דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - א

גמרא:

והוינן בה: נימא אית ליה לרבי מאיר דמחייב במתניתין הרבה קרבנות על אכילה אחת דאיסור חל על איסור? שאחרת לא יתכן שיצטברו כמה איסורים על חתיכה אחת [עיין ערוך לנר למה הקושיא רק לרבי מאיר ולא לתנא קמא].

ומשנינן: נהי דאיסור גרידא חל על איסור לית ליה, מכל מקום, היכא שהאיסור הנוסף הוא איסור כולל, או איסור מוסיף - אית ליה שחל איסור על איסור, וכדמפרש ואזיל.

איסור כולל הוא כגון: אדם טהור, דמעיקרא, בהיותו טהור, לא היה אסור באכילה אלא בחלב. אך משעה דהוה ליה טמא, הרי מיגו דנאסר מעתה גם באכילת חתיכות טהורות של בשר קרבן - איתוסף ביה באדם הטמא נמי איסורא של אכילת קדשים בטומאת הגוף עילוי איסור אכילת החלב של הקרבן. וזה נקרא איסור "כולל" ולא "מוסיף", לפי שבחתיכת החלב מצד עצמה לא נוסף בה שום איסור, אלא שהגברא, מחמת התטמאותו, נוסף עליו איסור "כולל" של אכילת קדשים, שבתוכו נכלל גם חלב הקדשים. הלכך חל אותו האיסור על הגברא, לפי שנאסר באיסור ה"כולל" גם את החלב וגם את הבשר, ולכן אסור לו עתה לאכול את החלב של קדשים גם משום טומאת גופו.

ואיסור מוסיף הוא בכגון: חלב, דמעיקרא קודם שהבהמה הוקדשה לקרבן לא היה אסור אלא באכילה. ומשעה דאקדשיה, הרי מיגו דאיתוסף ביה השתא איסורא דהנאה מחמת ההקדש - איתוסף ביה נמי איסורא דאכילת הקדש לגבי אכילת החלב [46]. וזה נקרא איסור "מוסיף", שעד עתה היה החלב אסור רק באכילה ומעתה נוסף בו איסור חדש של הנאה [47] וזהו הגדר של "איסור מוסיף", שמתווסף על אותה החתיכה עצמה עוד איסור. וכגון בהקדש, שמלבד איסור האכילה מחמת הקדש מתווסף בחתיכת החלב גם איסור הנאה, ואיסור ההנאה שמתוסף עתה הוא מחמת אותו חלות איסור של הקדש, שלא היה בה קודם [48].

ומעתה, יש על החלב איסור נוסף של אכילת הקדש, שחייב עליה אשם מעילות.

ואכתי, להדיוט בלבד הוא דאסור. אבל לגבוה שרי להקריב את החלב. אבל משעה דהוה ליה נותר, הרי מיגו דאיתוסף ביה איסורא לגבי גבוה, שאסור מעתה בהקרבה - איתוסף ביה נמי איסור אכילה מצד "נותר" לגבי הדיוט, וגם זה הוא איסור "מוסיף", שהחתיכה הזאת, בשעה שנאסרת להדיוט, היא נאסרת מכוחו של אותו איסור גם לגבוה.

ונוסף עתה חיוב חטאת שלישית משום נותר.

חל עליה יום הכפורים, הרי מיגו דאיתוסף ביה על הגברא איסור אכילה לגבי חולין - איתוסף ביה נמי איסור אכילה לגבי גבוה, כלומר לגבי חלב זה שהוא קדשים, ואיסור כולל הוא, כיון שכל המאכלים נאסרים ביום הכיפורים ובכללם גם חתיכה זו.

והרי חייב הוא חטאת רביעית משום יום הכפורים.

ומקשינן: ונתני חמש חטאות, ונוקמה כגון דאכל נוסף לכזית חלב גם כזית פיגול? [ועדיין זה נחשב לאכילה אחת כיון שבית הבליעה מחזיק שני זיתים כמבואר לקמן].

ומתרצינן: בחדא בהמה קמיירי מתניתין, שייתכן לאכול ממנה ולהתחייב הרבה חטאות. אבל בשתי בהמות לא קמיירי. ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה שהרי הפיגול חל קודם הנותר. שדוקא בשעת עבודות הקרבן הוא מתפגל ע"י מחשבת הכהן, ולאחר שנעשה פיגול ואינו ראוי לאכילת אדם ולא להקרבה במזבח שוב אין הקרבן נעשה "נותר" שהנותר הוא דוקא "הנשאר מקרבן שקרב כמצותו, לאחר זמן אכילתו" [רמב"ם] [49].

ומקשינן: אלמה לא? והרי משכחת לה שיהיו פיגול ונותר בחדא בהמה! כגון: שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח, דפקע פיגוליה מיניה הואיל וקידשו המזבח [ואפילו באכילה ניתר, תו' זבחים מב, ב ד"ה הקומץ], ולאחר מכן ירד מהמזבח, וכשיעבור זמנו הוה ליה נותר [50]. ואילו אבר אחר שלא העלהו למזבח נשאר בפיגולו.

ואם כן מצינו נותר ופיגול בחדא בהמה. ומשכחת לה שיתחייב בחטאת נוספת כשיאכל כזית מהאבר המפוגל שלא עלה על המזבח וכזית מאבר הנותר.

וכדאמר עולא: קומץ פיגול שהעלו לגבי מזבח - פקע פיגולו ממנו [51], ואם נשאר לאחר זמנו הוה ליה נותר.

ומתרצינן: רק באבר אחד קא מיירי מתניתין, בשני אברים לא קמיירי. ונותר ופיגול יחד אמנם מצינו בשני אברים אבל בחד אבר לא משכחת לה. ומקשינן: אלמה לא? והרי משכחת לה אפילו בחד איבר. כגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח באופן דחד פלגיה דאבר אנחיה על גבי מזבח, ופלגיה השני נשאר מאבראי, דמזבח חוצה לו. דההוא פלגיה דאנחיה על גבי מזבח פקע שם פיגול מיניה, וכשנשאר אחרי זמנו הוה ליה נותר, וכדאמר עולא: קומץ פיגול שהעלה על המזבח פקע פיגולו ממנו והוי ליה נותר. ועל חצי האבר השני הוא חייב מדין פיגול!?

[נראה שכך היא משמעות ראשי התיבות א"ל המופיעים בגמרא] איכא לתרוצי: לא יתכן לומר בחד אבר. שהרי להניחו בצורה שהוא יתחלק בדיוק לשני חצאים אי אפשר. ואם כן ממה נפשך: אי רובא דאבר אנחיה על גבי המזבח - שדייה כולא למזבח! שפקע מכולו שם פיגול ואין כאן אלא נותר. ואי רובא דאבר אנחיה דבראי, מחוץ למזבח - שדייה כולא לבראי! שכולו נשאר פיגול ולא חל עליו שם נותר ודחינן: אם כן, דאמרת דאזלינן בתר רוב איבר ודינו של מיעוט האיבר הוא כדין רובו - תפשוט מכאן הא דבעי רמי בר חמא במסכת חולין. דשנינו התם לענין לידת בכור, שקדושת הבכור אינה חלה בהיותו במעי אמו אלא היא חלה עם יציאת רוב העובר מהרחם: ומעתה יש להסתפק אם יצא מיעוטו של הבכור, אלא שבאותו מיעוט מגופו שיצא היה גם אבר אחד שיצא כבר רובו של האבר. ואם נצרף את מיעוטו של האבר הזה שלא יצא עדיין אל רוב האבר שכבר יצא ונחשיב את האבר כולו כמי שיצא, יהיה מעתה רובו של העובר בחוץ. האם הלכו באברים אחר הרוב, שאם יצא רוב האבר אמרינן שגם מיעוטו נגרר אחריו, וכאילו יצא גם הוא, ויכול הוא להשלים לרוב העובר להחשיבו כמי שיצא רובו. או לא הלכו באברים אחר הרוב?

ומכיון שרמי בר חמא לא פשט מסוגייתנו שהולכים באברים אחר הרוב, שמע מינה דאין ראיה מכאן שהולכין אחר רוב האבר. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דמשכחת לה שיהיה חייב שתים בחד אבר שמקצתו הונח על המזבח ומקצתו חוץ למזבח?

ומתרצינן: אלא לעולם משכחת לה שחייב שתים אפילו בחד אבר. אבל על כל פנים בכזית אחד לא משכחת לה שיהיה גם פיגול וגם נותר. ומתניתין - בכזית אחד קמיירי שחייב עליו הרבה חטאות [ד"אכילה אחת" קתני דהיינו כזית], ואילו בשני זיתים לא קא מיירי.

ומקשינן: וכי לא מיירי מתניתין בשני כזיתים? והקתני שחייב חטאת על אכילת יום הכפורים, וביום הכפורים רק באכילת שיעור של ככותבת הוא דמחייב [52].

ובכותבת אית ביה שני זיתים [53].

ומתרצינן: אמר רבי זירא: כגון שאכל כוליא [כליה] ביחד עם חלבה שמסביבה. וחייב על הכזית חלב כשלעצמו שלש חטאות: משום חלב, ומשום אכילת קדשים בטומאת הגוף, ומשום נותר. וכן חייב אשם מעילות. וכמו כן מצטרף כזית החלב אל הכוליא לחייבו חטאת על אכילה ביום הכיפורים בשיעור כותבת.

[ולכן, אעפ"י שהשתא מיירי מתניתין בשני כזיתים, לא תיקשי דליחייב משום נותר ופיגול בשני זיתים וכגון שהיה הקרבן פיגול והעלה את הכוליא על גבי המזבח ופקע ממנה דין פיגול, וחייב עליה משום נותר, ועל החלב יתחייב מדין פיגול. כי כאמור, המשנה מתכוונת למצוא אופן שעל כזית אחד יתחייב בכל החטאות. וכזית החלב שעליו חייב את כל שלשת החטאות [חלב, קדשים בטומאה, ונותר] ואשם מצד מעילה, הוא גם הכזית הגורם לחטאת הרביעית של יום הכפורים בכך שהוא משלים יחד עם הכוליא לשיעור כותבת. אבל לענין פיגול, הרי אף אם משכחת לה שהכוליא תעלה על המזבח ויפקע ממנה הפיגול ויתחייב עליה משום נותר ובחלב ישאר איסור פיגול, מכל מקום אין בכזית של החלב חיוב נותר. ולכן לא מנה התנא חטאת של פיגול עמהן. רש"י].

רב פפא אמר: כגון דמלייה לכזית החלב בתמרי והשלימו התמרי לשיעור כותבת.

רב אדא בר אחא מתני במתניתין חמש חטאות. ומתריץ לה שהחטאת החמישית היא כגון דאכל כזית פיגול בנוסף לכזית חלב. ולא משני כהני שינויי דקא משנינן לעיל.

ומקשינן: אם כן, ונתני שש חטאות? ונוקמה כגון דאכל נמי כזית דם?

ומתרצינן: בחדא אכילה קא מיירי, בשתי אכילות לא קא מיירי. ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים הלכך שני זיתים בלבד מיחשיב לחדא אכילה [54].

שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: אם היה שבת והוציאו בפיו חייב.

והוינן בה: ונתני "אם הוציאו חייב" נמי על ההוצאה, שהרי ביום הכפורים מיירי שאף הוא אסור בהוצאה. ואם כן מאי טעמא קתני כדי לחייבו משום מלאכת הוצאה - "אם היתה שבת"? ומתרצינן: אמר רפרם: זאת אומרת: יש עירוב והוצאה לשבת, שאסורה בו הוצאה ונתקנו בו עירובי חצרות. ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים שאין בו איסור הוצאה [לפי שהיא מלאכה גרועה. תו' ביצה יב, א ד"ה דלמא] [55].

ומקשינן: ממאי? דלמא יש עירוב והוצאה גם ליום הכפורים. והכי קתני: רבי מאיר אם היתה שבת והוציאו, חייב אף על הוצאה משום שבת ווגם על הוצאה משום יום הכפורים, דהיינו, עוד שתי חטאות?

ומתרצינן: אלא אי אתמר דרפרם - על הדא הוא דאיתמר.

דתניא: נאמר בשעיר לעזאזל "ושלח ביד איש עתי". ודרשינן: "איש" - להכשיר את הזר לשילוח השעיר. דלא בעינן כהן.

"עתי", משמע בעתו ובמועדו ישתלח ואפילו בטומאה ואפילו בשבת. ועוד דרשינן מ"עתי" - במזומן, שהשליח יהיה מזומן מאתמול להוליך את השעיר. עד כאן לשון הברייתא.

קתני בברייתא: "עתי", ואפילו בשבת. ועל כך אמר רפרם: זאת אומרת מדאיצטריך לרבות שמותר לשלח את השעיר אפילו חל יום הכיפורים בשבת: עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים! שאם היה איסור הוצאה ביום הכפורים הרי כבר ידענו שהשילוח דוחה את איסור הוצאה ביוה"כ והוא הדין שדוחה איסור הוצאה דשבת ולא היה צריך הכתוב לרבות שדוחה שילוחו של השעיר את איסור ההוצאה בשבת.

ומקשינן: ממאי? דלמא דחיית איסור הוצאה בשבת לא ילפינן מיוה"כ משום דשאני שעיר המשתלח ביוה"כ דהכשירו ביום הכפורים בכך! שכך היא מצותו לישלח ביוה"כ, וכשם שהתמידין של שבת קרבין בשבת. אבל אם חל בשבת הוה אמינא שלא ידחה את השבת ולכן איצטריך קרא [56].

ומסקינן: אלא הא דרפרם בדותא היא.

מתניתין:

יש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות.

כיצד?

א. הבא על בתו חייב עליה משום בתו.

ב. ואחותו שאותה הבת היא גם אחותו.

וכגון שבא על אמו והוליד ממנה בת.

ג. אשת אחיו שהיתה נשואה בעבר לאחיו [מאביו].

ד. ואשת אחי אביו שנשאה אחי אביו.

ה. ואשת איש והרי היא אשת איש.

ו. ונדה שפירסה נדה.

הערות

[46] כתב הרמב"ם בפירוש המשנה כאן, שאם בישל בשר נבילה בחלב, אין איסור בשר בחלב חל על איסור נבילה. ואף על פי שלכאורה איסור בשר בחלב הוא איסור מוסיף על איסור נבילה, שהרי נבילה מותרת בהנאה, ואילו בשר בחלב נאסר גם בהנאה? תירץ הרמב"ם, מאחר ויסוד איסור ההנאה מבשר שהתבשל בחלב נובע מאיסור אכילה שעליו, שכל זמן שלא נאסר הבשר באכילה לא יתכן שיהיה נאסר בהנאה, לכן לא יחול איסור אכילה משום בשר בחלב על איסור נבילה מכח זה שנוסף עתה איסור הנאה, לפי שאיסור האכילה הוא הגורם והמוליד לאיסור ההנאה. והואיל ולא חל איסור אכילה משום בשר בחלב, אינו נאסר גם כן בהנאה. מה שאין כן באיסור מוקדשין, הרי הוא חל על איסור חלב מפני שהוא מוסיף איסור הנאה. ובקהלות יעקב מבאר, שכונת הרמב"ם לחלק ביניהם, שאיסור הנאה של בשר בחלב, יסודו מחמת האיסור אכילה שחל עליו [עיין רש"י פסחים כא ב ד"ה לא יאכל]. אבל איסור הנאה של מוקדשין, אינו נובע כלל מאיסור אכילה. ואדרבה, כל איסור האכילה אינו אסור אלא משום ההנאה שבאכילה. ולכן, מאחר שחל איסור הנאה, נאסר גם כן באכילה, משום איסור מוסיף. ובקובץ הערות [ל ז] הוסיף לבאר, שמדברי הרמב"ם אלו נראה, שכאשר אנו אומרים "אין איסור חל על איסור", אין הכונה שהאיסור השני חל ורק אין מתחייבים עליו עונש, אלא האיסור השני אינו חל כלל. שאם לא כן, איך תהיה נבילה זו [שבישלה בחלב] מותרת בהנאה, והלא באמת חל עליה איסור אכילה מחמת בשר בחלב, אף על פי שאין עונשים משום זה. ואם כן, כתוצאה מזה חל עליה גם איסור הנאה. ובהכרח, שאינה אסורה כלל באכילה משום בשר בחלב, הואיל ואין איסור השני חל כלל, וממילא מותרת היא גם כן בהנאה, כסברת הרמב"ם, שהאיסור הנאה תלוי באיסור אכילה. ועיין יבמות [לג ב]. אולם המשנה למלך [יסוה"ת ה ח] חילק באופן אחר ממה שכתב הרמב"ם, שכדי לומר איסור מוסיף, אין די בזה שהאיסור השני הוסיף איסור שלא היה קודם לכן, אלא צריך שיהיה מוסיף עונש גם כן. ובזה יש חילוק ביניהם, שאיסור הנאה של מעילה יש בו מלקות, וכמו שכתב הרמב"ם [מעילה א ג]. אבל איסור הנאה של בשר בחלב, אין לוקין עליו, על כל פנים לדעת הרמב"ם [עיי"ש שהאריך להוכיח כן מדעת הרמב"ם]. ובקהלות יעקב ביאר דברי המשנה למלך, שהוא סובר, שכאשר אומרים "אין איסור חל על איסור", אזי האיסור השני חל, אלא שאין עונשים עליו. ואם כן, הדבר פשוט שדוקא כאשר האיסור השני הוסיף לאסור דבר חדש, באופן שלוקין עליו, אז נקרא בשם איסור מוסיף. אבל כשהוסיף לאסור באיסור שאין בו מלקות, הרי לא הועיל כלום בזה, שהרי גם בלא תוספת זו חל האיסור השני, אלא שדין עונש אין בו, ובתוספת זו גם כן לא נתחדש עונש. ועיין עוד בהערה הבאה מענין זה.

[47] רש"י בשבועות [כד ב] כתב, שאיסור מעילה חל על חלב, הואיל וכולל הוא גם את הבשר והעור שהיו מותרים עד עתה. והתוס' שם העירו ממה שלמדנו כאן, שסיבת חלותו [של איסור מעילה] הוא משום שהוסיף לאסור בהנאה, ותירצו, שבאמת על ידי הוספת איסור הנאה אין זה נחשב איסור מוסיף, וכונת הגמרא כאן לומר, שהואיל ומצאנו שמעילה אוסרת גם בהנאה, ומשום חלב הלא אינו אסור אלא באכילה, הרי שאיסור מעילה חמור הוא מאיסור חלב. ודבריהם צריכים ביאור, שאם כן, אין צורך כלל לטעם זה שכתב רש"י, שאיסור מעילה כולל הוא את שאר הבהמה, ודי בזה שהוא איסור חמור. ובעולת שלמה מבאר כונתם על פי מה שכתבו התוס' ביבמות [לג ב ד"ה אמר], שאיסור כולל אינו חל כשהאיסור השני הוא קל מן הראשון, אלא כששניהם שוין. ומעתה, כדי שיחול מעילה על איסור חלב, אנו נצרכים לשני הטעמים יחד, שאמנם איסור מעילה הוא כולל, מכל מקום הרי חלב חמור ממנו, שהוא בכרת, ולכן הוצרכנו לומר, שגם במעילה יש בו חומר מה שאין בחלב, שהוא אוסר בהנאה גם כן, וכמו שביארה הגמרא בסוגיתנו. ואם כן שוים הם, וממילא המעילה חל על ידי שהוא כולל, וכסברת רש"י. אולם מדברי התוס' בחולין [קא א ד"ה איסור] נראה שמפרשים, שאיסור מעילה חל על חלב מצד החומרא שבו בלבד, שאוסר גם בהנאה, ואין צורך לזה שהוא כולל את שאר הבהמה גם כן. וכן מפורש בשיטמ"ק כאן [ד]. ועיין בתוס' [עמ' ב ד"ה נשאת]. וכן כתב החזו"א [אהע"ז קלב יג] לפרש דברי התוס' בחולין. ולקמן [כג ב] הוכיחה הגמרא, שבקדשים איסור חל על איסור, ממה שחל מעילה על איסור חלב. והקשה העמודי אור [קיז ה], הרי למדנו כאן, שמעילה נחשב איסור מוסיף על חלב. ואם כן אין הוכחה שדין קדשים שונה בזה מדין החולין. ולפי דעת התוס' בחולין הנ"ל, תתיישב לנו קושיא זו, שבאמת איסור הנאה אינו נחשב לאיסור מוסיף, ורק מצד שהוא חמור מאיסור חלב, שאוסר הוא גם בהנאה, הרי הוא חל עליו. ובזה למדנו לקמן בגמרא, שזהו דוקא לענין קדשים, שנתחדש בהם שאף על פי שאיסור חלב בכרת ואיסור מעילה אינו בכרת, מכל מקום הצד חמור שיש במעילה, מחשיבו לאיסור חמור לגבי חלב. מה שאין כן בחולין, אמנם גם בהם נאמר שאיסור חמור חל על הקל, אבל איננו יכולים לתפוש רק את הצד חמור שבו, ולהחשיבו משום כך לאיסור חמור, אלא אנו מצריכים, שבאופן כללי יהיה זה נחשב חמור כלפי האיסור הראשון שקדם לו. וכעין זה כתב הרב המגיה במשנה למלך [מאכ"א יד יט]. ומעתה יש ליישב גם כן לפי דעת התוס' בשבועות הנ"ל [שמעילה חל על חלב משום שהוא כולל את שאר הבהמה], שבאמת איסור חלב חמור הוא ממעילה, משום שעונשו בכרת, אף על פי שמעילה אוסר בהנאה, ורק בקדשים נתחדש, שעל ידי הצד חמור שיש במעילה, הרי הוא נחשב כאיסור שוה עם החלב, ומשום כך יכול לחול עליו, על ידי שהוא כולל את כל בשר הבהמה.

[48] הקשה בקובץ הערות [לג ז], מדוע הוצרכנו לטעם זה, והלא איסור חלב שחל קודם לאיסור המוקדשים היה רק על אכילת הדבר. ואם כן, איסור מוקדשין שבא אחריו, שאוסר גם בהנאה, ודאי יכול הוא לחול עליו ולאסור על כל פנים בהנאה, שהרי בהנאה היה החלב מותר עד עכשיו, וממילא גם כשאוכל החלב, נוכל לחייבו על ההנאה שבאכילה, משום מעילה, שהנאת אכילה אינה גרועה משאר ההנאות. ותירץ, שבכל מקום שנאסרה אכילה בתורה, יסוד האיסור הוא הנאת האכילה, ולא עצם פעולת הבאת האוכל למעיו. ואם כן, כשבא לאכול חלב זה, הרי כבר נאסרה הנאת אכילתו מצד איסור חלב שקדם לו, ולכן הוצרכנו לדון מטעם מיגו, שהוא איסור מוסיף או איסור כולל או איסור חמור, וכנ"ל. והאפיקי ים [א לד] כתב, שבהכרח להעמיד המשנה באופן שגזבר [של ההקדש] אכל חתיכה זו של קודש, שהרי באיסור מעילה ישנם שני חלקים: א] כשנהנה מן ההקדש, על ידי אכילה או כל הנאה אחרת, ב] כשנוטל דבר של הקדש כדי להכניסה לרשותו. ואם כן, יש להקשות לכאורה בדברי הגמרא, הרי בשעה שנטל החתיכה כדי להכניסה לרשותו ולאוכלה, כבר עבר באיסור מעילה ונתחייב בתשלומין, ובשעה זו עדיין לא נתחייב כלל בשאר איסורי האכילה שבה, ומה שייך לדון [באיסור מעילה] מצד שאין איסור חל על איסור, הרי האיסורים נעשו בזה אחר זה, ועוד שהרי איסור המעילה אינו על מעשה האכילה כלל, ועל כרחנו לומר, שמדברים בגזבר שנטלה, שמאחר והיה סבור שהחתיכה שלו, לא היתה בכונתו כלל להכניסה לרשותו בנטילתו. ואם כן, חיוב מעילה הוא על הנאתו מן ההקדש באכילתו. ועיין עוד רש"ש יבמות [לד א בתוס' ד"ה והוציאו].

[49] בפשוטו היה אפשר לפרש, שטעם הדבר משום שאין איסור חל על איסור. אולם יש אחרונים המפרשים בדברי רש"י באופן אחר, שכל דין נותר נאמר רק בקדשים שהיו עומדים לאכילת אדם או לאכילת מזבח קודם שחל בהם פסול נותר. אבל בקדשים פסולים, שקודם שנותרו גם כן לא היו ראויים לאכילת אדם או מזבח, לא נאמר בהם איסור נותר. וכן מבואר בדברי רש"י בזבחים [צ א ד"ה ומשום נותר]. ועיין חזו"א זבחים [יא ד בתחילתו]. והמנחת חינוך [קמב] חידש לפי טעם זה, שכמו שאין בקדשים פסולים איסור אכילה מצד נותר, הוא הדין שאין גם כן איסור להותיר מהם לאחר זמן אכילתן, ויכול לשרפם מתי שירצה [אבל אם הוא מצד שאין איסור חל על איסור, וכנ"ל, אזי טעם זה שייך דוקא לענין אכילה, שכבר נאסר משום פיגול וכדומה. אבל עדיין יהיה אסור להותיר מהם, ויהיה טעון שריפה קודם סוף זמן אכילתן, ועיין בצל"ח פסחים כח]. והקשה בקהלות יעקב, ממה שלמדנו במעילה [ו], שבשר קדשים שיצא לפני זריקה, יכול לחול עליו אחר כך איסור נותר, לדברי האומר זריקה מועלת ליוצא, עיי"ש, ואם כן קשה לפי שני הטעמים הנ"ל, שהרי אף על פי שהזריקה מועלת ליוצא, זהו דוקא לענין שנחשב כאילו נזרק דם הקרבן ונרצה לו. אבל איסור יוצא שחל על הבשר, ודאי לא נפקע ממנו, ואיך יחול עליו אחר כך איסור נותר. והביא ליישב בשם החזו"א, שאמנם איסור נותר אינו חל על פיגול, הואיל ושניהם שוים בחומרתם, ששניהם בכרת. אבל איסור נותר יחול על יוצא, הואיל ואיסור יוצא אינו אלא בלאו, וכמו שכתבו התוס' לקמן [עמ' ב ד"ה נשאת]. והקהלות יעקב יישב גם לפי הטעם השני [שאיסור נותר נאמר רק כשהיה קודם לכן ראוי לאכילה], שיש לחלק בסברא זו בין פיגול ליוצא, שדוקא בפיגול, שהוא קרבן שנפסל בעבודות דמו, ולא היתה הרצאה בכשרות כלל, אם כן, הבשר אסור עדיין גם משום הקדושה שעליו, שהרי מעולם לא ניתר הבשר לאכילת אדם, ולכן לא שייך בבשר זה איסור נותר, מה שאין כן ביוצא, שנעשה בו עבודות הדם [לדברי האומר זריקה מועלת ליוצא]. ואם כן, מצד הקדושה שעליו הרי כבר ניתר לאכילה, וכל איסורו הוא מחמת דבר אחר, שיצא חוץ למחיצתו, ומשום כך יכול לחול עליו איסור נותר. ועיין עוד במקדש דוד [טז ד].

[50] כונת הגמרא היא, שהעלהו על המזבח וגם כן משלה בו האור. ואף על פי שעל ידי העלאתו על המזבח לבד, חל בו כבר הדין שאם עלה לא ירד, ואפשר להקטירו, כמו שלמדנו בזבחים [פד א], מכל מקום מאחר שאם ירד שוב, לא יעלה שנית, אם כן, הרי אנו רואים שאיסור פיגול עדיין לא פקע ממנו, וממילא לא יחול עליו איסור נותר, מה שאין כן כשמשלה בו האור, שאז נפקע ממנו לגמרי איסור פיגול, וכמו שיבואר בהערה הבאה. והאחרונים ביארו, שבאמת גם לענין נותר, הדין הוא, שאם משלה בו האור, אזי נפקע איסור נותר ממנו, אלא שזהו דוקא כשמשלה בו האור לאחר שכבר נעשה נותר. אבל כאן שנעשה נותר אחר שמשלה בו האור, ודאי יחול בו פסול נותר. והקרן אורה [זבחים פז] יצא לחדש, שלאחר משילת האור ברובו לא יתכן שיהיה נפסל אח"כ עוד בלינה [ובזה ביאר דברי הגמרא שם]. והקשה המקדש דוד [ו], הרי מפורש בגמרא כאן להיפך, לכאורה. וכתב ליישב, שכל דבריו נאמרו דוקא לענין הקטרה של קרבן כשר, שבזה יש סברא לומר, הואיל וכבר נתקיימה עיקר מצות ההקטרה קודם הלינה, על כן נחשבת ההקטרה כולה כאילו נעשית אז. מה שאין כן בקרבן פיגול, שקודם שמשלה האור ברובו עדיין לא היה שום מצוה בהקטרתו, שהרי פסול היה, ולכן, אחר כך כשמשלה בו האור, שנפקע ממנו שם פיגול והוכשר להקטרה, דינו ליעשות דוקא קודם הלינה, שהרי אז הוא תחילת מצות ההקטרה, ומשום כך כשעלה השחר קודם ההקטרה, יהיה נפסל בלינה.

[51] דעת רש"י [כפי שפירש הב"ח בהגהותיו לזבחים מג ב], שאמנם על ידי שמשלה האור ברוב הבשר, נפקע פיגולו ממנו, מכל מקום זהו דוקא לענין שאפילו אם ירדו מן המזבח, יעלו, הואיל וכבר נעשו לחמו של מזבח. אבל איסור פיגול לא נפקע ממנו, והאוכלו חייב כרת. אולם התוס' שם [מב ב ד"ה הקומץ] כתבו שמסוגייתנו נראה, שנפקע ממנו איסור פיגול לגמרי. והאחיעזר [ב כו ט] מבאר, שכונתם להוכיח ממה שלמדנו כאן, שלא שייך שיהיה איסור פיגול ונותר באבר אחד, ואם היינו מפרשים כדעת רש"י, שאיסור פיגול עדיין קיים בבשר, אם כן, שוב אפשר למצוא נותר ופיגול בכזית אחד, שלאחר שהעלהו על המזבח, ומשלה בו האור, יש בו איסור פיגול, ויכול לחול בו גם כן איסור נותר הואיל ונעשה ראוי לאכילת מזבח. ובהכרח שגם איסור פיגול נפקע ממנו על ידי משילת האור. ובמנחות [כו ב] נחלקו רבי חנינא ורבי יוחנן, שלדעת רבי חנינא, כשמשלה האור במיעוטו, כבר הותרו שיירי המנחה, וכן בשר הבהמה. אבל לדעת רבי יוחנן, לא הותרו עד שימשול האור ברובו. והמשנה למלך [פסוה"מ ג ט] מחדש לפי זה, שלדעת רבי יוחנן, יהיה דין פקיעת הפיגול [על ידי משילת האור] מתחלק לשנים, שכאשר משלה האור במיעוטו, כבר חל הדין שאם ירדו יעלו, מאחר וכבר התחיל מעשה ההקטרה ונעשה לחמו של מזבח. אבל עדיין לא נפקע איסור הפיגול לגמרי ממנו, עד שימשול ברובו. אולם האחיעזר שם נחלק עליו בזה, ולדבריו אין לחלק בין דין "לחמו של מזבח" לענין שאם ירדו יעלו, ובין איסור אכילה של פיגול, ולרבי יוחנן שניהם נעשים במשילת רובו. עוד חידש שם האחיעזר, שסוגיתנו נאמרה רק לדעת רבי חנינא, שבמשילת האור במיעוטו נפקע דין פיגול ממנו, ואחר כך יכול לחול עליו דין נותר, שהרי עדיין לא נשלם מצות ההקטרה. אבל לדעת רבי יוחנן, שבמשילת האור ברובו נפקע הפיגול, אין שייך שיחול אחר כך איסור נותר, הואיל וכבר נעשית מצות הקטרתו.

[52] הקשה האור שמח [שב"ע ב ד], הרי הדין הוא, שהאוכל כחצי זית איסור והקיאו וחזר ואכלו, שהוא חייב כאילו אכל כזית שלם, הואיל ובהנאת גרונו מתחייב, וכמו שלמדנו בחולין [קג]. ואם כן היה אפשר להעמיד משנתנו, שאכל כזית אחת בלבד, ואחר כך הקיאה ושוב חזר ואכלה, ולכן יש בו גם כן חיוב משום יום הכפורים, שהרי נמצא שאכל שני זיתים שהוא שיעור כותבת. ומכח זה כתב להוכיח, שלענין יום הכפורים, שחיובו תלוי בישוב הדעת שבא לו על ידי אכילתו, אינו מתחייב באופן זה שהקיאו וחזר ואכלו.

[53] בשו"ע [או"ח תפו] מובא בשם יש אומרים, שכזית הוא חצי ביצה. וכתב המגן אברהם, שבאמת כזית הוא פחות מעט מחצי ביצה, שהרי למדנו כאן ששיעור כותבת הוא שני כזיתים, וביומא [עט] למדנו, שכותבת הוא מעט פחות מכביצה. ואם כן, נמצא שבכביצה יש יותר משני כזיתים.

[54] המגן אברהם [תפו] הקשה, ממה שלמדנו ביומא [פ], ששיערו חכמים שבית הבליעה מחזיק כביצה, והרי כבר נתבאר בהערה הקודמת, שכביצה הוא מעט יותר משני כזיתים. ותירץ, שעיקר כונת הגמרא כאן הוא, שאין בית הבליעה מחזיק שלש כזיתים, אבל באמת מחזיק הוא מעט יותר משני זיתים. ועדיין הוקשה לו מכאן על שיטת הרמב"ם, שכזית הוא פחות משליש ביצה [עיין או"ח שסח ג], ולפי זה, בית הבליעה מחזיק יותר משלש זיתים, ועיי"ש ובמחצית השקל. והנודע ביהודה [א או"ח לח] יישב קושיא זו, שבאמת אפשר לתחוב ולדחוק בבית הבליעה שיעור כביצה, אבל אין נכנס שם בריוח יותר משני זיתים, ובסוגייתנו, שהנידון הוא לחייבו כמה חטאות, הרי צריך שיהיה דרך אכילה, וכשדוחק שם יותר משני זיתים, אין זה דרך אכילה ואינו מתחייב בכך.

[55] בחידושים שבספר מקור חיים כתב לבאר הטעם בזה, על פי דברי התוס' בשבת [ב א], שמלאכת הוצאה מלאכה גרועה היא [ומשום כך צריך לימוד מיוחד לכל אופן ואופן של הוצאה, שהוא אסור], עיי"ש, ועל כן, הגם שנאסר לעשות מלאכה ביום הכפורים, מכל מקום עדיין לא ידענו שאסור בו הוצאה. וכתב האבי עזרי [שב"ע א ב], שאפילו אם אין עירוב והוצאה ליום הכפורים, זהו דוקא לענין האיסור כרת והקרבן שבזה. אבל מכל מקום גם הוצאה נכללת במצות "שבת שבתון" הנאמר ביום הכפורים.

[56] כתבו התוס', שבסוגית הגמרא ביומא [סו], לא הקשו על דברי רפרם כמו כאן, ודברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר. ובקובץ הערות [יא ח] כתב שיש לבאר במה נחלקו הסוגיות, שביבמות [ז] למדנו שאומרים "הואיל ואשתרי אשתרי". כלומר, שכאשר התורה התירה פעולה אחת שיש בה איסור, משום צורך מסויים, אזי אפילו אם יהיה מזדמן איסור נוסף בפעולה זאת, נתיר גם איסור זה הנוסף. אולם זהו דוקא כאשר האיסור שאותו התירה התורה, חל בראשונה. אבל כאשר האיסור שלא הותר מצד עצמו חל קודם חבירו, אזי האיסור הראשון במקומו עומד לעולם. ויסוד חילוק זה יש לבארו בשני אופנים: א] הדין "הואיל ואשתרי אשתרי", יש בכוחו רק לגרום שלא יחול האיסור מלכתחילה. אבל כשחל כבר האיסור בלא אפשרות של היתר, אינו יכול להפקיעו כבר. ב] כאשר בא האיסור החמור קודם, הרי עד שנאמר "הואיל ואשתרי אשתרי", להתיר את האיסור החמור, נאמר סברא הפוכה לאסור גם את האיסור הקל, שהואיל ונאסר, נאסר. ומעתה בנידון שלנו, שהתירה התורה בשעיר המשתלח איסור הוצאה ביום הכפורים, ונזדמן שנאסרה פעולה זו גם משום איסור שבת, אזי דבר זה תלוי בשני צדדים הנ"ל, שהרי כאן חלים שני האיסורים של שבת ויום הכפורים יחדיו. ולפי הביאור הראשון יתכן לומר כאן "הואיל ואשתרי אשתרי", שהרי על ידי זה נאמר שלא יחול מלכתחילה איסור שבת. אבל לפי הביאור השני יש לומר, עד שנבוא להתיר את איסור שבת על ידי מה שהותרה פעולה זו משום איסור יום הכפורים, נאמר להיפך, שאיסור שבת יגרום שגם איסור יום הכפורים לא יהיה ניתר. ובנידון זה נחלקו שני הסוגיות הנ"ל. ועיין עוד שאגת אריה [ע] מה שביאר בזה. וביבמות [לד] אמר רב, שהתנא של משנתנו סובר, שאיסור חל על איסור במוסיף ובכולל ובבת אחת. והתוס' שם נתקשו, שאמנם למדנו ממשנתנו שבמוסיף ובכולל איסור חל על איסור, וכמו שביארה הגמרא לעיל, אבל היכן מצאנו שחל בבת אחת. וכתבו לפרש בשם ר"י, שאיסור הוצאה שמחמת שבת ואיסור הוצאה שמחמת יום הכפורים חלים הם בבת אחת. ואם כן, למדנו מכאן שכאשר באים שני איסורים בבת אחת, חלים שניהם. ולפי דבריו נמצא, שהיה פשוט לרב, שלא כדעת רפרם, אלא כדחית הגמרא כאן, שרבי מאיר נקט שבת, רק כדי להרבות בחיובי חטאות נוספים. ובאמת אנו נוקטים להלכה, שיש עירוב והוצאה ליום הכפורים [וכמו הפירוש שפירש רש"י ביומא שם, שהכונה היא לתקנת עירוב חצירות], כמבואר בשו"ע [או"ח תטז ד]. אולם השאגת אריה [ע] מפרש דברי רב לפי המבואר בשבועות [כד], שמשנתנו מדברת בבכור, שקדושתו מאליו, ולא בשאר כל הקדשים שמתקדשים על ידי האדם [וזה שלא כמו שלמדנו לעיל, שכאשר הקדישה, נוסף איסור מוקדשים על החלב, הרי שאין מדובר בבכור, ועיין בתוס' כאן], ונמצא, שאיסור חלב ואיסור מוקדשים חלים בבת אחת, שקודם יציאתו לאויר העולם עדיין לא נאסר חלבו באכילה, וכן קדושת בכורה שבו חלה עם פטירתו את הרחם, וכמו שנלמד לקמן [כג].

א גמרא ושואלים: נימא אית ליה [האם נאמר שיש לו, שסבור] ר' מאיר שאיסור חל על איסור? ודוחים: נהי [אם אמנם] שאיסור חל על איסור לית ליה [אין לו], אבל כשיש איסור כולל, כאשר האיסור הנוסף כולל פרטים נוספים, וכן אסור מוסיף, כאשר יש באיסור החדש תוספת איסור, אית ליה [יש לו, סבור הוא] שאיסור חל על איסור.

וכך במשנתנו: מי שהיה טהור, מעיקרא [מתחילה] לא היה אסור בחתיכה זו אלא באיסור חלב, הוה ליה [נעשה] אותו אדם טמא, מיגו [מתוך] שהוא אסור מעתה גם בחתיכות בשר טהורות (של קודש) — איתוסף ביה נמי איסורא עילוי [נוסף בו גם כן איסור על] חלב, מכח האיסור הכולל.

וכן חלב זה מעיקרא [מתחילה] לא היה אסור אלא באכילה, אקדשיה [הקדיש אותו], ובכך נאסר ליהנות מן ההקדש בכל דרך, ולא רק באכילה, מיגו דאיתוסף ביה איסורא [מתוך שנוסף בו באדם זה איסור] הנאה מן ההקדש — איתוסף ביה [נוסף בו] איסור זה לגבי חלב, וחייב על כך אשם מעילה.

ואכתי [ועדיין] להדיוט (לאדם) הוא שאסור חלב של הקדש, אבל לגבוה (למזבח) שרי [מותר], כאשר הוה ליה [נעשה לו] נותר, שעבר זמן הקרבתו, מיגו דאיתוסף איסורא [מתוך שנוסף בו איסור] גם לגבי גבוה, שהרי עכשיו אסור גם להקריב ממנו (איסור מוסיף) — איתוסף ביה [נוסף בו] גם איסור לגבי הדיוט. אם חל עליה [עליו] יום הכפורים, ואותו אדם נאסר מלאכול כל דבר, מיגו דאיתוסף ביה [מתוך שנוסף בו] לאדם איסור גם לגבי אכילת חולין (איסור כולל) — איתוסף ביה [נוסף בו] גם כן איסור לגבי דבר שנאסר כבר לגבוה.

ומקשים, ונתני [ושישנה]: יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה חמש חטאות, ולא רק ארבע, ונוקמה [ויעמיד אותה] כגון שאכל גם כזית מקרבן שנעשה פיגול, כגון ששחטוהו או זרקו את דמו של הקרבן על מנת להקריבו או לאוכלו לאחר זמנו! ומשיבים: בחדא בהמה קמיירי [בבהמה אחת מדובר], בשתי בהמות לא קמיירי [לא מדובר], ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה [בבהמה אחת אין אתה מוצא אותה], שמשעה שנעשה הקרבן פיגול שוב אינו ראוי להקרבה או לאכילה, וממילא אינו נאסר כנותר.

ושואלים: אלמה [מדוע] לא ייתכן שיאכל נותר ופיגול מאותה בהמה? משכחת לה [מוצא אתה אותה] כגון שהעלה אבר אחר של פיגול מאותה בהמה לגבי מזבח, שהרי מאותה שעה פקע פיגוליה מיניה [פיגולו ממנו], ומשעבר זמן הקרבתו הוה ליה [נעשה לו] נותר,

וכדאמר [וכמו שאמר] עולא: קומץ של מנחה שהוא פיגול שהעלה אותו לגבי מזבח — פקע פיגולו ממנו והוה ליה [ונעשה לו] נותר. ונמצא שעל האיבר שהעלה חייב משום נותר, ועל האיבר שלא העלה חייב משום פיגול! ודוחים: באבר אחד קא מיירי [הוא עוסק], בשני אברים לא קמיירי [לא מדובר], ונותר ופיגול בחד אבר לא משכחת לה [באבר אחד אין אתה מוצא אותה].

ומקשים: אלמה [מדוע] לא? משכחת לה [מוצא אתה אותה] כגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח, דפלגיה אנחיה [שאת חציו הניח] על גבי מזבח ופלגיה מאבראי [וחציו מונח מחוץ] למזבח, דההוא [שאותו חלק] שהיה על המזבח פקע פיגול ממנו והוה ליה [ונעשה] נותר, וכדאמר [וכמו שאמר] עולא: קומץ פיגול שהעלה על המזבח — פקע פיגולו ממנו והוי ליה [ונעשה לו] נותר, והחלק שמחוץ למזבח נשאר בפיגולו!

אמר ליה [לו]: לא, אי אפשר לומר כן, כי אי רובא [אם רובו של האבר] על המזבח — שדייה [השלך אותו], כלומר, שייך אותו כולו למזבח, אם רובא דבראי [רובו הוא החלק שבחוץ] שדייה לבראי [השלך אותו כולו לחוץ].

ומקשים: אם כן, תפשוט [תפתור מכאן] אותה שאלה דבעי [ששאל] רמי בר חמא ולא פתר אותה מכאן: האם הלכו באברים אחר הרוב או לא, שהרי אתה מניח כי לפי משנתנו הולכים אחר הרוב! אלא טעם הדבר שלא שנה גם איסור פיגול, כי באכילת כזית אחד של חלב קמיירי [מדובר], בשני זיתים לא קא מיירי [לא מדובר].

ומקשים: ולא, וכי אין הוא עוסק ביותר מכזית? והקתני [והרי הוא שונה] שחייב על אכילה זו אם אכלה ביום הכפורים, וביום הכפורים רק באכילת שיעור כותבת (תמרה מיובשת) הוא דמחייב [שמתחייב] בחטאת, וכותבת אית ביה [יש בו שיעור] שני זיתים!

אמר ר' זירא: ייתכן שיתחייב על אכילת כזית חלב משום כל האיסורים, כגון שאכל כוליא (כליה) בחלבה, עם החלב שעליה, וביחד היה שם ככותבת. רב פפא אמר: כגון דמלייה [שמילאו] את השיעור של כותבת בתמרי [בתמרים].

ומעירים: רב אדא בר אחא מתני [היה שונה] שחייב על אכילה אחת חמש חטאות, ולא רק ארבע כמשנתנו, ומתריץ לה [ומתרץ אותה] כגון שאכל יחד עם כזית חלב גם כזית פיגול מבהמה אחרת, ולא משני כהני שינויי דקא משנינן [ואינו מתרץ כאותם תירוצים שתירצנו], בשם ר' זירא ורב פפא.

ושואלים: ונתני [ושישנה]: שש חטאות, ונוקמה [ושיעמיד אותה] כגון שאכל בנוסף לאותם שני זיתים גם כזית דם! ומשיבים: בחדא אכילה קא מיירי [באכילה אחת מדובר], בשתי אכילות לא קא מיירי [לא מדובר], ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק בשעת אכילה יותר משני זיתים.

ב שנינו במשנה, ר' מאיר אומר: אם היתה שבת והוציאו בפיו — חייב. ושואלים: ונתני [ושישנה]: אם הוציאו — חייב, שהרי מדובר ביום הכיפורים, שגם הוא אסור במלאכה, מאי טעמא קתני [מה טעם הוא שונה] בלשון "אם היתה שבת"? אמר רפרם: הדגשה זאת אומרת שיש דין עירוב ואיסור הוצאה לשבת, ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים.

ושואלים: ממאי [ממה] אתה מסיק זאת? דלמא [שמא] אמור כך: יש גם עירוב והוצאה ליום הכפורים, והכי קתני [וכך הוא שונה]: אם היתה שבת והוציאו — חייב אף משום שבת ואף משום יום הכפורים!

אלא אי איתמר [אם נאמר] דבר זה של רפרם על הדא איתמר [זה נאמר], דתניא [ששנויה ברייתא] בענין שעיר המשתלח ביום הכיפורים: "ושלח ביד איש עתי" (ויקרא טז, כא), "איש" — להכשיר את הזר, שאינו כהן, "עתי" — שצריך שייעשה הדבר במועדו, אפילו בטומאה, שהוא יכול להיכנס לעזרה כשהוא טמא ולקחתו משם, ואפילו בשבת, "עתי" — באיש שמזומן לכך מאתמול.

ועל מה שהוא קתני [שונה]: "עתי" — אפילו בשבת, אמר רפרם: זאת אומרת שדין עירוב והוצאה לשבת, ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים.

ודוחים: ממאי [ממה אתה מוכיח]? שאני [שונה] שעיר המשתלח, שהכשירו ביום הכפורים בכך, וגם אם היה איסור הוצאה ביום הכפורים — מותר הדבר! אלא יש לומר שזו של רפרם ברותא [חיצונית] היא, כלומר, לא נאמרה בבית המדרש.

ג משנה יש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות, כיצד? הבא על בתו יכול שיהא חייב עליה משום בתו, ואחותו, וכגון שבא על אמו וממנה נולדה בת זו, וכן יתחייב עליה משום אשת אחיו, אם נשאה אחיו. ומשום אשת אחי אביו, אם מת אחיו או נתגרשה ממנו ונישאה לאחי אביו, ומשום אשת איש, שהיא אשתו של אחיו, ומשום נדה, אם בא עליה בנידתה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The Gemara suggests: Let us say that it is evident from the mishna that Rabbi Meir holds that a prohibition takes effect where another prohibition already exists. The Gemara counters: Although he does not generally hold that a prohibition takes effect where another prohibition already exists, with regard to a more inclusive prohibition and an expanded prohibition, he holds that the second prohibition does take effect where a prohibition already exists. Under certain circumstances a second prohibition takes effect, and under other circumstances it does not. When the second prohibition is an expanded or inclusive prohibition, it takes effect.

Therefore, in the case in the mishna of a ritually impure person who ate leftover forbidden fat from an offering, one who was initially pure was prohibited from eating the food only due to the prohibition of forbidden fat. Once the person became impure, since he became prohibited from eating even pure pieces of sacrificial meat, an additional prohibition is also added to the forbidden fat. The prohibition against an impure person eating sacrificial meat is considered an inclusive prohibition, and therefore it takes effect even though the prohibition against eating forbidden fat already applied.

And likewise, the forbidden fat was initially forbidden only in consumption. When he consecrated the animal, it became prohibited to derive benefit from it in any manner. Therefore, since the prohibition against deriving any form of benefit was added to it, it was also added with regard to eating the forbidden fat. Consequently, the prohibition against misusing consecrated property, which is an expanded prohibition, applies even to one who eats the forbidden fat.

And still, the consecrated forbidden fat is prohibited only to an ordinary person, but it is permitted to the Most High, i.e., the altar. When it becomes leftover, since a prohibition was added with regard to the Most High, as it is now prohibited to sacrifice it upon the altar, the expanded prohibition of leftover sacrificial meat is added with regard to an ordinary person as well. If Yom Kippur, during which the person is prohibited from eating anything, takes effect with regard to it, since a prohibition was added with regard to eating non-sacred food, a prohibition is also added with regard to food that had been consecrated to the Most High. The prohibition against eating on Yom Kippur is an inclusive prohibition, and therefore it takes effect even with regard to eating leftover sacrificial meat.

The Gemara objects: And let the mishna teach: There is a case where one can perform a single act of eating an olive-bulk of food and be liable to bring five sin offerings, rather than four, and interpret it as a case where he ate an olive-bulk from an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its appointed time [piggul]. The Gemara explains: The mishna is referring to a case of one animal, but is not referring to a case of two animals, and you do not find a case where the prohibitions of leftover sacrificial meat [notar] and piggul apply to one animal. From the moment an offering is rendered piggul it may not be sacrificed or eaten, and therefore it is not subject to the prohibition of notar.

The Gemara asks: Why is it not possible for the prohibitions of notar and piggul to apply to the same animal? You find it in a case where one brought upon the altar a limb from an offering that was piggul, as from that time its piggul status has been abrogated, and it becomes notar once the time that it may be sacrificed has passed.

And this is as Ulla says: In the case of a handful of a meal offering that is piggul that one brought upon the altar, its piggul status has been abrogated and it becomes leftover. Consequently, he is liable with regard to the limb that was offered for violating the prohibition of notar, and is liable with regard to the rest of the animal for violating the prohibition of piggul. The Gemara answers: The mishna is referring to one limb, but it is not referring to two limbs, and you do not find notar and piggul with regard to one limb.

The Gemara asks: Why is there no such case? You find it in a situation where one brought a limb from a piggul offering upon the altar, and he placed half of it upon the altar and half of it outside of the altar. In such a case, with regard to that portion of the limb which he placed upon the altar, its piggul status has been abrogated and it becomes notar. And this is as Ulla says: In the case of a handful of a meal offering that is piggul that one brought upon the altar, its piggul status has been abrogated and it becomes notar. By contrast, the part of the limb that was not placed upon the altar retains its status as piggul.

The Sage answering the question said to the questioner: No, the status of piggul cannot be abrogated from part of a limb. Rather, if the majority of the limb is on the altar, then throw it on the altar, i.e., the entire limb has the status of being on the altar. If the majority of the limb is outside the altar, throw it outside, i.e., it is considered as though the limb was not placed on the altar at all.

The Gemara objects: If so, one can resolve the dilemma that Rami bar Ḥama raised: Does one follow the majority with regard to limbs or not? According to the previous interpretation of the mishna, one does follow the majority with regard to limbs. The Gemara explains: Rather, the reason that the mishna did not mention the prohibition of piggul is that it is referring to the consumption of one olive-bulk of forbidden fat, and is not referring to two olive-bulks. Even if parts of one limb can have the status of piggul and other parts can be leftover sacrificial meat, one single olive-bulk cannot have both statuses.

The Gemara asks: And is the mishna not referring to a case of more than one olive-bulk? But isn’t it taught that one is liable to bring a sin offering for eating on Yom Kippur, and on Yom Kippur it is only eating the volume of a large date that obligates one to bring a sin offering, and the volume of a large date contains the volume of two olives?

Rabbi Zeira said: It is referring to a case where he eats a kidney with the fat attached to it. He is liable to bring three of the sin offerings enumerated in the mishna for eating the olive-bulk of fat, and the additional amount of kidney he eats brings his total consumption to the volume of a large date, so that he is liable for eating on Yom Kippur. Rav Pappa said: It is referring to a case where he ate an olive-bulk of the fat and completed the volume of a large date with dates.

Rav Adda bar Aḥa teaches that the mishna is stating that one can be liable to bring five sin offerings for one act of eating, not just four, and he interprets it to be referring to a case where one ate an olive-bulk of piggul from another animal together with the olive-bulk of forbidden fat, and he does not answer in accordance with these answers that we answered in the name of Rav Pappa and Rabbi Zeira.

The Gemara objects: And let the mishna teach that one can be liable to bring six sin offerings, and interpret it as referring to a case where he consumed an olive-bulk of blood in addition to the other two olive-bulks. The Gemara explains: The mishna is referring to one act of eating, but is not referring to two acts of eating, and the Sages calculated that one’s throat does not hold more than two olive-bulks at once.

§ The mishna teaches that Rabbi Meir says: If it was Shabbat and he carried it out from the private domain into the public domain while eating it, he would be liable to bring a sin offering for performing a prohibited labor on Shabbat. The Gemara objects: And let the mishna teach: If he carried it out he is liable, as the mishna is referring to one who ate on Yom Kippur, which is also a day when labor is prohibited. What is the reason that it teaches: If it was Shabbat and he carried it out he is liable? Why mention Shabbat at all? Rafram said: That is to say that the joining of courtyards in order to permit carrying, and the general prohibition against carrying from one domain to another, apply with regard to Shabbat, but the joining of courtyards and the prohibition against carrying do not apply with regard to Yom Kippur.

The Gemara asks: From where is this conclusion derived? Perhaps the joining of courtyards and the prohibition against carrying do apply to Yom Kippur, and this is what the mishna is teaching: If it was Shabbat and he carried it out from one domain to another he is liable due to the prohibition against carrying on Shabbat and also due to the prohibition against carrying on Yom Kippur.

Rather, if the statement of Rafram was stated, it was stated with regard to this case, as it is taught in a baraita: The verse states with regard to the scapegoat of Yom Kippur: “And he shall send it away with an appointed man into the wilderness” (Leviticus 16:21). The word “man” is mentioned in order to render a non-priest fit for this task. The term “appointed” indicates that the scapegoat is always sent away at the appropriate time, even when the appointed man is in a state of ritual impurity, and even when Yom Kippur occurs on Shabbat. In addition, the word “appointed” is referring to one who was designated for the task the day before.

The baraita taught that the word “appointed” indicates that the scapegoat is sent away even on Shabbat, and in this context Rafram says: That is to say that the joining of courtyards and the prohibition against carrying apply with regard to Shabbat, but the joining of courtyards and the prohibition against carrying do not apply with regard to Yom Kippur.

The Gemara objects to Rafram’s inference: From where does he cite proof for this inference? The case of the scapegoat is different, as its validity on Yom Kippur is in this manner. Even if the prohibition against carrying does apply on Yom Kippur, the Torah explicitly commanded that the scapegoat be sent away on that day, and therefore it is permitted. Rather, the statement cited in the name of Rafram is an error [beruta], and it was not actually stated in the study hall.

MISHNA: There is a case where one can engage in a single act of intercourse and be liable to bring six sin offerings for it. How so? It is possible for one who engages in intercourse with his daughter to be liable due to having violated the prohibitions of engaging in intercourse with his daughter, his sister, the wife of his brother, the wife of his father’s brother, a married woman, and a menstruating woman.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ב)עד כאן שייך לדף יג ע"ב נהי דאיסור חל על איסור. גרידא לית ליה כגון היכא דאמר שבועה שלא אוכל חלב ואכל דאינו חייב אלא משום חלב ולא משום שבועה ואין איסור חל על איסור. וכן נזיר שאמר שבועה שלא אוכל ענבים ואכל אבל במקום איסור מוסיף היכא דנתוספו אחרים על איסורו או באיסור כולל היכא דכולל דברים המותרים עם דברים האסורין כגון נזיר שאמר שלא אוכל תאנים וענבים ואכל תאנים וענבים מיגו דחלה (על) איסור שבועה אתאנים חלה נמי אענבים. והכי נמי כל היכא דאיכא איסור מוסיף או איסור כולל אית ליה איסור חל על איסור. והכא נמי טהור מעיקרא לא אסיר אלא בחלב אבל בקדשים קלים או אם היה כהן בקדשי קדשים מצי אכיל:

הוה ליה טמא מיגו דנאסר בחתיכות טהורות. דקדשים שהיו מותרין לו קודם (דאינו) [דהיינו] כולל [דנאסר לו] דברים המותרים קודם איתוסף נמי עילוי חלב דהיינו איסור טומאה [על] איסור חלב:

אקדשיה לחלב מיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה. דחלב קדשים אסור בהנאה לכולי עלמא והיינו איסור מוסיף דמוסיף איסור אחרים על איסורו איתוסף נמי איסור לגבי חלב משום הכי חייל נמי איסור מוקדשים על איסור חלב וטמא:

ועד כאן להדיוט הוא דאסיר. באכילה ובהנאה אבל לגבוה שרי להקטרה:

הוי ליה נותר. הוי ליה איסור מוסיף דניתוסף [איסור] אחר על איסורו איתוסף נמי איסור נותר עליו על איסור חלב:

חל עליה יוה"כ מיגו דאיתסר הוא גבי חולין היינו איסור כולל איתוסף נמי איסור יוה"כ על איסור חלב:

וניתני נמי חייב חמש חטאות ונוקמה. חייב חטאת חמישית וכגון דאכל כזית פיגול מאידך בהמה:

בחדא בהמה קא מיירי מתני' ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה דפיגול לא הוי אלא בד' עבודות וכיון שחישב עליה בשעת עבודה לפגלה (ולא) ונתפגלה כולה מיד וליתא באכילה ולא אתי לנותר:

אלמה לא. בתמיהא:

משכחת לה. בחדא בהמה וכגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח דכיון דהעלה ומשלה בו האור פקע פיגולו ממנו ואם סילקו ושיירו הוה ליה נותר וכי אכלו להאי אבר שפקע פיגולו ונעשה נותר ואכל כזית פיגול משאר איברי פיגול של אותה בהמה ליחייב נמי משום פיגול והוויין תרוויהו בחדא בהמה:

ומנלן דפקע פיגול בהכי כדאמר עולא במס' זבחים קומץ שהוא פיגול והעלהו לגבי מזבח כיון שמשלה בו האור להורידו ושיירו ופקע פיגול ונעשה נותר אפי' הכי באבר אחד קא מיירי מתניתין דחייב עליו ונותר ופיגול בחדא בהמה ובחד אבר לא משכחת לה:

אלמה לא משכחת לה. בחד אבר כגון שהעלה עליה אבר פיגול לגבי מזבח דפלגיה דאבר אנחיה אמזבח ופלגיה דאבר הוה תלוי אבראי דמזבח ואיכא בחד אבר נותר ופיגול לא איפשר למיהוי בחד אבר דלא אפשר לצמצם לאנחיה מפלגיה דאברו במקום דאיכא רובה דאבר תמן שדינן ליה כיון דאזלת בתר רובה:

תיפשוט דבעי רמי בר חמא. בבהמה המקשה הלכו באברים אחר הרוב אי לא. אלא מדלא איפשט ליה מהכא ש"מ דלא אזלינן בתר רוב אבר. ולוקמה בחד אבר כדאמרן וליחייב נמי משום פיגול:

אלא בזית אחד מיירי. תנא דמתניתין וכזית אחד לא משכחת פיגול ונותר דאי אנחיה לפלגיה דזית אמזבח ופלגא אבראי אין הקטרה לפחות מכזית ולא קא פקע פיגול מיניה והוי פיגול אלא לא משכחת לה פיגול ונותר בחד אבר אלא באבר שיש בו שני זיתי חלב ובב' זיתים לא קא מיירי תנא:

ולא הא קתני יוה"כ כו' אמר ר' זירא. הכי משכחת לה דלענין יוה"כ הוי שיעור שלם ולא משכחת ביה פיגול ונותר כגון דאכל כוליא בחלבה שהכוליא כזית וחלבה כזית והיינו חד אבר ובחלבה דכזית הוא לא מצית לאוקומיה פיגול ונותר כדאמרן לעיל דאין היקש לפחות מכזית ואם נפשך לומר ליחייב אכוליא משום פיגול ואחלבה משום נותר לא מצית למימר הכי דטמא שאכל חלב והוא נותר דמן המוקדשין קתני אלמא דבחלב עצמו בעי לאוקמי לכולהו איסורי ופיגול ונותר לא משכחת ביה בחד זית וכזית דכוליא לא אתי אלא לאשלומי כותבת ולא מצי למימר דהוי פיגול כדאמרן:

רב פפא אמר. הכא במאי עסקינן דחייב ד' חטאות בלבד כגון דלא הוה אלא כזית חלב ואכל עמו תמרי עד דמלייה לכותבת ולא מצי לאוקומיה ביה פיגול:

רב אחא בר יעקב כו' ומתרץ לה כגון דאכל. נמי בהדיה דהאי כזית חלב כזית פיגול מבהמה אחריתי ולא משני כהני שינויי דקא משנינן דבחדא בהמה ובחדא אבר ובחדא זית מיירי אלא קא סבר אפי' בב' בהמות מיירי ובב' זיתים:

אי הכי וניתני. חייב שש חטאות ונוקמה נמי כגון דאכל כזית שלישי מדם:

בחדא אכילה מיירי שיכול לבלוע ביחד ושיערו חכמים כו'. הילכך לא תנא דם:

ונתני נמי אם הוציאו. ביוה"כ חייב מ"ט תני אם היה שבת והוציאו:

אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת. כלומר לשבת יש בו איסור לטלטל בחצירות בלא עירוב ויש בו איסור הוצאה מרה"י לרה"ר ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. מדלא קתני ואם הוציאו ביוה"כ:

במזומן לו שרגיל להוליכו במדבר. ואפילו בטומאה ואפי' אם הוא טמא המוליכו מדקתני ואפי' בשבת דאיצטריך (עירוב) למישרי בשבת ולא יוה"כ זאת אומרת עירוב כו':

ממאי אימא לך דיש עירוב והוצאה נמי ליוה"כ לכל שאר מילי ושאני שעיר המשתלח (דאמאי) [דמשו"ה] לית ביה איסור עירוב דהכשירו מצותו ביוה"כ בכך להוליכו למדבר אלא דרפרם ברותא היא:

יש בא ביאה אחת כו' הבא על בתו חייב עליה משום בתו ואחותו. היינו כגון שבא על אמו והולידה בת (ממנה) [ממנו] ונשאה אחיו מאביו ומת אחיו שנשאה ונשאה אחי אביו דודו ומת ואח"כ נישאת לאיש אחר והיא נדה ובא עליה אביה חייב שש חטאות משום בתו ואחותו ואשת אחיו כו':

גמרא ה"ל טמא מיגו דאסור כו'. וכ' התוי"ט ואפי' לר"ש כו' כמו שאכתוב כו' בספ"ה. אבל מה יענה על חטאת דיוה"כ דאינה מחמת קדשים. ובהדיא פליג באוכל נבלה ביוה"כ:

רש"י ד"ה כגון שאכל כוליא. וא"ת לוקים כו' דהוה חלב פיגול וכוליא נותר. כצ"ל:

בא"ד ואנן בעינן דליהוי כולהו אחד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה גליון. אין חיוב בפחות מכזית. כ"נ דצ"ל. ור"ל וא"כ אין כאן חיוב כלל לא על פיגול ולא על נותר דמכ"א אין כזית בפ"ע ואין מצטרפין זע"ז לקרבן כדתנן בר"פ. והא דבמעילה (יז ב) אמרינן דלענין אכילה מצטרפין היינו לענין מלקות עיין שבת (עא) תד"ה משני. וע"ק לגי' שלפנינו דהרי בהקטרה אית בה פלוגתא אם ישנה בפחות מכזית במנחות (כו ב. נח ב) ע"ש:

רש"י ד"ה כגון. דטמא שאכל חלב קתני כו'. כצ"ל:

תד"ה אמר עולא. וי"ל דמ"מ לא אמר לי' בהדיא כו'. כצ"ל:

תד"ה פקע. וי"ל דמיירי כו' וחציו לא העלה כו'. תימה דא"כ ישאר קושיית רש"י במקומה דתיפוק ליה דל"ק המתיר כמצותו דכוליה קומץ הוא המתיר עי' רש"י בזבחים (קט ב) במשנה. וע"כ לא מכשרינן במנחות (כו) במשנה אלא בהקטיר קומצה פעמים דעכ"פ הקטיר כולו. אח"כ מצאתי להצ"ק שעמד בדבריהם בזה בזבחים (מב ב) בד"ה הקומץ:

בא"ד וא"ת ואפי' לכתחלה נמי מעלינן לי' כו'. והא דלא הקשו זה על הגמרא שלפנינו דאמר כגון כו' דפלגיה כו' ופלגי' מאבראי כו'. עי' בתוס' זבחים שם דיש חילוק בין קומץ לאבר:

בסה"ד וי"ל כיון שקדשו כו'. זה התירוץ עולה ג"כ על הקומץ וכ"ה בתוס' שם:

גמ' ולא והקתני יוה"כ וביוה"כ "אכותבת הוא" דמחייב וכותבת אית ביה כצ"ל ונ"ב עי' מ"ש בס"ד בבתרא דיומא (עט ע"ב):

מתני' חייב עליה משום בתו ואחותו "ואשת" אחיו כצ"ל עם ו':

תד"ה אמר עולא וכו' וא"כ ש"מ דעושה. צ"ל דנעשה:

גמ' ואין עירוב והוצאה. ע' סוטה מא ע"א ברש"י ד"ה מיכן ואילך:

תוס' ד"ה ונותר וכו' לא מחייב אפיגול. כדאיתא מנחות כה:

גמ' נהי דאיסור גרידא חל על איסור לית ליה. כגון האוכל נבלת בהמה טמאה אינו חייב משום נבלה דהיינו איסור גרידא דליכא לא כולל ולא מוסיף: מגו דנאסר בחתיכות (טהורות) איתסר נמי בחלב. משום טומאה והיינו כולל דלא איתוסף איסורא אחפצא אלא אגברא איתוסף איסורא לגבי אחריני כייל נמי להאי באיסורא: איסור הנייה. היינו מוסיף דאיתוסף איסורא אחפצא: נותר. נמי איסור מוסיף: יה''כ איסור כולל. דאיתוסף איסורא אגברא אמידי דמשתרי ליה עד השתא: בשתי בהמות לא מיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה ליכא. דפיגול אינו אלא בד' עבודות של דם הילכך מדפגלה לא חזיא לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח הלכך לא חייל עליה נותר: דפקע ממנו פיגולו. דקדשהו מזבח בעבודה טעמיה דעולא מפרש בזבחים (דף מג.): אי רובא אמזבח שדייה לכולו אבר אמזבח. והוי כוליה נותר כו': הלכו באברים כו'. האי בעיא בפרק בהמה המקשה (חולין ע.): כזית אחד. חלב דאיסור קמיירי בשני זיתי חלב לא קמיירי: כותבת אית בה ב' זיתים. דכך בית הבליעה מחזיק: כגון שאכל כוליא בחלבה. דאאכילת חלב מחייב שלש חטאות ואשם וגורם נמי להשלמת אכילת כותבת וזית של כוליא משלים לכותבת הילכך לא תנא פגול דבשני זיתי חלב לא קמיירי ואי תימא לוקים כגון שהעלה זית של כוליא אמזבח דהוה חלב פיגול ולכוליא נותר א''כ לא מהני נותר אזית דחלב ואנן בעינן דליהוי חד אכולהו דאכילה קתני דהיינו כזית: (גליו''ן) אלא בכזית אחד מיירי ואי אנחיה לפלגיה דזית אמזבח אין הקטרה בפחות מכזית: כגון שאכל כוליא בחלבה. ואם נפשך לומר ליחייב אכוליא משום פיגול ואחלבה משום נותר לא מצי למימר הכי דטמא שאכל קתני דבחלב עצמו בעי לאוקומי לכולהו איסורי פירוש מורי: רב פפא אמר. להכי לא תנא פיגול דלא מיירי בשני זיתי חלב ודקא קשיא לך כותבת כגון דמלייה לחלב בתמרי והשלימו לככותבת: ומתרץ לה כגון דאכל כזית פיגול. מבהמה אחרת בהדה: וניתני אם הוציאו חייב. דהא יה''כ הוא: במזומן לו. שיזמנוהו מאתמול להוליך השעיר: זאת אומרת. מדקתני אפילו בשבת אין עירוב והוצאה ליה''כ דאם יש איסור הוצאה ליה''כ אמאי איצטריך לרבויי שבת הא דחי יה''כ והוא הדין לשבת: דילמא. מיה''כ לא שמעינן לשבת דיה''כ שאני דהכשר מצותו בכך דומיא דתמידין שקריבין בשבת: מתני' בתו ואחותו. שבא על אמו והולידה: ואשת אחיו. שנשאת לו קודם לכן ולאחר מיתתו נשאה אחי אביו ובא זה אביה עליה בנדתה: גמ'

אם היה שבת והוציאו. וא''ת מה שייך זה לענין אכילה ויש לומר דהכי פירושו והוציאו בפיו דכיון שהניחו בפיו ברה''י והוציאה ברשות הרבים מחייב משום הוצאה דבליעתו היא הנחתו דהא מוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן: אמר עולא קומץ פיגול כו'. ואם תאמר אמאי לא פריך מאבר גופיה דאמר פרק המזבח מקדש (זבחים פד. ופה:) דחשיב שחטו חוץ לזמנו כו' אם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו וקאמר עולא ל''ש אלא שלא משלה בו האור אבל משלה בו האור אפילו ירדו יעלו וא''כ ש''מ דעושה לחמו של מזבח ופקע פיגולו ממנו וי''ל דמכל מקום לא תנא ליה בהדיא כל כך דפקע פיגולו ממנו כמו בהדיא דקומץ: פקע פיגולו ממנו. במנחות הקשה רש''י פרק הקומץ (דף יד.) אמאי איצטריך קרא למעט קומץ מפיגול תיפוק לי דלא קרב המתיר כמצותו ותירץ דמיירי במשלה בו האור ברובו שהותרו השירים כדאמרינן קומץ מאימתי מתיר השיריים באכילה משהוצת האור ברובו וקשה דא''כ (לוקים) דפקע פיגולו ממנו כדמוכח הכא ויש לומר דמיירי שחציו העלה ע''ג המזבח וחציו לא העלה דלא פקע פיגולו מן החצי שנשאר ואם תאמר ואפי' לכתחלה נמי מעלין ליה כדאמרינן פרק בית שמאי (זבחים מג:) האי קומץ דפלגיה אנחיה אארעא אסיקנא ליה לכתחלה וי''ל שאני התם שהיה כולו מתחלה ע''ג המזבח ואח''כ הוריד חציו למטה אבל הכא לא היה על המזבח וא''ת מנחת נסכים ומנחת כהן משיח שהם כולן כליל אמאי צריך קרא למעט אותם מפיגול והלא אינה מתרת שום דבר ויש לומר כיון שקדשו בכלי הוי כמו קרבו מתירין וקבעה בפיגול ולכך צריך קרא למעט: תפשוט דבעי רמי בר חמא הלכו באיברים אחר הרוב. פירש בקונטרס היינו בעיא דפרק בהמה המקשה (חולין ע.) ואינו נראה לר''ת דמאי שייכא ההיא בעיא להך דהכא דהתם מיירי אם יצא חציו ברוב אבר אי הוי כילוד או לא לכך נראה לפרש דהיינו בעיא דפרק מזבח מקדש (זבחים פז.) דאיבעיא להו אויר מזבח כמזבח או לא כו' רובו לכבש ככבש דמי רובו למזבח כמזבח דמי תפשוט דבעי רמי בר חמא יש חיבור בעולין או לא: עירוב והוצאה לשבת. פירוש נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות לשבת ולא נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות בי''ה. לשון מורי ז''ל: אלא דרפרם ברותא היא. ובפרק שני שעירים (יומא סו:) איתא נמי הא דהכא ולא דחי דילמא שאני שעיר המשתלח כו' כדדחי הכא אלא רגילות הוא דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר: ונותר ופיגול בחד בהמה ליכא. משמע דאי חל נותר אפיגול ה''ל למתני ה' חטאות ותימה הלא לא משכחת ה' דהאוכל קדשים בטומאת הגוף לא מחייב אפיגול לפי שאין ניתר לטהורים ולא היה לו שעת הכושר והל''ל נותר ופיגול וטומאה בחד בהמה לא משכחת לה: כגון שאכל כוליא בחלבה. תימה מ''ש מב' זיתי חלב מיהו השתא ליכא למימר דחלק החלב מעל הכוליא ויניח הכוליא ע''ג המזבח ויחול עליו נותר דבב' אברים כלומר בב' חתיכות לא מיירי: אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים. פירוש כדרך אכילה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד