דלג לתוכן

כריתות יג ע"א - פירוש שטיינזלץ

אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שר' מאיר לחומרא [בא להחמיר], ומחייב אפילו נמשכה אכילתו כל היום — היינו דקתני [זהו שהוא שונה] בדברי חכמים: "עד שישהא", כלומר, אינו חייב עד דשהי דיליה [שהשהייה שלו] מתחילה ועד סוף היא כדי אכילת פרס, ולא יותר מכך.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כי ר' מאיר לקולא [בא להקל] ולומר שכל שהפסיק באכילה פטור, ואם כן, "וחכמים אומרים: אם שהה כדי אכילת פרס — פטור" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], אבל שהה פחות מכך — חייב אפילו אם הפסיק! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שר' מאיר לחומרא [בא להחמיר]? ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א אמר רבנאי אמר שמואל: באכילת חלבים ובאכילת נבילה — חייב על אכילת כזית ואפילו בהפסקות, עד שישהא מתחלה ועד סוף בכדי אכילת פרס, ולא יותר, וכדברי חכמים במשנתנו. אם אכל אוכלים טמאים בשיעור חצי פרס (רבע ככר), או שקצים ורמשים, או שתה משקין טמאים בשיעור רביעית — נטמא גופו, ואסור באכילת טהרות, אפילו נמשכה אכילתם כל היום כולו בכדי אכילת פרס.

ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? מה משמעות הדברים הללו? אמר רב פפא, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אפילו נמשכה אכילתם כל היום כולו נטמא גופו, והוא שאכל כל כזית מהם בכדי אכילת פרס.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: כל האוכלין הטמאים מצטרפין זה עם זה לפסול הגוייה (את גופו) מלאכול תרומה, אם היה בהם יחד בכחצי פרס; מאי לאו [האם אין] הכוונה דאכליה [שאכלו] את חצי פרס בכדי בזמן של שיעור אכילת פרס? ודוחים: לא, שאכל כל כזית וכזית מאותו חצי פרס בכדי אכילת פרס.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוייה בכחצי פרס בכדי אכילת פרס, כיצד? אכל וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי שיעור אכילת פרס — הרי אלו מצטרפין, יותר מכאן — אין מצטרפין.

וממשיכה הברייתא בענין טומאת אוכלים: לא התירו לאכול (לאוכל) אוכלים טמאים פחות מכשיעור (כחצי פרס) לירד ולטבול, אם ירד וטבל ועלה והשלימו לשיעור כחצי פרס — הרי זה מצטרף לפסול את הגויה, אף על פי שטבל בין שתי האכילות. התירו לה לעוברה (אשה מעוברת) לאכול פחות מכשיעור, מפני הסכנה, שמא תפיל.

כל המשקין הטמאים מצטרפין לפסול את הגוייה מלאכול תרומה, ברביעית הלוג, אם שותה אותה בכדי אכילת פרס, כיצד? שתה וחזר ושתה, ויש בכל השתיות יחד רביעית, אם יש מתחלת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה שיעור זמן כדי אכילת פרס — מצטרפין, יותר מכאן — אין מצטרפין.

הותרו (התירו) לה לאישה שהיא מגע טמא מת, כלומר, שנגעה במי שנגע במת, שהוא אב הטומאה, ונעשתה ראשון לטומאה, להניק בנה, ובנה נשאר טהור ואינו פוסל תרומה, למרות שלכאורה ינק חלב שכבר נטמא כשיצא מגופה של אמו. עד כאן לשון הברייתא.

קתני מיהת [הריהו שונה על כל פנים] לענין אוכלים טמאים: אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס — מצטרף לפסול את גופו. הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבנאי, שאמר שדי שיאכל כל כזית וכזית בכדי אכילת פרס! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו.

ב וממשיכים לדון בפרטי הברייתא. אמר מר [החכם]: לא התירו לו לאכול (למי שאוכל) אוכלים טמאים פחות מכשיעור לירד ולטבול. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? מדוע לא התירו לו?

אמר רב יהודה, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אכל פחות מכשיעור — לא התירו לו לירד ולטבול, לפי שאם ירד וטבל ועלה והשלימו בכדי אכילת פרס — מצטרף הכל לפוסלו מאכילת תרומה. ואם לא נאסור עליו לטבול בתחילה אתי למימר [ויבוא לומר]: אהני לי טבילה קמייתא [הועילה לי הטבילה הראשונה] על חצי השיעור, ועל חצי השיעור הנוסף איני צריך טבילה, ואין הוא יודע שאין טבילה מועילה לו להיטהר אלא באחרונה.

ג ועוד קתני [שונה] התנא בברייתא: התירו לה לעוברה לאכול איסור פחות מכשיעור מפני הסכנה. ומבינים כי הכוונה היא שכל שהותר לה לאכול הוא פחות מכשיעור. ותוהים: אם מפני הסכנה, אפילו טובא נמי תיכול [הרבה גם כן שתאכל]! אמר רב פפא, הכי קתני [כך שנה]: הותרו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור כלומר, בפחות מכזית בכדי אכילת פרס, אפילו אוכלת טובא [הרבה], מפני הסכנה.

ד ועוד קתני [שונה] התנא בברייתא: התירו לאשה שנטמאה במגע טמא מת להניק את בנה, ובנה טהור, ורשאים להאכילו תרומה. ושואלים: אמאי [מדוע] יהיה טהור? כיון שיינק חלב איטמי ליה [נטמא לו] מן החלב!

וכי תימא [ואם תאמר] שחלב זה, שהוא מאכל התינוק, לא איתכשר [הוכשר לקבל טומאה], ואין אוכל מקבל טומאה אלא אם הוכשר במשקה — הלוא נתכשר בטיפה מלוכלכת שנשארת על פי הדד, שאינה מיועדת למאכל התינוק, אלא דין משקה יש לה, והיא מכשירה את החלב שיוצא לאחר מכן לקבל טומאה! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מדובר שינק בתקיפה (במשיכה) אחת, ולא הניח טיפה מלוכלכת על פי הדד, שתכשיר את החלב היוצא לאחר מכן.

אמר רבא, שתי תשובות בדבר לדחות הסבר זה: חדא [אחת], דקחזינא לפומיה דינוקא [שרואים אנו את פי התינוק] שהוא מלא חלב, ולכן לא יכול להיות שינק בלא שתיוותר טיפה על הדד! ועוד, גם אם לא נשארה טיפה על פי הדד, אין החלב צריך הכשר כאוכל כדי ליטמא ולטמא, שהרי מקום החלב באשה מעיין הוא, והחלב נחשב כחלק מגוף האשה, וטמא כמוה, ואין לו דין רגיל של אוכל או משקה.

דקתני [שכך הוא שונה] במשנה: חלב אשה מטמא (מכשיר אוכל לקבלת טומאה) בין שיצא לרצון האשה או התינוק, ובין שיצא שלא לרצון, ואילו חלב בהמה אינה מטמא אלא לרצון;

מאי לאו [האם אין הכוונה] "שלא לרצון" — אפילו דלא ניחא ליה [שלא נוח לו], שאינו רוצה בחלב? וקתני [והוא שונה] שהוא מטמא, והרי אוכל אינו מוכשר לקבל טומאה אלא במשקה שיצא לרצון! אלא מכאן שאין דין החלב כדין אוכל ומשקה רגיל, ואינו צריך הכשר כדי ליטמא ולטמא, ואם כן חוזרת השאלה: מדוע התינוק טהור? והרי אכל דבר טמא!

אלא אמר רבא: היינו טעמא [זה הטעם] שבנה טהור — מפני שספק ינק כשיעור הראוי לפוסלו לאכילת תרומה, וספק לא ינק כשיעור, ואם תמצא לומר שוודאי ינק, מכל מקום ספק ינקו את החלב בתוך כדי אכילת פרס, ספק ינקו ביותר מכדי אכילת פרס, ואז אינו פוסל.

ושואלים: ולרבא, האם מקום חלב מעיין הוא ולא צריך הכשר?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: האשה שהיא נדה שנטף חלב מדדיה ונפל החלב לאויר תנור — התנור טמא. וקשיא לן [והיה קשה לנו]: במאי איתכשר [במה הוכשר] חלב זה כדי שייטמא ויטמא? ואמר רבי יוחנן: בטיפה מלוכלכת על פי הדד. הרי שר' יוחנן סבור שהחלב צריך הכשר!

וכי תימא [ואם תאמר], רבא לא סבר לה [אינו סבור] כדעת ר' יוחנן, ואמורא רשאי לחלוק על אמורא אחר, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נמצאת אתה אומר, תשעה משקין בזוב כלומר, לגבי הזב: הזיעה, וליחה סרוחה, וריעי (צואה נוזלית) — הרי הם טהורין מכולם, שאינם מטמאים, ואינם מכשירים לקבל טומאה. דמעת עינו של הזב, וכן דם מגפתו (היוצא מפצעו),

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

אי אמרת בשלמא דרבי מאיר לחומרא, דמחייב ביותר מכדי אכילת פרס, היינו דקתני בדברי חכמים, "עד שישהא", דמשמע שלעולם אינו חייב בשהיה של יותר מאכילת פרס, כדברי רבי מאיר, אלא עד דשהי דיליה, ששהייתו תהא רק בכדי אכילת פרס.

אלא אי אמרת דרבי מאיר לקולא, אם כן, "וחכמים אומרים אם שהה" - מיבעי ליה למימר. דליהוי משמע שבאו לומר שאפילו אם הפסיק באמצע האכילה הרי זה מצטרף באם שהה רק בכדי אכילת פרס, ולא כדברי רבי מאיר המקיל שאינו מצטרף בהפסיק.

אלא, לאו, שמע מינה: רבי מאיר לחומרא.

ומסקינן: שמע מינה!

אמר רבנאי אמר שמואל: בחלבים ובנבילה אין מצטרפים שני חצאי זיתים לחיוב מלקות עד שישהא מתחלה ועד סוף לא יותר מבכדי אכילת פרס. אבל לגבי פסול הגוף, על ידי אכילת חצי פרס של אוכלין טמאין, או רביעית של משקין טמאין - אפילו אכל או שתה מהם כל היום כולו הרי הם מצטרפים בכדי אכילת פרס לפסול את גופו של האדם האוכלן או שותן, שיהיה אסור אותו אדם לאכול בתרומה

ומבארינן: מאי קאמר שמואל? שהרי ביחס לפסול הגוף הוא אמר שני דברים סותרים, לפי ש"כל היום כולו" הרי זה יותר מכדי אכילת פרס?

אמר רב פפא: הכי קאמר: אפילו אוכל את חצי הפרס [כשני ביצים] של מאכל טמא או שותה את הרביעית כל היום כולו - נפסל גופו מן התרומה. והוא שאכל [או שתה] כל כזית ממנו בכדי אכילת פרס, שלא שהה באכילת הכזית יותר מזה. אבל בין כזית לכזית, אפילו שהה כל היום, מצטרף הכל לכדי חצי פרס.

מיתיבי: תניא: כל האוכלין הטמאין מצטרפין לפסול את הגויה [הגוף] מאכילת תרומה, כאשר אכל מכולם יחד בכחצי פרס, ובזמן של כדי אכילת פרס [גירסת רש"ש].

ודייקינן: מאי לאו, דאכליה לכל חצי הפרס בכדי אכילת פרס! וקשיא לשמואל דאמר שאינו צריך אלא לאכול כל כזית ממנו בכדי אכילת פרס?

ומתרצינן: לא! אלא איירי דאכל כל כזית כזית מהחצי פרס בכדי אכילת פרס.

מיתיבי: תניא:

א. כל האוכלין הטמאין מצטרפין לפסול הגויה כשאכל מהם בכחצי פרס בכדי אכילת פרס.

כיצד? אכל והפסיק, וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין. יותר מכאן, אין מצטרפין [20].

ב. לא התירו לאדם האוכל פחות מכשיעור אוכלין טמאין [שאינו טמא] לירד ולטבול! ולקמן מפרש הטעם.

ג. ירד וטבל לאחר אכילה פחות מכשיעור, ועלה, והשלימו [21], שאכל עוד [אוכלים טמאים בכדי אכילת פרס] והשלים השיעור - מצטרף מה שאכל באכילה האחרונה לפוסלו מן התרומה, לפי שהטבילה בהיותו טהור לא הועילה כלום לטהרו מאכילת האוכל הטמא בפחות מהשיעור [22].

ד. התירו לה לעוברה, אשה מעוברת, לאכול אוכלין טמאין פחות מכשיעור, ולאכול אח"כ תרומה [שזה אסור בכל אדם. תוד"ה התירו] - מפני הסכנה.

ה. כל המשקין הטמאין מצטרפין לפסול את הגויה. כששתה מכולם יחד ברביעית בכדי אכילת פרס, כלומר שלא שהה יותר מכדי אכילת פרס [23].

כיצד? שתה, וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין. יותר מכאן אין מצטרפין.

ו. התירו לה לאשה מינקת שנטמאה על ידי מגע, שנגעה בטמא מת להניק את בנה, ובנה נשאר טהור.

עד כאן לשון הברייתא. ולקמן מבארת הגמרא כל דברי הברייתא.

ומסקינן לקושיא: קתני מיהת: אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס, מצטרף. יותר מכאן אין מצטרף. תיובתא דרבנאי, דהכא קתני להדיא שכל האכילה צריכה להיות בכדי אכילת פרס ולא רק כל כזית וכזית - תיובתא!

אמר מר: לא התירו לו לאוכל פחות מכשיעור לירד ולטבול.

והוינן בה: מאי קאמר? מה איכפת לן שיטבול.

ומתרצינן: אמר רב יהודה: הכי קאמר: אכל פחות מכשיעור לא התירו לו לירד ולטבול, משום שאם ירד וטבל ועלה והשלימו, מצטרף לפוסלו מהתרומה, לפי שהטבילה לא הועילה כלום. ואם נתיר לו לטבול אתי למימר: אהני לי טבילה קמייתא, ונטהרתי מאכילה הראשונה. ושוב לא תצטרף האכילה השניה, ומותר לי לאכול בתרומה. והוא אין יודע שאין טבילה מועילה אלא באחרונה לאחר שירדה לה עליו הטומאה ולא קודם לכן.

קתני בברייתא: התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור אוכלין טמאים מפני הסכנה [24]. ותמהינן: אי מפני הסכנה, אם כן אפילו טובא נמי תיכול?!

ומתרצינן: אמר רב פפא: הכי קתני: התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור אוכלין טמאין ולאכול אח"כ תרומה [כשאין לה אוכל אחר מלבד תרומה, תו'], ואפילו טובא הרבה פעמים, כל פעם פחות מכשיעור [בהבדל של כדי אכילת פרס] מפני הסכנה. ואשמעינן שאעפ"י שהיא מסוכנת, בכל זאת לא תאכל שיעור שלם בבת אחת אם זה מספיק לה, כדקיימא לן מאכילין אותו הקל הקל. [ועיין באביעזרי חמישאה פרק ב מהלכות שבת הלכה ב] [25].

קתני: התירו לה למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור.

והוינן בה: אמאי בנה טהור?

בשלמא הא דלא נטמא הבן במגעה של אמו, ניחא, כי האם היא רק ראשון לטומאה [שנגעה בטמא מת שהוא אב הטומאה], וראשון אינו מטמא אדם וכלים. אבל הא קשיא: כיון דינק הבן מחלבה של אמו, והחלב טמא מחמת נגיעתו באם, אם כן איטמי ליה הבן מהחלב, כדין האוכל חצי פרס אוכלין טמאין שנפסל מדרבנן לתרומה [והאי חלב חשיב אוכל ולא משקה כמבואר לקמן] [26].

וכי תימא לא איתכשר, שלא הוכשר החלב לקבל טומאה, היות שחלב אם שיונק התינוק נחשב כאוכל לפי שהוא מאכל התינוק [רבינו גרשום, ועיין רש"י], ודינו ככל אוכל שאינו מקבל טומאה עד שיוכשר לקבלת טומאה ע"י נתינת מים או שאר משקה עליו. וכיון שהחלב לא הוכשר ואינו טמא לכן התינוק היונק אותו טהור.

אי אפשר לומר כן. דהא איתכשר החלב בטיפה המלוכלכת שעל פי הדד! כלומר, אותה טיפת חלב שפי הדד מלוכלך בה דינה כמשקה, שהרי אותה הטיפה אינה עומדת למאכל התינוק. ולכן היא מכשירה את כל החלב היוצא מהדד ע"י נגיעתה בו, ולאחר מכן נטמא החלב שיונק התינוק [הנחשב אוכל] מן האם. ואם כן למה לא ייטמא התינוק כדין אדם האוכל מאכל טמא? [27]

ומתרצינן: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הכא במאי עסקינן: כגון שינק התינוק בתקיפה אחת בכח, שכל החלב נכנס לתוך פיו בבת אחת, ולא הניח טיפה מלוכלכת על פי הדד שתכשיר את החלב.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר: חדא, דקחזינא לפומיה דינוקא דמלא חלב, ואם כן אי אפשר שלא יזל ממנו על פי הדד אפילו טיפה אחת מהחלב.

ועוד, שהרי מקום החלב - מעיין הוא נחשב! שאם לאשה יש דין זבה הרי החלב היוצא מדדיה מטמא כדין מעיינות הזב [כגון הרוק ומי רגליו] שמטמאין כזב עצמו, וכיון שיש עליו תורת "מעיין", ודאי משקה הוא ולא אוכל [ואפילו החלב שבפי התינוק], ואם כן הוא אינו צריך הכשר לקבלת טומאה [עפ"י שיטמ"ק אות כ"ד].

דתנן: חלב אשה [טהורה] - מטמא, מכשיר לקבלת טומאה [עפ"י רש"י שבת קמג, ב ד"ה והתנן], בין שיצא החלב לרצון בין שיצא שלא לרצון.

ומבארינן: "שלא לרצון" - מאי היא? דלא ניחא ליה! שהתינוק לא רצה לינוק. וקתני דמטמא! שאע"פ שכל המשקין אינם מכשירים אלא אם כן תחילת הווייתן היתה לרצון [כגון גשמים שהאדם רצה בירידתם], מכל מקום, חלב האשה מכשיר גם שלא לרצון. ועל כרחך, משום שהוא נחשב מעיין, וכל שיש עליו תורת מעיין עדיף משאר משקין, שמכשיר אפילו שלא לרצון [תוספות ישנים] [28].

ואכתי תיקשי למה בנה טהור? והרי החלב נטמא מהאם וחוזר ומטמא את בנה, כיון ששתה משקין טמאין?

אלא, אמר רבא: היינו טעמא דבנה טהור משום ספק ספיקא. דספק אם ינק כשיעור משקין טמאין שפוסלין את האדם מן התרומה, דהיינו רביעית, וספק שמא לא ינק כשיעור. ואם תמצא לומר ינק כשיעור עדיין ספק הוא אם ינקו בכדי אכילת פרס [29] , ספק שמא ינקו ביותר מכדי אכילת פרס [30]. ומקשינן: וכי לרבא סבירא ליה דמקום חלב מעיין הוא והוי החלב משקה ולא צריך הכשר לקבלת טומאה?!

והתנן: האשה שהיא נדה שנטף חלב מדדיה, ונפל החלב לאויר תנור - התנור טמא.

וקשיא לן: במאי איתכשר החלב כדי שיקבל טומאה מהאשה ויטמא את התנור? ואמר רבי יוחנן: בטיפה המלוכלכת על פי הדד, שהיא המכשירה את שאר החלב [31].

ואי הוי החלב מעיין למה צריך הכשר? והרי יש לו טומאה עצמית בתורת מעיינות הנדה? אלא ודאי תורת אוכל עליו ואינו מטמא אלא משום שקיבל טומאה מהאשה, וקשיא לרבא!?

וכי תימא רבא לא סבר לה כרבי יוחנן, ולדידיה אכן החלב מעיין הוא ואין צריך הכשר.

והתניא בהדיא שאינו מעיין: נמצאת אתה אומר: תשעה משקין בזב הן: הזיעה, וליחה סרוחה, והריעי שלו - טהורין מכלום! שאין עליהם שום טומאה שאינם משקין ולא מעיינות.


הערות

[20] אדם אינו מקבל טומאה מאוכל, כיון שלעולם לא תהיה דרגת הטומאה של אוכל יותר מ"ראשון לטומאה", ואדם אינו נטמא אלא מאב הטומאה. אך גזרו חכמים על אדם שאוכל מאכל טמא בשיעור חצי פרס, שיפסל לאכילת תרומה, ובתנאי שיאכל את שיעור המאכל הטמא במשך זמן של אכילת פרס. ובמסכת יומא [פ ב] מקשה הגמרא, איך יתכן ששיעור הצירוף של אוכלים טמאים, שהוא חצי פרס, יהיה בכדי אכילת פרס? והרי שיעור זה של כדי אכילת פרס נאמר במשנתנו לענין צירוף כזית, והיה מן הראוי שחצי פרס [שהוא שתי ביצים לרש"י, או ביצה ומחצה להרמב"ם] יהיה שיעור צירופו ביותר מזמן זה. ותירץ רב פפא, מאחר ו"טומאת הגויה", כלומר, טומאה זו שאדם נטמא על ידי אכילת אוכלים טמאים, אינה מן התורה, לכן הקילו בה.

[21] החתם סופר [ו טז] כתב להוכיח מכאן, ששיעור אכילת פרס הוא לפחות 9 דקות. שהרי למדנו בשבת [לה] ששיעור טבילה וסיפוג הוא כחצי מיל, ושיעור מיל הוא 18 דקות. ואם כן, חצי מיל [שהוא שיעור טבילה] הוא 9 דקות. וכיון שמבואר כאן שאפשר לאדם לאכול, ולטבול, ולשוב ולאכול עוד בתוך כדי אכילת פרס, אם כן, בהכרח שאינו פחות מ- 9 דקות. ועיין חזו"א [או"ח לט יח] מה שכתב בזה, ואף על פי שלקולא לא סמך על דברי החת"ס, מכל מקום, חשש לדבריו לחומרא באכילת חולה ביום הכפורים.

[22] כתב החזו"א [טהרות א ב], שזהו דוקא כשאכל פחות מחצי פרס קודם טבילתו, ולאחר טבילתו השלים אכילתו עד חצי פרס, שבזה לא הועילה הטבילה כלום, וכמו שביארה הגמרא לקמן, ש"אין טבילה אלא באחרונה". אבל אם אכל קודם הטבילה יותר מחצי פרס, ואחר הטבילה אכל עד שהשלים לשיעור חצי פרס נוסף [כלומר, שבתחילה אכל שלש רבעי פרס, ואחר כך אכל עוד רבע פרס], לא נאמר שיצטרף הרבע פרס שאכל באחרונה, עם הרבע פרס [שמלבד החצי פרס] שאכל קודם הטבילה. אלא, מאחר שירדה לו טומאה על ידי אכילתו בראשונה, אם כן, הטבילה מטהרתו לגמרי מכל האכילה כולה.

[23] דעת הרמב"ם [תרומות י ג] היא, ששיעור צירוף משקין של איסור כדי לחייבו, אינו באכילת פרס, אלא בכדי שתית רביעית. והר"ן ביומא [ג א] הקשה ממה שלמדנו כאן, שצירוף משקים טמאים הוא באכילת פרס. והמגיד משנה [שביתת עשור ב ד] כתב ליישב, שבטומאת גויה, מאחר שהיא מדבריהם, החמירו שיצטרף בשיעור גדול כזה, ועיי"ש בלחם משנה. ובתוספת יוה"כ שם כתב, שעדיין לא תתישב קושיתו השניה של הר"ן, ממה שלמדנו במשנתנו לענין איסור דשתויי יין, ששיעור הצירוף הוא באכילת פרס, אף על פי שהוא איסור תורה, ואף על פי שאנו פוסקים כרבי אלעזר, שאם הפסיק ביניהם אינו חייב, זהו דוקא באיסור דשתויי יין, וכמו שנדרש לקמן בגמרא מפסוק, שהחיוב הוא על יין דרך שכרותו. אבל לא נחלק על תנא קמא בשיעור זמן לענין צירוף. והר"י קורקוס [תרומות] יישב, שדוקא לענין מאכלות אסורות שהוא דבר התלוי בהנאת גרונו, בזה אנו אומרים שאין מצטרף אלא בכדי שתית רביעית. אבל בדין דטומאת גויה שאינו תלוי כלל בהנאתו, מצטרף באכילת פרס. והמגן אברהם [רי א] כתב, שדין ברכת הנהנין שוה גם כן לשאר מאכלות אסורות. ולפי דברי הר"י קורקוס יש ליישב גם קושית הר"ן משתויי יין, שגם שם אין האיסור תלוי בהנאת גרונו, שהרי אין זה מאכלות אסורות, אלא מאחר ושתה שיעור רביעית בתוך זמן שהוא ראוי לצרף, הרי הוא שתוי יין ואסור ליכנס למקדש. ובעיקר השיעור דכדי שתית רביעית, כתב המשנה ברורה [רי שעה"צ יא], שהוא כדי לשתות הרביעית ולהפסיק בה פעם אחת באמצע השתיה, וטעמו, שהרי מבואר בשו"ע [או"ח קע ח], שממדת דרך ארץ הוא, להפסיק פעם אחת באמצע שתיתו, ועיי"ש.

[24] התוס' מבארים, שבאמת אין איסור כלל לאכול אוכלים טמאים, אם אינו אוכל אחר כך תרומה, וההיתר שהתירו לעוברה הוא לאכול תרומה אחר האוכלים טמאים. אולם רש"י בחולין [לה א] נקט בפשיטות שיש איסור בכל ענין. וכן התוס' שם [ב ב ד"ה טמא] נסתפקו בדבר, עיי"ש שהביאו דרשת חז"ל, "והתקדשתם", אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהם בטהרה. [וכן מבואר מדברי התוס' בסוגיין [ד"ה מפני], שכתבו, שבאכילת פחות מכשיעור אוכל טמא, יש איסור דחצי שיעור כמו בכל האיסורין, הרי שהאיסור הוא בעצם אכילתם, ועדיין יש חידוש בדבריהם, שבפשוטו היינו מפרשים, שגדר האיסור הוא במה שמטמא את עצמו. ואם כן, אין איסור זה שייך כלל כשאוכל פחות מכשיעור, שהרי אינו נטמא בכך, ומדבריהם נראה, שהאיסור הוא עצם פעולת האכילה דאוכלים טמאים]. והאריך בזה המשנה למלך [טו"א טז י]. ורבינו גרשום מפרש, שהנידון בברייתא כאן הוא לענין יום הכפורים, שעוברה שהריחה מאכילים אותה ביום הכפורים, כמו שלמדנו ביומא [פב].

[25] לפי פשוטו הכונה היא, שמאכילים לה חצי פרס אוכלים טמאים, אלא שנותנים לה בפחות פחות מכשיעור, עד שעל ידי הכל נשלם השיעור דחצי פרס. ואף על פי שגם באופן זה יש איסור מדרבנן, שגזרו שלא לעשות כן כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שלא יבוא לאכול שיעור שלם בבת אחת, מכל מקום, כאן התירו משום סכנה. והרמב"ן [יומא פב] הוכיח מסוגיין, שכאשר מאכילים לחולה שיש בו סכנה, דבר האסור, נותנים לו פחות פחות מכשיעור. אולם האור שמח [מאכ"א יד יד] כתב לדחות הראיה מסוגיין, שמאחר והשיעור של אוכלים טמאים הוא חצי פרס, אם כן, כשנותנים לה פחות משיעור זה, עדיין יש בזה שיעור מאכל חשוב. אבל בשאר מאכלות אסורות, שהשיעור הוא כזית, יתכן שניתן לו שיעור שלם יחד, שהרי מסוכן הוא, ונצרך הוא לאכול כדי להחיות את נפשו. ומדברי הרמב"ם [אבוה"ט ח יג] נראה שהוא מפרש בדברי רב פפא, שהברייתא נשנית בדרך "לא זו אף זו". כלומר, שהתירו לה פחות מכשיעור, ואם היא נצרכת לשיעור שלם, אף זה התירו לה. אולם מלשונו שכתב "ואינה צריכה טבילה, אלא הרי היא טהורה" למדנו חידוש נוסף, שלא גזרו עליה טומאה כלל באכילה זו, ועיין אור שמח, שפירש כן בדברי הרמב"ם.

[26] עיקר דין זה, שחלב אשה טמאה, הרי הוא טמא, למדנו במסכת טבול יום [ב א], "ושאר כל הטמאים, משקים היוצאים מהם, כמשקים שהוא נוגע בהם, אלו ואלו תחילה".

[27] דעת הרמב"ם [טו"א יב ב] היא, שאין המשקים מכשירים את האוכלים אלא אם כן היה רצון שיבואו המשקים עליהם, והראב"ד שם נחלק עליו, ולדבריו, די בזה שהיה רצון וצורך בעצם קיומם של המשקים בעולם. וכן דעת שאר הראשונים. ויש להתבונן, כיצד נפרש סוגיין לדעת הרמב"ם, שהרי לכאורה אין כל תועלת בזה שהחלב היוצא לפיו של תינוק נוגע בטיפה המלוכלכת.

[28] מדברי רש"י לקמן מבואר, שאמנם בנידון הסוגיא, שהאשה היא מגע טמא מת, אי אפשר לטמא התינוק מצד שהוא נוגע במעיינות הטמא, שהרי אפילו על ידי נגיעתו בה אינו נטמא [הואיל ואדם אינו מקבל טומאה מראשון], והרי אין המעיינות חמורים מן הטמא עצמו, מכל מקום מאחר שמצאנו שיש שם מעיינות על החלב, אם כן, יש להם גם כן דין משקה, אף על פי שהם עומדים למאכל התינוק, והיינו צריכים מפני כן לתת להם שם אוכל [והוא הדין שיש להם גם כן דין משקה אף על פי שאינם לרצון, וכמו שביאר רבא מאמר המשנה ש"חלב אשה מטמא שלא לרצון", שהרי המשנה אינה מדברת בנדה וחברותיה דוקא, שיש להם דין מעיינות], ומשום כך אין החלב צריך הכשר כלל. והתוס' הקשו, שאפילו טמא מת עצמו אין לו דין מעיינות, ועיי"ש.

[29] ממשמעות הלשון נראה, שבאנו לטהרו מצד ספק ספיקא. והקשה הרש"ש ממה שלמדנו בטהרות [ד יא], שספק טומאה שהיא מדברי סופרים, לקולא, ומפרשת המשנה, כגון ספק אכל אוכלים טמאים ושתה משקים טמאים. ובעולת שלמה תירץ, לפי מה שכתבו הפוסקים, שאין עושים לכתחילה ספק דרבנן, כדי שיהיה דינו לקולא, אלא אם כן ישנם צדדים נוספים להיתר, ומשום כך הוצרכנו כאן לספק ספיקא, כדי להתיר לה להניקו לכתחילה על מנת שיגע אחר כך בטהרות.

[30] הכפות תמרים [יומא שם] הביא, שדנו האחרונים לענין שתיית משקה חם, שהרגילות היא לשתותו מעט מעט, בשיעור זמן גדול, שהוא על הרוב יותר מכדי אכילת פרס, האם נאמר שאין מברכים עליו ברכה אחרונה, שאין מצטרפת שתיתו יחד, או מאחר והרגילות היא לשתותו באופן זה, משום כך יצטרפו השתיות יחד כדי לחייבו בברכה [וכמו שהבאנו בהערה 17 בשם המנחת חינוך, שבכל מאכל נמדד שיעור צירופו לעצמו]. והוא רצה לפשוט נידון זה מכאן, שהרי ודאי דרך יניקת התינוק הוא גם כן באופן זה, שאינו יכול לאכול הרבה בבת אחת, ומכל מקום מבואר בגמרא, שאין מצטרפים כל אכילותיו אלא אם כן היו בכדי אכילת פרס, הרי לנו, שאין הולכים בכל מין מאכל אחר אופן וצורת שתיתו. והמנחת חינוך שם כתב לדחות ראיה זו, שאף על פי שכל מאכל נמדד לעצמו, מכל מקום ודאי שהשיעור נקבע לפי אכילת אדם הבינוני, ואין השיעור משתנה בכל אדם לפי אכילתו. ואם כן מאחר שמאכל זה שהתינוק אוכל, היה אדם בינוני אוכלו בכדי אכילת פרס, משום כך גם אצל התינוק, השיעור הוא בכדי אכילת פרס של האדם הבינוני, ואין הולכים אחר רגילות אכילתו של התינוק עצמו. והערוך לנר כתב לדחות הראיה באופן אחר, שדוקא לענין טומאת גויה, שאינו תלוי בהנאת גרונו כלל, בזה אנו אומרים שאי אפשר לצרף לאחר אכילת פרס. אבל בנידון של ברכות הנהנין שהוא תלוי בהנאת האדם, וכנ"ל, יש לומר, שהואיל ודרך שתיתו הוא בשיעור זמן גדול, אפשר לצרף שתיותיו יחד גם בשיעור כזה, מאחר שנהנה בשתיתו כדרך השותים.

[31] השיטמ"ק [טו] מבאר בשם התוס', שבאמת אין הכונה שהתנור נטמא מחמת החלב שיש עליו דין אוכל [שהוכשר על ידי הטיפה המלוכלכת], שהרי אין אוכל מטמא כלי, אלא שהחלב שנטף לתוך התנור, מלבד החלב שראוי ועומד עדיין לאכילה, שדין אוכל עליו [מפני שהוא משקה הבא לאוכל, והוא עיקר מאכלו של התינוק], מעורב בו גם כן אותה הטיפה המלוכלכת שאינה עומדת לאכילה, שדין משקה עליה, והיא המטמאה את התנור כדין משקים המטמאים כלי מדברי סופרים. והחזו"א [מכשירין ו א] נקט בתחילת דבריו, שהחלב הנוטף לתוך התנור, מן הסתם אינו עומד כבר לאכילה, והקשה, שאם כן, היינו צריכים ליתן לו דין משקה.

אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שר' מאיר לחומרא [בא להחמיר], ומחייב אפילו נמשכה אכילתו כל היום — היינו דקתני [זהו שהוא שונה] בדברי חכמים: "עד שישהא", כלומר, אינו חייב עד דשהי דיליה [שהשהייה שלו] מתחילה ועד סוף היא כדי אכילת פרס, ולא יותר מכך.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כי ר' מאיר לקולא [בא להקל] ולומר שכל שהפסיק באכילה פטור, ואם כן, "וחכמים אומרים: אם שהה כדי אכילת פרס — פטור" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], אבל שהה פחות מכך — חייב אפילו אם הפסיק! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שר' מאיר לחומרא [בא להחמיר]? ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א אמר רבנאי אמר שמואל: באכילת חלבים ובאכילת נבילה — חייב על אכילת כזית ואפילו בהפסקות, עד שישהא מתחלה ועד סוף בכדי אכילת פרס, ולא יותר, וכדברי חכמים במשנתנו. אם אכל אוכלים טמאים בשיעור חצי פרס (רבע ככר), או שקצים ורמשים, או שתה משקין טמאים בשיעור רביעית — נטמא גופו, ואסור באכילת טהרות, אפילו נמשכה אכילתם כל היום כולו בכדי אכילת פרס.

ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? מה משמעות הדברים הללו? אמר רב פפא, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אפילו נמשכה אכילתם כל היום כולו נטמא גופו, והוא שאכל כל כזית מהם בכדי אכילת פרס.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: כל האוכלין הטמאים מצטרפין זה עם זה לפסול הגוייה (את גופו) מלאכול תרומה, אם היה בהם יחד בכחצי פרס; מאי לאו [האם אין] הכוונה דאכליה [שאכלו] את חצי פרס בכדי בזמן של שיעור אכילת פרס? ודוחים: לא, שאכל כל כזית וכזית מאותו חצי פרס בכדי אכילת פרס.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוייה בכחצי פרס בכדי אכילת פרס, כיצד? אכל וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי שיעור אכילת פרס — הרי אלו מצטרפין, יותר מכאן — אין מצטרפין.

וממשיכה הברייתא בענין טומאת אוכלים: לא התירו לאכול (לאוכל) אוכלים טמאים פחות מכשיעור (כחצי פרס) לירד ולטבול, אם ירד וטבל ועלה והשלימו לשיעור כחצי פרס — הרי זה מצטרף לפסול את הגויה, אף על פי שטבל בין שתי האכילות. התירו לה לעוברה (אשה מעוברת) לאכול פחות מכשיעור, מפני הסכנה, שמא תפיל.

כל המשקין הטמאים מצטרפין לפסול את הגוייה מלאכול תרומה, ברביעית הלוג, אם שותה אותה בכדי אכילת פרס, כיצד? שתה וחזר ושתה, ויש בכל השתיות יחד רביעית, אם יש מתחלת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה שיעור זמן כדי אכילת פרס — מצטרפין, יותר מכאן — אין מצטרפין.

הותרו (התירו) לה לאישה שהיא מגע טמא מת, כלומר, שנגעה במי שנגע במת, שהוא אב הטומאה, ונעשתה ראשון לטומאה, להניק בנה, ובנה נשאר טהור ואינו פוסל תרומה, למרות שלכאורה ינק חלב שכבר נטמא כשיצא מגופה של אמו. עד כאן לשון הברייתא.

קתני מיהת [הריהו שונה על כל פנים] לענין אוכלים טמאים: אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס — מצטרף לפסול את גופו. הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבנאי, שאמר שדי שיאכל כל כזית וכזית בכדי אכילת פרס! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו.

ב וממשיכים לדון בפרטי הברייתא. אמר מר [החכם]: לא התירו לו לאכול (למי שאוכל) אוכלים טמאים פחות מכשיעור לירד ולטבול. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? מדוע לא התירו לו?

אמר רב יהודה, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אכל פחות מכשיעור — לא התירו לו לירד ולטבול, לפי שאם ירד וטבל ועלה והשלימו בכדי אכילת פרס — מצטרף הכל לפוסלו מאכילת תרומה. ואם לא נאסור עליו לטבול בתחילה אתי למימר [ויבוא לומר]: אהני לי טבילה קמייתא [הועילה לי הטבילה הראשונה] על חצי השיעור, ועל חצי השיעור הנוסף איני צריך טבילה, ואין הוא יודע שאין טבילה מועילה לו להיטהר אלא באחרונה.

ג ועוד קתני [שונה] התנא בברייתא: התירו לה לעוברה לאכול איסור פחות מכשיעור מפני הסכנה. ומבינים כי הכוונה היא שכל שהותר לה לאכול הוא פחות מכשיעור. ותוהים: אם מפני הסכנה, אפילו טובא נמי תיכול [הרבה גם כן שתאכל]! אמר רב פפא, הכי קתני [כך שנה]: הותרו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור כלומר, בפחות מכזית בכדי אכילת פרס, אפילו אוכלת טובא [הרבה], מפני הסכנה.

ד ועוד קתני [שונה] התנא בברייתא: התירו לאשה שנטמאה במגע טמא מת להניק את בנה, ובנה טהור, ורשאים להאכילו תרומה. ושואלים: אמאי [מדוע] יהיה טהור? כיון שיינק חלב איטמי ליה [נטמא לו] מן החלב!

וכי תימא [ואם תאמר] שחלב זה, שהוא מאכל התינוק, לא איתכשר [הוכשר לקבל טומאה], ואין אוכל מקבל טומאה אלא אם הוכשר במשקה — הלוא נתכשר בטיפה מלוכלכת שנשארת על פי הדד, שאינה מיועדת למאכל התינוק, אלא דין משקה יש לה, והיא מכשירה את החלב שיוצא לאחר מכן לקבל טומאה! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מדובר שינק בתקיפה (במשיכה) אחת, ולא הניח טיפה מלוכלכת על פי הדד, שתכשיר את החלב היוצא לאחר מכן.

אמר רבא, שתי תשובות בדבר לדחות הסבר זה: חדא [אחת], דקחזינא לפומיה דינוקא [שרואים אנו את פי התינוק] שהוא מלא חלב, ולכן לא יכול להיות שינק בלא שתיוותר טיפה על הדד! ועוד, גם אם לא נשארה טיפה על פי הדד, אין החלב צריך הכשר כאוכל כדי ליטמא ולטמא, שהרי מקום החלב באשה מעיין הוא, והחלב נחשב כחלק מגוף האשה, וטמא כמוה, ואין לו דין רגיל של אוכל או משקה.

דקתני [שכך הוא שונה] במשנה: חלב אשה מטמא (מכשיר אוכל לקבלת טומאה) בין שיצא לרצון האשה או התינוק, ובין שיצא שלא לרצון, ואילו חלב בהמה אינה מטמא אלא לרצון;

מאי לאו [האם אין הכוונה] "שלא לרצון" — אפילו דלא ניחא ליה [שלא נוח לו], שאינו רוצה בחלב? וקתני [והוא שונה] שהוא מטמא, והרי אוכל אינו מוכשר לקבל טומאה אלא במשקה שיצא לרצון! אלא מכאן שאין דין החלב כדין אוכל ומשקה רגיל, ואינו צריך הכשר כדי ליטמא ולטמא, ואם כן חוזרת השאלה: מדוע התינוק טהור? והרי אכל דבר טמא!

אלא אמר רבא: היינו טעמא [זה הטעם] שבנה טהור — מפני שספק ינק כשיעור הראוי לפוסלו לאכילת תרומה, וספק לא ינק כשיעור, ואם תמצא לומר שוודאי ינק, מכל מקום ספק ינקו את החלב בתוך כדי אכילת פרס, ספק ינקו ביותר מכדי אכילת פרס, ואז אינו פוסל.

ושואלים: ולרבא, האם מקום חלב מעיין הוא ולא צריך הכשר?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: האשה שהיא נדה שנטף חלב מדדיה ונפל החלב לאויר תנור — התנור טמא. וקשיא לן [והיה קשה לנו]: במאי איתכשר [במה הוכשר] חלב זה כדי שייטמא ויטמא? ואמר רבי יוחנן: בטיפה מלוכלכת על פי הדד. הרי שר' יוחנן סבור שהחלב צריך הכשר!

וכי תימא [ואם תאמר], רבא לא סבר לה [אינו סבור] כדעת ר' יוחנן, ואמורא רשאי לחלוק על אמורא אחר, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נמצאת אתה אומר, תשעה משקין בזוב כלומר, לגבי הזב: הזיעה, וליחה סרוחה, וריעי (צואה נוזלית) — הרי הם טהורין מכולם, שאינם מטמאים, ואינם מכשירים לקבל טומאה. דמעת עינו של הזב, וכן דם מגפתו (היוצא מפצעו),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Granted, if you say that Rabbi Meir issued his ruling as a stringency, and that one is liable even if he ate the olive-bulk over a long period of time, this is the reason that the tanna teaches that the Rabbis say: Unless the amount of time he expends, meaning: Unless his expenditure of time is no more than the time it takes to eat a half-loaf of bread, he is exempt.

But if you say that Rabbi Meir issued his ruling as a leniency, meaning that if one interrupts in the middle of eating he is exempt, the tanna should have stated: And the Rabbis say: If he expended more than the time it takes to eat a half-loaf, he is exempt, which would indicate that if he expended less than this amount of time he is liable, even if he interrupted his eating in the middle. Rather, isn’t it correct to conclude from it that Rabbi Meir issued his ruling as a stringency? The Gemara affirms: Conclude from it that this is correct.

§ Ravnai says that Shmuel says: With regard to forbidden fats and with regard to an unslaughtered animal carcass, one is liable for eating an olive-bulk even with interruptions unless the time he expends from beginning to end is more than the time it takes to eat a half-loaf of bread, in accordance with the opinion of the Rabbis in the mishna. If he ate impure foods in the volume of a quarter-loaf of bread, or he ate repugnant creatures or creeping animals, or drank a quarter-log of impure liquids, he becomes impure and may not partake of teruma, even if consumption extended for the entire day, provided that they are eaten within the time it takes to eat a half-loaf of bread.

The Gemara asks: What is Shmuel saying? Rav Pappa said that this is what he is saying: Even if he eats the quarter-loaf of food over the course of the entire day he becomes impure, but that is the halakha only where he ate each olive-bulk within the time it takes to eat a half-loaf of bread.

The Gemara raises an objection from a baraita: All impure foods combine together to disqualify one’s body from eating teruma if he ate a quarter-loaf of the impure food. What, is this not referring to a case where he ate the quarter-loaf within the time it takes to eat a half-loaf of bread? The Gemara explains: No, it is referring to a case where he ate each olive-bulk within the time it takes to eat a half-loaf of bread, but he ate the full quarter-loaf in longer than that amount of time.

The Gemara raises an objection from another baraita: All impure foods combine to disqualify one’s body from eating teruma if he ate a quarter-loaf of the impure food within the time it takes to eat a half-loaf of bread. How so? In a case where he ate and then ate again, if from the beginning of the first period of eating until the end of the last period of eating there is no more than the amount of time it takes to eat a half-loaf of bread, they combine together. If the time spent eating is more than that, they do not combine together.

The baraita continues: The Sages did not permit one who ate less than the minimum measure of impure foods, i.e., a quarter-loaf, to descend and to immerse in a ritual bath. If he descended, immersed, ascended, and then ate more impure food and thereby completed consumption of the full measure of a quarter-loaf, this second act combines with his previous consumption of impure food and renders the person unfit to consume teruma, despite the immersion in the interim. The Sages permitted a pregnant woman to eat less than the minimum measure due to the danger of her miscarrying.

All impure liquids combine to disqualify one’s body from eating teruma if one consumes a quarter-log within the time it takes to eat a half-loaf of bread.How so? In a case where he drank and then drank again, and in total he drank a quarter-log, if from the beginning of the first act of drinking until the end of the last act of drinking there is no more than the amount of time it takes to eat a half-loaf of bread, they combine together. But if the period of drinking is more than that amount of time, they do not combine.

With regard to a woman who has the status of first-degree impurity because she came into contact with one who was impure with impurity imparted by a corpse, the Sages permitted her to nurse her child, and her child remains pure. If the child touches teruma he does not render it disqualified, despite having consumed milk that presumably became impure upon leaving the body of the mother. This concludes the baraita.

The Gemara explains its objection from the baraita: In any event, the baraita taught that if from the beginning of the first period of eating until the end of the last period of eating there is no more than the amount of time it takes to eat a half-loaf of bread, they combine together. This apparently contradicts the opinion of Ravnai, who says that if one eats a quarter-loaf of impure food in total and ate each olive-bulk within the time it takes to eat a half-loaf of bread, his acts of eating combine together and he is disqualified from consuming teruma. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Ravnai is a conclusive refutation.

§ The Gemara further discusses the baraita. The Master said above: The Sages did not permit one who ate less than the minimum measure of impure foods, i.e., a quarter-loaf, to descend and to immerse in a ritual bath. The Gemara asks: What is he saying; why is this prohibited?

Rav Yehuda said that this is what the tanna in the baraita is saying: If he ate less than the minimum measure that causes impurity, the Sages did not permit him to descend and immerse. As, if he would descend and immerse and ascend and eat more impure food and thereby complete the full measure of a quarter-loaf within the time it takes to eat a half-loaf, all the impure food he ate would combine together to disqualify him from eating teruma; and yet he might come to say: My first immersion following my first consumption of impure food was effective for me, and no additional immersion is required now that I ate merely another half-measure of impure food. But in fact, he does not know that immersion is effective in purifying him only at the end, and that if he now makes contact with teruma he will render it disqualified. Therefore, the Sages prohibited immersion in such a case to prevent one from reaching this erroneous conclusion.

The Gemara analyzes another statement from the baraita: It was taught that the Sages permitted a pregnant woman to eat less than the minimum measure due to the danger of her miscarrying. Under the assumption that she is permitted to eat only less than the measure but not a full measure, the Gemara objects: Since it is permitted for her due to the danger, let her even eat a lot, i.e., more than the measure. Rav Pappa said that this is what the baraita is teaching: They permitted a pregnant woman to eat less than the measure of an olive-bulk within the time it takes to eat a half-loaf of bread, even if she ultimately eats a lot in this manner, due to the danger of her miscarrying.

The Gemara further discusses the baraita: It was taught that with regard to a woman who came in contact with one who was impure due to a corpse, the Sages permitted her to nurse her child, and her child remains pure and may therefore be fed teruma. The Gemara asks: Why is he pure? Once he nurses from the milk of his mother, he becomes impure from the milk.

And if you would say that the mother’s milk was not rendered susceptible to impurity because it never came into contact with a liquid, which is necessary in order to render a food item susceptible to impurity, that is not so, as it is rendered susceptible to ritual impurity due to the drop of milk that is smeared on the nipple. Since this drop is not consumed by the child, it attains the status of a liquid rather than a food, and it subsequently renders the rest of the milk that passes through the nipple susceptible to impurity. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: The baraita is referring to a case where the child nursed with one strong suck, and therefore it did not leave a drop of milk smeared on the nipple.

Rava said: There are two refutations of this statement: One is that we see that the mouth of the infant is filled with milk, which means that it is impossible for it to have sucked so powerfully that it immediately swallowed all the milk without leaving a drop on the nipple. And furthermore, the mother’s milk does not need to be rendered susceptible to impurity like other foods in order to become impure and transmit impurity. This is because the location from which the milk emerges is a spring, i.e., it has the same status as the woman’s body. Therefore, if the woman is impure, her milk is also impure.

Rava elaborates: As a mishna (Makhshirin 6:8) teaches: A woman’s milk renders food with which it comes into contact susceptible to impurity, whether it emerges to the satisfaction of the infant or not to its satisfaction. By contrast, the milk of an animal renders food susceptible to impurity only if it emerges to the satisfaction of the animal’s owner.

What, is it not correct to say that when the mishna states that the milk emerged not to the satisfaction of the infant, it means that the milk is not amenable to him at that time, and yet the mishna teaches that it renders food susceptible to impurity? Since liquids generally render foods susceptible to impurity only if they come in contact with the food with the owner’s approval, it is clear that a woman’s milk has a different status than other foods or liquids. This means that it need not come into contact with a liquid in order to become impure or to impart impurity to another item. The question therefore remains: Why does the child remain pure when he drinks this impure liquid?

Rather, Rava said that this is the reason that her child remains pure: The reason is that it is uncertain whether it nursed the measure of milk necessary to disqualify it from consuming teruma, or whether it did not nurse a sufficient amount of milk. And even if you say that it nursed a sufficient amount of milk, it is still uncertain whether it nursed the required amount of milk within the time it takes to eat a half-loaf of bread, or whether it nursed that amount in more than the time it takes to eat a half-loaf of bread and therefore is not disqualified from consuming teruma.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rava, is it correct that the location from which the milk emerges is considered like a spring, and therefore if the woman is impure the milk is also impure, and it does not need to be rendered susceptible to ritual impurity by contact with a liquid?

But didn’t we learn in a mishna (Kelim 8:11): In the case of a menstruating woman who had milk dripping from her nipples, and it fell into the airspace of an oven, the oven becomes impure. And this poses a difficulty for us: In what way was the milk rendered susceptible to impurity, such that it can become impure or render the oven impure? And Rabbi Yoḥanan said: It was rendered susceptible by the drop of milk smeared on the nipple. Apparently, Rabbi Yoḥanan maintains that a woman’s milk must be rendered susceptible in order to contract impurity.

And if you would say that Rava does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, as one amora is permitted to disagree with another, but isn’t it taught in a baraita: You are found saying that there are nine liquids with regard to a zav: The sweat, ill-smelling pus, and liquid excrement are more pure than all of them, i.e., they do not become impure and do not render other items susceptible to impurity. The tears that emerge from his eye, and the blood that emerges from his wound,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

*)עד כאן שייך לדף יב ע"ב אי אמרת בשלמא ר' מאיר לחומרא. קאמר דאפי' כל היום תימשך אכילתו חייב היינו דקא מהדרי ליה רבנן עד שישהא כדי אכילת פרס ותו לא:

אלא אי אמרת. דלקולא קאמר כיון דאיפסיק ביני ביני פטור אע"ג דלא שהה יותר מכדי אכילת פרס א"כ וחכמים אומרים אם שהה מיבעי ליה למיתנא דהיינו משמע אם שהה כדי אכילת פרס אע"ג דאיפסיק חייב:

אלא מדקתני וחכ"א עד שישהא ש"מ דלחומרא אמר ר' מאיר ש"מ:

בחלבין ובנבילה. דשיעור כל אחד בכזית עד שישהא באכילתו כדי אכילת פרס ולא יותר:

אבל אכל אוכלין טמאין שנגעו בשרץ או בזב דשיעור אכילתן לפסול גוייתו מתרומה הוי חצי פרס ושתה משקין טמאין דשיעור שתייתן לפסול ברביעית אפי' כל היום כולו בכדי אכילת פרס:

מאי קאמר. אפילו כל היום כולו והדר אמר בכדי אכילת פרס ותו לא:

הכי קאמר אפי' כל היום כולו. משך באותו חצי פרס של אוכלין טמאין הוו אכילה:

והוא שאכל כל כזית. שיש באותו חצי פרס בכדי אכילת פרס ולא ישהה בו יותר:

מאי לאו דאכליה לחצי פרס. כוליה בכדי אכילת פרס ותיובתיה דרב פפא דמתרץ לדברי רבנאי:

לא דאכל כל זית וזית שיש בו בכדי אכילת פרס:

לא התירו לו לאוכל פחות מכשיעור כו' והתירו לה לעוברה כו' והתירו למגע טמא מת כו' כל הני מפרש לקמן:

אמר מר לא התירו לאוכל כו'. מאי קאמר הכי קאמר אכל פחות מכשיעור חצי שיעור של טומאה לא התירו לו לירד ולטבול כשאוכל אותו חצי שיעור מפני שאם ירד וטבל ועלה ואח"כ אכל חצי שיעור והשלימו לחצי שיעור ראשון מצטרפין אע"פ שטבל וחייב לטבול עכשיו ואם היו מתירין לו לטבול מיד כשאכל חצי שיעור ראשון כיון שטבל ועלה ושוב השלימו אתי למימר אהניא לי טבילה קמייתא שטבלתי בינתים דלא מצטרפי ואינו חייב עכשיו לטבול והוא אינו יודע שכיון שכשעלה השלימו לא עלתה לו טבילה ומצטרפי ואין טבילה אלא באחרונה דההיא טבילה אחרונה שאחר האיסור הויא עיקר:

התירו לעוברה שהריחה ביוה"כ לאכל פחות פחות מכשיעור כותבת מפני הסכנה שלא תפיל:

אפי' טובא. יותר מכשיעור תיכול עד שתשוב נפשה:

אמר רב פפא הכי קתני. פחות פחות מכשיעור תאכל בכל פעם ואפי' טובא דמצוה לשנות שלא תאכל שיעור שלם ביחד:

קתני התירו למגע טמא מת. לאשה שנגעה בטמא מת דהויא ולד ראשון להניק את בנה ובנה טהור דאינו מטמא לא קדש ולא תרומה בנגיעה מ"ט היא לא מטמיא ליה לבנה בנגיעה דאיהי הויא ולד טומאה ואין ולד טומאה מטמא אדם ולא חלב שלה אינו מטמא אותו דאע"ג דמשקה הוא כיון דהיינו מאכל של תינוק אמרינן משקה הבא לאוכל כאוכל דמי כדתנן חולב אדם בי"ט לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה דקדרה עושין בה אוכל ואמרי' משקה הבא לאוכל אוכל הוא וכאוכלא דאיפרת דמי אבל לא לתוך הקערה דקערה היינו כעין כוס ופעמים משימין בה משקין הלכך אין חולב בה דהוי נולד:

וקא בעי בנה אמאי טהור כיון דינק חלב איטמי ליה מחלב דהיינו אוכלין טמאין:

וכי תימא לא איתכשר. האי חלב דכולו בא לאוכל ואין אוכל מטמא אדם אלא על יד הכשר:

ניתכשר בטיפה מלוכלכת שעל פי הדד (שנזרעת) חלב ראשונה שמוצץ הילד אינה נעקרת כולה מן הדד אלא משתייר ממנה על פי הדד ומתוך אותה טיפה יונק התינוק שאר כל החלב וכשפוסק מלינק משתיירת אותה טיפה על פי הדד וליתכשר שאר החלב שהוא אוכל מחמת אותה טיפה מלוכלך שאינה אוכל וליטמא החלב וליטמא התינוק ואמאי בנה טהור:

אמר רב נחמן כגון שינק התינוק בתקיפה אחת. במציצה אחת בכח ולא הניח טיפה מלוכלכת שינק הכל ולא נתכשר החלב באותה טיפה הלכך בנה טהור:

שתי תשובות בדבר חדא דקא חזינן פומיה דינוקא דמלי חלב כשפוסק מלינק אלמא לא אפשר למיהוי בתקיפה אחת שלא ישתייר ממנו טיפה על פי הדד ומאותה [טיפה] מוכשר החלב וטמא החלב והילד:

ועוד מקום חלב מעיין הוא. כלומר דלא חשבינן ליה כמכונס ביה ומפקד פקיד אלא מעיין הוא כאחד מאיבריה ומעיינותיה הוא כדאמר תשעה משקין בזב כו' וכיון דמעיין הוא ליטמא בנה. ומנלן דמעיין הוא דתנן חלב אשה מיטמא בין לרצון דניחא ליה לאשה דאחשביה ובין שלא לרצון אע"ג דלא ניחא ליה לאשה ולא לתינוק ביה וקתני מיטמא אלמא מעיין הוא ואמאי בנה טהור:

היינו טעם. דספק ספיקא היא דספק אם ינק כשיעור רביעית שמטמא או אפילו ינק רביעית ספק אם ינק אותו כשיעור כדי אכילת פרס וספק ביותר הלכך בנה טהור:

האשה. שהיא זבה ונטף חלב מדדיה ונפל לאויר תנור תנור טמא כלומר אוכלין שבתוכו טמא דחלב הוי אוכל ראשון ואוכל ראשון מטמא אוכל שני על ידי הכשר וקשיא לן במאי איתכשר וא"ר יוחנן בטיפה כו' אלמא לאו מעיין הוא וצריך הכשר:

וכי תימא רבא לא סבירא ליה כר' יוחנן. דאוכל הוא וצריך הכשר אלא מעיין הוא:

והתניא נמצאת אומר כו'. וליחה סרוחה. היינו מוסרחת שלו:

גמרא מיתיבי כל האוכלין מצטרפין לפסול הגויה בכחצי פרס בכדי אכילת פרס מאי לאו כו'. כצ"ל וכמו בברייתא השנייה דמייתי בסמוך:

שם לא התירו לאוכל פחות מכשיעור לירד כו'. כצ"ל וכן לקמן באמר מר:

שם שינק בתקיפה אחת שלא הניח כו'. כצ"ל:

שם דספק ינק כשיעור כו' ואת"ל ינק ספק ינקו באכילת פרס כו'. משמע דמטעם ס"ס מטהר ליה. וקשה דטומאת הגויה דרבנן היא אפי' בחדא ספיקא טהור כדתנן בפ"ד דטהרות מי"א:

שם תשעה משקין בזב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה איטמי מחלב. דבשלמא ממגע שנגע בה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ועוד חלב. וד"ה כרוקה כו'. צ"ל הד"א:

רש"י ד"ה בין לרצון. ואי ה"ל תורת אוכל או משקה אמאי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא אמר רבא. וצריך הכשר. הס"ד ומה"ד אבל כו'. וכ"ז שייך לקמן ע"ב בתירוצא דמי סברת והי' לפניו הגי' שם אלא א"ר:

תד"ה אמר רבא. שמיוחד לתינוק משום דליהוי אוכל וליטול שם כו'. כצ"ל:

בא"ד ומעיין הוה בזבה. כצ"ל בבי"ת:

גמ' אי הכי קשיא הא מתניתא ואמר. צ"ל האמר רבא:

שם (בסוף העמוד) והתניא נמצא אתה כצ"ל ואות ת' נמחק:

תד"ה אמר רבא כו' אע"ג דאינו חוזר ונבלע "ומנליה" לרבא דמעיין הוא "דתנן" חלב כצ"ל:

(יג א) חלב אשה מטמא בין לרצון בין שלא לרצון.—פי' בין שיצא החלב מן האשה לרצונה ובין שיצא שלא לרצונה. וכפירוש זה משמע בפי' רש"י שבת (קמג ב) וכן בתוס' שם (קמד ד"ה לא) וכן בפיה"מ להרמב"ם סוף מכשירין. אבל כאן כתב רש"י: "בין לרצון של תינוק ובין שלא לרצון של תינוק". ואין זה מחוור. ואפשר דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן הוא מהא דאמרינן למטה "שלא לרצון דאמר דדעתיה דתינוק קריבא לגבי חלב". אבל אין הכרח מזה, דהענין שם הוא שהאשה לא אמרה דלא ניחא לה אלא סתמא ואמדינן דדעתיה דתינוק קריבא לגבי חלב, לכך ודאי ניחא לה לאשה בסתם, אבל אם פירשה האשה ואמרה דלא ניחא לה, אפי' אמר התינוק דניחא ליה אינו מטמא, דקיי"ל בחולין (יב ב), דקטן אין לו מחשבה אלא מעשה בלבד, ואמירה בכלל מהשבה, כמבואר בפי' רש"י ותוס' שם (ע"ש).

(שם תוספות ישנים) ד"ה ועוד וכו' כל משקין טמאין מכשירין כדתנן בטהרות.—לא מצאתי זה במשניות טהרות, והייתי סובר לומר שצ"ל "כדתניא בטהרות" ונתכוונו לתוספתא מכשירין פ"ב ה"ו (מובא בר"ש מכשירין פ"ד מ"ה ובתוס' שבת יז א ד"ה הניחא), אלא שלפ"ז תמוה מ"ש למטה "נראה דוקא טמאין הבאין מגוף אבל משקין שנטמאו בשרץ דינן כמשקין טהורין", דהא בתוספתא שם מבוארת סתירת דבריהם. וכן מוכח בשבת שם.

א''א בשלמא ר' מאיר לחומרא. דאפילו ביותר מכדי אכילת פרס מחייב היינו דקאמרי ליה רבנן לעולם אינו חייב ביותר מכדי אכילת פרס אלא עד שתהא שהיית אכילתן כשיעור פרס: אלא אי אמרת ר' מאיר לקולא קאמר. דאפילו בכדי אכילת פרס לא מצטרף אם הפסיק בינתיים ורבנן בעו לאחמורי מאי עד שישהא הכי מיבעי להו למימר אם שהה כדי אכילת פרס חייב ומשמע אע''ג דהפסיק: בחלבים ובנבילה. אכל שני חצאי זיתי חלב או נבלה: אוכלין טמאין. שיעורן לפסול את הגוף בחצי פרס: ומשקין טמאין. פוסלין את הגוף ברביעית: אפילו כל היום כולו. שהה באכילת חצי פרס ובלבד שיאכל כל זית וזית שבו בכדי שהיית אכילת פרס: לא התירו. לאוכל פחות מכשיעור לירד ולטבול הואיל ואינו צריך לטבילה ולקמן מפרש מאי איכפת ליה: התירו לה כו'. מפרש לקמן: למגע טמא מת. לאשה שנגעה בטמא מת: תיובתא דרבנאי. דאמר כל זית וזית כו': איטמי מחלב. דבשלמא ממגע שנגע בה לא מיטמא בנה שהיא שנגעה בטמא מת הויא ראשונה ואין אדם וכלים מטמאין אלא מאב הטומאה אלא מחלב איטמי דהאוכל כחצי פרס אוכלין טמאין נפסל גופו: וכי תימא לא איתכשר. האי חלב ולאו טמא הוא דחלב אין בו תורת משקה דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי במסכת שבת בפרק חבית שנשברה (דף קמד:) הלכך בעי הכשר: הא איתכשר בטיפה המלוכלכת על פי הדד. כלומר בטפה שפי הדד מלוכלך בו דההיא ודאי מכשר לשאר החלב היוצא דרך שם דהא לא קיימא לאכילת תינוק: שינק בתקיפה אחת. בכח: לפומיה דינוקא דמלא חלב. הלכך אי אפשר שלא תהא טיפה מלוכלכת על הדד: ועוד. חלב לאו תורת אוכל [או משקה] אית ליה דאחד ממעייני האשה הוא כרוקה וכמימי רגליה דאמרינן לקמן דמטמאין טומאה חמורה בכל שהוא שהוא כאחד מאבריה: בין לרצון. של תינוק בין שלא לרצון שאינו רוצה להניק וקתני מטמא ואי הוה ליה תורת אוכל אמאי מטמא שלא לרצון הא לא איתכשר הכשר מעליא דדומיא דכי יתן בעינן דניחא ליה: גליון. אמר רבא שתי תשובות בדבר כו'. כלומר רואין אנו שפעמים אין תינוק יונק בכח ומניח טיפה מלוכלכת על פי הדד: ועוד מקום חלב מעיין הוא. והרי הוא כאחד מאבריה ויטמא בלא הכשר כרוקה: שלא לרצון. מאי היא דלא ניחא ליה לתינוק הרי לא יתכשר החלב בטיפה המלוכלכת ע''פ הדד דשלא לרצון התינוק יצאת דדומיא דכי יתן בעינן וקתני מיטמא אף על גב דלא הוכשר אלמא מעיין הוא ואמאי בנה טהור: אלא אמר רבא כו'. אלא מקום חלב לאו מקום מעיין הוא וצריך הכשר אבל לא ניחא ליה טהור דהא לא איתכשר ומהשתא יכול לתרוצי לה בשלא לרצון. ע''כ הגליון: כשיעור. רביעית ואם אוכל הוא חצי פרס ספק לא ינק כשיעור וטהור דהאי חלב אע''ג דמעיין הוא לא מטמא בכל שהוא דהא היא גופה לא מטמיא במגע דראשונה היא הלכך אין לחלבה אלא טומאת שאר משקין: האשה שנטף חלבה כו'. כשהיא נדה ואי מעיין הוא הא מיטמא בכל שהוא כאחד מאבריה והכשר למה ליה: וכי תימא כו' והתניא. בהדיא דלאו מעיין הוא: ליחה סרוחה. קייטור''א בלע''ז:
התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה. ואם תאמר אפילו בלא סכנה נמי כדאמרינן (טהרות פ''ב מ''ג) והשלישי יאכל בנזיד הדמע וכן פרק קמא דחולין (דף ב:) קאמר טמא בחולין מאי למימרא ואף על גב שחולין טמאין וי''ל הכא מיירי לענין לאכול תרומה אחר כך אבל בלא לאכול תרומה אפילו כשיעור נמי ואם תאמר מאי פריך מפני הסכנה אפילו טובא נמי ויש לומר דזימנין שאין לה כי אם תרומה: כיון דינק לה מחלב איטמי ליה מחלב כו'. הא איתכשרת בטיפה מלוכלכת על פי הדד שאותה טיפה אין סופה שיניקנה התינוק והוא משקה ואם תאמר והא אמר פרק כל שעה (פסחים דף לג:) מכי סחט לה בצר שיעוריה ופירש הר''י לענין הכשר דפחות מכשיעור לא מקבל הכשר והכא בפה התינוק אין חלב כביצה ויש לומר דמדרבנן לא בעי כביצה והתם היינו דאורייתא: בנה אמאי טהור. כיון דינק מחלב איטמי ליה מחלב ונפסל גופו מטומאת גוייה: אמר רבא שתי תשובות בדבר כו' ועוד מקום חלב מעיין הוא. וכיון שמעיין הוא ומטמא כרוקה אין הדד שמשום שמיוחד לתינוק ליהוי אוכל וניטל שם משקה מיניה דאתי למימר דאינו מעיין ואינו מטמא בזבה כרוקה ואם כן למה צריך הכשר והשתא טעי רבא וסבר דכיון שהוא מעוגל ויוצא כרוק חשיב מעיין אף על גב דאינו חוזר ונבלע ומנלן לרבא דמעיין הוא דתנא חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון א''כ משקה הוא מן התורה ומעיין הוי כזבה דאי לאו מעיין הוא לא הוה מטמא כ''א לרצון כמו חלב הבהמה ואע''ג דחמור מחלב הבהמה לענין דם מגפתה כדאיתא בסיפא דההיא משנה מ''מ אי לאו מעיין הוא לא הוה מטמא שלא לרצון שיטת הר''י אבל רש''י פירש מקום חלב מעיין הוא ולאו תורת אוכל אית ליה דאחד ממעייני אשה הוא כרוקה ומימי רגליה דאמר לקמן דמטמאין טומאה חמורה בכל שהוא כמו א' מאבריה וקשה שהרי הכא מיירי בטמא מת ואין לו מעיינות ותו מאי קאמר כאחד מאבריה והלא נדה עצמה אינה מטמאה לאבריה ותו דרוקה ומימי רגליה צריכי קרא ולא אתו מהאי סברא לכן נראה כמו שפירשתי: והוא שאכל כזית בכדי אכילת פרס. פי' שאכל כל זית וזית שבחצי פרס בכדי אכילת פרס אע''פ ששהה בין זית וזית ולא אמרי' חצי פרס דפסול גוייה הוי ככזית חלב ונבילה להצטרך לאכול כל החצי פרס בתוך אכילת פרס: מפני הסכנה. ואפי' לריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה מדרבנן מיהו אסור ובמקום הסכנה התירו: ועוד מקום חלב מעיין הוא. מכאן דמשקין שיש תורת מעיין עליהם מכשירין אפי' שלא לרצון ואפי' באין מאדם טהור דהא בחלב אשה טהורה מיירי מתני' דומיא דחלב בהמה דבטמאה מאי איריא שיש עליו תורת מעיין כל משקין טמאין מכשירין כדתנן בטהרות וטעמא מתוך שמטמא שלא לרצון מכשירין נמי שלא לרצון מיהו נראה דוקא טמאין הבאין מגוף אבל משקין שנטמאו בשרץ דינן כמשקין טהורין:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד