כריתות י ע"א

בטומאה מה לי אמר ר' יהודה? מה סבור הוא? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: עד כאן לא קאמר ליה [אומר לו] ר' יהודה שולד שני כמאן דליתיה דמי [כמי שאינו נחשב] — אלא לענין קרבן, וטעמו: כיון שלא יצאה שעה שראויה להקריב בה קרבן על הוולד הראשון, הואיל וכן ולד שני כמאן דליתיה דמי [כמי שאינו הוא נחשב], אבל לענין ימי טומאה וימי טהרה אימא סבירא ליה [אמור שהוא סבור] שהוולד השני כמאן דאיתיה דמי [כמי שישנו הוא נחשב], ולפיכך כשיולדת את השני מפסקא [מפסיקה] ספירת ימי הטומאה של השני את ימי הטהרה של הראשון, ולאחר מכן חוזרת וממלא יומי [ממלאה, משלימה ימי] טהרה של הראשון, והדר מונה יומי [ואחר כך מונה ימי] טהרה לשני.

או דלמא [שמא] לר' יהודה, גם אם הוא מחשיב את הוולד השני כמי שישנו, חומרא הוא דאית ליה [צד חומרה בזה הוא שיש לו], שנוהגת ימי טומאתו של שני בתוך ימי טהרה של הראשון, אבל הכא [כאן], אם נאמר שחוזרת ומשלימה ימי טהרה לראשון — קולא הוא, שאפילו אם רואה דם בימים אלו טהורה היא, וקולא לית ליה [אין לו], שהוא חושש רק להחמיר.

אמר רב הונא מסורא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: יולדת, שוחטין עליה את הפסח בארבעה עשר בניסן וזורקין עליה את דמו ביום ארבעים ללידת זכר וביום שמונים לנקבה, מפני שהיא יכולה לאכול ממנו בליל חמישה עשר.

והיינו מתקשים בדבר: עד כאן אתה מתיר? והלוא בליל חמישה עשר עדיין טמאה היא, שהרי היא מביאה את קרבנה ביום הארבעים ואחד (לזכר), ורק אז מותרת לאכול קדשים! ואמר רב חסדא: הא מני [וברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה הוא, שאמר במשנתנו: ולד שני כמאן דליתיה דמי [כמי שאינו הוא נחשב]. ומדובר באשה שילדה שני זכרים יום אחר יום, וערב הפסח חל ביום הארבעים לוולד השני, שהוא היום הארבעים ואחד לוולד הראשון.

ואי אמרת [ואם אתה אומר] שבטומאה סבירא ליה [סבור] ר' יהודה שולד שני כמאן דאיתיה דמי [כמי שישנו הוא נחשב], היכי שחטינן עלה [איך אנו שוחטים עליה] ביום ארבעים ללידתו? הלוא לאורתא נמי לא מציא אכלה [לערב גם כן אינה יכולה לאכול] בקדשים עד שתביא קרבנה למחרת! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שגם לענין טהרה ולטומאה סבירא ליה [סבור] ר' יהודה שולד שני כמאן דליתיה דמי [כמי שאינו הוא נחשב]!

ודוחים: לעולם אימא לך [אומר לך]: לטומאה ולטהרה סבירא ליה [סבור] ר' יהודה שולד שני כמאן דאיתיה דמי [כמי שישנו הוא נחשב], וכי תניא ההיא [וכאשר שנויה אותה ברייתא] ששוחטים עליה את הפסח ביום הארבעים לזכר — הרי זה בפסח הבא בטומאה, כאשר רוב העם או הכהנים נטמאו בטומאת מת, ואז הפסח נאכל בטומאה.

ושואלים: ומי אכלה [והאם במקרה זה יולדת אוכלת ממנו]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: פסח הבא בטומאה, לא יאכלו ממנו זבים וזבות, נדות ויולדות, אלא רק טמאי מת!

ומשיבים: מה שנאמר במשנה ההיא שזבים וזבות וכו' לא אכלי [אוכלים] מן הפסח הבא בטומאה הרי זה כי לא טבילן [כאשר עדיין לא טבלו] מטומאתם. לעומת זאת, כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] לגבי יולדת, ששוחטין וזורקין עליה ביום הארבעים לזכר, טעם הדבר הוא — דהא [שהרי] כבר טבלה בליל השמיני ללידה, בגמר ימי טומאתה. ושואלים: אי הכי [אם כך], מדוע מדובר בברייתא ביום הארבעים ללידת הזכר? והלוא כבר משמיני דיליה [שלו], שאז היא טובלת מטומאתה, הוא דחזיא [שהיא ראויה] שישחטו עליה, ותאכל את הפסח!

ומשיבים: משמיני לא חזיא [עדיין אינה ראויה], שכן קסבר [סבור הוא] התנא: טבול יום של זב, זב ביום שטבל מטומאתו — כזב שלא טבל דמי [הוא נחשב], ואינו אוכל מן הפסח הבא בטומאה. והוא הדין ליולדת זכר, שמהיום השמיני ועד סוף יום הארבעים הריהי "טבולת יום ארוך".

ומקשים: אי הכי [אם כך], ביום ארבעים נמי [גם כן] לא חזיא [עדיין אינה ראויה]! ודוחים: לאיי [לא כן], ביום ארבעים חזיא [ראויה היא], מפני שהיא יכולה לאכול מן הפסח בערב, שכן קסבר [סבור הוא] התנא של ברייתא זו: מחוסר כפורים של זב, שטבל וכבר העריב שמשו, ואינו מחוסר אלא קרבן — לאו כזב דמי [אינו נחשב כזב], ומותר לאכול מן הפסח הבא בטומאה, והוא הדין ליולדת במוצאי יום הארבעים לזכר.

ושואלים, ולרבא שאמר: מחוסר כפורים של זב כזב דמי [נחשב], הא מתנייתא היכי מתרץ לה [אותה ברייתא איך הוא מתרץ, מיישב אותה]? אמר רב אשי: רבא אינו מסביר ברייתא זו ביום הארבעים או השמונים ללידה, אלא הוא מתרץ לה [אותה] באשה שהפילה ביום ארבעים ליצירת כלומר, להריון של זכר וביום שמונים ליצירת נקבה, ודעת ר' ישמעאל היא, שאמר: לזכר זמן היצירה הוא ארבעים ואחד, לנקבה שמונים ואחד, והמפילה ביום ארבעים ליצירת זכר, או שמונים ליצירת נקבה — אינה טמאה טומאת לידה.

ומקשים: סוף סוף מדוע שוחטים עליה את הפסח? תיפוק [תצא] לי שטמאה היא משום נדה, שראתה דם בזמן הלידה! ומשיבים: מדובר בלידה יבישתא [יבישה], שלא היה בה דם. ומקשים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה בא התנא לומר]? ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: אי אפשר לפתיחת הקבר (הרחם) בלא דם, לכן קא משמע לן [משמיע לנו] שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ושבים לדיון בדעת ר' יהודה, האם לשיטתו משלימים ימי טהרה לוולד הראשון.

אמר ר' שמעיה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר ביולדת נקבה "וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב, ה) — יכול מונה ששים ימים אלה בין רצופין בין מפוזרין, וכגון שהפילה באמצעם, ונטמאה, שמשלימה לאחר מכן את ימי הטהרה של הראשון? תלמוד לומר: "י ום", ומלה זו מיותרת, אלא באה ללמדנו: מה יום רצוף — אף ששים כולן רצופין. ונברר: מני [כשיטת מי היא]? אלימא רבנן [אם תאמר לשיטת חכמים], מי אית לרבנן [האם יש לחכמים] אפשרות של ימי טהרה מפוזרין? והלוא לשיטתם, המפלת בתוך מלאת — מונה רק לוולד השני!

אלא לאו [האם לא] דעת ר' יהודה היא. ומדקא יהיב לה [וממה שהוא נותן לה] ששים רצופים בהדי הדדי [יחד], שמע מינה [למד מכאן] שגם אם חומרא אית ליה [יש לו] לר' יהודה, לנהוג ימי טומאה לשני, אבל קולא לית ליה [אין לו] להשלים לראשון ימי טהרה!

ודוחים: לא, לעולם ברייתא זו רבנן [דעת חכמים] היא, הסבורים שמונה ימי טומאה וטהרה לוולד השני. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? ליולדת (מפילה) זכר מתוך שמונים של נקבה, שבתוך שמונים היום של הנקבה נשלמו ימי טומאה וטהרה של הזכר. ובמקרה זה היה מקום לומר שאין מניינו של השני מבטל את הראשון, אלא לאחר שתמנה לזכר ימי טומאה תשלים את ימי הטהרה של הנקבה. לכן נאמר שצריך שיהיו שישים ושישה הימים רצופים, ומונה רק שישים ושישה ימי טהרה של הנקבה, ולא יותר.

ומקשים: סוף סוף לא תיתכן מציאות כזו שנעמיד בה את הברייתא, שהרי שלמין יומי דקדמאה [נשלמים שמונים הימים של הראשון, הנקבה] ועד כאן דבתראה לא שלמין [ועדיין הימים של האחרון לא נשלמים], ואם כן, אין להעמיד ברייתא זו כשיטת חכמים, דהא רבנן [שהרי חכמים] לולד שני מנו [מונים הם]! ומתרצים: אלא משכחת לה לרבנן [מוצא אתה לחכמים] אפשרות עקרונית לימי טהרה מפוזרים — ביולדת תאומים, נקבה קדמייתא [ראשונה] וזכר בתראה [אחרון], וכגון דילידתיה [שילדה את] הזכר בתראה [האחרון] ביום העשרים ליומי [לימי] טהרה של הנקבה, דבעיא מינקט ליה [שצריכה לשמור לו] שבעה יומי [ימי] טומאה של לידה (תאומים נקבה),

והכי קאמר [וכך הוא אומר]: יכול היכא [במקום] שילדה תאומים, נקבה מעיקרא [בתחילה] וזכר לבסוף, תפסיק טומאה של לידה של הזכר במיצעי [באמצע], ונימני [ונספור] לה לנקבה ששה וששים מפוזרין? תלמוד לומר: "יום", מה יום כולו רצוף — אף ששים כולם רצופין. ושבים לבירור שיטת ר' יהודה, האם לדעתו משלימים ימי טהרה לוולד הראשון.

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא לענין יולדת זכר: "ו שלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה" (ויקרא ה, ד) — יכול שלושים בין רצופין בין מפוזרין? תלמוד לומר: "י ום", מה יום כולו רצוף — אף שלשים רצופין. ונברר: מני הא [כשיטת מי היא]? אלימא רבנן [אם תאמר כשיטת חכמים], ומי אית להו לרבנן [והאם יש להם לחכמים] אפשרות של ימי טהרה

Concerning ritual impurity, what does Rabbi Yehuda say? Do we say that Rabbi Yehuda says that the second offspring is considered as though it does not exist only with regard to the matter of an offering? In other words, since the time in which it was possible to sacrifice an offering for the second fetus had not yet emerged, since that is so, the second offspring is considered as though it does not exist. But concerning the matter of ritual impurity and purity, we say that he holds that it is considered as something that does exist, and accordingly, the days of impurity brought on by the second birth interrupt the days of purity following the first birth. The woman must therefore observe the days of impurity for the second birth, and afterward she completes the days of purity for the first birth, and then counts the days of purity brought on by the second fetus.

Or perhaps, according to Rabbi Yehuda, the second offspring is considered as though it exists only where there is a stringency that results from that definition. But here, if the woman would complete the days of purity of the first birth after the days of impurity of the second, this is a leniency, as she is deemed pure even if she sees blood during these days, and therefore, perhaps Rabbi Yehuda does not hold that the offspring is considered existent where this results in a leniency.

Rav Huna from Sura said: Come and hear a proof from a baraita: In the case of a woman after childbirth, one slaughters the Paschal offering and sprinkles its blood on her account on the fourteenth of Nisan, if this occurs on the fortieth day after giving birth to a male or on the eightieth day after giving birth to a female. Although she is still impure at the time of the sacrifice, she will be able to partake of the Paschal offering on the night of the fifteenth of Nisan.

The Sages challenged this baraita: Is that so? But she is still impure on the night of the fifteenth of Nisan, and she may not partake of sacrificial meat until she brings her offering on the forty-first day for a male or the eighty-first day for a female. And Rav Ḥisda said in response: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that the second offspring is deemed as though it does not exist. The baraita is dealing with a case where the woman gave birth to two male offspring on two consecutive days, and the fourteenth of Nisan occurred on the fortieth day after the birth of the second offspring, which is the forty-first day following the birth of the first.

And if you say that concerning impurity, Rabbi Yehuda holds that the second offspring is considered as though it is extant, which means that the days of purity following the first birth are delayed by the second birth and the mother does not become pure until the second term is complete, how may one slaughter the Paschal offering on her account on the fortieth day? After all, in the evening of the fifteenth she also may not eat the Paschal offering, because only forty days will have passed from the time of the second birth, and she would still be impure. Rather, must one not conclude from it that concerning ritual purity and impurity, Rabbi Yehuda holds that the second offspring is considered as though it does not exist?

The Gemara rejects this proof: Actually, I could say to you: Even concerning impurity and purity, Rabbi Yehuda holds that the second offspring is considered as something that does exist; and when that baraita is taught, it is dealing with a case of a woman who gave birth to one child, and it is referring to a case of a Paschal offering that is brought in impurity. When the majority of a community is impure, the Paschal offering is brought even in impurity.

The Gemara objects: And in that case, does she partake of it, as the baraita suggests? But didn’t we learn in a mishna (Pesaḥim 95b): With regard to a Paschal offering brought in impurity, men who experience a gonorrhea-like discharge [zavim], women who experience a discharge of uterine blood after their menstrual periods [zavot], menstruating women, and women after childbirth may not partake of it?

The Gemara explains: In that case, they do not partake of it because they did not immerse themselves in a ritual bath. But when that mishna is taught, that one slaughters the Paschal offering and sprinkles its blood on her account, the reason is that she had already immersed herself on the eighth day after giving birth. The Gemara objects: If that is so, then it is from the eighth day following his birth that she is fit to eat a Paschal offering brought in impurity, and there is no reason for the baraita to specify that the offering is slaughtered on the fortieth day.

The Gemara explains: Actually, she is not fit from the eighth day, because the tanna maintains that a zav who immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed is considered to have the status of a zav and may not partake of a Paschal offering brought in ritual impurity. Similarly, a woman who immerses after giving birth is considered like one who immersed that day, and therefore she cannot partake of sacrificial meat until the end of the forty-day period.

The Gemara objects: If that is so, then on the fortieth day she is also not fit to eat the Paschal offering. The Gemara explains: This is not so; on the fortieth day she is fit to partake of the Paschal offering after nightfall, because the tanna holds that a zav who has immersed himself and waited for nightfall but is lacking atonement, i.e., he has not yet brought an atonement offering to complete the purification process, is not considered to have the status of a zav. Therefore, after completing the purification period, the woman may partake of the offering, despite the fact that she has not yet brought her atonement offering.

The Gemara asks: But according to Rava, who says that a zav who is lacking atonement is considered to have the status of a zav, how does he resolve the problem in this baraita? Rav Ashi said that Rava resolves it as follows: The baraita is not referring to the fortieth day after the birth of a male, but to a miscarriage that occurred on the fortieth day after the conception of a male, or the eightieth day after the conception of a female. And it is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says that it takes forty-one days for a male fetus to be formed, and eighty-one days for a female fetus to be formed. Since the miscarriage occurred before the forty-first or eighty-first day, it does not render the woman impure with the impurity of childbirth, and therefore she may partake of the Paschal offering.

The Gemara objects: But ultimately, one should conclude that she is impure because she has the status of a menstruating woman. The Gemara explains: The mishna was stated with regard to the case of a dry birth, in which no blood was expelled, and therefore no impurity imparted. The Gemara asks: If that is so, then what is the purpose of stating it? The ruling in such a case is obvious. The Gemara answers: It was necessary to state it, lest you say that it is impossible for the womb to open without blood being expelled. The tanna therefore teaches us that it is possible for the womb to open without blood being expelled. Accordingly, Rabbi Yehuda’s opinion with regard to the impurity of a second birth cannot be deduced from this mishna.

Rabbi Shemaya said: Come and hear a proof from a baraita: The verse states with regard to a woman who gave birth to a female: “And she shall continue in the blood of purification sixty days and six days” (Leviticus 12:5). One might have thought that she counts the days whether they are continuous or dispersed. Therefore, the verse states: “Sixty days and six days,” to teach that just as a day is a continuous time period, so too all sixty days are continuous. And whose opinion is this? If we say it is the opinion of the Rabbis, that cannot be correct, as are the Rabbis of the opinion that it is possible for a woman who gave birth to count dispersed days? This is not the case, as the Rabbis count the days of purification from the second birth.

Rather, is it not the opinion of Rabbi Yehuda? And from the fact that he prescribes for her sixty continuous days to be counted together, conclude from it that Rabbi Yehuda maintains that the second offspring is considered extant only where a stringency results, but where a leniency results, in that she continues counting the days of purity of the first birth after completing the days of impurity for the second birth, he does not maintain that the second offspring is considered as though it exists.

The Gemara rejects this proof: No, actually, the baraita is stated in accordance with the opinion of the Rabbis. And what are we dealing with here? We are dealing with a woman who gives birth to a male within the eighty-day period following the birth of a female, so that the forty-day period for the male is entirely subsumed within the purification period for the female. In such a case, even the Rabbis would maintain that the second birth does not interrupt the term following the first. She would observe the seven days of impurity for the male, and then complete the days of purity for the female. Consequently, the verse teaches that the sixty-six days of purity following the first birth are observed continuously, and there is no need to observe additional days due to the intervening days of impurity.

The Gemara objects: But ultimately, this scenario is impossible; the reason is that the days of the first birth are completed while the days of the latter birth are not completed, as the Rabbis count the days following the second birth, and therefore the term relating to the first birth is abandoned. The Gemara offers a different explanation of the baraita: Rather, you find a case of counting dispersed days according to the Rabbis in a case where a woman gives birth to twins, first a female and then a male, and for example, she gives birth to the latter offspring, the male, on the twentieth day of the days of purity for the female, as she is required to observe for him seven days of impurity for birth.

The Gemara explains: And this is what the baraita is saying: One might have thought that where she gave birth to twins, a female initially and a male afterward, that the impurity of the second birth interrupts the term following the first birth in the middle, and she counts sixty-six dispersed days. Therefore, the verse states: “Sixty days and six days,” to teach that just as a day is an entirely continuous time period, so too all sixty days are to be continuous. Since the baraita could be in accordance with the opinion of the Rabbis, no proof can be inferred with regard to the opinion of Rabbi Yehuda.

Abaye said: Come and hear a proof from a baraita which discusses a woman who gave birth to a male. The verse states: “And she shall continue in the blood of purification three days and thirty days” (Leviticus 12:4). One might have thought that she counts the days whether they are continuous or dispersed. Therefore, the verse states: “Three days and thirty days,” to teach that just as a day is an entirely continuous time period, so too all thirty days are to be continuous. And whose opinion is this? If we say it is the Rabbis, that cannot be correct, as are the Rabbis of the opinion that