דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - ב

וכך היו  מוכי שחין שנושרים איברים מגופם עושין בירושלים: הולך לו ערב הפסח אצל הרופא, וחותכו לאבר המדולדל [לא משום טהרה שהרי כל זמן שהאבר מחובר אינו מטמא אלא שלא יהא מאוס בשעת הרגל באבר המדולדל, רש"י] [74]. ואינו חותכו לגמרי כדי שהאבר לא יטמא את הרופא בעת פרישתו מהגוף, אלא חותך עד שמניח בו מחובר כשערה, ותוחבו לאבר בסירא בקוץ התקוע בקרקע או בכותל, והחולה נמשך ממנו בכח עד שהאבר נתלש מאליו כדי שהחולה לא יגע בגופו באבר לאחר תלישתו. והלה, המוכה שחין - עושה פסחו, והרופא עושה פסחו. כיון ששניהם לא נגעו באבר לאחר פרישתו מהגוף.

ורואין אנו שהדברים קל וחומר שאם אבר המדולדל באדם, טהור, כל שכן בבהמה, ובגמ' יבואר מה הקל וחומר.

גמרא:

ומבארינן: מאי קל וחומר? ומה אדם שמטמא מחיים שמקבל טומאה בעודו חי, אבר המדולדל בו טהור, בהמה שאינה מטמאה [שאינה מקבלת טומאה] מחיים, אבר המדולדל בה אינו דין שטהור.

תנן התם במסכת מכשירין: המוחק את הכרישה, שכותש ירק המכיל נוזלים, והסוחט את המים שבשערו לאחר הרחיצה, ובכסותו לאחר שנתנגב בה, הרי המשקה שבתוכו, שבתוך הכרישה והשער והכסות - אינם בכי יותן [מלשון הכתוב "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" שמכאן אנו לומדים שרק על ידי ביאת מים על האוכל הוא מוכשר לקבל טומאה]. שאינם מכשירין את האוכל שנגע בהם לקבלת טומאה, לפי שמים אלו אין להם חשיבות משקה הואיל ובלועים הם [75].

והמשקין היוצאין ממנו הרי הן בכי יותן. שאם יגעו באוכל יכשירוהו לקבלת טומאה.

אמר שמואל: והכרישה עצמה - הוכשרה כאשר המשקה יצא מתוכה. ואע"פ שהיא לא נגעה במשקה לאחר יציאתו.

ומבארינן: מאי טעמא? הואיל ובשעת פרישה של המשקה ממנה הוכשרה הכרישה, שבאותו רגע של הפרישה נגעה הכרישה במשקה [76].

ומקשינן: והתנן במתניתין: הולך לו ערבי פסחים אצל הרופא וחותכו, והוא עצמו טהור.

ואי אמרת: בשעת פרישתן הוכשר, הכא נמי ההוא אבר המדולדל - בשעת פרישתו מהאדם המוכה שחין נטמייה לאדם ע"י נגיעתו באבר ברגע פרישתו?

ומתרצינן: כדאמר רב יוסף: בניתזין בכל כחן. הכא נמי: בניתזין בכל כחן שמושך את עצמו במהירות מהאבר ולא הספיק לנגוע בו, מה שאין כן במשקה שיוצא מהכרישה בנחת. ובשעת יציאתו, שאז יש בכחו להכשיר, הוא נוגע בכרישה.

ומבארינן: והיכא איתמר הא דרב יוסף?

אהא: דתניא: זב וטמא מת שהיו מהלכים בדרך וירדו עליהם גשמים, הרי אף על פי שסוחטין הזב או הטמא מת את המשקין [היינו, את הגשמים] היורדין על בגדיהם, והם מעבירים אותם בידיהם מצד העליון של הבגד לצד התחתון, שהם עצמם נוגעים במים, מכל מקום המים טהורים [77], לפי שאין מחשבין! שאין לגשמים הנסחטים מבגדיהם חשיבות של מים הואיל והם עומדין להיבלע בשפה התחתונה של הבגד. אלא, רק לאחר שיצאו המים מהבגד כולו הרי הם חשובין [78].

יצאו מכולו, הרי מים אלו נעשו חשובים לענין שירד עליהם תורת מים ומכשירין את האוכלין לקבלת טומאה, והם עצמם טהורים, משום שלא נגעו בזב או בבגדו לאחר יציאתם מהבגד.

ועל זה אמר רב יוסף: דהיינו דוקא בניתזין בכל כחן שהוסרו המים מהבגד במהירות ולא הספיקו לנגוע בבגד הזב בשעת פרישתן ממנו.

מתניתין:

ועוד שאל רבי עקיבא אותם: השוחט חמשה זבחים בחוץ למקדש בהעלם אחת, מהו? האם חייב על כל אחת ואחת או אינו חייב אלא חטאת אחת על כולן.

אמרו לו: לא שמענו! [ואעפ"י שבמשנה הקודמת אמרו רבן גמליאל ורבי יהושע שהבא על חמש נשים נדות חייב על כל אחת, מכל מקום יש לחלק. שדוקא באדם אמרינן שגופין מחלקין אבל גופי בהמות נפרדין אין מחלקין, ראב"ד, תורת כהנים. [ועיין תו"י].

אמר רבי יהושע: שמעתי כעין זה באוכל מזבח אחד קודם זריקת דמו על המזבח בחמשה תמחויין חמש צורות אכילה, [ובגמ' מפרש לה] בהעלם אחת שהוא חייב על כל אחת ואחת מהאכילות מהתמחויין משום אשם מעילה. ורואה אני שהדברים קל וחומר, שאם התמחויין מחלקין את האכילות לחמש חיובי חטאות כל שכן שבהמות נפרדות מחלקות את חמשת הזביחות לחמש חיובי חטאות.

אמר רבי שמעון: לא כך שאל רבי עקיבא!

אלא שאלתו היתה באוכל נותר מחמשה זבחים, מכל אחד כזית, בהעלם אחת - מהו? האם חייב אחת על חמשת האכילות כולן, או חייב על כל אחת ואחת.

אמרו לו: לא שמענו!

אמר רבי יהושע: שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחת שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה. ורואה אני שהדברים קל וחומר. שאם תמחויין מחלקין כל שכן שזבחים נפרדים מחלקין [79].

אמר לו רבי עקיבא לרבי יהושע: אם הלכה היא, שכך קבלת מרבותיך שחייב על כל זבח וזבח משום נותר - נקבל אותה. אבל אם לדין, שאתה דן מעצמך קל וחומר - יש תשובה על קל וחומר זה!

אמר לו רבי יהושע: השב!

אמר לו רבי עקיבא: לא! אין ללמוד נותר ממעילה. שאם אמרת במעילה שהתמחויין מחלקין הרי זה משום שעשה בה הכתוב את המאכיל לחבירו הקדש, שהוא חייב אשם מעילות כאילו הוא עצמו אוכל [80]. ואת המהנה את חבירו מן ההקדש בדבר שאינו מאכל, שהוא חייב באשם כאילו הוא עצמו נהנה, [שכך הדין במעילה, שהראשון שהוציא את ההקדש לחולין הוא מעל ובכך יצא ההקדש לחולין ושוב אין בו מעילה].

ועוד חומרא אחרת יש במעילה: שאם צירף את המעילה לזמן מרובה שנהנה היום מההקדש בשווי חצי פרוטה ולאחר זמן רב נהנה בחצי פרוטה נוספת הרי הם מצטרפים לפרוטה [שזה שיעור לחיוב מעילה] וחייב קרבן מעילה.

תאמר בנותר, שאין בו אחת מכל אלו! שרק האוכל בעצמו מהנותר חייב חטאת ולא המאכיל את האחרים. ורק אם אכל כזית בבת אחת חייב ולא אם אכל שני חצאי זיתים בהפסקה גדולה ביניהם. לפיכך דין הוא שאינו חייב על כל אחת ואחת אפילו בחמשה זבחים [81].

גמרא:

והוינן בה: מאי קא קשיא ליה לרבי שמעון על נוסח התנא קמא בשאלת רבי עקיבא. שהנידון היה על שחיטת חמש זבחים בחוץ?

ומשנינן: הכי קא קשיא ליה: שאם השאלה היתה על שוחט בחוץ אם כן מה השיבו רבי יהושע ראיה מאכילת קדש? דמה ראיה היא לשוחט בחוץ מאוכל חמשה תמחויין בשר קודש שחייב אשם מעילות על כל תמחוי? והרי איכא למיפרך: מה לאוכל, שכן נהנה באכילתו הלכך דין הוא שיהיה חייב על כל זבח, מה שאין כן בשוחט שאין לו הנאה בשחיטתו [82].

אלא כך שאל רבי עקיבא: האוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת, מהו? האם חייב על כל אחת ואחת או אחת על כולן. אמרו לו: לא שמענו!

אמר רבי יהושע: שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת קרבן אשם משום מעילה. ורואה אני שהדברים קל וחומר. ומה האוכל מזבח אחד, שאין שם גופין מוחלקין, בכל זאת חייב על כל אחת ואחת, ומשום דתמחויין מחלקין. האוכל נותר מחמשה זבחים, דהם גופין מוחלקין, לא כל שכן שחייב על כל זבח וזבח.

שנינו במשנה: אמר לו רבי עקיבא: אם הלכה נקבל.

והוינן בה: קיבלה רבי יהושע להא תשובה מרבי עקיבא או לא?

תא שמע: דתניא: אכל חמש חתיכות נותר מזבח אחד, בהעלם אחת, בחמשה תמחויין - אינו מביא אלא חטאת אחת. ועל לא הודע שלהם, כאשר יש לו ספק אם חמש החתיכות שאכל [באופן האמור לעיל] הן נותר או חתיכות כשרות - אינו מביא אלא אשם תלוי אחד.

ואם אכלן לחמש חתיכות הנותר בחמש העלמות - מביא חטאת על כל אחת ואחת מהאכילות לפי שהעלמות מחלקות.

ואם אכל חמש חתיכות נותר מחמשה זבחים, הרי אפילו אכלן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. ועל לא הודע שלהן מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.

רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים: אפילו אכל חמש חתיכות מחמשה זבחים בהעלם אחת אינו מביא אלא חטאת אחת. ועל ספיקן כשהוא מסופק אם מה שאכל הוא נותר או כשר אין מביא אלא אשם תלוי אחד.

כללו של דבר: כל שחלוקין בחטאות שמביא חטאת נפרדת על כל אחת חלוקין נמי באשמות תלויין [לדברי הכל הוא].

ותנא קמא דאמר לעיל באכל מחמשה תמחויין שאינו מביא אלא חטאת אחת, מודה הוא לענין קרבן מעילה שאם אכל חמש חתיכות בחמשה תמחויין מזבח אחד לפני זריקת דמים [83] אפילו בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת מהתמחויין משום מעילה [84].

והשתא מסקינן לראיה אם קיבל רבי יהושע מרבי עקיבא או לא:


הערות

[74] רש"י מפרש שעושה כן לכבוד יום טוב, כדי שלא יהיה מאוס ברגל, ולפי דבריו, היו צריכים לעשות כן גם בשאר הרגלים. והרש"ש כתב לפרש, שעושה כן כדי שיוכל לטבול ולהקריב קרבן פסח בטהרה, שכל זמן שהאבר המדולדל עדיין מעורה בו, אינו יכול לטבול, משום חציצה.

[75] רש"י מבאר, שמדובר באדם היוצא מבית המרחץ, ונשארו מים טופחים בשערו ובכסותו. והקשו התוס', אם כן מדוע אינם ב"כי יותן", כל זמן שלא יצאו משערו, והלא למדנו במסכת מכשירין [א א], שכל משקה שהיה תחילתו לרצון, כלומר, שהיה לאדם רצון בעצם קיומם של משקים אלו בעולם, הרי אלו מכשירין את הפירות לעולם. ולכן פירשו התוס', שהנידון כאן הוא באדם שירדו גשמים על שערו וכסותו, שאותם המשקין מעולם לא הוחשבו, שהרי עדיין לא היה רצון לאדם בקיומם, ולכן כל זמן שלא יצאו משערו, אינם ב"כי יותן", ובזה חידשה לנו המשנה, שאף על פי כן, כאשר יצאו משערו, הרי הם מכשירין, שמאחר והאדם התייחס אליהם, ועשה בהם פעולה להוציאם משערו, הרי זה מחשיבם להיות משקין, וכמו שלמדנו במכשירין [א ב]. ובאמת שמדברי רש"י עצמם מתבארת שיטתו, שהרי כתב, שכל זמן שהמשקין לא יצאו מהם, אין עליהם שם משקין, הואיל והם בלועים בבגד או בשערו. כלומר, שאמנם היה תחילתם לרצון, מכל מקום כאשר הם בלועים בדבר אחר, איבדו את שם המשקין שכבר חל עליהם קודם לכן.

[76] הערוך לנר כתב, שמכאן נראה להוכיח, שאוכל שנפלו משקים על מקצתו, הוכשר כל האוכל, שהרי משמע בפשיטות, שכל הכרישה הוכשרה, אף על פי שמקום המגע של הכרישה עם המים אחר היציאה, היא מועטת מאד. ועיין מכשירין [ד ו], "העלתו כל שהוא מן המים, טמא". ועיין עוד או"ח [קנח ד ובמשנ"ב כא].

[77] טעם הדין הוא, שאין חל על מי גשמים תורת משקין לענין קבלת טומאה, אלא היה רצון לאדם בהם בעצם קיומם, וכמו שלמדנו לעיל לענין דין הכשר זרעים.

[78] רש"י מפרש, שמאחר וסופן של משקין אלו ליבלע שוב בבגד [בצדו התחתון], משום כך אין עליהם שם משקין עד לאחר שיצאו לגמרי ממנו. אולם התוס' הקשו עליו, ולדבריהם, כל זמן שעדיין לא יצא לגמרי מן הבגד, אינם חשובים משקין, אף על פי שכבר עשה בהם פעולה לדחותם מעליו, הואיל ועדיין לא נתקיימה מחשבתו ורצונו להוציאם מבגדו, שכונתו היתה להוציאם לגמרי מבגדו. ועל כל פנים נמצא, שגם רש"י מודה בדין זה שכתבו התוס' לעיל, שכאשר האדם עושה פעולה במשקה, אף על פי שעושה כן כדי לדחותו מעליו, וברצונו לא היה בא כלל, הרי משקין אלו הוחשבו בכך, שהרי כאן מדובר בגשמים שירדו עליהם שלא לרצונם, וכאשר יצאו מן הבגד לגמרי, הרי הם מכשירין. ויתירה מזאת, שלדעת רש"י, כאשר יצאו אפילו ממקצת הבגד, כבר נחשב שנתקיימה מחשבתו, ומה שאינם מכשירין עדיין, זהו רק משום שסופן ליבלע שנית, וכבר עתה נחשבים הם כבלועין [שזה מבטל מהם תורת משקין, לדעת רש"י].

[79] יש לדון, האם גם כשאכלן בבת אחת ממש, מחייב רבי יהושע חמש חטאות, או דוקא כשאכלם בזה אחר זה, שאף על פי שכולם היו בהעלם אחד, מכל מקום מאחר שיש חילוק גופים ביניהם, הרי הוא חייב שתים. אבל בבת אחת ממש, שיש כאן מעשה אחד בלבד, שהרי אפילו לדברי המחייב שתי חטאות באוכל שני זיתי חלב, כשאכלן בבת אחת ממש, הרי הוא חייב אחת, וכמו שכתב הרשב"א בשבת [צג ב] [ועיין לקמן [טו א], ממילא גם כשיש חילוק גופים ביניהם, לא יתחייב אלא אחת. ובאמת שבעיקר חקירה זו כבר עמד המנחת חינוך [רחצ], אלא שהוא דן לפי דעת התוס' רי"ד, הסובר, שלדברי הכל, יש חילוק גופים בבהמות בחייהם, ואם תלש חלב מחמש בהמות בחיותן ואכלן, הרי הוא חייב חמש חטאות [ויבואר אי"ה לקמן [טז א הערה 85], ונסתפק המנחת חינוך, האם דין זה קיים גם כשאכלן בבת אחת ממש. ועיין אפיקי ים [ב ו].

[80] רש"י מפרש, שהנותן חתיכת הקדש לחבירו כדי שיאכלנו, הנותן מעל, שהוא הוציאה לחולין. אולם מדברי הרמב"ם [שגגות ט ט] נראה שפירש, שהכונה היא למה שלמדנו בקידושין [מב], שבמעילה נתחדש שיש שליח לדבר עבירה, מה שאין כן בכל התורה כולה, עיין שם, ואם כן, "מאכיל" פירושו הוא, המשלח, כן כתב המרחשת [א מד ד] לפרש בדבריו. וכעין פירוש זה, פירש רבינו גרשום. והתוס' במעילה [יח ב ד"ה אכילתו] כתבו, שאמנם נתחדש שיש שליחות לדבר עבירה במעילה, מכל מקום זהו דוקא במעילה שאינה באה על ידי הנאה, אלא על ידי שנוטל לעצמו ומתכוון להוציאה מרשות חבירו לרשותו, אבל במעילה שעל ידי הנאה מן ההקדש, אין שייך שליחות, והוכיחו כן ממה שלמדנו בקדושין [מג], שלא מצאנו בכל התורה "זה נהנה וזה מתחייב". ולפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם, נמצא שהוא מחולק בזה עם התוס'. ועיין עוד בתוס' [קידושין מג א ד"ה שלא] ובברכת שמואל [שם כ] מה שביאר בזה בשם הגר"ח.

[81] מבואר במשנתנו, שלדעת הכל במעילה נאמר דין זה שהתמחויין מחלקין. ולעיל [יב] למדנו, שיש שני לשונות בגמרא האם תמחויין המחלקין [בשאר איסורי אכילה, לדעת רבי יהושע] דוקא לחומרא, כלומר, לחלק לכמה חטאות. או אפילו לקולא, שאם אכל חצי זית חלב מתמחוי אחד, ועוד חצי זית מתמחוי אחר, שאינו חייב, עיי"ש, ומעתה יש לדון כיצד הדין במעילה, והאם נאמר שדבר זה יהיה תלוי בשני הלשונות שבגמרא הנ"ל. והמשנה למלך [שבועות ד א] הביא, שהרמב"ן כתב בשם "יש מי שפירש", שאינם מצטרפים [על כל פנים לפי אותו הלשון בגמרא לעיל], שאם נהנה חצי פרוטה מתמחוי זה, וחצי פרוטה מתמחוי אחר, אינו חייב קרבן אשם מעילות, ועיי"ש. והמרכבת המשנה [שגגות ו א] כתב, שזה דבר פשוט הוא, שכל הנידון הוא רק לענין חיוב מעילה הבא על ידי הנאה, שבזה שייך חילוק הטעמים, שעל ידי שהם חלוקים לתמחויים, טעמם גם כן משתנה, וכמבואר בהמשך סוגיתנו. אבל במעילה שעל ידי הוצאה מרשות ההקדש, ודאי אין שייך כלל חילוק תמחויין, [ובזה יישב קושית המשנה למלך שם, ממה שלמדנו במעילה [טו], שקדשי בדק הבית וקדשי מזבח מצטרפין לפרוטה לחייב בקרבן]. אולם בעיקר הנידון כתב המרכבת המשנה, שמסוגיתנו יש להוכיח שלא כדעת ה"יש מי שפירש" הנ"ל, שאם כן כיצד דחה רבי עקיבא את דברי רבי יהושע, שמעילה חמורה לענין כמה דברים, ולכן אין ללמוד ממנה דין זה שהתמחויין מחלקין, והרי חילוק התמחויין אינו רק חומרא, אלא גם קולא יש בו. ובהכרח יש לומר, שבמעילה לדברי הכל אין בדין חילוק התמחויין כי אם חומרא.

[82] השיטמ"ק [כ] מבאר, שרבי יהושע בא ללמוד בקל וחומר שגופים מחלקים כמו תמחויין, משום שדין חילוק התמחויין הוא מפני חילוק הטעמים שביניהם, כמבואר לקמן בגמרא, ומאחר שכל בהמה יש לה טעם שונה במקצת מחבירתה, אם כן דינם שוה לתמחויין מחולקים. ועל פי זה ביאר היטב במרכבת המשנה [שם] פירכת רבי שמעון, שכל חילוק הטעמים אינו שייך אלא בחיובים שמחמת אכילה, כמעילה ונותר ודומיהם. אבל בשחיטת חוץ, שאין החיוב על האכילה, אין מועיל כלל מה שהם חלוקים בגופים, אף שעל ידי זה הם חלוקים גם כן בטעמם.

[83] הרש"ש מבאר, שדין זה נאמר דוקא בקדשי קדשים, מלבד עולה, שהרי בקדשים קלים אין מעילה אלא באימוריהם לאחר זריקה, ובעולה, אפילו אחר זריקה יש מעילה בבשרה, משום שכולה כליל, ואין בה היתר לכהנים. אולם בשאר קדשי קדשים, יש מעילה בבשר קודם זריקה, ואחר הזריקה, שהותר הבשר לכהנים, יצא הבשר מידי מעילה.

[84] באפיקי ים [ב ו] נסתפק, האם באופן זה, שהתמחויין מחלקים לחיוב מעילה, יהיה על ידי כן חילוק גם לענין חטאות, מאחר שנאמר חילוק חיובים בין זבחים אלו, או לא, ועיי"ש.

מוכי שחין עושין בירושלים, שאם בגלל מחלתו היה לו איבר מדולדל הולך לו ערב פסח אצל הרופא, והרופא חותכו את האיבר מגופו, עד שמניח בו חיבור דק כשערה, ותוחבו את האיבר בסירא (קוץ) המחובר לקרקע או לכותל, וכשהחולה הולך נמשך האיבר ממנו וניתק,

וכך הלה, מוכה השחין עושה פסחו בטהרה, שלא נטמא מחמת האיבר משנתלש, כדין הנוגע באיבר מן החי, וגם הרופא עושה פסחו, שלא נגע באיבר משנתלש. ומכל מקום בעודו מחובר ומדולדל — לא טימא האיבר את הנוגעים בו. ורואה אני שהדברים קל וחומר, שאם איבר המדולדל באדם, שטומאתו חמורה, אינו מטמא — קל וחומר איבר המדולדל בבהמה.

א גמרא תנן התם [שנינו שם]: המוחק (מקנח בכח) את הכרישה ממי הגשמים שנפלו עליה, והסוחט משקים שנספגו בשערו ובכסותו — משקה (משקים) שנשארו בתוכו אינם ב"כי יותן", כלומר, אינם נחשבים כמשקה להכשיר אוכל לקבלת טומאה (ראה ויקרא יא, לח), והמשקים היוצאין ממנו הרי הן ב"כי יותן", שאם נפלו על אוכל — הוכשר לקבלת טומאה, שהרי החשיבם.

אמר שמואל: וכרישה עצמה הוכשרה לקבל טומאה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? בשעת פרישה של המים ממנו הוכשרה על ידם. ומקשים: והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: ערב פסח הולך לו מוכה השחין

אצל הרופא, ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי בשעת פרישתן הוכשר הכרישה, הא איכא נמי ההוא [הרי יש גם כן אותו] אבר המדולדל, בשעת פרישתו מאדם, כאשר הוא נעשה איבר מן החי — נטמייה [יטמאנו] לאדם במגעו!

ומשיבים: כדקאמר [כמו שאמר] רב יוסף לענין אחר, שמדובר בניתזין בכל כחן, הכא נמי [כאן גם כן], באיבר המדולדל, יש להסביר כי מדובר בניתזין בכל כחן, שהאיבר נמשך בבת אחת, ואין האדם נחשב כנוגע בו. אבל כשמוחק את הכרישה — אין המים ניתזים ממנה בבת אחת, ולכן תוך כדי פרישה הריהם מכשירים אותה.

והיכא איתמר [והיכן, על מה נאמר] הסברו של רב יוסף? אהא [על זו] ששנינו: זב וטמא מת שהיו מהלכים וירדו עליהם גשמים, אף על פי שסוחטין זה את זה את בגדיהם, שמחליקים את המים מעליהם — משקין היורדין מצד העליון של הבגד לצד התחתון — טהורים, שאינם טמאים מחמת מגע הטמא או בגדיו, לפי שאין הם מחשבין (נחשבים) משקה אלא לאחר שיצאו מכולן, מן הבגד כולו.

יצאו מכולן, מכל הבגד — הרי הם מכשירין אוכלים לקבל טומאה, שהרי החשיבם, אבל לא נטמאו, לפי שאין הם נחשבין כמשקים לקבל טומאה אלא לאחר שכבר יצאו מגופו של הבגד. אמר רב יוסף: טעם הדבר שאינם נטמאים מן הבגד בשעה שהם פורשים ממנו — מפני שמדובר בניתזין בכל כחן.

ב משנה ועוד שאלו ר' עקיבא את רבן גמליאל ור' יהושע: השוחט חמשה זבחים בחוץ (מחוץ למקדש) בשוגג, ושחט כולם בהעלם אחת, שלא נודע לו האיסור בין שחיטה לשחיטה, מהו? האם חייב חטאת על כל אחת ואחת או אחת על כולן? אמרו לו: לא שמענו מרבותינו.

אמר ר' יהושע: שמעתי באוכל מזבח אחד מחמשה תמחויין (כלים) שונים בהעלם אחת, שהוא חייב על כל אחת ואחת קרבן אשם משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר.

אמר ר' שמעון: לא כך שאלו ר' עקיבא, על השוחט חמישה זבחים בחוץ, אלא באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת, מהו, האם חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו.

אמר ר' יהושע: שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחת, שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר.

אמר לו ר' עקיבא: אם הלכה מקובלת היא, בענין האוכל נותר מחמישה זבחים — נקבל, אבל אם לדין, שאתה סבור כן מתוך הקל וחומר ממעילה — יש על כך תשובה. אמר לו: השב.

אמר: ולא, אין זה קל וחומר, אם אמרת כן במעילה, שיש בה צדדים של חומרה — שעשה בה את המאכיל כאוכל, שהנותן לחבירו בשר קודש לאכול חייב קרבן מעילה כאילו אכלו בעצמו, ואת המהנה את חבירו משל הקדש (בדבר שאינו בר אכילה) כאילו נהנה בעצמו, וכן

צירף את המעילה לזמן מרובה, שאפילו נהנה היום בכחצי פרוטה ולמחר בכחצי פרוטה — חייב על כך קרבן מעילה, תאמר בנותר שאין בו אחת מאלו?

ג גמרא ושואלים: מאי קשיא ליה [מה היה קשה לו] לר' שמעון, שלדעתו לא שאל ר' עקיבא על השוחט חמישה זבחים בחוץ, אלא על האוכל נותר מחמישה זבחים? ומשיבים: הכי קא קשיא ליה [כך קשה לו]: והרי ר' יהושע הביא לו ראיה מן האוכל, ואם בשוחט שאל ר' עקיבא מה ראיה לשוחט מאוכל? מה לאוכל שכן נהנה!

אלא כך שאלו: האוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת, מהו? חייב בכל אחת ואחת או אחת על כולן? אמרו לו: לא שמענו.

ועל כך אמר ר' יהושע: שמעתי באוכל מזבח אחד מחמשה תמחויין בהעלם אחת, שחייב על כל אחת ואחת משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר: מה האוכל מזבח אחד למרות שאין שם גופין מוחלקין — חייב על כל אחת ואחת משום שאכל בתמחויין מוחלקין, השוחט חמשה זבחים שגופין מוחלקין הם — לא כל שכן שיהא חייב על כל אחד ואחד?

ד שנינו במשנה: אמר ר' שמעון: לא כך שאלו, אלא באוכל מזבח אחד נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת, מהו? חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו;

ר' יהושע אומר: שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין, שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר. אמר לו ר' עקיבא: אם הלכה נקבל אם לדין יש תשובה

כו'. ושואלים: האם קיבלה ר' יהושע להא תשובה [לתשובה זו] מר' עקיבא או לא? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: אכל חמש חתיכות נותר מזבח אחד בהעלם אחת בחמשה תמחויין — אינו מביא אלא חטאת אחת, ועל לא הודע שלהן, כלומר, אם היה לו ספק אם היה זה נותר — אינו מביא אלא אשם תלוי אחת.

אכל נותר מזבח אחד מחמשה תמחויין, אבל לא בהעלם אחד, אלא בחמש העלמות, שאכל מתמחוי אחד ונודע לו חטאו, ושוב שכח ואכל מתמחוי אחר — מביא חטאת על כל אחת ואחת, ועל לא הודע שלהן — מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. אכל חמש חתיכות נותר מחמשה זבחים שונים בהעלם אחת — חייב חטאת על כל אחת ואחת, שאכל מגופים חלוקים.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו אכל חמש חתיכות נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת — אינו מביא אלא חטאת אחת, שאין גופים מחלקים באיסור אחד בהעלם אחד, ועל ספיקן — אין מביא אלא אשם תלוי אחת. כללו של דבר: כל שחלוקין בחטאות — חלוקין באשמות. עד כאן בדין האוכל נותר.

אבל אכל חמש חתיכות בחמשה תמחויין מזבח אחד לפני זריקת דמים על המזבח, קודם שהותר הבשר באכילה, אפילו אכלן בהעלם אחת — חייב על כל אחת ואחת משום מעילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the people afflicted with boils, whose limbs were dangling due to their affliction, act in Jerusalem: Each of them would go on Passover eve to the doctor, who would cut the affected limb almost completely until he would leave it connected by a hairbreadth of flesh, so that neither the doctor nor the afflicted would be rendered ritually impure by a severed limb. Then, the doctor would impale the limb on a thorn attached to the floor or the wall, and the afflicted would pull away from the thorn, thereby completely severing the limb.

And that person afflicted with boils would perform the rite of his Paschal offering, and the doctor would perform the rite of his Paschal offering, as neither had come into contact with the limb once it was severed. In any case, as long as it was dangling, the limb did not impart impurity. And I consider that these matters can be derived from an a fortiori inference. If a person’s limb, the impurity of which when amputated is severe, does not impart impurity when it is dangling, it is all the more so logical that an animal’s limb, the impurity of which when amputated is lenient, does not impart impurity when it is dangling.

GEMARA: We learned in a mishna elsewhere (Makhshirin 1:5): With regard to one who forcefully wipes rainwater from the surface of a leek or squeezes out water absorbed in his hair or in his clothing, the liquid that remains within it is not included under the rubric of the verse: “If water be put upon the seed, and some of their carcass fall on it, it is impure for you” (Leviticus 11:38). Therefore, it cannot render food susceptible to contracting ritual impurity. But the liquid that is released from it, in this process of wiping or squeezing, is included under the rubric of the verse: “If water be put,” and therefore it renders any food it touches susceptible to ritual impurity, as the person has accorded it significance.

Shmuel says: And the leek itself is rendered susceptible to ritual impurity. What is the reason for this? The reason is that at the moment of the water’s separation from the leek, the leek is rendered susceptible to ritual impurity by the very water which is released from it.

The Gemara raises an objection: But we learned in the mishna: A person afflicted with boils would go on Passover eve to the doctor to sever his dangling limb, and the doctor and the afflicted individual would remain pure. And if you say that at the moment of the water’s separation from the leek, the leek is rendered susceptible to ritual impurity, there is also a parallel situation in that case of the dangling limb; at the moment of its separation from the person with boils it should render that person ritually impure.

The Gemara answers: The explanation is as Rav Yosef says in a different context, that it is referring to a situation where the liquids are removed with great force. Here too, in the case of the dangling limb, it can be explained as referring to a situation where the limbs are removed with great force. Since the limb is pulled off in one powerful motion it is not considered to have touched the person after it was detached. By contrast, the water wiped off the leek is not discharged all at once, and therefore as the drops of water separate from the leek they render it susceptible to ritual impurity.

And where, i.e., in connection to which case, was this explanation of Rav Yosef stated? It was stated with regard to this baraita: If a man who experiences a gonorrhea-like discharge [zav] and one who is ritually impure through contact with a corpse were walking along and rain fell on them, although they squeeze the garments of one another in order to remove the water, those liquids that flow down from the upper section of a garment to the lower section remain pure. They do not become impure from contact with the impure person or his garments, as these liquids are not considered liquids that can become ritually impure unless they have emerged from those garments entirely.

Once the liquids have emerged from those garments entirely they render food susceptible to ritual impurity, as the people have accorded it significance by squeezing it out of their garments. But the water itself is still not impure, as it is considered liquid that is susceptible to ritual impurity only after it has completely emerged from the body of those garments. Rav Yosef said: The reason the water does not become impure when it separates from the garment is that the baraita is referring to a case where it is removed with great force.

MISHNA: And furthermore, Rabbi Akiva asked Rabban Gamliel and Rabbi Yehoshua: With regard to one who unwittingly slaughters five offerings outside the Temple during one lapse of awareness, what is the halakha? Is he liable to bring five sin offerings, one for each and every act of slaughter, or is he liable to bring one sin offering for all the acts of slaughter? They said to Rabbi Akiva: We have not heard a ruling from our teachers in that specific case.

Rabbi Yehoshua said: I have heard with regard to one who eats meat from one offering from five different pots in which they were prepared, during one lapse of awareness, that he is liable to bring five guilt offerings, which are for the meat prepared in each and every pot, due to misuse of consecrated property. And I consider that these matters can be derived from an a fortiori inference: If one is liable to bring five guilt offerings for one offering prepared in five pots, all the more so is he liable to bring five sin offerings for slaughtering five offerings outside the Temple.

Rabbi Shimon said: It was not that question that Rabbi Akiva asked them. Rather, it was with regard to one who eats notar from five offerings during one lapse of awareness. What is the halakha? Is he liable to bring one sin offering for all the offerings from which he ate notar, or is he liable to bring five sin offerings, one for each and every one of the offerings from which he ate notar? They said to Rabbi Akiva: We have not heard a ruling from our teachers in that specific case.

Rabbi Yehoshua said: I have heard with regard to one who eats meat from one offering that was prepared in five different pots, during one lapse of awareness, that he is liable to bring separate guilt offerings for the meat prepared in each and every pot, due to misuse of consecrated property. And I consider that these matters can be derived from an a fortiori inference: If one is liable to bring five guilt offerings for one offering prepared in five pots, all the more so is he liable to bring five sin offerings for eating the notar of five separate offerings.

Rabbi Akiva said to Rabbi Yehoshua: If you are reporting a halakha that you received from your teachers with regard to one who eats notar from five offerings, we will accept it, but if it is based merely on the a fortiori inference from misuse of consecrated property, there is a response that refutes the inference. Rabbi Yehoshua said to Rabbi Akiva: Respond.

Rabbi Akiva said: And no; one cannot derive the halakha of notar through an a fortiori inference from misuse of consecrated property: If you said with regard to misuse of consecrated property that one is liable to bring five guilt offerings, perhaps that is because there are additional stringent elements unique to misuse. As, with regard to misuse, the Torah established that the status of one who feeds another person sacrificial meat is like that of one who eats sacrificial meat, and the status of one who gives benefit to another from consecrated property that is not food is like that of one who derives benefit himself, in that each is liable to bring a guilt offering for misuse.

In addition, the Torah joined the misuse of consecrated property that was performed over an extended period, i.e., if one derived benefit worth half a peruta one day and half a peruta the next, he is liable to bring a guilt offering for misuse. Would you say the same with regard to notar, which has none of these halakhot?

GEMARA: The Gemara asks: What is difficult for Rabbi Shimon with the first version of Rabbi Akiva’s question, that he insists that Rabbi Akiva had asked about one who eats notar from five offerings? The Gemara answers that this is what is difficult for him: If Rabbi Akiva asked about one who unwittingly sins by slaughtering, why is the answer derived from an unwitting sin involving eating? After all, what proof can be cited for a case of one who slaughters from a case of one who eats? What is notable about one who eats? It is notable in that he derives benefit from the act of eating, whereas one who slaughters does not derive physical benefit.

Rather, he must have asked him this: In the case of one who eats notar from five offerings during one lapse of awareness, what is the halakha? Is he liable to bring a separate sin offering for each and every one of the offerings, or only one sin offering for all of them? They said to Rabbi Akiva: We have not heard a ruling from our teachers in that specific case.

Rabbi Yehoshua said: I have heard with regard to one who eats meat from one offering from five different pots, during one lapse of awareness, that he is liable to bring a separate guilt offering for the meat prepared in each and every pot, due to misuse of consecrated property. And I consider that these matters may be derived from an a fortiori inference: Just as one who eats from one offering prepared in five pots, in which case the different parts of the offering do not come from differentiated physical entities, is liable to bring a separate guilt offering for the food prepared in each and every pot because he ate from differentiated pots, with regard to one who eats notar from five separate offerings, which are differentiated physical entities, is it not all the more so logical that he is liable to bring a separate sin offering for each and every offering?

§ The mishna teaches that Rabbi Shimon said: It was not that question that Rabbi Akiva asked them. Rather, it was with regard to one who eats notar from five offerings during one lapse of awareness. What is the halakha? Is he liable to bring one sin offering for all the offerings from which he ate notar, or is he liable to bring five sin offerings, one for each and every one of the offerings from which he ate notar? They said to Rabbi Akiva: We have not heard a ruling from our teachers in that specific case.

Rabbi Yehoshua said: I have heard with regard to one who eats meat from one offering from five different pots in which it was prepared, that he is liable to bring a separate guilt offering for the meat prepared in each and every pot, due to misuse of consecrated property. And I consider that these matters may be derived from an a fortiori inference. Rabbi Akiva said to Rabbi Yehoshua: If you are reporting a halakha that you received from your teachers with regard to one who eats notar from five offerings we will accept it, but if it is based on the a fortiori logical inference from misuse of consecrated property there is a response that refutes the inference.

The Gemara asks: Did Rabbi Yehoshua accept that refutation from Rabbi Akiva or not? The Gemara answers: Come and hear a proof in this regard, as it is taught in a baraita: If one ate five pieces of notar from one offering during one lapse of awareness, and the pieces were cooked in five different pots, he brings only one sin offering. And in a situation where it is not known to him with certainty whether he unwittingly ate from them, he brings only one provisional guilt offering, which is sacrificed by one who is uncertain whether he committed a sin that renders him liable to bring a sin offering.

By contrast, if one ate notar from a single offering from five different pots during five separate lapses of awareness he brings a sin offering for each and every one, and in a situation where it is not known to him with certainty whether he unwittingly ate from them he brings a provisional guilt offering for each and every one. If he ate notar from five separate offerings during one lapse of awareness he is liable to bring a separate sin offering for each one, as he ate from differentiated physical entities.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Even if he ate five pieces of notar from five separate offerings during one lapse of awareness he brings only one sin offering, as he transgressed one prohibition repeatedly during a single lapse of awareness. And if he is uncertain whether he unwittingly ate from them he brings only a single provisional guilt offering. The principle of the matter is that in any situation where one’s transgressions are differentiated with regard to sin offerings, i.e., when he is liable to bring multiple sin offerings if he knows that he unwittingly transgressed, they are differentiated with regard to provisional guilt offerings if he is unsure whether he unwittingly transgressed.

If one ate five pieces of meat prepared in five separate pots from a single offering before the meat became permitted for consumption through the sprinkling of the blood on the altar, even if this occurred during a single lapse of awareness, he is liable to bring a separate guilt offering for the meat from each and every pot, due to misuse of consecrated property.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הולך לו ערב פסחים אצל הרופא וחותכו הרופא לאותו אבר המדולדל עד שמניח בו כחוט השערה דבוק בגוף ותוחבו לאותו אבר המדולדל ונועצו בארץ עם האבר המדולדל ונמשך הימנו בעל האבר והיה נתלש החוט ונשתייר שם האבר והלה שהיה בעל האבר עושה פסחו בטהרה שכבר נפסק ממנו אבר המדולדל. ואפילו קודם שנפסק היה טהור לעשות פסח כדאמר שאבר המדולדל באדם טהור אלא רבותא קמ"ל דאפי' כי חתכו ופסקו בזה הענין טהור הרופא ובעל האבר דלא טמייה אבר לאבר בשעת פרישתו ממנו דמוקמינן בגמרא דבניתזין בכל כחו שעקרו לאותו חוט בכח במהרה דלא שהה כלל שיטמאנו:

ורואין אנו שהדברים ק"ו. מפרש בגמרא מאי ק"ו:

ומה אדם שמטמא מחיים זב ובטמא מת:

המוחק את הכרישה. חציר כגון שהיתה כרישה מליאה מי גשמים ומוחק באצבעו הגשמים שעל הכרישה שיפלו ממנו וכן הסוחט מי גשמים שבשערו ושבכסותו שיצאו חוץ:

המשקין שבתוכו כלומר כל זמן שהמים עליהם המים אינן חשובין משקין להכשיר אם נגעה בהן הטומאה ואינן בכי יותן:

היוצא ממנו מן הכרישה או מן השיער או מן הכסות מאחר שיצאו חשובין משקין להכשיר והרי הן בכי יותן:

וכרישה עצמה. שנגעה בה הטומאה בעוד שהמים עליה אע"פ שלא הוכשרה בשעת נגיעה הוכשרה בשעה שפרשו ממנה המים דהא אמרינן היוצא ממנו הרי הן בכי יותן:

והתנן הולך לו כו':

אע"פ שסחטו בגדיהן ויש בהן מים הרבה כל כך שהמים יורדין מצד העליון של בגד לצד התחתון של בגד אעפ"כ טהורין הן המים ולא נטמאו מחמת הזב וטמא מת לפי שאין חשובין משקין לא להכשיר ולא לקבל טומאה אלא לאחר שיצאו מכולן מכל הבגד:

יצאו מכולן הרי אלו מכשירין. וטהורין אלו המים שלא טימאום הבגדים לפי שאין נחשבין משקין אלא לאחר יציאתן:

ואמר רב יוסף. אמאי טהורים המים ליטמו מחמת הבגדים בשעת פרישה. לפי שבשעת פרישתן מהן התיזם מהן בכל כחן ולא נשתרו כלל בבגדים ולא טימאום:

ורואים אנו שהדברים ק"ו. מפרש בגמ' ומה מזבח אחד שאין גופין מוחלקין כו':

א"ל ר' עקיבא אם הלכה למשה מסיני היא שחייב על כל אחת ואחת נקבל:

ואם לדין. כלומר אבל אם אינה הלכה אלא מק"ו אתה רוצה לדון יש תשובה על אותו דין דלא:

אם אמרת במעילה. דין הוא שיהא חייב בה על כל אחת ואחת הואיל והחמיר במעילה שעשה בה את המאכיל כאוכל המהנה כנהנה היינו כדאמר במעילה השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל אע"פ דבעה"ב לא אכלו ולא נהנה חייב הוא מעילה כמו שלוחו שאכל ונהנה:

צירף את המעילה לזמן מרובה. אכל קודש שוה פרוטה אחת אפי' בין עשרה ימים מצטרף לפרוטה וחייב מעילה:

תאמר בנותר. שאין בו אחד מכל אלו דאין חייב על נותר אלא בכזית בכדי אכילת פרס הילכך אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת כבמעילה:

מאי קא קשיא ליה לר' שמעון. דאמר לא כך שאלן:

הכי קא קשיא ליה. איהו קא בעי למילף שוחט בחוץ מאוכל דחייב מעילה על כל אחת ואח'. וקא קשיא ליה מה לאוכל דין שהוא חייב על כל אחת ואחת שכן נהנה אבל שוחט אינו נהנה:

אלא האוכל שאלו האוכל נותר מה' זבחים כו':

ועל לא הודע שלהן. היינו אם ספק לו אם אכל חמש חתיכות נותר בה' תמחוין בה' העלמות צריך להביא חטאת על כל אחת ואחת משום דלדברי הכל ידיעות מחלקות וכן נמי [אם ספק לו אם אכל] אשם תלוי על כל אחת ואחת:

מה' זבחים אפי' בהעלם אחד מביא חטאת על כל אחת ואחת ועל לא הודע כו':

כללו של דבר כו' אבל אכל כו'. האי אבל אכל ה' חתיכות מזבח אחד בחמשה תמחוין לפני זריקת דמים חייב על כל אחת ואחת משום מעילה דברי הכל היא. והא דקאמר לפני זריקת דמים משום דלאחר זריקה אין בו מעילה שכבר יש בו שעת היתר לכהנים:

במשנה שכך היו מוכי שחין כו' הולך לו ע"פ כו'. פירש"י שלא יהא מאוס ברגל כו'. והוא דוחק דלכאורה יותר הוא מאוס באבר מחותך לגמרי. ולעד"נ משום דשנינו בתוספתא ספ"ו דמקואות האבר והבשר המדולדלין באדם הרי אלו חוצצים כ"ה גי' הרא"ש בפ' בתרא דנדה סי' כו ובטור סי' קצ"ח וכ"פ בשו"ע שם סעיף כ"ב. (לאפוקי מגי' שלפנינו אינן חוצצים וכ"ה בר"ש פ"ט מ"ד ובסמ"ג שהביא הב"י שם) ולכן בע"פ שנצרכו לטבול מטומאן לעשות הפסח הוכרחו לחתכן משום חציצה ונכון בס"ד:

שם ורואין אנו שהדברים ק"ו. פרש"י מפרש בגמרא אדם שמטמא מחיים כו'. כאן לא נמצא בגמרא רק בחולין (עא ב) אבל לענין אחר. ולעד"נ דהק"ו הוא דאמה"ח באדם מטמא באהל. וטומאתו ז"י וצריך הזאה גו"ז וכהן מוזהר עליו ונזיר מגלח עליו משא"כ באמה"ח מבהמה:

גמרא זב וט"מ כו' יצאו מכולן הרי מכשירין וטהורין. כצ"ל וכן איתא בתוספתא והעתיקה הר"ש במכשירין שם וכ"מ מפרש"י כאן:

רש"י ד"ה זב. ואין מטמאין אדם כו'. תימה דמשקין אינן אלא ראשונים ואינן מטמאין אדם אפי' אם נגעו הזב וט"מ בהן אחר שיצאו מכולן. וע"כ ט"ס וצ"ל וא"מ זרעים או פירות:

במשנה אמרו לו לא שמענו. כצ"ל:

שם אר"ש לא כך שאלן ר"ע. כצ"ל וכן לקמן בגמרא:

גמרא דגופין מוחלקין לא כש"כ. כאן נגמר הענין. ואח"כ מתחיל פיסקא אר"ש כו' עד אם הלכה נקבל כו':

שם אלא אשם תלוי אחד בחמש העלמות כו'. כצ"ל ותיבות מחמשה תמחויין נראה למחוק. ואולי י"ל דמשום ר"י בר"י נקיט לה ומשום דמסיים ועל לא הודע שלהן מביא א"ת עכאו"א. והוא פליג ע"ז לקמן (יח ב) קמ"ל דבדאיכא תרוייהו בהדדי היינו ה' תמחויין וה' העלמות מודה. ונכון:

שם ריב"י וראב"ש אומרים אפי' כו'. כצ"ל וכ"ה בתוספתא פ"ד. ובזה יובן פרש"י ד"ה מה' זבחים:

שם (בסה"ע) לפני זריקת דמים. הן בעולה ודומיה שאין להן היתר לכהנים. אפי' אחר זריקת דמים מועלין בהן. ובאימורי קדשים קלים אין בהם מעילה אלא לאחר זריקה דוקא. ועי' לקמן ה"ד ה' תמחויין (וכמו שהגהתי שמה) בפלוגתא דאמוראי ודו"ק:

רש"י ד"ה מאי. ק"ל לר"ש. צ"ל הכי ק"ל לר"ש:

רש"י ד"ה מה' זבחים. כר"ע דמתניתין ואליבא דר"ש. כצ"ל:

גמ' אמר רב יוסף בניתזין בכל כחן. נ"ב הוא דמכשירין וטהורין. הא שותתין טמאין נמי הוו. ולא הבנתי מ"ש הר"ש ריש מכשירין:

מתני' ועוד "שאלן" כצ"ל:

שם אמר לו השב אמר "לו לא" אם וכו' כצ"ל:

גמ' (אמר רבי שמעון לא כך שאלן וכו' ורואה אני שהדברים קל וחומר). מתיבת אמר וכו' עד תיבות קל וחומר מוקף:

רש"י ד"ה גמ' "הכי" קשיא ליה לר"ש כצ"ל:

גמ' ואי אמרת בשעת פרישתן. ע' חולין עב ע"ב תד"ה בשעת:

(טו סע"ב) ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אפי' אכל וכו'.—צ"ל: ר' יוסי בר' יהודה ו ר' אלעזר בר' שמעון אומרים אפי' אכל וכו'. כן נראה מפי' רש"י ד"ה "מה' זבחים", וכ"ה בתוספתא רפ"ד. שוב מצאתי כן בשמ"ק כאן, [וכ"ה בכ"י מינכן.]

מוכי שחין. אבריהן נופלין: וחותכו. לא משום טהרה שקודם לכן נמי טהור אלא שלא יהא מאוס ברגל באבר המדולדל: שמניח כשערה. ולא חותכו לגמרי שלא יטמא אותו החותכו שנוגע בו בשעת פרישה: ותוחבו לאבר בסירא. בקוץ המחובר לקרקע או לכותל והוא החולה נמשך ונתלש האבר מאליו: ק''ו. מפרש בגמ' אדם שמטמא מחיים שמקבל טומאה מחיים [ואפילו הכי לא מטמא אבר המדולדל ק''ו בהמה שאינה מקבלת טומאה מחיים]: גמ' המוחק את הכרישה. כותש את הקפלוט שקורין פור''ש : הסוחט מים שבשערו. כגון יוצא מבית המרחץ ומסתפג באלונטית: משקין שבתוכו. שבתוך הכרישה אינן בכי יותן דלא חשיבי מידי הואיל ובלועין הן: והיוצאין הימנו הרי הן בכי יותן. אם נפלו על הזרעים: וכרישה עצמה. לאחר שיצאו ממנו המשקין הוכשרה אף על פי שלא נגעה בהן אחר יציאתן: (מ''ט כו') ניטמייה לאדם. למוכי שחין: בניתזין בכל כוחן. שמשך עצמו בכח ונתלש בכח וליכא נגיעה בשעת פרישה אבל מי כרישה יוצאין בנחת ולאחר שיצאו ממנה חשובין הן מיד וקודם שיפלו לארץ נוגעין בה בשעת פרישה: זב או טמא מת שהיו מהלכין בדרך וירדו גשמים על בגדיהן אף על פי שסחטן. הזב בעצמו החליק כסותו כלפי מטה שיפלו המים אותן המשקין היורדין בבגד מלמעלה למטה טהורים ואין מטמאין אדם הנוגע בהן לפי שאינן חשובין הואיל ועומדין ליבלע בשפה התחתונה של בגד: יצאו מכולן הרי אלו מכשירין. אם נפלו על הזרעים וטהורין שאינן מטמאין את הזרעים אלא אם כן הזב נוגע בהן לאחר שיצאו מכולו והא דכתיב בסיפא אלא לאחר שיצאו מגופו ל''ג לה: מתני' חייב משום מעילה. על כל תמחוי אם אכלן קודם זריקת דמים: ק''ו. מפרש בגמרא: אם הלכה. שקבלת מרבך שחייב על כל אחד מן הזבחים נקבלנה ממך: ואם לדין. שאתה למד אותה מק''ו ממעילה יש תשובה: המאכיל כאוכל. שאם נתן אוכל הקדש לחבירו חייב כאילו אכלה הוא עצמו דקיי''ל המוציא הקדש לחולין הוא מעל ולא מי שניתן לו: והמהנה כנהנה. במידי דלאו בר אכילה: צירף את המעילה לזמן מרובה. שאם נהנה היום בחצי פרוטה ומכאן עד ג' שנים חצי פרוטה מצטרפות לקרבן ולקמן בפרק ספק אכל חלב (דף יח:) מפיק לה מתמעול מעל ריבה: גמ' מאי קשיא ליה לר' שמעון. מה ראייה לשוחט בחוץ מאוכל זבח לפני זריקה: לא הודע. שהיו ה' חתיכות נותר וה' חתיכות כשרות לפניו ואין ידוע איזו אכל אם הה' של נותר אם הה' כשרות: בה' העלמות. ומזבח אחד אכל נותר חייב ה' משום נותר דהעלמות מחלקין: מה' זבחים. אכל נותר בהעלם א' חייב ה' הואיל וגופים מוחלקין ר' יוסי ור' אליעזר סבירא להו כר' עקיבא דמתני' דר' שמעון: אבל אכל ה' חתיכות כו'. אתאן לת''ק דאיירי רישא בה' חתיכות נותר מזבח אחד והכי קאמר לגבי מעילה מודינא דתמחויין מחלקין: לפני זריקת דמים. שייכא מעילה אבל נזרק הדם דהיתה לה שעת היתר לכהנים שוב אין בו מעילה וכן מפורש במנחות בפרק התכלת (דף מז:):

המוחק את הכרישה. פי' בקונטרס כותש הקפלוט וקשה דא''כ פירות נינהו ומי פירות אינן מכשירין ועוד קשה דקאמר הסוחט בשערו אינו בכי יותן והיוצאין ממנו הרי הוא בכי יותן ופי' הקונטרס סחט בשערו אחר שיצא מבית המרחץ וא''כ שבשערו אמאי אינו בכי יותן והלא תחלתו לרצון היה ואמרינן (מכשירין פ''א מ''א) כל משקה שתחלתו לרצון אף על פי שאין סופו לרצון לכך פר''י דמיירי שירדו הגשמים עליהם ולא היה לרצון עד שיצאו מהם: והיוצאין ממנו לאחר שיצאו הרי זה בכי יותן '. אף על גב דשלא ילקה. הכותל אינו בכי יותן התם משום דלא ניחא ליה דאתו והכא נמי אף על גב דלא ניחא ליה מעיקרא מכל מקום כיון שהוא עצמו דוחקן להוציא מהם המים אחשבינהו: מצד העליון לצד התחתון טהורין. פירש בקונטרס משום שסופה ליבלע בבגד וקשה שהרי במסכת נדה פרק האשה (דף סב: ושם) קאמר חרסין שבלעו משקים טמאים ונפלו לאויר התנור כי הוסק התנור טמא מפני שהמשקין יוצאין ואע''פ שלאחר היסק יחזרו ויבלעו החרסין אלא יש לפרש משום דהוי שלא לרצון כ''ז שהם על בגדיו כמו במשקין שבכרישה: ואת המהנה כנהנה. והוא הדין דמצי למימר הנהנה כאוכל מה שאין כן בנותר אלא אגב דנקט מאכיל כאוכל קאמר מהנה כנהנה: המוחק הכרישה. פי' רש''י כותש משמע דבעי למימר דבמי שתית הכרישה מיירי ולא נהירא דהא קי''ל דמי פירות אין מכשירין דלא מיקרי משקין ופירש ריב''א מוחק שהחליקו באצבעו או בצפרניו להעביר מי גשמים שעליה דומיא דסוחט בשערו ובכסותו: בניתזין בכל כחן. בפרק העור והרוטב לא משני הכי כי פריך טומאת בית הסתרים היא וצ''ל דפלוגתא דאמוראי היא בפרק בהמה המקשה דעולא ורבינא והכא אליבא דרבינא: האוכל נותר מה' זבחים כו'. לא דמי לבא על ה' נשיו בהעלם אחת דחייב על כל אחת ואחת לדברי הכל דהנהו יש בהו ב' אזהרות שהוא מוזהר עליה והיא עליו כדלקמן: צירף את המעילה כו'. ה''נ המ''ל מאי קא מיבעיא ליה כו' מאחר דר''ע פריך אמילתיה פשיטא דקבלה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד