כריתות ט ע"א

כריתות ט ע"א - Steinsaltz

The baraita continues: One might have thought that I include as an option even a meal offering, which would not be entirely consumed on the altar. Therefore, the verse states: “So he shall do,” to exclude a meal offering.

It is taught in another baraita: The verse states: “And if a stranger sojourn with you, or whoever may be among you, throughout your generations, and will offer an offering made by fire, of a pleasing aroma unto the Lord, as you do, so he shall do” (Numbers 15:14).From this verse I would derive that he fulfills his obligation with any offering that is brought on the fire of the altar, even a meal offering. Therefore, to negate that interpretation, the verse states: “As you do, so he shall do,” which teaches that just as you entered the covenant with types of offerings whose blood is sprinkled on the altar, so too must they, converts, bring types of offerings whose blood is sprinkled on the altar.

The baraita continues: If so, why not derive similarly: Just as you entered the covenant with a burnt offering and a peace offering, so too, they must enter the covenant with a burnt offering and a peace offering? How is it derived that a convert may fulfill his obligation with a single burnt offering from an animal? The baraita answers that the verse states: “As you are, so shall the stranger be before the Lord” (Numbers 15:15). This serves to emphasize: I compared him to you in order to derive that just like you, he too must bring types of offerings whose blood is sprinkled on the altar, but I did not extend this comparison to another matter, i.e., to insist that his offerings must be identical to all of your offerings.

The baraita continues: Rabbi Yehuda HaNasi says: The offering of a convert is derived from the verse: “As you are, so shall the stranger be” (Numbers 15:15), which means as your ancestors were: Just as your ancestors entered the covenant only through circumcision and immersion in a ritual bath and the sprinkling of blood on the altar, so too they may enter the covenant only through circumcision and immersion and the sprinkling of some blood, which requires at least a bird offering.

The baraita adds: And it is impossible to bring only one young bird as an offering, as we have not found an offering of a single bird anywhere in the entire Torah. Consequently, if the requirement for the sprinkling of blood is fulfilled with a bird offering, the convert must bring at least two birds. By contrast, if he chooses he may bring a single animal as a burnt offering, because a bird nest was stated in the Torah only in order to be lenient for him.

The Gemara challenges Rabbi Yehuda HaNasi’s statement: And is it true that we have not found an offering of an individual bird anywhere in the Torah? But isn’t it taught in a baraita: The verse states with regard to a bird sacrificed as a burnt offering: “And the priest shall sacrifice it” (Leviticus 1:15). Why must the verse state this? Since it is stated about doves: “And he shall sacrifice his offering of doves” (Leviticus 1:14), in the plural, I might derive from here that the one who says: It is incumbent upon me to bring a bird as a burnt offering, shall not bring less than two young birds. Therefore, the verse states: “And the priest shall sacrifice it” (Leviticus 1:15), in the singular, to teach that one may bring a gift offering of even one single young bird. The Gemara responds: In any event, we have not found an obligatory offering of just one bird.

The Gemara challenges this assertion as well: But isn’t there the offering of a woman after childbirth, who brings a single pigeon or dove as a sin offering (Leviticus 12:6)? The Gemara answers: This is not difficult, because in that case there is a lamb with it as part of her offerings; the bird is not brought as a complete offering by itself.

The Gemara returns to the main part of Rabbi Yehuda HaNasi’s statement. The Master said: Just as your ancestors entered the covenant only through circumcision, immersion in a ritual bath, and the sprinkling of blood, converts must do the same. The Gemara objects: Granted, they underwent circumcision prior to entering the covenant, as it is written: “For all the nation that left Egypt was circumcised” (Joshua 5:5). Alternatively, it may be derived from here, a verse describing the redemption from Egypt: “And when I passed by you, and saw you wallowing in your blood, I said unto you: In your blood, live; and I said unto you: In your blood, live” (Ezekiel 16:6). The Sages interpret the double mention of blood in this verse as referring to the blood of the Paschal offering and the blood of circumcision.

The Gemara continues: And granted as well, they entered the covenant through the sprinkling of blood, as it is written: “And he sent the young men of the children of Israel, and they sacrificed burnt offerings, and they sacrificed peace offerings” (Exodus 24:5). The Gemara asks: But from where do we derive that immersion in a ritual bath was also part of the process of entering the covenant? The Gemara answers: As it is written: “And Moses took half the blood…and sprinkled it on the people” (Exodus 24:6–8), and there is no sprinkling of sacrificial blood without immersion.

The Gemara objects: If that is so, that these three rituals are required by Torah law for a convert to enter the congregation, then now, in our time, when there are no offerings, we not should have the ability to accept converts. In response, Rav Aḥa bar Ya’akov says that the verse states: “And if a stranger sojourn with you, or whosoever may be among you, throughout your generations” (Numbers 15:14). This teaches that converts may be accepted throughout the generations, even when there is no Temple and sacrificial offerings are therefore impossible.

§ With regard to the offerings of a convert, the Sages taught in a baraita: A convert in the present time is required to set aside a quarter of a dinar for his bird nest, so that when the Temple is rebuilt he can purchase the offering with this money. Rabbi Shimon says: Rabban Yoḥanan ben Zakkai already assembled a panel of Sages who voted and nullified this ordinance, due to a potential mishap. If one would inadvertently use such money, he would be liable for the misuse of consecrated property. Rav Idi bar Gershom says that Rav Adda bar Ahava says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that a convert should not set aside money for the purchase of offerings.

The Gemara comments: And there are those who teach this statement of Rav Adda bar Ahava with regard to this case, as the Sages taught in a baraita: A gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav] is permitted to perform labor on Shabbat for himself in the same manner that a Jew is permitted to perform labor on the intermediate days of a Festival, i.e., only for matters that, if unattended, will result in significant loss.

The baraita continues: Rabbi Akiva says: A ger toshav may perform labor on Shabbat in the same manner that a Jew is permitted to perform labor on a Festival, i.e., only for the purpose of preparing food. Rabbi Yosei says: A ger toshav may perform labor on Shabbat for himself in the same manner that a Jew is permitted to perform labor on a weekday. Rabbi Shimon says: Both a ger toshav and a resident male or female slave may perform labor on Shabbat for themselves in the same manner that a Jew may perform labor on a weekday. According to this tradition, it is in relation to this baraita that Rav Adda bar Ahava said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

MISHNA: These individuals bring an offering for an intentional transgression in the same manner as they do for an unwitting transgression: One who engages in intercourse with an espoused maidservant, who is liable to bring a guilt offering (see Leviticus 19:20–22); and a nazirite who became ritually impure, who is required to bring a sheep as a guilt offering and two doves or two pigeons, one as a sin offering and one as a burnt offering (see Numbers 6:9–12); and one who falsely takes the oath of testimony, asserting that he does not have any testimony to provide on a given issue (see Leviticus 5:1); and one who falsely takes the oath on a deposit, asserting that an item belonging to another is not in his possession (see Leviticus 5:21–26).

There are five individuals who bring one offering for several transgressions, i.e., for violating the same transgression several times; and there are five individuals who bring a sliding-scale offering, which is determined based on the financial status of the sinner. These are the five individuals who bring one offering for several transgressions: First, one who engages in several acts of intercourse with an espoused maidservant, and second, a nazirite who became ritually impure due to several instances of contact with ritual impurity.

gemara The mishna teaches that one who engages in intercourse with an espoused maidservant brings an offering for an intentional transgression as he does for an unwitting transgression. The Gemara asks: From where do we derive this?

As the Sages taught in a baraita: The verse states: “And the priest shall make atonement for him with the ram of the guilt offering before the Lord for his sin that he has sinned” (Leviticus 19:22). The superfluous phrase: That he has sinned, teaches that he brings one offering for several transgressions. Furthermore, the verse concludes: “With the ram of the guilt offering before the Lord for his sin that he has sinned; and he shall be forgiven for his sin that he has sinned.” The second occurrence of the phrase “that he has sinned” serves to render the halakha with regard to an unwitting transgression the same as it is with regard to an intentional transgression, that one brings a guilt offering in either case.

§ The mishna teaches: A nazirite who became ritually impure brings an offering for an intentional transgression as he does for an unwitting transgression. The Gemara asks: From where do we derive this?

The Gemara answers: It is as it is written with regard to a nazirite: “And if any man die unexpectedly [befeta], suddenly [pitom] beside him” (Numbers 6:9). When the verse states: “Unexpectedly,” this is referring to an unwitting transgression, and similarly, it states: “But if he thrust him unexpectedly without enmity” (Numbers 35:22). And when the verse states: “Suddenly,” this is referring to circumstances beyond his control, and similarly, it states: “And the Lord spoke suddenly to Moses, and to Aaron, and to Miriam: Come out you three to the Tent of Meeting. And they three came out” (Numbers 12:4). The Lord’s speech came to them suddenly, in a manner that was beyond their control.

It is taught in another baraita: “Suddenly”; this is referring to an intentional transgression, and similarly the verse states: “A prudent man sees the evil, and hides himself; but the thoughtless pass on, and are punished” (Proverbs 22:3). The tanna interprets the expression “the thoughtless [peta’im]” as related to the word “suddenly [pitom],” and one can be punished, as the thoughtless are punished in the verse, but only for an intentional transgression.

The Gemara objects: Let the verse write simply: “Suddenly [pitom],” as this term indicates unwitting transgression, and it also indicates intentional transgression, and it also indicates transgression due to circumstances beyond his control. The Gemara elaborates: “Suddenly” indicates intentional transgression and transgression due to circumstances beyond his control, as the tanna said in the baraitot earlier; and it also indicates unwitting transgression, as it is written: “The thoughtless one [peti] believes every word” (Proverbs 14:15), and because he is misinformed, his transgression is unwitting. And if so, let the verse not write: Unexpected [peta].

The Gemara explains: If the verse had written only “suddenly,” which indicates unwitting transgression, and also indicates intentional transgression, and also indicates transgression due to circumstances beyond his control, I would say: When a nazirite brings an offering, it is in a situation where he transgressed unwittingly, as is the case for all mitzvot in the entire Torah, that one is generally liable to bring an offering for an unwitting transgression; but for a transgression due to circumstances beyond his control or an intentional transgression, I would say the nazirite is not liable to bring an offering.

Therefore, the Merciful One wrote: Unexpected, which is a term that indicates unwitting transgression, in order to reveal about the word “suddenly” that it is a term that indicates transgression due to circumstances beyond his control or intentional transgression. Consequently, it teaches that even in this case the Merciful One rendered him liable to bring an offering.

§ The mishna teaches that one who falsely takes the oath of testimony brings an offering for an intentional transgression in the same manner as he does for an unwitting transgression. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara answers that it is as the Sages taught in a baraita: With regard to all those who are liable to bring a sliding-scale offering, it is stated: “And it be hid from him” (see Leviticus 5:2–4). But here, with regard to the oath of testimony (Leviticus 5:1), it is not stated: And it be hid from him. This omission serves to render him liable for an unwitting transgression in the same manner as an intentional transgression.

The mishna teaches that one who falsely takes the oath on a deposit brings an offering for an intentional transgression as he does for an unwitting transgression. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara answers: The tanna derives it from a verbal analogy between the term “shall sin,” stated with regard to an oath on a deposit (Leviticus 5:21), and the term “shall sin,” stated with regard to the oath of testimony (Leviticus 5:1). It is derived from this verbal analogy that just as in the case of the oath of testimony one is liable for committing an intentional transgression in the same manner as an unwitting transgression, the same applies to the oath on a deposit.

§ The mishna teaches: There are five individuals who bring one offering for several transgressions, i.e., for violating the same transgression several times. Among them, the tanna teaches: One who engages in several acts of intercourse with an espoused maidservant. The Gemara asks: From where do we derive this halakha?

The Gemara answers: It is as the Sages taught in a baraita: The verse states: “And the priest shall make atonement for him with the ram of the guilt offering before the Lord for his sin that he has sinned” (Leviticus 19:22). The superfluous phrase “that he has sinned” teaches that he brings one offering for several transgressions. Furthermore, the verse concludes: “With the ram of the guilt offering before the Lord for his sin that he has sinned; and he shall be forgiven for his sin that he has sinned.” The second instance of the phrase “that he has sinned” serves to render the halakha with regard to an intentional transgression the same as it is with regard to an unwitting transgression, that one brings a guilt offering in either case.

The Gemara objects: But when this verse is written, it is written with regard to an intentional transgression, as the verse states: “There shall be an inspection” (Leviticus 19:20), which indicates a punishment of lashes, and lashes are given only for an intentional transgression. The Gemara responds: Rather, say that the language of the baraita should be reversed, as follows: The phrase “that he has sinned” renders the halakha with regard to an unwitting transgression to be the same as it is with regard to an intentional transgression.

Rabbi Ḥanina of Tirna’a raised a dilemma before Rabbi Yoḥanan: If one engages in intercourse with five espoused maidservants [shefaḥot ḥarufot] in one lapse of awareness, meaning that he was not informed of the prohibition in between his unwitting transgressions, what is the halakha? Is he liable to bring an offering for each and every one, or is he liable to bring only one offering? Rabbi Yoḥanan said to him: He is liable to bring an offering for each and every one.

Rabbi Ḥanina asked Rabbi Yoḥanan: What is different about this instance compared to the case of five lapses of awareness with regard to one espoused maidservant, when he brings only one offering, as stated in the mishna? Rabbi Yoḥanan said to him: In a case of multiple transgressions with one espoused maidservant, there are not separate bodies, as he committed multiple transgressions with the same individual. By contrast, in a case of separate transgressions with five espoused maidservants, there are five separate bodies, and therefore each one requires a separate offering.

Rabbi Ḥanina further asked Rabbi Yoḥanan: And from where do we derive that there is halakhic significance to the separate bodies in the case of an espoused maidservant? Rabbi Yoḥanan said to him: Did you not state with regard to those with whom relations are forbidden that when the verse states: “And you shall not approach unto a woman to uncover her nakedness, as long as she is impure by her uncleanness” (Leviticus 18:19), this serves to require separate offerings for each and every woman with whom one committed unwitting transgressions? With regard to an espoused maidservant it is also similarly written: “And if a man lies carnally with a woman,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

יכול שאני מרבה אפילו מנחה? [היינו מנחת נסכים שאף היא כולה לה'. תוס'].

תלמוד לומר "כן" [ומסתבר יותר למעט מנחה מאשר עופות כיון שהעופות קדושים יותר, ערוך לנר].

תניא אידך: "ועשה אשה ריח ניחוח לה'". שומע אני שיביא הגר מכל שעולה לאישים, ואפילו מנחה?

תלמוד לומר "כאשר תעשו - כן יעשה". מה אתם הקרבתם מיני דמים אף הם יביאו מיני דמים.

אי מה אתם עולה ושלמים אף הם עולה ושלמים? תלמוד לומר שם "ככם - כגר יהיה". ודרשינן: לכם הקשתיו, היינו שיהא דומה לכם במקצת קרבנותיכם, ולא לכל קרבנותיכם [ומסתבר שהמקצת הוא עולה, שכולה כליל, ולא שלמים].

רבי אומר: הכי דרשינן: "ככם" - כאבותיכם! מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם [דהיינו קרבן], אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים.

להביא פרידה אחת בלבד אי אפשר בגר, לפי שלא מצינו כן בכל התורה כולה! אלא תמיד מביאים קן של שני עופות.

שנינו בברייתא: לא אמרו קן אלא להקל עליו.

ומקשינן אהא דתניא לעיל שלא מצינו פרידה אחת בכל התורה כולה: וכי לא מצינו שיביא פרידה אחת לקרבן?!

והתניא: הא דנאמר בעולת העוף הבאה בנדבה: "והקריבו הכהן אל המזבח" - מה תלמוד לומר? שהרי כבר כתוב לפני כן "והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו".

אלא, לפי שנאמר בתורים "והקריב", שומע אני שהאומר: הרי עלי להביא עולת העוף, לא יפחות משני פרידין, ד"והקריב" משמע שיביא קרבן שלם שהוא קן שיש בו שני תורים או שני בני יונה?!

תלמוד לומר "והקריבו" בלשון יחיד, לומר, שיכול להביא אפילו פרידה אחת! ואם כן, הרי מצינו קרבן של עוף אחד?

ומתרצינן: קרבן חובה בפרידה אחת מיהא לא אשכחן, וקרבנו של הגר חובה הוא, משהתגייר וקיבל עליו עול תורה.

ומקשינן: והאיכא קרבן יולדת, שהוא חובה, דמתיא בן יונה או תור לחטאת? ומתרצינן: התם, משום דאיכא כבש לעולה בהדה, הלכך מביאה פרידה אחת בלבד. אבל להביא פרידה אחת ללא קרבן אחר לא מצינו.

אמר מר: מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם.

והוינן בה: בשלמא מילה מצינו אצל אבותינו דכתיב "כי מולים היו כל העם היוצאים", ומשמע דבשעת יציאתם ממצרים מלו עצמם. אי נמי, מהכא: דכתיב "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי" והיינו דם פסח ודם מילה. וכמו כן הרצאת דמים נמי מצינו אצל אבותינו דכתיב "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים".

אלא טבילה - מנלן?

דכתיב "ויקח משה את הדם ויזרק על העם" היינו שהזה עליהם ואין הזאה בלא טבילה לפניה! ומקשינן: אלא מעתה, האידנא, דליכא קרבן, לא נקבל גרים שהרי אי אפשר לעשות הרצאת דמים ^[6].

ומתרצינן: אמר רב אחא בר יעקב: "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם - לדורותיכם!" כתיב, דמשמע שאפילו לדורות, כשאין מקדש, נמי מקבלים גרים ^[7].

תנו רבנן: גר בזמן הזה, צריך שיפריש רובע דינר לקינו [שבפחות מזה לא מצוי להשיג קן, כדלעיל במשנה ח, א "ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתים"]. ולכשיבנה המקדש יביא את הקן מכסף זה ^[8].

אמר רבי שמעון: כבר נמנה עליו רבי יוחנן בן זכאי, ובטלה, מפני התקלה, שמא יהנה מהכסף. ונמצא מועל בהקדש.

אמר רב אידי בר גרשום, אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי שמעון!

ואיכא דמתני לה להא דהלכה כרבי שמעון על הדא: דתנו רבנן: גר תושב, שהוא גוי שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה הרי הוא אסור בעשיית מקצת מלאכות בשבת דכתיב "וינפש בן אמתך והגר". ומשמע נפישה בעלמא מיבעי ליה למיעבד ולא שביתה גמורה [תו"י]. אלא הרי הוא עושה עושה מלאכה בשבת לעצמו [דלצורך ישראל אסור בכל המלאכות] כישראל בחולו של מועד. דהיינו, רק מלאכת דבר האבד ^[9].

רבי עקיבא אומר: כישראל ביום טוב, דהיינו, רק מלאכת אוכל נפש.

רבי יוסי אומר: גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחול. דהיינו, שמותר בכל המלאכות.

רבי שמעון אומר: אחד גר תושב, ואחד עבד ואמה התושבים, שקנה עבד גוי, והעבד התנה עמו שלא יקבל עליו שום מצוות, או שהוא סתם שכיר ולא קיבל עליו שום דבר [שיטמ"ק אותו כט] עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול ^[10].

ועל זה אמר רב אידי בר נחמן אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי שמעון.

מתניתין:

שנינו במשנה הקודמת "ארבעה מביאין על הזדון כשוגג", ובמשנה זאת מתבארים מי הם אותם הארבעה.

אלו מביאין קרבן על הזדון כשוגג: הבא על שפחה חרופה, שחצייה שפחה וחצייה בת חורין ונשואה לעבד עברי, שחייב להביא אשם ואפילו אם בא עליה במזיד.

ונזיר שנטמא אפילו במזיד, מביא קרבנות לאחר שנטהר ומתחיל למנות נזירות חדשה.

ושבועת העדות עדים שיודעים שאחד חייב לחבירו ממון, וכשהתובע השביעם לבוא ולהעיד לטובתו הם כפרו וטענו שאינם יודעים העדות, הרי אפילו אם כפרו בהשבעתו במזיד, הם חייבים להביא קרבן עולה ויורד.

ושבועת הפקדון שהשביעו חבירו שיש בידו ממון שלו כגון פקדון או הלואה או גזל והוא כפר בהשבעתו הרי הוא חייב אשם, ואפילו אם היתה כפירתו בהשבעת חבירו במזיד.

וממשיכה המשנה בחידושי דינים בהלכות מחוייבי קרבנות.

חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה. וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד, שהעני מביא קרבן פחות מעשיר.

אלו מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה:

הבא על שפחה חרופה ביאות הרבה ^[11].

ונזיר שנטמא טומאות הרבה בזו אחר זו מביא לבסוף קרבן אחד בלבד [ויתר האופנים מבוארים במשנה לקמן].

גמרא:

ומבארינן: הבא על השפחה - מנלן דחייב על הזדון כשוגג?

דתנו רבנן: נאמר בשפחה חרופה "וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא". ודרשינן מכפל הלשון ד"על חטאתו אשר חטא" - מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה!

ובהמשך כתוב "ונסלח לו מחטאתו אשר חטא" ומכפל לשון זה שחזר הכתוב ואמר "מחטאתו אשר חטא", שכתב שוב פעמיים "חטא" לאחר שלעיל כבר כתב פעמיים "חטא", דרשינן: לעשות מזיד - כשוגג!

שנינו במשנה: נזיר שנטמא.

ומבארינן: מנלן דחייב על הזדון כשוגג?

דתנו רבנן: כתיב בנזיר "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום". ודרשינן:

"פתע" - זה שוגג, שנטמא בשוגג, וכן הוא אומר "אם בפתע בלא איבה הדפו".

"פתאום" - זה אונס, שנטמא באונס. וכן הוא אומר "ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם אל אהל מועד", ובעל כרחם יצאו, דהיינו באונס.

תניא אידך: "פתאום" - זה מזיד. וכן הוא אומר "ערום ראה רעה ונסתר [שלא עבר עבירה] ופתאים עברו ונענשו". משמע דפתאים הוא מזיד, שהרי אין עונש אלא על המזיד.

ומקשינן: ונכתוב קרא רק "פתאום", דלשון זה משמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס?

ומבארינן כיצד לשון פתאום כוללת את שלשתם: מזיד ואונס - כדאמר לעיל. ומשמע נמי שוגג, דכתיב "פתי יאמין לכל דבר", והרי הוא שוגג [ו"פתאום" מלשון "פתי" הוא].

ומעתה תיקשי: ולא נכתוב קרא "פתע"?

ומתרצינן: אי כתב רק קרא ד"פתאום" בלבד הרי אף על גב ד"פתאום" דעלמא משמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס, מכל מקום הוה אמינא ד"פתאום" דנזיר שאני, וכי מייתי קרבן דוקא בשוגג הוא מביא, מידי דהוי אתורה כולה, שרוב הקרבנות באין רק על השוגג. אבל אונס ומזיד - אימא לא.

הלכך כתב רחמנא "פתע" דשוגג הוא, לגלויי עליה ד"פתאום" דאונס ומזיד הוא! שהרי על שוגג אין צריך לומר, שכבר נאמר "פתע". ובא "פתאום" לומר לך: דאפילו הכי חייב רחמנא בקרבן.

שנינו במשנה בכלל הארבעה שחיבים קרבן אפילו במזיד: שבועת העדות. ומבארינן: מנלן דחייב עליה במזיד?

דתנו רבנן: בכולן, בכל המביאין קרבן עולה ויורד, כגון מטמא מקדש ושבועת ביטוי, נאמר "ונעלם", ואילו כאן, בשבועת העדות, שאף היא נאמרה באותה פרשה, לא נאמר "ונעלם" - לחייב על המזיד כשוגג!

שנינו במשנה: שבועת הפקדון.

ומבארינן: מנלן דחייב על המזיד?

יליף בגזירה שוה "תחטא" - "תחטא", שבועת הפקדון משבועת העדות, שבשניהם נאמר "תחטא".

שנינו במשנה: חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה.

קתני בין החמשה: הבא על השפחה ביאות הרבה.

מנלן דמביא קרבן אחד על כל הביאות?

דתנו רבנן: "וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא" - מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה.

"ונסלח לו מחטאתו אשר חטא" - לעשות מזיד כשוגג.

ותמהינן: וכי למה לי קרא לרבות מזיד? והא קרא דשפחה חרופה כי כתיב, במזיד הוא דכתיב! שנאמר "בקרת תהיה", דהיינו מלקות, ואין מלקות אלא במזיד, והוא הדין ביחס לקרבן האשם דכתיב שם, דהוא נמי במזיד?

ומתרצינן: אלא אימא: לעשות שוגג כמזיד! דהוה אמינא איפכא, דרק במזיד חייב, הילכך מרבינן מכפל הלשון ד"חטאתו אשר חטא" דאפילו בשוגג חייב.

בעא מיניה רבי חנינא טירנאה מרבי יוחנן: הבא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחד, ואין הכונה להעלם ממש, שהרי חייב גם על המזיד, אלא, שלא הספיק להביא קרבן על הבעילה הזו עד שחזר ובעל שפחה אחרת - מהו? האם חייב קרבן על כל אחת ואחת מהשפחות, או אינו חייב אלא אחת, דהיינו, קרבן אחד?

אמר ליה רבי יוחנן: חייב על כל אחת ואחת!

אמר ליה רבי חנינא: מאי שנא מחמש העלמות בשפחה אחת שנודע לו בין ביאה לביאה שחטא, דודאי אינו חייב אלא קרבן אחד? ^[12]

אמר ליה רבי יוחנן: אינו דומה הבא במזיד על חמש שפחות לחמש ביאות בחמש העלמות. דבשפחה אחת על אף שבא עליה בחמש העלמות נפרדות, אין גופין מוחלקין. אבל חמש שפחות הרי גופין מוחלקין, ולפיכך חייב על כל מעשה בגוף אחר קרבן בנפרד.

אמר ליה רבי חנינא: ומנלן דגבי שפחות אמרינן האי סברא דגופין מוחלקין לחייב על כל גוף קרבן?

אמר ליה רבי יוחנן: לאו אמרת גבי עריות דילפינן מדכתיב "ואשה" - לחלק, שחייב חטאת על כל אשה ואשה [עיין לעיל ב, ב כיצד ילפינן],

הערות

^[6] החזו"א [שם] מבאר, שלפי שיטת התוס' והשיטמ"ק הנ"ל, שהוא אסור לבוא בקהל קודם הבאת קרבנו, אף על פי שלשאר דיני התורה הרי הוא כישראל, קושית הגמרא מתפרשת שיהיה הגר בזמן הזה אסור בבת ישראל, מאחר שאינו מביא קרבן. ואילו לשיטת הרמב"ם הנ"ל, שהוא מותר לבוא בקהל גם בזמן הבית, קושית הגמרא היא, כמו שהמילה והטבילה מעכבין את גרותו, כך גם הקרבן יעכב.

^[7] הנתיבות המשפט [א א] הוכיח ממה שמקבלים גרים בזמן הזה מן התורה, אף על פי שאין לנו דיינים מומחין וסמוכין, שהדין "שליחותייהו עבדינן" הנזכר בבבא קמא [פד], [כלומר, שהדיינים שבזמנינו עושים בשליחותם של הדיינים המומחים שמדורות קודמים], הוא דין תורה, אלא שמסרו הכתוב לחכמים, והם הכריעו שלא יועיל דין זה אלא במקום שיש חסרון כיס והוא שכיח, כמבואר בב"ק שם. אולם הביא שם, שהרמב"ן והרשב"א סוברים שהוא מדרבנן. [ואולי יש ליישב לדעתם ולומר, שמאחר ונלמד מ"לדורותיכם" שאפשר לקבל גרים שלא בזמן הבית, מזה נשמע גם כן שאפשר לקבל גרים בזמן שאין דיינים מומחים, שהרי גם זה נכלל ב"לדורותיכם"].

^[8] התוס' מבארים, שכאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו, יהיה אסור גר זה בבת ישראל עד הבאת קרבנו, ומשום כך הצריכוהו להפריש מעות לקרבן זה, כדי שיהיה לו לזכרון תמיד. ובזכר יצחק [כח-א] כתב, שיש לחקור בעיקר דין זה הנלמד מ"לדורותיכם", האם נאמר שהטבילה בזמן הזה פועלת ומועילה גם במקום הרצאת דמים שבזמן הבית, או שהגדר הוא, שהרצאת דמים נצרכת [להתירו בבת ישראל] רק כאשר אפשרות זו קיימת. אבל כשאיננה קיימת, אינה מעכבת. ונפקא מינה מחקירה זו, באופן שמל וטבל לשם גירות, בזמן הבית, ולא הספיק להרצות דם עד שנחרב. שלפי הביאור הראשון, יהיה צריך טבילה נוספת, שהרי הטבילה בזמן הבית אינה פועלת במקום הרצאת דם, [ובאמת יש לעיין האם יועיל לו הטבילה עתה, שהרי כבר טבל פעם אחת]. אבל לפי הביאור השני, יהיה מותר בלא כלום, שהרי כשאין אפשרות דהרצאה, אין היא מעכבת כלל, וכמו כן יהיה נפקא מינה בנידון התוס' הנ"ל, בגר שנתגייר בזמן הזה, שלפי ביאור א', לא יצטרך הרצאה לכשיבנה בית המקדש, שהרי הטבילה כבר פעלה תחתיה, אבל לפי הביאור השני, יהיה אסור בבת ישראל עד הרצאת דמים, שהרי יתחדש אז האפשרות להרצות דם.

^[9] ביבמות [מח] למדנו, שהפסוק "וינפש בן אמתך והגר" [שמות כג] נאמר על גר תושב, ושיטת רש"י שם, שמן התורה אסור לו לעשות מלאכה לצורך עצמו, והוסיף רש"י לבאר, שגדר איסור זה הוא משום שהמחלל שבת הרי הוא כעובד עכו"ם. והתוס' שם הקשו עליו, ממה שמבואר כאן בגמרא, שאפילו לתנא קמא ורבי עקיבא המחמירים, מותר לו לעשות מלאכה כחולו של מועד או כיום טוב, הרי שאינו מצווה על כך מן התורה. והתוס' כאן תירצו, שמאחר ונאמר בפסוק, "וינפש", ולא נזכר לשון שביתה, לכן די לנו במה שאינו עושה מלאכה כימות החול, שבזה כבר נתקיימה הנפישה. והתוס' ביבמות הוסיפו להקשות, שהרי גר תושב אינו מקבל עליו אלא שבע מצוות, ואם כן לא קיבל עליו מצות שבת. והגרי"מ פיינשטיין יישב דעת רש"י, שמאחר והמחלל שבת הרי הוא כעובד עכו"ם, אם כן בעצם קבלתו על מצות עכו"ם, מונח גם כן שמקבל עליו לשמור שבת, על כל פנים כחול המועד, וכנ"ל. ואף על פי שעכו"ם אינו מצווה על שמירת השבת כלל, מכל מקום גר תושב, שמקבל עליו לקיים שבע מצוות כמו שנאמרו למשה, [עיין רמב"ם מלכים [ח יא], נצטווה גם על נפישה בשבת, משום צד עבודת כוכבים שיש בה. אולם לפי שיטת התוס' שם, האיסור מלאכה [לצורך עצמו] שנאמר כאן בברייתא לדעת תנא קמא ורבי עקיבא, הוא רק מדרבנן. וכן הביא השיטמ"ק [ח] בשם תוס'.

^[10] דעת רבי שמעון, שהפסוק "וינפש בן אמתך והגר", נאמר רק לענין שלא יעשו מלאכה לצורך ישראל, אבל לצורך עצמם מותרים, [אפילו לשיטת רש"י הנ"ל]. ומה שנזכר בברייתא "עבד ואמה התושבים", הוא פירוש למה שנאמר בפסוק "בן אמתך". אולם בביאור דבר זה נחלקו הראשונים, שהרמב"ם והרמב"ן מפרשים, שהכונה היא לעבד שקיבל עליו לשמור שבע מצות, ולא מל ולא טבל, ושוה בזה דינו לגר תושב, אלא שיש קצת חילוק ביניהם, שהאיסור בגר תושב, נאמר רק כשישראל מצווהו לעשות לו מלאכה, [שאף על פי שאמירה לנכרי העובד עכו"ם, הוא רק מדרבנן, מכל מקום לגר תושב נאסר מן התורה]. אבל עבד תושב, מאחר שהוא קנוי לו, אם כן גם כשעושה מעצמו לצורך רבו, צריך רבו למנעו מעשות עבורו. ולדעתם, עבד שלא קיבל עליו אפילו שבע מצוות, לא נאסר מן התורה לצוותו בעשית מלאכה. אולם דעת הרשב"א, שעבד הקנוי לישראל, אף על פי שהוא עובד עכו"ם, הרי הוא בכלל "בן אמתך", [שאילו קיבל עליו שבע מצוות, הרי הוא בכלל "והגר", שהוא כולל כל גר תושב, וכל שכן עבדו], אלא שזהו דוקא כשהוא קנוי לו לעולם. אבל אם הוא שכיר לכמה שנים בלבד, הרי הוא כשאר עכו"ם. וכן הביא השיטמ"ק [יא] בשם תוס', והובאו שני דיעות אלו באו"ח [דש א]. ועבד שמל וטבל לשם עבדות, בודאי מוזהר הוא עצמו על השבת, שהרי הוא מצווה בכל המצות שהאשה חייבת בהם, אך נחלקו הרמב"ם והראב"ד בדבר, שהרמב"ם [שבת כ יד] כתב, שהאדון מצווה גם כן על שביתת העבד, שלא יעשה מלאכה כלל אפילו לצורך עצמו, וזהו האמור בתורה, "למען ינוח עבדך" [שמות כג], והראב"ד סובר, שמאחר והעבד מצווה בעצמו על שביתת השבת, אין האדון מצווה עליו גם כן. אולם כל זה הוא בעבד הקנוי לרבו קנין הגוף, אבל כשהוא שכיר בלבד, אף על פי שקיבל עליו כל מצות הנוהגות באשה, אין עליו דין עבד כנעני, ואין אדונו מוזהר על שביתתו, ובזה חידש המגן אברהם [שם יב], שהוא מצווה שלא לעשות מלאכה לעצמו בשבת, והביאור הלכה שם כתב לבאר דבריו, שבאמת דין גר תושב עליו, ואמנם אינו מחוייב לקבל עליו בשעת גרותו, אלא שבע מצוות דבני נח. אבל מכל מקום אם רוצה, יכול הוא לקבל עליו עוד מצות כפי רצונו, ומכיון שקיבלם עליו, נתחייב בהם כשם שמחוייב הוא בשבע מצות. ובשבט הלוי [א סד] ציין לדברי היד אפרים [או"ח לט מ"א ט] שכתב גם כן חידוש זה, ועיי"ש. [ויעויין בטורי אבן (אבני מילואים חגיגה יח) שהוכיח מעיקר דברי תנא קמא, כדעת הראשונים שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מן התורה, ועל כן אפשר ללמוד משם לשביתת הגר, שהיא גם כן מן התורה, אבל אילו מלאכת חול המועד היה רק מדרבנן, לא היה מקום לחלק כלל בשביתת הגר, בין מלאכת דבר האבד לשאר מלאכות].

^[11] הרמב"ם [איסו"ב ג יד] כתב, שכל חידוש זה נאמר רק לענין האשם תלוי שהבועל חייב. אבל השפחה, שדינה במלקות, הרי היא חייבת על כל ביאה וביאה, כשהתרו בה על כל ביאה בפני עצמה.

^[12] בשבת [עב] למדנו, שנחלקו תנאים, האם בקרבן אשם נאמר שצריך ידיעת החטא קודם הבאת הקרבן, וכמו שלמדנו לעיל [ז ב] לענין חטאת, או שהוא דין הנאמר בחטאת דוקא. עוד למדנו שם, שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, כיצד יהיה הדין, בבא על שפחה חרופה חמש ביאות בהעלם אחד, ונודע לו [לאחר כל המעשים] על כל ביאה וביאה בפני עצמה, האם לדברי האומר "אשם ודאי בעי ידיעה", וכנ"ל, יהיה חייב חמש אשמות, שמאחר והידיעה היא הגורמת והמשלימה את חיוב הקרבן, משום כך הרי היא מחלקת אותם ומפרידה ביניהם, שכאשר נודע לו שחטא, אנו מחשיבים כאילו כבר הביא את קרבנו [לענין זה], וכן סובר רבי יוחנן. ואילו ריש לקיש סובר, שאין הידיעה חשובה לחלקם לקרבנות נפרדים, אפילו אם נודע לו בין ביאה לביאה, [ואין זה דומה לאוכל שני זיתי חלב, ונודע לו בין כזית וכזית, שמביא שני קרבנות, שמאחר ואין חיוב חטאת אלא בשוגג, אם כן כשנודע לו בין האכילות, נמצא שיש כאן שתי שגגות, שהן שתי סיבות שונות לחיוב, על כל קרבן וקרבן. אבל בשפחה חרופה, שחייב גם על המזיד, ידיעתו אינה גורמת כלל בחיוב, ולכן אינה מחלקת]. ומכל מקום, כשבא חמש ביאות במזיד, לא נאמר שהידיעה שהיתה בינתיים תהיה מחלקת לקרבנות, לדעת רבי יוחנן, דדוקא כשנתחדשה לו ידיעת החטא מה שלא נודע לו קודם לכן, ידיעה כזאת חשובה לחלקם. אבל כשעשה המעשה מתוך ידיעה מראש ועד סוף, איננה חשובה כדי לחלק ביניהם. וכתבו שם התוס', שלפי זה, מה שאמר רבי יוחנן עצמו בסוגיין, שהבא חמש ביאות בהעלם אחד, חייב קרבן אחד, הוא נכון רק לדברי האומר "אשם ודאי לא בעי ידיעה". אולם הלחם משנה [שגגות ט ו] מבאר בדעת הרמב"ם, שמאחר ורבי יוחנן נקט בסתם, שמביא קרבן אחד, משמע מזה, שבאשם שפחה חרופה לדברי הכל מביא קרבן אחד אפילו נודע לו ביניהם. והטעם, שגם אופן זה נלמד מהפסוק "על חטאתו אשר חטא", ומשום כך פסק הרמב"ם [שם ה], שגם באופן זה חייב קרבן אחד, אף על פי שהרמב"ם [שם י] פסק שבאשם ודאי צריך ידיעת החטא, וסוגיא זו חולקת עם סוגיא דשבת הנ"ל. וכל זה דוקא כשלא הפריש קרבן בין הידיעות. אבל כשנודע לו על ביאה אחת והפריש קרבן, ואחר כך נודע לו על ביאה נוספת, בזה מביא שני קרבנות, וכמו שכתב הרמב"ם [שם ו], מאחר וכאשר הופרש הקרבן, לא היה הקרבן יכול להיות נקבע על אותו החטא שעדיין לא נודע לו, שהרי "אשם ודאי בעי ידיעה", ואם כן עדיין לא היה חטא זה ראוי לכפרה. ועיי' קהלות יעקב [שבת לג] מה שביאר בעיקר מחלוקת דרבי יוחנן וריש לקיש. ועל כל פנים מבואר בסוגיין, שצריך לימוד שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה, ויש להתבונן בזה, שהרי בשאר איסורי תורה הדין הוא, שההתראות מחלקות, אבל אם עשה כמה לאוין משם אחד בהתראה אחת, אינו חייב אלא מלקות אחד, ואם כן, באשם שפחה חרופה שלא יתכן בה התראה שתחלק, שוב היינו יודעים מצד הסברא שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה. ויש לבאר הענין באופן זה, הנה הרמב"ם [נזירות ה י] כתב, שנזיר השותה כמה רביעיות בהתראה אחת, אף על פי שהוא חייב לשמים על כל רביעית ורביעית, אינו לוקה אלא משום אחת, ולפי זה יש לומר, שלענין קרבן, שהוא חיוב שמתחייב לשמים, היה מקום לחייבו על כל ביאה וביאה, ואינו דומה לחטאות, שבהעלם אחד אינו חייב אלא קרבן אחד, שדוקא כשעובר במזיד ומתוך ידיעתו את האיסור, הרי יש כאן בכל מעשה ומעשה רצון מחודש והכרעה מחודשת לעשות איסור. אבל כשעושה כמה מעשים של איסור בשוגג ובהעלם אחד, אין רצון מחודש לחטוא, בכל פעולה ופעולה, ולכן מביא קרבן אחד.

יכול שאני מרבה אפילו מנחה, שמקריב אותה כליל? תלמוד לומר: "כן יעשה", למעט מנחה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] על פסוק זה: וכי יגור אתכם גר וכו' יעשה אשה ריח ניחח לה'"(במדבר טו, יד), שומע אני כל שעולה לאשים (על אש המזבח) אפילו מנחה? תלמוד לומר: "כאשר תעשו כן יעשה" (שם), מה אתם הבאתם קרבנות של מיני דמים כשנכנסתם לברית בהר סיני, שנאמר "ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים" (שמות כד, ה), אף הם הגרים מביאים מיני דמים.

ויש לשאול: אי, אם לדרך זו, נאמר: מה אתם הקרבתם עולה ושלמים, אף הם עולה וגם שלמים! תלמוד לומר בפסוק לאחר מכן: "ככם כגר יהיה" (במדבר טו, טו), ויש כאן הדגשה: לכם הקשתיו, שהייתם צריכים למיני דמים כדי להיכנס לברית, ולא לדבר אחר, כלומר לכל קרבנותיכם.

רבי אומר: מכאן למדים דינו של קרבן הגר, שמה שנאמר: "ככם כגר" (שם) כוונתו — כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת (זריקת) דם קרבן על המזבח — אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כל שהיא.

ולפי זה די לכאורה בקרבן אחד של עוף, ואולם להביא פרידה אחת כלומר, רק עוף אחד — אי אפשר, שלא מצינו בכל התורה כולה קרבן של עוף אחד, ולכן צריך להביא קן של שני עופות. ומכל מקום יכול להביא בהמה אחת לעולה, שכן לא אמרו שיביא קן אלא להקל עליו.

ושואלים: ולא מצאנו קרבן של פרידה אחת? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מה שנאמר בעולת העוף "והקריבו הכהן" (ויקרא א, טו) מה תלמוד לומר? לפי שבפסוק הקודם נאמר בתורים: "והקריב מן התורים" (שם יד), בלשון רבים, שומע אני שהאומר "הרי עלי עולת העוף" — לא יפחות משני פרידין? על כן תלמוד לומר: "והקריבו" בלשון יחיד — שיכול אדם להתנדב אפילו פרידה אחת! ומשיבים: קרבן חובה, כמו קרבנו של הגר, מיהא לא אשכחן [על כל פנים לא מצאנו] שמביא רק פרידה אחת.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] יולדת, דמתיא [שמביאה] בן יונה או תור לחטאת (שם יב, ו)! ומשיבים: אין מכאן קושיה, משום דאיכא [שיש] כבש בהדה [יחד איתה]. ושבים לדון בעיקר דברי רבי.

אמר מר [החכם]: מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם. ושואלים: בשלמא [נניח] מילה — דכתיב [שנאמר]: "כי מלים היו כל העם היצאים (ממצרים)" (יהושע ה, ה), אי נמי מהכא [או גם כן ראיה מכאן]: שנאמר בתיאור גאולת מצרים "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי" (יחזקאל טז, ו), ודרשו חכמים "דמיך" — דם פסח ודם מילה.

וכן הרצאת דמים היתה שם — דכתיב [שנאמר]: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים" (שמות כד, ה), אלא טבילה מנלן [מנין לנו] שהיתה בהר סיני? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם" (ראה שם ו—ח), ואין הזאה בלא טבילה.

ושואלים: אלא מעתה, שמדין תורה צריך להיכנס לברית בשלושה דברים אלה, האידנא דליכא [עכשיו, בזמן הזה, שאין] קרבן לא נקבל גרים! אמר רב אחא בר יעקב: נאמר "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם" (במדבר טו, יד), ומכאן שיש גר גם כשאין מקדש.

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע דינר לקינו, שכשייבנה המקדש יקנה קרבן בכסף זה. אמר ר' שמעון: כבר נמנה עליו רבן יוחנן בן זכאי על הלכה זו, העמיד אותה להכרעה של חכמים, ובטלה, מפני התקלה, שלא ישתמשו בכסף זה לחולין. אמר רב אידי בר גרשום אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כר' שמעון, שגר אינו מפריש רובע לקינו.

ואיכא דמתני לה על הדא [ויש ששונים אותה, את הלכה זו של רב אדא, על זו], דתנו רבנן [ששנו חכמים]: גר תושב, גוי היושב עמנו, שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה, מותר לעשות מלאכה בשבת לצורך עצמו, כישראל שעושה מלאכה בחולו של מועד, לצורך דבר האבד.

ר' עקיבא אומר: גר תושב עושה מלאכה בשבת כישראל ביום טוב, כלומר, רק צרכי אוכל נפש. ר' יוסי אומר: גר תושב עושה בשבת לעצמו כפי שישראל עושה בחול. ר' שמעון אומר: אחד גר תושב, ואחד עבד ואמה התושבים, עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. ועל כך אמר רב אידי בר גרשום בשם רב אדא בר אהבה שהלכה כר' שמעון.

א משנה אלו מביאין קרבן על הזדון כשוגג: הבא על שפחה חרופה, שצריך להביא קרבן אשם (ראה ויקרא יט, כ—כב), ונזיר שנטמא שצריך להביא כבש לאשם ושני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה (ראה במדבר ו, ט—יב), ועל שבועת העדות, שנשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו, וצריך להביא קרבן (ויקרא ה, א), ועל שבועת הפקדון שנשבע לשקר שחפץ של חבירו אינו בידו, וצריך להביא אשם (שם כא—כו).

חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה, שלמרות שעברו אותה עבירה פעמים אחדות, מביאים רק קרבן אחד, וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד, המשתנה לפי מצבו הכלכלי של החייב. אלו מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה: הבא על שפחה ביאות הרבה, ונזיר שנטמא טומאות הרבה.

ב גמרא שנינו במשנה: אלו מביאין על הזדון כשוגג וכו'. ומבררים: הבא על השפחה, מנלן [מנין לנו]?

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא" (ויקרא יט, כב), כפל הלשון "חטאתו אשר חטא" מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה, ומה שנאמר שם: "באיל האשם... ונסלח לו מחטאתו אשר חטא" בכפל לשון, בא לעשות שוגג כמזיד, שגם כך וגם כך חייב בקרבן.

ועוד מבררים: הנזיר שנטמא מנלן [מנין לנו] שמביא על הזדון כשוגג?

דכתיב [שנאמר]: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם" (במדבר ו, ט), "פתע" — זה שוגג, וכן הוא אומר: "אם בפתע בלא איבה הדפו" (שם לה, כב); "פתאם" — זה אונס, וכן הוא אומר: "ויאמר ה' פתאם אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם" (שם יב, ד), בעל כרחם.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "פתאם" — זה מזיד, וכן הוא אומר: "ערום ראה רעה ונסתר ופתאים עברו ונענשו" (משלי כב, ג), ומפרשים "פתאים" מלשון "פתאום". והרי אין אדם נענש ("עברו ונענשו") אלא אם היה מזיד.

ושואלים: אם כן, נכתוב קרא [שיכתוב המקרא] בענין נזיר "פתאם", דמשמע [שמשמעו] שנטמא שוגג, ומשמע מזיד, ומשמע אונס; מזיד ואונס — כדאמר [כמו שנאמר לעיל], ומשמע נמי [ומשמעו גם כן] שוגג — דכתיב [שנאמר]: "פתי יאמין לכל דבר" (שם יד, טו), כלומר טועה, והוא השוגג; ולא נכתוב קרא [ושלא יכתוב המקרא] כלל את המילה "פתע"!

ומשיבים: אי כתב קרא [אם היה כותב המקרא] רק "פתאם", שמשמע לפעמים שוגג, ומשמע מזיד, ומשמע גם אונס, הוה אמינא [הייתי אומר]: נזיר כי מייתי [כאשר מביא] קרבן — בשוגג הוא מביא, מידי דהוי אתורה [כמו שהוא הדין בכל התורה] כולה, שמביא קרבן רק על השוגג, אבל אונס ומזיד אימא [אמור] שלא יתחייב, לכך

כתב רחמנא [כתבה התורה] "פתע" ששוגג הוא, לגלויי עליה [לגלות על] "פתאם" האמור שם שאונס ומזיד הוא, לומר דאפילו הכי חייב רחמנא [שאפילו כך חייבה התורה] להביא קרבן.

ועוד מבררים: מה ששנינו במשנה ששבועת העדות מביא עליה קרבן בין אם נשבע בשוגג ובין במזיד, מנלן [מנין לנו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: בכולן, בכל אלו השנויים באותה פרשה (ויקרא ה, ב—ד) שמביא עליהם קרבן עולה ויורד, כגון על טומאת קדשים ועל שבועת ביטוי, נאמר "ונעלם ממנו", ואילו כאן, בשבועת העדות (שם א) לא נאמר "ונעלם", הרי זה בא לחייב בעניינה על השוגג כמזיד.

ועל מה ששנינו: שבועת הפקדון מביא על המזיד כשוגג, מבארים: מנלן [מנין לנו]? יליף [לומד הוא] בגזירה שווה "תחטא" "תחטא" משבועת העדות, שבשבועת העדות נאמר "נפש כי תחטא" (שם), וכן בשבועת הפקדון (שם כא).

ג שנינו במשנה: חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה, ובתוכם קתני [הוא שונה]: הבא על השפחה ביאות הרבה. ומבררים: מנלן [מנין לנו] דבר זה?

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "וכפר עליו הכהן באיל האשם על חטאתו אשר חטא" (ויקרא יט, כב) — כפל הלשון "חטאתו אשר חטא" מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה, ומה שנאמר: "באיל האשם... ונסלח לו מחטאתו אשר חטא" — מלמד על שני סוגי חטא, לעשות מזיד כשוגג.

ומקשים: והא קרא כי כתיב [והרי המקרא כאשר הוא כתוב] במזיד כתיב [הוא כתוב] שנאמר שם "בקורת תהיה", וכוונתו לעונש מלקות, והרי אין לוקים אלא על המזיד! אלא אימא [אמור] להיפך: לעשות שוגג כמזיד.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' חנינא טירנאה מר' יוחנן: הבא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחת, שלא נודע לו בינתיים האיסור שבדבר, מהו? האם חייב על כל אחת ואחת קרבן, או אינו חייב אלא אחת? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: חייב על כל אחת ואחת.

שאל אותו ר' חנינא: מאי שנא [במה שונה] מקרה זה מחמש העלמות בשפחה אחת, שמביא רק קרבן אחד, כפי ששנינו במשנתנו? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אין שפחה אחת גופין מוחלקין, אלא גוף אחד הוא, ולכן נחשב זה לעבירה אחת לענין קרבן, ואילו חמש שפחות גופין מוחלקין הן.

שאל אותו ר' חנינא: ומנלן [ומנין לנו] דגבי [שאצל] שפחה יש משמעות לגופין מוחלקין? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לאו אמרת גבי [האם אין אתה אומר אצל] עריות שהביטוי "ו אל אשה" (שם יח, יט) בא לחלק איסור וחיוב חטאת על כל אשה ואשה? גבי [אצל] שפחה נמי כתיב [גם כן נאמר]: "אשר ישכב את אשה שכבת זרע

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

^א)ע"כ שייך לדף ח ע"ב רבי אומר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים רבי לית ליה דר' אליעזר בן יעקב דלמיכל בקדשים מייתי קרבן אלא קסבר לא מייתי אלא לאכשורי נפשיה בקהל שלא מצינו בכל התורה כולה אלא ב' פרידין:

והקריבו הכהן אל המזבח שנאמר בנדבת העוף מה ת"ל והלא כבר נאמר והקריב מן התורים:

שומע אני. שלא יפחות משנים דמיעוט תורים שנים:

חובה מיהא לא אשכחן. דאתיא פרידה אחת והני דגר חובה נינהו:

בדמיך. בדם פסח ודם מילה:

טבילה מנלן. דכתיב ויקח משה את הדם ויזרוק על העם היינו הזאה וגמירי דאין הזאה בלא טבילה (דגמירי) דהכי כתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו:

לדורותיכם כתיב דאפילו לדורותיכם בזמן שאין קרבן תקבלו גרים:

צריך שיפריש רובע. דינר לצורך קינו שאם יבנה בהמ"ק יביא לאלתר:

וביטלה מפני התקלה. גזרה שמא יהנה מאותן מעות והיה בא לידי מעילה:

גר תושב. שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ולא קבל עליו שאר מצות:

כישראל בחולו של מועד. כלומר כיון שיש בו קצת גירות אינו עושה כל מלאכה בשבת אא"כ אין לו מה יאכל או דבר האבד:

כישראל ביום טוב. דאינו עושה מלאכה אחרת אלא מכשירי אוכל נפש בלבד:

באיל האשם. לפני ה' על חטאתו אשר חטא. מלמד מדכתיב ב' פעמים חטאתו חטאתו וכתיב ונסלח לו מחטאתו אשר חטא תרי זימני לעשות שוגג כמזיד לקרבן:

דכתיב ויאמר ה' פתאום. שבעל כרחם היה הדיבור עמהם:

(ופתאום) [ופתיים] עברו ונענשו. האי (פתאום) [פתיים] עביד ליה כמו פתאום מדכתיב ונענשו אלמא דמזיד הוה:

כתיב [פתי] יאמין לכל דבר. ואינו מבין העיקר אלמא דשוגג הוא ואפי' הכי חייב רחמנא פתאום כמו פתי ולהכי כתבי תרוייהו:

בכלן. דמביאין קרבן עולה ויורד כתיב בהו ונעלם וכאן לא כתיב. והא קרא כי כתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה במזיד כתי'. מדכתיב בקורת תהיה דהיינו מלקות אלמא דמזיד הוא וכתיב וכפר עליו הכהן לעשות מזיד לקרבן שוגג איבעי ליה למימר:

בהעלם אחד. ששגג שלא ידע שהתורה אסרן:

ומאי שנא מחמש העלמות בשפחה אחת דאינו מביא אלא קרבן אחד כדתנן והבא על השפחה ביאות הרבה:

ואל אשה לחלק. הכא נמי האי שפחה דכתב לחלק כתיב דהא מצי למיכתב ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע:

אלא טבילה כו'. צ"ע אמאי לא חשיב נמי שלא נכנסו לברית בלא הזאה כדכתיב ויזרוק וגו' דהרצאת דמים לאו היינו הזאה אלא זריקה על המזבח כפרש"י וק"ל:

גמרא תניא אידך ועשה אשה כו' ת"ל כאשר תעשו כו'. כצ"ל:

שם טבילה מנלן דכתיב ויקח משה את הדם כו'. כצ"ל. וביבמות (מו ב) איתא קודם אילימא מדכתיב לך כו' וכבסו שמלותם כו' ודחי דלמא נקיות בעלמא ומסיק כהכא. ותמיהני על הרמב"ם בחבורו רפי"ג מהלכות א"ב שהביא מקרא דוכבסו. ויותר יש להפליא על התוי"ט בספ"ח דפסחים שהביא מגמרא שלפנינו הילפותא מוכבסו. וגם במילה מביא הרמב"ם שם לימוד אחר שאינו בגמרא. ואגב עיוני תמהתי מדוע לענין פסח גזרו ב"ה שם בפסחים ואמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ובשאר קדשים אמרינן לעיל דאוכל בקדשים לערב. וזה י"ל דמיירי שמל וטבל כבר ועי' בתוס' חגיגה רפ"ג ד"ה האונן. אבל איך לא אישתמיט תנא למיתני דין זה דהפורש מה"ע בקדשים דעלמא וצ"ע:

שם וכה"א ערום ראה כו'. מצויין למשלי כ"ב. אבל שם כתיב ופתיים. לכן נראה דכוונו לשם כ"ז דשם כתיב פתאים ולהגיה כאן קצת ככתוב שמה:

רש"י ד"ה בהעלם אחת. כלומר קודם שילקה כו'. תימה דלקמן (ס"ד י) במשנה איתא דהוא אינו במכות. ובגמרא שם (יא) ילפינן לה מדכתיב בקורת תהי' היא לוקה והוא אינו לוקה. ונ"ל למחוק תיבת שילקה וצ"ל קודם שיביא קרבן כו':

גמ' פתאום זה מזיד. ע' פסחים לב ע"ב תד"ה מעילה:

לכם הקשתיו. במקצת ולא כל קרבנותיכם ומיהו עולה מסתבר דמכשרא דכולה כליל: מילה וטבילה והרצאת דמים. מפרש לקמן: והקריבו. גבי עולת העוף דנדבה בויקרא: והקריב. משמע קרבן שלם: כל העם היוצאים. בשעת יציאתן מלו. בדמיך. דם פסח ודם מילה: הרצאת דמים זריקת דמים על המזבח: וכי יגור אתכם גר וגו' לדורותיכם. אע''ג דליכא מקדש: צריך שיפריש רובע דינר לקינו דלכשיבנה בית המקדש יביא קן דאמרי לעיל דצריך קרבן וקרבן בפחות מרובע לא אפשר להפריש דאין מצוי קן בפחות מרובע כדאמרינן במתני' ועמדו קינין ברבעתים אבל פחות לא אפשר: מפני התקלה. שלא יהנה ממנו: גר תושב. שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים כגון נעמן: עושה מלאכה בשבת לעצמו. בדבר האבד כישראל בחולו של מועד: כישראל בי''ט. אוכל נפש: מתני' שבועת העדות. קרבן עולה ויורד: שבועת הפקדון. אשם: גמ' מדמצי למיכתב על חטאתו ולישתוק וכתיב על חטאתו אשר חטא לאתויי חטאים הרבה: ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. להכי הדר כתיב תו ב' זימני חטא בר מב' זימני קמאי לעשות מזיד כשוגג: ויאמר ה' פתאום. בע''כ יצאו שלשתן ע''פ הדיבור: ופתאים עברו ונענשו. היינו מזיד דאין עונש אלא על המזיד: ה''א. אע''ג דפתאום דעלמא משמע אונס ושוגג ומזיד פתאום דנזיר ודאי מדמייתי קרבן עלה ש''מ דשוגג הוא מידי דהוה אכל התורה דרוב קרבנות על השגגה הן באין להכי כתיב פתע דהוי שוגג לגלות עליה דפתאום: בכולן. בכל המביאין עולה ויורד שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת בטוי דכתיבי בהו שבועת העדות: לעשות מזיד כשוגג והא עיקר קרא במזיד כתיב. דכתיב (ויקרא יט) בקורת תהיה והיינו מלקות ואין מלקות אלא במזיד ועליה קאמר והביא את אשמו ותו למה לי ונסלח לו מחטאתו לרבות מזיד: אלא אימא לעשות שוגג כמזיד. דמהו דתימא דוקא אמזיד מביא ולא אשוגג קא משמע לן ונסלח לו מחטאתו אשר חטא דלהכי כתיב חטא ארבע זימני תרי למילף קרבן אחד על עבירות הרבה ותרי לעשות שוגג כמזיד: בהעלם אחת. כלומר קודם שילקה ויביא קרבן על זו חזר ובעל זו: לאו אמרת גבי עריות. בפ''ק (לעיל ב:) ואל אשה לחלק על כל אשה ואשה כו':

יכול שאני מרבה אפי' מנחה. פירוש מנחת נסכים שהיא כולה לאישים: ת''ל ככם כגר. מצי למימר כדלעיל השתא לעוף איתרבאי: דכתיב כי מולים היו כל העם. פירוש שמלו עצמם ביציאתם ממצרים ואע''פ שאותן שהיו נימולים בימי אברהם לא מלו אותם ביציאת מצרים מ''מ מעיקרא כשמלו עצמן מלו ליכנס בברית המקום וליבדל משאר אומות וגם כי עתה טבלו: וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות. ואע''ג דפליגי התם בפרק פרת חטאת (זבחים קטו) איכא דאמרי עולת ראייה הואי ואיכא דאמרי עולת תמיד [הואי] י''ל שהקריבו הרבה עולות: (לעיל. גבי) גר תושב עושה מלאכה לעצמו. מכאן קשה לפ''ה דפרק החולץ (יבמות מח:) דקאמר וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב פי' בקונט' שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומחלל שבת כעובד כוכבים והכא קאמר גר תושב עושה מלאכה לכן י''ל דההיא מיירי לענין שלא לעשות מלאכה עבור רבו אבל לעצמו שרי (פסק) מכאן פסק ר''י שמותר להניח לעובד כוכבים לעשות מלאכתו בשבת בבית ישראל עבור עצמו: ויזרוק על העם. שחטו עולות הרבה ושלמים הרבה שהספיק דמם לזרוק על כל אחד מישראל: ואין הזאה בלא טבילה. להביא גר שבא בזמן הזה להתגייר צריך טבילה: צריך שיפריש רובע כו'. לא דמי לזבה ויולדת דלא מפרשי משום דקרבן שלהם להכשירן בקדשים אבל גר מביא קרבן להתירו בקהל: בישראל בי''ט. דנפישה בעלמא כתיב ביה ולא שביתה: הלכה כר''ש. דאמר גר ועבד ואמה התושבים עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול ודוקא לעצמן ולא לאחרים: ה''א כי מייתי קרבן בשוגג כו'. תימה א''כ לכתוב קרא בשוגג:

כריתות ט ע"א