כריתות יז ע"א

כריתות יז ע"א - Steinsaltz

And that which is taught in the second baraita, that Rabban Gamliel deems a person liable if he wrote two letters over two Shabbatot, can also be explained: It is referring to a case where he acts unwittingly in that he does not know it is Shabbat, and intentionally in that he knows his actions constitute prohibited labors. In such a situation he deems an individual liable despite the fact that different Shabbatot are comparable to separate entities, as he holds that although the intervening days are generally considered awareness of his transgression, there is no awareness for a half-measure. Since he performed only half the prohibited labor on the first Shabbat, he is not considered to have become aware of his transgression on the intervening days.

But according to Rava, who says that Rabbi Akiva, and presumably also Rabban Gamliel, holds that separate Shabbatot are considered as one single entity, how can both baraitot be explained?

The Gemara elaborates: Granted, that which is taught in the second baraita, that Rabban Gamliel deems one who writes a letter on each of two Shabbatot to be liable, is understandable. You can find both a case where one acted intentionally in that he knew it was Shabbat and unwittingly in that he did not know his actions constituted prohibited labors, as he holds that Shabbatot are considered as one single entity, and a case where he acted unwittingly in that he does not know it is Shabbat and intentionally in that he knows his actions constitute prohibited labors. The reason in the second case is that he holds there is no awareness for a half-measure, and therefore the actions on the two Shabbatot are considered to have taken place during one lapse of awareness.

But with regard to that which is taught in the first baraita, that one who writes a letter on each of two Shabbatot is exempt, in what case can you interpret it, i.e., in what circumstances would this ever apply? This ruling does not apply in this case, where he is aware that it is Shabbat but unaware that his action constitutes a prohibited labor, because Rabbi Akiva, and presumably Rabban Gamliel, maintains that each Shabbat is considered a single entity and therefore it is considered as though he wrote two letters on one Shabbat, and he is liable. And this ruling also does not apply in that case, where one is unaware that it is Shabbat and aware that his action constitutes a prohibited labor, because Rabban Gamliel maintains there is no awareness for a half-measure. Consequently, the two letters are considered to have been written in one lapse of awareness.

The Gemara explains that Rava could say to you that Rabban Gamliel holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who says: Shabbatot are comparable to separate entities, and therefore an individual who wrote one letter on one Shabbat and another letter on a different Shabbat is exempt.

The Gemara raises an objection: But from the fact that the baraita teaches: And Rabban Gamliel concedes to the Rabbis that if he wrote one letter on one Shabbat and one more letter on a different Shabbat he is exempt, it can be derived by inference that they disagree about another halakha. Granted, if you say Rabban Gamliel holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and the opinion of the Rabbis is that of Rabbi Akiva, this is referring to the fact that they disagree in the other baraita with regard to the case where one acts unwittingly in that he does not know it is Shabbat and intentionally in that he knows his actions constitute prohibited labors, as Rabban Gamliel holds that although the intervening days are considered awareness to differentiate between the Shabbatot, there is no awareness for a half-measure, and therefore he is liable.

And Rabban Gamliel concedes to Rabbi Akiva in a case where one acts intentionally in that he knows it is Shabbat and unwittingly in that he does not know his actions constitute prohibited labors, that he is exempt. Evidently, Rabbi Akiva holds that Shabbatot are comparable to separate entities, and therefore the letters written on different Shabbatot do not combine, which is why he is exempt. But if you say Rabban Gamliel holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, and from the fact that one baraita states that Rabban Gamliel concedes that he is exempt it can be derived by inference that they disagree about another similar halakha, this raises the question: About what case do they disagree?

If you suggest that they disagree with regard to a case where one acts unwittingly in that he does not know it is Shabbat and intentionally in that he knows his actions constitute prohibited labors, then that cannot be correct. After all, even Rabbi Eliezer holds in accordance with the opinion of Rabban Gamliel that there is no awareness for a half-measure, as it is taught in a baraita: With regard to one who writes two letters on two separate Shabbatot, one letter on this Shabbat and one letter on that Shabbat, Rabbi Eliezer deems him liable.

But rather, you might suggest that Rabban Gamliel’s concession that he is exempt is referring to a disagreement with regard to adding one thread to a preexisting woven fabric. If one weaves three threads together he has violated the prohibited labor of weaving on Shabbat. It might be suggested that if one adds a single thread to a preexisting woven fabric, Rabban Gamliel would deem him liable whereas Rabbi Eliezer would deem him exempt. And yet Rabban Gamliel concedes that if one writes one letter next to a letter written on the previous Shabbat he is exempt. This suggestion is also difficult, as Rabbi Eliezer deems one liable in the case of adding a single thread, as we learned in a mishna (Shabbat 105a) that Rabbi Eliezer says: One who weaves three threads at the beginning of a new fabric, or adds one thread to a preexisting woven fabric, is liable.

Rava said: When it was derived by inference that Rabban Gamliel disagrees about one other halakha, that disagreement is referring to the following case, as it is taught in a baraita: One who carried out half of a dried fig into the public domain on Shabbat and then carried out another half of a dried fig, in one lapse of awareness, is liable; if he carried them out in two lapses of awareness he is exempt. Rabbi Yosei says: Even in a case where this occurred in one lapse of awareness, if they were both carried to one public domain he is liable; but if they were carried to two public domains that are separated from each other he is exempt.

As in such a case, Rabban Gamliel holds in accordance with the opinion of the first tanna, who says that the separate domains do not cause the two acts to be considered separate; therefore, as he carried out a full dried fig, which is the minimum measure for the prohibited labor of carrying from one domain to another, he is liable. And Rabbi Eliezer holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says the separate domains cause the acts to be considered separate, and he is exempt. Another baraita then states that although Rabban Gamliel maintains that the separate domains do not cause the two acts to be considered separate, he concedes that individual Shabbatot are considered separate entities, and therefore writing two letters on two different Shabbatot is considered two separate acts and the individual is exempt.

The Gemara suggests: Come and hear a proof for Rav Ḥisda’s opinion from the mishna: Rabbi Eliezer said to Rabbi Akiva: He is liable to bring a sin offering for violation of each and every one of the labors, and this is derived from an a fortiori inference. Just as in the case of a menstruating woman, with regard to whom there are not multiple actions that result in multiple sin offerings, one is liable to bring a separate sin offering for each act of unwitting intercourse; in the case of Shabbat, with regard to which there are multiple primary categories and subcategories of labor, is it not right that one will be liable to bring a sin offering for each prohibited labor?

Granted, according to Rav Ḥisda, who says that Rabbi Akiva raises his dilemma in reference to a case where one acted unwittingly in that he did not know it was Shabbat and intentionally in that he knew his actions constitute prohibited labors, and the basis of the dilemma was whether the intervening days are considered awareness to differentiate between the Shabbatot or not, that is the reason that Rabbi Eliezer said to him: Just as in the case of a menstruating woman, in the singular; in order to indicate that just as in the case of a menstruating woman one is liable for each act of intercourse due to the intervening days, so too with regard to Shabbat.

But according to Rava, who says it was in reference to a case where one acted intentionally in that he knew it was Shabbat and unwittingly in that he did not know his actions constituted prohibited labors that Rabbi Akiva raises his dilemma, and the basis of the dilemma was whether Shabbatot are comparable to separate entities or not, let Rabbi Eliezer teach this halakha with the plural phrase: Menstruating women. This would indicate that just as a man who engages in intercourse with five different menstruating women is liable to bring a sin offering for his transgression with each woman, as they are separate entities, the same applies to Shabbatot, which are also separate entities.

The Gemara responds that Rava could say to you: Indeed, teach the mishna with the plural term menstruating women. The Gemara notes that Shmuel teaches the mishna with the singular term menstruating woman, and Rav Adda bar Ahava teaches the mishna with the term menstruating woman; but Rav Natan bar Oshaya says: Teach the mishna with the plural term menstruating women.

The Gemara asks: And according to Rav Ḥisda, who says: It was in reference to a case where he was unwitting with regard to Shabbat and intentional with regard to prohibited labors that Rabbi Akiva raises his dilemma, and the question was whether the intervening days are considered awareness to differentiate between the Shabbatot or not, how could Rabbi Eliezer attempt to resolve the dilemma by a comparison to a menstruating woman? In the case of a menstruating woman, what intervening days apply to her that can be considered awareness of his sin, which serves to differentiate the acts of intercourse into distinct transgressions?

Rava said: This is possible in a case where he unwittingly engaged in intercourse with her while she was menstruating, and then she immersed in a ritual bath and became pure, and then she saw menstrual blood and he engaged in intercourse with her again, and then she immersed and then saw menstrual blood and he engaged in intercourse with her again. As here the immersions which purify her are considered like intervening days.

The Gemara suggests: Come and hear a proof for the opinion of Rava from the continuation of the mishna: Rabbi Eliezer said to Rabbi Akiva: The case of one who engages in intercourse with minor menstruating girls will prove this refutation is not valid. Granted, according to Rava, who says that Rabbi Akiva’s dilemma was about whether Shabbatot are considered separate entities, this is the reason that Rabbi Eliezer teaches his resolution by using the plural term minor girls, to indicate that just as one is liable to bring a separate sin offering for each girl, as she is a separate entity, the same applies to prohibited labor performed on different Shabbatot.

But according to Rav Ḥisda, who said Rabbi Akiva’s dilemma referred to whether the intervening days are considered awareness to differentiate between the Shabbatot, what is the reason Rabbi Eliezer employed the plural term minor girls? The Gemara answers that the plural term is referring to minor girls in general, i.e., to men who engage in intercourse with minor girls, but it should not be taken to mean that one man engages in intercourse with multiple minor women.

§ The Gemara notes that the mishna, which states that Rabbi Akiva raised a dilemma with regard to the halakhot of Shabbat and Rabbi Eliezer offered a resolution based on the halakhot of a menstruating woman, is not in accordance with the opinion of this following tanna, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: That is not what Rabbi Akiva asked Rabbi Eliezer. Rather, this is what he asked him: In the case of one who unwittingly engaged in intercourse with his wife while she was menstruating, and then again engaged in intercourse with his wife while she was menstruating, during a single lapse of awareness, what is the halakha? Is he liable to bring only one sin offering for all of the acts of intercourse, or is he liable to bring a separate sin offering for each and every one?

Rabbi Eliezer said to him: He is liable for each and every one, and this is derived from an a fortiori inference: And just as in the case of Shabbat, with regard to which there is only one prohibition because he is prohibited to perform labor on Shabbat but Shabbat is not prohibited with regard to him, he is liable to bring a separate sin offering for each and every prohibited labor; in the case of a menstruating woman, with regard to whom there are two prohibitions, as the man is prohibited to engage in intercourse with the menstruating woman and the menstruating woman is prohibited to engage in intercourse with him, is it not right that he should be liable to bring a separate sin offering for each and every act of intercourse?

Rabbi Akiva said to him: No, if you said that one is liable to bring multiple sin offerings in the case of Shabbat, with regard to which there are multiple categories of labor that result in liability to bring multiple sin offerings, shall you also say the same in the case of a menstruating woman, with regard to whom there are not multiple actions that result in multiple transgressions and multiple sin offerings, as there is only the prohibition against engaging in intercourse with her?

Rabbi Eliezer said to him: The case of one who engages in intercourse with five minor menstruating girls will prove it, as with regard to it there are not multiple actions that result in multiple sin offerings, and yet one is liable to bring a separate sin offering for having engaged in intercourse with each and every one of the girls.

Rabbi Akiva said to him: No, if you said that one is liable for each one with regard to minors, who are separate entities, shall you also say that he should be liable for each act with regard to one who engages in intercourse five times with his wife while she is menstruating? Rabbi Eliezer said to him: The case of one who copulates with an animal multiple times during a single lapse of awareness will prove that one should be held separately liable for each act, as there are no separate entities, and yet one is liable for each and every act. Rabbi Akiva said to him: The case of the animal is like the case of the menstruating woman, and one is liable to bring only one sin offering.

MISHNA: If there is uncertainty whether one ate forbidden fat and uncertainty whether one did not eat forbidden fat, or even if one ate forbidden fat and there is uncertainty whether there is the measure that determines liability in the piece he ate and uncertainty

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

והא דתניא חייב מיירי בשגגת שבת וזדון מלאכות שבזה לא יתכן לומר שבתות כגופין דמיין [עיין שיטמ"ק בעמוד קודם אות כ"ו טעם הדבר] ^[93]. אלא יש לדון מהטעם שהימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק, והוי כאילו נודע לו בין שבת לשבת שחטא. ומכיון דקסבר רבן גמליאל אפילו כשנודע לו ממש, דאין ידיעה לחצי שיעור, לפיכך הוא מחייב על שתי האותיות, שהידיעה שבאמצע לא חשיבא ידיעה כדי לחלק ביניהם.

אלא לרבה, דאמר: סבירא ליה לרבי עקיבא דשבתות כגוף אחד הן [וכן דעת רבן גמליאל], תיקשי: כי בשלמא הא דתניא חייב, משכחת לה בין בזדון שבת ושגגת מלאכות, והטעם דחייב משום דשבתות כגוף אחד הן, ואם כן בכל אות שכתב בכל שבת עשה חצי מאותו אב מלאכה והרי הם מצטרפים לאב מלאכה אחד. ובין בשגגת שבת וזדון מלאכות, וטעם החיוב משום דקסבר רבן גמליאל דאין ידיעה לחצי שיעור.

ואלא הא דתניא פטור - במאי מוקמת לה? לא בהדא ולא בהדא [גירסת רש"ש]. שבשגגת שבת וזדון מלאכות יש לחייב משום אין ידיעה לחצי שיעור, ובזדון שבת ושגגת מלאכות יש לחייב משום דשבתות כגוף אחד הם.

ומתרצינן: אמר לך רבה: רבן גמליאל סבירא ליה כרבי אליעזר, דאמר: שבתות כגופין דמיין. ולכן הוא פוטר בזדון שבת ושגגת מלאכות.

ומקשינן: והרי אי אפשר לומר דרבן גמליאל סובר כרבי אליעזר. דהא מדקתני בברייתא "ומודה רבן גמליאל שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת שהוא פטור" - מכלל, דפליגי אאחרנייתא! שאותו התנא שהוא מודה לו בברייתא זו הוא התנא שעמו הוא חולק באופן אחר, ששם רבן גמליאל מחייב בכתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת, והתנא ההוא פוטר גם שם.

אי אמרת בשלמא רבן גמליאל כרבי עקיבא סבירא ליה, והוא התנא שרבן גמליאל מודה לו וסובר כמותו בזדון שבת ושגגת מלאכות דפטור משום דשבתות כגופין דמיין, היינו דפליגי רבן גמליאל ורבי עקיבא בברייתא השניה, דהיינו בשגגת שבת וזדון מלאכות. דרבן גמליאל סבר דחייב משום דאין ידיעה לחצי שיעור ורבי עקיבא דהיינו חכמים סבר דפטור משום דיש ידיעה לחצי שיעור. ומודה רבן גמליאל לרבי עקיבא בברייתא זו בזדון שבת ושגגת מלאכות שהוא פטור. אלמא דרבי עקיבא סבירא ליה: שבתות כגופין דמיין.

אלא אי אמרת רבן גמליאל כרבי אליעזר סבירא ליה, ולו הוא מודה בהא דפוטר בזדון שבת ושגגת מלאכות, מכלל דפליגי באופן אחר. ובמאי פליגי?

אי בשגגת שבת וזדון מלאכות, בהא אפילו רבי אליעזר כרבן גמליאל סבירא ליה דחייב, משום דאין ידיעה לחצי שיעור!

דתניא שכך סובר רבי אליעזר: הכותב שתי אותיות בשתי שבתות, שכתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו, רבי אליעזר מחייב! ועל כרחך בשגגת שבת וזדון מלאכות מיירי, ומשום דאין ידיעה לחצי שיעור. שהרי בזדון שבת ושגגת מלאכות שמעינן לרבי אליעזר במתניתין בריש פרקין דסבר דשבתות כגופין דמיין, ואם כן היה לו לפטור באות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו.

אלא שמא תאמר שהאופן האחר ששם פליגי רבי אליעזר ורבן גמליאל הוא במוסיף חוט אחת על האריג, שהיה בגד ארוג והוא הוסיף בו חוט אחד, שרבי אליעזר פוטר, לפי שאין בו שעור המחייב במלאכת אריגה [שהוא לפחות שתי שורות חוטים הנוספות לאורכו של האריג]. ורבן גמליאל מחייב, שלא נאמר שיעור של שני חוטים אלא בתחילת האריגה כי בפחות משני חוטים אין האריגה מתקיימת. אבל אם כבר היה אריג והוא רק מוסיף על מה שכבר נארג, גם לאריגת חוט אחד יש חשיבות.

והכי קאמרה הברייתא: אע"פ שרבן גמליאל חולק על רבי אליעזר בשיעור אריגה, מכל מקום, בכותב שתי אותיות בשתי שבתות, [על אף שהוא דומה לאורג, שגם כאן בכתיבת האות האחת הנוספת בשבת השניה הוא משלים לאות הראשונה, בכל זאת] מודה הוא דפטור על הכתיבה. לפי שאינה דומה השלמת הכתיבה של האות השניה להוספת חוט באריגה. כי באריג איירי שקיים כבר אריג אלא שהוא מוסיף עליו, ואין חיובו על אריגת החוט משום צירוף של מלאכתו בעשיית האריג בתחילה. אבל בכתיבה של אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת האחרת הרי אינו חייב על השניה אלא משום צירוף מלאכת הכתיבה שלו הראשונה, בשבת הקודמת, לכתיבתו בשבת השניה. וכיון שהיו שתי הכתיבות, שצריכות להצטרף לשיעור כתיבה של שתי אותיות, בשתי שבתות, אין הן מצטרפות. כי שתי השבתות נחשבות כשני גופין.

אי אפשר לומר כן. דהא באחת על האריג לא פליג רבי אליעזר לפטור אלא חיובי מחייב ביה!

דתנן: רבי אליעזר אומר: האורג שלשה חוטין בתחלה בתחלת אריגת הבגד, או מוסיף חוט אחד על האריג שכבר נארג מקצתו - חייב.

ואכתי תקשי לרבה מהא דקתני ומודה רבן גמליאל

ומתרצינן: אמר רבה: לעולם הא דרבן גמליאל מודה היינו לרבי אליעזר. ומכלל דפליגי בהדא [גירסת רש"ש] דתניא: הוציא חצי גרוגרת מרשות היחיד לרשות הרבים, וחזר והוציא חצי גרוגרת. אם היו שתי ההוצאות בהעלם אחת חייב. בשתי העלמות פטור. כי יש ידיעה לחצי שיעור והיא המחלקת בין שני החצאים.

רבי יוסי אומר: אפילו הוציאם בהעלם אחד, הרי דוקא אם הוציא את שני החצאים לרשות הרבים אחד, אז הוא חייב. אבל אם הוציאם לשתי רשויות הרבים נפרדות, וכגון שהיה ביתו עומד בין שתי רשויות הרבים ויש לו שני פתחים משני צידיו, והוציא חצי אחד לכאן וחצי האחר לכאן, הרי הוא פטור, לפי שהרשויות מחלקות את שתי ההוצאות, ולכן אין מצטרפין שני החצאים שהוציא לשיעור כגרוגרת כדי לחייבו.

דרבן גמליאל סבר כתנא קמא בפרט זה שהרשויות אינן מחלקות. ורבי אליעזר סבר כרבי יוסי. והכי קאמר: שאע"פ שרבן גמליאל חולק על רבי אליעזר לענין רשויות מחלקות, מודה הוא לו בכתיבת שתי אותיות בשתי שבתות. דשבתות כגופין דמי, ומחלקין ביניהם שלא יצטרפו שתי האותיות יחד לחיוב חטאת.

תא שמע להקשות על רבה: דתנן במתניתין: אמר לו רבי אליעזר לרבי עקיבא: חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר: ומה נדה שאין בה תוצאות הרבה.

בשלמא לרב חסדא, דאמר: שגגת שבת וזדון מלאכות בעי מיניה, דימים שבינתיים מי הויין ידיעה לחלק או לא, היינו דקאמר ליה "ומה נדה". שהוכחתו היא מנדה אחת, באופן שהיתה ידיעה בינתיים, דחייב כמה חטאות, וכדמפרש לקמן.

אלא לרבה, דאמר: זדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי מיניה, דשבתות אי כגופין דמיין ואי לא, אם כן כיצד אפשר להוכיח מנדה? והרי בנדה אחת לא יתכן שיהא בה גופין מחולקין, והוה ליה ליתני "נדות", ולמילף מהבא על חמש נדות שחייב על כל אחת משום דגופין מחולקין הן, וכל שכן בשבתות דהוי גופין מחולקין?

ומתרצינן: אמר לך רבה: תני "נדות" ^[94].

שמואל תני "נדה" כרב חסדא.

רב אדא בר אהבה תני "נדה".

רב נתן בר אושעיא תני "נדות" כרבה.

ומקשינן: ולרב חסדא, דאמר: שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה, דימים שבינתיים מי הויין ידיעה לחלק אי לא, אם כן, נדה, שממנה הוכיח רבי אליעזר - מאי "ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק" אית בה? ומתרצינן: אמר רבא: כגון שבא עליה בנדתה, וטבלה, וראתה דם, וחזר ובא עליה בנדותה, וטבלה, ושוב ראתה דם, וחזר ובא עליה, דטבילות הויין כ"ימים שבינתיים" ^[95]. כי הימים שהיתה בהם טהורה הם ימי היתר לענין נדה כימי חול שהם ימי היתר לענין שבת. והוכיח רבי אליעזר דכשם שהימים שבינתיים בנדה הויין ידיעה לחלק, וחייב על כל ביאה וביאה [כשהיו ימי היתר ביניהם], כל שכן ידיעת ימים שבינתיים בשבת דהוי ידיעה לחלק, וחייב על כל שבת ושבת ^[96]. תא שמע: תנן במתניתין: אמר לו רבי אליעזר: הבא על הקטנות יוכיח.

בשלמא לרבה, היינו דקתני קטנות בלשון רבים, שהוכיח רבי אליעזר מהבא על הרבה נדות קטנות שחייב על כל אחת ואחת משום שהגופים מחלקים, וכל שכן דשבתות הוי כגופין מוחלקין.

אלא לרב חסדא - מאי "קטנות"? שהרי לשיטתו ההוכחה היא מנדה קטנה אחת, שידיעה שבינתיים מחלקת בה, וכל שכן בשבתות?

ומתרצינן: קטנות היינו "קטנות דעלמא". והיינו, שאנשים רבים באים על קטנות רבות שבעולם, וכל אחד מהם בא על קטנה אחת בלבד הרבה ביאות. וממנה יש להוכיח דידיעה שבינתיים מחלקת.

ואמרינן: מתניתין דלא כהדין תנא. שהוא סובר ששאלת רבי עקיבא היתה לענין נדה, ורבי אליעזר פשט לו משבת.

דתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא כך שאל רבי עקיבא לרבי אליעזר. אלא כך שאל: הבא על אשתו נדה וחזר ובא עליה, בהעלם אחת - מהו? האם חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת מהביאות, כי הביאות מחלקות לענין חטאות. [בתו' ריש פרק כלל גדול בסוה"ד, משמע שהשאלה היתה באופן שטבלה וראתה, אם ימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק].

אמר ליה רבי אליעזר: חייב על כל אחת ואחת. מקל וחומר משבת: ומה שבת, שאין בה אלא אזהרה אחת, דהיינו, שהוא מוזהר על השבת והשבת אינה מוזהרת עליו. כלומר, שבכל חילול שבת רק אדם אחד עובר על איסור, ובכל זאת אם עשה כמה אבות מלאכות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת [ולתוס' מיירי במלאכה אחת ומשום ימים שבינתיים, ויליף נדה משבת. כי בשבת דרשינן מקרא [במסכת שבת] דימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק] ^[97]. נדה שיש בה שתי אזהרות, שהוא מוזהר על הנדה, ונדה מוזהרת עליו, אינו דין שהוא חייב על כל אחת ואחת.

אמר לו רבי עקיבא: לא! אם אמרת בשבת שחייב על כל אחת ואחת, זה משום שיש בה תוצאות הרבה, מיני מלאכות הרבה המביאות לידי חטאות הרבה. תאמר בנדה, שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, כי יש בה רק איסור ביאה.

אמר לו רבי אליעזר: הבא על הנדות הקטנות יוכיח, שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, ובכל זאת חייב על כל אחת ואחת מהנדות הקטנות. והוא הדין שיש לו להתחייב על כל ביאה וביאה בנדה אחת [ולתוס' הנ"ל - הוא הדין דימים שבינתיים מחלקין כמו שהגופין מחלקין בקטנות].

אמר לו רבי עקיבא: לא! אם אמרת בקטנות שכן גופין מוחלקין שכל אחת היא גוף נפרד. מה שאין כן בנדה אחת. ולא אמרינן שהביאות מחלקות [ולתוס' - לא אמרינן שהימים שבינתיים מחלקין] ^[98].

אמר לו רבי אליעזר: הבא על הבהמה האחת ביאות הרבה יוכיח. שאין גופין מוחלקין, ובכל זאת חייב על כל אחת ואחת ^[99]. [רבי אליעזר לשיטתו לעיל טו, א שחייב על כל ביאה וביאה בכל עריות והוא הדין בבהמה. ובאמת לא היה צריך להוכיח מבהמה לנדה. שהרי איזה עדיפות יש בביאות הרבה בבהמה אחת לחלק יותר מאשר ביאות הרבה בנדה אחת. אלא היה צריך להשיבו שאני סבור שהביאות מחלקות. אלא, שדין זה שמע מרבותיו לגבי בהמה לכן השיבו שהוא הדין לנדה [תו' ד"ה אמר]. [וגם לתוס' יש בזה תשובה לשאלת רבי עקיבא, שגם ללא החילוק של הימים שבינתיים הרי עצם הביאות מחלקות].

אמר לו רבי עקיבא: לדידי הבהמה כנדה! שאף עליה אני מסתפק אם הביאות מחלקות בה [ולתוס' - הבהמה כנדה, ובשניהם, הביאות אינן מחלקות. אלא שאני מסתפק לגבי ימים שבינתיים].

הדרן עלך פרק אמרו לו

הערות

^[93] המנחת חינוך [לב] מחדש, שאם קצר חצי שיעור וטחן חצי שיעור, בהעלם אחד, יש בזה חילוק בין שגגת שבת לשגגת מלאכות, שבשגגת מלאכות, מאחר שנאמר בו חילוק מלאכות [לענין לחייב שתים], אינם מצטרפים גם כן לשיעור אחד. אבל בשגגת שבת, שאינם חלוקים לחטאות, הרי אלו מצטרפים. וכתב באפיקי ים [ב ד ט], שלכאורה מפורש כדבריו בסוגיתנו, שהרי למדנו כאן, שהשבתות נחשבים כגופים מוחלקים, ומועיל זה לחייבו שתים, בשגגת מלאכות, ומכל מקום לענין שגגת שבת, שאינם מחולקים לחטאות, הרי הם מצטרפין לחייבו. אולם כתב שיש לדחות, שכל זה נאמר דוקא כשעשה מלאכה אחת בשתי שבתות, שאף על פי שמצד הדין הם מעשים חלוקים ונפרדים [וכאילו זרע וקצר, לדעת רש"י], סוף סוף מצד המציאות, המעשים הם שוים, וכשעשה בין שניהם כשיעור שלם, יש ממלאכתו תועלת של שיעור שלם וחשוב, מה שאין כן כשקצר חצי שיעור וטחן חצי שיעור, יש לומר, שאינו חייב, מפני שאין לפנינו שיעור של דבר חשוב. ועיין שיטה מקובצת [טז ב, כו].

^[94] לדעת רש"י הנידון היה, האם על ידי חילוק השבתות נחשבות המלאכות שנעשו בהן כאילו היו מלאכות חלוקות זו מזו, וכזורע וקוצר. והוכיח לו רבי אליעזר מדין הבא על חמש נדות, שהוא חייב על כל אחת ואחת, משום שהגופים מחלקין אותם לחטאות. ומזה רצה לפשוט, שהוא הדין בחילוק השבתות, שיהיו גם כן מחלקים אותן לחטאות. וכתב בתוצאות חיים [ה ב], שמכאן משמע, שדעת רש"י היא שחילוק המלאכות אינו נחשב כשמות מוחלקים, וכאילו הם איסורים נפרדים לגמרי, אלא שהן כגופין מוחלקין. שהרי דימה רבי אליעזר חילוק הגופים לחילוק המלאכות. אולם הביא שם מהתוס' רי"ד [שבת קלח], שכאשר מתרים בעושה מלאכה, אזי צריך להתרות בו בשם המלאכה המסויימת שהוא בא לעשות, משום שהמלאכות הן כשמות מוחלקין לגמרי, וכאילו הם איסורים נפרדים, שצריך להתרות על כל איסור בשמו. עוד כתב שם להוכיח כדעת התוס' רי"ד, ממה שמבואר לקמן [יט], שאם עשה מלאכה בשבת בשוגג, ואחר כך נודע לו שחטא, אלא שאינו יודע איזו מלאכה היתה, שלדעת רבי יהושע אינו חייב בקרבן, הואיל ולא נודע לו באיזה חטא חטא. ומוכח מזה, שהמלאכות הן כשמות חלוקים, שבחילוק הגופים ודאי אין צריך שידע באיזה גוף עבר את העבירה, וכמו שכתב הרמב"ם [שגגות ב ה].

^[95] הרשב"א בשבת [סז ב] כתב, שלפי פירוש רש"י שהבאנו בהערה 89, שימי החול שבין השבתות גורמים שתהיה לו ידיעה ממשית, אם כן גם כאן צריך להעמיד כגון שידע שטבלה, שעל ידי כן יכול לבוא לידי ידיעה שהיתה נדה קודם לכן, וממילא יש כאן שתי העלמות. אבל לפי פירוש התוס', שימי ההיתר שבינתיים מצד עצמם מחשיבים כאילו נגמרה העלמה הראשונה, וכמו שנתבאר בהערה 89, אם כן בעניננו, אפילו אם טבלה שלא בידיעתו, מאחר וסוף סוף היו כאן ימי היתר בין נדות לנדות, ממילא יהיו נחשבים הם לחילוק בין הביאות, להחשיב שהיו כאן שתי שגגות. וכתב האור שמח [שגגות ה ה], שדין זה, שימי ההיתר שבינתיים מחלקין, נאמר דוקא לענין איסורים התלויים בימים, כמו שבת. וכן נדה, אף על פי שטעונה גם טבילה, מכל מקום טהרתה תלויה גם בימים. אבל באיסורים שאין להם שייכות כלל עם הימים, אף על פי שהיה זמן של היתר בין איסור אחד לחברו, לא יהיה על ידי זה חילוק לחטאות, כגון הבא על אשת איש, ונתגרשה, וחזרה ונתקדשה, ובא עליה שנית, שהוא יתחייב רק בקרבן אחד.

^[96] הקשה השיטמ"ק [טו א, יב], איך יתפרש לדעת רב חסדא הוכחת רבי אליעזר מבהמה, שהרי בבהמה אין שייך כלל ימים שבינתיים שיחלקו. ותירץ, שהרי באמת דעת רבי אליעזר היא, שהבא על הנדה חמש ביאות, הרי הוא חייב חמש חטאות, וכמו שלמדנו לעיל [טו א], ומשום שלדעתו יש לחייב שתי חטאות על שתי פעולות שנעשו בזה אחר זה [על כל פנים כשאי אפשר לערבן]. ואם כן, הוא הדין בעושה מלאכה בכמה שבתות, שלדעתו יש לחייבו שתים, הואיל ואי אפשר לערב את המלאכות שבשתי השבתות, שהרי יש כמה ימים ביניהם, ואף על פי כן, כשבא להשיב לרבי עקיבא על שאלתו, לא השיב לו בתחילה לפי דעת עצמו אלא הוכיח לו מנדה, שגם לפי דעת חכמים החולקים עליו, מכל מקום כאן יהיו מודים שחייב שתים, הואיל והימים שבינתיים נחשבים כידיעה לחלק. אבל לאחר שרבי עקיבא השיב לו שאין ללמוד דין זה מנדה, שוב אמר לו, שלדעת עצמו, כשם שחייב שתים, בבא על הבהמה כמה ביאות, הוא הדין שיהיה חייב כמה חטאות על עשייתמלאכה בכמה שבתות. ועל כל פנים נמצינו למדים מדבריו, שרבי אליעזר מחייב שתים על עשיית שתי מלאכות שוות, אפילו בשגגת שבת, שהרי לרב חסדא, הנידון היה בשגגת שבת. וכתבו האחרונים, שנראה מדברי התוס' [ד"ה רב חסדא], שהם גם כן פירשו באופן זה, והוסיפו התוס', שלפי זה צריך לפרש, שרבי עקיבא קיבל את דברי רבי אליעזר מצד הדמיון שבין שבת לנדה [ולא מצד קל וחומר, שרבי עקיבא השיב לו על הקל וחומר], שהרי מבהמה אין שייך ללמוד על חילוק הימים שבינתיים. וכל זה הוא לפי רב חסדא, אבל לדעת רבה, שהנידון היה על חילוק הגופין, יש לפרש דברי רבי אליעזר כפשוטם, שהוכיח מדין הבא על חמש בהמות, שהוא חייב חמש חטאות, מצד חילוק הגופין. ואם כן הוא הדין בחילוק השבתות, שהם גם כן חשובים כגופין מוחלקים. ועיי"ש בשיטמ"ק. וכתב הגרע"ק איגר [בהגהןת לשעה"מ איסו"ב יז יא], שלפי זה נמצא, שלדעת רבה, אין דין חילוק גופין בבהמה, שהרי רבי עקיבא השיב לרבי אליעזר, שאין ללמוד שבת מנדה, הואיל ואין השבת מוזהרת עליו, ומטעם זה אמר לו גם כן שהשבת כבהמה, שאין בהם חילוק גופין [וזהו כדעת התוס' לעיל [טו ב], אבל לרב חסדא, מאחר והיה פשוט לרבי עקיבא שהשבתות כגופים, אף על פי שאין השבת מוזהרת עליו, אם כן הוא הדין שיהיה חילוק גופין בבהמה, וזהו כדעת הרמב"ם שהובא בהערה 85, המחייב חמש חטאות בבא על חמש בהמות.

^[97] רש"י מפרש, שהוכיח לו מדין חילוק מלאכות שהוא חייב על כל אב מלאכה. ואם כן הוא הדין בבא על הנדה כמה ביאות, שיהיה חייב כמה חטאות, הואיל והם מעשים חלוקים, ואי אפשר לערבן, וזה כמו שלמדנו לעיל [טו א] לדעת רבי אליעזר. ומכאן יש גם כן להוכיח בשיטת רש"י, שחילוק מלאכות דינו כגופין מוחלקין, ולא כשמות מוחלקין, וכמו שהובא בהערה 94 בשם התוצאות חיים, שהרי חילוק המעשים של כמה ביאות [לרבי אליעזר], אינו שייך לחילוק שמות כלל, אלא יסוד דינו, משום שהוא כמו חילוק של כמה גופים משם אחד. ואם כן ממה שרבי אליעזר השווה דין זה לחילוק מלאכות של שבת, הרי שגם חילוק מלאכות יסודו משום דין חילוק גופין.

^[98] הקשה הערוך לנר, למה לא נלמד מצד השוה. כלומר משבת וקטנות יחד, שכאשר נפרוך, מה לשבת שיש בה תוצאות הרבה, נאמר, קטנות יוכיחו, וכאשר נפרוך, מה לקטנות שכן גופין מוחלקים, נאמר שבת יוכיח, וחזר הדין.

^[99] רש"י מפרש, שהוכיח לו מדין הבא חמש ביאות על בהמה אחת, שהוא חייב חמש חטאות לדעת רבי אליעזר. והאחרונים ביארו בדברי התוס', שבאמת אין דין זה פשוט בבהמה יותר מבנדה [שעליה שאלו רבי עקיבא]. ואם כן, הוא הדין שהיה יכול לומר לו על שאלתו, שהוא חייב חמש חטאות. אולם מאחר ורבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מרבו, כמו שלמדנו בסוכה [כז], ורבי אליעזר שמע מרבו דין זה [דחילוק ביאות] בבהמה, ולא בנדה, לכן השיב לו מבהמה.

פרק רביעי - ספק אכל חלב

מתניתין:

א. אדם שספק לו אם הוא אכל חלב ^[1] , ספק לא אכל, [ובגמרא יתבאר האם הספק הוא מחמת שהיו לפניו שתי חתיכות האחת של חלב והשניה של שומן, וחשב בתחילה ששתיהן שומן ואכל אחת מהן, ואחר כך נודע לו שאחת מהן היתה של חלב, ואינו זוכר איזו אכל. או שהיתה לפניו רק חתיכה אחת ואכל אותה בהנחה שהיא שומן, ועתה הוא מסתפק שמא אותה חתיכה היתה של חלב] ^[2].

ב. ואפילו אכל חתיכה בהנחה שהיא שומן ואחר כך נודע לו בודאות שהיא היתה של חלב, אלא שעתה הוא מסתפק: ספק יש בו בחלב שאכל כשיעור כזית, וספק אין בו כזית ^[3].

הערות

^[1] רש"י ותוס' כתבו, שכל דין זה הוא דוקא כשהיה סבור קודם אכילתו שהוא שומן, ואחר כך נולד לו ספק בזה. אבל אם היה יודע קודם אכילתו שהוא ספק חלב ספק שומן, ואכלו, אינו מביא אשם תלוי. ועיין הערה 12 עוד מענין זה.

^[2] המנחת חינוך [שטו] מחדש, שהוא הדין כשודאי אכל חלב, אלא שבשעת אכילתו היה ספק קטן ספק גדול, ואחר כך הגדיל בודאי, שהוא חייב באשם תלוי. ומדברי הגרע"ק איגר [שבת לה] מבואר, שהוא הדין, אם עשה ודאי איסור בשוגג, אלא שנסתפק לו אם הקרבן שהביא על חטא אחר, כיפר לו גם על חטא זה, שדינו להביא אשם תלוי. וכעין זה כתב החזו"א [הוריות יד יב].

^[3] רש"י מפרש, שזה מקרה בפני עצמו, ואינו המשך למה שנזכר ברישא. דהיינו, שהיתה כאן חתיכה אחת, והיה סבור שומן היא, ואכלה, ולאחר שאכלה נודע לו שהיתה של חלב, אבל מסופק הוא אם היה בה כזית או לאו. ודקדקו האחרונים מדבריו, שדוקא באופן זה יתחייב באשם תלוי, אבל אילו היה כאן גם ספק על חתיכה זו אם היא חלב או שומן, ונמצא שיש כאן ספק ספיקא, ספק חלב או שומן, ואפילו אם תמצא לומר חלב, ספק יש בה כשיעור או לא, אינו מביא אשם תלוי, שהרי בכל התורה אנו מכריעים לקולא מכח ספק ספיקא, וכאן גם כן נכריע מכח הספק ספיקא, שלא אכל כזית חלב. וכן נוקט הלחם משנה [שגגות ח ב] בדעת הרמב"ם. ולקמן בהערה 7 יבואר אי"ה עוד מזה. והרש"ש דקדק עוד מלשון רש"י, שאם היה ידוע לו קודם אכילתו שהוא חלב, אלא שסבור היה שאין בו כזית, ואחר כך נפל הספק שמא היה בו כזית, שאינו מביא אשם תלוי, הואיל והיה מזיד באכילה זו. והעיר הרש"ש, שלכאורה מצד הסברא היה נראה לחייבו באופן זה, שאמנם היה מזיד באיסור דחצי שיעור [שאינו מפורש בתורה], אך כיון שבעיקר האיסור דאכילת חלב [שהוא בלאו וכרת] היה שוגג, הרי הוא נחשב לשוגג לענין קרבן, וכמו שנראה בשבת [סט א], ועיי"ש בתוס' [ד"ה דידע].

והא דתניא [וזו ששנויה] שחייב על אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת — עוסקת בשגגת שבת וזדון מלאכות (דשבתות כגופין דמיין), שאף על פי שלשיטתו ימים שבין השבתות נחשבים ידיעה לחלק — כאן אין הידיעה זו מחלקת בין שתי השבתות, מפני דקסבר [שהוא סבור]: אין ידיעה לחצי שיעור, וכאילו לא נודע לו בינתיים.

אלא לשיטת רבא דאמר [שאומר] כי סבירא ליה [סבור] לר' עקיבא ששבבוות כגוף אחד הן (ואנו מניחים שרבן גמליאל סבור כמותו),

בשלמא הא דתניא [נניח לגבי ברייתא זו ששנויה] שאם כתב שתי אותיות בשתי שבתות חייב, שכן משכחת לה [מוצא אתה אותה] בין בזדון שבת ושגגת מלאכות — מפני שלדעתו שבתות כגוף אחד הן, ובין בשגגת שבת וזדון מלאכות, שאף שהימים שבינתיים נחשבים ידיעה לחלק — כאן אינם מחלקים, מפני דקסבר [שהוא סבור]: אין ידיעה לחצי שיעור.

ואלא הדתניא [זו ששנויה] שפטור, במאי מוקמת לה [במה הוא מעמיד אותה]? לא בחדא ולא בחדא [לא בזו ולא בזו], לא בשגגת מלאכות — שהרי לשיטת ר' עקיבא, שרבן גמליאל סבור כמותו, השבתות כגוף אחד הן, ולא בשגגת שבת — שהרי לשיטת רבן גמליאל אין ידיעה לחצי שיעור, ואינה מחלקת!

ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך רבא: רבן גמליאל סבירא ליה [סבור] כר' אליעזר, שאמר: לענין שגגת מלאכות שבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], ולכן אין האותיות שבשתי השבתות מצטרפות, ופטור.

ומקשים, והא מדקתני [והרי ממה שהוא שונה] בברייתא זו: ומודה רבן גמליאל לחכמים שאם כתב שתי אותיות בשתי שבתות שהוא פטור, מכלל הדברים אתה למד דפליגי אאחרנייתא [שהוא וחכמים חולקים בהלכה אחרת] שבענין זה. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שרבן גמליאל כר' עקיבא סבירא ליה [סבור הוא], וכן אתה מניח שדעת חכמים היא דעת ר' עקיבא — היינו דפליגי [זהו שהם חולקים] בברייתא השניה בשגגת שבת וזדון מלאכות, שרבן גמליאל סבר [סבור]: למרות שימים שבינתיים נחשבים ידיעה לחלק — אין ידיעה לחצי שיעור, ולכן חייב,

ומכל מקום מודה רבן גמליאל לר' עקיבא בזדון שבת ושגגת מלאכות שהוא פטור, אלמא [מכאן] שלדעת ר' עקיבא שבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], ולכן אין האותיות שבשתי השבתות מצטרפות. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי רבן גמליאל כר' אליעזר סבירא ליה [סבור הוא], וממה שנאמר "ומודה רבן גמליאל שפטור", מכלל הדברים אתה למד דפליגי [שחלוקים] הם בהלכה אחרת דומה לזו, יש לשאול: במאי [במה] הם חולקים, שרבן גמליאל מחייב ור' אליעזר פוטר?

אי [אם] בשגגת שבת וזדון מלאכות — אפילו ר' אליעזר כרבן גמליאל סבירא ליה [סבור] שאין ידיעה לחצי שיעור, דתניא [ששנויה ברייתא]: הכותב שתי אותיות בשתי שבתות, אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו — ר' אליעזר מחייב!

ואלא תאמר ש"ומודה רבן גמליאל" מתייחס להלכה אחרת שנחלקו בה, באחת על האריג, ששיעור איסור אריגה הוא כשאורג שלושה חוטים, ואולם אם הוסיף אפילו חוט אחד על אריג קיים — רבן גמליאל מחייב ור' אליעזר פוטר. ועל כן נאמר בברייתא כי במקרה דומה לזה בכתיבה, שהוסיף אות לאות שנכתבה בשבת קודמת, מודה רבן גמליאל שהוא פטור — אין לומר כן, שהרי גם ר' אליעזר חיובי מחייב בהלכה זו, דתנן [ששנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: האורג שלשה חוטין בתחלה, ואחד על האריג — חייב!

אמר רבא: מה שנאמר "ומודה רבן גמליאל", כוונתו — מכלל דפליג בחדא דתניא [שהוא חולק בזו ששנויה בברייתא]: הוציא חצי גרוגרת לרשות הרבים וחזר והוציא חצי גרוגרת, בהעלם אחת — חייב, בשתי העלמות — פטור. ר' יוסי אומר: למרות שהיה זה בהעלם אחד, אם היה זה ברשות אחד, שהוציא לאותה רשות הרבים — חייב, בשתי רשויות כלומר, לשתי רשויות רבים שמופרדות זו מזו — פטור; ש

רבן גמליאל סבור כתנא קמא [הראשון], שרשויות אינן מחלקות וחייב, ור' אליעזר סבור כר' יוסי שרשויות מחלקות. ועל כך נאמר כי אף שרבן גמליאל חולק על ר' אליעזר בענין רשויות, וסבור שאינן מחלקות, הריהו מודה לו ששבתות הן גופים מחולקים, ואם כתב שתי אותיות בשתי שבתות — פטור.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לשיטת רב חסדא ממה ששנינו במשנתנו, אמר לו ר' אליעזר לר' עקיבא: חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר, ומה נדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה חייב על כל אחת ואחת, שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה — אינו דין שחייב על כל אחת ואחת.

בשלמא [נניח] לשיטת רב חסדא דאמר [שאומר]: שגגת שבת וזדון מלאכות בעי מיניה [שאל אותו], ולענין ימים שבינתים מי הויין [האם הם נחשבים] ידיעה לחלק בין השבתות או לא — היינו דקאמר ליה [זהו שאומר לו] ר' אליעזר: "ומה נדה" בלשון יחיד, שכשם שבאשה חייב על כל ביאה בגלל הימים שבינתיים — כך בשבת נחשבים הימים שבינתיים ידיעה לחלק.

אלא לרבא דאמר [שאומר]: זדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו], ולענין שבתות אי כגופין נפרדים דמיין [נחשבות] ואי לא [או לא] — ליתני [שישנה] "נדות", בלשון רבים, שכשם שהבא על חמש נשים נדות, שהן גופים מחולקים — חייב על כל אחת ואחת, כך העושה מלאכה בשבתות הרבה בשגגת שבת — חייב על כל אחת ואחת, מפני שהן גופים מחולקים!

ומתרצים, אמר [יכול לומר] לך רבא: תני [שנה] "נדות". ומעירים, שמואל תני [היה שונה] "נדה", וכן רב אדא בר אהבה תני [היה שונה] "נדה". רב נתן בר אושעיא אמר: תני [שנה] "נדות".

ושואלים, ולרב חסדא דאמר [שאומר]: שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו], ולענין ימים שבינתים מי הויין [האם הם נחשבים] ידיעה לחלק בין השבתות ואי לא [או לא], נדה מאי [מה, כיצד] ימים שבינתים הויין [הריהם נחשבים] ידיעה לחלק אית [יש] בה?

אמר רבא: כגון שבא עליה בנדתה בשוגג וטבלה, וראתה דם וחזר ובא עליה בשוגג, וטבלה, ושוב ראתה וחזר ובא עליה, שטבילות שנטהרה בהן הויין [הריהן] כימים שבינתים.

ומביאים ראיה לצד השני, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בהמשך המשנה, שאמר לו ר' אליעזר: הבא על הקטנות יוכיח. בשלמא [נניח] לרבא, היינו דקתני [זהו שהוא שונה] "קטנות" בלשון רבים, שכשם שחייב על קטנות בהעלם אחד משום שהן גופים מחולקים — כך חייב בשגגת שבת על כל שבת, משום שגופים מחולקים הן.

אלא לרב חסדא, ששאל אותו לגבי שגגת שבת, האם ימים שבינתיים נחשבים כידיעה לחלק, מאי [מהו] לשון "קטנות"? ומשיבים: הכוונה היא לקטנות דעלמא [בכלל], כאילו נאמר: הבאים על הקטנות יוכיחו.

א ומעירים, מתניתין דלא כהדין תנא [משנתנו שלא כשיטתו של תנא זה] היא שנויה. דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא כך שאלו ר' עקיבא לר' אלעזר, כפי ששנינו במשנתנו, ששאל אותו על מלאכות שבת והשיב לו בקל וחומר מן הבא על הנדה, אלא כך שאלו, להיפך: הבא בשגגה על אשתו כשהיתה נדה וחזר ובא על אשתו זו כשהיתה נדה, והיה זה בהעלם אחת, מהו? חייב אחת על כולן, או חייב על כל אחת ואחת?

אמר ליה [לו] ר' אליעזר: חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר, ומה שבת שאין בה אלא אזהרה אחת, שהוא מוזהר על השבת והשבת אינה מוזהרת עליו — חייב על כל אחת ואחת מן השבתות, נדה שיש בה שתי אזהרות, שהוא מוזהר על הנדה ונדה מוזהרת עליו — אינו דין שהוא חייב על כל אחת ואחת מן הביאות?

אמר ליה ר' עקיבא: לא, אם אמרת בשבת — שיש בה תוצאות הרבה אבות ותולדות, שמביאות לחטאות הרבה, תאמר בנדה שאין בה תוצאות הרבה לחטאות הרבה, אלא רק חטאת אחת יש בה, על הביאה!

אמרו לו ר' אליעזר: הבא על הקטנות בנידתן יוכיח, שאין בה בקטנה הנדה תוצאות הרבה לחטאות הרבה, וחייב על כל אחת ואחת, אם בא על חמש קטנות בנידתן בהעלם אחד!

אמרו לו ר' עקיבא: לא, אם אמרת בקטנות שחייב על כל אחת שכן הן גופין מוחלקין, תאמר בבא חמש פעמים על אשתו נדה, שהיא גוף אחד? אמרו לו ר' אליעזר: הבא על הבהמה כמה פעמים בהעלם אחד יוכיח, שאין גופין מוחלקין וחייב על כל אחת ואחת! אמרו לו ר' עקיבא: הבהמה כנדה, ואף בה יש לומר שאינו חייב אלא חטאת אחת.

משנה ספק אכל חלב בשגגה, וחייב על כך חטאת, ספק לא אכל, ואפילו אכל בוודאי — ספק יש בו כשיעור וספק

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דתניא חייב בשגגת שבת וזדון מלאכות. דימים שבינתיים הויא ידיעה לחלק וקסבר הכא לא הויא ידיעה לחלק דאין ידיעה לחצי שיעור אלא מצטרפין וחייב:

אלא לרבא דאמר סבירא ליה לר' עקיבא דשבת כגוף אחד הן. דהכי קאמר רבא לעיל ופשט ליה דכי גופין דמיין ולא קביל מיניה אלא סבר כגוף אחד הן:

בשלמא הא דתניא חייב משכחת לה בין בזדון שבת ושגגת מלאכות. דהיינו טעמא דחייב דשבתות כגוף אחד הן ובין בשגגת שבת וזדון מלאכות דימים שבינתיים הוויין ידיעה והכא חייב דאין ידיעה לחצי שיעור ומצטרפין:

אלא הא דתניא פטור במאי מוקמת לה לא בהדא ולא בהדא. לאו בזדון שבת ושגגת מלאכות ולאו בשגגת שבת וזדון מלאכות:

אמר לך רבא. מהכא לא מצית יליף דאמינא רבן גמליאל דפטור כר' אליעזר סבירא ליה דאמר במתניתין שבתות כגופין דמיין הילכך לא מצטרפי שבתות. ולא סבירא ליה כר' עקיבא:

והא מדקתני הכא ומודי רבן גמליאל [מכלל] דפליגי באוחרניתא. רבן גמליאל וחכמים:

אי אמרת בשלמא. האי ומודה רבן גמליאל לחכמים דהיינו חכמים היינו רבי עקיבא דרבן גמליאל כר' עקיבא סבירא ליה:

היינו דפליגי. באוחרניתא בשגגת שבת וזדון מלאכות דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק:

דרבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור. וחייב:

ור' עקיבא סבר כו':

ומודה רבן גמליאל לר' עקיבא בזדון שבת כו'. אלא אי אמרת רבן גמליאל כר' אליעזר סבירא ליה. דר' אליעזר היינו חכמים דקאמר ומודה להו רבן גמליאל מכלל דפליגי באוחרניתא במאי פליגי:

אי בשגגת שבת וזדון מלאכה. דימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק ורבן גמליאל דמחייב דקא סבר אין ידיעה לחצי שיעור בהא אפי' ר' אליעזר כרבן גמליאל סבירא ליה דאין ידיעה לחצי שיעור:

דתניא הכותב ב' אותיות כו'. ר' אליעזר מחייב ואלא באחד על האריג פליג ר' אליעזר (נמי). היינו נמי חצי שיעור בהא נמי חייובי מחייב ר' אליעזר:

דתנן ר' אליעזר אומר האורג כו'. אלא ודאי כר' עקיבא סבירא ליה. אמר רבא לעולם כר' אליעזר סבירא ליה ומכלל דפליגי בהדא:

דתנן הוציא חצי גרוגרות וחזר והוציא חצי גרוגרות בהעלם אחד חייב. דמצטרפין:

בב' העלמות. פטור:

ר' יוסי אומר בהעלם אחד אם לרשות אחת הוציאן חייב. דמצטרפין לשתי רשויות אין מצטרפין ופטור דרבן גמליאל מחמיר כתנא קמא והכי קסבר בהעלם אחד חייב אע"ג דהוציאן לשתי רשויות. ור' אליעזר סבר לה כר' יוסי דאם הוציאן לשתי רשויות אע"ג דבהעלם אחד פטור. ובהדא פליגי. בהידין מסתברא כרבא אי כרב חסדא:

אמר לו ר' אליעזר חייב על כל אחת ואחת מק"ו ומה נדה כו':

בשלמא לרב חסדא דאמר שגגת שבת וזדון מלאכה. דליכא חילוק מלאכות ובעא מיניה דימים שבינתים מי הוויין ידיעה לחלק אי לא:

היינו דקאמר ליה ומה נדה. דהתם בנדה נמי ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק כדמפרש לקמן:

אלא לרבא כו'. דאי כגופין דמיין אי לא בעא מיניה וקא אמר ליה ומה נדה היינו גוף אחד א"כ ומה נדות איבעי ליה למיתנא דנדות הוו גופין מוחלקין:

אמר לך רבא תני ומה נידות. שמואל תני נדה וסבירא ליה כרב חסדא:

ולרב חסדא. נדה מאי ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק אית ליה. אמר רבא כגון שבא עליה וטבלה כו'. דבטבילות הוויין כימים שבנתים לחלק על כל ביאה וביאה:

בשלמא לרבא. דאמר שבת אי כגופין דמיין אי לא בעיא מיניה היינו דקתני הבא על הקטנות דהיינו גופין מוחלקין:

אלא לרב חסדא. דאמר דימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק בעא מיניה:

אמאי קאמר הבא על הקטנות. ליתני הבא על הקטנה חמש ביאות דאית בה ימים שבינתים לחלק כדאמרן:

אין הכי מצי מיתנא ומאי קטנות כל קטנות דעלמא דאם בא על אחת מהן ביאות הרבה חייב על כל אחת ואחת:

מתניתא דלא כהדין תנא דתניא אמר ר' שמעון כו':

תאמר בנדה. שאין בה תוצאות הרבה ענינין הרבה לא אבות ולא תולדות אלא חיוב ביאה בלבד לא אם אמרת בקטנות נדות שהן גופין מוחלקין תאמר בנדה שהיא גוף אחד:

א"ל הבא על הבהמה יוכיח. א"ל בהמה הואיל והיא גוף אחד מיבעיא לי כמו נדה אם אינו חייב אלא אחת או על כל אחת ואחת:

סליק פירקא

ספק אכל חלב כו':

גמרא אלא לרבה דאמר כו'. כצ"ל וכן לקמן:

שם במאי מוקמת לה לא בהדא ולא בהדא. כצ"ל:

שם ואלא באחת על האריג חיובי מחייב דתנן כו'. ק"ל לימא דהאי תנא ס"ל כר' יוסי לקמן (יט ב) דמתני אליבא דר"א שנים על האריג ע"ש בפרש"י:

שם א"ר מכלל דפליג בהדא. כצ"ל:

שם א"ל רבה תני נדות כו' בשלמא לרבה היינו דקתני קטנות. נ"פ דגם בסוף דר"א תני רבה הבא על הבהמות יוכיח כו'. או כמו דאמר בבכורות (ד' ב) ואימא בהמה רבה. והרע"ב ל"ד במש"כ הבא עה"ב שחייב על כל ביאה וביאה. והכי הל"ל דחייב על כל בהמה ובהמה. ולשון רש"י בסוף הסוגיא אטעיי':

שם א"ר כגון שבא עליה וטבלה כו'. קשה תרצת נדה. אבל בהמה מא"ל. ואולי י"ל דלא פריך מנדה אלא משום דמסתמא טובלת בתחילת לילה שאחר יום שביעי לראייתה כדינה וא"כ לא מ"ל ששה ימים שלמים בינתיים כמו שבין שבת לשבת. ולהכי משני כגון שטבלה וראתה וחזר ובא עליה ובכה"ג מ"ל ימים ששה בינתיים. משא"כ בבהמה פשוט דמ"ל ימים הרבה בין ביאה לביאה. אמנם לפי' התוס' בר"פ כלל גדול דבעינן דוקא ימי היתר בינתיים צ"ע מבהמה:

שם וטבלה וראתה וחזר ובא עליה דטבילות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ר"א מחייב. דאי בזדון שבת ושגגת מלאכות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא באחת על האריג. דמעיקרא הוי בהאי בגד אריג שיעור הרבה כו'. עמש"כ ע"ז בשבת (צא ב) בד"ה כגון:

תד"ה א"ל. וה"ה דהמ"ל נדה חייב שהרי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואפילו אכל. כגון שסבור שומן הוא כו'. משמע דאתי לאפוקי אם ידע שהוא חלב וסבור שאין בו כשיעור ואח"כ נודע שהוא ספק אם יש בו כשיעור ומשום דזה מיקרי לא שב מידיעתו. ותימה דלא מיבעי' לריו"ח בשבת (סט) דהזיד בלאו ושגג בכרת דחייב. אלא אפי' לר"ל שם דבעי עד שישגוג בלאו וכרת מודה בהזיד בעשה ע"ש בתד"ה דידע לה. ומכש"כ חצי שיעור דאפי' עשה אין בו רק איסורא בעלמא. וגם לר"ל עצמו אינו אסור אלא מדרבנן. וכ"מ ביומא (פ) אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא כו':

בא"ד ואח"כ נודע לו שהוא אכל חלב כו'. וכ"כ אחריו הרע"ב. נראה להדיא דלא ס"ל כדעת התוס' דמחייבי אפי' בספק ספיקא. וא"כ ל"ד התוי"ט בהעתיקו דברי התוס' עפ"י הרע"ב ועלח"מ רפ"ח מהלכות שגגות:

(יז א תוספות) ד"ה אמר וכו' וה"ה דמצי למימר נדה יוכיח וכו'.—אינו מובן לי, דהא שאלה זו שאל ר"ע לר"א לדברי ר' שמעון בן אלעזר.

והא דתניא חייב בשגגת שבת וזדון מלאכות. דאי נמי סבירא לן ימים שבינתים ידיעה הן הכא ליכא למימר דמהני חילוק שבתות לחלק שלא יצטרפו דקסבר אין ידיעה לחצי שיעור: לא בחדא ולא בחדא. בשגגת מלאכות לא מוקמת לה דהא אמר לעיל לר' עקיבא לאו כגופין דמיין ומצטרפין ובשגגת שבת נמי לא דאי נמי אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק הא שמעינן ליה לר''ג לעיל דאין ידיעה לחצי שיעור דקתני בשתי העלמות ר''ג מחייב: א''א בשלמא כר''ע ס''ל. דאית ליה לר''ע נמי שבתות כגופין דמיין והא דקתני מודה לר''ע הוא דמודה היינו דפליגי בהכותב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו בשגגת שבת וזדון מלאכות דר' גמליאל מחייב כאידך ברייתא דאין ידיעת ימים שבינתים מועלת לחצי שיעור ור' עקיבא היינו חכמים דפטרי סבר יש ידיעה: אלא אי אמרת כר''א ס''ל. בשגגת מלאכות וזדון שבת דהאי דקתני ומודה לר''א קאמר על כרחיך מכלל דפליגי במקצת: ר''א מחייב. ודאי בשגגת שבת קאמר ומש''ה קתני דאין ידיעה לחצי שיעור דאי בשגגת שבת וזדון מלאכות הא כולי עלמא מודו דלר''א שבתות כגופין דמיין ופטור: אלא באחת על האריג. פליגי ר' גמליאל ור''א והכי קאמר מודה ר''ג לר''א בכותב אות אחת כו' זדון שבת ושגגת מלאכה שהוא פטור דשבתות כגופין דמיין ואף על גב דפליג עליה באחת על האריג דהתם מחייב ר' גמליאל אע''ג דדמי להאי דכותב חצי שיעור בשבת שני ומשלים לשיעור הראשון ואורג נמי חצי שיעור על האריג אפילו הכי מחייב ר''ג דהכא היינו טעמא דשבתות כגופין דמיין ולא מצטרפין דדמי כחורש חצי שיעור וזורע חצי שיעור אבל באורג דמעיקרא הוי בהאי בגד אריג שיעור הרבה חשיב האי חוט שארג זה אגב כל הבגד ואף על גב דת''ק דר' גמליאל דפליג עליה באין ידיעה לחצי שיעור לאו ר''א הוא אפילו הכי האי ומודה דקתני אדר''א קאי ואפלוגתא דאחת על האריג והא דקתני ליה הכא גבי העלמות איידי דאיירי בכותב לחצאים הא ר''א נמי חיובי מחייב: אמר רבא. לעולם ומודה דקתני לר''א מודה ואהך פלוגתא קאי דפליגי בהדא: בשתי העלמות פטור. ויש ידיעה לחצי שיעור: לשתי רשויות. ושתיהן רה''ר פטור דרשויות מחלקות ברייתא דלעיל מודה ר' גמליאל לר''א דשבתות כגופין דמיין דמחלקין לכתיבת שתי אותיות מלצרף אבל בהא פליג עליה דרשויות לא מחלקות: היינו דקא''ל ומה נדה. דנדה אית בה ידיעת ימים שבינתים כדמפרש לקמן: אלא לרבא. דאמר דגופין בעא מיניה מאי פשיט ליה מנדה בנדה מאי חילוק גופין איכא: תני נדות. מה נדות שאין בהן תוצאות הרבה הבא על חמש נשים נדות חייב על כל אחת ואחת כו' דגופין נינהו שבתות לא כ''ש שהן גופין: שמואל תני נדה. דס''ל כרב חסדא: קטנות דעלמא. אנשים הרבה הבאין על קטנות הרבה בנדות: לא כי האי תנא. דהאי תנא סבר נדה מיבעיא ליה ושבת פשיטא ליה: חייב על כל אחת ואחת. אם עשה חמש אבות מלאכות בהעלם אחד: על הבהמה. ביאות הרבה על אחת: בהמה. מיבעיא ליה כנדה: מתני' ספק אכל חלב. מפרש בגמרא מר אמר חתיכה אחת ומר אמר שתי חתיכות: ואפילו אכל. כגון שסבור שומן הוא ואח''כ נודע לו שהוא אכל חלב אבל ספק יש בו כזית ספק אין בו:

ר''ג כתנא קמא. וקשה דמאי קאמר כת''ק דלר''ג העלמות אינן מחלקות שהרי כפשטה לא מצינו למימר דהא ת''ק קאמר בשתי העלמות פטור: אמר לו הבא על בהמה יוכיח שאין גופין מוחלקין. וה''ה דמצי למימר נדה יוכיח שהרי ר''א מחייב על כל אחת ואחת אלא שלא שמע מרבותיו נדה רק בהמה לכך נקט ליה: מתני' ספק אכל כו'. ומיירי בשעה שאכל היה סבור שהוא שומן דאי יודע שהוא ספק חלב היכי מייתי קרבן הא לא שב מידיעתו:

כריתות יז ע"א