כריתות ו ע"א

דף ו - א

ולאו מלתא היא [לא טוב לעשות כן], דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה [כי לא אמרו שאם אינו רואה בבואה לבבואה בודאי לא יחזור לביתו, אלא שאם רואה ידע שיחזור. ועל כן פעמים שלא יראה אף על פי שעתיד לחזור, אבל הוא יפחד שזהו סימן רע ותפול רוחו, ומחמת זה יורע מזלו - על פי רש"י ורגמ"ה].

אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל [ויש גורסים למחזי - שיט"מ אות ב] ריש שתא [בראש השנה]: קרא [דלעת] ורוביא [מין תלתן] כרתי סילקא ותמרי. [וכל אלה סימן טוב הם, חלקם משום שגדלים מהר וזה סימן שכן יגדלו נכסיו (רגמ"ה), וחלקם משום שהם מתוקים והם סימן לשנה מתוקה].

אמר להו רב משרשיא לבניה: כי בעיתו למיעל למיגמר קמי רבכון [כשאתם רוצים להכנס ללמוד לפני רבכם]: גרוסו מעיקרא מתניתא, והדר עולו קמי רבכון [תשננו לפני כן את הברייתות ואחר כך תכנסו ללמוד לפני רבכם כדי שתדעו להביא ראיות מהברייתות לשאלות שישאלו. רגמ"ה].

וכי יתביתו קמי רבכון [וכאשר אתם יושבים לפני רבכם] חזו לפומיה דרבכון [הסתכלו אל הפה של רבכם]. שנאמר (ישעיה ל) "והיו עיניך רואות את מוריך".

וכי גרסיתו שמעתא - גרוסו על גבי נהרא דמיא [וכאשר אתם משננים סוגיא תשננו ליד נהר של מים] דכי היכי דמשכי מיא תמשוך שמעתכון [שכשם שהמים נמשכים כך תמשך שמועתכם (שתזכרו את הסוגיא) לאורך ימים. רגמ"ה].

ועוד אמר להם: אקילקי דמתא מחסיא תיבו [עדיף שתגורו באשפות של מתא מחסיא] ולא אאפדני דפומבדיתא [ולא בארמונות של פומבדיתא] מפני שהם לסטים (רש"י). ורגמ"ה פירש משום שאנשי מתא מחסיא הם בני תורה ואנשי פומבדיתא הם עמי הארץ.

טב גילדנא סריא [דג קטן שקרוב להסריח, כלומר - שעבר זמן מה מצידתו] עדיף למיכל [וכדאמרינן במועד קטן (דף יא.) שדג כזה טוב יותר מדג שניצוד עכשיו] לאכול, מאשר לאכול כותחא דרמי כיפי - מאכל העשוי ממלח ומי חלב, ואפילו אם הוא חזק ומשובח שבכחו לשבור סלעים. לפי שהכותח מטמטם את הלב ומסמא את העינים ומכחיש את הגוף.

וכיון דעסקינן בשמן המשחה דרשינן נמי להאי קרא:

כתיב (שמואל א ב): ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני. ודרשינן: רמה קרני [קרן שמלאוהו בשמן המשחה] ולא רמה פכי [פך חרס מלא בשמן המשחה]! וכדמפרש ואזיל.

דוד ושלמה שנמשחו בשמן שהיה נתון בקרן שהוא חומר קשה - נמשכה מלכותם.

שאול ויהוא שנמשחו מן הפך העשוי מחרס הנשבר בקלות - לא נמשכה מלכותם. [על פי הערוך לנר]. ^[82] שנינו במשנה: המפטם את הקטורת:

תנו רבנן: המפטם את הקטורת על מנת ללמד בה סדר עשיית הקטורת, או על מנת למסרה לציבור - פטור. ואם פיטמה על מנת להריח בה - חייב כרת אם עשה במזיד. ואם בשוגג, חייב חטאת.

והמריח בה [בקטורת של ציבור] - פטור מכרת וחטאת, שלא נאמר עונש כרת בקטורת אלא במפטם. ^[83] אלא שהמריח בה מעל ככל נהנה מהקדש.

ופרכינן: ומי איכא מעילה בריח? והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: הנהנה מהקול של הכנורות ונבלים של כלי שרת, וכן הנהנה ממראה יופי ההיכל, וריח הקטורת - אין בהן בהנאתן משום מעילה בהקדש למי שנהנה מהם הואיל ואין בהם ממש!?

ומשנינן: בקול ובמראה אכן אין מעילה משום שאין בהם ממש. אבל בריח יש ממש שמריח את סממני הקטורת, הילכך מעל. והא דקאמרינן דגם בריח אין מעילה, הכונה היא דוקא אחר שתעלה תמרתו מהקטרתו במקדש, שרק אז אין בו משום מעילה, ^[84] משום שאחרי שהוקטרה הקטורת והעלתה עשן כבר נעשית מצות הקטרתה. שהרי אין לך דבר אחר שנעשה מצותו ומועלין בו. ^[85] וקול כלי שיר ומראה ההיכל אין בהם מעילה משום שקול ומראה הם דברים שאין בהם ממש [כדאמר רב פפא בפסחים דף כו.]. אבל ריח הקטורת, שהוא חלק ממנה, נחשב דבר שיש בו ממש, ופטור רק משום שנעשית מצותו.

ותמהינן: אלמה לא מועלים בדבר שנעשית מצותו? והרי תרומת הדשן [שהיה הכהן מרים בכל יום מהאפר שנשאר מעצי המערכה] דנעשית מצותה - שנשרפו עצי המערכה עד שנעשו אפר וגם קיים באפר את מצות תרומת הדשן, שהרים ממנו את תרומת הדשן ושמה לתרומת הדשן אצל המזבח - ובכל זאת מועלין בה באפרה, כדילפינן לקמן מהפסוק!?

ומשנינן: משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה [בגדי לבן שלבש הכהן הגדול בכניסתו לפני ולפנים ביום כיפור], שגם בהם לומדים לקמן מפסוק שאסורים בהנאה אפילו לאחר שנעשית מצותן, שני כתובין הבאים כאחד - שבשניהם יש פסוק שמלמד שאסורים בהנאה גם לאחר שנעשית מצותן.

וכל שני כתובין הבאין כאחד - שמלמדים אותו דין בשני מקומות מבלי שיהיה חידוש במקום אחד יותר מבשני - אין מלמדים לשאר דיני התורה. שהרי אם אין חידוש במקום אחד יותר מבשני, היה מספיק לכתוב באחד, והיינו לומדים לשני וכן לשאר דיני התורה, בבנין אב. ואם בכל זאת כתבה התורה את הדין בשני המקומות, הרי זה בא ללמד שאין ללמוד דין זה בבנין אב לשאר מקומות, אלא אדרבא - הדין נוהג רק במקום שהתורה כתבה כן בפירוש.

הילכך, בעלמא אמרינן דאין מועלין בדבר שנעשית מצותו משום שאין בו שום צורך לגבוה.

ומקשינן: הניחא לרבנן שלומדים מהפסוק שבגדי כהן גדול אינם ראויים עוד לעבודה כלל ואסורים בהנאה, הרי לדבריהם שפיר הוו תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובים הבאים כאחד שנעשית מצותן ומועלין בהם.

אלא לרבי דוסא, הסובר שעדיין ראוים הם לכהן הדיוט, ובגדי כהונה שראוים לעבודה אין בהם מעילה כלל [כדאמרינן בקדושין דף נד. משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואי אפשר שיהיו הכהנים זריזים לפשטם ברגע שגומרים את העבודה. רש"י ביומא דף ס.] - מאי איכא למימר?

דתניא: כתיב (ויקרא יז כג) "ובא אהרון אל אוהל מועד, ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש, והניחם שם" - מלמד שטעונין גניזה.

רבי דוסא: אומר כשרין הן לכהן הדיוט. ומה תלמוד לומר "והניחם שם" - שלא ישתמש בהן ביום הכיפורים אחר.

ומשנינן: לרבי דוסא לא לומדים מתרומת הדשן בבנין אב משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

תרומת הדשן - מאי היא?

דתניא: כתיב (ויקרא ו ג) "והרים את הדשן ושמו אצל המזבח" - מלמד שטעון גניזה, כי "ושמו" משמע - שם תהא גניזתו.

עגלה ערופה - מאי היא?

דתניא: כתיב (דברים כא ד) "וערפו שם את העגלה בנחל" - שם תהא קבורתה.

ואפילו למאן דאמר שני כתובין הבאים כאחד מלמדין, הכא ודאי אין מלמדין - משום דכתיבי מיעוטי בתרוייהו ללמדנו שדוקא בהם מועלין לאחר שנעשית מצותן ואין ללמוד מהם למקומות אחרים.

בתרומת הדשן כתיב "ושמו". ומשמע כי דוקא הדין, הדשן הזה, אין, הוא שטעון גניזה על אף שנעשתה מצותו, אבל מידי אחרינא שנעשית מצותו לא טעון גניזה אלא הוא מותר בהנאה.

גבי עגלה ערופה כתיב (שם ו) "הערופה" בהא הידיעה - ערופה אין, מידי אחרינא לא.

נאמר בתורה בסדר עשיית הקטורת:

"קח לך סמים - נטף, ושחלת, וחלבנה, סמים, ולבונה זכה, בד בבד יהיה" [שמות ל לד].

תנו רבנן: פיטום הקטורת, היו בה אחד עשר סממנין [כדילפינן בעמוד ב מהפסוק], ואלו הם:

א) הצרי ^[86] הוא שרף של עץ קטף, והוא ה"נטף" האמור בכתוב, ונקרא כך על שם נטיפתו של השרף מעץ הקטף.

ב) והציפורן הוא סממן השחלת האמור בכתוב, ונקרא כך לפי שהוא חלק כציפורן.

ג) והחלבנה,

ד) והלבונה.

כל אחד מאלו הארבעה היה במשקל של שבעים שבעים מנה.

[המנה הינו משקל של שבעים דינרים. רמב"ם]

ארבעת הסממנים הללו כתובים במפורש בתורה, ואת יתר שבעת הסממנים דלהלן דרשינן להו לקמן מהפסוק.

ה) מור,

ו) וקציעה,

ז) שיבולת נרד,

ח) וכרכום.

משקל ששה עשר של ששה עשר מנה. דהיינו, שמשקל כל אחד מארבעת הסממנים האלה היה צריך להיות ששה עשר מנה.

ט) הקושט - במשקל שנים עשר מנה.

י) קילופה - שלושה מנים.

יא) וקנמון - תשעה מנים.

עד כאן י"א סממני הקטורת. ומשקלם בסך הכל - שלוש מאות וששים ושמונה מנים.

מכאן ואילך מבארת הברייתא את הדברים המשמשים לצורך הכנת הקטורת אך אינם מסממניה.

בורית ממקום ששמו כרשינה - תשעה קבין. [ובסמוך מפרש רבן שמעון בן גמליאל שאין הבורית מכלל הסממנים, אלא היא באה כדי למשוח בה את הצפורן].

יין קפריסין [יין שבא מקפריסין. או על שם שנעשה מ"קפרס" שהיא קליפת פרי הנקרא צלף] - סאין תלתא [בכל סאה יש ששה קבים] וקבין תלתא. [ובסך הכל עשרים ואחד קבים].

[וגם בזה מפרש רבן שמעון בן גמליאל שאין היין מכלל סממני הקטורת, אלא כדי לשרות בו את הצפורן].

אם אין לו יין קפריסין - מביא במקומו חמר חיורין עתיק, שהוא יין לבן ישן.

מלח סדומית - רובע הקב.

[ופירשו תוס' בשם רבינו משה כהן שגם מלח סדומית בא עם חמר חיורין עתיק כדי לשרות בו את הצפורן כשאין יין קפריסין. והרמב"ם סובר שהיו מוסיפים את המלח לקטורת עצמה]. ^[87]

מעלה עשן [מין עשב, ונקרא כך משום שעשנו עולה כעמוד זקוף וגבוה, והיה גורם שגם העשן של שאר הסממנים יעלה כך. שיט"מ אות כו.] - כל שהוא. ופירש רש"י בסוף העמוד שגם זה אינו מכלל הסממנים, אלא שימושו היה לצורך עשן הקטורת, שיהיה מתמר ועולה. ^[88]

רבי נתן אומר: אף כיפת הירדן, עשב שגדל על שפת הירדן - כל שהוא. [כדי לשרות את הציפורן. תוס' בשם רבינו משה כהן. ולפי הרמב"ם היו מערבים אותו עם סממני הקטורת]. ^[89] ואם נתן בה בקטורת דבש - פסלה! דכתיב (ויקרא ב יא) "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו".

ואם חיסר אחת מכל סממניה, ונכנס הכהן הגדול ביום הכפורים לקודש הקדשים עם קטורת שכזו והקטירה - חייב הכהן הגדול מיתה בידי שמים. ^[90] שהואיל והקטורת נעשית שלא כהלכתה הרי היא פסולה וכאילו לא הקטיר כלל, ונמצא שהיתה ביאתו אל הקודש "ביאה ריקנית", כלומר - כניסה לקודש הקדשים שאין בה קיום המצוה. וחייבים עליה מיתה [כנלמד מדכתיב בפרשת אחרי מות "ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות - בזאת יבא אהרן"]. ^[91] רבן שמעון בן גמליאל אומר [לפרש את דברי תנא קמא]: הצרי - אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף.

בורית כרשינה - אינה בכלל הבשמים של הקטורת, אלא ששפין [מושחים] בה את הציפורן כדי שתהא נאה [משום שהיא שחורה].

וגם יין קפריסין אינו בכלל סממני הקטורת, אלא ששורין בו את הציפורן כדי שתהא עזה [שיהא ריחה חזק].

והלא מי רגלים יפין לה לציפורן להשרותה בהם? אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מפני הכבוד, שהיו מפטמים את הקטורת בעזרה.

[יש מפרשים מי רגלים ממש, וזה בודאי גנאי להכניס לעזרה. ויש מפרשים שזהו עשב ששמו מי רגלים והואיל ונקרא בשם גנאי אינו כבוד להכניסו לעזרה. שיט"מ אות כח בשם תוס']. ^[92]

ומכך שלא השרו את הצפורן במי רגלים מחוץ לעזרה ואחר כך הכניסוהו - מסייע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: הא דכתיב (שמות ל) ביחס לקטורת "קודש היא קודש תהיה לכם" - בא הכתוב ללמד כי כל מעשיה של הקטורת לא יהו אלא בקודש. המקדיש לבדק הבית דבר שהוא ראוי למזבח - "אינו יוצא מידי מזבח לעולם". כלומר, חל חיוב להקריבו על המזבח. אבל מאחר ויש עליו רק קדושת בדק הבית ולא קדושת קרבן למזבח, אי אפשר להקריבו כמו שהוא. וכיצד עושים? אם הוא דבר הראוי לקרבן יחיד מוכרים אותו ליחיד שצריך להקריב קרבן, ודמיו קדושים לבדק הבית, והקונה מקריבו קרבן על גבי המזבח.

אבל אם היה הדבר שהוקדש לבדק הבית ראוי רק לקרבן ציבור [ולקמן יתבאר שהיינו קטורת, שהיא הדבר היחיד שראוי רק לקרבן ציבור ולא ליחיד] אי אפשר למוכרו כמו שהוא לציבור. כי צריכים לקנות את קרבנות הציבור דוקא מ"תרומת הלשכה", [דהיינו מהשקלים ש"נתרמו" מתוך השקלים שהיו הציבור שולחים מידי שנה לבית המקדש].

ושקלים אלו הם כבר קדושים, ואי אפשר לקנות בהם דברי הקדש אחרים, שאי אפשר לקנות או למכור הקדש תמורת הקדש, ואפילו לא לרכוש דבר לצורך קרבנות הציבור מהקדש בדק הבית על ידי תשלום להקדש בדק הבית ממעות תרומת הלשכה.

ולכן, אם הקדיש אדם לבדק הבית את סממני הקטורת, ואין הם ראויים להקטרה משום שלא נקנו מכספי הציבור - משלמים בהם את השכר של האומנים מבית אבטינס, שהם עושי הקטורת במקדש, ומתחללים הסממנים על שכר האומנין ויוצאים בכך לחולין. וחוזרים וקונים אותם מהאומנים במעות תרומת הלישכה ונמצאת הקטורת קריבה משקלי הציבור שנתרמו באותה השנה.

וכמו כן מותר הקטורת שבכל שנה [כדמבואר לקמן בגמרא] - ניתן לאומני בית אבטינס, שהיו מומחים בפיטום הקטורת, בשכרם.

מיתיבי לרבי יוסי ברבי חנינא דאמר כל מעשיה של הקטורת לא נעשו אלא בקודש:

תנן במסכת שקלים: המקדיש נכסיו סתם, [מבלי לפרש אם הקדישם לבדק הבית או לצורך מזבח, ההלכה היא שתולים שכונתו להקדיש לבדק הבית], והיו בהן דברים הראויין לקרבנות ציבור - ינתנו לאומנין בשכרן. ^[93]

והוינן בה: הני "דברים הראויין רק לקרבנות ציבור" - מאי נינהו?

אי בהמה וחיה [לאו דוקא, שהרי חיה איננה ראויה למזבח], הרי כבר תנא ליה [שם במשנה ז] שהראוי לקרבן יחיד נמכר ליחיד. ובהמה תמימה ראויה לקרבן יחיד.

אי יינות שמנים וסלתות שראוים למנחות ולנסכים, הרי כבר תנא ליה [שם במשנה ח] שגם אלו נמכרים ליחיד הואיל וראויים ליחיד.

אלא לאו, המדובר הוא בקטורת שאינה ראויה אלא לציבור. ומוכח שהיחיד יכול לעשות קטורת מסממנים של חולין מחוץ לעזרה ואחר כך להקדישה! וקשיא לרבי יוסי ברבי חנינא דאמר שכל מעשיה של הקטורת חייבים להעשות דוקא בקודש, בתוך העזרה!?

ותרצינן: אמר רבי אושעיא: אין כוונת הברייתא לקטורת שנעשית לכתחילה בחול. אלא המדובר באותה הקטורת שנעשית לכתחילה בעזרה ומשל הקדש, הניתנת לאומנים בשכרן, ועל ידי זה היא יוצאת לחולין.

כדתנן במסכת שקלים: מותר הקטורת [שבכל שנה הכינו קטורת במידה מרובה ממה שהקטירו בפועל, וכמבואר בברייתא בסמוך. ואי אפשר להקריב את המותר מן הקטורת, כמו שהיא, בשנה הבאה, היות והקרבנות של כל שנה צריכים לבוא מהשקלים החדשים של אותה שנה. כדאמרינן במסכת ראש השנה (דף ז.) "חדש, והבא קרבן מתרומה חדשה"]. אלא מה היו עושין בה במותר הקטורת על מנת שיהיה אפשר להקטירה בשנה החדשה?

אמנם יש פתרון פשוט: לחלל את קדושת הקטורת על ידי מכירתה להדיוט, ולחזור ולקנותה ממנו בשקלי השנה החדשה. אלא שאין עושין כן מפני שזילא מילתא למוכרה להדיוט ולחזור ולקנותה. ולכן נוהגים בה דרך כבוד לחללה בצורה צנועה ולחזור לקנותה משקלי הציבור החדשים [על פי רש"י במסכת שבועות] בצורה דלהלן:

א. היו מפרישין ממעות הקדש בדק הבית, ומייעדין את המעות לשלם בהן את שכר האומנין של בית אבטינס שהיו עושין את הקטורת [כן מובא בהגהה על רש"י מספר באר שבע, עי"ש], ויוצאין בכך אותן המעות לחולין. ^[94]

ב. ולאחר מכן, מבקשים מהאומנין שיסכימו לכך שיהיו מחללין אותה [את קדושת מותר הקטורת] על מעות האומנין [שכאמור הן יועדו לתשלום שכר עבודתם, ונעשו בכך מעות חולין!], והקטורת היתה יוצאת לחולין והמעות המיועדות לתשלום שכר האומנין נתפשו בקדושה.

אבל אי אפשר ליתן להם לכתחילה את מותר הקטורת בשכרן ולחללה בכך כי אפשר לשלם לאומנין בשכרם רק מקדשי בדק הבית, ואילו מותר הקטורת קדוש בקדושת מזבח.

ג. ומשהסכימו האומנין לחלל את קדושת מותר הקטורת על מעות שכר עבודתם - נותנין אותה, את מותר הקטורת שיצאה לחולין, לאומנין בשכרן!

ד. וחוזרים ולוקחין אותה מהאומנין מתרומה חדשה, שקונים אותה מהם בשקלים ש"נתרמו" מתוך השקלים של השנה החדשה לצורך קניית קרבנות הציבור. ונותנים את השקלים הללו לאומנין כתשלום עבור קניית הקטורת מידם עבור הציבור.

[שלא היו צריכים את כל השקלים לקנית הקרבנות התמידיים ולכן הפרישו רק חלק מהם לצורך כך - וזה נקרא תרומת הלשכה, כדתנן במסכת שקלים (פרק א מ"א). ובאחד בניסן היו תורמים את הלשכה, כי אחד בניסן הוא ראש השנה לשקלים - להביא קרבנות מהשקלים של השנה החדשה, כדרשינן במסכת ראש השנה (שם).] ועל ידי שקנו את הקטורת בשקלי התרומה החדשה היא היתה ראויה שוב להקטרה בשנה זו, הואיל והוקדשה מכח קדושת השקלים החדשים.

ומתניתין ד"המקדיש כל נכסיו" איירי שאחד האומנין קיבל בשכרו את מותר הקטורת שנעשתה בקדש כדין, ולפני שהספיקו לקנותה ממנו עמד והקדיש כל נכסיו, ועל קטורת שכזו אומרת המשנה במסכת שקלים שיתנו אותה לאומנין בשכרן כיון שלא נקנתה מכספי הציבור. אך אין מכאן קושיה לרבי יוסי ברבי חנינא, שהרי היא נעשתה בקודש.

מתקיף לה רב יוסף: הא בכולהו מותרות תני "חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה" ואילו הכא במשנה של המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראוין למזבח לא תני הכי. ^[95] ומוכח מזה שכאן לא מדובר בקטורת שנעשית לכתחילה משל הקדש אלא משל חולין נעשתה. והואיל ומתחילה נעשית מחולין אין חוזרים ולוקחים אותה מתרומת הלשכה. ואף על פי כן כתוב במשנה שהיא ראויה לקרבנות ציבור, על אף שנעשית בתחילה בחוץ - וחוזרת התיובתא לרבי יוסי ברבי חנינא!

ותרצינן: אלא אמר רב יוסף: לא מדובר בקטורת שפטמה, שאם כן לא היתה נעשית מחולין ובחוץ, וכדאמר רבי יוסי ברבי חנינא. אלא איירי במקדיש אחד מסממני הקטורת, שראוי לקרבן ציבור, כי אפשר לעשות ממנו קטורת.

תנו רבנן: קטורת היתה נעשית שלוש מאות וששים ושמונה מנה, שזהו סך כל משקל הסממנים כמפורש בברייתא דלעיל, מלבד שאר המינים שלא היו מכלל הסממנים, כדלעיל.

שלוש מאות וששים וחמשה - כנגד ימות החמה, ולא עשו כנגד ימות הלבנה, כי אם היו עושים כן היה חסר בשנה מעוברת. ולכן עשו בכל שנה יותר, ואת המותר מכל שנה צירפו ביחד עד שבשנה מעוברת היה מספיק להם גם לימי חודש העיבור [שיט"מ אות לח בשם הרא"ש].

ושלושה מנין יתירים מימות החמה היו בה, שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו לקודש הקדשים ביום הכיפורים.

והשאר - המותר מהשלושה מנים שמהם מכניס כהן גדול - כי לא היה מכניס את כל השלושה מנים, אלא הכל לפי מדת חפנו של כהן גדול [רש"י]. וכן אחד עשר מנה שכנגד מספר הימים ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה [שיט"מ אות לג בשם תוס'] - ניתנת לאומנין בשכרן. כדתנן: מותר הקטורת מה היו עושין בה - מפרישין שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותן לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. וכדפרשינן לעיל.

^ג)ע"כ שייך לדף ה ע"ב ולאו מילתא היא. דדילמא לא חזי ואפילו הכי ליהדר לישלם ודילמא חלשא דעתיה ולא חזא ושמא כיון דקפיד וחליש דעתיה בחנם דילמא ליתרע מזליה:

ורוביא. תלתן דכל אלו גדלין הן מהרה כלומר כן יגדלו נכסיו:

גרסי. מתנו הברייתות והדר עולו כדי שתדעו לשאל ולהביא ראיה מהן:

תימשך שמועתכון לאורך ימים:

על קלקלי דמתא מחסיא תיבו שתדורו שם במקום חכמים:

ולא אפדני. ולא בפלטין דפומבדיתא במקום עמי הארץ:

טב גילדנא סריא למיכל מן כותחא דרמי כיפי. אע"ג שהוא חריף כ"כ שכשנופל על האבן מתבקעת מוטב ליכל גילדנא סריא לפי שהכותח מטמטם הלב:

ואם הריח בה באותה שעושה לציבור פטור אלא שמעל:

קול. של שיר:

ומראה. אם זן עיניו מבית קדש הקדשים:

וריח. של קטרת:

תימרתו. עשנו הא קודם שעלה תימרתו יש בו מעילה:

הוי תרומת הדשן שהיה תורם ממנו מלא קומצו ומניחו אצל המזבח זו היא מצותו ומועלין בו מי שמזיזו מאצל המזבח:

הניחא לרבנן. דאמרי טעונין גניזה דאין מזיזין אותן הוו שני כתובין:

פיטום הקטרת הצרי. שהוא נטף ולמה נקרא נטף שנוטף מעץ הקטב כדאמר רבן שמעון הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטב:

הצפורן. זו שחלת כדתרגמי' נטופא וטרופא:

משקל כל אחד שבעים מנה:

מור וקציעה. זהו קידה:

שבולת נרד. בלע"ז שפיקו:

הקושט שנים עשר. מנה:

וקלופה. לא נתפרשה לנו מה בושם הוא:

הללו יוצאין מכלל סמים ובשמים:

בורית כרשינא. של אותו מקום וי"א כרשינא של חלב כר בן שנה:

ויין קפריסין. שעושין מן אביונות מן צלף:

כיפת הירדן. בושם שגדל על שפת הירדן וי"א רעי של דג והוא עמברא בלע"ז:

אם חסר אחת מסממניה חייב מיתה. דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש היינו ביאה ריקנית אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן כלומר כשהוא נכנס ומקטיר בהליכתו ומעלה ענן לא ימות הא אם חיסר כלום ימות:

רשב"ג אומר. מפרש מאי צרי:

ששפין בו. שמכבסין בו את הצפורן כדי שתהא נאה:

שתהא עזה. כדי שיהא ריחה נודף:

שאין מכניסין מי רגלים במקדש. בעזרה במקום עשייתו:

מסייעא ליה לר' חנינא. כל מעשי עשייתה לא יהו אלא בקדש בעזרה:

אי בהמה חיה ועוף הא תנא ליה באותה משנה בשקלים ויינות ושמנין נמי תנא ליה בהדיא:

אלא לאו קטרת. ומדקאמר נכסיו והיה בהן קטרת אלמא דאותה קטרת עשאה בחול דאי נעשית בקדש דציבור הויא אלמא עשייתה בחול:

אמ"ר הושעיא. לא בקטרת דציבור קא מיירי דמעשיה בקדש (ומאי) [ואמאי] קרי לה נכסיו דבאותה הניתנת לאומנין בשכרן שעושין מלאכה בבדק הבית מיירי:

כדתניא מותר הקטורת. היינו מותר הקטרת מה שמשתייר מאותן שלשת מנין יתירין אחר שנטל מהן מלא חפניו ביום הכפורים כדאמר לקמן:

מה היו עושין בה היו מפרישין הימנו שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין. דהכי אמר שמואל במסכ' מעילה [ד' יד ע"א] בונין בחול ואח"כ מקדישין. כלומר היו קונין האומנין משלהן צורכי הבנין ומתקנין אותו וכשהיה מתוקן היו הגזברים נוטלין מעות הקדש כשיעור שנתנו האומנין ומחללן קדושתו על הבנין והיה הבנין קודש והמעות של הקדש יצאו לחולין ואח"כ מביאין מותר הקטרת כשיעור אותן מעות דמי האומנין ומחללין הקטרת על אותן מעות שהיו של הקדש וחזרו הן בקדושתן והקטרת יצאת לחולין:

ונותנין אותה לאומנין בשכרן. אותן מעות היו נותנין לבית גרמי ובית אבטינס בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה קטרת מן האומנין מתרומה חדשה מדמי הלשכה ומערבין אותה עם הקטרת חדשה והויא כולה חדשה הואיל ומתרומה חדשה נקנית ואם הקדיש האומן נכסיו בשעה עד שהיה הקטרת בידו באותה קטורת מיירי דמעשיה היו בקדש ולא קשיא:

מתקיף לה רב יוסף. מי מצית אמרת דבההוא מיירי והא בכולהון מותרות דקרבנות בין דיין בין בהמה תני רב יהודה חוזרין ולוקחין אותן מן האומנין מתרומה חדשה והיו ראויין לקרבנות וכאן בהמקדיש נכסיו ואוקמינן בקטרת ולא תני בה חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה דהא לא קתני הכא אלא ינתנו לאומנין בשכרן ולא קתני חוזרין ולוקחין ומדלא קתני חוזר ולוקח ש"מ והיה בהן קטרת דקתני בקטרת דחול קתני אלמא מעשיה בחול וקשיא לר' יוסי בר' חנינא:

אלא אמר רב יוסף. תריץ הכי. והיה בהן דברים הראויין דלאו בקטרת עצמה מיירי אלא והיה בהן אחד מן סמנין הראויין לקטרת ינתנו לאומנין:

שס"ח מנה. שכך עולה חשבון המנין של אחד עשר סמנין קטרת:

שיעור מלא חפניו היו קרוב לפרס:

גמרא ת"ר פיטום הקטרת כו' קילופה ג' וקנמון תשעה. לכאורה נראה דצ"ל קנמון קודם לקילופה. שהרי היא יתירה בכמותה מקילופה. וכן חשבן רש"י לקמן ע"ב בד"ה י"א סמנים וכן הרמב"ם בפירושו ובחבורו. וכמו בהקודמים. ולגירסא שלפנינו י"ל דאולי קילופה חשובה יותר מן קנמון והחשוב חשוב קודם:

שם מתקיף לה ר"י הא בכולהו מותרות כו' (ל"י ליישב לשון בכולהו דהרי לא תני לה בכולה מס' דשקלים זולת במותר הקטורת) והכא לא תני לה. תימה דלפנינו יש שם בסוף המשנה וחוזרין ולוקחין כו' ושב לתרוייהו ר"ל לר"ע ולב"ע וכ"כ שם התוי"ט. ודוחק לומר שלא היה כן בגירסת בעלי הש"ס כדמשמע שם מהתוי"ט. כי גם בנוסחת המשנה דבירושלמי ובתוספתא שם פ"ב איתא כן. ועוד דאי ל"ג לה יקשה קושייתו גם בין למאי דס"ד מעיקרא דמיירי ביחיד שעשה קטרת ובין למאי דמסיק בא' מסממני הקטרת. דמ"מ ראוי למזבח מיקרו וא"י מידי מזבח לעולם. ונלע"ד דעיקר הגירסא שם במשנה וחוזרין ולוקחין אותן מתרומת הלשכה דכן איתא גם בתוספתא שם. (וכמו דאיתא לקמן בסה"ע גבי מותר הקטרת. אך שם ט"ס וצ"ל מתרומה חדשה כדאיתא לעיל בסמוך). והשתא מדייק ר"י שפיר מדלא קתני מתרומה חדשה ש"מ דאיירי באמצע השנה. ומותר הקטרת לא היו מחללין אלא בסוף שנה בשעה דאיתא לת"ח ודוק כי נכון הוא מאד בעז"ה:

שם (בסה"ע). צ"ל מתרומה חדשה כמש"כ בסמוך:

רש"י ד"ה קילופה. בשם וזהו שמו:

קנמון תשעה. ס"ה שס"ח מנין. כצ"ל:

רש"י ד"ה מפרישין. שכר האומנים המחזיקים את בד"ה. מה שנדפס בגליון בשם ס' ב"ש. לכאורה אישתמיטתיה גמרא דמעילה ספ"ג הביאה התוספות בשבועות (י ב) בד"ה מפרישין דמוכח שם להדיא כפירש"י דאומנין דהכא היינו אומני הבנין. ואדרבה פרש"י לעיל גבי המקדיש נכסיו שפי' דינתנו לאומני בית אבטינס צ"ע דהא סתם הקדשות לב"ה. והם היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כדאיתא בכתובות (קו):

רש"י ד"ה ומחללין. דכ"ז שהיא בקדושתה כו' דכ"ד כו' א"י מידי מזבח לעולם. תימה דמה בכך הרי יחזרו ויקנו אותה מת"ח. וכמו שעושין עתה שמחללין אותה על המעות דיוצאה לחולין ואח"כ קונין אותה מת"ח. ועוד דתיפוק ליה דלאומני ב"ה אין נותנין אלא מקדשי ב"ה וכמש"כ התוספות שם בשבועות:

גמ' חיסר אחד מכל וכו' רשב"ג אומר כצ"ל:

שם המקדיש נכסיו והיו "בהן" דברים כצ"ל:

שם "דתנן" מותר הקטרת וכו' היו מפרישין "ממנו" שכר וכו' ומחללין "אותו" על וכו' ונותנין "אותו" וחוזרין ולוקחין "אותו" מתרומה וכו' וכצ"ל בסמוך:

שם מתקיף לה ר"י מותרות "תנן" חוזרין ולוקחין "אותם" כצ"ל:

רש"י ד"ה יין קפריסין כו' והקפרס. עי' ביצה כה ע"ב תוד"ה וצלף:

ד"ה כיפת וכו' עשב הגדל. עי' ב"ק פב ע"ב רש"י ד"ה גינת הירדן:

ד"ה חייב וכו' ביאה ריקנית. עיין יומא נג ע"א וצ"ע:

ומי איכא מעילה בריח כו'. תימה אמאי לא פריך הכי על משנה שלמה בפ"ב דמעילה דקתני הקומץ והלבונה והקטורת מועלין בהם וכן קשה בפרק כל שעה דפריך על הא דאמרינן קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה מברייתא דהכא דקתני אלא שמעל טפי ה"ל למיפרך מן המשנה שהבאתי וצל"ע:

קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. בפרק כל שעה דייק מעילה הוא דליכא הא איסורא מיהא איכא והקשו התוס' התם דהא בפרק החליל תניא אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה ופריך התם בירושלמי היאך בוררת הא איכא מעילה דשמן ופתילה היו של הקדש ומשני דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אלמא דאפילו איסורא ליכא ולא תירצו כלום. אבל בפרק החליל תירצו דבוררת לאו דוקא אלא כלומר היתה יכולה לברור מרוב אורה. ולא נהירא לי דלשון אשה היתה בוררת לא משמע כן אלא בוררת ממש כדמשמע בהירושלמי שהבאתי וכדאמרו בפרק טרף בקלפי כלה שבירושלים לא היתה צריכה להתבשם מריח הקטורת והיינו מטעם שאינו אסור אלא שלא יקרב עצמו לעזרה כדי להריח יותר כדפירשו התוספות גופייהו התם ה"נ יש לומר לענין אור בית השואבה שאינו אסור אלא שלא יקרב עצמו לעזרה כדי לראות יותר דמאי שנא וכדתנן בתמיד אין אדם שומע קול חבירו בירושלים מקול המגריפה:

ריח אחר שתעלה תמרותו אין בו משום מעילה אבל קול ומראה לעולם אין בהם משום מעילה לפי שאין בהם ממש. הכי מפרש רב פפא בפרק כל שעה:

והרי תרומת הדשן דנעשית מצותה ומועלין בה. הקשה ר"י דהכא משמע דתרומת הדשן מועלין בו לאחר שנעשה מצותו ובפרק ולד חטאת במעילה תנן דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין וקאמרינן בגמרא בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו אצל המזבח וכו' והשתא קשה דמשמע דמזבח החיצון נמי לא נהנין ולא מועלין ומפרש ר"י משום דקתני דישון מזבח הפנימי והמנורה לא מועלין משמע דוקא בתר דישון לפי שהדישון מוציאו מידי מעילה לפי שנעשית מצותן אלמא מצוה לדשנן ואהא קאמר בשלמא מזבח החיצון מצוה לדשנו דכתיב ושמו אצל המזבח ואדרבה אפילו מעילה אית ביה מדכתיב ושמו ודרשינן בסוף תמורה ושמו בנחת ושמו שלא יתפזר אבל מזבח הפנימי מנלן שמצוה לדשנו וריצב"א מפרש דלאו אדיוקא קאי אלא לא נהנין ולא מועלין מדאורייתא קאי דליכא למימר לא נהנין מדרבנן כמו לא נהנין שבגמ' דבירושלמי דיומא פרק ב' מוכח דלא נהנין מדאורייתא דגרסינן התם מנין לדישון מזבח הפנימי דכתיב והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן שאינו צריך. אם לקבוע לה מקום פי' למוראה ונוצה כבר כתב אצל המזבח ואם ללמדך שתהא במזרחו של כבש כתיב קדמה ואף הוא דריש אצל אצל פי' דאם ללמד שתהא תרומת הדשן במזרחו של כבש מדכתיב אל מקום הדשן ונימא הרי זה בא ללמד ונמצא למד להא לא איצטריך דתיפוק לן מג"ש נאמר כאן אצל המזבח ונאמר בתרומת הדשן אצל המזבח מה כאן במזרחו אף להלן א"כ אל מקום הדשן למה לי ש"מ למזבח הפנימי מנין שהוא אסור בהנאה אל מקום טהור שיהא מקומו טהור ואיכא דאפיק ליה בקל וחומר ומה מזבח החיצון אסור בהנאה מזבח הפנימי לא כל שכן אלמא דאסור בהנאה מדאורייתא במזבח החיצון והשתא הכי פירושו בשלמא מזבח החיצון אסור בהנאה מדאורייתא מדכתיב ושמו אצל המזבח אלא מזבח הפנימי מנלן שיהא אסור בהנאה לאחר שנדשן דאפילו קודם דישון מנלן שיהא אסור דאפילו גופיה לא ידעינן שיהא מצוה לדשנו וא"כ משנעשה אפר נימא דנעשית מצותו ויהא מותר בהנאה ומשני דמדשן נפקא וא"ת מאי קא פשיט ליה מדשן אכתי תיבעי לך מנלן דאסור בהנאה. וי"ל דגמרא דידן לא חשש אלא להביא פסוק שצריך דישון ומסברא ידע דכל הדשנים שוים ליאסר בהנאה או מק"ו כדאיתא בירושלמי או משום דעיקר פשטיה דקרא בדשן מזבח החיצון אלמא דמחמת יתור דלא צריך למכתביה מוקמינן ליה בפנימי ומנורה וחשיב ליה כמין היקש דאיתקוש כולהו לחיצון וא"ת אם כן לימא הכא משום דהוה ליה מזבח החיצון ופנימי ומנורה שלשה פסוקים הבאים כאחד י"ל דאין כאן פסוק מיותר דהא איצטריך למצות דשן להניח אצל המזבח ועוד נראה דאחר שלמדנו מצות דישון פנימי ומנורה להניח אצל המזבח חשיב כל הדשנין כמו דבר אחד דאל"כ היכי נפיק בירושלמי מק"ו הא שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. ואל תתמה על מה שפירשתי דתרומת הדשן לית בה מעילה אלא איסור הנאה אע"ג דהכא קאמר מועלין כו' הא קאמר נמי עגלה ערופה מועלין בה ובההיא לית בה מעילה אלא איסור הנאה קאמר וכה"ג איכא נמי במעילה פרק ולד חטאת חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין וקאמר בגמרא דגמר אמו אמו מבכור מה בכור מועלין בו אף חלב המוקדשין מועלין בו ובכור הוא קדשים קלים ולית ביה מעילה וחלב המוקדשין נמי לית ביה מעילה כדתנן התם דלאו קדשי ה' אקרי אלא מועלין כדקאמר לאו דוקא אלא איסור הנאה וא"ת כיון דפרשי' דיש בו איסור הנאה מדאורייתא היכי קתני בפרק ולד חטאת המקדיש דישון בתחלה מועלין בו והיכי חייל עליה הקדש כיון דאסור בהנאה מדאורייתא י"ל דלאו בדישון מזבח איירי מדקאמר בתחלה משמע דאיירי בדבר שלא הוקדש מעולם אלא במקדש דשן כירתו וכן פרש"י ואצטריך לאשמועינן דקדושה אע"ג דאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית כדקתני התם בסיפא כל הראוי למזבח כו' אי נמי אפילו אם תימצי לומר דלאו בדשן כירה איירי דא"כ לא הוה ליה למימר דישון סתמא איכא למימר דאיירי בדשן מזבח לאחר שהוציאוהו חוץ לשלש מחנות ואשמועינן דלא הוי כשאר דשן ליאסר לעולם ולמאי דפרישית דליכא מעילה בתרומת הדשן ניחא הא דתנן במעילה אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד ומקשים ליחשב נמי תרומת הדשן דיש בו מועל אחר מועל ומתרץ ר"י דהוה בכלל בהמה דמאפר קדשים הוא בא. ומיהו גם לפירוש ריצב"א צריך לומר תירוץ ר"י דנהי דבתרומת הדשן ליכא מעילה מ"מ ליחשב אפר תפוח דלכ"ע אמר בפ"ב דמעילה דמועלין בו קודש תרומת הדשן. וא"ת מאי שנא דדישון מזבח הפנימי אפילו קודם דישון לית ביה מעילה כדאמר בפרק כל שעה דקטורת לאחר שתעלה תמרותו אין בו משום מעילה ודשן מזבח החיצון מועלין בו לכ"ע קודם דישון י"ל דבדשן מזבח החיצון מועלין בו כיון שמחוסר עבודה שצריכה בגדי כהונה כדכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו' אבל דישון מזבח הפנימי אע"פ שמחוסר דישון אין זה חסרון עבודה דלא אשכחן שיהא צריך בגדי כהונה ואע"פ שהשוינו כל הדשנים היינו לאחר שהניחם אצל המזבח דאז נעשית מצות כולן דאפילו בתרומת הדשן אין בה עוד שום עבודה ואפילו הכי אסורה בהנאה כדכתיב ושמו אצל המזבח אלא דמעילה לית בה דלאו קדשי ה' קרינן ביה כיון דלא מיחסר ביה תו שום עבודה והוא הדין בדישון מזבח הפנימי דאסור בהנאה מק"ו כדפרישית אבל לענין שיהא צריך לבגדי כהונה אין לעשות ק"ו כיון דלא אשכחן בו שום עבודה אחר שנעשה דשן רק מצות דשן כדאשכחן בחיצון דצריך הרמה והשתא נמי ניחא הא דאמר בשילהי מסכת תמורה עולת העוף שנתמצה דמה מוראה ונוצה יצאו מידי מעילה ואמאי והא לא נעשית מצותה דאכתי מחוסר השלכה אצל המזבח ולמאי דפרישית ניחא דכיון דהשלכה לא אשכחן דבעי בגדי כהונה כנעשית מצותה חשבינן ליה ור"י תירץ דשאני התם שעבודות הדם מתירות אותם. כך כתבו התוספות ביומא פרק הוציאו לו:

משום דהוו להו תרומת הדשן ובגדי כהונה כו'. במעילה פרק ולד חטאת קאמר משום דהוו תרומת הדשן ואברי שעיר המשתלח וכו' ופריך הניחא למ"ד אין נהנין אלא למאן דאמר נהנין מאי איכא למימר והא דקאמר ובגדי כהונה לא בכל בגדי כהונה מיירי שהרי בפרק האיש מקדש אמרינן בגדי כהונה אין בהן מעילה לפי שלא ניתנה התורה למלאכי השרת כו' אלא מיירי דוקא בארעה בגדי לבן שהכ"ג נכנס בה לפני ולפנים ביוה"כ:

ולמאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין כו'. הוה מצי לשנויי דמאן דאמר מלמדין סבר לה כרבנן דרבי דוסא דהוו להו השתא שלשה כתובים אלא בעי לשנויי אפילו אם תימצי לומר דסבר כרבי דוסא:

משום דהוי תרי מיעוטי כתיבי בחד הוה סגי. וכן בסוף פרק כל הבשר גבי עזים העזים ונראה לי דאי לא כתב אלא חד מיעוטא הוה אמינא נהי דאי לא כתיב מיעוטא לא ממעטינן מידי דשני כתובים הבאין כאחד מלמדין השתא דכתיב מיעוטא בחד מינייהו הוו להו ג' כתובים הבאין כאחד ונהי דשלשה כתובים אין מלמדין הני מילי כי לא כתיבי בחד דוכתא אבל הכא דתרי מינייהו כתיבי בחד דוכתא הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות להכי איצטריך אידך מיעוטא. ואין להקשות היכי הוה ס"ד לומר אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דא"כ לישתוק מינייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי דאיצטריך מעוט אחר מעוט לרבות י"ל הא לא קשיא דבכל דוכתא דאיצטריך מעוט אחר מעוט מקשה רבינו שמואל כך ומתרץ דשמא הוה ממעטי' מכח שום דרשא או ק"ו או בנין אב להכי איצטריך מעוט אחר מעוט לרבות כן יש לתרץ כמו כן בכאן וזה אין להקשות אי דרשי ליה למעוט אחר מעוט אידך קרא שלישי למאי אתא די"ל כמו פרשה שנאמרה ונשנית תדע דלדידכו כיון דסבירא להו שני כתובים הבאין כאחד מלמדין היכא דליכא אלא שני כתובים כתוב שני למאי איצטריך אלא דבעל כרחך יש לומר כדפרישית א"נ אי לא כתיבי שלישי לא הוה דרשינן להו הנך תרי למעוט אחר מעוט דאי לא כתיב אלא תרומת הדשן ומעוט שלה תרומת הדשן לאו מיעוטא הוא אבל השתא מכח דכתיב עגלה ערופה דהשתא הוו להו ג' כתובים הוה ליה כל חד כמו מעוט והוה ליה תרומת הדשן ומעוט שלה כמו מיעוט אחר מיעוט כך כתבו התוספות ביומא פרק הוציאו לו ובפרק כל שעה הקשו ג"כ אמאי איצטריך תרי מעוטי בחד סגי דלהכי כתבינן דלא למילף מינייהו ותירצו דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא לא הוה מצי למעוטי אלא מלתא דלא דמי כל כך לאיסור אבל מילתא דדמי לאיסור לא להכי איצטריך תרוייהו:

תנו רבנן פטום הקטורת. ביומא פרש"י פטום פירוש כתישת הסימנים ותקון הקטורת נקרא פטום ואין לשון דישון כמו שור של פטם אלא לשון תקון וכתישה:

משקל ששה עשר ששה עשר מנה. לא שמעתי מפני מה נותן מזה ע' מנין ומזה לא כי אם י"ו מנין ומזה פחות מכן אבל נראה שלפי חזקו ופלפולו של כל סם היה מקיל במשקלו ונותן יותר מן הסם שאין חזק כל כך כך כתב הכלבו. ואני מצאתי כתוב וז"ל דסברא היא דהני דכתיבי בהדיא להכי כתבינהו רחמנא לומר שהם עיקר הקטורת ומהם ירבו ליתן בקטורת יותר משאר הסממנים והני דאתו מריבויא דסמים סמים דפשטיה דקרא לא הוו אלא ארבעה גריעי כולהו מחד מהני שהם מפורשים בקרא דכולהו לא הוו אלא ס"ד מנה והני תלתא דאתו מדכתיב סמים בתר חמשה גריעי טפי אלא דאכתי מנלן דשבעים שבעים מנה הוו הני דכתיבי בהדיא ולא שמונים או ששים. ואפשר לומר דבד בבד בגימטריא י"ד ור"ל שבעה בשבעה יהיה והאי יהיה רבי ומוקים להני שבעה שיהו עשרות הרי שבעים לכל חד ולהני ארבעה דלא כתיבי בהדיא לא מרבינן להו אלא ששה דהיינו בד בבד דהבד שהיא שמושית לא מוקמינן לה בגו מניינא אלא להנהו דכתיבי בהדיא וא"כ הוו ששה אתא קרא דיהיה ורבי להו עשרה אחריני והוו ששה עשר כל חד דלא מרבי מכל חד עשרה אלא להנהו דכתיבי בהדיא בקרא כדאמרן וכל זה לא הוי אלא כעין אסמכתא דקושטא דמילתא הני סממנין ושיעורן הלכתא גמירא להו בכלל שיעורין:

וקנמון תשעה. כתב הסמ"ג וקנמון אינו קאניל"א בלעז שהרי מקאניל"א יש הרבה ואלו מקנמון אמרינן בפרק במה אשה שנגנז ולא נשתייר מהן כ"א מעט ומשתכחי בי גזא דצומצמאי מלכותא ע"כ. והביאו הכסף משנה וכתב ולפי זה גם כן עכשיו אינו שהרי נמצא הרבה:

מלח סדומית. פירש הכלבו הוא מלח גסה ונותנין אותה בקטורת משום על כל קרבנך תקריב מלח. ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו כי לא מן השם הוא זה שהרי קטורת אין טעון מלח כדאיתא בהדיא בפרק הקומץ רבה דתניא אבל היין והדם והעצים והקטורת אין טעונים מלח דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר מה הפרט מפורש דבר שמקבל טומאה ועולה לאשים וישנו על המזבח החיצון אף כל כו' יצא קטורת שאינה על מזבח החיצון וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ה מהלכות איסורי מזבח אע"ג דרבנן פליגי עליה דר"י וס"ל דקטורת טעון מלח. ונראה לי טעמו של הרמב"ם ז"ל הוא משום דמשמע במסכת תמיד כר"י דקטורת אין טעון מלח כיון דתנן בפרק היו כופתין הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו ומלחום כו' הרי שנה לנו המקום והשעה של מליחת האברים ואלו גבי מעשה סדר הקטורת ששנה לנו בפרק אמר להם הממונה ברכו ובשאר פרקים לא זכר ולא פקד כלל שהיו נותנים בו מלח ועוד דברייתא שלמה שנינו בתוספתא דמנחות ריש פרק ששי דהקטורת אין טעון מלח וכן נראה מתרגום אונקלוס מדפירש מלת ממלח הנזכר במעשה קטורת מעורב ולא פירש כמשמעו מלח ממש והי לך לשון הרמב"ם ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים ודבר זה קבלה כו' וכתב שם הכסף משנה עליו זהו כר"י בנו של ר"י בן ברוקא שהבאתי לעיל. ואע"ג שלא נמצא כתוב בספרי הרמב"ם שלפנינו שהזכיר הרמב"ם קטורת בהדי יין והדם והעצים אין זה אלא טעות דלוג סופרים ותדע שהרי כשכתב הרמב"ם שם בסוף הפרק וז"ל ובראשו של מזבח מולחין הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות ועולת העוף עכ"ל. הרי לא זכר כלל כאן קטורת אלמא דס"ל כר"י בנו של ר"י בן ברוקא דקטורת אין טעון מלח וכדכתב הכסף משנה ומה שלא נמצא כתוב בספרים שלפנינו לעיל בדברי הרמב"ם שהבאתי קטורת טעות דלוג סופרים הוא כדאמרן ואפילו לרבנן דסבירא להו דקטורת טעון מלח היינו דוקא בראשו של מזבח בשעת הקטרה ולא בשעת כתישת הסממנים ותקון הקטורת כמו שעלה על דעת הכלבו שאין זה מקומו ושעתו כלל כדאיתא בהדיא התם בפ' הקומץ רבה בשלשה מקומות המלח נתונה כו' בראשו של מזבח ששם מולחין הקומץ והלבונה והקטורת כו' והא ודאי דהכלבו איירי בשעת כתישת הסממנים ותיקון הקטורת ולא בשעת הקטרה והקרבה שהרי קאי בפטום הקטורת ולא בהקרבת הקטורת. לכן נ"ל הא דלקחו מלח סדומית לא שהיו נותנים אותו בקטורת עצמו אלא כדי לשרותו ביין קפריסין או בתוך חמר חיור עתיק כדי לשרות בהן הצפורן או לשם תיקון אחר ודבר הלמד מענינו הוא כיון דתני מלח סדומית במיצעא בהדי דברים הבאים לתקון הקטורת וכך כתב הבית יוסף בהדיא בטור א"ח סימן קל"ג שהמלח סדומית בא לתקון הקטורת וכן משמע בפשיטות מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות כלי המקדש והשתא שפיר מיושב מה שהי' הכלבו קוהה בדבר מלח סדומית רובע שכתב ואין בידי למה רובע וזה לפי מה שעלה על דעתו שהיו נותנין אותו בקטורת משום על כל קרבנך תקריב מלח ודאי קושיא היא אבל לפי מה שפירשתי שלא בא רק לתקון הקטורת אין שום מקום לקושיא זו למה רובע כמו שאין להקשות על השיעורים של שאר דברים שהיו נותנים בקטורת מכח הטעמים שפירשתי לעיל בדבור המתחיל משקל ששה עשר. כן נראה לי:

מעלה עשן. פרש"י שם עשב ואפשר שנקרא כן לפי שמתמר ומעלה עשן הקטורת כמקל שאינו מתפזר לכאן ולכאן וכן פירש הרמב"ם:

ואם נתן בה דבש פסלה. נראה לי דנקט דבש יותר משאור ושאר דברים שפסלה התורה לרבותא אע"פ שנתכוון שיהיה נודף ריח טוב יותר כדתני בר קפרא אלו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה:

חיסר אחת מכל סממניה. לאו דוקא חיסר אלא ה"ה אי יתיר ולא נקט חיסר אחת מכל סממניה אלא לאפוקי אם חיסר בורית כרשינה ויין קפריסין ומלח סדומית הואיל ולאו סממנין נינהו אינו חייב מיתה שהרי אלו לא היה מפני הכבוד היו מביאין מי רגלים במקום יין קפריסין והוא הדין לבורית כרשינה ומלח סדומית וכפת הירדן שאינן באים אלא לתקון מעשה הקטורת. ואע"ג דאיתא בירושלמי פרק טרף בקלפי לא נתן לתוכה מלח חייב מיתה לפי דעתי טעות סופר הוא אבל הא ודאי אם חיסר מעלה עשן חייב מיתה אע"פ שאינו בכלל הסממנים ואינו בא אלא כדי לתקן שיהא העשן מתמר ועולה כמקל ולאפוקי ממה שכתב הרב מהרי"ק ז"ל בב"י בטור א"ח שאע"פ שחיסר מעלה עשן אינו חייב מיתה ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו לא כן אבי פה קדוש יאמר זה שהרי גמרא ערוכה דידן ביומא פרק הוציאו לו וירושלמי פרק טרף בקלפי קאמרי תרוייהו בהדיא שאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה ובסמוך אעתיק לשון הגמרא דידן וירושלמי וכן פסק בהדיא הרמב"ם בסוף הלכות יום הכפורים:

חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה. פרש"י חייב מיתה כי עייל ביוה"כ דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה כו'. תימה רבתי בעיני שהרי ביומא פרק הוציאו לו תניא ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטורת את הכפורת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מכל סממניה חייב מיתה ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלמה ואחת חסרה אביאה לא מחייב דהא עייל ליה שלמה מהקטרה מחייב דקא מקטר קטורת חסירה. הרי קמן מבואר באר היטב דהא דתניא חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה לאו פירושו משום ביאה ריקנית כדפרש"י מדפריך הגמרא ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית אלא פירושו משום שחיסר הקטורת ונעשית קטורת זרה כדכתיב הקטורת דמשמע שלמה ולא חסרה ואפילו לא נכנס לפני ולפנים אלא בהקטרה דמזבח הזהב חייב מיתה משום מקטיר קטורת זרה ומשום ביאה ריקנית וכן משמע בהדיא בירושלמי בפ' טרף בקלפי דקאמר חיסר בה אחת מסממניה או שלא נתן לתוכה מעלה עשן וכו' חייב מיתה אמר רבי זעירא ועובר משום הכנסה יתירה ומדקאמר ועובר משום הכנסה יתירה משמע שרצונו לומר מלבד שחייב מיתה על שחיסר הקטורת ונעשית קטורת זרה חייב מיתה אף משום הכנסה יתירה דהיינו ביאה ריקנית וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בהדיא בפרק ב' מהלכות כלי המקדש שכתב וז"ל חסר אחת מסממניה חייב מיתה שהרי נעשית קטורת זרה ובסוף הלכות יום הכפורים כתב וז"ל חסר מן הקטורת אחת מסממניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצות כו' הרי כתב בהדיא דמלבד שהוא חייב מיתה אם חיסר מן הקטורת אחת מסממניה אע"פ שנתן בה מעלה עשן בשביל שעשה קטורת זרה חייב מיתה נמי על ביאתו בלא מצוה ולא כדמשמע מתוך פירוש רש"י שאינו חייב מיתה מפני שעשה קטורת זרה אלא מפני שנכנס למקדש שלא לצורך:

רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. פירש"י רשב"ג לפרושי אתא ולא פירש כיצד לפרושי אתא וממה נשמר. ונכון לומר שרשב"ג בא לפרש דברי הת"ק ולומר אל תחשוב שצרי השנוי כאן הוא טריאק"ה כמו הצרי אין בגלעד שזה בודאי לא יכניס בקטורת אבל הוא שרף הנוטף מעצי הקטף שקוטפין העץ ונוטף ממנו שרף הוא שהיה נכנס בקטורת ולאפוקי מהרמב"ם שנראה מדבריו שהוא מפרש שרשב"ג בא לחלוק ולומר שהצרי אינו העץ עצמו אלא השרף הנוטף ממנו כשקוטפין אותו הוא הנכנס בקטורת לא העץ ופסק כת"ק כדפירש הכסף משנה ע"ש:

בורית כרשינה ששפין בה את הצפורן כדי שתהא עזה. חסרון הניכר יש כאן וצריך להגיה בורית כרשינה ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה ויין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה וכן הוא בירושלמי פרק טרף בקלפי אך שם גורס מפני שהיא נאה מפני שהיא עזה וגרסת גמרא דידן עדיף טפי שגורס כדי שתהא נאה כדי שתהא עזה:

והלא מי רגלים יפין לה. כתב הכלבו יש מפרשים מי רגלים מעין אחד הוא ששמו מי רגלים ואי אפשר לומר מי רגלים ממש חלילה שלא עלה על לב אדם לשרות בהן סמני הקטורת ע"כ. ואני אומר אלו המפרשים ירדו אל מעין שלא היה ולא נברא לשאוב מים חיים והעלו בידם מי רגלים וחלילה וחס לפרש כן כי שבוש גדול וטעות גמור הוא אם מכח סברא אם מכח גמרא. מכח סברא מה העדר כבוד יש מכח השם מי רגלים שיש למים אלו של מעין זה אם לא יזכר ולא יפקד כלל השם מי רגלים על אלו מים בכניסתן למקדש. אם מכח גמרא הלא גמרא ערוכה בפרק דם חטאת מפרש אותו מי רגלים ממש מדפריך התם על המשנה דקתני דם חטאת שניתז על בגד שטעון כבוס והא בעי דם חטאת שבעה סמנים השנויים במסכת נדה בפרק האשה שהיא עושה לענין כתם וחד מנייהו מי רגלים והתניא בפטום הקטורת אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש והא ודאי דמי רגלים משבעה סמנין הוא מי רגלים ממש כמפורש התם במשנה ובגמרא מי רגלים שהחמיצו תנא כמה חמוצן שלשה ימים ואם הם של זקן או של ילד כו' וכן פסק בהדיא הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות מעשה הקרבנות כל שבעת הסממנים שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת חוץ ממי רגלים שאין מכניסין מי רגלים למקדש וממילא הנך מי רגלים דהכא בפטום הקטורת איירי נמי במי רגלים ממש מדפריך הגמרא מינה ולמי שרוצה לעקש ולומר לעולם אימא לך דמי רגלים דהכא בפטום הקטורת לא איירי במי רגלים ממש אלא מעין אחד ששמו מי רגלים והכי פריך הגמרא אם אין מכניסין למקדש אפילו מים זכים וצלולים של מעין ששמו מי רגלים מפני הכבוד כל שכן שאין מכניסין מי רגלים ממש במקדש מפני הכבוד אביא לו ראיה מבוארת ומבוררת שאין להשיב עליה בשום פנים דמי רגלים דהכא בפטום הקטורת איירי נמי במי רגלים ממש מדברי הירושלמי פרק טרף בקלפי דקאמר והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין ריח רע לעזרה מפני הכבוד ומדקאמר אלא שאין מכניסין ריח רע אלמא דמי רגלים ממש קאמר אבל אם לא מפני הכבוד לא היו מניחין מלשרות במי רגלים מפני ריחן רע שהרי הלבונה ריחה רע ומנויה עם סמני הקטורת לכן אומר אני כל המפרש בענין אחר טועה הוא ומהפך דברי אלהים חיים:

אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש. והטעם מפני הכבוד כדאיתא בירושלמי פרק טרף בקלפי. וראיתי מי שהקשה וז"ל וא"ת מנלן שאין מכניסין מי רגלים למקדש והלא קרבו ופרשו קרב על גבי המזבח וי"ל דלית לן אלא מה דאמור רבנן ע"כ. ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דשאני מי רגלים שאינן באים אלא לתקון בעלמא וכיון דאפשר לתקן בלעדם סברא הוא שאין להכניסם למקדש מפני הכבוד וראיה משופר שאין בו קדושה אלא תשמישי מצוה ואפילו הכי אסור ליתן לתוכו מי רגלים כדי לצחצחו מפני הכבוד כדאיתא בפרק בתרא דראש השנה כל שכן למקדש שהוא קדושת הגוף שדוד קדש הרצפה מתהום ארעא כו' כדאיתא בזבחים ובפסחים לאפוקי קרבו ופרשו הוא קרבן גופיה מגזירת הכתוב כן נראה לי:

קדש היא קדש תהיה לכם. בירושלמי בפ"ד דשקלים ובפרק הוציאו לו איתא פטמה בחולין רבי יוסי ב"ר חנינא אומר פסולה כו' מאי טעמא דרבי יוסי ב"ר חנינא קדש היא שתהא הויתה בקדש:

מותר הקטורת מה היו עושין בו כו'. בפ"ק דשבועות מייתי הך משנה וכתבו התוספות התם מותר הקטורת פי' הקונטרס מותר משלשה מנין היתרים בכל שנה ממלא חפנים ביום הכפורים דאי אפשר שיכנסו כולם בחפניו ובחנם פירש כן דבלאו הכי יש מותר שבכל שנה היו מפטמים שס"ה מנין למנין ימות החמה וג' מנין לחפני כ"ג ביום הכפורים ומשס"ה היה נשאר בכל שנה פשוטה י"א מנין כמנין ששנות החמה יתירין על שנות הלבנה ואע"פ שהיו צריכין למלאות בהן לשנים מעוברות שהן גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט מכל מקום צריכין היו לחדש בר"ח ניסן כדי שיהו מתרומה חדשה. ומיהו הא דתניא בפ"ק דכריתות דאחת לע"ב שנה היו בו חצאין של שיריים אי אפשר לפרש אלא ממותר שלשה מנין של יוה"כ שהרי כל מותר של י"א מנים של שנים פשוטות היו צריכין למלאות במעוברות ובסוף המחזור חמה ולבנה שוים רק שעה אחת ותפ"ה חלקים אלא המותר שלשה מנים היה נשאר ולא היה נכנס בחפניו אלא חצי מנה וב' מנים וחצי נשאר בכל שנה נמצא לע"ב שנה ק"פ מנים ועוד חסר ד' מנים לפלגא דמשס"ה ולא דק וי"ס דלא גרסינן שתים אלא אחת לע' שנה ותו לא וכן יש בירושלמי פרק טרף בקלפי וניחא טפי למימר דלא דק דאי גרסינן שתים לא ניחא כ"כ ובפטום הקטורת הכתוב במחזורים גרסינן אחת לששים שנה או לשבעים שנה ויכול להיות כשכלים ששים שנה בשתי שנים פשוטות זו אחר זו:

מפרישין. לא גרסינן ממנה שמתרומת הלשכה היו מפרישין והתם במסכת שקלים לא איירי בתרומת הלשכה ומאי ממנה שייך:

מפרישין שכר האומנין. פירש הקונטרס שמזכין להם על ידי אחד מן הגזברין ולפירושו הא דקאמר בסמוך ומחללין אותה על מעות האומנין היינו מדעתן מאחר שכבר זכו בהן ומיהו לשון מפרישין לא משמע אלא הפרשה בעלמא וקאמר נמי נותנין אותה לאומנין בשכרן משמע שעדיין לא זכו בשכרן ולכך נראה דלב ב"ד מתנה עליהן ובהפרשה בעלמא יהיו חולין וא"ת ולמה להו כולי האי יתנו הקטורת מתחלה לאומנין בשכרן ומיהו לבן עזאי דאמר במסכת שקלים בפרק התרומה דאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא ואפילו לרבי עקיבא נמי דאמר מתחלל על המלאכה הני מילי בקטורת דיחיד כגון במקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראויין לקרבנות צבור דגבי הכי מיתניא אבל בקטורת של צבור החמירו טפי א"נ הכא איירי בשכר פטום אומני הקטורת של שנה חדשה וצריך ליתן להם מתרומה חדשה ולמ"ד במעילה בפרק ולד חטאת דהני אומנין כאומנין הבנין מ"מ אינן יכולין ליתן הקטורת בשכרן דאין נותנין שכרן אלא מקדושת בדק הבית עכ"ל התוספות. ואני אומר שהדין עם רש"י מה שפירש מותר הקטורת כו' משלשה מנין היתירין בכל שנה ממלא חפנים ביום הכפורים כו' דהכי משמע בהדיא מהברייתא דבסמוך דקתני והשאר ניתנת לאומנין בשכרן כדתנן מותר הקטורת כו' ולשון והשאר אינו נופל אלא על ג' מנין יתירין כו' כיון שנזכר בפירוש שיש מותר לאפוקי על שס"ה מנין אינו נופל לשון והשאר שהרי לא נזכר שיש מותר וכיון שכן ממילא הא דקאמר כדתנן מותר הקטורת היינו מותר של ג' מנין ועל שאר פרטי דבור התוספות הקשה הרב רבי לוי אבן חביב ז"ל בתשובה סימן קי"ח הרבה קושיות חזקות וגם על הברייתא עצמה ובחתימת דבריו מסיק וכתב הנני מודה ואומר ידעתי שלא ידעתי לא פירוש הברייתא ולא פירוש התוספות:

היו מפרישין ממנה שכר האומנין כו'. פרש"י מפרישין מהקדש בדק הבית את שכר האומנין המחזיקין את בדק הבית כו'. לפי דעתי לא יצאו אלו דברים מפה קדוש רש"י אלא דברי תלמיד טועה הם כי בודאי לא היה נעלם מעיני רש"י דרבי אושעיא המתרץ באותה הניתנת לאומנין בשכרן לא איירי כלל באומנין הבנין שאין נותנין שכרן אלא מהקדש בדק הבית אלא מיירי דוקא באומנין בית אבטינס מפטמי הקטורת שנותנין שכרן מתרומת הלשכה שכן פירש בהדיא רבי אושעיא גופיה בירושלמי דשקלים בגמרא בפ"ד דמתרץ המשנה התם כמו הכא וז"ל פיטמה לחולין ר"י ב"ר חנינא אמר פסולה ריב"ל אמר כשירה כו' עד אתיא דריב"ל כרבי יוחנן דהא תנינא המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראויין לקרבנות צבור א"ר יוחנן קטורת א"ר אושעיא תיפתר באומן של בית אבטינס היה נוטל בשכרו קטורת כו' ע"כ. ולפי דעתי לזה נתכוון רש"י באמרו לעיל מזה וז"ל הילכך נותנין אותה לאומנין בשכרן ובגמרא מפרש באומן בית אבטינס שהיה נוטל קטורת כו' ר"ל ובגמרא דירושלמי שהבאתי מפרש באומן בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת כו' וכן פירש רש"י גופיה בפ"ק דשבועות וז"ל מפרישין שכר האומנין מתרומת הלשכה שכר אומני בית אבטינס מפטמי הקטורת כו' וכן פירש בהדיא הרמב"ם ור"ע מברטנורה ז"ל בפירוש המשניות ואין דבר זה צריך יותר חזוק כיון שכבר הוכחתי דרש"י גופיה נתכוין לפרש כאן כדפירש רבי אושעיא גופיה בירושלמי שהבאתי על כן אומר אני שלא אמר רש"י מעולם דבר זה אלא דברי תלמיד טועה הם. כן נ"ל:

אמר להו רב משרשיא לבניה כי בעיתו למגמר קמי רבכון גרסו מעיקרא והדר עולו וכו'. אפשר להסמיך זה בפסוק גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת פירוש גרסה נפשי יחיד. ואח"כ אל משפטיך ללכת אצל הרב ללמוד משפטיך בכל עת ויש לרמוז גרס"ה ר"ת גרסא ראשונה סייעתא היא גם ר"ת לתאב"ה לפני תבא אל בית הרב ר"ל דרמז דליגרס איניש לחודיה קודם שיבא לבית הרב כן נראה דרך צחות ואסמכתא ודוק הטב:

והלא מי רגלים וכו'. הרב הגדול באר שבע בתוספותיו הטיח דברים עמ"ש הכלבו די"מ מעיין דשמו מי רגלים והרבה להשיב ולבסוף הביא הירושלמי דקאמר שריחן רע ע"ש באורך ובספר ארחות חיים הביא פירוש זה וכתב דריחן רע ע"ש ותכל תלונות הרב ב"ש וכמ"ש אני הדל בברכי יוסף א"ח סימן קל"ב ע"ש:

ת"ר פטום הקטרת וכו' ואם נתן בה דבש וכו' והלא מי רגלים וכו'. עמ"ש הרב באר שבע בתוספותיו ועמ"ש אנכי תולעת בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן קל"ב בס"ד:

רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף וכו'. עמ"ש הרמב"ן בפירושו על התורה פרשת תשא ומ"ש הרב ב"ח א"ח סימן קל"ג ומה שתמה עליהם הרב הכולל סבא קדישא הדר לכל חסידיו כמהר"ר מלאכי הכהן זלה"ה בספרו הבהיר יד מלאכי כלל ש"ז ומ"ש הרב באר שבע בתוספותיו. ועלימו תטוף מילתי לשון הדיוט בספרי הקטן ראש דוד ריש פרשת בהעלותך בס"ד:

(ו א רש"י) ד"ה קילופה בושם וזהו וכו'^*[שמ"ק מגיה: קילופה. בשם וזהו שמו: קנמון תשעה (קבין) סך הכל...].—צ"ל: "קילופה בושם: וזהו ששמו קנמון ט' מנין: ס"ה שס"ח מנין": פי' שעד כאן הוא מחשבון שס"ח מנים של קטורת, ומה שלמטה מזה אינו אלא ליפות ולתקן את סממני הקטורת.

בבואה לבבואה. צל לצלו: ולאו מילתא היא. דלא ליעביד איניש הכי דלמא הוי סימנא בישא ומצער נפשיה ומיתרע מזליה: קרא. דלעת: רוביא. תלתן והני איכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי: קלקי. אשפות: ולא על אפדני דפומבדיתא. שלסטין היו כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכז.) פומבדיתאה אלוייך אשני אושפיזך: גילדנא סריא. דג קטן מוסרח כדאמרי' בפ''ק דמועד קטן (דף יא.) כוורא סמוך למיסרחיה מעלי: מכותחא דרמי כיפי. אפילו כותח שהוא משובח וחזק שמשבר את האבן כששופכין הימנו ע''ג האבן אעפ''כ לא תאכלו הימנו כדאמרי' בפ' אלו עוברין (פסחים מב.) שלשה דברים נאמרו בכותח מטמטם את הלב כו': כיפי. סלע כדמתרגמינן סלע כיפא: ואם הריח בה. בקטרת של ציבור פטור: קול. הנהנה מקול הכנורות ונבלים של כלי שרת: ומראה. הנהנה ממראה יפה של היכל: וריח. הקטרת: ומשני ריח דקאמר אין בו מעילה לאחר שעלתה תמרתו שנעשה מצוותו וכי קאמר מעל קודם לכן: תרומת הדשן מועלין בה. דכתיב ושמו דמשמע שם תהא גניזתו: שם את העגלה. שם תהא קבורתה לעולם: הערופה. משמע היא אין אחרינא לא: הצרי. שרף נטף כדמפרש לקמן שרף [הנוטף] מעצי הקטף ושרף היינו מידי דמנטף מן העץ וקורין גומא: צפורן. שחלת דמתרגמינן טופרא שחלקה כצפורן: חלבנה. גלבנ''א: שבולת נרד. חד הוא ובלעז שפיג''א: קילופה. בשם וזהו ששמו קנמון: (ט' קבין). סך הכל שס''ח מנין: יין קפריסין. שבא ממקום ששמו קפרס ע''א בגליון יין קפריסין שעושין מקפרא של אילן הוא ששמו קפרס כגון הצלף והקפרס מ''ר: בורית. סאבו''ן: כרשינא. הבא מאותו מקום ל''א עשב הנקרא אירב''ה שנוטי''א שעושין ממנו בורית שקורין ספוני מפי הרב הגדול: רובע. הקב: מעלה עשן. שם עשב: כיפת הירדן. עשב הגדל על שפת הירדן: פסלה. דכתיב כי כל שאור וכל דבש (ויקרא ב): חייב מיתה. כי עייל ביוה''כ דכתיב (שם טז) ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו' ולא ימות וגו' בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטרת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה: רשב''ג. לפרושי אתא: ששפין. מושחין: שתהא נאה. ששחורה היא: שתהא עזה. שיהא ריחה חזק: למקדש. שבעזרה היו מפטמין: מסייע ליה כו'. מדלא מפרש ליה (לברא בשעת שריית) סמנים ויתנו בה מי רגלים מסייע ליה דקאמר כל מעשיה בקדש בעזרה: המקדיש נכסיו. קיי''ל סתם הקדשות לבדק הבית: והיו בהן דברים הראויין לקרבן ציבור. דקיי''ל המקדיש נכסיו ויש בהן דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם הראוי ליחיד מוכרין אותו ליחיד הצריך קרבן והראוי לציבור א''א להקריבו דבעי לקנותו מתרומת הקופות הילכך נותנין אותה לאומנין בשכרן ובגמרא מפרש באומני בית אבטינס שהיו נוטלין קטרת במס' שקלים בפרק התרומה מה היו עושין (הלכה ח): הא תנא להו. התם במסכת שקלים והני ראויין ליחיד כמו לצבור: בהמה וחיה. לאו דוקא: אלא לאו קטרת. דאינו ראוי אלא לציבור אלמא עושין קטרת מן החולין ובחוץ וקשיא לר' יוסי בר' חנינא: באותה הניתנת כו'. לעולם בקודש נעשית ולא הספיקו ללוקחה הימנו עד שהקדישה: מותר קטרת. שבכל שנה היה נשאר מאותן ג' מנים יתירין שכהן גדול מכניס ולא היה מקטיר אלא מלא חפניו ונשאר המותר ואותו מותר לא היה ראוי לשנה הבאה מניסן ואילך דניסן ראש השנה דתרומת שקלים דאמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה במסכת ראש השנה (דף ז.) ומה היו עושין בו: מפרישין. מהקדש בדק הבית את שכר האומנין המחזקים את בדק הבית: ומחללין. את מותר זה על (מותר) מעות דכל זמן שהיא בקדושתה אינן רשאין לתתה לאומנין דכל דבר שראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם: ל''ג תני רב יהודה אלא ה''ג בכולהו מותרין תני חוזרין כו' והכא לא תני. והא מדתני בכולהו מותרין הניתנין לאומנין חוזרין ולוקחין אותן כו' והכא לא תני הכי מכלל דלאו בקטרת גמורה קמיירי אלא בשנעשית חולין וקרי לה ראויין לקרבנות צבור ותיובתא דר' יוסי בר' חנינא: אלא אמר רב יוסף מאי ראויין דקתני אחד מסממני הקטרת. ולא קטרת פטומה: שס''ח מנין. דהכי סליק חושבנא דסממנין דלעיל בורית ויין ומעלה עשן לאו סממנין נינהו:

קול. לאו היינו קול לוים אלא מיני זמר דכלי שרת וכן ריח דקטורת והתם איסורא מיהא איכא כדאיתא בפסחים אבל להריח יין נסך ונבלה הוי פלוגתא דאביי ורבא בפסחים: כתיב ב' מיעוטי. תימה בחד מיעוט נמי סגיא דליכא למילף מאידך דא''כ מיעוטא למה לי: מלח סדומית רובע. מפרש ר' משה כהן כלומר דאם אין לו יין קפריסין מביא במקומו חמר חיוורין ומלח סדומית לשרות בהן הצפורן אבל לא שיערב מלח בקטורת למ''ד דקטורת לא בעיא מלח ואפילו למ''ד דבעי מלח היינו דוקא בשעת הקטרה דומיא דכל העולין הטעונין מלח ואמר ר' נתן נמי אף כיפת הירדן היינו לשרות בו את הציפורן: אם נתן בה דבש פסלה. בת''כ דבש אין לי [אלא] דברים שאין הדבש יפה לה מנין לרבות הקטורת שהפטמים אומרים שהדבש יפה לה כדאיתא בירושלמי אילו היה נותן בה דבש מעט לא היה כל העולם יכול לעמוד בריחה ת''ל כל דבש: מסייע לר' יוסי ב''ח. כלומר מדאמר שנעשית בעזרה ומיהו אפי' אם היו עושין חוץ לעזרה לא היו שורין במי רגלים דלא גרע משופר דאיו בו קדושה אלא תשמישי מצוה דקיי''ל דנזרקין ותניא שילהי ר''ה יין או מים מותר לתת בו כדי לצחצחו ומי רגלים אסור מפני הכבוד וכ''ש קטרת שנקטר לפני ולפנים ביה''כ אלא רבותא נקט דאפי' להכניסו לפנים אסור מפני הכבוד כ''ש לשרותו בהן: אי בהמה חיה ועוף הא תני לה. דבהמה תני בהדיא ומסיים בפ' התרומה עם שאר נכסים והיינו חיה ועוף: מפרישין ממנה כו'. פי' מפרישין מן המותר שהיו משערין ומכוונים כמה יוותר אותו מותר מחללין על מעות אומני הבנין ומפרש במעילה טעמא מאי והתם נפקא ליה מקרא דכתיב ועשו לי מקדש ועשו לי משלי: