזית, שהוא מביא אשם תלוי, שהרי לא כיפר יום הכפורים על החצי שיעור הראשון, אבל כתב, שהסברא בזה צריכה ביאור, שאם יום הכפורים מכפר על שיעור שלם, כל שכן שיכפר על חצי שיעור. ובקובץ שיעורים שם כתב, שבאמת האיסור של חצי שיעור, ודאי נתכפר לו, שאינו חמור משיעור שלם, וכמו שכתב המשנה למלך, אבל האיסור של שיעור שלם, שנעשה לבסוף על ידי השלמת האכילה לכשיעור, אין מתכפר לו, והסברא בזה הוא, שיום הכפורים אינו מכפר אלא על איסור שכבר נעשה ונגמר, ולא על איסור שעדיין לא נשלם, [ודבר זה דומה למה שלמדנו לעיל [יג] לענין האוכל אוכלין טמאין, שאם אכל פחות מכשיעור, וטבל, והשלים לכשיעור, שאין הטבילה מועילה לו כלל, הואיל והיתה קודם לטומאה]. וכסברא זו ביאר גם כן הערוך לנר, והוסיף שם, שלפי זה, האוכל חצי זית חלב ודאי, וחצי זית ספק חלב, שהם מצטרפין לחייבו באשם תלוי, שאם עבר עליו יום הכפורים, יהיה מתכפר לו החצי שיעור ויהיה נפטר מקרבן, שאמנם יום הכפורים אינו מכפר אלא על איסור שאין ידוע לו, וכמו שמבואר לקמן [כה א], ואם כן הכפרה צריכה לחול רק על החצי שיעור של הספק חלב, מכל מקום מאחר שכבר נעשה איסור שלם בחצי זית זה, [על ידי צירוף החצי שיעור של ודאי חלב], יום הכפורים יהיה מכפר גם על חצי שיע ו ר. אולם המרכבת המשנה [שגגות שם] כתב לחדש, שסוגיתנו נאמרה רק לדעת ריש לקיש, שחצי שיעור מותר מן התורה, אבל לרבי יוחנן שהוא אסור מן התורה, מאחר שיום הכפורים כיפר על איסור של חצי שיעור, שהוא שיעור מושלם בפני עצמו, וכנ"ל, ממילא שוב אי אפשר לצרף חצי שיעור זה לחצי שיעור נוסף, ולא יתחייב בקרבן, וכונתו, שכדי לצרף שני חצאי שיעורים לאיסור שלם, אנו נצרכים שהחצי הראשון יהיה בו איסור של חצי שיעור, ועל ידו הולך ונשלם אחר כך האיסור השלם של כשיעור. וכעין דבריו כתב גם כן בספר ושב הכהן [חידושי הש"ס], אלא שהוא ביאר מטעם אחר, שבאיסור מעילה, לדברי הכל חצי שיעור מותר מן התורה, וכמו שכתב הכסף משנה [מעילה ב טז] בשם הר"י קורקוס, ולכן אין יום הכפורים מכפר בו על חצי שיעור.

ר' אליעזר היא, שאמר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. הילכך אמרינן ליה [משום כך אומרים אנו לו] לשני, אייתי [הבא] אשם תלוי ואתני [והתנה]: אי [אם] אכל ראשון שומן, ונמצא שהוא, השני, אכל חלב — ליהוי [שיהא זה] כפרה, ואי [ואם] לא, שהראשון אכל את החלב והוא אכל שומן — ליהוי [שיהיה] נדבה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אכל ספק חלב בשגגה ונודע לו שאכל ספק חלב, ושוב אכל ספק חלב ונודע לו — רבי אומר, אומר אני: כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת, אם היה מתברר שוודאי חלב אכל — כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת מחתיכות הספק שנודע לו שאכל.

ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר ור' שמעון אומרים: אין מביא אלא אשם תלוי אחד, שנאמר: "והביא איל תמים... וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג" (ויקרא ה, יח), וכפל הלשון בא ללמד — אפילו על שגגות הרבה אינו חייב אלא אחת.

אמר ר' זירא, כאן שנה רבי, כלומר, ממה ששנינו: אכל ספק חלב ונודע לו... כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת, יש ללמוד שידיעות ספק מחלקות לחטאות, שלמרות שלא נודע לו בוודאות שחטא בין אכילה לאכילה, אלא ספק היה בידו, אם מתברר לו לבסוף שאכן חטא — מביא חטאת על כל שגגה ושגגה.

רבא אמר: אין ידיעות ספק מחלקות לחטאות, אלא רק ידיעה ודאית. אלא הכי קתני [כך הוא שונה]: כשם שאם היתה לו ידיעה ודאי, שנודע לו חטאו בין אכילה לאכילה — מביא חטאת על כל אחת ואחת, כך אם היתה לו ידיעת ספק, שנודע לו שחטא בספק — מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.

אמר ליה [לו] אביי: ואת לא תסברא [וכי אתה אינך סבור] שידיעות ספק מחלקות לחטאות? דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שידיעות ספק אין מחלקות לחטאות, וחטאת אחת מביא על הכל, אמאי [מדוע] מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת?

והתניא [והרי שנויה ברייתא], כללו של דבר: כל שחלוקין בחטאות — חלוקין באשמות! אלא מכאן אתה מסיק כי כשם שידיעות הספק מחלקות לאשמות — כך הן מחלקות לחטאות!

אמר ליה [לו] רבא בר חנן לאביי, ולדידך דאמרת [ולשיטתך שאתה אומר] ומסיק כי ידיעות ספק, מתוך שהן מחלקות לענין אשם תלוי הריהן מחלקות גם לחטאות, אלא מעתה, אכל בהעלם אחד כזית חלב לפני יום הכיפורים וכזית חלב אחר יום הכיפורים, שיש ביניהם חילוק לענין אשם תלוי, שהואיל ויום הכפורים במקום אשם תלוי קאי [עומד], שמי שהיה בידו ספק עבירה ועבר עליו יום הכיפורים — פטור מלהביא אשם תלוי, אם כן, על מה שאכל קודם יום הכיפורים — כיפר יום הכיפורים, ועל מה שאכל לאחריו — מביא אשם תלוי, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאם נודע לו שוודאי חלב אכל שמביא שתי חטאות, על מה שאכל קודם יום הכיפורים ועל מה שאכל אחריו?

הא [הרי] בהעלם אחת אכלינון [אכל אותם]! אלא בהכרח, לא כל מה שמחלק לענין אשמות מחלק לענין חטאות. אמר ליה [לו] אביי: ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] שיום הכיפורים מכפר על ספק עבירה דלא מתידע ליה [שלא נודע לו], שאתה מניח שהוא מחלק לענין אשם תלוי? דילמא והוא דמתידע ליה [שמא מכפר רק על ספק שנודע לו], שקודם יום הכיפורים נודע לו שאכל ספק חלב! אמר ליה [לו] רבא: אין אתה יכול לומר כן, שהרי יום הכיפורים מכפר על הודע ולא הודע תנן [שנינו], ופירושו: בין אם נודע לו ספקו, ובין אם לא נודע לו ספקו! ואם כן הקושיה על הוכחתו של אביי בעינה עומדת.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר, אמר ליה [לו] רבא בר חנן לאביי: לשיטתך שידיעות ספק מחלקות לחטאות מתוך שהן מחלקות לאשמות, מה אילו אכל בהעלם אחד כזית חלב שחרית ביום הכיפורים וכזית חלב במנחה ביום הכפורים, הואיל ויום הכיפורים במקום אשם תלוי עומד, וכאילו נודע לו ספיקו באמצע, הכי נמי דמיחייב [כך גם כן תאמר שמחוייב] שתי חטאות? והלא בהעלם אחד אכל אותם! אלא מכאן שלא כל שמחלק לאשמות מחלק לחטאות, וגם לא ידיעת ספק.

אמר ליה [לו] אביי בדחיה: ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] שיום הכפורים כל שעתא [שעה ושעה שבו] מכפר, שאתה מחלק בו בין אכילה לאכילה? דילמא כוליה יומא מאורתא [שמא כל היום כולו מכפר, מן הערב] ועד סופו! אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה: תרדא [שוטה], תניא [שנויה משנה] מפורשת: הרי שבא לידו ספק עבירה ביום הכפורים, אפילו היה זה עם חשיכה — פטור, שכל היום מכפר, כלומר, כל שעה ושעה שבו מכפרת!

ועוד מתיב [מקשה] רב אידי בר אבין על שיטת ר' זירא, שידיעות ספק מחלקות לחטאות, ממה ששנינו במשנה: מי שאכל ושתה ביום הכפורים בהעלם אחת — אינו חייב אלא חטאת אחת על האכילה ועל השתייה, שאיסור אחד הוא. והא [והרי] בין אכילה לשתייה אי אפשר דלא הוה [שלא היתה] שהות ביום דמתיידע ליה וכפר ליה [שיכול היה להיוודע לו ולכפר לו] אילו היתה לו ידיעת ספק, שהרי יום הכפורים במקום אשם תלוי קאי [עומד], וקתני [והרי הוא שונה]: אינו חייב אלא חטאת אחת.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שידיעות ספק מחלקות לחטאות, ליחייב [שיתחייב] שתי חטאות! בתשובה לכך אמרי [אומרים]: כי [כאשר] אמר ר' זירא, שידיעות ספק מחלקות לחטאות — הרי זה לשיטת רבי, ואילו הא רבנן [ברייתא זו שיטת חכמים] היא, ר' יוסי בר' יהודה וחבריו, הסבורים לעיל כי ידיעת ספק אינה מחלקת גם לענין אשם תלוי.

ומקשים: והא מדסיפא [והרי מכיון שסופה] של אותה משנה שיטת רבי היא, דקתני [שהוא שונה שם]: שתה ביום הכיפורים ציר של דגים, או מורייס (רוטב העשוי מדגים מלוחים), שטעמם מלוח מאד — פטור, שאינם עשויים לשתיה, אלא לטיבול, ונדייק מכאן: הא [אבל] אם שתה חומץ — חייב,

ומני [ושיטת מי היא]? שיטת רבי היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: חומץ אין משיב את הנפש, ולכן אין חייבים על שתייתו ביום הכיפורים, רבי אומר, אומר אני: חומץ משיב את הנפש. ומדסיפא [ומתוך שבסופה] שיטת רבי, רישא נמי [ראשה גם כן] שיטת רבי! בתשובה לכך אמרי [אומרים]: סיפא [סופה] שיטת רבי, רישא רבנן [ראשה כשיטת חכמים].

איתיביה [הקשה לו] רבא לשיטת ר' זירא, שידיעת ספק מחלקת, ממה ששנינו לענין מעילה: אכל היום משל הקדש בשגגה, וחזר ואכל למחר, או נהנה היום משל הקדש (בדבר שאינו בר אכילה) ושוב נהנה למחר, וכן אכל היום ונהנה למחר, או נהנה היום ואכל למחר, ואפילו נעשה הדבר מכאן ועד שלש שנים, מנין שהן מצטרפין זה עם זה לשווה פרוטה, לחייבו בקרבן מעילה?

תלמוד לומר: "תמעל מעל" (ויקרא ה, טו) — ריבה. ואם ידיעת ספק מחלקת, אמאי [מדוע] הם מצטרפים? הא [הרי] כיפר עליה [עליו] יום הכפורים, שהיה בתוך שלוש השנים הללו, שהרי דינו של יום הכיפורים כאשם תלוי!

ובתשובה לכך אמרי [אומרים]: כי [כאשר] מכפר יום הכפורים הרי זה על דבר שהוא איסורא [איסור] בלבד, על ממונא [ממון] יום הכפורים לא מכפר, והרי המעילה היא גם חיוב ממון.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כי [כאשר] מכפר יום הכפורים הרי זה על כוליה שיעורא [שיעור שלם], על פלגא דשיעורא [חצי שיעור] לא מכפר. ב ושבים לברייתא ששנינו בה: אכל ספק חלב ונודע לו, ושוב אכל ספק חלב ונודע לו, כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת — כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. וכפי שאמר ר' זירא לעיל, כן

אמר ריש לקיש, כאן שנה רבי: ידיעות ספק מחלקות לחטאות. רבי יוחנן אמר: אין ידיעות ספק מחלקות לחטאות,

אלא הכי קתני [כך הוא שונה]: כשם שאם היתה לו ידיעה ודאי ביניהן, שאכל חלב בשגגה — מביא חטאת על כל אחת ואחת, כך אם היתה לו ידיעת ספק — מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת רבי יוחנן, היינו [זהו] דקא תלי [שהוא תולה] לאשם בחטאת, שכשם שידיעה ודאית מחלקת בחטאת, כך ידיעת ספק מחלקת באשם. אלא לדברי ריש לקיש, חטאת באשם מיבעיא ליה [היה צריך לו לתלות], שכשם שידיעת ספק מחלקת לחיוב אשם תלוי — כך היא מחלקת לענין חיוב חטאת! ואומרים: אכן, קשיא [קשה הדבר].

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן, ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ריש לקיש על דברי ריש לקיש. דתניא [ששנויה ברייתא]: היו שני שבילין בדרכו למקדש, אחד מהם היה טמא, שקבור שם מת, ואחד טהור, ואינו יודע איזה מהם טמא ואיזה טהור, והלך בראשון ולא נכנס למקדש, ואחר כך הלך בשני ונכנס למקדש בשגגה — הרי זה חייב קרבן חטאת, משום שבכל אופן בוודאי נטמא.

אם הלך בראשון ונכנס — פטור, הלך גם בשני ונכנס — חייב, שהרי בוודאי נטמא. הלך בראשון ונכנס, והזה, שהיזו עליו ממי פרה אדומה ביום השלישי כדי להיטהר מטומאת המת, ושנה, שהיזו עליו גם ביום השביעי, וטבל, והלך בשביל השני ונכנס שוב למקדש — הרי זה חייב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who says a person may volunteer to bring a provisional guilt offering every day. Therefore, we say to the second person: Volunteer and bring a provisional guilt offering, to prevent the first individual from bringing an unwarranted sin offering. And he should stipulate: If the first person ate the piece of permitted fat, that means that he himself ate the forbidden fat and consequently the offering should be an atonement for his own transgression. And if not, i.e., if the first person ate the forbidden fat and he himself committed no transgression, let it be a gift offering.

The Sages taught in a baraita: A person unwittingly ate a piece of fat about which it was uncertain whether it was forbidden fat or permitted fat, and he was subsequently informed of its questionable status. He then unwittingly ate another piece of fat about which it was uncertain whether it was forbidden fat or permitted fat, and he was again informed of its questionable status. Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that just as he would be liable to bring a sin offering for each and every one if he was later informed that they were all pieces of forbidden fat, so too, in these cases of uncertainty he must bring a provisional guilt offering for each and every one.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda; Rabbi Elazar; and Rabbi Shimon all say: He is obligated to bring only one provisional guilt offering, as it is stated: “And the priest shall make atonement for him concerning the unwitting error which he committed unwittingly and he shall be forgiven” (Leviticus 5:18). It is derived from the verse’s double mention of his unwitting status, for which he is liable to bring one offering, that a person is obligated to bring only one offering even for many unwitting sins, despite the fact that he was informed of the uncertainty in between each instance of consumption.

With regard to Rabbi Yehuda HaNasi’s statement in the baraita, Rabbi Zeira says: Here Rabbi Yehuda HaNasi taught a principle with regard to the obligation to bring sin offerings for several unwitting transgressions: Knowledge of the questionable status of an uncertain case prior to each subsequent transgression divides them into obligations to bring multiple sin offerings when one later learns that he definitely committed unwitting transgressions. In the case of the baraita, as he was informed prior to each instance of consumption of the uncertain status of the fat he ate before his subsequent consumption of uncertain fat, he is obligated to bring a sin offering for each instance of consumption if he later discovers he actually sinned.

Rava says: Knowledge of uncertainty prior to each possible transgression does not divide them into obligations to bring multiple sin offerings. Rather, this is what Rabbi Yehuda HaNasi is teaching in the baraita: Just as if he had had definite knowledge prior to each instance of consumption that the piece he ate was prohibited before eating each subsequent piece he would have been liable to bring a sin offering for each and every one, so too, if he had knowledge of the uncertain status of the piece he ate before eating each subsequent piece, he is obligated to bring a provisional guilt offering for each and every one. According to Rava, uncertain knowledge does not divide the unwitting transgressions to the extent that one is obligated to bring multiple sin offerings. Only definite knowledge renders one liable to bring multiple sin offerings.

Abaye said to Rava: And you? Do you not hold that knowledge of uncertainty prior to committing each transgression divides them with regard to the obligation to bring sin offerings for each one? As, if it enters your mind to say that knowledge of uncertainty prior to committing each transgression does not divide them with regard to multiple sin offerings, and therefore one brings only one sin offering, why does Rabbi Yehuda HaNasi rule that he brings a provisional guilt offering for each and every one, when he had knowledge of uncertainty prior to each instance of consumption?

After all, isn’t it taught in a baraita: The principle with regard to the matter is as follows: In any case where separate transgressions are divided for the purpose of determining liability to bring multiple sin offerings, they are also considered divided for the purpose of determining liability to bring multiple provisional guilt offerings in cases of uncertainty. If one does not bring several sin offerings in a case of definite transgression, he is not obligated to bring several provisional guilt offerings in a case of uncertainty either.

Rava bar Ḥanan said to Abaye: And according to you, that you said knowledge of uncertainty prior to each transgression divides them into obligations to bring separate sin offerings, if that is so, what would you say about the following case: Someone ate an olive-bulk of forbidden fat before Yom Kippur and another olive-bulk of forbidden fat after Yom Kippur. Since Yom Kippur itself stands in place of a provisional guilt offering, i.e., it atones for any prior uncertain transgression, if he later learned that both pieces were in fact forbidden fat, would you say that so too, Yom Kippur divides the two actions and that he is obligated to bring two sin offerings?

But this cannot be correct, as he ate both of them in a single lapse of awareness and there was no knowledge of sin to divide them. Rather, it stands to reason that like Yom Kippur, knowledge of uncertainty does not divide transgressions into multiple sin offering obligations. Abaye said to Rava bar Ḥanan: That case in which Yom Kippur occurred in between transgressions is not comparable to having knowledge of uncertainty between each transgression. Who shall say to us that Yom Kippur atones for sins that were unknown to him? Perhaps it atones only for sins that were known to him. Rava said to him in reply: We learned this explicitly in a mishna (Shevuot 2b): Yom Kippur atones for sins whether one became aware of them before Yom Kippur or did not become aware of them.

The Gemara cites another version of the difficulty raised against Abaye’s opinion: Some say that Rava bar Ḥanan said to Abaye: Since Yom Kippur serves to divide the two acts of consumption into two obligations, similar to knowledge of the questionable status of fat according to Abaye, what is the halakha in the following case: If one ate an olive-bulk of forbidden fat on the morning of Yom Kippur and an olive-bulk of forbidden fat in the afternoon of Yom Kippur, so too would he be obligated to bring two sin offerings? This cannot be correct, as both olive-bulks were consumed in a single lapse of awareness.

Abaye said to Rava bar Ḥanan: Who shall say to us that Yom Kippur provides atonement at every hour of the day? Perhaps the entire day as a single unit serves to provide atonement only when it begins, in the evening? Rabba bar bar Ḥana said to him: Fool [terada]! It is taught in a mishna (25a): With regard to one who encountered uncertainty concerning whether he performed a sin on Yom Kippur, even if it was at nightfall at the end of the day, he is exempt, as the entire day atones for uncertain sins.

Rav Idi bar Avin raises another objection to Abaye’s opinion from a mishna (Yoma 81a): If one ate and drank unwittingly on Yom Kippur in one lapse of awareness, e.g., he forgot it was Yom Kippur, he is liable to bring only one sin offering. But according to Abaye he should be liable to bring two sin offerings, as between the eating and the drinking it is impossible that there was no interval of even a minimal amount of time during the day. That interval of time would allow him to gain knowledge of the possible transgression, and therefore it should serve to atone for him, as Yom Kippur stands in place of a provisional guilt offering. And yet it is taught in the mishna: He is liable to bring only one sin offering.

Rav Idi bar Avin concludes his objection: And if it enters your mind that knowledge of uncertainty prior to each possible transgression divides them into obligations to bring separate sin offerings for each one, this lapse of time on Yom Kippur should serve to divide his two transgressions and therefore he should be liable to bring two sin offerings. The Sages say in response: When Rabbi Zeira said that knowledge of uncertainty prior to each unwitting transgression divides them into obligations to bring separate sin offerings, he was clarifying the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. By contrast, this mishna, which indicates that the passage of time on Yom Kippur does not divide transgressions into obligations for separate sin offerings, is in accordance with the opinion of the Rabbis.

The Gemara objects: But from the fact that the latter clause of that mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, it follows that the first clause is also in accordance with his opinion. This is significant, as that same mishna later teaches (Yoma 81a): If on Yom Kippur one drank the salty liquid in which fish are pickled, or fish brine [morayes], he is exempt. One can infer: But if he drank vinegar he is liable.

And who is the tanna of the mishna? It is Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: Vinegar does not revive the spirit, i.e., it does not have the status of a beverage, and therefore one who drinks it on Yom Kippur is exempt. Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that vinegar does revive the spirit and is therefore considered like a beverage. And from the fact that the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, the first clause must also be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. The Sages say in response: That is not necessarily so, as one can say the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi whereas the first clause is in accordance with the opinion of the Rabbis.

Rava raised another objection to Abaye from a baraita: One is obligated to bring a guilt offering for misuse of consecrated property only if he derived benefit of at least the value of one peruta from the property. If one unwittingly ate from consecrated property today and ate again tomorrow, or if he derived benefit from consecrated property today and again derived benefit tomorrow, or if he ate from the property today and derived benefit from it tomorrow, or if he derived benefit from it today and ate from it tomorrow, even if the time between them was as long as from now until three years later, from where is it derived that they combine with each other to amount to one peruta-worth of benefit and thereby render him obligated to bring a guilt offering?

The baraita answers that the verse states: “If anyone commits a misuse [tim’ol ma’al]” (Leviticus 5:15). The double verb [tim’ol ma’al] extended the obligation to bring a guilt offering for misuse of consecrated property to a case where the value of individual instances of misuse at different times amount to a total of one peruta. Rava concludes his objection: But why should that be the halakha according to Abaye, who maintains that knowledge of uncertainty, and similarly the day of Yom Kippur, which has the same effect as a provisional guilt offering, divides his actions into separate entities? When the second misuse occurs after Yom Kippur, isn’t his sin atoned for by Yom Kippur? Since his acts of possible transgression are divided, how can they combine to the value of one peruta?

The Sages say in response: When does Yom Kippur atone for sins? Only with regard to ritual prohibitions. But it does not atone with regard to monetary matters. Misuse of consecrated property entails a monetary obligation to restore the value of the principal with the addition of one-fifth. Since Yom Kippur does not exempt one from the monetary obligation entailed by a sin, the two acts of misuse combine to render one obligated to bring a guilt offering.

The Gemara suggests another answer. If you wish, say instead: When does Yom Kippur atone for sins? It atones for sins only if they were committed in their full measure, but it does not atone for sins that one transgressed only by half of their full measure. Consequently, Yom Kippur does not atone for misuse of consecrated property of the value of less than one peruta, which is why the two acts of misuse combine.

§ The Gemara cites the opinions of other amora’im with regard to this matter. Similarly, like Rabbi Zeira, Reish Lakish says: Here, in his statement in the baraita above, Rabbi Yehuda HaNasi taught that knowledge of uncertain status prior to each possible transgression divides them into separate obligations to bring sin offerings for each one. And like Rava, Rabbi Yoḥanan disagrees and says: Knowledge of uncertainty does not divide them into obligations to bring separate sin offerings.

Rather, this is what Rabbi Yehuda HaNasi is teaching in the baraita: Just as if he had had definite knowledge prior to each instance of unwitting consumption he would bring a sin offering for each and every one, so too, if he had had knowledge of the uncertainty of each piece prior to his subsequent instance of unwitting consumption he would be obligated to bring a provisional guilt offering for each and every one. But knowledge of uncertainty prior to each instance of consumption does not render him obligated to bring multiple sin offerings if he later finds out they were all definitely prohibited.

The Gemara asks: Granted, according to Rabbi Yoḥanan, this is why the baraita is formulated in a manner that indicates the halakha of a provisional guilt offering is dependent upon the halakhot governing the sin offering. Just as knowledge of an unwitting transgression renders one liable to bring a sin offering, so too, knowledge of uncertainty renders one liable to bring a provisional guilt offering. But according to Reish Lakish, the baraita should have taught that the halakha of a sin offering is dependent upon the knowledge of uncertainty necessary to render one liable to bring a provisional guilt offering, rather than the other way around. The Gemara concludes: Indeed, this is difficult.

And the Gemara raises a contradiction from one statement of Rabbi Yoḥanan to another statement of Rabbi Yoḥanan, and it likewise raises a contradiction from one statement of Reish Lakish to another statement of Reish Lakish. As it is taught in a baraita: There are two paths: one is ritually impure due to a corpse that is buried there and the other one is ritually pure, and it is unknown which path is which. If an individual walked on the first path and did not yet enter the Temple, and then he walked on the second path and afterward unwittingly entered the Temple, being that he certainly contracted ritual impurity after walking down both paths he is liable to bring a sliding-scale offering for entering the Temple in a state of ritual impurity.

The baraita continues: If he walked on the first path and entered the Temple he is exempt from bringing an offering. But if he then walked on the second path and afterward entered the Temple he is obligated to bring a sin offering, as he was definitely impure on one of the occasions that he entered the Temple. If he walked on the first path and entered the Temple, and subsequently went through the process of ritual purification, i.e., he received the sprinkling of the ashes of the red heifer on the third day and again on the seventh day, and immersed, and then walked on the second path and entered the Temple, he is liable to bring a sin offering, as he definitely entered the Temple while ritually impure, either on the first occasion or on the second.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א)עד כאן שייך לדף י"ח ע"א ר' אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. הואיל (וכך) דבין כך ובין כך מצי מייתי אמרינן ליה לשני אייתי אשם תלוי ואתני. אי אכל ראשון שומן הוא אכל חלב וניהוי ליה האי אשם לכפרה ואי לא נהוי נדבה:

ר' אומר אומר אני כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת. כשאכל ספק חלב ונודע לו שספק חלב אכל וחזר ואכל ספק חלב ונודע לו שספק חלב אכל וחזר ואכל ספק חלב ונודע לו שודאי חלב אכל כיון דבאחרונה היתה ידיעה ודאי מביא חטאת על כל אחת ואחת וכשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת:

כאן שנה ר' ידיעות ספק מחלקות לחטאות. אע"ג דידיעות ראשונות ידיעת ספק הוו כיון דאחרונה ידיעה ודאי הויא הנהו ראשונה דספק מחלקות נמי לחטאות ולהכי קאמר כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת:

ורבא אמר ידיעת ספק אין מחלקת לחטאות כלל. אלא הכי קאמר הכי קתני כשם שאם היתה לו ידיעה ודאי בעלמא בין כל אחת ואחת מביא חטאת על כל אחת ואחת כך אם היתה לו ידיעת ספק מש"ה מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת אבל לא חטאות:

ואת לא תסברא דידיעת ספק מחלקת לחטאות. אלא סבירא לך דידיעת ספק אינה מחלקת לחטאות וחטאת אחת מביא על ידיעה אחרונה ודאית א"כ אמאי מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת והתניא כללו כו':

אלא מעתה אכל כזית חלב לפני יוה"כ כזית אחר לאחר יוה"כ בהעלם אחד:

ויוה"כ במקום אשם תלוי. כדתנן בפירקין בתרא חייבי אשמות תלויין אחר יוה"כ פטורין וכיון דבמקום אשם תלוי קאי האי יוה"כ הוי כידיעת ספק הכי נמי כיון דאמרת דידיעת ספק מחלקת הכי נמי דמביא ב' חטאות אמאי:

הא בהעלם אחד אכילינון. ובהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת:

א"ל אביי מאן לימא לן דכי מכפר יוה"כ. במקום אשם תלוי אע"ג דלא מתיידע ליה לבעלים דאכל דלמא הוא דמתיידע ליה דספק אכל הוא דמכפר והכא לא אתיידע ליה:

א"ל תרארא. עצל:

הודע ולא הודע תנן. בפרקין קמא דשבועות שאר חייבי מיתות וכריתות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה יוה"כ מכפר אע"ג דלא מיתיידע ליה:

מה אילו אכל כזית חלב שחרית ביוה"כ וכזית חלב במנחה הכי נמי דמחייב ב' חטאות. (דמייתו) דמקצת יום שבינתים דיוה"כ דמכפר עליה במקום אשם תלוי וליהוי כספק ידיעה בנתים וליחייב ב' חטאות וק"ל דלא דבהעלם אחד הוו:

אמר ליה אביי ומנלן דיוה"כ דכל שעה ושעה מכפר דאפילו מקצת יום כלומר דליהוי ידיעת ספק דילמא לא מכפר עד דאיכא כולי יומא בלא חטא:

א"ל רבא תרארא. הרי שבאת כו' דאפי' מקצת יום מכפר ולדבריך ליחייב ב' חטאות וכן נמי בין אכילה לשתיה אי איפשר דלא הוה שהות פורתא וכיפר עליה ההיא פורתא דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי וקתני אין חייב כו':

אמרי כי אמר ר' זירא. ידיעת ספק מחלקת לחטאות לר' כדקאמר כאן שנה ר' והא דקתני אינו חייב אלא חטאת אחת רבנן הוא דלית להו ידיעת ספק מחלקת לחטאות:

והא מדסיפא ר' היא דקתני שתה ציר או מורייס פטור. דאינו עשוי לשתיה אלא לטיבול ואינו משיב את הנפש הא שתה חומץ חייב דמשיב את הנפש אלמא רישא נמי ר':

אמרי לא סיפא ר' ורישא רבנן. ולא קשיא:

אכל היום. מהקדש אכל למחר מהקדש או נהנה מהקדש היום ונהנה למחר או אכל היום ונהנה למחר או למפרע ואפי' מיכן ועד ג' שנים שלא השלים לשוה פרוטה עד ג' שנים:

מנין שמצטרפין זה עם זה. לפרוטה ולמעילה ת"ל תמעול מעל ריבה:

ואמאי. מצטרפין לחייבו קרבן מעילה הא הוה יוה"כ בנתיים וכיפר עליה יוה"כ במקום אשם תלוי וליהוי כספק ידיעה ונימא דספק ידיעה מחלקת ולא מצטרף איסורא ולא ליחייב קרבן מעילה:

אמרי משום הכי מצטרף דלא מכפר עליה יוה"כ דכי מכפר על איסורא על ממונא לא מכפר. ואכל היום ואכל למחר ממונא הוי דמחויב קרן וחומש ואשם ואממונא לא מכפר:

ואב"א כי מכפר יוה"כ אכולה שיעורא כגון אכל כזית חלב לפני יוה"כ והכא פחות מחצי פרוטה ופחות מחצי זית אכל לפני יוה"כ הילכך לא מכפר:

וכן אמר ריש לקיש. כר' זירא ור' יוחנן כרבא:

בשלמא לר' יוחנן. דמוקים לה דהוה ליה ידיעות ודאי בין כל אחת ואחת:

היינו דקא תלי. ליה ר' בברייתא לאשם בחטאות דכשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כשיש ידיעה ודאי בינתיים כך מביא אשם תלוי על כל אחת כשיש ספק ידיעה בינתיים:

אלא לריש לקיש. דאמר דשנה ר' דידיעת ספק מחלקת לחטאות כדאמרן כשהי' ידיעת ספק בינתיים וידיעה ודאי בסוף חטאת באשם איבעי ליה למיתלא דבספק ידיעות פשיטא לן דמביא אשם תלוי על כל אחת ואחת והכי איבעי ליה למימר כשם שמביא אשם תלוי על כל ספק ידיעה כך מביא חטאת על כל ספק ידיעה כיון דידיעת ודאי היה בסוף הואיל וסבירא ליה דידיעת ספק מחלקת לחטאות קשיא:

הלך בראשון ולא נכנס למקדש והלך בשני ואח"כ נכנס למקדש חייב קרבן על כל הטומאה דממה נפשך טמא הוא דבשתיהם הלך:

וכן הלך בראשון ונכנס. למקדש והלך בשני ונכנס חייב נמי ממה נפשך ובטומאת מקדש וקדשיו בעינן ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בינתיים דכתיב בהו ונעלם ונעלם והוא ידע:

הלך בראשון ונכנס למקדש ואח"כ הוזה. ביום ג' ושנה בשביעי וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב שהרי נכנס ב' פעמים וממה נפשך או בפעם ראשון או בפעם שני טמא היה:

גמרא ריבר"י וראבר"ש אומרים אין מביא כו'. כצ"ל:

שם תרדא. בהגרי"פ בשם הערוך צ"ל מוריד ריר אבל הוא גורס תררא בשני רישין:

שם אלא ה"ק כשם שאם היתה לו ידיעה ודאית מביא חטאת על כאו"א. כצ"ל:

שם דתניא שני שבילין כו'. מה שנמחק בבא מציעתא בשם הרש"ק. אמת שגם בשבועות ליתא. אבל מפרש"י לקמן בד"ה ואפילו בקמייתא שכ' בתרתי קמייתא מוכח להדיא דגריס לה. וגם לשון פוטר בכולן שבדברי ר"ש ב"י מוכח כן לפמש"כ התוס' בכתובות (ח) בסד"ה שהכל:

רש"י ד"ה ר"א היא. הלכך ליכא למימר כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה במקום א"ת. שעבר עליהן יוה"כ פטורין וה"ל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה דמתיידע לי'. כלומר שיעור כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה חייב. איכא ידיעה ודאית דטמא הוא. כצ"ל:

רש"י ד"ה בשני ונכנס. ובכניסתו בשני נעלמה ממנו טומאה כו'. הוא לרבותא דת"ק אבל לר"ש נראה דאף בלא נעלמה ממנו פטור ועיין הגהות הב"ח:

תד"ה והתניא. ואע"ג דר' יוסי בר' יהודה קא"ל כו'. כצ"ל:

תד"ה א"ל. א"ל רבא בר ר"ח. הוא דבור חדש:

גמ' (בריש העמוד) ר' אליעזר היא. נ"ב תמיה לי טובא אי ר"א מאי מן הדין ושלא מן הדין דאליביה אף הראשון שלא מן הדין דלית ליה חובה לגמרי. ואי מדין נדבה שני נמי מן הדין הוא. ותו דקאמר ואתני ואי ר"א היא היכי שמעינן דבעי אתנויי הא ס"ל דקאתי בנדבה:

שם רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים. נ"ב בגמ' דשבועות גרס ר"ש בן יהודה ור"א בר"ש בשם ר"ש:

ר' אליעזר היא. הילכך ליכא למימר חולין לעזרה נינהו: ואתני. אי ראשון שומן אכל ודאי השני חלב ואי אכל ודאי חלב מספקא ליהוי ליה כפרה להגין עליו עד שיודע לו ויביא חטאת ואי לא ליהוי נדבה: ונודע לו. שספק הוא: כשם. שאם יודע לו באחרונה שכולן ודאי חלב היו ודאי ליהוי מביא חטאת על כל אחת ואחת דידיעות ספק שבינתים מחלקות לחטאות דלא הוי העלם אחת: כך מביא אשם תלוי על כל אחת. כל זמן שלא נודע לו ידיעה ודאית: כאן שנה רבי. כדפרישית: אלא מעתה אכל כזית חלב קודם יום הכיפורים וכזית חלב לאחר יום הכיפורים. ושניהם בהעלם אחת: במקום אשם תלוי. כדקתני בפ' בתרא (לקמן כה.) חייבי אשמות תלויים שעבר עליהן יום הכיפורים א' והוה ליה כידיעת ספק: דילמא. הא דאמרינן יום הכיפורים מכפר והוא דמתיידע ליה שספק חלב אכל: הודע ולא הודע תנן. בפ''ק דשבועות (דף יב:) מפרש בגמרא בין שנודע לו ספקו בין שלא נודע לו ספקו קודם יום הכיפורים יוה''כ מכפר אלמא אף על גב דלא מתיידע ליה לגמרי מכפר: תרדא. שוטה לשון אחר עצל: אכל ושתה בהעלם אחת. ביום הכיפורים: אינו חייב אלא אחת. דשתיה בכלל אכילה: דמתיידע ליה. כלומר אי שיעור דהוי אפשר לאודועי וכיון דאיכא שהות דיום הכיפורים בנתיים כדי ידיעה קם ליה ההוא שיעור במקום ספק ידיעה באשם תלוי: רבנן היא. ר' יוסי ור' אליעזר: אכל היום. משל הקדש שוה חצי פרוטה: נהנה. במידי דלאו בר אכילה: ומכאן עד ג' שנים. ובהעלם אחד: הא כפר עליו יוה''כ. שבינתים על חצי שיעור קמא ואי ידיעות ספק מחלקות הא הוה יוה''כ כידיעת ספק ואמאי מצטרפין: היינו דתלי לאשם בחטאת. דכשם שאם היתה ידיעה ודאית בנתיים היתה מחלקת לחטאות דכתיב (ויקרא ה) או הודע אליו חטאתו כך ידיעת ספק מחלקת לאשמות ומביא אשם תלוי על כל אחת ואחת אלא לריש לקיש חטאת באשם איבעי ליה למיתלי כשם שידיעת ספק מחלקת לאשמות כך מחלקת לחטאות ולכשיודע לו באחרונה יביא חטאת על כל אחת ואחת דהא עיקר ידיעת ספק באשם כתיבא: אחד טמא ואחד טהור. ואין ידוע איזה טמא ואיזה טהור: ולא נכנס. למקדש: בשני ונכנס. למקדש: חייב. על ביאת מקדש דממה נפשך איכא ידיעה ודאית וטמא הוא שהרי הלך בשתיהן: בשני ונכנס. ובכניסתו בשני נעלמה ממנו טומאה דכניסה ראשונה חייב:
והתניא כל שחלוקות כו'. ואף על גב דר' יהודה קאמר לה לעיל (דף טו:) מכל מקום לא משמע דפליג עליה רבי בהא לרבי יוסי ברבי יהודה הכי פירושו כל שחלוקות לחטאות כגון חלב ודם פיגול ונותר חלוקין לאשמות דצריך להביא אשם תלוי על כל אחת ואחת אבל בידיעה לא קמיירי וגם לרבא הכי פירושו כל שחלוקות לחטאות בידיעת ודאי חלוקות לאשמות בידיעת ספק: אלא מעתה אכל כזית חלב לפני יוה''כ וכזית לאחר יוה''כ. דהשתא איכא שתי אשמות אכילת חלב דלפני יוה''כ כיפר יוה''כ במקום אשם ואכילת חלב דלאחר יוה''כ הביא עליו אשם והשתא איכא ב' אשמות הכי נמי דאם נודע לו אחר כך על שניהן שיביא שתי חטאות והא אכלם בהעלם אחת אלא לא מייתי ואם כן שמע מינה דהאי כללא כל שחלוקין כו' ליתא שהרי הכא איכא ב' אשמות וליכא כי אם חטאת אחת: אמר ליה דילמא יום הכיפורים אינו מכפר אלא אם כן הודע. ועתה יש שתי חטאות כמו שתי אשמות. אמר ליה רבא בר רב חנן תרדא רבא בר רב חנן היה חבר אביי כדאיתא פרק כיצד מברכין (ברכות דף מו): הא דנקט חלב שחרית ביום הכיפורים ולא נקט מילתא דהיתר וחייב קרבן עבור יום הכיפורים עצמו דאסורה באכילה דאם כן צריך למינקט ככותבת שהוא שיעור אכילת יום הכיפורים ונקט שיעור זוטא ולכך נקט כזית חלב שהוא פחות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד