כריתות ה ע"א

כריתות ה ע"א - Steinsaltz

reason that the Merciful One writes: “You may not eat” (Deuteronomy 12:17), to establish the consumption of second-tithe produce outside Jerusalem as a prohibition.

The Gemara challenges: But still, it is a general prohibition, as all three types of second tithe are included in a single command. The Gemara explains: If so, that one receives only one set of lashes, let the verse say: You may not eat them within your gates, as a previous verse already stated “your tithes” (Deuteronomy 12:11). Why do I need the verse to specify: “The tithe of your grain, of your wine, and of your oil”? This serves to designate a prohibition and the punishment of lashes for the consumption of each and every type of produce.

§ Rabbi Yitzḥak says: One who eats bread, parched grain, and fresh stalks before the omer offering has been sacrificed is flogged with three sets of lashes, as it states: “And you shall eat neither bread, nor parched grain, nor fresh stalks until this day itself, until you have brought the offering of your God; it is a statute forever throughout your generations in all your dwellings” (Leviticus 23:14). The Gemara raises a difficulty: But one is not flogged for transgressing a general prohibition. The Gemara answers: It is different here, as the verses are superfluous; the verse did not need to specify these three types of grain products.

The Gemara tries to ascertain which terms are superfluous. Let the verse say “bread,” and we will derive the halakha of parched grain and fresh stalks from that of bread. The Gemara questions this suggestion: This derivation can be refuted: What is unique about bread? It is unique in that it has an increased obligation with regard to ḥalla, which is separated only from the dough of bread, not from parched grain and fresh stalks not made into dough.

The Gemara further suggests: Let the verse write only “parched grain,” and let it not write bread or fresh stalks, and we will derive the halakha of bread and fresh stalks from that of parched grain. The Gemara responds: The halakha of bread cannot be derived from that of parched grain due to the fact that parched grain is in its unadulterated form, whereas bread is not in its unadulterated form, i.e., it has been fully processed, and therefore it can be maintained that only produce that has not been changed is prohibited before the omer. Likewise, the halakha of fresh stalks cannot be derived from that of parched grain due to the fact that parched grain has an increased obligation with regard to meal offerings, as the omer meal offering is of parched grain, whereas fresh stalks do not have an increased obligation with regard to meal offerings.

The Gemara further suggests: Let the verse write only “fresh stalks,” and we will derive the halakha of bread and parched grain from that of fresh stalks. The Gemara responds: This derivation can be refuted: What is unique about fresh stalks? They are unique in that they have not changed from their original state at all. The Gemara states: Clearly, the halakha of two of these types cannot be derived from the halakha of any one of the others. But let us derive the halakha of one of them from the halakha of the other two.

The Gemara elaborates: Let the verse not write bread, and let us derive its halakha from that of parched grain and fresh stalks. The Gemara responds: This derivation can be refuted: What is unique about parched grain and fresh stalks? They are unique in that relative to bread, which has been fully processed, they are in their unadulterated form. The Gemara suggests: Let the verse not write fresh stalks, and let us derive its halakha from the halakha of bread and parched grain. The Gemara responds: This derivation can be refuted: What is unique about bread and parched grain? They are unique in that they have an increased obligation with regard to meal offerings.

The Gemara explains that Rabbi Yitzḥak could say to you: Let the verse not write parched grain, and let us derive its halakha from the halakha of bread and fresh stalks. What would you say to refute this? If you refute it by saying: What is unique about bread? It is unique in that it has an increased obligation with regard to ḥalla, the example of fresh stalks will prove that this is not a decisive factor, as the obligation of ḥalla does not apply to it and yet it is prohibited before the omer. And if you would refute the derivation due to the fact that fresh stalks differ from parched grain, as they have not changed from their original state, the case of bread will prove that this is not the key factor, as it has changed from its original state and yet it is prohibited. Therefore, one is flogged for each type, as the verse is superfluous.

The Gemara objects: But why not say that for the consumption of parched grain, whose mention is superfluous, one is separately liable to receive one set of lashes, whereas for eating all the rest of them, i.e., bread and fresh stalks, one is liable to be flogged with only one set of lashes, as they are prohibited by a general prohibition? The Gemara explains: If so, and the halakha of parched grain is unique, let the verse write: Bread, fresh stalks, and parched grain; alternatively, let it write: Parched grain, bread, and fresh stalks. Why does it write the example of parched grain in between the others? This is what the verse is saying: One who eats bread is liable to receive the punishment given for eating parched grain, and likewise one who eats fresh stalks is liable to receive the punishment given for eating parched grain.

§ Rabbi Yannai says: A verbal analogy should never be lightly regarded in your eyes, as the fact that one is punished with karet for consuming meat of an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its appointed time [piggul] is one of the fundamental principles of the Torah, and the verse taught it only through a verbal analogy.

The Gemara explains that this is as Rabbi Yoḥanan says that Zavda bar Levi teaches: It is stated there, with regard to meat of an offering left over after the appointed time for its consumption [notar]: “But everyone who eats it shall bear his iniquity” (Leviticus 19:8), and it is stated here, with regard to intent to consume an offering after its appointed time: “And the soul that eats it shall bear his iniquity” (Leviticus 7:18). Just as there the punishment for eating notar is karet, so too here, the punishment for eating piggul is karet.

Rabbi Simai says: A verbal analogy should never be lightly regarded in your eyes, as the fact that one is punished with karet for consuming notar, from which it is derived that one is punished with karet for partaking of piggul, is one of the fundamental principles of the Torah, and the verse taught it only through a verbal analogy.

What is this verbal analogy? One derives by verbal analogy of the word “sacred” in Leviticus and the word “sacred” in Exodus that the verse: “But everyone who eats it shall bear his iniquity,” is discussing notar. This verse states: “But everyone who eats it shall bear his iniquity, because he has profaned the sacred thing of the Lord” (Leviticus 19:8), and it is written: “You shall burn the leftovers [notar] in fire; they are not to be eaten, for they are sacred” (Exodus 29:34). Just as the verse in Exodus is referring to notar, the same is true of the verse in Leviticus.

Abaye says: A verbal analogy should never be lightly regarded in your eyes, as the fact that one is punished with karet for engaging in intercourse with one’s daughter born from the woman he raped is one of the fundamental principles of the Torah, and the verse taught it only through a verbal analogy.

Abaye elaborates: This is as Rava says: Rabbi Yitzḥak bar Avdimi said to me that this halakha is derived by a verbal analogy between the unusual form “they [henna]” and “they [henna],” written with regard to the prohibition against engaging in intercourse with one’s daughter born from the woman he raped. As it is written: “The nakedness of a woman and her daughter…you shall not take her son’s daughter, or her daughter’s daughter, to uncover her nakedness: They [henna] are near kinswomen” (Leviticus 18:17). And it is stated: “The nakedness of your son’s daughter, or of your daughter’s daughter; for they [henna] are your own nakedness” (Leviticus 18:10). This latter verse is interpreted as referring to one’s granddaughter from the woman he raped (see Yevamot 97a). The verbal analogy teaches that although one’s daughter from the woman he raped is not mentioned in the verse, she too is included with one’s granddaughter, just as a daughter and a granddaughter are equated in Leviticus 18:17.

Furthermore, the punishment for this transgression of intercourse with one’s daughter from the woman he raped is derived from a verbal analogy between: “It is lewdness” (Leviticus 18:17), which is written with regard to engaging in intercourse with both a woman and her daughter, and the same term “lewdness” that appears elsewhere, which teaches that the transgressor is liable to be put to death by burning. As it is stated: “And if a man take with his wife also her mother, it is lewdness; they shall be burnt with fire, both he and they” (Leviticus 20:14). This teaches that death by burning is the punishment for engaging in intercourse with both a woman and her daughter, and the same applies to intercourse with one’s daughter from the woman he raped, due to the verbal analogy of henna and henna linking the two cases.

Rav Ashi says: A verbal analogy should not be lightly regarded in your eyes, as the list of those who are liable to be put to death by stoning is one of the fundamental principles of the Torah, and the verse taught it only through a verbal analogy.

This is as it is taught in a baraita that it is stated here, with regard to engaging in intercourse with specific relatives: “Their blood shall be upon them” (Leviticus 20:11–16), and it is stated with regard to a necromancer and a sorcerer: “Their blood shall be upon them” (Leviticus 20:27). Just as there, the verse specifies that a necromancer and a sorcerer are executed by stoning, so too here, with regard to one who engages in intercourse with those relatives, they are executed by stoning.

§ The mishna’s list of prohibitions for whose unwitting violation one must bring a sin offering includes one who blends the anointing oil according to the specifications of the oil prepared by Moses in the wilderness (see Exodus 30:22–33). The Sages taught in a baraita: One who blends the anointing oil to learn how it was prepared or to transfer it to the community for them to use in the Temple is exempt. But if he blends the anointing oil in order to apply it to his body he is liable. And one who applies to his body the oil prepared by another is exempt, because he is liable for applying the oil to his body only if he uses the anointing oil that was prepared by Moses alone, in accordance with the verse: “Or whoever puts any of it upon a stranger” (Exodus 30:33), which is referring to that specific oil.

The Master said earlier: One who blends the anointing oil to learn how it was prepared or in order to transfer it to the community for them to use in the Temple is exempt. The Gemara asks: From where do we derive this? The Gemara answers: This is derived via a verbal analogy from the term: “Its composition” (Exodus 30:32), written with regard to the oil and the term: “According to its composition” (Exodus 30:37), written with regard to the incense. And it is written with regard to the incense in that verse: “You shall not prepare for yourselves,” from which it is inferred that it is incense prepared for yourselves that is prohibited, but if one prepares it to transfer it to the community he is exempt. With regard to the anointing oil as well, one who blends it to transfer it to the community is exempt.

The Gemara objects: But in light of this verbal analogy, let the case of incense return and let us derive it from that of the anointing oil: Just as with regard to the anointing oil, when one blends it in halves, i.e., not all the specified amount at once, he is exempt, so too, with regard to the incense, when one blends it in halves he should be exempt. Why, then, does Rava say: In the case of incense that one blended in halves, he is liable, whereas with regard to anointing oil that one blended in halves, he is exempt?

The Gemara answers that Rava could say to you: With regard to the anointing oil it is written: “Neither shall you prepare any like it according to its composition” (Exodus 30:32), which indicates that it is oil prepared precisely like it that is prohibited, but with regard to preparing half of it, one may well do so. By contrast, with regard to incense, as it is written: “And the incense that you shall prepare, according to its composition you shall not prepare for yourselves” (Exodus 30:37), which teaches that any act of preparing of this incense is prohibited, as it is possible to burn a portion, half of the maneh that must be prepared, in the morning, and a portion in the afternoon.

§ The Sages taught in a baraita: The anointing oil contains pure myrrh weighing 500 shekels, cassia of 500 shekels, aromatic cinnamon of 500 shekels, and aromatic calamus of 250 shekels. It is found that all of them together amount to 1,750 shekels.

The Gemara expresses surprise at the statement of the baraita: Does the tanna come to teach us the tally? Why is it necessary for the baraita to state the sum of the amounts? The Gemara answers that this is difficult for the tanna: Since the verse states: “And of aromatic cinnamon half so much, two hundred and fifty, and of aromatic calamus two hundred and fifty” (Exodus 30:23), one might say that the weight of aromatic calamus is like that of aromatic cinnamon: Just as half of the amount of aromatic cinnamon is two hundred and fifty, so too, the verse means that half of the amount of aromatic calamus is two hundred and fifty, which would mean that the sum total is two thousand.

The Gemara asks: But why not say that it is indeed so, that the total weight of calamus is five hundred? The Gemara answers: If so, let the verse write: And of aromatic cinnamon and of aromatic calamus half so much and half so much, two hundred and fifty. The fact that the verse employs the term “half so much” only with regard to cinnamon indicates that their weights were different.

Rav Pappa said to Abaye: When one weighs these substances, does he weigh the ingredients with a slight surplus, so that they tip the scales, or does he weigh the ingredients with precision? Abaye said to him that the Merciful One writes: “Of each there shall be a like weight” (Exodus 30:34), which indicates a precise measure, and you say it is possible that one weighs the ingredients with a surplus? The Gemara raises a difficulty: But doesn’t Rabbi Yehuda say: The Holy One, Blessed be He, knows the amount of surpluses that should be added. Evidently, there is a surplus involved in these measures.

Rather, one certainly weighs with a surplus, and this is what Rav Yehuda says: With regard to aromatic cinnamon, why does one bring half of its total of five hundred, i.e., two hundred and fifty at one time, and two hundred and fifty at one time? Since its entire amount is five hundred, let him bring five hundred all at once. Conclude from the fact that one brings aromatic cinnamon at two separate times that there is a surplus involved in this measure, i.e., one must add a little each time he weighs the cinnamon, and the Holy One, Blessed be He, knows the amount of surpluses.

The Gemara asks: But according to Rav Yehuda’s opinion, what is the meaning of the phrase: “Of each there shall be a like weight”? Ravina said: It means that one should not place a weight of one ingredient against the weight of another ingredient and weigh in this manner. In other words, after weighing one of the ingredients one may not weigh another ingredient against that one; rather, each ingredient must be weighed independently against the scales.

The Sages taught in a baraita: How did they prepare the anointing oil that Moses prepared in the wilderness? They would cook the roots of the spices in it; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei said to him: But that amount of oil is not sufficient even to apply to the roots, as they would absorb the oil; how, then, could the roots be cooked in it? Instead, how did they act? They brought the roots and boiled them in water and the fragrant substance would rise to the top, and one poured the anointing oil on the water, and the oil would absorb the fragrance and retain it, and later he removed the oil [vekipeḥo] from off the top and place it in its flask. This is how the anointing oil was prepared.

Rabbi Yehuda said to Rabbi Yosei:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - א

הוה אמינא הני מילי שהאוכלו בחוץ עובר רק בעשה. אבל בלאו - אימא לא. אמטו להכי כתב רחמנא "לא תוכל" לאוקמה בלאו - ואם כן אינו מיותר לחלק, ועדיין לאו שבכללות הוא!?

ודחינן: אם כן, לדבריך, שבא הכתוב רק ללמד לאו אבל לא ללקות, נימא קרא "לא תוכל לאכלם" [דהא לעיל מיניה כתיב "עולותיכם וזבחיכם ומעשרותיכם"] - מאי "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך"? שמע מינה מהא דפירט הכתוב לדגן תירוש ויצהר ליחודי איסור אכילה אכל חד וחד קאתי קרא, והרי זה נחשב כלאו מיוחד לכל אחד ואחד, ואינו לאו שבכללות, וממילא לוקים.

אמר רבי יצחק: האוכל לחם וקלי [דגן שנתייבש בתנור] וכרמל [שמללו את גרעיני התבואה ביד, ולא הבהבו אותם באש] מהתבואה החדשה לפני שהקריבו את מנחת העומר - לוקה שלוש. מדכתיב (ויקרא כג יד) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם" ^[54].

ומקשינן: והא אין לוקין על לאו שבכללות!?

ומשנינן: שאני הכא, דמייתר קראי ללמד שכל אחד נחשב כלאו בפני עצמו.

והוינן בה: כיצד מייתר קראי?

אם משום דאייתר קרא, דלימא קרא "לחם לא תאכלו", ונילף קלי וכרמל מיניה, ואם כן "קלי וכרמל" מיותרים.

אין זה יתור. שאי אפשר ללמוד קלי וכרמל מלחם, שהרי איכא למיפרך: מה ללחם, איסורו חמור, שכן נתרבה הלחם אצל חיוב הפרשת חלה, שמפרישים חלה רק מלחם ולא מגרעיני תבואה קלויים או מלילות. ולכן, אלולא שהתורה כתבה גם קלי וכרמל סלקא דעתין שדוקא לחם אסרה תורה לאכול לפני העומר, ולא קלי וכרמל.

ואם היתור הוא משום שמספיק שנכתוב קלי ולא לכתוב לחם, ונילף לחם מקלי. נמצא שלחם מיותר לחלק.

עדיין אין כאן יתור. שהרי לחם מקלי לא אתי, משום דקלי - איתיה התבואה בעיניה [בצורתה], שעדיין לא נטחנה ^[55]. אבל לחם, לא איתיה התבואה בעיניה, לפי שטחנה ונשתנית צורתה, ואימא דלא אסירא אלא כשעדיין איתא בעיניה, הילכך איצטריך למיכתב לחם, ולא אייתר.

וגם כרמל מקלי לא אתי, משום דקלי חמור שכן הוא נתרבה אצל מנחות, שמביאים ממנו את מנחת העומר כדכתיב (ויקרא ב יד) "אביב קלוי באש". אבל כרמל לא נתרבה אצל מנחות.

[והקשה רש"י הרי כתוב במנחת העומר גם "כרמל"? ותירץ דהמשמעות של כרמל האמור במנחת העומר שהוא רך ונמלל. אלא שאחר כך היו מיבשים אותו באש ונעשה קלי. אבל כרמל שמדובר עליו כאן דלא אתי מקלי היינו שנמלל ולא יבשו אותו באש כלל].

ואם נאמר שמספיק שנכתוב כרמל ונילף לחם וקלי מיניה. איכא למיפרך: מה לכרמל שכן לא נשתנה מברייתו. מה שאין כן קלי שקלייתו באש היא שינוי מברייתו, וכל שכן לחם.

שמא תאמר שאמנם מן חד לא ילפי לשנים האחרים, אבל עדיין יש יתור משום שמספיק לכתוב שנים מהם ונילף חדא מן תרין.

הרי אם נאמר דלא נכתוב קרא לחם, ונילף מקלי וכרמל. איכא למיפרך - מה לקלי וכרמל דאיתנהון בעיניהון, שלא נטחנו וצורתם הראשונה עדיין קיימת, מה שאין כן לחם שנטחן ונשתנה מצורתו הראשונה ^[56].

ואם נאמר שלא נכתוב קרא כרמל ונילף מלחם וקלי, איכא למיפרך - מה ללחם וקלי שכן נתרבו אצל מנחות, [לחם - בלחם הפנים שנקרא מנחה, ושתי הלחם של עצרת שנקראים מנחה. כדכתיב (במדבר כח) "בהקריבכם מנחה חדשה". וקלי - במנחת העומר]. מה שאין כן כרמל, שלא נתייבש בתנור, שלא נמצא במנחות ^[57].

אמר לך רבי יצחק: היתור הוא בכך שלא נכתוב קרא קלי ונילף מלחם וכרמל. ומאי פרכת? אי פרכת מה ללחם שכן נתרבה אצל חלה, כרמל יוכיח! ואי משום דכרמל לא נשתנה מברייתו, לחם יוכיח! ואם כן אפשר ללמוד קלי מהצד השוה שבהן שהם מין דגן ואסורים לפני העומר, ולא היה צריך לכתבו.

הלכך האוכל לחם קלי וכרמל מתבואה חדשה לפני הקרבת קרבן מנחת העומר לוקה שלש, משום דמייתר "קלי" לחלק.

ומקשינן: ואימא קלי דמייתר מלמד רק על עצמו לחלק כשאכלו עם לחם וכרמל, והילכך מחייב עליו חדא בפני עצמו, ואילו אכולהון, על השנים האחרים, שאין בהם פסוק לחלק, מחייב רק חדא?

ומשנינן: אם כן, שקלי מלמד לחלק רק על עצמו - נכתוב קרא לחם כרמל וקלי. אי נמי - נכתוב קלי ולחם וכרמל. אמאי כתב לקלי באמצע בין לחם לכרמל? אלא, הכי קאמר: לחם הרי הוא כקלי, דמחייב בפני עצמו, וכרמל בפני עצמו נמי מיחייב, כקלי בפני עצמו.

אמר רבי ינאי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך - שהרי חיוב כרת של האוכל פיגול [בשר של קרבן שחישב בשעת עבודתו לזרוק את הדם חוץ לזמנו, או להקטיר מהאימורים או לאכול מן הבשר חוץ לזמנו] הוא אחד מגופי תורה, ולא לימדו הכתוב בפירוש אלא מגזירה שוה - דיליף "עון עון" מנותר.

דאמר רבי יוחנן: תני זבדא בר לוי:

נאמר להלן בפרשת קדושים (ויקרא יט ח) לגבי נותר "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חילל, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".

ונאמר כאן לגבי פיגול בפרשת צו (ויקרא ז יח) "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא", מה להלן, בנותר, חיוב אכילתו הוא כרת, אף כאן, בפיגול, העונש על אכילתו הוא כרת.

[ואף על פי שמוזכר פיגול בפרשת קדושים, בגמרא בזבחים (דף כח:) הוכיחו שלא מדובר בפיגול ממש - דהיינו מחשבת חוץ לזמנו - אלא במחשבת חוץ למקומו שלא חייבים עליו כרת, אלא לאו בעלמא. והכרת שכתוב שם נאמר על האוכל נותר. עי' רש"י.]

אמר רבי סימאי: לעולם אל תהי "גזירה שוה" קלה בעיניך - שהרי חיוב כרת של האוכל נותר הוא אחד מגופי תורה, ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה. שהרי בפשט הכתוב האמור בפרשת קדושים "ואוכליו עונו ישא ... ונכרתה" לא מדובר בנותר אלא בקרבן שחישב לאוכלו חוץ למקומו. ורק בלימוד של גזירה שוה מוקמינן ליה בנותר.

מאי היא הגזירה שוה?

יליף "קודש קודש". כתיב הכא בפרשת קדושים (ויקרא יט ח): "ואוכליו עונו ישא כי את קודש ה' חילל". וכתיב (שמות כט לד): "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא". מה להלן מדובר בנותר כך כאן מדובר בנותר.

אמר אביי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך - שהרי איסור בתו מאנוסתו ועונשה הוא אחד מגופי תורה, ולא לימדה הכתוב שאסורה ושחייב עליה שריפה אלא מגזירה שוה.

שהרי אין פסוק מפורש על בתו מאנוסתו. כי בפסוק (ויקרא יח יז) "ערות אשה ובתה לא תגלה" מדובר על בת אשתו הנשואה לו [שהמלה "אשה" משמע שיש לו בה אישות], ובפסוק (שם י) "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה" - שמדובר בו בבת בנו ובת בתו מאנוסתו - לא כתוב בתו. ואי אפשר ללמוד מקל וחומר שאם בת בנו ובת בתו מאנוסתו אסורה קל וחומר בתו מאנוסתו, לפי שאין מזהירין מן הדין. [לעיל (בדף ג.) למדנו שאין עונשין מן הדין והוא הדין שאין לומדים אזהרת לאו מדין קל וחומר]. ולכן הוצרכנו ללימוד מגזירה שוה.

ומהי הגזירה שוה?

דאמר רבא: אמר לי רבי יצחק בר אבדימי: אתיא "הנה הנה" ללמד על עצם איסורא של בתו מאנוסתו.

[דכתיב בבתו מאשתו - "ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה - שארה הנה זמה היא", ופסוק זה כולל בין את בתה של אשתו שהיא גם בתו, [וכן את בת בתו ובת בנו], ובין בתה של אשתו מאיש אחר.

ובכתוב האוסר את בת בנו ובת בתו מאנוסתו נאמר "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן - כי ערותך הנה", ולומדים בגזרה שוה מבתו מאשתו:

"הנה הנה" - כשם שבלאו של בתו מאשתו, דכתיב בה "שארה הנה", עשה בה הכתוב את בתו כבת בתו, אף בלאו של בת בנו ובת בתו מאנוסתו שכתוב בו נמי "ערותך הנה", עשה בה הכתוב את בתו כבת בתו.]

וכמו כן אתיא "זמה זמה" לעונש שריפה על בתו מאנוסתו.

[שבחמתו כתיב (ויקרא כ יד) "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה, זמה היא, באש ישרפו אותו ואתהן". ובלאו של בתו מאשתו כתוב "שארה הנה זמה היא", ולומדים בגזירה שוה "זמה זמה" - כשם שהבא על חמותו עונשו בשריפה, כך גם הבא על בתו מאשתו בשריפה.

ושוב לומדים בגזירה שוה "הנה הנה" מבתו מאשתו לבתו מאנוסתו - כשם שבתו מאשתו בשריפה כך בתו מאנוסתו בשריפה. רש"י ביבמות דף ג. ועיין תוס' ישנים שם].

אמר רב אשי: אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך - שהרי נסקלים, הן הן גופי תורה, ולא לימדה הכתוב ברובם שדינם בסקילה אלא מגזירה שוה. כי ברובם לא כתוב סקילה בפירוש אלא "דמיהם בם" - כגון הבא על אמו וכלתו (ויקרא כ יב).

דתניא: נאמר כאן [בשאר הנסקלים] "דמיהם בם", ונאמר באוב וידעוני (שם כז) "דמיהם בם". מה להלן בסקילה [דכתיב: ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם], אף כאן - בשאר מקומות שכתוב "דמיהם בם" הרי הם בסקילה.

שנינו במשנה: המפטם את השמן:

תנו רבנן: המפטם את השמן כדי ללמוד בו סדר עשיית שמן המשחה או על מנת למוסרו לציבור להשתמש לצורך בית המקדש או למשוח בו מלך, פטור ^[58].

ואם פטמו על מנת לסוך בו הדיוט חייב על כך כרת.

והסך ממנו, משמן המשחה שעשה אדם אחר - פטור ^[59]. לפי שאין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד, כדכתיב ואשר יתן ממנו על זר.

אמר מר: ללמוד בו או על מנת למוסרו לציבור פטור.

והוינן בה: מנלן שאם עשאו על מנת ללמוד בו או על מנת למוסרו לציבור פטור?

ומבארינן: אתיא בגזירה שוה: דילפינן על "ובמתכונתו" דכתיב גבי איסור פיטום שמן המשחה (שמות ל לב) "ובמתכונתו לא תעשו כמוהו" מן "במתכונתה" דקטורת, דכתיב בה (שם לז) "במתכונתה לא תעשו לכם".

וכתיב לגבי קטורת "לא תעשו לכם", ודרשינן - לכם הוא דאסור, אבל למוסרו לציבור - פטור! הילכך גבי שמן המשחה דילפינן ליה בגזירה שוה מקטורת נמי, אם עשאו כדי למוסרו לציבור - פטור.

ומקשינן: ותיהדר קטורת ונילף משמן המשחה בגזירה שוה - מה שמן כי מפטם לחצאין [שלוקח מכל מין מחצית מהכמות המפורשת בתורה. כגון שלוקח ששה לוגין שמן - ובתורה כתוב הין, שהוא שנים עשר לוגין] פטור, אף קטורת נמי כי מפטם לחצאין [שהיו מפטמים בכל שנה קטורת לבית המקדש במשקל שלוש מאות וששים ושמונה מנה, והוא פיטם מאה ושמונים וארבע מנה] יהיה פטור!

אלמה [מדוע] אמר רבא: קטורת שפטמה לחצאין חייב, אבל שמן שפטמו לחצאין פטור ^[60]!?

ותרצינן: אמר לך רבא: גבי שמן כתיב "ובמתכונתו לא תעשו כמוהו" הילכך דרשינן שרק כמוהו הוא דאסור, אבל חציו שפיר דמי. אך גבי קטורת, דכתיב "והקטורת אשר תעשה" משמע כי כל שיעור עשייה דקטורת שהיה ניתן לעשותו במקדש אסור לזר לעשותו! ועשיית חצאין גם היא נחשבת עשיה דקטורת שהרי אפשר דמקטיר פרס [חצי מנה] שחרית, ופרס בין הערבים. [ו"לחצאין" דנקט רבא לאו דוקא הוא אלא שיעור שראוי להקטרה. רש"י לקמן ו ב].

תנו רבנן: שמן המשחה: מר דרור חמש מאות, קדה חמש מאות, קנמן בשם חמש מאות, שכתוב בתורה "וקנמן בשם, מחציתו - חמשים ומאתים". הרי שכולו חמש מאות ^[61].

ומדוע כתבה התורה שיעור חציו ולא שיעור כולו? כדי שישקול פעמיים מאתים וחמשים! והטעם לכך - משום שכאשר שקלו את הבשמים בכף המאזניים לא היו שוקלים במדוייק עד ששתי כפות המאזניים היו שוות, אלא היו מוסיפים בשמים עד שהכריעו הבשמים את כף המאזניים שהיו נתונים בה, כמבואר לקמן. וכמות זו הנוספת כדי להכריע את הכף נקראת "הכרע". וכששקלו פעמיים חצי מהכמות - נמצא שהוסיפו שתי הכרעות.

וקנה בשם חמשים ומאתים. נמצאו כולם אלף ושבע מאות וחמשים.

ותמהינן: וכי התנא מניינא קא משמע לן? הרי אנחנו יכולים בעצמנו לחשב את סך הכל!

ותרצינן: תנא הא קא קשיא ליה [כלומר, להכי הוצרך התנא לומר את הסכום הכללי]: שאם היינו מחשבים את המנין בעצמנו, אימא משקלו של קנה בשם הרי הוא כמשקלו של קנמן בשם [דכתיב "וקנמן בשם, מחציתו - חמשים ומאתים. וקנה בשם - חמשים ומאתים"] - מה קנמן בשם נאמר בתורה שיעור מחציתו שהיא בחמשים ומאתים, ונמצא ששיעור כולו הוא חמש מאות, אף קנה בשם השיעור האמור בו הוא מחציתו, שהיא חמשים ומאתים, ואילו שיעור כולו הוא חמש מאות, [והיינו, דהוה אמינא ד"מחציתו" האמור בקנמן בשם מתייחס גם לקנה בשם], ונמצא דכל אחד מארבעת המינים האמורים בשמן המשחה היה במשקל של חמש מאות, דהוו להו בסך הכל תרין אלפים. ולכן הוצרך התנא להדגיש שהשיעור האמור בקנה בשם אינו מחציתו, אלא ששיעור המשקל של כולו הוא מאתיים וחמשים, לפי ש"מחציתו" לא קאי עליו.

והוינן בה: ואימא הכי נמי ד"מחציתו קאי אתרוייהו, וגם בקנה בשם השיעור האמור בו הוא רק מחציתו דומיא דקנמן בשם?

ומשנינן: אם כן, נכתוב קרא: "קנמן בשם וקנה בשם מחצה, ומחצה - חמשים ומאתים", ומדלא כתב כן, משמע ש"מחציתו" נאמרה רק על קנמן בשם.

אמר ליה רב פפא לאביי: האם כשהוא שוקל את הבשמים שמהם עושים את שמן המשחה - בהכרע [שמוסיף מעט על כף המאזניים עד שהבשמים יכריעו את הכף] הוא שוקל, או עין בעין [משקל בשמים השוה למשקולת, עד שיהיו שתי כפות המאזניים שוות] הוא שוקל?

אמר ליה אביי: רחמנא כתב בפיטום הקטורת "בד בבד", דמשמע במדויק, וילפינן מיניה לשמן המשחה [וכדלעיל. חשק שלמה], ואילו את אמרת דיש להסתפק שמא בהכרע הוא שוקל?!

אמר ליה רב פפא: והאמר רב יהודה: הקב"ה יודע הכרעות! והיינו שלא היו שוקלים את ההכרעות בפני עצמן כדי לדעת את משקל ההכרעות, אלא היו משאירים אותן יחד עם שאר כמות הבשמים והקב"ה יודע מה הוא משקלם. אלמא, מוכח דאית בהו הכרע!

אלא, אמר רב יהודה: לעולם בהכרע הוא שוקל. וראיה לכך, מהא דקנמן בשם, דאמאי מייתי מחציתו דחמש מאות, שהוא חמשים ומאתים בחד זימנא, וחוזר ומביא עוד חמשים ומאתים בחד זימנא? והרי כיון דכולהון ביחד חמש מאות הויין - נייתי חמש מאות בבת אחת!?

אלא, שמע מינה מהא דקמייתי לה לקנמן בשם בתרי זימני, כי הכרע אית ביה. ולכן מביא ושוקל פעמיים כדי שיוסיף על משקל הבשמים שתי הכרעות ^[62], והקב"ה יודע בהכרעות!

וכי תימא, אם כן מאי "בד בבד" דקאמר רחמנא, דמשמעותו לכאורה לשון של שקילה במדוייק?

אמר רבינא: הכי קאמר רחמנא: שלא יניח משקל של אחד מהבשמים במשקל וישקול בשמים אחרים כנגד משקלו. כלומר - שלא ישקול אחד מהבשמים כנגד המשקולת ואת השאר ישקול האחד כנגד השני, אלא ישקול את כולם כנגד המשקולת ^[63].

תנו רבנן: שמן המשחה שעשה משה במדבר, שנעשה מכמה שרשי בשמים ושמן זית, כמבואר בפרשת כי תשא, כיצד היה אופן עשייתו ^[64]?

היה שולקו לשמן עם העיקרין של הבשמים. שהיה מבשל את הבשמים עצמם בשמן והיה ריח הבשמים נקלט בשמן] דברי רבי יהודה.

אמר ליה רבי יוסי: לא יתכן ששלקו את הבשמים בשמן הזית האמור באותה פרשה. כי והלא כמות השמן היתה כל כך קטנה ביחס לכמות הבשמים שאפילו לסוך העיקרין [לשרות את הבשמים בשמן בלבד] אינו סיפק, שהרי השמן יבלע בהם, שהיה בשמן י"ב לוגין בלבד, וכל שכן שאין מספיק שמן כדי לבשל בו את הבשמים, כי בבישול מתאדה חלק מהשמן, כדלקמן [כן פירש רש"י בהוריות]?

אלא כיצד עושה? הביאו העיקרין ושלקום במים, כדי שיספגו את המים ולא יבלע בהם השמן, ואחר כך הוציאם מן המים, והציף עליהן שמן ^[65] , וקלט השמן את הריח של הבשמים, וקיפחו [קינח את השמן מעל הבשמים ושמו בצלוחית].

אמר לו רבי יהודה לרבי יוסי:

הערות

^[54] המנחת חינוך [שג ב] מחדש, שכדי לעבור באיסור אכילת "לחם חדש", אין צורך שיאכל כזית דגן בדוקא, אלא מכיון שאכל כזית לחם, שמעורבים בו מקצת קמח דגן ומקצת מים, הרי הוא חייב, הואיל ונאמר בתורה שם לחם לאיסור אכילת חדש, ושם הלחם חל על כל מה שיש בו. אולם כל זה הוא רק לאחר האפיה, שהוא כבר קרוי לחם, אבל קודם שנאפה, כשהוא עדיין בצק, אין המים מצטרפין לכזית, שהרי עדיין איננו חשוב לחם, ואינו חייב עד שיהיה מן הדגן כזית. וכמו כן להיפך, דהיינו, באופן שבקמח היתה כמות של כזית, אולם על ידי שעירב בעיסה מעט מים, נדחק הקמח עד שנפחת מהנפח של כזית, יש גם כן חילוק בין קודם אפיה ובין לאחריה. שקודם האפיה, שעדיין אין בה שם לחם, ודאי הולכים רק אחר כמות הקמח, ומאחר שיש בה כמות של כזית, יש בה איסור גמור של אכילה מהתבואה החדשה. אולם לאחר האפיה, שאיסורה תלוי בשם לחם האמור בתורה, בזה יש לומר, מאחר ואין בה כזית "לחם", לא יהיה בה איסור אלא משום חצי שיעור. אלא שעדיין יש לומר, גם כשיש בה שם לחם, אפשר לאסרה גם כן מהשם הכללי של איסור חדש, שהוא נאמר על כל מה שממין דגן, בכל צורה ואופן שיהיה [עיין לקמן הערה 57 מזה].

^[55] רש"י כאן מבאר, שפירוש "קלי" הוא, חטים שהבהבן באור. אולם בפירוש התורה כתב, שהוא קמח הנעשה מקלי. והקשה בשער הציון [תפט נה], שמדברי הגמרא כאן דקלי עומד בעינו, לא משמע כן. עוד הביא שם השער הציון [נו] מדברי החינוך [שג], שפירוש "כרמל" הוא, שיבולים שהבהבן באור, ולא כמו שפירש רש"י, שהיא תבואה הנמללת ביד, ולא הובהבה באור. ולדברי החינוך צריך לומר, שכרמל קרוי "לא נשתנה מברייתו", כמו שמבואר לקמן בגמרא, מאחר שלא נתרוקנו עדיין השבולים מהגרעינים, שמהבהבים אותם יחד.

^[56] האחרונים עמדו בזה, מדוע נאמר שהאיסור חדש יהיה נפקע מאחר שנעשה שינוי בתבואה. המקור חיים [ריש תסז] כתב, שמכאן יש מקור לשיטת רבינו יונה בברכות [ברכות פ' ו], שכל איסור שנתהפך למציאות אחרת, נפקע איסורו על ידי כן, וכמו רגלי הדבורים שטבעם להתהפך לדבש כאשר נמצאים בו זמן מרובה, שהם מותרים מטעם זה, ולכן גם הכרמל כשנשתנה להיות קלי, וכן הקלי כשנשתנה להיות לחם, היה נפקע איסורו הקודם, ומשום כך צריך לימוד מיוחד לאסרו. אולם המגן האלף שם נחלק עליו, וכתב, שכונת הגמרא היא, מאחר והתורה ביארה בפירוש לאסור הדגן כשהוא כרמל, אם כן, בשעה שהוא כבר יצא משם זה, ואינו קרוי עוד כרמל, ודאי יהיה נפקע איסורו, שהרי כל האיסור הנאמר בו, מוגבל לאכילתו בעודו באופן ובצורה של כרמל. כלומר, שהאיסור חל על הצירוף של הדגן עם הכרמל, אבל בשאר איסורי תורה, כרגלי הדבורים והדומים להם, שהאיסור אינו תלוי כלל במצב ובאופן מסויים של הדבר הנאסר, אלא האיסור נאמר על עצמם וגופם של הדבורים, בזה אפילו כשיהיה משתנה ונהפך טבעם לדבר אחר, יהיה עדיין איסורם הראשון עליהם. וכנראה, שסברת המקור חיים היא, שאמנם נזכר בתורה שהתבואה נאסרת מחמת שם כרמל שבה, מכל מקום, אין זה הגבלה על האיסור, שהוא נאמר מעיקרו רק כאשר התבואה תחת שם זה, אלא האיסור חל על הדגן באופן מוחלט, ואינו תלוי בהגבלת זמן ומצב מסויים. והחתם סופר [יו"ד קיד בסופו] הקשה על דברי המקור חיים, שהרי דבר פשוט הוא, שנבילה וטריפה אפילו יטחנם עד אשר דק, לא יהיה נפקע מהם איסורם, ואפילו לדעת רבינו יונה הנ"ל, דדוקא באופן שנשתנה טבעם ונהפך לדבר אחר לגמרי, בזה חידש רבי יונה שנפקע איסורו, אבל בטחינה לבד, איסורו הראשון בו. ואם כן, גם לענין כרמל שנעשה קלי, לא יתכן כלל ההיתר דרבי יונה, ושוב אין מקום לדברי המקור חיים בביאור דברי הגמרא. והאור שמח [מאכ"א י ב] הביא לפרש דברי הגמרא כאן באופן אחר, מאחר ובאותה שנה שנכנסו ישראל לארץ, נאמר עליהם גם כן איסור דחדש, על התבואה שמצאו בה, שמיד כשנכנסו לארץ חל עליהם איסור חדש, והרי אם היו מוצאים אז קלי ולחם, בזה לא יתכן לומר שיהיו אסורים הואיל וכבר נאסרו בהיותם כרמל, שהרי בזמן שהיו כרמל [שהיה זה קודם שנכנסו לארץ], עדיין לא היה נוהג איסור חדש, משום כך צריך לימוד מיוחד לאסור גם קלי ולחם. ולפי דבריו, יתכן שיהיה לוקה על כזית לחם דחדש משום שלשה שמות. כלומר, באופן שהיה כרמל ונעשה קלי ונעשה אחר כך לחם. אולם האחיעזר [ב לט ב] דקדק ממה שנקטה הגמרא כאן "האוכל לחם וקלי וכרמל", ולא נקטה בכזית אחד שהוא לוקה שלש, וכנ"ל, שבאמת באופן זה ילקה רק משום שם לחם. וביאר, שהשם לחם מפקיע ממנו כל שמותיו הקודמים. כי אמנם אם לא היה נזכר בתורה לחם, היינו אוסרים אותו משום האיסור שחל בו בהיותו כרמל [על כל פנים לפי ביאור האור שמח הנ"ל], אבל לאחר שנאמר בתורה איסור על שם לחם, שם זה מפקיע ממנו שם כרמל.

^[57] הגר"י מסלנט [ב"תבונה"] נסתפק, האם יש איסור לאכול תבואה חדשה שאינה לא לחם ולא קלי ולא כרמל. כי לכאורה היה אפשר ללמוד מצד השוה שבכולם, שהם מין דגן ונאסרו משום חדש. אולם עדיין יש לפרוך, מה לכולם שכן נתרבו אצל מנחות, שאמנם דין כרמל במנחת העומר אינו מעכב, וכמו שמבואר במנחות [עא], ומשום כך אי אפשר ללמוד כרמל מלחם וקלי כמפורש בגמרא כאן, אבל מאחר שלמצוה לכתחילה נאמר שיהיה כרמל, כמפורש בפסוק ובמנחות שם, אם כן, יש לפרוך כן, וכתב שמלשון הרמב"ם [מאכ"א י ב] משמע לאסור בזה, ועיי"ש.

^[58] הקשה השיטמ"ק [יד], הרי מבואר לקמן בגמרא, ששמן המשחה נשאר כמות שהוא לעולם, ולא נחסר ממנו כלום, ואם כן, איך יתכן שיעשה כדי למסרו לציבור, ותירץ בשם תוס', דאף על פי שאין שום צורך בעשייתו, מכל מקום אם עשה לצרכם פטור. ובהגהות לשיטה מקובצת [שנדפס מחדש] נסתפק בכונתו, האם רוצה לתרץ מאחר וסוף סוף הציבור יכול למשוח בשמן זה, הואיל ויש עליו שם דשמן המשחה, משום כך פטור, או שבאמת אין על זה כלל דין שמן המשחה, אלא מאחר ולא עשאו לצורך עצמו, אלא לצורך הציבור, אף על פי שאין שום צד של תועלת לציבור משמן זה, פטור. ויש לפשוט ספק זה, ממה שכתב המשנה למלך [כה"מ ב ו] בענין המפטם קטרת כדי למסרה לציבור, דאף על פי שקטרת זו אינה כשירה לציבור, הואיל ולא נעשית בקדש, וכמבואר לקמן [ו], מכל מקום מאחר שבמחשבתו היה ליתנה לציבור, הרי הוא פטור, ודימה דבר זה למפטם שמן המשחה לצורך הציבור, שגם כן אינה ראויה לכלום, הואיל ולא נאמר הציווי אלא לימי משה רבינו, ומכל מקום פטור. והתוס' בנזיר [מז] כתבו ליישב קושית השיטמ"ק, שדין זה נאמר באמת לימי משה, שהוצרכו לעשות שמן המשחה, או שמוסרו לציבור כדי ללמדם כיצד לעשותו. והרמב"ם חילק בין שמן המשחה לקטרת. שלענין שמן השמחה, כתב, שאם עשאו למסרו לאחרים, פטור [כה"מ א ד], שמשמעותו היא, אפילו כשאינו לצורך הציבור, ואילו בקטרת כתב, שאם עשאו למסרו לציבור פטור [שם ב י]. ומבאר הגרי"ז, שהרמב"ם הוקשה לו קושית השיטמ"ק, ומתוך קושיא זו חידש הרמב"ם, שבשמן המשחה נאמר פטור כשמוסרו לאחרים, ואפילו אינם ציבור [שהרי לא יתכן למסרו לציבור]. מה שאין כן בקטרת, שאין לנו מקור לחדש כן, ולכן אנו פוטרים רק כשמוסר לציבור. ועוד הוסיף הגרי"ז לבאר, שבשמן המשחה, כל עיקר האיסור לא נאמר אלא כשעושהו לצורך עצמו, אבל כשעושה לצורך אחר, פטור. מה שאין כן בקטרת, האיסור בעיקרו הוא בכל ענין, ורק שאם עושהו כדי למסרו לציבור, זהו הפוטרו. ונפקא מינה, באופן שעושה כדי למסרו לאחרים או לציבור וגם כדי להריח בו. בשמן המשחה יהיה חייב, מאחר שהמסירה לאחרים אין בה בעצם שום סיבה לגרום פטור, ורק שמעיקרו לא נאסר אלא כשעושה לצורך עצמו, ולכן מאחר שעשהו גם לצורך עצמו, יהיה חייב. אבל בקטרת, יהיה פטור, שהרי נאמר בה פטור כשעושהו לציבור [אף על פי שהאיסור בעיקרו נאמר בכל ענין]. ולכן, אפילו אם עושהו גם לצורך עצמו, יתכן פטור זה. אולם המנחת חינוך [קט] נוקט ששמן המשחה שווה בזה לקטרת, שבשניהם כל האיסור הוא רק כשעושה לצורך עצמו, ולא כשעושה לאחרים. עוד כתב המנחת חינוך שם, שכל האיסור הוא רק כשעושה שמן המשחה כדי לסוך בו, וכן קטרת כדי להריח בה, אבל אם עושה לצורך עצמו ולתשמיש אחר, אינו חייב, ומה שאמרו בברייתא "ללמוד בו פטור", הוא לאו דוקא, אלא לכל צורך אחר מלבד סיכה פטור, ועיי"ש. ודבר זה הוא חידוש גדול, ופשוטן של דברים הוא, שרק כשעושה כדי להתלמד פטור, הואיל ואינו נחשב עשיה לצורכו, שהרי לא היה בדעתו להשתמש כלל בשמן שעשה, והיה לו צורך רק בעצם העשיה, אבל לא בשמן שנעשה, ולכן נלמד דין זה מ"לכם", שאינו נחשב לצורככם, או משום שהצורך להתלמד הוא המתיר, שהוא כמו לצורך גבוה, מאחר שעושה כדי ללמוד פרשת עשית שמן המשחה. ובעיקר קושית השיטמ"ק הנ"ל יש לדון, שהנה יש הסוברים שמצות עשיית שמן המשחה נוהגת היא אף לדורות, ולאחר שנגנז השמן בימי יאשיהו, היתה באמת מצות עשה מן התורה לעשות שמן אחר [ומה שלא עשו כן, יבואר בהערה 67]. ולפי זה, אם עושה שמן המשחה כדי למסרו לציבור, ודאי יהיה פטור, שהרי יש עליו שם שמן המשחה, וכל קושית השיטמ"ק קיימת רק להסוברים שמצות עשיית השמן לא נאמרה אלא בימי משה בלבד. ובאמת מפורש הוא בדברי התוס' בנזיר שם, שכל קושיתם היא רק לשיטה זו.

^[59] רש"י מפרש, שסך ממנו אחר, ולא המפטמו. ולכאורה פירש כן, משום שהוקשה לו, שאם המפטמו סך ממנו, הלא הוא חייב כבר מצד הפיטום, ואי אפשר לחייבו שתים. והקשה הערוך לנר, הרי למדנו לעיל, שהמפטם והסך חייב שתים, ואפילו אם נסבור שחייב רק אחד, עדיין יש נפקא מינה מחיוב הסיכה, באופן שפיטם בשוגג וסך במזיד, שיהיה חייב חטאת על הסיכה, וכן נפקא מינה לענין חיוב מלקות, שכאשר עשה שניהם במזיד, יהיה חייב שני מלקיות, והניח בקושיא.

^[60] כתב המנחת חינוך [קי], שהעושה שמן המשחה שלא במתכונתה, אין בזה איסור תורה כלל, ואפילו איסור דחצי שיעור אין בזה, שכאשר אינו עושה במתכונתה, אין כאן התחלה של איסור כלל, והרי זה כמו מעביר שתי אמות ברשות הרבים, שלא יתכן בזה איסור דחצי שיעור, הואיל והשיעור דארבע אמות הוא חלק ממהות האיסור, ואם כן, הרי זה חצי מלאכה ולא חצי שיעור. ופשוט הוא, שהוא הדין כשמפטם שמן המשחה לחצאין, שאין בזה גם כן איסור דחצי שיעור מן הטעם הזה.

^[61] בירושלמי [שקלים ו א] מבואר שמקנמן בשם היה מאתיים וחמשים, ומשום שהירושלמי מפרש ש"קנמן בשם מחציתו חמשים ומאתיים" האמור בפסוק, הכונה היא, שיהיה בו מחצית ממר דרור הנזכר לפניו בפסוק, שהיה משקלו חמש מאות, והבבלי מפרש שמחציתו של קנמן בשם היה מאתיים וחמשים.

^[62] הערוך לנר דן לומר, שדין הכרע אינו אלא למצוה, ואינו מעכב. והאחרונים תמהו על הרמב"ם שלא הזכיר [בהלכות כלי המקדש] כלל מדין זה שהיה צריך לעשות הכרע בשמן המשחה, ושבקנמן בשם צריך שתי הכרעות. וכתב הערוך לנר ליישב לפי הנ"ל, שבאמת מאחר ועשיית שמן המשחה נאמר רק לימי משה רבינו. אם כן, לא הוצרך כלל לכתוב בהלכותיו סדר עשייתו. אולם מאחר ונאמר איסור לפטם את השמן, משום כך כתב הרמב"ם כל דיני עשיתו, כדי לידע מה נאסר לדורות. ומעתה, מאחר שדין הכרע אינו מעכב, ואינו אלא למצוה, אם כן, אם יפטם שמן בלא הכרע יהיה גם כן חייב, שהרי גם בלא הכרע, שם שמן המשחה עליו, ועל כן לא הזכירו הרמב"ם, הואיל ואינו נוגע לענין דינא לדורות. והערוך לנר כתב טעם נוסף לדבר, מאחר ומצות הכרע לא נאמרה בתורה בפירוש, אלא נאמרה למשה בסיני, משום כך אנו מפרשים שב"במתכונתה" האמור בתורה לענין איסור הפיטום, אינו כולל את ההכרע, אלא את הסמנים המפורשים בתורה. ולפי טעם זה נראה פשוט, שאם יפטם בהכרע, יהיה באמת פטור.

^[63] רש"י מפרש, שאחר ששקל מר דרור, לא יניחו במשקל וישקול כנגדו קדה, ולא פירש הטעם, ובפשוטו יש לפרש, שהוא משום בזיון השמן, וכמו שאמרו בשבת [כב] לענין מעות מעשר שני, שאין שוקלין כנגדו מן הטעם הזה. ובחידושי הגרי"ז הביא בשם הגרי"ד טעם אחר, מאחר שנתן הכרע למר דרור בשעת המשקל הראשון, אם כן, כשישקול כנגדו את הקדה, נמצא שנתן בקדה יותר מהמשקל האמור בה, שהרי יש במר דרור מעט יותר מחמש מאות שקלים, ואי אפשר לומר שיהיה מתקיים במעט זה מצות הכרע בקדה, הואיל והכרע אינו שייך אלא בשעת המשקל, שהוא נותן מעט יותר, ומכריע בזה את כף המאזניים, אבל כאן הלא נמצא ששני המשקלות יהיו שוין, וזהו גדר דין זה דלא יניח משקל במשקל הנלמד מפסוק "בד בבד". והשיטמ"ק [כ] מביא בשם הרא"ש לפרש, שלא יניח בכף המאזניים שני משקלות כנגד הסמנים שבא לשוקלן, ובדעת זקנים מבעלי התוס' [פ' תשא] כתבו, שלא ידעו טעם לאסור דבר זה. ועל כל פנים מדברי הרא"ש מבואר, שהמשקל בשמן המשחה ובקטרת, לא היה רק כדי לידע משקל הסמנים, אלא היה דין לשקלם, ומשום כך נאמרו גם כן דינים באופן ובצורת מעשה המשקל.

^[64] בחידושי רבי אלעזר משה נותן טעם ללשון זה, שהרי כל דברי רבי יהודה באופן עשית שמן המשחה, אינם שייכים אלא לענין השמן הנעשה בימי משה, שבו נעשו נסים בעשיתו, וכמבואר לקמן, אבל לענין איסור הפיטום, ודאי הוא שאם יעשה באופן זה, לא יהיה חייב, שהרי בדרך הטבע אי אפשר שלא יהיה נחסר בעת בישול הסמנים כלום, שאם יהיה נחסר משהו, נמצא שלא עשאה במתכונתה, וכל החיוב לרבי יהודה, נאמר רק אם יעשה באופן שנעשה שמן המשחה לדעת רבי יוסי, שאז אין נחסר כלום מהשמן, ולכן נקט בדקדוק לשון זה ש"עשה משה במדבר".

^[65] הרמב"ם [כה"מ א ב] פסק כרבי יוסי, וכתב, שהיה שורה אותם במים [וכמו שנראה מלשון רש"י, שכך היתה גירסתו], והוסיף הרמב"ם, שלאחר השריה במים היה מבשל את העקרין עם השמן. וביאר שם הר"י קורקוס, שאף על פי שבברייתא לא נזכר שהיה מבשלו עם השמן, מכל מקום מאחר שדרך הרוקחים לעשות כן כדי להשביח השמן, והרי נאמר בתורה "מעשה רוקח", משום כך הבין הרמב"ם שכן היו עושין בשמן המשחה. ויש מבארים, מאחר ורבי יהודה אמר שהיה שולק העקרין בשמן, ורבי יוסי לא נחלק עליו, אלא מכח טענתו שאם כן היה כלה השמן, ולכן מאחר שהיה שורה העקרים במים, וכבר עשינו עצה שלא יהיה נבלע השמן בעקרים, שוב חזר הדין שהיה שולקם עם השמן כדברי רבי יהודה, וזהו מקור דברי הרמב"ם.

כתב רחמנא [כתבה התורה]: "לא תוכל" (דברים יב, יז) לאוקמה [להעמיד אותה] בלאו.

ומקשים: ועדיין לאו שבכללות הוא! ומשיבים: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב]: "לא תוכל לאכלם בשעריך", שהרי הוזכרו קודם לכן "מעשרותיכם" (שם יא), ואם כן לחזור ולפרט "מעשר דגנך תירשך ויצהרך" למה לי? אין זה אלא כדי ליחודי [לייחד] איסור ומלקות לאכילה דכל חד וחד [של כל אחד ואחד].

א ובענין זה אמר ר' יצחק: האוכל לחם, קלי (חיטה קלויה) וכרמל (גרגרי חיטה לחים) לפני זמן העומר — לוקה שלש פעמים, שנאמר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם" (ויקרא כג, יד). ומקשים: והא [והרי] אין לוקין על לאו שבכללות! ומשיבים: שאני הכא דמייתר קראי [שונה כאן שמיותרים הכתובים],

לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק לחם, ונילף [ונלמד] קלי וכרמל מיניה [ממנו]. ודוחים: אין זה יתור, שכן איכא למיפרך [יש לפרוך] לימוד זה, ולומר: מה ללחם שכן נתרבה אצל חלה, שיש חיוב הפרשת חלה רק מלחם! ולכן הוצרכנו לקלי וכרמל.

ואומרים: על כל פנים יש יתור בכתוב, נכתוב [שיכתוב] רק קלי, ולא לכתוב [יכתוב] לחם ולא כרמל, ונילף [ונלמד] שניהם מקלי. ודוחים: לחם מקלי לא אתי [אינו בא, נלמד], משום דקלי איתיה בעיניה [ישנו בעינו, כמות שהוא], וניתן היה לומר שרק תבואה שלא נשתנתה נאסרה קודם הקרבת העומר מן התבואה החדשה. אבל לחם לא איתיה בעיניה [אינו בעינו], משום שהוא כבר טחון ואפוי. וכן כרמל מקלי לא אתי [אינו בא, נלמד], למרות שהוא בעינו, משום שקלי נתרבה אצל מנחות, שמנחת העומר באה מקלי, ואילו כרמל לא נתרבה אצל מנחות!

ואומרים: עדיין יש יתור, שאם כן נכתוב [שיכתוב] כרמל ונילף [ונלמד] לחם וקלי מיניה [ממנו]. ודוחים, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך]: מה לכרמל שכן לא נשתנה מברייתו כלל! ואומרים: מכל מקום יש כאן יתור, שכן גם אם מן חד לא ילפי [שניים מאחד מהם אין למדים], נילף חדא מן תרין [נלמד אחד משנים]. ודוחים: מאלו שניים רוצה אתה ללמוד על האחד?

לא נכתוב קרא [שלא יכתוב המקרא] לחם ונילף [ונלמד] אותו מקלי וכרמל — איכא למיפרך [יש לפרוך]: מה לקלי וכרמל דאיתנהון בעיניהון [שישנם בעינם], ולא נטחנו! לא נכתוב קרא [שלא יכתוב המקרא] כרמל ונילף [ונלמד] מלחם וקלי — איכא למיפרך [יש לפרוך]: מה ללחם וקלי שכן נתרבו אצל מנחות, ואם כן כל אחד מהם נחוץ!

ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] ר' יצחק: לא נכתוב קרא [שלא יכתוב המקרא] קלי, ונילף [ונלמד] דינו מלחם וכרמל. מאי פרכת [מה אתה פורך, מקשה]? אי פרכת [אם אתה פורך]: מה ללחם שכן נתרבה אצל חלה — כרמל יוכיח, שאין בו חיוב חלה, ונאסר באכילה קודם העומר! ואי [ואם] משום שכרמל לא נשתנה מברייתו — לחם יוכיח, שנשתנה, ונאסר! הלכך [משום כך] לוקה על כל אחד ואחד מהם, דמייתר [שמיותר] הכתוב בענין קלי. ומקשים, ועדיין, מנין שלוקה על כל אחד מהם?

ואימא [ואמור]: על אכילת קלי דמייתר מחייב חדא [שהוא מיותר חייב אחת], אכולהון מחייב חדא [על כולם, לחם וכרמל, יהיה חייב גם כן אחת], שהרי זה לאו שבכללות! ומשיבים: אם כן, שיש לקלי דין בפני עצמו — נכתוב קרא [שיכתוב המקרא]: "לחם כרמל וקלי", אי נמי נכתוב [או גם כן שיכתוב]: "קלי ולחם וכרמל", אמאי [מדוע] כתב לקלי באמצע? הכי קאמר [כך הוא אומר]: לחם בעונש של קלי נחייב [יתחייב], וכן כרמל נחייב [יתחייב] בעונש של קלי.

ב בעניין אוכל פיגול ונותר, ששנינו במשנה בכלל חייבי הכרת, אמר ר' ינאי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי פיגול אחד מגופי תורה הוא, שהאוכל מבשר קרבן שנעשתה עבודתו על מנת להקריבו או לאוכלו לאחר זמנו — חייב כרת, ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה.

ומבארים, שאמר רבי יוחנן: תני [שנה] זבדא בר לוי בברייתא: נאמר להלן לגבי נותר מן הקדשים לאחר זמנם: "ואוכליו עונו ישא וכו' ונכרתה" (ויקרא יט, ח), ונאמר כאן במחשבת חוץ לזמנו: "והנפש האכלת ממנו עונה תשא" (שם ז, יח), מה להלן כרת — אף כאן העונש הוא כרת.

אמר ר' סימאי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי חיוב כרת על אכילת נותר, ממנו למדנו כרת לעניין פיגול, אחד מגופי תורה הוא, והוא עצמו לא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה.

ומבארים: מאי היא [מה הוא]? שהוא יליף [לומד] מגזירה שווה "קדש" "קדש" שהכתוב "ואוכליו עונו ישא" (שם יט, ח) עוסק בנותר, כיצד? נאמר "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל" (שם) וכתיב [ונאמר]: "ושרפת את הנותר באש כי קדש הוא" (שמות כט, לד), מה שם מדובר בנותר — אף כאן מדובר בנותר.

וכן אמר אביי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי בתו מאנוסתו שאם בא עליה חייב כרת — הן הן גופי תורה, ולא לימדה הכתוב אלא מגזירה שוה.

שאמר רבא, אמר לי ר' יצחק בר אבדימי: אתיא [בא, נלמד] הדבר מגזירה שווה "הנה" "הנה" לאיסורא [לענין איסור], וכן

אתא [בא, נלמד] מה שכתוב "זמה" "זמה" לענין עונש בשרפה (ראה בעיונים).

וכן אמר רב אשי: אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי נסקלים כלומר, אלו שדינם בסקילה, ולא נאמר בהם הדבר במפורש, הן הן גופי תורה, ולא לימדה הכתוב אלא מגזירה שוה,

דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר כאן: "דמיהם בם" (ויקרא כ, יא—טז), ונאמר באוב וידעוני: "באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (שם כז), מה להלן בסקילה — אף כאן בסקילה.

ג שנינו במשנה ברשימת חייבי הכרת: המפטם (הרוקח) את השמן כמו שעשה משה במדבר למשוח את המשכן וכליו. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: המפטם את השמן ללמוד בו כיצד לעשותו, או שעושה אותו כדי למוסרו לציבור — פטור, ואם עשהו כדי לסוך בו — חייב. ואולם הסך ממנו — פטור, למרות שנעשה כדי לסוך ממנו, לפי שלענין איסור הסיכה — אין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד, שנאמר: "ואשר יתן ממנו על זר" (שמות ל, לג) — מזה שעשה משה.

ומעתה דנים בפרטי הדברים: אמר מר [החכם]: ללמוד בו או על מנת למוסרו לציבור — פטור. ומבררים: מנלן [מנין לנו]? אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו ממה שנאמר "מתכנתו" (שם ל, לב) בגזירה שווה מן מה שנאמר "במתכונתה" בקטרת (שם לז), והרי כתיב [נאמר] לגבי קטרת: "במתכונתה לא תעשו לכם", ויש בכך הדגשה: לכם, לצרככם, הוא שאסור לעשות במתכונתה, אבל כדי למוסרו לציבור — פטור, ומתוך כך אנו למדים כי לגבי [אצל] שמן המשחה נמי [גם כן], אם עשאו כדי למוסרו לציבור — פטור.

ושואלים: מכיון שיש כאן גזירה שווה, ותיהדר [ותחזור] קטרת ונילף [ותלמד] משמן, מה שמן כי [כאשר] הוא מפטם אותו לחציין, ולא כל הכמות כאחת — פטור, אף קטרת נמי [גם כן] כי [כאשר] מפטם לחציין — פטור! אלמה [למה] אמר רבא: קטרת שפטמה לחציין — חייב, שמן שפטמו לחציין — פטור?

ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רבא: גבי [אצל] שמן כתיב [נאמר]: "ובמתכנתו לא תעשו כמוהו", ויש לדייק: כמוהו בדיוק הוא שאסור, אבל חציו שפיר דמי [מותר]. אבל גבי [אצל] קטרת דכתיב [שנאמר]: "והקטרת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו" — אסור לעשות במתכונתה כל עשייה של קטרת, והרי אפשר שיהא מקטיר פרס (חצי) שחרית ופרס בין הערבים, כפי שאכן נעשה במקדש.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: שמן המשחה יש בו מר דרור משקל חמש מאות שקל, קדה חמש מאות, קנמן בשם חמש מאות, וקנה בשם חמשים ומאתים, נמצאו כולם משקל אלף ושבעה מאות וחמשים שקל.

ותוהים: הלא שמותיהם ומשקל כל אחד מהם נזכר בכתוב (שמות ל, כג—כד), וכי התנא מניינא קא משמע לן [חשבון בא להשמיע לנו] לכמה הם מצטרפים? ומשיבים: תנא הא קא קשיא ליה [התנא דבר זה היה קשה לו], כלומר, משום כך הוצרך למנין זה, מפני שמלשון הכתוב "וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים, וקנה בושם חמשים ומאתים" (שם כג) אימא [אמור, יכול אתה לומר]: קנה בשם יהיה שיעורו כקנמן בשם, מה קנמן בשם מחציתו בחמשים ומאתים, ושיעורו המלא חמש מאות — אף קנה בשם הכוונה היא מחציתו חמשים ומאתים, דהוו להו תרין [שכך הריהם שני] אלפים בסך כל סממני השמן, לכן הוצרך להשמיענו שמניינם אלף ושבע מאות וחמישים, לומר שקנמן בשם משקלו חמשים ומאתים.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך הוא גם כן], שמשקלו חמש מאות! ומשיבים: אם כן, נכתוב קרא [שיכתוב המקרא] "קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה חמשים ומאתים".

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: כשהוא שוקל, בהכרע הוא שוקל, מוסיף קצת, כדרך השוקלים, עד שהבשמים יכריעו את הכף, או עין בעין בדיוק גמור הוא שוקל? אמר ליה [לו] אביי: רחמנא כתב [התורה אמרה]: "בד בבד" (שם לד) וכוונתו בדיוק, ואת אמרת [ואתה אומר] בהכרע? ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב יהודה בענין זה: הקדוש ברוך הוא יודע הכרעות, כלומר, כמה נוסף בהכרע, אלמא דאית בהו [מכאן שיש בהם] הכרע!

אלא בוודאי שוקל בהכרע, וכך אמר רב יהודה: דקנמן בשם אמאי מייתי [מדוע מביאים] מחציתו של חמש מאות, כלומר, חמשים ומאתים בחד זימנא [בפעם אחת], וחמשים ומאתים בחד זימנא [בפעם אחת]? והרי כיון דכולהון [שכולם] חמש מאות הויין [הם], נייתי [שיביא] חמש מאות בבת אחת! שמע מינה [למד מכאן], מדקמייתי לה [מכיון שמביא אותו] לקנמן בשם בתרי זימני [בשתי פעמים], מכאן שהכרע אית ביה [יש בו], כדי להוסיף עליו הכרע בכל פעם, והקדוש ברוך הוא יודע בהכרעות.

ושואלים: ולפי זה, מאי [ומה] פירוש "בד בבד"? אמר רבינא: שלא יניח משקל במשקל וישקול, כלומר, שלא ישקול אחד מן הבשמים, ואחר כך ישקול אחר כנגדו, אלא צריך לשקול כל אחד מהם לעצמו כנגד המשקולת.

ה בדרך עשיית שמן המשחה תנו רבנן [שנו חכמים]: שמן המשחה שעשה משה במדבר משלקו (מבשל בו) בשמן את העיקרין שורשי הבשמים הללו, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' יוסי: והלא השמן שהיה שם, שהיתה מידתו שנים עשר לוג, אפילו כדי לסוך את העיקרין אינו סיפק, אין בו די, ובוודאי אינו מספיק כדי לשלוק בתוכו! אלא כיצד עושה? הביאו העיקרין ושלקום (הרתיחום) במים, והמים ספגו את הריח שבבשמים, והציף עליהן על המים, את שמן המשחה, וקלט השמן את הריח, ואז קיפחו הסיר את השמן, ונתנו בצלוחית.

אמר לו ר' יהודה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

reason that the Merciful One writes: “You may not eat” (Deuteronomy 12:17), to establish the consumption of second-tithe produce outside Jerusalem as a prohibition.

Rabbi Yehuda said to Rabbi Yosei:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

^א)ע"כ שייך לדף ד ע"ב ועדיין. אמאי לקי לאו שבכללות הוא ולאו לחלק:

א"כ דמשום לאו שבכללות גרידא נימא קרא לא תוכל לאכלם שכבר הזכירן:

לחם קלי וכרמל. קודם העומר:

דקלי איתיה בעיניה. דלא נטחן ולא נתערב במים ומלח:

דקלי נתרבה אצל מנחות. אביב קלוי באש גרש כרמל האי כרמל היינו רך ומל כדמתרגם פירוכן רכיכן:

כרמל לא נתרבה אצל מנחות דהאי כרמל דלא תאכלו היינו יבש לגמרי כדמתרגם לחם וקלי ופירוכן ולא כתב ביה רכיכן:

מה לכרמל שלא נשתנה מברייתו. כלל שלא נתחרך ולא נטחן:

מה לקלי וכרמל. שכן איתנהון בעיניהון דלא נטחן ולא נתערבו במים ומלח:

אמר לך ר' יצחק. קלי מייתר דלא נכתוב קלי ואי פרכת דכרמל דלא נשתנה מברייתו אפי' ע"י חירוך לחם יוכיח:

הלכך קלי מייתר. לחייב מלקות אמאי כתביה קלי במיצעי בין לחם לכרמל הכי קאמר לחם כי קלי נתחייב כרמל כי קלי נתחייב לחייב על כל אחת:

שהרי פיגול במחשב לאוכלו חוץ לזמנו אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב לכרת אלא מג"ש דיליף עון עון מנותר נאמר כאן בנותר ואוכליו עונו ישא והאי פגול דהכא חוץ למקומו הוא דהא כתיב ביה הכא לא יחשב ונאמר להלן בפגול עונה תשא מה להלן בנותר כרת דכתיב ואוכליו וגו' ונכרתה וגו' אף כאן כרת:

שהרי נותר. לא למדו הכתוב אלא בג"ש דיליף קדש קדש כתיב הכא כי את קדש ה' חילל וכתיב התם ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש מה להלן נותר אף כאן נותר ולא פגול אע"ג דכתיב ביה פגול דחוץ למקומו הוא כמקומו:

שהרי בתו מאנוסתו. לא למדה אלא מג"ש דאמר ר' יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה לאיסורא כתיב הכא גבי לאו ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה וגו' והאי דקאמר ערות אשה ובתה באשה שיש לו אישות בה קא מיירי לא שנא בתה שהיה לה מאחר לא שנא בתה שיש לה ממנו וכתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה והכא לא כתיב אשה משמע דכל הני לאו באישות מיירי אלא באונס אשכחן בת בנו ובת בתו מאנוסתו בתו מאנוסתו מנין וכי תימא ק"ו אין עונשין מן הדין אלא אתיא הנה הנה לאיסורא מה כאן גבי ערות אשה ובתה גלי בבתו מאישות אף הכא בערות בת בנך או בת בתך מיחייב נמי אבתו מאנוסתו ואתיא זמה זמה לשרפה כתיב הכא גבי ערות אשה ובתה זמה וכבר ילפינן בתו מאנוסתו נמי מיניה דכתיב ביה נמי^א)נראה דצ"ל דכתיב ביה נמי כי ערותך הנה וילפינן הנה הנה מהתם והוי כמו דכתיב ביה נמי זימה וכתיב בשריפה וכו'. (הנה שארה הנה זמה היא) וכתב בשרפה זמה דכתב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא מה זו בשרפה אף זו בשרפה ובתו מאנוסתו נמי:

מה אוב וידעוני בסקילה דכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם:

המפטם. ע"מ לסוך ממנו חייב ואינו מוסר לציבור ועובר משום על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו וכו' ואחד הסך ממנו שלא עשה פטור אע"פ שמסרה זה לציבור מ"ט לפי שאין חייבין כו':

מה שמן כדמפטם. ליה לחצאין פטור כדמפרש לקמיה:

אשר תעשה. כתיב כל עשייה דקטרת כלומר כל אותו שיעור שמקטיר אסור לפטם כמוהו ואפשר דמקטר קטרת לחצאין פרס שחרית ופרס בין הערבים דמנה היה מקטיר בכל יום משום הכי כי מפטים לחצאין חייב:

אף קנה בשם מחציתו חמשים ומאתים. כלומר דכולה חמש מאות והוו להו תרי אלפין:

ואימא הכי נמי. נימא תרין אלפין:

א"כ נימא קרא לתרווייהו לקינמון בשם ולקנה בשם מחציתו חמשים ומאתים. מדלא קאמר לקנה בשם מחציתו ש"מ דאלף ותש"נ:

כתב רחמנא בד בבד. מתקל במתקל דהיינו עין בעין:

ואת אמרת בהכרע. כלומר שהיה שוקל ההכרעות אח"כ לבד לידע כמה הכרע יש בהן אלא מדכתיב בד בבד אלמא לית בהן הכרע:

והאמר רב יהודה המקום הוא יודע בהכרעות. כלומר שלא היה שוקל ההכרעות לבד אלא מניחן כמות שהן והמקום יודע מה משקלן אלמא דאית ליה הכרע לכל שקל:

אמר לך אביי רב יהודה דאית ליה הכרע יליף מהכא דסבר קנמון בשם אמאי מייתו במחציות בתרין זמני אלא ש"מ למילף דאית בהו הכרע והמקום יודע כמה הכרעות ואין שעור להכרע:

ומאי בד בבד. דקאמר לא דמשמע עין בעין אלא שלא יניח משקל במשקל ויתקול. כלומר שלא יניח משקל האבן של חמשים ומאתים עם החמשים ומאתים וישקול שקל של חמש מאות כן אלא לכל משקל יניח אבנו היינו בד בבד:

לישנא אחרינא מכלל דאית ביה הכרע דאמר ר' יהודה קנמון^*)פי' דהל"א לא גריס אלא אמר לך רב יהודה רק דאמר רב יהודה וכו'. ורב יהודה בעצמו הביא ראיה מהכתוב ונראה דלזה כתב רש"י דה"ג אלא אמר ר"י וכו' ור"ל (לאסוקי) [לאפוקי] מגי' הל"א. בשם אמאי מייתי מחציתו חמש מאות ומאתים כו':

שמן המשחה שעשה משה במדבר. דכתיב ושמן זית הין בו שלקו (את) [עם] העיקרין מר דרור כו' כדי שיקלטו ריח:

אלא הביא עיקר ושראום במים כדי שלא יבלעו מן השמן והיה זורק המים לחוץ והיה זורק השמן על גבי העיקרין והציף עליהן שמן שיהו מכוסין וקלט השמן את הריח מן הבשמים:

וקפחו. והיה מסירו מיד כדי שלא יבלעו העיקרין השמן:

א"ל ר' יהודה. מה צורך בכך^א)ע"כ שייך לדף ה ע"א וכי נס אחד כו':

גמרא ואימא קלי דמייתר מחייב חדא כו'. וכ' הת"י דלעיל גבי חלב שור כו' ה"מ למיפרך הכי. ולעד"נ דשמה מיותר או שור או עז והש"ס דקאמר שם א"כ לימא קרא שור וכשב עז ל"ל. ל"ד דה"ה דהוי סגי אם הי' כתוב רק כשב ועז. ולהכי חייב אכל חדא וחדא דהי מינייהו מפקת. אבל הכא אינו מיותר רק קלי:

שם אל תהי גז"ש קלה כו'. מוכח להדיא דאף דאין עונשין מן הדין ובכלל זה ג"כ כרת כדמוכח במכות (ה ב) מ"מ מגז"ש עונשין. וכן ע"י היקש כדמוכח בסנהדרין (עג) ע"ש. כתבתי זאת לאפוקי מהמחבר טעם המלך בהל' אישות בכבוד חופה סע"ח ד"ה ועתה שתלה בוקי סריקי בהרב מל"מ שא"ע מדין גז"ש ע"ש:

שם ונאמר כאן והנפש האוכלת ממנו כו'. כצ"ל:

שם אתיא מתכונתו מן במתכונתה דקטורת. כצ"ל:

שם אמר לך רבא גבי שמן כתיב במתכונתו כו'. כצ"ל:

שם אפשר דעבדה פרס שחרית כו'. כצ"ל וכ"ה לקמן (ו ב):

רש"י ד"ה חצאין דקטורת (בסופו). שס"ה מנין כמנין ימה"ח ושלשה מנים יתירים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולא למדו הכתוב וכו' דהא בתר "קרא" כצ"ל:

אם כן נימא קרא לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך כו'. פירוש נימא קרא לא תוכל לאכול בשעריך ותו לא וממילא ידעינן דקאי אמעשר הנזכר לעיל בפסוק כדכתיב מעשרותיכם א"כ מעשר דגנך תירושך ויצהרך למה לי ליחודי כו' ומדברי רש"י והרמב"ם וסמ"ג משמע דגרסינן אם כן נימא קרא לא תאכלם בשעריך למה פרט אותם לחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו וכן גרסינן בהדיא בפרק בתרא דמכות:

נכתוב קלי ולא לכתוב לחם וכרמל כו'. בתורת כהנים תניא אלו נאמר קלי וכרמל לא תאכלו הייתי אומר אף הקטניות בכלל ת"ל לחם אין לי אלא חטים שקרויין לחם שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ומנין לרבות שעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון ת"ל וקלי וכרמל לא תאכלו וגו'. ואין להקשות א"כ מנא ליה לרבי יצחק לומר דמייתר קראי לחלק הא צריכי כדאמרן דיש לומר דמכל מקום קלי מיותר כדמסיק משום דאנו יכולין ללמוד דאיסור חדש אינו אלא באלו חמשה מינים בלבד מלחם וכרמל ועי"ל דיליף לחם לחם ממצה דהוי בחמשה מינים בלבד כדאיתא במנחות פרק רבי ישמעאל:

לעולם אל תהי ג"ש קלה בעיניך. קשה לי מהיכא תיתי שתהא קלה ועוד מאי לעולם. ונראה לי משום דבריש איזהו מקומן ובפרק דם שחיטה אמרינן דלכולי עלמא הקישא עדיפא מג"ש ועוד דהא משיבין על ג"ש כשאינה מופנה משני צדדין ועל ההיקש אין משיבין ועל כרחך היינו משום דהיקש הוי כמאן דכתיב בהדיא בקרא ולפי שלפעמים אין התיבות דומות שוה ודן ג"ש מפני שהענין אחד כההיא דתנא ר' ישמעאל זו היא שיבה זו היא ביאה דמייתי הגמרא בדוכתי טובא וגדולה מזו לפעמים לא יש תיבות לג"ש והוא מביא אותן ע"י תיבות אחרות ואח"כ דן מהם כאלו כתיבא כאותה שבפרק נערה גמר פתח מפתח ושער משער וכן בפ"ק דפסחים גבי אין בודקין אלא לאור הנר למדנו מציאה ממציאה וחפוש מחפוש מחפש את ירושלים בנרות וכהנה רבות והי' מקום להרהר אחריה הלכך אמר לעולם אל תהי ג"ש קלה בעיניך כלומר אע"פ שאינה מופנה משני צדדין ואע"פ שאין התיבות דומות שוה ואע"פ שהוא מביא אותן על ידי תיבות אחרות. כן נ"ל:

דאמר רבי יוחנן תני זבדא בר לוי כו'. קשה לי היאך קאמר רבי ינאי דא"ר יוחנן כו' דהא ר' ינאי רבו מובהק של רבי יוחנן הוה. לכן נראה לי דלא גרסינן ליה כאן אלא אח"כ גבי אמר ר' סימאי לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך כו' דאמר ר' יוחנן תני זבדא בר לוי יליף קדש קדש כו' וכן איתא בהדיא בפרק שני דזבחים:

נאמר כאן ואוכליו עונו ישא ונאמר להלן והנפש כו'. נראה לי דגרסינן להיפך נאמר כאן והנפש האוכלת ממנו עונה תשא וגו' ונאמר להלן ואוכליו עונו ישא מה להלן כרת אף כאן כרת דוק ותשכח וכן איתא בהדיא בפרק קמא דתמורה לענין מוקדשי הע"א דאין חייבין עליהם משום פיגול ונותר כו' דקאמר ויליף פיגול עון עון מנותר דכתיב גבי פגול והנפש האוכלת ממנו עונה תשא וכתיב גבי נותר ואוכליו עונו ישא וגו':

דאמר רבא אמר לי ר' יצחק כו'. בפרק הנשרפין פריך הגמרא בתו מאנוסתו מנין שהיא בשרפה ומשני אמר אביי קל וחומר הוא על בת בתו עניש על בתו לא כל שכן ופריך הגמרא וכי עונשין מן הדין ומשני גלוי מילתא בעלמא הוא. רבא אמר אמר לי ר' יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה כו' והקשו התוס' התם היכי קאמר אביי הכי שהרי בתו מאנוסתו לא למדה הכתוב אלא מגזירה שוה דמשמע דלולא הגזרה שוה לא ידעינן דבתו מאנוסתו בשרפה והלא אביי גופיה יליף לה התם בפרק הנשרפין מקל וחומר ולא תירצו כלום. ולי נראה לתרץ די"ל דאביי בתר דשמע ג"ש זו מרבא בשם רבי יצחק קבלה והדר ביה ממאי דיליף לה מק"ו והיינו דקאמר הכא דאמר רבא אמר לי ר' יצחק כו': ללמד בו למוסרו לצבור כו'. נראה לי שצריך להגיה או למוסרו לצבור דכן איתא בהדיא ברמב"ם ובסמ"ג וכן הוא בהדיא בגמרא לקמן גבי המפטם את הקטורת:

או למוסרו לצבור. פטור נקט פטור בשביל הסיפא דקתני לסוך חייב אבל האי פטור אינו פטור אבל אסור:

שעשה משה בלבד כו'. מדברי הרמב"ם והסמ"ג משמע דגרסינן כאן שנאמר ואשר יתן ממנו מזה שנאמר בו שמן משחת קדש יהיה זה לי:

לא תעשו לכם לכם הוא דאסור אבל כו'. מכאן קשה לי על רש"י בחומש דמפיק הך דרשא מקרא אחר להריח בה וגו':

אלמה אמר רבא קטורת שפטמו לחצאין. לאו דוקא לחצאין אלא הוא הדין אם פטמו לשליש ולרביע לפי משקלות אלו חייב כרת כדמוכח בהדיא לקמן גבי תנו רבנן אחת לששים ושבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין וכו' וכדפרש"י שם:

קנמן בשם מחציתו חמש מאות. הכסף משנה מייתי ברייתא זו בלשון זה קנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וכן עיקר כי התנא לישנא דקרא נקט: שמן המשחה משלקין העיקרין כו' חסרון הניכר יש כאן וצריך להגיה שמן המשחה שעשה משה במדבר היו שולקין בו את העיקרים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר והלא לסוך את העיקרין אינו סיפק אלא שורין את העיקרין במים וכו' ויש עוד הרבה חסרונות בסוגיא זו בנוסחת הגמרא שבידינו וכן בפרק בתרא דהוריות ושם פירשתי יפה כל הסוגיא דהכא והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין שם

(ה סע"א) נמצאו כולם אלף ושבע מאות וחמשים תנא מניינא קמ"ל וכו'.—בירושלמי שקלים פ"ו ה"א איתא: "אלף וחמש מאות שקלים", דשיטת הירושלמי בפירוש הכתוב "קנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים", שכולו אינו אלא חמשים ומאתים, מפני שהוא רק מחציתו של מר דרור הכתוב לפניו, שהיה משקלו ת"ק שקלים^*ומזה מוכח שהבבלי לא ראה את הירושלמי, דאם לא כן ה"ל לומר כאן מניינא אתא לאפוקי מדעת הירושלמי. וכן נראה שמסדר הירושלמי לא ראה את הבבלי. והארכתי בזה במאמרי אודות סדור הירושלמי., וכ"ה בהעתק התורה המיוחס לשבעים זקנים^*[תירגמו: = מחצית של זה.] (מובא במאמר צדק עולמים אות א' לר' עזריה מן האדומים) וכ"ה בקדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו (ספר ג' פ"ח).

לחם ישנו במנחות. דלחם הפנים איקרי מנחה ושתי הלחם של עצרת דכתיב בהו (במדבר כח) בהקריבכם מנחה חדשה: שכן איתנהו בעינייהו. הלכך לא מצית ילפת לה דהא כי אמרינן מה לקלי דאיתיה בעיניה ליכא למימר כרמל יוכיח: שכן נתרבו אצל מנחות. וכי פרכת מה לקלי שכן נתרבה על ידי מנחות ליכא למימר לחם יוכיח: הפגול א' מגופי תורה. דחייבין עליו כרת ולא למדוה הכתוב שיהא בכרת אלא נאמר בקדושים תהיו ואוכליו עונו ישא ואע''ג דכתיב ביה פגול לא בפיגול גמור קמיירי אלא במחשב בשחיטה חוץ למקומו דהכי דרשינן בתורת כהנים ובשחיטת קדשים (דף כח:) אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו וליכא למימר דהאי כרת עליה קאי דכתיב בפגול גמור בצו את אהרן והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ודרשינן בתורת כהנים ממנו עונה תשא ולא מחברו דהיינו חוץ למקומו דכתיב ביה מחשבה כותיה: נאמר כאן. בצו את אהרן בפגול גמור והנפש האוכלת וגו' והתם כתיב לא יחשב דהיינו פגול גמור חוץ לזמנו: ונאמר להלן. גבי נותר בפרשת קדושים תהיו ואוכליו עונו ישא וגו' מה (כאן) [להלן] בקדושים תהיו כרת דכתיב ונכרת: ולא למדו הכתוב. לנותר בכרת אלא בגזירה שוה דלא ידעינן דהאי כרת דקדושים תהיו בנותר קמיירי דהא בתר דקרא דחוץ למקומו כתיב ומשמע דעליה קאי אלא משום דאתיא קדש קדש: בתו מאנוסתו אחד מגופי תורה. דבשריפה: אתיא הנה הנה. כתיב באשתו (ויקרא יח) ערות אשה ובתה לא תגלה דמשמע בתה ממנו ובתה מאחר סיפיה דקרא שארה הנה זמה היא וכתיב (שם) ערות בת בנך או בת בתך ובאנוסה כתיב דהא בת בתו מאשתו נפקא לו מקרא דלעיל ערות אשה ובתה ובתו לא כתיבא באנוסתו אלא אתיא הנה הנה מאשתו כתיב באשתו שארה הנה זמה היא וכתיב באנוסתו כי ערותך הנה מה התם כתיבא בתו דכתיב אשה ובתה אף כאן נמי באנוסה עשה בתו כבת בתו וא''ת קל וחומר הוא אין מזהירין מן הדין: זמה זמה לשריפה. כי יקח איש את אשה ואת אמה זמה היא (ויקרא כ): נסקלין. רוב חייבי סקילה כגון הבא על האם ועל הכלה לא כתיבא סקילה אלא דמיהם בם (שם): המפטם. לסוך ממנו חייב דכתיב (שמות ל) אשר ירקח כמוהו: והסך ממנו. אחר שלא פטמו: ואשר יתן ממנו. מאותו של משה: לחצאין. כגון ו' לוגין דההוא דמשה הוה הין י''ב לוגין: חצאין דקטרת. קפ''ד מנין דבכל יום היה מקטיר מנה כדאמרינן לקמן (ד' ו.) שס''ה מנין (כמנין ימות החמה): פרס שחרית. חצי מנה: ה' מאות. שקלים: קנמן בשם ה' מאות. דהכי אמר קרא מחציתו חמשים ומאתים דלהכי נקט מחציתו שלא יהו שוקלים אותו הכל ביחד אלא לחצאין כדי שיהו שם שתי הכרעות: תנא הכי קשיא ליה. כלומר להכי אשמעינן ברייתא דאי ממשמעותא דקרא הוה אמינא קנה בושם כקנמן בשם דמחציתו דקרא אתרוייהו קאי קמ''ל: מחצה למחצה. שהיו שוקלין לחצאין: עין בעין. שאין הבשם מכריע: (ע''א). המקום יודע בהכרעות. שלא היה שוקל ההכרעות לבד אלא מניחן כמות שהן והמקום יודע מה משקלו. פירוש רומי: אלא אמר רב יהודה הכי קשיא ליה כו'. ה''ג אלא אמר רב יהודה. מדקא מייתי ליה תרי זימני ודאי לאפושי הוא דעבד: שלא יניח משקל כו'. שישקול כל בשם ובשם כנגד הברזל ולא ישקול במניין דמר דרור ויחזור וישקול קדה כנגד מר דרור: העקרין. בבשמים: אינו סיפק. דשמן לא הוה אלא י''ב לוגין ועיקרין הוו טובא: ושראן במים. שיבלעו המים ולכשיציף עליהן השמן לא יבלעוהו: וקלט השמן את הריח וקפחו. קנחו וחברו קפחת את הרועה ביומא (דף פג:) קנחו משה לשמן מעל העיקרין ונתנו בצלוחית:

א''כ לכתוב קרא לא תוכל לאכלם. ולא מצי למימר מדהוי ליה למימר דגנך לחוד דאכל חד וחד איכא פירכא דגן שנתרבה אצל חלה ותירוש בנסכים ויצהר במנחות ל''א ומתירוש ויצהר לא אתי דגן שכן יש בהן צד ריבוי אצל מזבח אך קשה דליכתוב דגן ויצהר או דגן ותירוש וליתי הך מינייהו: אימא קלי דמייתר נחייב חדא וכו'. לעיל גבי חלב שור וכבש ועז הוי מצי למיפרך הכי:

כריתות ה ע"א