כריתות יג ע"ב

וחלב אשה זבה — מטמאין טומאת משקין ברביעית. רוקו של הזב, זובו, ומימי רגליו — מטמאין טומאה חמורה כזב עצמו, בכל שהוא.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כדברי רבא, שמקום חלב מעיין הוא, חלב של זבה נמי נטמא [גם כן יטמא] טומאה חמורה בכל שהוא, כזובו ורוקו! אלא שמע מינה [למד מכאן]: מקום חלב אשה לאו מעיין הוא, והחלב צריך הכשר כדי ליטמא ולטמא.

ושואלים: אי הכי [אם כך], קשיא הא מתניתא [קשה משנה זו] ואמר והוכיח ממנה רבא כשיטתו, ששנינו בה שחלב אשה מטמא בין לרצון ובין שלא לרצון, והרי אוכל אינו מוכשר ליטמא אלא לרצון!

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] כי "שלא לרצון" דאמר [שאומר התנא] כוונתו — דלא ניחא ליה [שלא נוח לו], שאינו רוצה בחלב? לא, מאי [מהו] "שלא לרצון" שאמר [שהוא אומר] — בסתם, דדעתיה דתינוק קריבא [שדעתו של התינוק קרובה] לגבי חלב, ולכן אין צורך ברצון מפורש כדי לקבל טומאה, אבל אם הוא אמר [אומר] במפורש שלא ניחא ליה [נוח לו] — הרי החלב טהור.

א שנינו במשנה: אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין, שתה רביעית יין ונכנס למקדש, ושהה כדי אכילת פרס — חייב. ושואלים: למה לי שהייה במקדש כדי להתחייב על כך, דקתני [שהוא שונה] ושהה? אמר רב יהודה, הכי קתני [כך הוא שונה]: אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ושתה רביעית יין, ושהה באכילתן ובשתייתן כדי אכילת פרס, ואחר כך נכנס למקדש — חייב.

ב שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: אם פסק בשתיית רביעית יין, או שנתן לתוכו מים כל שהוא, ונכנס למקדש — פטור. בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר לאהרן הכהן "יין ושכר אל תשת אתה ובניך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו" וכו' (ויקרא י, יט), אילו נאמר רק "יין" — יכול אפילו שתה יין כל שהוא, יכול אפילו שתה יין מגתו, שעדיין לא תסס, יהא חייב?

תלמוד לומר: "ושכר", לומר שאין אסור אלא יין שיש בו כדי לשכר, וכמה כדי לשכר? לפחות רביעית יין, וכן שיהיה זה יין בן ארבעים יום, שכבר תסס.

אם כן, די היה לכתוב "שכר", מה תלמוד לומר "יין"? לומר לך, שאף שחיוב מיתה אין בו מוזהרין עליו מלשתות אפילו כל שהוא, גם אם אין בו רביעית, וכן מוזהרין עליו אפילו כשהוא מגתו, ולכן יש בכך עונש מלקות, כדין כל "לא תעשה" שבתורה.

ר' יהודה אומר: "יין" — אין לי אלא יין בלבד, שאר משקים משכרין מנין? תלמוד לומר: "ושכר"; אם כן מה תלמוד לומר "יין"? על היין, אם נכנס למקדש — בחיוב מיתה, ועל שאר משקין משכרים באזהרה בלבד.

ר' אליעזר אומר, יש להבין את הכתוב "יין ושכר אל תשת" כאילו נאמר: "יין אל תשת ושכר", וכוונתו: יין אל תשתהו כדרך שכרותו, הא [אבל] אם הפסיק בו בשתייתו, או נתן לתוכו מים כל שהוא ושתהו — פטור.

ומסבירים: במאי פליגי [במה הם חלוקים]? תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: גמרינן [למדים אנו] גזירה שווה "שכר" "שכר" מנזיר, שנאמר בו: "מיין ושכר יזיר" (במדבר ו, ג) ולא נאסר עליו אלא יין, ש"שכר" האמור כאן גם הוא יין (משכר).

ור' יהודה לא יליף [אינו לומד] מגזירה שווה זו של "שכר" "שכר" מנזיר, ולכן הוא מפרש "שכר" במובן של משקה משכר שאינו יין. ור' אליעזר סבר [סבור]: מאי [מה] פירושו של "יין ושכר"? לא שני דברים שונים, אלא: יין מידי [כמו, כדרך] שהוא משכר.

ואומרים: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת אותה ברייתא ששנויה]: אכל דבילה קעילית, שגורמת למעין שיכרון, וכן שתה דבש או חלב, ונשתכר, ונכנס למקדש ושימש — לוקה, כמאן [כדעת מי]? כדעת ר' יהודה, שסבור שעל כל דבר משכר יש אזהרה. אמר רב יהודה בר אחותאי: הלכה כר' אליעזר, ומעירים: וקרי [וקורא] היה רב עליה [עליו] על ר' אלעזר "ט ובינא דחכימי" [המאושר שבחכמים], שהלכה כמותו.

מסופר, רב אחא דהוצל (מן העיר הוצל) הוה נידרא עלה דביתהו [היה נדר על אשתו], שנדר שלא ליהנות ממנה, אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי כדי שיתיר לו את נדרו, אמר ליה [לו]: זיל האידנא ותא [לך עכשיו ובוא] למחר, כי עכשיו שתיתי יין, ונאסר עלי להורות, שהרי רב לא היה מוקי אמורא עליה [מעמיד מתורגמן עליו], כלומר, לא היה דורש ברבים מיומא טבא לחבריה [מיום טוב אחד, לאחר שאכל ושתה יין, עד לחבירו, למחרת] משום שכרות, מפני שהשותה יין אסור לו להורות, כמבואר להלן.

אמר ליה [לו] רב אחא, והאמר [והרי אמר] רב: הלכה כר' אלעזר, שאם נתן מים לתוך היין פטור, ומר הוא דקא רמי ביה מיא [ואדוני הוא שהטיל בו מים] ביין שלו! אמר ליה [לו] רב אשי, הא לא קשיא [זה אינו קשה]: הא [זה] שפטור אם נתן בו מים כל שהוא — ברביעית יין בדיוק, הא [זה] ביותר מכדי רביעית יין, שגם אם נתן בתוכו מעט מים עדיין הוא משכר.

ג בהמשך לאיסור על הכהנים להיכנס למקדש שתויי יין, נאמר: "ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה" (ויקרא י, י—א), ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: "ולהבדיל בין הקדש ובין החל" — אלו דיני דמין וערכין, וחרמין והקדשות, שאסור לדון בענייני הקדש כשהוא שתוי יין,

"בין הטמא ובין הטהור" — אלו דיני טמאות וטהרות, "ולהורת" — זו הוראה באיסור והיתר, "את כל החקים" — אלו מדרשות, דרשות הכתובים בענייני הלכה, שאסור ללמדן כשהוא שתוי יין, "אשר דבר ה'"— זו הלכה למשה מסיני (שניתנה בדיבור ולא בכתב), "ביד משה" — זה תלמוד, המשא ומתן של התורה שבעל פה, שיש ממנו מסקנות להלכה,

יכול אף המשנה אסור ללמד? תלמוד לומר: "ולהורת", כלומר מדובר פה רק בדבר שיש ממנו הוראת הלכה למעשה, ואין מורים הלכה מן המשנה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: יכול אף תלמוד אסור לעסוק בו? תלמוד לומר: "ולהורת", דווקא הוראת הלכה למעשה נאסרה, ולא דבר שרק ניתן להסיק ממנו הוראה.

ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת זו ששנויה בברייתא]: יצא דין שרץ, להורות שהוא טמא, וצפרדע, להורות שהוא טהור, שאפילו שתויי יין מורין בהן הוראה, נימא [האם לומר] שדעת ר' יוסי בר' יהודה היא, המיקל בענין זה, ולא שיטת רבנן [חכמים]? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כדעת רבנן [חכמים] מותר הדבר. ושאני הכא [ושונה כאן], דזיל קרי בי רב הוא [ש"לך קרא בבית הרב" הוא], שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, ואין בו הוראה.

אמר רב: הלכה כר' יוסי בר' יהודה, שכל שאין בו הוראת הלכה למעשה מותר ללמד, למרות שניתן להסיק משם הלכה. ומקשים: והא [והרי] רב לא מוקים אמורא מיומא טבא לחבריה [לא היה מעמיד מתורגמן לדרשה מיום טוב אחד לחבירו] משום שכרות! ומשיבים: שאני [שונה] רב, דאורי מורי [שהיה מורה הוראה בתוך הדרשה]. ואומרים: וניקם דלא לורי [ושיעמיד מתורגמן וידרוש ולא יורה הוראה]! ומשיבים: כל היכא דיתיב [מקום שיושב] רב ודורש לא סגי ליה [לא יתכן שיהיה] בלא הוראה.

ד משנה יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבעה חטאות ואשם אחד, כיצד? טמא שאכל חלב, והיה החלב נותר, מן המוקדשין, ואכלו ביום הכפורים — חייב באכילתו משום חלב, משום נותר, משום טמא שאכל את הקודש, ומשום אכילה ביום הכיפורים, ואשם על המעילה בקודש.

ר' מאיר אומר: אם היה שבת והוציאו בתוך כדי אכילתו מרשות היחיד לרשות הרבים — חייב. אמרו לו: זה אינו מן השם (מן הענין), אין חיוב זה משום אכילה, ולכן אין למנותו.

and the milk of a woman who is a zava transmit impurity of liquids where there is a quarter-log. The saliva, gonorrhea-like discharge of a zav, and urine transmit severe impurity in any amount.

And if you say in accordance with the opinion of Rava that the location from which the milk emerges is considered a spring, then milk also should transmit severe impurity in any amount, like the gonorrhea-like discharge of a zav and his saliva. Rather, conclude from it that the location from which the milk of a woman emerges is not considered to be a spring, and the milk must be rendered susceptible to impurity in order to become impure or transmit impurity.

The Gemara objects: If so, this mishna in Makhshirin cited earlier (13a), which Rava said supports his opinion, is difficult, as it states that a woman’s milk renders food susceptible to impurity whether it emerged to the satisfaction of the infant or not to his satisfaction. The mishna is difficult, as food is generally rendered susceptible to impurity only when the liquid comes into contact with it to the owner’s satisfaction.

The Gemara explains: Do you maintain that the term: Not to their satisfaction, that the mishna states, means that the emergence of the milk is not amenable to him? No; rather, what is the meaning of the expression: Not to his satisfaction, that the mishna states? It means that the child did not indicate whether he desires the milk or not, but as a child’s mind is close to milk, i.e., he generally enjoys the milk, an explicit indication of interest or satisfaction is unnecessary in order for the milk to be susceptible to ritual impurity or to render other food items impure. But if he says, i.e., indicates, explictly that the milk is not amenable to him, then the milk is not susceptible to ritual impurity, and it remains pure.

The mishna teaches that if one ate one quarter-loaf of ritually impure foods or drank a quarter-log of ritually impure liquids, or if one drank a quarter-log of wine, and he entered the Temple and remained there for the time it takes to eat a half-loaf of bread, he is liable. The Gemara objects: Why do I need him to remain in the Temple in order to be liable, such that it teaches: And remained there? Rav Yehuda said that this is what the mishna is teaching: In the case of one who ate a quarter-loaf of ritually impure foods or drank a quarter-log of impure liquids, or drank a quarter-log of wine, and remained involved in eating them or drinking them for no more than the time it takes to eat a half-loaf of bread, and then entered the Temple, he is liable.

§ The mishna teaches that Rabbi Elazar says: If one interrupted his drinking of the quarter-log of wine, or if he placed any amount of water into the wine, he is exempt. The Sages taught in a baraita: When the Torah instructs Aaron the High Priest: “Drink no wine nor intoxicating drink, you, nor your sons with you, when you go into the Tent of Meeting, that you shall not die” (Leviticus 10:9), one might have thought that this applies even if he drank any amount, and even if he drank wine from its press, i.e., wine that has not finished fermenting.

Therefore, the verse states: “Nor intoxicating drink,” indicating that only the consumption of a quantity of wine sufficient to intoxicate is prohibited. And how much wine is sufficient to intoxicate? It is a minimum of a quarter-log of wine that is forty days old, which has already fermented.

If so, why must the verse state “wine,” when the term “intoxicating drink” would have sufficed? It is to tell you that although one is not liable to receive death at the hand of Heaven for it, it is prohibited to drink any amount of it, even less than a quarter-log, and then enter the Temple; and similarly, it is prohibited to drink it from its press and then enter the Temple, and one who does so is liable to be flogged, as is the case with any other prohibition by Torah law.

Rabbi Yehuda says: From the word “wine” I have derived only that wine is forbidden; from where is it derived that other intoxicating beverages are forbidden as well? The verse states: “Nor intoxicating drink.” If so, why must the verse state “wine”? This comes to teach that for entering the Temple after drinking wine one is liable to receive the punishment of death at the hand of Heaven, but for entering after drinking other intoxicating drinks, one violates only a regular prohibition.

Rabbi Elazar says that the verse is interpreted to mean: Wine you shall not drink, and intoxicating drink, meaning that you shall not drink it in the manner of its being intoxicating. But if one interrupted his drinking, or placed any amount of water into it and drank it, he is exempt.

The Gemara explains: With regard to what do they disagree? The first tanna holds: We learn by verbal analogy that the term “intoxicating drink” is referring to wine, from the term “intoxicating drink” mentioned with regard to a nazirite in the verse: “He shall abstain from wine and intoxicating drink” (Numbers 6:3). There it is referring only to wine (see Nazir 4a).

But Rabbi Yehuda does not derive that the term “intoxicating drink” refers only to wine by the verbal analogy from the term “intoxicating drink” stated with regard to a nazirite. Consequently, he interprets the word as referring to an intoxicating drink that is not wine. And Rabbi Elazar holds: What is the meaning of the phrase: “Wine and intoxicating drink”? It is not referring to two separate items, but rather to wine in the manner that it intoxicates.

The Gemara comments: In accordance with whose opinion is that which is taught in the following baraita: In the case of one who ate a sweet dried fig from Ke’ila, or drank honey or milk, all of which can have an intoxicating effect, and he entered the Temple and performed the Temple service, he is flogged. In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who maintains that any item which intoxicates is included in the prohibition. Rav Yehuda bar Aḥotai says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, and Rav referred to Rabbi Elazar as the most gratified of the Sages, as the halakha is in accordance with his opinion.

The Gemara relates that Rav Aḥa of the city of Huzal had taken a vow not to derive benefit from his wife. He came before Rav Ashi to request that he dissolve the vow. Rav Ashi said to him: Go now and come back tomorrow, as I have just drunk wine, and it is prohibited for me to issue a halakhic ruling, as Rav would not place a disseminator before him to communicate his lectures to the masses from the meal of one Festival day until the other, i.e., the next morning, due to drunkenness. Since it was customary to drink wine during Festival meals, Rav would not deliver public lectures on Festival days, as one who has consumed wine may not issue halakhic rulings.

Rav Aḥa said to him: But doesn’t Rav say: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar that if one diluted the wine he drank with water and entered the Temple he is exempt; and the Master is one who puts water into his wine? Rav Ashi said to him: That is not difficult; that ruling of Rabbi Elazar applies in a case where one drank precisely a quarter-log of wine, whereas in this case I drank more than a quarter-log of wine. In such a case one does not maintain a clear mind even if he mixed in a small amount of water.

§ In the continuation of the passage in which the Torah prohibits a priest from entering the Temple after drinking wine, the verse states: “And that you may differentiate between the sacred and the common, and between the impure and the pure; and that you may instruct the children of Israel in all the statutes which the Lord has spoken to them by the hand of Moses” (Leviticus 10:10–11). The Sages taught in a baraita: The verse states: “And that you may differentiate between the sacred and the common.” These terms are referring to the halakhot of values and valuations, dedications and consecrations, and the verse is teaching that it is prohibited to issue a ruling concerning these matters after drinking wine.

“Between the impure and the pure”; these terms indicate that it is prohibited for one who drank wine to render decisions with regard to ritually impure items and ritually pure items. “And that you may instruct”; this is referring to issuing a ruling about what is permitted or prohibited. “All the statutes”; this is referring to the halakhic expositions of the Torah. “Which the Lord has spoken”; this is referring to halakha transmitted orally to Moses from Sinai. “By the hand of Moses”; this is referring to the Talmud, the deliberations on the Oral Law, from which halakhic conclusions are derived. It is prohibited to teach any of these subjects after drinking wine.

One might have thought that it is prohibited to teach even Mishna after drinking wine. Therefore, the verse states: “And that you may instruct,” indicating that the prohibition is limited to material that provides practical halakhic instruction, whereas one does not derive practical rulings from the Mishna. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: One might have thought that even teaching Talmud is prohibited. Therefore, the verse states: “And that you may instruct,” indicating that the prohibition is limited to issuing halakhic rulings, but it does not include teaching material such as Talmud, although halakhic conclusions may be derived from it.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which is taught in a baraita: The rulings that a carcass of a creeping animal is ritually impure and that a carcass of a frog is pure are excluded from this principle, as those who have drunk wine may issue a halakhic ruling about these matters. Let us say that this is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, who says it is permitted to teach Talmud, and these conclusions are obvious from the Talmud, and that it is not in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara responds: You may even say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis, and that this case is different, as it is a topic that one could go learn in a children’s school, and teaching is not considered issuing a halakhic ruling.

Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, that it is permitted to teach material from which halakha may be derived, but it is prohibited to issue halakhic rulings. The Gemara objects: But Rav himself would not place a disseminator before him to communicate his lectures to the masses from the meal of one Festival day until the other, i.e., the next morning, due to drunkenness. The Gemara explains: Rav is different, as he would issue halakhic rulings during his lectures. The Gemara further objects: And let him place a disseminator and deliver a lecture but not issue halakhic rulings. The Gemara explains: Wherever Rav sits and delivers a lecture, it is not possible for him to do so without issuing a halakhic ruling.

MISHNA: There is a case where one can perform a single act of eating an olive-bulk of food and be liable to bring four sin offerings and one guilt offering for it. How so? This halakha applies to one who is ritually impure who ate forbidden fat, and it was left over from a consecrated offering after the time allotted for its consumption [notar], on Yom Kippur. He is liable to bring sin offerings for eating forbidden fat and notar, for eating the meat of an offering while impure, and for eating on Yom Kippur. He is also liable to bring a guilt offering for misuse of consecrated property.

Rabbi Meir says: If it was Shabbat and he carried it out from a private domain to a public domain while eating it, he would be liable to bring an additional sin offering for performing prohibited labor on Shabbat. The Rabbis said to him: That liability is not from the same type of prohibition, as it is not due to the act of eating, and therefore, it should not be counted.