דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - ב

אלא אמאי לא אוקמה כרבי ישמעאל? משום דאמר רבי חנינא: מודה היה רבי ישמעאל לענין קרבן שאינו חייב אלא חטאת אחת. והברייתא מדברת לענין חטאת - שהרי הביאה את הפסוק "מאחת מהנה", שכתוב לענין חיוב חטאת.

השתא נמי כרבי יהודה לא מתוקמא - דהא אמר רבי אליעזר: מודה היה רבי יהודה לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת. שאף על פי שחלב חולין וחלב מוקדשין הם שני לאוים חלוקים וחייב עליהם שתי מלקיות, סוף סוף הם משם אחד של חלב. ושני לאוים משם אחד אינם חלוקים לחטאות, שאינם דומים ללאוים של עריות שכל אחד הוא שם איסור אחר. [כן פירש השיט"מ בחידושין אות ב בשם הרא"ש. [44]]

אלא, אמר ריש לקיש משום בר תוטני: הכא במאי עסקינן: כגון שאכלן בשני תמחויין [שני סוגי מאכל כגון תבשיל וצלי, ולזה קורא התנא שני שמות], ואליבא דרבי יהושע, דאמר (לקמן דף טו:): תמחויין מחלקים לחייב חטאת על כל אכילה מתמחוי נפרד.

והדרינן לבאר הברייתא דלעיל:

גופא: אכל חלב נבלה לוקה שתים, חלב מוקדשין לוקה שתים.

רבי יהודה אומר: האוכל חלב מוקדשין לוקה שלש.

בפרשת ויקרא, בסוף ענין קרבן שלמים, נאמר "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו" [ג יג].

ובפרשת צו נאמר "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו".

"כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה' - ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה" [ז כג, כד].

אמר ליה רב שיזבי לרבא: בשלמא לרבי יהודה דמחייב על אכילת חלב המוקדשין שלש, היינו טעמא, משום דכתיבי תרי קראי לגבי איסור חלב:

א) (ויקרא ג יז) "חוקת עולם כל חלב וכל דם לא תאכלו". ולאו זה אמור רק באוכל חלב קדשים, כי הוא נכתב בעניינא דקדשים.

ב) (ויקרא ז כג) "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו". ולאו זה שונה מהלאו הקודם, שלאו זה נוהג בין בחולין ובין בקדשים, ולכן נחשב לאו בפני עצמו לענין מלקות.

ונמצא, שהאוכל חלב של מוקדשין עובר על שני לאוי חלב חלוקים.

ואף על פי שגם הלאו השני כתוב בעניינא דקדשים, יש בו ריבוי לרבות גם חולין. כדדרשינן בפסחים (דף מג:) מדכתיב בהמשך הפרשה "כי כל אוכל חלב".

ונוסף לשני הלאוים של חלב עובר גם על איסור זרות, מהפסוק (ויקרא כב י) "וכל זר לא יאכל קודש [45] " - הא תלתא לאוין.

אלא לרבנן - מאי טעמא אינו לוקה שלוש?

ומשנינן: קסברי רבנן, כי לאו דחלב האמור בפסוק "חוקת עולם כל חלב וכל דם לא תאכלו" נאמר בקדשים בלבד, ולאו ד"כל חלב שור" נאמר בחולין בלבד. ואם כן האוכל חלב של מוקדשין עובר רק על הלאו של איסור חלב המוקדשין בלבד, ועל הלאו דזרות.

וצריכי לרבנן פסוק בפני עצמו לאסור חלב בקדשים, ופסוק אחר לאסור חלב בחולין.

דאי כתב רחמנא איסור חלב רק בקדשים, הוה אמינא: קדשים הוא דחמירי דאסור חלבו [כלומר דוקא קדשים הוא דאסור חלבם משום דחמירי], אבל חולין דאסור חלבו אימא לא [כלומר בחולין אימא לא אסור חלבו - כך גירסת רש"י ופירושו. והוסיף שזהו לשון הפוך כדרך לשון גירסא ירושלמית]. משום הכי כתב רחמנא כל חלב שור.

ואי כתב "כל חלב שור" הוה אמינא חלב דחולין הוא דאסור, משום דלא הותר מכללו, שאין בחלב חולין צד איסור שהותר. אבל חלב מוקדשין, דהותר מכללו, שיש בו צד איסור שהותר - שהאליה הנקראת "חלב" וקריבה בקרבן הבא מן הכבש, הותרה באכילה בקרבנות הבאים מן הבקר ומן העזים [46]. ולכן הוה אמינא: מדהותר חלב קדשים מכללו באליה, שהרי הותר חלב האליה לגמרי באכילה [על פי גרסת השיט"מ בהשמטות אות יג], אם כן - אישתרי נמי כל חלבן [47], ויש בו רק איסור זרות. הילכך צריכי לכתוב גם חלב קדשים וגם חלב חולין.

ורבי יהודה מודה שאין פסוק מיותר, אלא סבר: כי כתיב "כל חלב שור" נמי בעניינא דקדשים כתיב, שעל פי המדה של "דבר הלמד מענינו" לומדים מהמשך הענין שפסוק זה של חלב מדבר גם בקדשים, דכתיב "כי כל אוכל חלב ... אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה הנפש האוכלת", אף על פי שבתחילת הענין משמע דאיירי בחולין.

ותמהינן: אלא, מכלל, דרבנן סברי לא ילפינן דבר הלמד מעניינו? והרי זו אחת משלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן! ותרצינן: לא! דכולי עלמא ילפינן דבר הלמד מענינו. ובהא קמפלגי -

רבי יהודה סבר: למידין דבר מענינו בין שהוא לאו מלאו ובין שהוא לאו מכרת. וכגון הכא, שאנו למדים כי כשם שהכרת הכתוב באותו ענין נאמר ביחס לחלב קדשים, כן הלאו האמור באותו ענין מתייחס גם לחלב קדשים.

ורבנן סברי: לאו מלאו ילפינן, אבל לאו מכרת לא ילפינן. וכאן רוצים ללמוד שהלאו ד"כל חלב שור" איירי בקדשים מהכרת שכתוב בהמשך הפרשה "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה", שכשם שהכרת נאמר בקדשים אף הלאו נאמר בקדשים, וכהאי גוונא לא לומדים במידה של "דבר הלמד מענינו" לפי רבנן.

תנו רבנן: כתיב (ויקרא ג יז) "כל חלב וכל דם לא תאכלו" -

רבי יהודה אומר: מקיש דם לחלב: מה חלב מוקדשין לוקה שתים - אף דם מוקדשין לוקה שתים.

וחכמים אומרים: אין בו בדם מוקדשין אלא אזהרה אחת.

והוינן בה: מאי שנא חלב מוקדשין דידעינן דלוקה שתים בלא היקישא, אלא משום דכתיב ביה תרי קראי:

א) (ויקרא ג יז) כל חלב וכל דם לא תאכלו.

ב) (ויקרא ז כג) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו.

והם שני לאוים חלוקים - הראשון לקדשים לחוד, והשני בין לחולין ובין לקדשים, ולכן חלוקים הם למלקות.

ואם כן, דם מוקדשין נמי, בלאו היקישא לחלב, נמי נילקי שתים - דהא כתיב ביה נמי תרי לאוין:

א) (ויקרא ג יז) כל חלב וכל דם לא תאכלו.

ב) (ויקרא ז כו) וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה. שגם הוא נאמר באותה פרשה דמיירי בקדשים, ואם כן מדוע היה צורך להקיש דם לחלב באותו הפסוק? [48]

ומתרצינן: אלא, אימא כך היא הגירסא בברייתא:

מה חלב מוקדשין לוקה שלוש - שנים משום חלב, ואחד משום זרות.

אף דם מוקדשין נמי לוקה [49] שלוש. משום שגם בדם מוקדשים יש שני לאוים חלוקים לאיסור אכילת דם, וגם לאו דזרות. ורבנן מחייבים רק מלקות אחת - כי כשם שהם סוברים שבאכילת חלב מוקדשין אין לאוים חלוקים, כך באכילת דם יש רק לאו אחד. וגם סוברים שאין לאו של זרות בדם. ואף על פי שמודים שיש לאו של זרות בחלב, לא הוקש דם לחלב לענין זה, כדמבואר בגמרא לקמן.

ועדיין קשה: ומאי שנא חלב דלוקה שלוש, משום דכתיב ביה הלין [אלו] תרי לאוין, ולאו דזרות - הא תלתא. אם כן, דם נמי נילקי [תלתא], בלא היקשא, דהא כתיב ביה הלין תרי לאוין, ולאו דזרות - הא תלתא! שהרי ביחס לדם הכל זרים הם, ומדוע צריך היקש ללמד שלוקה שלוש?

ומשנינן: איצטריך ללמוד בהיקש! משום שאילולא ההיקש סלקא דעתך אמינא הואיל ואימעיט דם ממעילה, שהאוכל דם המוקדשין אינו חייב קרבן אשם וחומש על המעילה בו [50].

ואם כן נאמר שאימעיט נמי מלאו של זרות שלא ילקה עליו. קא משמע לן היקישא לחלב - שיש מלקות על לאו דזרות גם בדם.

ורבנן סוברים כי כשם שדם נתמעט ממעילה, כך נתמעט גם מלאו דזרות, ולא לומדים מההיקש לחייב בדם משום זרות.

והוינן בה: ואלא לרבנן דאמרי אין בדם קדשים אלא אזהרה אחת, משום דסברי דתרי קראי הכתובים בדם, אתו - האחד לדם חולין והשני לדם קדשים [כמו בחלב], וזרות בדם ליכא דהואיל ואיתמעיט דם ממעילה איתמעיט נמי מזרות. אם כן - היקישא דדם לחלב למאי אתא? לפני שנבאר את תירוץ הגמרא, נקדים שאיסור חלב נוהג רק בבהמה טהורה, כדכתיב: "כל חלב שור וכשב ועז". אבל בבהמה טמאה, החלב אסור רק משום הלאו של בהמה טמאה ולא משום חלב.

האיסור של דם נוהג בבהמה חיה ועוף - בין טהורים ובין טמאים. ונמצא שבדם בהמה ועוף טמאים יש שני איסורים - איסור דם ואיסור אכילת טמאה. אבל איסור דם אינו נוהג בשרצים, כדדרשינן לקמן (דף כא.), והאוכל דם שרצים עובר רק משום איסור אכילת שרץ.

ומשנינן: מיבעי ליה היקשא דדם לחלב לכדתניא:

"כל חלב וכל דם לא תאכלו" - הקיש הכתוב דם לחלב כדי ללמדך:

מה חלב, הרי הוא מיוחד בכך שבכל מין בהמה שנוהג בו איסור חלב - חלבו חלוק מבשרו [שהרי חלב אסור רק בבהמה טהורה, שרק החלב אסור בה אבל הבשר מותר], ופשיטא שאם אכל חצי זית חלב וחצי זית מבשר בהמה טהורה אין מצטרפין זה עם זה [שהרי אין כל איסור בבשר, ולעולם אין היתר מצטרף לאיסור להשלים שיעורו (חוץ מאיסורי נזיר)].

אף דם, אף על פי שאיסורו נוהג גם בבהמה טמאה, והיה מקום לומר שחצי זית דם וחצי זית בשר בהמה טמאה יצטרפו לכזית ללקות משום לאו של בהמה טמאה, מכל מקום, כיון שדמו חלוק מבשרו - שדמו באיסור כרת משום דם, ובשרו בלאו בעלמא של אכילת בהמה טמאה, הילכך אינם מצטרפים זה עם זה ואם אכל חצי זית מדם בהמה טמאה וחצי זית מבשרה, אינו לוקה משום אכילת טמאה.

אוציא דם שרצים [שלא נלמד בהיקש לחלב] הואיל דאין דמן חלוק מבשרן, שדם שרצים שוה לבשרם שיש בו איסור אכילת שרץ בלבד, ואינו אסור משום אכילת דם, הילכך מצטרפין דמן ובשרן זה עם זה. ואם אכל כחצי זית מבשר השרץ וכחצי זית מדמו, לוקה משום איסור אכילת שרץ.

ולפי רבנן צריך את ההיקש לדרשה זו.

ופרכינן: וכי הא דדם שרצים מצטרף לבשרן מהכא נפקא? והרי מהתם נפקא!

דכתיב "וזה לכם הטמא בכל השרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא כט), ופסוק זה מיותר ולא בא ללמד על טומאת שמונה שרצים שהם אב הטומאה, כי דבר זה לומדים מפסוק אחר (שם לא) "אלה הטמאים לכם". אלא פסוק זה לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין זה עם זה!? [51] ותרצינן: אי לאו היקישא [כלומר, הדיוק שדייקנו כתוצאה מההיקש דאמרינן "אוציא דם שרצים הואיל ואין דמן חלוק מבשרן], סלקא דעתך אמינא - הני מילי שהתורה לימדה שמצטרפין דם השרץ ובשרו היינו רק לטומאה, שאם היה כחצי עדשה מבשר השרץ עם כחצי עדשה מדמו - מטמאים. אבל לאכילה אימא לא מצטרפים. לכן אשמעינן היקישא שגם לאכילה מצטרפין.

אמר רבינא: מאחר ולמדנו שכל דבר שאין דמו חלוק מבשרו מצטרפין - הילכך, דם נחש ובשרו מצטרפין לכזית ללקות על איסור אכילתו [אבל לא לטומאה משום שנחש אינו בכלל שמונה שרצים הטמאים].

ותמהינן: מאי קא משמע לן רבינא? - הרי דבריו היינו היקישא דכתיב בברייתא!

ומשנינן: סלקא דעתך אמינא כי דוקא דם שרץ, שהוא משמונה שרצים הטמאים, דאתרבי בפסוק של "וזה לכם הטמא" שדמו ובשרו מצטרפין לטומאה, איתרבי גם מההיקש של "כל חלב וכל דם" שדמו ובשרו מצטרפין לאכילה.

אבל נחש, דלא איתרבי לטומאה - אימא לא איתרבי לאכילה.

קא משמע לן רבינא דמהאי היקישא - כל מילי דאין דמו חלוק מבשרו משמע, שכולל גם את אותם שרצים אשר אין בהם טומאה.

אמר רבא: שלוש כריתות האמורות בדם [אחת בפרשת צו (ויקרא ז כז) ושתים בפרשת אחרי מות (שם יז יא יד)] - למאי נאמרו?

אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם התמצית. [דם שמתמצה ושותת (מלשון ונמצה דמו - ויקרא א טו) אחרי שיצא עיקר דם הנפש שהנשמה תלויה בו, שדם הנפש יוצא בקילוח].

ומקשינן: הניחא לרבי יהודה - דתניא: דם התמצית באזהרה. רבי יהודה אומר בכרת. ולרבי יהודה שסובר שחייב כרת על דם התמצית, אפשר לומר שאחת הכריתות נכתבה לרבות דם התמצית.

אלא לרבנן, שסוברים שאין כרת בדם התמצית - ההיא למאי אתא הכרת השלישית?

ואפילו לרבי יהודה נמי קשה, שהרי כרת נפקא ליה מן הריבוי של "כל דם", כדלקמן, ולא מיתור של פסוק שלם של חיוב כרת.

דתניא: רבי יהודה אומר: כתיב (ויקרא יז י) "איש איש מבית ישראל אשר יאכל כל דם, והכרתי אותה מקרב עמה". והיה מספיק לכתוב "אשר יאכל דם". מה תלמוד לומר "כל דם"?

לפי שנאמר (שם יא) "כי הדם הוא בנפש יכפר" - הרי שהתורה תלתה את החיוב כרת במה שהדם מכפר. ואם כן - אין לי ראיה לחייב כרת אלא על אכילת דם קדשים שהנפש יוצא בו, שהוא ראוי להזרק על המזבח ולהיות מכפר.

דם הנפש של חולין, ודם התמצית שאין הנפש יוצאת בו שאינו מכפר אפילו בשל קדשים, שאינו ראוי לכפרה - מנין שחייב עליהן כרת? [כן פירש רש"י. ולכאורה הוא הדין דם התמצית של חולין אסור לרבי יהודה מריבוי ד"כל דם"].

תלמוד לומר: "כל דם".

ואם כן, תיקשי למה לי שלש כריתות בדם, שהרי דם חולין ודם התמצית של קדשים נפקא לרבי יהודה מ"כל דם"!?

ותרצינן: אלא, לעולם רבא אליבא דרבנן קאמר. ואימא דהכי קאמר רבא: שלש כריתות האמורים בדם הוצרכו להכתב - אחד לדם חולין, ואחד לדם קדשים, ואחד לדם כיסוי [דם חיה ועוף ששחטם וכיסה דמם בעפר כדין ואחר כך חזר הדם ונתגלה]. דסלקא דעתך שהואיל וכיסה את הדם הוא התבטל לאדמה, ובטל בכך איסורו - קא משמע לן כרת מיותר ללמד שדם שכסהו עדיין עומד באיסורו [52]. [ודם התמצית אכן פטור לרבנן מכרת].

ואמר רבא: חמשה לאוין האמורין בדם שלא נדרשו בגמרא לחידוש מיוחד - למה נכתבו? והם:

א) בפרשת ויקרא (ויקרא ג יז): חוקת עולם כל חלב וכל דם לא תאכלו.

ב) בפרשת צו (שם ז כו): וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם.

ג) בפרשת אחרי מות (שם יז יב): והגר הגר בתוככם לא יאכל דם.

ד) שם (פסוק יד) דם כל בשר לא תאכלו.

ה) בפרשת ראה (דברים יב כד): לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים.

אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כיסוי, ואחת לדם אברין שאינו דם הנפש, ואחת לדם התמצית.

[ועי' ברש"י מה דורשים מהפסוקים האחרים בתורה שמוזכר בהם איסור דם.]

אמר רבי אילא: אכל מעשר שני של דגן ותירוש ויצהר מחוץ לירושלים לוקה שלוש - דכתיב (דברים יב יז) "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך". ונחשב כל אחד כלאו חלוק בפני עצמו [53].

ופרכינן: והא אין לוקין על לאו שבכללות [שכולל כמה פרטים בלאו אחד]!

ומשנינן: שאני הכא, דמייתרי קראי לרבות, שלוקה על כל אחד ואחד.

והיתור הוא כך: מכדי, כתב רחמנא "ואכלת לפני ה' אלוהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך", ושומעים מזה שרק בפנים, בתוך חומת ירושלים - אין, רשאים לאכול מעשר שני, שהרי כתוב "לפני ה' אלהיך", ובחוץ לא רשאים לאוכלו! ואם כן למה לי דכתב רחמנא פסוק נוסף "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך"? שמע מינה - לחלק!

ודחינן: אין כאן יתור לחלק. כי אי ילפינן איסור אכילת מעשר שני מחוץ לירושלים מההיא [מהפסוק של ואכלת לפני ה'],


הערות

[44] הקשו התוס', למה לא יתחייב באמת שתי חטאות, והרי רבי אלעזר עצמו אמר לעיל, שכל מקום שיש שני לאוין וכרת אחד, הרי הם חלוקין לחטאות, ואם כן, אמנם יש רק כרת אחד לחלב מוקדשין וחלב חולין, מכל מקום, הלא נאמרו בהם לאוין חלוקין. ותירצו התוס', מאחר ושני הלאוין הם בדבר אחד, הם אינם חלוקין לחטאות. ובפשוטו היה אפשר לפרש בכונת חילוקם, ששני האיסורים דחלב הם בגוף אחד. מה שאין כן במפטם וסך, שהם כמו שני גופין [וכמו שביארנו בהערה 32 בדעת התוס' דסנהדרין], אבל מצד חילוק הלאוין, הרי הוא דומה למפטם וסך. ואם כן, נמצא שהם סוברים כשיטת רש"י במכות [יד] שהובאה בהערה 18, שרבי אלעזר מודה, שבגוף אחד אין חילוק חטאות, אפילו כשיש בהם שני לאוין. ולפי זה יתכן, שאם יאכל כזית חלב דמוקדשין וכזית חלב דחולין, יהיה חייב שתי חטאות, שהרי אינם בגוף אחד, ואמנם לרבי יהודה יש לומר שיהיה חייב רק אחת, שהרי כשאכל כזית חלב דמוקדשין, הרי יש בזה מצד שני החיובים יחד. כלומר, מצד האיסור הכללי דחלב, הנוהג גם בחולין, ומצד האיסור המיוחד, הנוהג רק במוקדשין [ורק משום שהם בגוף אחד, הרי הוא נפטר בקרבן אחד], ואם כן, כשאכל אחר כך עוד חלב דחולין, לא נוכל לחייבו קרבן נוסף, שהרי חלב זה דחולין, נאסר גם כן מאותו השם של האיסור הכללי דחלב, שכבר נתחייב עליו כשאכל מהחלב דמוקדשין, וכנ"ל, אבל לרבנן דרבי יהודה, שבחלב מוקדשין אינו עובר משום חלב חולין, אם כן, נוכל באופן זה לחייבו שתי חטאות. אך יש לפרש כונת התוס', מאחר ושני הלאוין דחלב באו לאסור ענין אחד, אין לאוין אלו מחלקין לחטאות, ועל דרך מה שלמדנו לעיל [עמ' א] לרבי ישמעאל, דאף על פי שיש חילוק מלקיות בין שור כשב ועז, מכל מקום אין זה גורם חילוק חטאות, הואיל וסוף סוף כולם אסורים משום לאו אחד, הוא הדין כאן, דאף על פי שבהם נאמרו לאוין שונים ונפרדים, מכל מקום הרי כולם נכנסים תחת שם איסור חלב, ולפי זה, גם בשני זיתי חלב יהיה חייב חטאת אחת. ובאמת בשיטמ"ק [ב] מובא בשם הרא"ש, שהאוכל חלב חולין וחלב מוקדשין, אינו חייב אלא אחד, הואיל ושניהם אסורים משם אחד דחלב, וכן אם אכל דם חולין ודם מוקדשין, אינו חייב אלא אחד, ולכן לא מנה התנא במשנה שני אופני איסור חלב ושני אופני איסור דם. ועיין הערה 46 עוד מזה.

[45] כן היא גירסת רש"י, כמו שנראה בהמשך הסוגיא. והתוס' במנחות [עד] מפרשים לפי גירסא זו, שכונת הגמרא לאיסור לאו של מעילה, ואף על פי שפסוק זה שהבאנו מדבר לענין תרומה, מכל מקום לומדים מגזירה שוה של "חטא חטא" ללמד שיש איסור לאו במעילה, וכמו שמבאר רש"י בפסחים [לג]. אולם התוס' שם הביאו שיש הגורסים כאן, "וזר לא יאכל כי קדש הם", והוא לאו הנאמר על זר האוכל מבשר קדשי קדשים, והוא הדין לאוכל חלב המוקדשין, שאף הוא דין קדשי קדשים עליו. והוסיפו התוס', דאף על פי שבמכות [יח] למדנו, שלאו זה נאמר רק באופן שיש בו היתר לכהנים, שאז אסרתו תורה לזרים בלאו זה, אבל האוכל מבשר קרבן קודם זריקה, שעדיין הוא אסור גם לכהנים, אינו עובר משום לאו זה, מכל מקום יש לומר שמשעה שיש היתר לכהנים בקרבן זה, אף על פי שהאימורין עצמם אינם מותרים להם, כבר שייך לאו זה, וכאן מדברים לאחר זריקה. ולדבריהם צריך לומר, שהטעם שלא נקטה הגמרא באמת את הלאו של מעילה, הוא משום שהברייתא כאן עסוקה בענין איסורי אכילה דוקא, ששיעורם בכזית, ואילו איסור מעילה, הלא אינו דוקא באכילה, וכן שיעורו אינו בכזית אלא בפרוטה, ועל דרך זה כתבו התוס' במכות [יח ד"ה ולילקי משום זר]. ועיין עוד בתוס' מנחות שם.

[46] רש"י מפרש שהכונה היא למה שהותר האליה של שור ועז דמוקדשין, מאחר ואלית כבש קריבה, אם כן, כל אליה שבבהמת מוקדשין, שם חלב עליה. אבל השיטמ"ק [יב] מפרש בשם הרא"ש, שהרי הדין הוא [מנחות ו], שכל דבר האסור לישראל, אינו כשר ליקרב למזבח, שנאמר "ממשקה ישראל", ואם כן, כשהכשירה התורה להקריב חלב, והוא הדין דם, הרי הוא הותר מכלל האיסור [למזבח] שהיה צריך להיות עליו. ובזכר יצחק [לו] מבאר, שבאמת גם לאחר שאסרה התורה חלב דמוקדשין ודחולין, הם אינם שוים בגדר האיסור. שבחלב דמוקדשין, מאחר שראינו שהוא קרב לגבוה, אין מסתבר לומר שהוא אסור ככל חלב דחולין, שהוא תועבה, אלא הגדר הוא, שבעצם התירה התורה איסור חלב הכללי שבו לגמרי, ורק מאחר והוא חלק גבוה, זו היא סיבה חדשה לאסרו באכילה להדיוט. וזהו עומק הביאור בצריכותא שלמדנו כאן, שאילו לא נאמר איסור חלב במוקדשין, לא היינו יודעים לאסרו, שהרי ראינו שהתורה התירתו לגבוה, ואם כן אין סברא שיהיה עליו איסור חלב הכללי, ולכן צריכים ללימוד מיוחד לומר שהוא אסור משום שהוא עולה לגבוה, ושוב לא יתכן כלל לדון שיהיה פסול לגבוה משום דין "ממשקה ישראל", שהרי אדרבה, מחמת שנתייחד לחלק גבוה נאסר הוא באכילה להדיוט, וכנ"ל.

[47] השיטמ"ק שם מביא בשם תוס' שהקשו, איך יתכן שיהיה מותר חלב מוקדשין באכילה, והרי כבר נאסר החלב כבר בעודו חולין, ואיסור שבו להיכן הלך. ותירצו, שהכונה כאן היא, לחלב של ולדות קדשים, שמעולם לא חל עליהן איסור חלב דחולין [ונראה מלשונם, שכונתם רק לדברי האומר ממעי אמן הן קדושים].

[48] השיטמ"ק [יב] מבאר, שגם כאן לרבנן יש צריכותא לשני הלאוין, שאי אפשר ללמוד חולין מקדשים, ולא קדשים מחולין, הואיל והותר מכללו בקדשים, שהרי הכשירה התורה להקריב דם על המזבח, אף על פי שהוא אסור להדיוט. והקשה מכאן על מה שפירש רש"י לעיל לענין חלב, שההיתר מכללו הוא לענין אליה של שור ועז, שהרי לענין דם אי אפשר כלל לפרש באופן זה, הואיל וכל דם קדשים אסור.

[49] הערוך לנר מפרש, שהגמרא הגיהה רק בדברי רבי יהודה, אבל דברי רבנן נותרו כמות שהם כתובים בברייתא, שלוקה רק אחד, כלומר, משום דם מוקדשים, אבל אינו לוקה משום איסור מעילה או זרות, והטעם יבואר בהערה הבאה.

[50] גירסת רש"י "ממעילה", ומפרש שלולא ההיקש היינו ממעטים דם ממעילה מכל וכל. כלומר, גם מאיסור מעילה, וההיקש מלמדנו שאמנם קרבן אשם מעילות אין בדם, אבל איסור ומלקות יש בו. והתוס' במנחות [עד] מעירים, שלכאורה היינו יכולים לדרוש גם להיפך, שהמיעוט בדם הוא לענין לאו ומלקות, וההיקש ילמדנו שיש בו על כל פנים חיוב קרבן, ותירצו, מאחר וההיקש נאמר בפרשת לאו, "כל חלב וכל דם לא תאכלו", היה נראה לחז"ל לדרוש ממנו, שדם יש בו לאו דמעילה. אולם התוס' שם הביאו שיש הגורסים "ואיתמעיט דם מטומאה", ומפרשים התוס', שבאמת דם נתמעט גם מאיסור מעילה, והנידון כאן הוא לענין הלאו של "וזר לא יאכל כי קדש הם" [וכמו שהובא בהערה 45 גירסא זו בגמרא], שמההיקש למדנו שישנו לאיסור זה בדם. והמקדש דוד [יז י] שדן לומר, דאף על פי שאין בו משום לאו דמעילה, מכל מקום יתכן שאסור הוא בהנאה מן התורה. אולם כל זה הוא לרבי יהודה, אבל רבנן דרבי יהודה שאמרו בברייתא לעיל "אין בו אלא אזהרה אחת", הם סוברים שדם נתמעט לגמרי ממעילה, גם לענין הלאו, וכן נתמעט דם מאיסור דזרות, כמו שנתמעט הדם מאיסור טומאה, ולכן מקשה הגמרא "לרבנן היקשא למאי אתא".

[51] התוס' בסנהדרין [ד א ד"ה מנין] כתבו, שבאמת גם לולא פסוק זה, היינו יודעים, שדם השרץ מטמא כבשרו, שהרי בדם יש גם דיני בשר, וכל הנפקא מינה מדרשה זו הוא רק לענין שיעורו, שבשבת [עז] למדנו, ששיעור דם נבילה לענין טומאה הוא ברביעית, ומשום שכאשר יקרוש, יהיה נפחת מנפחו של עכשיו, ויעמוד על כזית, ולמדנו מזה, שאין שיעור הדם נמדד כמות שהוא בצורת משקה, אלא לפי מה שיהיה בו, כשישתנה ויהיה בצורת אוכל, דהיינו לכשיקרוש, ומעתה הוא הדין גם כן לענין טומאת שרצים, שלולא דרשה זו, היה השיעור בדם, שיהיה בו כעדשה לכשיקרוש. כלומר, שאף על פי שעתה בעודו משקה, יש בו כעדשה, מכל מקום, לא היה די בזה, אלא היינו מצריכים שיהיה בו כל כך, שגם כשיקרוש יהיה נשאר בו כעדשה, וממילא לא היו הדם והבשר מצטרפין יחד להשלים השיעור לטומאה, שהרי אינם שווים בשיעורם, שזה ברביעית וזה בכעדשה, אבל לאחר שלמדנו מן הפסוק, שהדם מצד עצמו יש בו טומאת שרצים [מלבד מה שנוהגים בו גם כן דיני בשר], מכיון שיש בו עתה כעדשה, הרי הוא מטמא כמו עדשה מבשר השרץ, ומשום כך מצטרפים דמו ובשרו לכעדשה, שהרי שיעור אחד לשניהם. והנה מבואר לקמן בגמרא, שמההיקש של "כל חלב וכל דם" לומדים לענין דם נחש, שיש בו לאו דשרצים, ולפי דברי התוס' הנ"ל, יהיה הביאור בזה, כמו שביארו לענין טומאה, דהיינו, שלולא ההיקש, היינו מחייבים מלקות על אכילת דם הנחש, רק כאשר היה בו שיעור כזה, שכאשר יהיה נקרש, ישאר בו עדיין כזית [ואף על פי שבאיסור אכילת דם בהמה, יתכן שהשיעור הוא בכזית כמות שהוא עתה, וכמו שיתבאר לקמן [כ"ב הערה 21], זהו משום שהדם יש בו איסור מצד עצמו, ולא משום דיני בשר שבו, אבל כאן, שבאנו לאסרו משום שהוא גם כן בכלל בשר, בזה היינו אומרים, שצריך לשערו לפי כמות הדם שיהיה בו לכשיקרוש], אבל מן ההיקש למדנו, שבדמו יש לאו דשרצים מצד עצמו, ולכן בכזית מדמו, יש כבר חיוב משום שרץ הארץ. ובאבי עזרי [מלכים ט י] העיר, ממה שלמדנו בעדויות [ח א], שרבי יהושע בן בתירא העיד על דם נבילות, שאינו מטמא טומאת נבילות, הרי שאין הדבר ברור לדעת הכל, שנוהגים בדם דיני בשר, וכן פסק באמת הרמב"ם [אבוה"ט א ד].

[52] רש"י מפרש, שלולא פסוק זה, היינו סבורים שדם חיה אחר כיסוי אין בו איסור דם, הואיל ונתבטל אגב הקרקע, וכשאוכלו הרי הוא כאוכל עפרא בעלמא. ומדברי הרא"ש [שהביא השיטמ"ק לח] מבואר שפירש בכונת דברי רש"י, מאחר והוא נבלל בעפר, הרי הוא מתבטל ברוב, ומשום כך הקשה על פירוש זה, שאם ניכר בו ממשות דם, למה יתבטל. ואולי כונת רש"י, שהוא מתבטל מתורת דם, מצד שקיימו בו מצות כיסוי, שגדר המצוה הוא לכסותו בעפר ולעשותו כמותו [ולפי זה יתפרש גם כן גדר הדין דכיסהו ונתגלה פטור מלכסות [חולין פז], שהוא משום שכבר יצא מתורת דם, על כל פנים לענין חובת כיסוי]. והתוס' מפרשים, שהכונה היא לדם חיה קודם הכיסוי, מאחר ונאמר "לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים", והרי דם חיה אינו נשפך כמים על הארץ, שהרי הוא טעון כיסוי, ולכן צריך לימוד מיוחד לאסרו. [וכעין זה הקשו התוס' בפסחים [טז ב ד"ה דם] לענין הכשר זרעים, שדם חיה אינו חשוב "נשפך כמים"]. אולם בכתר ישועה הקשה על פירוש זה, שהרי כבר למדנו מפסוק אחד הנאמר בדם, לאסור ולחייב בדם קדשים, אף על פי שגם הוא אינו חשוב "נשפך כמים" וכמו שמבואר בפסחים שם, ואם כן, אין צורך ללימוד נוסף על דם כיסוי, והניח בקושיא. ואולי באמת מפסוק אחד היינו לומדים רק לדם כיסוי, אבל דם קדשים עדיין לא היינו יודעים לאסרו, הואיל והותר מכללו וכמו שלמדנו לעיל בגמרא.

[53] כתב המנחת חינוך [תמד], שהאוכל חצי זית ממעשר דגן וחצי זית ממעשר תירוש וחצי זית ממעשר יצהר, אינו לוקה, שהרי הם שלשה שמות נפרדים. ובקומץ המנחה [שג ב] כתב, שהאוכל חצי זית לחם וחצי זית קלי מתבואה חדשה, אף על פי שהם לאוין חלוקין, וכמבואר לקמן בגמרא, מכל מקום, הם מצטרפין יחד למלקות, הואיל וסוף סוף כולם משם איסור חדש הם, ודימה זאת למה שכתב הרמב"ם, שנבילה וטריפה מטרפין לכזית, הואיל ושניהם מכח חסרון היתר שחיטה הן. והוא הדין לענין מעשר דגן תירוש ויצהר, שיצטרפו מטעם זה. עוד כתב המנחת חינוך שם, שאף על פי שבשאר מיני פירות, שהם מחוייבים במעשר מן התורה [לשיטת הרמב"ם], גם כן נוהג לאו זה של "לא תוכל לאכול בשעריך", ומשום שהם נלמדים מדגן תירוש ויצהר, מכל מקום לגבי פירות אלו אין נוהג חילוק השמות, שאם יאכל כזית דגן וכזית משאר פירות, ילקה רק אחד, הואיל ושאר פירות לא נאסרו באופן מפורש, אלא הרי הם בכלל שלשה המינים שהוזכרו בתורה בפירוש, וכן אם יאכל חצי זית דגן וחצי זית משאר פירות, יהיו מצטרפין למלקות. ובאמת מעתה יש לדון ולומר, שגם בדגן ותירוש יש לאסור מצד השם הכללי של מעשר, וכמו בשאר פירות שאינם אסורים משום שם המיוחד שלהם, אלא מצד שם מעשר הכללי שעליהם, ואם כן, יצטרפו גם דגן ותירוש לכזית, שהרי הם משם אחד ממש [וזה מלבד הטעם שכתב בקומץ המנחה הנ"ל, ששני איסורים ששמותיהם דומים, מצטרפין]. ועיין בהערה הבאה שהובא סברא כזו מהמנחת חינוך, לענין איסור חדש. אולם המקדש דוד [זרעים נו א] נוקט בדעת הרמב"ם, שלאו זה של "לא תוכל לאכול בשעריך", אינו נוהג בשאר מיני פירות, אף על פי שהם מחויבים במעשר מן התורה, מאחר ונאמר לאו מיוחד לדגן ולתירוש וליצהר, לכל אחד בפני עצמו.

אלמא לא אוקמה [מדוע לא העמיד אותה] כר' ישמעאל, מפני שאמר ר' חנינא: מודה היה רבי ישמעאל לענין קרבן שאינו חייב אלא חטאת אחת, ואולם לפי זה השתא נמי [עכשיו גם כן] כדעת ר' יהודה לא מתוקמא [אי אפשר להעמידה], דהא [שהרי] אמר ר' אליעזר: מודה היה רבי יהודה לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת!

אלא אמר ריש לקיש משום החכם בר תאוטני: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] שחייב שתי חטאות על אכילת חלב משני שמות — כגון שאכלן בשני תמחויין (קערות), ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' יהושע, שאמר: תמחויין מחלקים, שאם אכל משני תמחויים שונים הרי זה כשתי עבירות שונות, וחייב על כל אחת לחוד.

א ודנים גופא [לגופה] של אותה ברייתא שהזכרנו: אכל חלב נבילה — לוקה שתים, שני עונשי מלקות, וכן אכל חלב מוקדשין — לוקה שתים, רבי יהודה אומר: אכל חלב מוקדשין — לוקה שלש.

אמר ליה [לו] רב שיזבי לרבא: בשלמא [נניח] לשיטת ר' יהודה, היינו דכתיבי קראי [זהו שכתובים שלושה מקראות]: "חקת עולם... כל חלב וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ג, יז), "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (שם ז, כג), "וכל זר לא יאכל קדש" (שם כב, י) — הא תלתא [הרי שלושה] לאוין יש בכך, שנים לאיסור חלב של קדשים, שהרי שני כתובים אלו נאמרו בענין של קדשים, ועוד לאו של אכילת קדשים על ידי זר. אלא לרבנן מאי טעמייהו [לשיטת חכמים מה טעמם]?

ומשיבים: קסברי [סבורים הם]: לאו של "חקת עולם" אמנם עוסק בקדשים, ואולם הלאו של "חלב שור" עוסק בחלב חולין. ומעירים: וצריכי [וצריכים] המקראות של איסור החלב להיכתב גם בקדשים וגם בחולין,

דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] בקדשים בלבד ("חוקת עולם"), הוה אמינא [הייתי אומר]: קדשים הוא דחמירי [שחמורים], ולכן אמר הכתוב שאסור חלבו, אבל חולין אימא [אמור] שלא — משום הכי [כך] כתב רחמנא [כתבה התורה]: "כל חלב שור".

ואי כתב [ואם היתה כותבת] רק: "כל חלב שור", הוה אמינא [הייתי אומר]: חלב של חולין הוא שאסור, משום שלא הותר איסור חלב מכללו, שלא נמצא בו איסור שהותר, אבל חלב מוקדשין שהותר מכללו, הוה אמינא [הייתי אומר]: משהותר בשרן של קדשים באכילה — אישתרי נמי [הותר גם כן] חלבן, על כן צריכי [צריכים] שייאמרו שני הכתובים.

ורבי יהודה סבר [סבור]: כי כתיב [כאשר נאמר] "חלב שור", גם הוא בעניינא דקדשים כתיב [בענין קדשים נאמר], שנאמר שם: "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה' ונכרתה" (שם ז, כה), והוא במידת "דבר הלמד מעניינו".

ושואלים: אלא מכלל הדברים אתה אומר דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: לא ילפינן [אין אנו למדים] בשיטת דבר הלמד מעניינו? והרי אין חולק על כך!

ומשיבים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] למדים אנו במדת דבר הלמד מעניינו, ובהא קמיפלגי [ובענין זה הם חלוקים], רבי יהודה סבר [סבור]: למידין במדה זו גם לאו מלאו אחר שכתוב באותו ענין (פרשה) וגם לאו מכרת, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לאו מלאו ילפינן [למדים אנו], לאו מכרת לא ילפינן [אין אנו למדים], והרי מדובר שם בכרת על חלב קדשים.

ושואלים: אלא לדעת ר' יהודה, "חוקת עולם... כל חלב וכל דם לא תאכלו" (שם ג, יז) למאי אתא [למה בא]? והרי כבר למדנו איסור חלב קדשים מ"חלב שור"! ומשיבים: מיבעי ליה [צריך הוא לו] כדי להקיש אליו איסור דם, דתניא [ששנויה ברייתא] על פסוק זה: "כל חלב וכל דם לא תאכלו", מה אוכל חלב קדשים לוקה עליו שתים — אף אוכל דם קדשים לוקה שתים, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין בו בדם אלא אזהרה אחת. ושואלים: ולשיטת ר' יהודה, לשם מה נצרך ההיקש?

ומאי שנא [ובמה שונה] חלב שלוקה שתים בלא היקישא [היקש] — מפני דכתב ביה תרי קראי [שכתובים בו שני מקראות]: "כל חלב וכל דם לא תאכלו" האמור כאן, וגם "כל חלב שור וכשב", אם כן, דם נמי בלאו היקישא נילקי [גם כן בלי ההיקש שילקה] שתים, דכתיב ביה תרי לאוין [שהרי כתובים גם בו שני איסורי לאו]: "כל חלב וכל דם לא תאכלו" האמור כאן, וכן נאמר "וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה" (שם ז, כו)!

אלא אימא [אמור] כך: מה חלב לוקה שלש, שנים משום איסור חלב ואחד משום "וכל זר לא יאכל קודש" (שם כב, י), אף דם לוקה שלש. וגם על כך שואלים: ולשם מה הוצרך ההיקש?

ומאי שנא [ובמה שונה] חלב שלוקה שלש? מפני דכתיב ביה [שכתובים בו] הלין תרי לאוין [אותם שני הלאוים שהזכרנו] ולאו של זרות, הא תלתא [הרי שלושה], אם כן דם נמי [גם כן] יש בו שני לאוים ולאו של זרות!

ומשיבים: איצטריך [הוצרך] ההיקש, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיתמעיט [והתמעט] דם מטומאה שהאוכל דם קדשים בטומאה אינו חייב על כך משום איסור אכילת קדשים בטומאה — ליתמעיט [שיתמעט] גם מאיסור אכילה בזרות, על כן קא משמע לן היקישא [משמיע לנו ההיקש] לחלב, שמאיסור זרות לא נתמעט.

ושואלים: ואלא לרבנן [לשיטת חכמים] הסבורים כי יש בדם קדשים רק אזהרה אחת, ואם כן, אינו חייב עליו גם משום זרות, הקישא למאי אתא [היקש של דם לחלב למה בא]?

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לכמו ששנויה ברייתא]: "כל חלב וכל דם לא תאכלו", מה איסור חלב מיוחד לבעל חיים שחלבו חלוק מבשרו, שהחלב אסור והבשר מותר, ופשוט הדבר שאין מצטרפין זה עם זה, שאם אכל יחד חצי זית חלב וחצי זית בשר — אינו חייב על אכילת כזית איסור, אף באיסור דם מדובר בכל בעל חיים שדמו חלוק מבשרו, שיש בהם שני איסורים שונים, ובמקרה זה אין הבשר והדם מצטרפים לכזית להתחייב משום אכילת איסור,

אוציא דם שרצים, הואיל שאין דמן חלוק מבשרן, שאין איסור נפרד לדם השרץ — משום כך הבשר והדם מצטרפין לכדי כזית של השרץ.

ושואלים: והא מהכא נפקא [והלכה זו מכאן יוצאת, נלמדת]? מהתם נפקא [משם היא יוצאת], שנאמר: "וזה לכם הטמא בשרץ" (ויקרא יא, כט) — לימד על דם השרץ ובשר השרץ שמצטרפין זה עם זה!

ומשיבים: אי לאו היקישא [אם לא ההיקש] האמור כאן, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] לצרף לענין טומאה לשיעור כעדשה, אבל לאכילה אימא [אמור] שלא, על כן אשמעינן היקישא [השמיע לנו ההיקש] גם לענין אכילה.

אמר רבינא: הילכך [משום כך], לפי מה שאמרנו, דם נחש ובשרו מצטרפין לשיעור כזית, להתחייב משום אכילת שרץ. ותוהים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? היינו היקישא [זהו ההיקש עצמו]! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: רק שרץ דאיתרבי [שהתרבה] דמו לטומאה כבשרו, כפי ששנינו — איתרבי [התרבה] גם לענין אכילה, אבל נחש דלא איתרבי [שלא התרבה] דמו לטומאה, שהרי אינו בכלל שמונה שרצים שפירט הכתוב לענין טומאה (שם כט—ל) — לא איתרבי [התרבה] דמו גם לענין איסור אכילה, על כן קא משמע לן היקישא [משמיע לנו ההיקש] כי כל מילי [דבר] שאין דמו חלוק מבשרו משמע מכאן שמצטרף.

ב אמר רבא: שלש כריתות האמורות בדם (ויקרא ז, כז. שם יז, י. שם יד) למאי [למה] הם הוצרכו? אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם התמצית, הדם שמתמצה מן הבהמה לאחר צאת הנפש.

ואומרים: הניחא [זה נוח] לדעת ר' יהודה, דתניא [ששנויה ברייתא]: דם התמצית אסור רק באזהרה, אבל אין בו כרת, ר' יהודה אומר: בכרת,

אלא לרבנן [לשיטת חכמים] הכרת ההיא למאי אתא [למה באה]? ואפילו לשיטת ר' יהודה, הלא כרת שיש בכך נפקא ליה [יוצא לו] מן ריבוי הכתוב "כל דם"!

דתניא [ששנויה ברייתא] על הכתוב "...אשר יאכל כל דם וכו' והכרתי אותה" (שם יז, י), רבי יהודה אומר: יכול היה לומר "אשר יאכל דם", מה תלמוד לומר "כל דם"?

שאם היה כתוב "דם" אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצא בו, שהוא הדם שמכפר, וכפי שנאמר מיד לאחר מכן: "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" (שם יא), אבל דם בהמת חולין ודם התמצית (אפילו בקדשים) שאין הנפש יוצאה בו, מנין שיש בהם כרת? תלמוד לומר: "כל דם"!

אלא אימא [אמור] כך: שלוש כריתות שנאמרו בדם, אחד לדם חולין, ואחד לדם קדשים, ואחד לדם כיסוי כלומר, לדם חיה ועוף, שמצוה לכסות את דמם (שם יג).

ואמר רבא: חמשה לאוין האמורין בדם למה? אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כיסוי, ואחת לדם איברין, ואחת לדם התמצית.

ג אמר ר' אילא: אם אכל מחוץ לירושלים מעשר שני של דגן ושל תירוש (יין) ושל יצהר (שמן) — לוקה שלש פעמים. ומקשים: והא [והרי] אין לוקין על לאו שבכללות, ונאמר רק לאו אחד על כולם: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יב, יז)! ומשיבים: שאני הכא דמייתרי קראי [שונה כאן שמיותרים המקראות],

מכדי כתב רחמנא [הואיל וכתבה התורה]: "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך" (שם יד, כג), ומכאן אנו למדים: בפנים, בירושלים — אין [כן], אתה אוכל, בחוץ — לא, אם כן, למה לי דכתב רחמנא [משום מה כתבה התורה] שוב: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך"? אלא בא הדבר לחלק, שבכל אחד מהם יש איסור לחוד.

ודוחים: אי מהכתוב ההוא, "ואכלת לפני ה' אלקיך" וכו', הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] שעוברים על כך באיסור הבא מכלל עשה, אבל באיסור לאו (לא תעשה) אימא לא [אמור שאינו עובר], אמטו להכי [משום כך]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Why does one not interpret the baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael? The reason is as Rabbi Ḥanina says: Although Rabbi Yishmael maintains that one who eats the fat of an ox, a sheep, and a goat is liable to receive a separate set of lashes for each one, he would concede with regard to bringing an offering that if he ate those types of forbidden fat in a single lapse of awareness he is liable to bring only one sin offering. Now too, the baraita should not be interpreted in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as doesn’t Rabbi Eliezer say: Rabbi Yehuda would concede with regard to bringing an offering that if one ate forbidden fat of sacrificial animals he brings only one sin offering?

Rather, Reish Lakish said in the name of the Sage bar Ta’utni: What are we dealing with here, where one is liable to bring two sin offerings for eating forbidden fat of two categories? We are dealing with a case in which he ate the forbidden fat from two dishes, i.e., where each part was prepared in a different manner, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who says that dishes serve to separate the acts of eating. One who eats forbidden food from two different dishes in the course of a single lapse of awareness is considered to have transgressed two prohibitions and is liable to bring a sin offering for each one.

§ The Gemara returns to discuss the matter itself: If one ate forbidden fat of an animal carcass he is flogged with two sets of lashes for transgressing the prohibitions of eating forbidden fat and consuming an animal carcass. If he ate forbidden fat of sacrificial animals, he is flogged with two sets of lashes, for both eating forbidden fat and transgressing the prohibition forbidding a non-priest to partake of sacrificial animals. Rabbi Yehuda says: If one ate forbidden fat of sacrificial animals, he is flogged with three sets of lashes.

Rav Sheizevi said to Rava: Granted, according to the opinion of Rabbi Yehuda, this is the meaning of the three verses that are written: “It shall be a perpetual statute throughout your generations in all your dwellings, that you shall eat neither fat nor blood” (Leviticus 3:17); “You shall eat no fat, of ox, or sheep, or goat” (Leviticus 7:23); “And no non-priest shall partake of the sacred food” (Leviticus 22:10), as these are three prohibitions, two for eating forbidden fat of sacrificial animals, as the two verses that mention fat are discussing sacrificial animals, and one for the prohibition forbidding a non-priest to partake of consecrated food. But according to the opinion of the Rabbis, what is their reasoning? Why is one liable to receive only two sets of lashes?

The Gemara answers: The Rabbis maintain that the prohibition of: “It shall be a perpetual statute,” was stated with regard to sacrificial animals, but the prohibition of: “You shall eat no fat of ox,” was stated with regard to non-sacred animals. Therefore, if one ate forbidden fat of sacrificial animals he is liable to receive only two sets of lashes. And both verses are necessary, as one could not have been derived from the other.

As, had the Merciful One written the prohibition against eating forbidden fat only with regard to sacrificial animals I would say: It is only in the case of sacrificial animals, whose prohibitions are generally stringent, that their fat is forbidden. But with regard to non-sacred animals one might say their fat is not forbidden. It is due to that reason that the Merciful One writes: “You shall eat no fat of ox.”

And by contrast, had the Merciful One written only: “You shall eat no fat of ox,” I would say: It is only the fat of non-sacred animals that is forbidden, since there are no circumstances in which its general prohibition was permitted, i.e., those fats of domesticated animals are always forbidden. But with regard to sacrificial animals, whose general prohibition was permitted in certain circumstances, i.e., with regard to the rest of its meat after the blood has been sprinkled, I would say that from the fact that their meat was permitted, their fat was permitted as well. Therefore, both verses are necessary, in order to teach that the prohibition against eating forbidden fat applies equally to sacrificial animals and non-sacred animals.

And Rabbi Yehuda maintains that when it is written: “You shall eat no fat of ox,” it is also written with regard to the matter of sacrificial animals, as it is stated after the prohibition against eating forbidden fat: “For whoever eats the fat of the animal, of which men present an offering of fire to the Lord, even the soul that eats it shall be cut off from his people” (Leviticus 7:25), and this is derived by employing the hermeneutical principle: A matter is derived from its context.

The Gemara raises a difficulty: But can one conclude from here by inference that the Rabbis maintain we do not derive halakhot by employing the hermeneutical principle of: A matter is derived from its context? This cannot be correct, as it is an accepted, basic principle of exegesis.

The Gemara answers: No; everyone agrees we do derive halakhot by employing the hermeneutical principle of: A matter is derived from its context. And it is about this issue that they disagree: Rabbi Yehuda maintains that we derive the halakhot of one prohibition from the halakhot of another prohibition, and we derive the halakhot of a prohibition from the punishment of karet, and therefore he derives that the prohibition: “You shall eat no fat of ox,” is also written with regard to sacrificial animals from the nearby verse concerning karet, which is referring to sacrificial animals. And the Rabbis maintain that generally we derive the halakhot of one prohibition from the halakhot of another prohibition, but we do not derive the halakhot of a prohibition from the punishment of karet, and one is liable to receive karet for eating forbidden fat of sacrificial animals.

The Gemara asks: But if so, then according to Rabbi Yehuda, for what purpose does the verse: “It shall be a perpetual statute throughout your generations in all your dwellings, that you shall eat neither fat nor blood” (Leviticus 3:17), come? After all, he has already derived the prohibition against eating the forbidden fat of sacrificial animals from the verse: “You shall eat no fat of ox.” The Gemara answers: He requires it to juxtapose the prohibition against consuming blood to the prohibition against eating forbidden fat. As it is taught in a baraita: “You shall eat neither fat nor blood,” which teaches that just as for eating forbidden fat one is flogged with two sets of lashes, so too, for eating blood one is flogged with two sets of lashes. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: Only one prohibition applies to blood.

The Gemara asks: Why is the juxtaposition necessary according to Rabbi Yehuda? And what is different about forbidden fat that the baraita states that one who eats it is flogged with two sets of lashes even without needing to derive the double punishment from a juxtaposition? The reason must be that two verses are written with regard to it: “You shall eat neither fat nor blood,” and: “You shall eat no fat of ox or sheep.” With regard to blood as well, even without deriving the halakha from a juxtaposition, one who consumes it should be flogged with two sets of lashes, as two prohibitions are written with regard to it: “You shall eat neither fat nor blood,” and the verse: “And you shall eat no manner of blood, whether it is of fowl or of animal, in any of your dwellings” (Leviticus 7:26).

Rather, say that the baraita states the following: The juxtaposition teaches that just as for eating forbidden fat one is flogged with three sets of lashes, two for eating forbidden fat of sacrificial animals and one for the prohibition of a non-priest partaking of sacrificial food, from the verse: “And no non-priest shall partake of the sacred food” (Leviticus 22:10), so too, for eating blood one is flogged with three sets of lashes.

The Gemara again asks: And what is different about forbidden fat that it is obvious that one who eats it is flogged with three sets of lashes? The reason must be that these two prohibitions are written with regard to it, and there is also the prohibition of a non-priest partaking of consecrated food, as explained earlier, which totals three. The same can be said with regard to blood as well: The two verses stated above, together with the prohibition of a non-priest partaking of consecrated food, likewise render one liable to receive three sets of lashes. If so, the juxtaposition is unnecessary.

The Gemara answers: The juxtaposition was necessary, as it might enter your mind to say: Since blood is excluded from the halakha of ritual impurity, as one who consumes the blood of sacrificial animals in a state of ritual impurity has not transgressed the prohibition against consuming sacrificial food while impure, let it also be excluded from the prohibition of consumption as a non-priest. To counter this, Rabbi Yehuda teaches us that it is derived from the juxtaposition that one receives three sets of lashes for consuming the blood of sacrificial animals, including for transgressing the prohibition of a non-priest.

The Gemara asks: But according to the Rabbis, who maintain that only one prohibition applies to the consumption of the blood of sacrificial animals and that one is not liable to receive lashes for partaking of it as a non-priest, for what purpose does this juxtaposition come?

The Gemara answers that they require it for that which is taught in a baraita: The verse states: “You shall eat neither fat nor blood,” which teaches that just as forbidden fat is unique in that the fat of the animal is discrete from its flesh, i.e., the fat is forbidden and the flesh is permitted, and therefore they do not combine with each other, i.e., if one ate half an olive-bulk of forbidden fat and half an olive-bulk of permitted meat he is not liable for eating an olive-bulk of forbidden food, so too, the prohibition concerning blood does not combine with the flesh of non-kosher animals to constitute the volume of an olive-bulk in the case of an animal whose blood is discrete from its flesh, as the penalty of karet applies only to the animal’s blood, whereas its flesh is prohibited by a standard prohibition.

The baraita continues: Accordingly, I will exclude from this halakha the blood of the carcasses of creeping animals, since their blood is not discrete from their flesh, i.e., no separate prohibition applies to the blood of creeping animals, and consequently their flesh and blood combine with each other to form the volume of an olive-bulk of a creeping animal.

The Gemara asks: But is this halakha derived from here, i.e., from the derivation from the verse: “You shall eat neither fat nor blood”? It is derived from there, from a different verse, as it is taught in a baraita: The verse states: “And these are they that are impure for you among the creeping animals” (Leviticus 11:29). This teaches with regard to the blood of one of the eight creeping animals listed in the Torah and the flesh of the creeping animal, that they combine with each other to constitute the minimum volume.

The Gemara answers: If not for the juxtaposition, it might enter your mind to say this statement applies with regard to ritual impurity, that the blood of one of the creeping animals listed in the Torah and its flesh combine with each other to constitute the lentil-bulk measure required to impart impurity. But with regard to consumption, one might say they do not combine with each other. Therefore, the juxtaposition teaches us that they combine even with regard to consumption.

Ravina said: Therefore, the blood of a snake and its flesh combine with each other to constitute the volume of an olive-bulk. The Gemara asks: What is Ravina teaching us? This is exactly the derivation from the juxtaposition. The Gemara explains: It might enter your mind to say that with regard to a creeping animal, whose blood is included with regard to ritual impurity, it is also included with regard to consumption; whereas a snake, whose blood is not included with regard to ritual impurity, as it is not one of the eight creeping animals that are ritually impure (see Leviticus 11:29–30), is not included with regard to consumption. Therefore, the juxtaposition teaches us that every item whose blood is not discrete from its flesh is included in the derivation that its blood and flesh combine with each other.

§ Rava says: Concerning the three mentions of karet that are stated with regard to blood (Leviticus 7:27, 17:10, 17:14), about what types of blood do they teach? One is for the blood of non-sacred animals, one is for the blood of sacrificial animals, and one is for the blood of exudate, i.e., which exudes from the neck of the animal after the initial spurt of its slaughter.

The Gemara comments: This works out well according to the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: There is a prohibition stated with regard to the blood of exudate, but one is not punished with karet for consuming it. This is not as severe as consuming regular blood, for which one is liable to receive karet. Rabbi Yehuda says: One is liable to receive karet for the blood of exudate, as this blood is regarded as full-fledged blood.

The Gemara continues: But according to the opinion of the Rabbis, who say there is no punishment of karet for consuming blood of exudate, for what purpose does that third mention of karet concerning blood come? The Gemara adds: And even according to the opinion of Rabbi Yehuda, he derives the karet that one receives for this blood from a different source, from the superfluous phrase: “Who eats any manner of blood” (Leviticus 17:10).

As it is taught in a baraita concerning the verse: “And whatever man there be of the house of Israel, or of the strangers that sojourn among them, that eats any manner of blood, I will set My face against that soul that eats blood, and will cut him off from among his people” (Leviticus 17:10), that Rabbi Yehuda says: The verse could have stated in the first part of the verse: That eats blood. What is the meaning when the verse states there: “That eats any manner of blood”?

I have derived only the punishment of karet concerning the blood of sacrificial animals with regard to which the soul of the animal leaves the body when it emerges, as atonement is achieved through this blood, and the next verse states: “For the life of the flesh is in the blood, and I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls” (Leviticus 17:11). Rabbi Yehuda continues: From where do I derive that the same punishment of karet applies to the blood of a non-sacred animal and the blood of exudate? The verse states: “Any manner of blood.” Rava’s statement, that the punishment of karet for consuming blood of exudate is derived from a different verse, does not accord with the opinion of Rabbi Yehuda either.

Rather, say that this is what Rava means: One mention of karet is for the blood of non-sacred animals, and one is for the blood of sacrificial animals, and one is for the blood of covering, i.e., the blood of an undomesticated animal or a bird, with regard to which there is a mitzva to cover their blood (see Leviticus 17:13).

And Rava further says: Why are there five prohibitions stated with regard to blood (Leviticus 3:17, 7:26, 17:14; Deuteronomy 12:16–23)? One is for the blood of non-sacred animals, and one is for the blood of sacrificial animals, and one is for the blood of covering, and one is for the blood left in the limbs of the animal, and one is for the blood of exudate.

§ Rabbi Illa says: If one ate outside Jerusalem the second tithe of grain, wine, and oil, he is flogged with three sets of lashes (see Deuteronomy 12:17). The Gemara raises a difficulty: But one is not flogged for transgressing a general prohibition. The prohibition concerning consuming second tithe outside Jerusalem is a general one, as it includes all of these categories. The Gemara explains: It is different here, as the verses are superfluous.

The Gemara elaborates: Since the Merciful One writes: “And you shall eat before the Lord your God, in the place where He shall choose to cause His name to dwell there, the tithe of your grain, of your wine, and of your oil” (Deuteronomy 14:23), from which it is derived that inside the chosen place, Jerusalem, yes, one may eat second tithe, but outside Jerusalem, no, one may not eat second tithe; why do I need the Merciful One to write: “You may not eat within your gates the tithe of your grain, or of your wine, or of your oil” (Deuteronomy 12:17)? This verse serves to separate the prohibitions concerning tithes, to teach that one is separately liable to receive lashes for consuming each type of produce.

The Gemara refutes this proof: If the halakha were derived only from that verse, i.e., “And you shall eat before the Lord your God,” I would say this statement applies only to the extent that there is a prohibition derived by inference from a positive mitzva, for which one does not receive lashes, as it has the status of a positive mitzva. But one might say that one does not transgress a prohibition. It is due to this

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א)ע"כ שייך לדף ד ע"א השתא נמי כר' יהודה לא מיתוקמא דהא אמר כו'. מאי רבותא קמ"ל ברייתא דחייב שתים:

אמר ריש לקיש. הא קמ"ל כגון שאכלו ב' זיתי דחלב דחולין בב' תמחויין כלומר בב' תבשילין א' צלי וא' מבושל והיינו (קרי שמא) [שני שמות] ומשום הכי חייב שתים כדר' יהושע דאמר בהא מסכת בפרק אמרו לו. אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחוין בהעלם אחד חייב על כל אחד [ואחד] משום מעילה קסבר תמחוין מחלקין:

לישנא אחרינא כגון דאכל חלב דהקדש ורבותא קמ"ל דחייב שתים ודלא כר' יהודה דאמר שלש:

מחכון עלה ואי רבותא קמ"ל נוקמא כגון דאכל חלב דשור וכשב ועז ור' ישמעאל היא דאמר לוקה שלש והאי דקתני חייב שתים דאכל שתים בלבד דשור וכשב אלא אמאי לא אוקמא כו'. דהא מודה שאינו חייב אלא חטאת אחת אחלב השתא נמי כר' יהודה כו' אלא ודאי אחת משום חלב ואחת משום קודש. והשתא נמי מיתוקמא כר' יהודה ברייתא ובין לרבנן ובין לר' ישמעאל למאי רבותא קמ"ל:

אלא אמר ריש לקיש. דבהכי קא מיירי ברייתא כגון דאכלו בב' תמחויין ור' יהושע היא:

בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב תרי קראי בחלב וקסבר תרוייהו בקדשים כתיבי ורבנן סברי חד בחול קא מיירי ולא בקדשים הילכך אינו לוקה אלא שתים אחת משום חלב ואחת משום קודש:

וצריכי. חד בחולין חד בקדשים:

דאי כתב בקדשים. הוה אמינא חולין לא ילפי מיניה דהיינו טעמא דבקדשים אסור חלב משום דחמירי דאסורין לזרים הילכך חלבו אסור וחייבין עליו אבל חלב חולין דלא חמיר אימא (כלומר) איסורא בעלמא (אימא) דאית ביה אבל חייבין חטאת לא להכי כתב כל חלב שור וגו' דגם בחולין ליחייב:

ואי כתב. בחולין ולא בקדשים הוה אמינא חלב חולין הוא דאסור משום דלא הותר מכלל איסורו לא לגבוה ולא להדיוט אבל חלב דקדשים דהותר מכללו לגבוה (אלא) לאחר זריקה והותר נמי בשרן דקדשים מכלל איסורן לאחר זריקה אימא מדהותר בשרן הותר חלבן צריכא דאסור:

ואמר לן ר' איכא ספרי דכתיב בהו הכי הוה אמינא חולין הוא דאסירן חלבן דלא הותר מכללן כלומר חולין אין בהן היתר מכלל דלעולם מותרין. אבל חלב מוקדשין דהותרו מכללן דבשר עצמו לפני זריקה אסור לאחר זריקה מותר הוה אמינא מדהותר בשרו מכללו כו':

ור' יהודה סבר כי כתיב נמי. כל חלב שור בענינא דקדשים כתיב דהא איירי לעיל בקדשים ודבר למד מענינו ואלא מכלל דלית להו לרבנן דבר למד מעניינו אלא דכולי עלמא בעלמא אית להו דבר למד מעניינו והכא בהא פליגי ר' יהודה סבר למדין לאו כל חלב שור מלאו דחקת עולם וההוא לאו מכרת דמיירי בבהמה דקדשים ומה כרת לחלק על כל בהמה ובהמה אף הני לאוין לחלק הלכך לוקה שלש:

ורבנן סברי. כל חלב שור בחולין הוא דכתיב ולאו מלאו ילפינן לאיסור בעלמא כדאמר לעיל דהיינו דבר למד מעניינו דדמי להו ללאו לאו מכרת לא ילפינן דלא דמי ליה הלכך לא מצית למילף מיניה לחלק ואינו לוקה אלא שתים. ור' יהודה דמוקים לתרי קראי בקדשים מרבי לחלב חולין מכל חלב שור דשמעינן לר' יהודה דדריש כל במס' זבחים ובין רבנן ובין ר' יהודה כרת לחלב דחולין נפקא להו מרבוי כי כל אוכל חלב דאפי' למאן דלא דריש כל כי כל דריש:

ואלא לר' יהודה דמוקים תרוייהו בקדשים כל חלב וכל דם כל דם למאי אתא הלכך כתב הכא לומר לך מה חלב בקדשים לוקה שתים אף דם לוקה שתים להכי אקשיה לחלב:

מ"ש חלב. דפשיטא ליה דלוקה שתים בלא היקשא כלומר דלא צריך היקשא משום דכתיבי ביה תרי קראי כו':

אלא אימא. להכי אתא היקשא דסד"א הואיל ואיתמעיט (בסימן) מטומאה כדגרסינן בסיפי' דכל בשר. תלתא קראי בדם למה לי לכם לכפר הוא חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומא' איתמעט נמי מן לאו דזרות:

ואלא לרבנן. דסברי דאינו לוקה אלא אחת משום חלב היקשא למאי אתא:

לכדתניא דאמר מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו שהחלב אסור ובשר מותר ואינו מצטרף זה עם זה שאם אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר אין מצטרפין זה עם זה דכל איסורין שבתור' אין היתר מצטרף לאיסור ואפי' בקדשים נמי אין היתר מצטרף לאיסור כדקתני ר' יהושע אמר כל הזבחים שבתורה נשתייר מהן כזית בשר כזית חלב זורק את הדם כחצי זית בשר כחצי זית חלב אין זורק את הדם. אף כל שדמו חלוק מבשרו אין מצטרף (אההוא) [ואינו] חייב אוציא דם שרצים שאין דמם חלוק מבשרן דזה וזה אסורין באכילה ומצטרף זה עם זה כדתנן במס' מעילה (דף יז) דם השרץ ובשרו מצטרפין לכעדשה. וקא ילפי מהיקשא דדם שרץ ובשרו מצטרףא)כל זה הובא בערוך ערך דם ג'.:

הא מן וזה לכם הטמא לימד על דם השרצים ובשרו שמצטרף דמייתר הוא דהא כתיב ואלה הטמאים לכם בכל השרץ:

סד"א מן וזה לכם הטמא יליף דמצטרף לטומאה אבל לאכול אימא לא מצטרף לחייבי מלקות קמ"ל היקשא דמצטרף:

לישנא אחרינא בשלמא לר' יהודה דדריש ליה להאי קרא כל חלב וכל דם להיקשא שפיר דתניא כל חלב וכל דם וגו' וחכ"א אינו אלא באזהרה בלאו אחד אלא לרבנן היקשא למאי אתא מיתבעי ליה כו':

אמר רבינא. הואיל וכך דאמרת שאין דמו חלוק מבשרו מצטרף דם נחש ובשרו אע"ג דאינה משמונה שרצים מצטרף:

מאי קמ"ל. רבינא היינו היקשא דמה לי שרץ ובשרו מה לי נחש ובשרו:

אצטריך דרבינא ואיצטריך היקשא סד"א שרץ הוא דאיתרבי לטומאה כדכתיב וזה לכם הטמא הואיל ומצטרף לטומאה מצטרף לאכילה אבל נחש דלא דאיתרבי לטומאה דלא מטמא קמ"ל היקשא כו':

שלש כריתות בדם. למה אחת בפרשה צו את אהרן ושנים בפרשה אחרי מות:

אין לי. עיקר דם קדשים שהנפש יוצא בו שמכפר כדכתיב כי הדם בנפש יכפר:

דם חולין ודם התמצית מנין. ת"ל כל דם דם חולין דהכא לאו דווקא נסיב ליה דבדם חולין בפירוש אשכחן כרת דכתיב אשר יצוד וגו' אלא ואחד לדם כסוי הדם חיה ועוף בין לר' יהודה ובין לרבנן:

חמש לאוין. הכתובין בדם לאו דחוקת עולם ולאו דכל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו ושלשה בפרשת אחרי מות אחד לדם חולין כו' לדם האברים שיוצא מן האברים כשחותכין אותן (אחר) [קודם] שחיטה דהוי אבר מן החי ועוד יש בו ארבעה לאוין בדם והן לדרשה באין אחד ואליהם תאמר איש וגו' אתי להזהיר בני ישראל קטנים על הגדולים שיפרישם מדם ורק את דמו לא תאכלו דבכור מוקמינן בבכורות מאי דמו חלבו דפסולי המוקדשין. ולא תאכל הנפש עם הבשר אתי למיסר דם מן החי דם הקזה שהנשמה יוצאה בו. ולא תאכלנו על הארץ תשפכנו אתי לבשר בחלב כדאמר בפ' כל הבשר האוכל מעשר שני אלו ג' מינין בחוץ דגן ותירוש ויצהר לוקה ג' משום דכתיב לא תוכל לאכל בשעריך וגו':

אי מן ההוא. ואכלת הוה אמינא הני מילי בעשה הוא עובר דהיינו לאו הבא מכלל עשה עשה:

גמרא אבל חלב דמוקדשין דהותר מכללו. פרש"י בזה אינו מובן. ולכאורה יש לפרש דהותר מכללו לגבוה אף דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל:

רש"י ד"ה מאי שנא חלב. כלומר. נראה להגיה תחת כלומר כו':

רש"י ד"ה ה' לאוין. באמה"ח משתעי ודכתיב בתריה כו'. כצ"ל:

בא"ד ועוד כתיב בראה אנכי רק את דמו לא תאכל כו'. כצ"ל:

גמ' קדשים הוא דחמירי דאסור "חלבן" כצ"ל:

שם ואלא לרבנן הקישא למאי אתא מיבעי ליה. צ"ל להו:

שם אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם "למה" כצ"ל:

שם ואמר רבא ה' לאוין כו' למה אחד כצ"ל וכן בסמוך:

שם (בסוף הדף) אימא לא אמטול הכי כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא לעולם רבנן וכו' סד"א בטליה אגב וכו' ואי הדר "אכליה" כצ"ל:

גמ' וכל זר. ע' זבחים לג ע"ב תד"ה ההיא. ובשבועות כד ע"ב תד"ה והרי:

רש"י ד"ה לאכילה בכזית. ע' רש"י ביבמות קיד ע"ב ד"ה משהו. ובע"ז סט ע"א ברש"י ד"ה אמרטוטי:

וכל זר לא יאכל קדש. תימה דהא האי קרא בתרומה כתיב כדמוקי לה בפרק עשרה יוחסין וכדאיתא בפרק אלמנה לכ"ג ובשאר דוכתי טובא וכן פרש"י בהדיא בחומש. ושמא י"ל דשייך ביה לאו דכל זר לא יאכל קדש אע"ג דכתב בתרומה משום דילפינן קדש קדש חטא חטא מתרומה כדאשכחן בפרק הנשרפין דיליף מעילה מתרומה ולא קים לן אזהרה במעילה אלא מתרומה. שוב מצאתי בפרק בתרא דמכות גבי הא דאמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לרבי שמעון לוקה חמש ולילקי נמי משום וכל זר לא יאכל קדש כו' שכתבו שם התוספות רש"י פירש דלא גרסינן וכל זר לא יאכל קדש משום דההיא בתרומה כתיב ואף כי גמרינן חטא חטא מתרומה אפילו הכי לא ניחא דסוף סוף ליתא אלא בשוה פרוטה וישנו כמו אכילה ורבא לא מני אלא אכילת כזית אלא ה"ג וזר לא יאכל כי קדש הם וכך הם דברי הרמב"ם והסמ"ג ומדבריהם יש ללמוד דגם כאן גרסינן וזר לא יאכל כי קדש הם וא"ת לילקי נמי אלאו דמעילה כיון דלאו דזרות הוא לאו וזר לא יאכל כי קדש הם. וי"ל דלא חשיב לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא לאו דלא שייכי אלא בחלב אבל לאו דמעילה שייך אף בקדשי בדק הבית ועוד שייך מעילה נמי בהנאה בלא אכילה והא דפריך לעיל דליחייב נמי משום קדש היינו משום דהתם חשיב לאו דנותר ולא שייך בחלב טפי מבשאר בשר. וא"ת אמאי לא חשיב לאו דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו. וי"ל דלאו בענינא דקדשים כתיבא כי הני קראי דמייתי הכא וא"ת ולרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וממעטי דם מזרות א"כ בסוף פרק כל הבשר דחשיב חומר בחלב מבדם ליחשוב נמי לאו דזרות וי"ל דבפלוגתא לא קמיירי. ומיהו אכתי קשה והיכי לקי הכא אלאו דזרות הא משני התם בפרק בתרא דמכות אהא דפריך ולילקי נמי אלאו משום וכל זר לא יאכל קדש הני מילי היכא דחזי לכהנים הכא לכהנים נמי לא חזי ועוד אמרינן התם זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור מאי טעמא דאמר קרא ואכלו אותם אשר כפר בהם כל היכא דקרינן ביה ואכלו אותם אשר כפר בהם קרינן ביה וזר לא יאכל קדש וכל היכא דלא קרינן ביה כו' וכן פסקו הרמב"ם והסמ"ג והרי חלב דקדשים נמי לא חזו לכהנים ועובר עליו בלאו כליל תהיה לא תאכל כדאיתא בפרק בתרא דמכות כך כתבו התוספות בפרק אלו מנחות נקמצות בד"ה ללאו דזרות כו':

ומאי שנא חלב דלוקה שלש דכתיב ביה כו'. נראה שיש טעות דלוג סופרים כאן וה"ג ומאי שנא חלב דלוקה שלש דכתיב ביה הלין תרין לאוין דאמרן ולאו דזרות דם נמי נילקי שלש דאית ביה הלין תרין לאוין דאמרן ולאו דזרות איצטריך סלקא דעתך אמינא כו':

הואיל ואיתמעיט דם ממעילה ליתמעט מזרות קמל"ן. והא דלא אמרינן איפכא דמיעוטא למלקות והיקשא לקרבן משום דהיקשא גבי לאו כתיב ואולי מהאי טעמא מחק רש"י מטומאה וגרס ממעילה דאי גרסינן מטומאה קשה מה ראית למעט טומאה ולרבות זרות אימא איפכא. ומיהו בכל ענין צריך טעם דעל כרחך אמת הוא דממעטינן טומאה ומרבינן זרות וי"ל משום דהיקשא דכל חלב ודם מוקים טפי גבי זרות דהכל זרים אצל חלב ודם אבל סתם בני אדם טהורים:

אוציא דם שרצים הואיל דאין דמן חלוק מבשרן מצטרפין. במעילה בפרק קדשי מזבח מפרש הגמרא והוא שיהיה הדם מחובר לבשר:

שרץ דאיתרבי לטומאה. פירוש כגון שמונה שרצים האמורים בתורה שהן החולד והעכבר וגו' שהם בלבד מטמאים:

הניחא לרבי יהודה דאמר דם התמצית כו'. הגירסא משובשת מאד בנוסחת הגמרא שלפנינו ונראה דה"ג הניחא לרבי יהודה דתנן דם התמצית כו' ואפילו לרבי יהודה כרת נפקא ליה מן כל דם דתניא רבי יהודה אומר דם מה ת"ל כל דם לפי שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצאה בו שהוא מכפר דם חולין כו':

תלמוד לומר כל דם. וא"ת תיפוק ליה מקרא דרק את הדם לא תאכלו דכתיב בפרשת ראה שדרשו בו אע"פ שאין בזה זריקת דם במזבח הוא באזהרה. כבר תירץ המזרחי די"ל כתיב בהאי וכתיב בהאי כדאמרינן בפרק כל שעה גבי חיוב מצה בזמן הזה: ואחת לדם האברים. פירוש כגון דם הטחול ודם הכליות , ודם ביצים ודם המתכנס בלב בשעת שחיטה:

אכל מעשר דגן תירוש ויצהר כו'. נקט אכל בשביל מעשר דגן והוא הדין אם שתה רביעית יין ממעשר תירוש ויצהר חוץ לחומת ירושלים:

בפנים אין כו'. לא בתוך העזרה דומיא דושחט את בן הבקר לפני ה' וכמו ובכורות בקרך וצאנך דכתיב בקרא זה גופיה דלא תוכל לאכול בשעריך ודרשו בפרק בתרא דמכות שזו אזהרה לאוכל מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה אלא בפנים מחומת ירושלים כדתניא בספרי ובפרק בתרא דמכות:

(ד סע"ב) אחת לדם חולין וא' לדם קדשים וא' לדם כיסוי.—מצאתי גירסא אחרת בזה ברמב"ן עה"ת פ' אחרי (יז יד): "א' לדם הנפש וא' לדם שחיטה וא' לדם כיסוי".

קסברי. רבנן לאו דחקת עולם בקדשים דהא בעניינא דקדשים כתיב ולאו דכל חלב בחולין ולא בקדשים: ה''ג אבל דחולין דאסור חלבו אימא לא. והכי פירושא אבל חולין דקילי אימא לא אסיר חלבו. דאסור חלבו אימא לא כלומר אימא לא אסור חלבו ולשון הפוך היא לשון גרסא ירושלמית: חלב מוקדשין הותר מכללו. דהא אליה איקרי חלב בכבש ואישתראי בשור ועז: ור' יהודה סבר כי כתיב נמי כו'. כדאמרן לעיל: מכלל דרבנן לא ילפי. בתמיה: לאו מלאו ולאו מכרת למידין. דבר מעניינו בין לאו מלאו כגון בעלמא גבי אבר מן חי בפ' (כל הבשר) (חולין קב.) בין לאו מכרת כגון הכא מה כרת בקדשים אף לאו בקדשים: ורבנן סברי לאו מלאו הוא דילפינן. כי התם אבל לאו מכרת לא ילפינן הלכך בחולין כתיב ואף בזו הספרים משובשים וכולה גרסא ליתא: ה''ג ת''ר כל חלב וכל דם לא תאכלו ר' יהודה אומר מה חלב לוקה שתים אף דם לוקה שתים וחכ''א אין בו אלא אזהרה אחת: מאי שנא חלב. כלומר מ''ט כתביה לדם בהדי חלב ליכתביה באנפי נפשיה ואנא ידענא דלוקה ב' דמ''ש חלב דלוקה שתים בלא הקישא כלומר דם נמי כתיבי ב' קראי אי הוה כתיב באנפי נפשיה כגון כל דם לא תאכלו לכתוב בחקת עולם ל''ל דכתיב בהדי חלב: דם אימעיט ממעילה. בסוף כל הבשר בשחיטת חולין (דף קיז:) ואימא כי היכי דאימעיט מזרות קרבן מעילה אימעיט נמי ממלקות דזרות קמ''ל: ה''ג ס''ד אמינא הואיל ואימעיט ממעילה אימעיט נמי מזרות קמ''ל: אלא לרבנן. כיון דתרצינן דלר' יהודה לא בעי הקישא אלא משום זרות ורבנן פליגי עליה ואמרי אין בו אלא אזהרה אחת מכלל דסבירא להו מזרות נמי אימעיט ולדידהו הקישא ל''ל: מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו. שלא נאמר איסור חלב אלא בשור וכשב ועז שחלבן אסור ובשרן מותר: ואינן מצטרפין זה עם זה. לאיסור שבה שהרי אין כאן אלא איסור החלב לבדו ואין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר: אף דם. אע''פ שאיסורו נוהג בטמאין וראוי להצטרף הדם והבשר להתחייב בכזית משניהן משום טמא לא יצטרפו שנלמד דם מחלב מה החלב על כרחיה לחלקו מפרידו מלהצטרף שהרי חלוקין זה לאיסור וזה להיתר דאין איסור והיתר מצטרפים אף דם הטמאים הואיל ודמן חלוק מבשרן שיש על הדם איסור כרת משום דם מה שאין כן בבשר אינו מצטרף אפילו לענין (איסור) לטמא: יצאו שרצים. מדין ההיקש הזה הואיל ואין דמן חלוק מבשרן שאינו מוזהר על דמן משום דם אלא משום שרץ כדאמרי' בפר' דם שחיטה (לקמן כא:) יצאו שרצים שאין בהן טומאה קלה כו' הילכך מצטרפין זה עם זה שהרי שם אחד להן הילכך דם נחש ובשרו מצטרפין דאין מוזהר על דמן משום דם כדאמרינן בפרק דם שחיטה (שם) שאין אזהרת דם אלא בבהמה חיה ועוף כו': דם שרץ מוזה נפקא. דאי ללמוד לשרץ גופיה הא כתיב אלה הטמאים לכם: לטומאה. לכעדשה: לאכילה. בכזית: הילכך. דאמרת כל שאין דמו חלוק מבשרו מצטרפין: נחש נמי. אע''ג דלאו בר טומאה הוא מצטרף דמו לבשרו לכזית לאכילה דאין מוזהרין על דמו אלא משום בשרו: דאיתרבו לטומאה. כדאמרן וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין לטומאה: ג' כריתות. תרין באחרי מות וחד בצו את אהרן: ואפי' לר' יהודה. לא נפקא ליה דם התמצית מחד מהנך כריתות: דם. הוה ליה למיכתב: מה ת''ל כל דם. באחרי מות איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני וגו' אין לי שיהא בכרת אלא דם קדשים שהנפש יוצאה בו שמתכפר בו שראוי לכפרה על המזבח דהא כפרה כתיבא הכא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר והני הוא דראויין לכפרה: דם חולין ודם התמצית. לקדשים דאינם ראוין לכפרה כדאמרינן בסוף תמיד נשחט בפסחים (דף סה.): אלא. לעולם רבנן דלא נפקא לחולין מריבויא דקרא דכל ואע''ג דלית להו כרת בדם התמצית מיבעי להו חד כרת לדם כיסוי לדם חיה ועוף שכיסהו ונתגלה סד''א בטלה אגב ארעא ואי הדר אכלה עפרא בעלמא הוא ולא ליחייב קמ''ל: ה' לאוין. הנך דלא אתו לדרשה חד (ויקרא ג) דחקת עולם וחד בצו את אהרן (שם ז) כל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם וחד באחרי מות (שם יז) דם כל בשר לא תאכלו וחד בראה אנכי (דברים יב) לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים הרי ה' ודכתיב לעיל מיניה לא תאכל הנפש עם הבשר באבר מן החי משתעי ודכתיב בתריה לא תאכלנו מוקמינן בפרק כל הבשר בשחיטת חולין (דף קטו:) אזהרה לבשר בחלב ועוד כתיב בראה אנכי רק את דמו לא תאכלו ומוקמינן ליה בפרק שני דבכורות (דף טו.) לחלב פסולי המוקדשים ודכתיב באחרי מות כל נפש מכם לא תאכל דם מוקים ליה תורת כהנים להזהיר גדולים על הקטנים: א''ר אילא אכל מעשר שני של דגן ותירוש ויצהר לוקה ג'. משום לא תוכל לאכול בשעריך וגו': בעשה. לאו הבא מכלל עשה עשה: נכתוב לא תוכל לאכלם. דהא איירי לעיל עולותיכם וזבחיכם מעשרותיכם וגו': לחם וקלי וכרמל. לפני העומר: קלי. שנתייבש בתנור: כרמל. שנתמולל ביד ולא הובהב באור: קלי וכרמל איתנהו בעינייהו. דלא טחנן: קלי נתרבה במנחת העומר. דכתיב (ויקרא כג) גביה קלוי באש ואף על גב דבההוא קרא כתיב כרמל לא הוכשר אלא על ידי האור כדאמרינן במנחות (דף סו:) אבוב של קליות היה שם מנוקב ככברה שיהא האור שולט בכולן ולשון כרמל רך ומל רך שנמלל:
מודה רבי יהודה לענין קרבן. אע''פ דלעיל אמר כ''מ שיש ב' לאוין וכרת אחת חילוק חטאות ביניהן היינו דוקא בב' דברים כגון סך ומפטם אבל בדבר אחד לא אמר חילוק: דם נמי לילקי ג'. תימה ל''ל למימר בלאו דזרות בלא''ה משכחת ביה דחד כתיב ביה בהדיא כל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם ומן היקישא יש עוד שנים מה חלב לוקה ב' אף דם כו' וא''כ בלא זרות איכא תלתא: ה''מ לענין טומאה. דחמיר דשיעורו בכעדשה אבל לענין אכילה דבכזית . אימא לא תימה דנימא הקישא ונשתוק מוזה לכם הטמא ולגמר טומאה מאכילה: אלא אימא חד לחולין. ולר' יהודה נמי חד לקדשים ודם התמצית וחד לדם חולין וחד לדם כסוי וברייתא דקתני דם חולין ודם התמצית מנין לאו דוקא דליהוי תרווייהו מחד קרא דכל: לדם כיסוי. איצטריך קרא דלא נימא לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים דמשמע הא אין נשפך אין חייבין עליו קמ''ל:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד