כריתות ד ע"א

כריתות ד ע"א - Steinsaltz

his lips should be considered an action in the case of one who blasphemes. Rava said: The case of one who blasphemes is different, since it is primarily in the heart. In other words, the transgression of blasphemy is not the actual speech but the verbalizing of a sentiment. One is not liable to bring a sin offering for such an action, as it is essentially a matter of the heart. But in general, the twisting of one’s lips is considered an action.

Rabbi Zeira raises an objection from that which is taught in a different context. It is stated in a baraita that all who unwittingly transgress prohibitions punishable by death are liable to bring sin offerings, except for conspiring witnesses, who are not obligated to bring sin offerings, as their transgression does not involve an action. But why is that so? It is written with regard to such witnesses: “At the mouth of two witnesses” (Deuteronomy 17:6). They acted through speech, and the twisting of their lips should be considered an action, as they are liable for what they actually said, not for what was in their hearts. Rava said: The case of conspiring witnesses is different, since their transgression is primarily through sight, i.e., the important part of their testimony is what they saw, which is not an action.

§ The mishna included in its list of those liable to receive karet one who eats forbidden fat. With regard to this, the Sages taught a baraita which deals with the verse: “You shall eat no fat of ox, or sheep, or goat” (Leviticus 7:23). This verse serves to render one liable to receive lashes for each and every one, i.e., one who eats the fat of an ox, and a sheep, and a goat is liable to receive three sets of lashes. This is the statement of Rabbi Yishmael. And the Rabbis say he is liable to receive only one set of lashes.

The Gemara suggests: Let us say that Rabbi Yishmael and the Rabbis disagree about this matter, that Rabbi Yishmael maintains one is flogged for violating a general prohibition and the Rabbis maintain one is not flogged for violating a general prohibition. This is referring to the violation of a prohibition that includes several different actions, such as this one, which pertains to eating the fat of an ox, sheep, and goat. The Rabbis contend that one does not receive multiple sets of lashes for transgressing each element of such a prohibition.

The Gemara answers: Actually, Rabbi Yishmael also maintains that one is not flogged for violating a general prohibition, but here it is different, as elements of the verse are superfluous. The Gemara explains: Let the verse write only: You shall eat no fat, and all the individual types of fat would be included. Why do I need the additional terms: “Ox, or sheep, or goat”? Learn from it that the verse serves to separate between them and render one liable to receive a separate set of lashes for eating each type of forbidden fat.

The Gemara asks: And as for the Rabbis, how do they respond to this reading of the verse? The Gemara answers: The Rabbis would say that no element of the verse is superfluous, since if it had not written: “Ox, or sheep, or goat,” I would say that even the fat of an undomesticated animal is included in the prohibition. For this reason the verse writes: “Ox, or sheep, or goat,” to say that it is the fat of an ox, or a sheep, or a goat that is forbidden, but all the fats of an undomesticated animal are permitted.

The Gemara raises a difficulty against this interpretation of the dispute: The Rabbis spoke well to Rabbi Yishmael, i.e., their response is persuasive. The Gemara suggests an alternative explanation: Rather, this is the reasoning of Rabbi Yishmael, as he holds: If so, that the verse serves to exclude the fat of only an undomesticated animal from the prohibition, then let it write: You shall eat no fat of an ox, which would be understood as a paradigm representing every type of domesticated animal. Why do I need the phrase: “Sheep or goat”? Learn from it that the verse serves to separate between them and render one liable to receive a separate set of lashes for eating each type of forbidden fat.

And the Rabbis maintain that if the Merciful One had written only: You shall eat no fat of an ox, I would say: Let us derive a verbal analogy from the word “ox” stated here as a paradigm representing every type of domesticated animal [behema] and the word “ox,” i.e., behema, stated with regard to a mitzva given in preparation for the revelation at Sinai: “Whether it be animal [behema] or man, it shall not live” (Exodus 19:13).

The Gemara explains the meaning of this hypothetical verbal analogy: Just as with regard to the command at Sinai, undomesticated animals and birds are subject to the same prohibition as domesticated animals despite the use of the term behema, so too, with regard to eating their fat, undomesticated animals and birds are subject to the same prohibition as domesticated animals despite the verse employing the example of an ox. For this reason the Merciful One writes: “Ox, or sheep, or goat,” to say that these are forbidden, but all the fats of an undomesticated animal and birds are permitted.

The Gemara raises a difficulty against this interpretation of the dispute: The Rabbis spoke well to Rabbi Yishmael, i.e., their response is persuasive. How could he say the terms in the verse are superfluous? The Gemara suggests an alternative explanation: Rather, this is the reasoning of Rabbi Yishmael, as he holds: Let the verse write: You shall eat no fat of sheep; alternatively, let it state: You shall eat no fat of goat. Why do I need the verse to state all three: “Ox, or sheep, or goat”? Learn from it that the verse serves to separate between them and render one liable to receive a separate set of lashes for eating each type of forbidden fat.

And the Rabbis maintain that if the Torah had written merely: You shall eat no fat of sheep, I would say it is only the fat of sheep that is forbidden, but the fat of an ox or a goat is permitted. And if you would say: In what way is the category of sheep stronger, i.e., more fitting to have its fats forbidden, than the categories of ox and goats, that one would think the prohibition applies only to sheep? The answer is that one might have thought so due to the fact that there is an increased obligation with regard to a sheep’s tail, as it is sacrificed upon the altar, which is not the case with an ox or a goat.

And this is as Rabbi Ḥanina taught: Why does the verse list the obligation to burn the sacrificial portions on the altar with regard to a firstborn ox, and the obligation to burn the sacrificial portions [ve’eimurim] with regard to a firstborn sheep, and the obligation to burn the sacrificial portions with regard to a firstborn goat? As it is written: “But the firstborn of a bull, or the firstborn of a sheep, or the firstborn of a goat, you shall not redeem; they are sacred. You shall dash their blood against the altar, and shall make their fat smoke for an offering made by fire” (Numbers 18:17). The “fat” mentioned in this verse is their portions to be burned on the altar.

Rabbi Ḥanina explains: These repetitions are necessary, as, if the Torah had written this obligation only with regard to a firstborn ox I would say that we do not derive the halakha of a sheep and a goat from it, as that derivation can be refuted: What is notable about an ox? It is notable in that an ox has an increased number of wine libations, more than those poured with sheep and goat offerings. Therefore, perhaps the additional obligation to burn the sacrificial portions applies only with regard to an ox.

And likewise, if you were to suggest: Let the Merciful One write the obligation to burn the sacrificial portions only with regard to a sheep and we will derive the halakha of an ox and a goat from the halakha of a sheep, that derivation can be refuted: What is notable about a sheep? It is notable in that there is an increased obligation with regard to a sheep’s tail, as explained earlier.

And similarly, if you suggest: Let the Merciful One write the obligation to burn the sacrificial portions only with regard to a goat, and we will derive the halakha of an ox and a sheep from the halakha of a goat, this too can be refuted: What is notable about a goat? It is notable in that a goat has an increased applicability with regard to idol worship, as one who sins unwittingly in the case of idol worship is liable to bring a goat as a sin offering (see Numbers 15:27), unlike one who transgresses other prohibitions unwittingly, for which they are liable to bring a sheep.

Rabbi Ḥanina continues: We cannot derive these halakhot from the halakha of any one of the others, but let the Torah write two of them and we will derive the halakha of one of them from the halakha of the other two. Which is this animal that should not be written? If one suggests we will derive the obligation to burn the sacrificial portions of a firstborn ox from the obligation to burn the sacrificial portions of a sheep and a goat, this derivation has a refutation: What is notable about a sheep and a goat? They are notable in that that they have increased applicability, as they are suitable for the Paschal offering, whereas an ox is not suitable for this purpose.

If one suggests the verse should not write the obligation to burn the sacrificial portions of a sheep, and we will derive its halakha from the halakha of an ox and a goat, this derivation has a refutation: What is notable about an ox and a goat? They are notable in that they have increased applicability as suitable offerings to atone for an unwitting transgression of idol worship, as when a community unwittingly sins with regard to idol worship they bring an ox as a burnt offering and a goat as a sin offering (see Numbers 15:24), while an individual brings a goat but not a sheep.

If one suggests that the verse should not write the obligation to burn the sacrificial portions of a goat, and we will derive its halakha from the halakha of an ox and a sheep, this derivation has a refutation: What is notable about an ox and a sheep? They are notable in that each of them has an increased aspect of applicability with regard to the altar, as the libations for an ox are greater than those for a goat, and the tail of a sheep, but not that of a goat, is burned on the altar. Rabbi Ḥanina concludes: Therefore, all three cases are necessary, as they cannot be derived from each other.

The Rabbis have explained why all three mentions of an ox, a sheep, and a goat are necessary. Consequently, the Gemara again states: The Rabbis spoke well to Rabbi Yishmael, i.e., their response is persuasive. The Gemara suggests: Rather, the reason of Rabbi Yishmael is actually as we said at the outset, that if so, that one who eats the forbidden fats of all three animals is liable to receive only one set of lashes, let the verse write: You shall eat no fat, and be silent. What did you say in response? That this fact that the verse writes: “Ox, or sheep, or goat,” serves to permit the fat of an undomesticated animal? This is not a valid objection.

The Gemara explains: When the verse concerning forbidden fat is written it is in the context of sacrificial animals, since the subsequent verse concerning the prohibition against eating forbidden fat states: “For whoever eats the fat of the animal of which men present an offering of fire to the Lord, even the soul that eats it shall be cut off from his people” (Leviticus 7:25). The verse categorizes an animal whose fat one may not eat as an “animal of which men present an offering of fire to the Lord,” i.e., offerings. And one of the thirteen hermeneutical principles is: A matter is derived from its context, i.e., one interprets a verse according to the context in which it is written. Since offerings may be brought only from domesticated, not undomesticated, animals, the prohibition against eating forbidden fat applies only to such animals.

The Gemara raises a difficulty: Can one conclude by inference that the Rabbis maintain we do not derive halakhot by employing the hermeneutical principle of: A matter is derived from its context? This cannot be correct, as it is an accepted basic principle of exegesis. The Gemara answers: No, everyone agrees that we do derive halakhot by employing the hermeneutical principle of: A matter is derived from its context, and here it is about this issue that they disagree: Rabbi Yishmael maintains that we derive the halakhot of one prohibition from the halakhot of another prohibition, and this applies whether it is from a standard prohibition, whose transgression results in the punishment of lashes, or whether from a prohibition whose transgression results in the punishment of karet.

Accordingly, the prohibition of: “You shall eat no fat of ox, or sheep, or goat,” can be derived from the prohibition of: “It shall be a perpetual statute throughout your generations in all your dwellings, that you shall eat neither fat nor blood” (Leviticus 3:17), which is written with regard to the matter of sacrificial animals. And there are no undomesticated animals in the category of sacrificial animals. So too, with regard to the prohibition of: “You shall eat no fat of ox, or sheep, or goat,” when the verse writes it without further specification, there is no reason to be uncertain whether or not it is referring also to undomesticated animals. Therefore, the phrase “ox, or sheep, or goat” comes to separate, i.e., to render one liable for eating the forbidden fat of each and every one of them.

All this teaches only that a separate prohibition applies to each type of animal. And with regard to the liability to receive lashes for eating each one we derive the prohibition of: “You shall eat no fat,” and the prohibition of: “It shall be a perpetual statute,” from the example of karet stated in the verse: “For anyone who eats the fat of the domesticated animal, of which people present an offering of fire to the Lord, the soul that eats it shall be cut off from its people” (Leviticus 7:25). Just as that verse serves to separate and teach that if one unwittingly ate the fat of an ox, a goat, and a sheep he is liable to bring a sin offering for each one, so too, this verse serves to separate and teach that one is liable to receive lashes for eating the fat of each one.

And the Rabbis maintain we derive the halakhot of one standard prohibition from the halakhot of another standard prohibition, but we do not derive the halakhot of a standard prohibition from the halakhot of a prohibition whose transgression results in the punishment of karet.

The Gemara suggests: And if you wish, say instead that this is the reason of the Rabbis: As Rav Mari said to Rav Zevid when asked about a different issue: If that is so, that a sheep tail is categorized as fat by the verses and is included in the portions of an offering for which one is liable for the misuse of consecrated property, then the tail of a non-sacred animal should be prohibited for consumption as forbidden fat. Rav Zevid said to Rav Mari: With regard to your claim, the verse states concerning forbidden fat: “You shall eat no fat of ox, or sheep, or goat” (Leviticus 7:23). This teaches that for the prohibition against eating forbidden fat to take effect we require an item that is found equally in all three types of animals, an ox, and a sheep, and a goat, and that is not the case here. Since an ox and goat do not have tails, the tail is not prohibited even in the case of a sheep.

Therefore, the same applies with regard to the issue at hand: When the verse “ox, or sheep, or goat” comes, it comes to permit consumption of the tail of a non-sacred animal, and one cannot learn from here that a separate prohibition applies to each type of forbidden fat. And Rabbi Yishmael could say to you in response: If so, let the verse state: You shall eat no fat of ox or sheep; why do I need the mention of a goat? Learn from it that the verse serves to separate between them and render one liable to receive lashes for eating each type of forbidden fat.

Rabbi Ḥanina says: Although Rabbi Yishmael maintains that one who unwittingly eats the fat of an ox, a sheep, and a goat is liable to receive a separate set of lashes for each one, he concedes with regard to bringing an offering that if he ate those types of forbidden fat in a single lapse of awareness he brings only one sin offering. What is the reason? The reason is that this prohibition is not similar to the prohibition of those with whom relations are forbidden. As derived in the Gemara on 2b, one who unwittingly engages in intercourse with many women to whom he is forbidden is liable to bring a sin offering for each act. In that context the verse states a separate prohibition for each forbidden relative, whereas in this case there is a single prohibition that applies to the forbidden fat of all domesticated animals.

§ With regard to the sin offering required of one who transgresses the prohibition against eating forbidden fat, the Sages taught in a baraita: The verse states: “Speak to the children of Israel, saying: A soul that sins in error, from all the commandments of God that may not be performed, and from one of them” (Leviticus 4:2). This phrase should be interpreted as though it states: And performs one, and again states: And performs them, i.e., it serves to render one liable to bring a sin offering for each and every transgression.

The baraita continues: This teaches that if one ate forbidden fat and again ate forbidden fat, if it was from one category, i.e., the same type of forbidden fat, and he ate it in two lapses of awareness, that is, he was made aware of his sin after the first instance of consumption and then again ate unwittingly, he is liable to bring two sin offerings. If he ate forbidden fat from two categories, as the Gemara will soon explain, in one lapse of awareness, he is likewise liable to bring two sin offerings.

Rami bar Ḥama said to Rav Ḥisda: Granted, one who ate forbidden fat from one category in two lapses of awareness is liable to bring two sin offerings, as this is due to the fact that the lapses of awareness separate between his transgressions; each time he becomes aware of his transgression he is liable to bring another sin offering. But in a case where he ate forbidden fat from two categories in one lapse of awareness, why is he liable to bring two sin offerings? We require separate lapses of awareness and that is not the case here.

Rav Ḥisda said to him: Here we are dealing with a case where he ate forbidden fat left over from an offering after the time allotted for its consumption [notar], as he is liable due to eating notar and is also liable due to eating forbidden fat. These are the two categories mentioned in the baraita. Rami bar Ḥama said to him: If so, that the case involves more than one prohibition, let him be liable due to eating sacrificial food as well, and he should be liable to bring a guilt offering for the unwitting misuse of consecrated property (see Leviticus 5:14–16).

Rather, Rav Sheshet said: Here we are dealing with a case where he ate forbidden fat of sacrificial animals, and this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who renders one liable to bring two sin offerings for eating forbidden fat of sacrificial food. As it is taught in a baraita: If one ate forbidden fat of an animal carcass, or if he ate forbidden fat of sacrificial animals, he is liable to receive two sets of lashes, either for transgressing the prohibitions of eating forbidden fat and eating an animal carcass, or for both eating forbidden fat and transgressing the prohibition forbidding a non-priest to partake of sacrificial animals. Rabbi Yehuda says: If one ate forbidden fat of sacrificial animals he is flogged with three sets of lashes, because there are two separate prohibitions of forbidden fat in the case of sacrificial animals, as the Gemara will soon explain, in addition to the prohibition forbidding a non-priest to partake of sacrificial animals.

The Gemara comments: They laughed at this suggestion in the West, i.e., Eretz Yisrael: And let us interpret this baraita as referring to a case where he ate the forbidden fat of an ox, and of a sheep, and of a goat, and explain that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says that he is flogged with three sets of lashes for the different types of fat, if he did so intentionally and was forewarned.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - א

אם כן עקימת שפתיו נמי, לרבנן, נהוי מעשה גבי מגדף!? ומדוע רבנן אמרו שיצא מגדף לפי שאינו עושה מעשה?

אמר רבא: שאני מגדף, הואיל וישנו בלב. שעיקר העבירה היא מה שחושב את הגידוף בלבו, ובדיבור הוא רק משמיע את הדבר שחושב בלבו, ולכן לא נחשב הדיבור כמעשה. מה שאין כן בהשתחואה לעבודה זרה, שעצם מעשה ההשתחואה הוא האיסור, ולכן נחשב מעשה. [כן פירש גליון ברש"י. ועייין פירושים נוספים ברש"י ובשיט"מ בעמוד הקודם אות לח'] ^[35]

אבל בעלמא, עקימת שפתיו הוי מעשה.

מתיב רבי זירא: הרי שנינו בתורת כהנים, מדכתיב "ועשה" לגבי חיוב חטאת: יצאו עדים זוממין שאינם חייבים חטאת, משום שאין בו בעד זומם מעשה.

ואמאי לא נחשבת עדותן של עדים זוממים כמעשה? והא "על פי שנים עדים יקום דבר" כתיב בהן, ואם כן עקימת שפתיהן תחשב כמעשה!?

ותרצינן: אמר רבא: שאני עדים זוממין, הואיל וישנן בראייה, שעיקרה של עדות היא ראיית המעשה והעמדת ה"ראיה" לפני בית דין באמצעות דיבור העדים. וחטאם של עדים זוממים הוא בהעמדת "ראיה" כוזבת לבית דין של מעשה שהם לא ראו, באמצעות דיבור "עדות" השקר. ונמצא שעונשם של עדים זוממים הוא על "ראיית העין" [שלא היתה באמת!] של העדים הזוממים, ולא על הגדת העדות. כי כאמור, ההגדה אינה אלא הביטוי ל"ראייתם" הכוזבת, שמעידים בפני בית דין ש"ראו", ולכן לא נחשבת הגדת העדות של עדים זוממים מעשה המחייב קרבן ^[36].

שנינו במשנה: האוכל חלב:

תנו רבנן: כתיב (ויקרא ז כג) "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" - פירט הכתוב כל מין לחוד כדי לחייב את האוכל שלש חתיכות חלב, חתיכה מכל מין, מלקות על כל אחת ואחת! שאם אכל חלב משלושת המינים הללו, חייב שלש מלקויות, ואפילו אם התרו בו רק התראה אחת, דברי רבי ישמעאל.

וחכמים אומרים: אינו חייב אלא מלקות אחת. נימא בהא קמיפלגי:

דרבי ישמעאל סבר לוקין על לאו שבכללות, ולאו אחד שכולל כמה פרטים - לוקה על כל אחד ואחד, לפי שהם נחשבים כלאוים חלוקים.

ורבנן סברי אין לוקין מלקיות נפרדות על לאו שבכללות אלא מלקות אחת בלבד, משום שכל הפרטים הכלולים באותו לאו נחשבים כלאו אחד ^[37].

ודחינן: לעולם סבר רבי ישמעאל אין לוקין על לאו שבכללות. ושאני הכא, דמייתרי ליה קראי לרבות שלוקה על כל אחד לחוד.

ומבארינן כיצד יש פסוק מיותר.

דיש לשאול: נכתוב קרא "כל חלב לא תאכלו" - "שור וכשב ועז" דכתב רחמנא למה לי? אלא שמע מינה בא הכתוב לחלק, לחייב מלקות על אכילת חלב של כל אחד משלשתם בפני עצמה.

ורבנן אמרי: אין כאן יתור. כי אי כתיב רק "כל חלב לא תאכלו" ולא כתיב "חלב שור וכשב ועז", הוה אמינא דאפילו חלב חיה במשמע, ויהיה איסור לאו גם בחלב חיה. להכי כתב "שור כשב ועז" - למימרא דחלב שור וכשב ועז הוא דאסור, אבל חלב דחיה שרי.

ומקשינן: הא שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי ישמעאל, והאיך הוא אומר שיש יתור בפסוק לחלק?

אלא, היינו טעמא דרבי ישמעאל: דקסבר, אם כן, שהפסוק בא רק למעט חלב חיה, לכתוב "כל חלב שור לא תאכלו", ומ"שור" נמעט חלב חיה. ואם כן "כשב ועז" למה לי לכתוב? אלא שמע מינה - בא הכתוב לחלק, כדי לחייב על כל אכילת חלב מכל מין לחוד!

ורבנן סברי, שהמלים "כשב ועז" אינן מיותרות לחלק, כי אין למעט מ"שור" חלב חיה. אלא אדרבא, אי כתב רחמנא "כל חלב שור" הוה אמינא נילף בגזירה שוה "שור - שור" משבת, שכתוב בה (שמות כג יב) "למען ינוח שורך": מה גבי שבת, חיה ועוף כיוצא בהן, שאדם חייב על שביתת כולן, דילפינן מ"וכל בהמתך". אף גבי אכילה של חלב תהיה אכילת חלב של חיה ועוף אסורה כיוצא בהן ^[38].

להכי כתב רחמנא "חלב שור וכשב ועז" - למימרא דהני חלבים בלבד הוא דאסור, אבל חלב חיה ועוף שרי.

ומקשינן: הא שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי ישמעאל! ואיך הוא אומר שיש יתור בפסוק שבא ללמד לחלק?

אלא, היינו טעמא דרבי ישמעאל: דקסבר אם הפסוק בא רק כדי למעט חלב חיה, נכתוב רק "כל חלב כשב לא תאכלו", אי נמי נכתוב "כל חלב עז לא תאכלו", ומ"כשב" או מ"עז" נמעט חיה, ולא יהיה הוה אמינא ללמוד בגזירה שוה משבת לחלב של שאר בעלי חיים. ואם כן "שור וכשב ועז" דכתב רחמנא למה לי? שמע מינה מהאי יתורא - לחלק!

ורבנן סברי: "שור ועז" אינם מיותרים לחלק, שהרי אי כתב "כל חלב כשב" הוה אמינא שרק חלב כשב אסור, ואילו חלב שור ועז שרי, לכן הוצרך לכתוב שור ועז - לרבות שגם חלבם אסור.

וכי תימא מאי אולמיה חלב דכשב לומר שדוקא חלב כשב אסור אילולי שכתב שור ועז, ומדוע לא נלמד בבנין אב ממנו לשאר מיני בהמה? משום דנתרבה כבש של קרבן בחיוב הקטרת אליה אצל גבוה, מה שאין כן שור ועז שאין מקריבין מהם את האליה.

וכדתנא רבי חנניא: למה חזר ומנה הכתוב דין הקרבת אימורין בבכור שור, וגם דין הקרבת אימורים בבכור כשב, וגם דין הקרבת אימורים בבכור עז, דכתיב (במדבר יח יז) "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז ... ואת חלבם תקטיר"? והרי דיינו שיכתוב מצות הקטרת אימורין באחד מהם, וממנו נלמד לאחרים?

צריכי - דאי כתב שור, הוה אמינא כשב ועז לא ילפינן מיניה. משום דאיכא למיפרך: מה לשור שכן יש בו חומרא שנתרבה בשיעור הנסכים יותר מכל שאר המינים - שנסכי פר הם חצי ההין, ושל כבש ועז רביעית ההין. ואם כן אי אפשר ללמוד מצות הקטרת אימורים בכשב ועז משור, ולכן הוצרך לכתבם בפירוש.

ושמא תאמר: נכתוב רחמנא דין הקרבת אימורים בבכור כשב, ונילף שור ועז מכשב?

איכא למיפרך: מה לכשב, שיש בו חומרא, שכן נתרבה באליה [שרק בכבש האליה קריבה, אבל לא בשור ולא בעז], ולכן סלקא דעתין שרק בבכור כשב יש מצות הקטרת אימורים, ולא בשור ועז, אלולי שנכתבו בפירוש.

ועדיין קשה שלא צריך לכתוב דין אימורים בכולם. אלא נכתוב רחמנא דין אימורין בעז ונילף שור וכשב מיניה?

איכא למיפרך: מה לעז שכן נתרבה אצל עבודת כוכבים, שאם שגג היחיד בעבודה זרה הוא מביא עז בת שנתה לחטאת, כמפורש בפרשת שלח (במדבר טו כז). והואיל ונתרבתה העז בהקרבה סלקא דעתך שדוקא בה יש מצות הקטרת אימורין, אלולי שהתורה רבתה אימורים בשור ובכשב.

ועדיין קשה מדוע צריך לפרש מצות אימורים בכל שלושת המינים, שאמנם מן חד לא ילפינן לאחרים, כדלעיל. אך עדיין יש לשאול: נכתוב תרתי, ונילף חדא מתרתי, בלימוד של הצד השוה שבשניהם, שהם מין בהמה וחלבם אסור, ואימורי בכוריהם קריבים, אף כל שהוא מין בהמה וחלבו אסור - אימורי בכוריו קרבים.

ומתרצת הברייתא: הי דין נילף [אי זה לא נכתוב ויהיה נלמד מהצד השוה]?

אם נלמד שור מכשב ועז, אית להון פירכא: מה לכשב ועז דין הוא שתהא מצות הקטרת אימורין בבכוריהם, שכן נתרבו אצל הפסח - שקרבן הפסח קרב מן הכבשים או מן העיזים.

אלא לא נכתוב כשב, ונילף משור ועז. אית להון פירכא: מה לשור ועז שכן נתרבו אצל עבודת כוכבים - שבית דין שטעו והורו להתיר עבודה זרה מביאים פר לעולה [ושעיר עזים לחטאת], והיחיד מביא עז בת שנתה לחטאת.

אלא לא נכתוב עז, ונילף משור וכשב. אית להון פירכא: מה לשור וכשב שכן יש בהן צד ריבוי אצל מזבח - שבכל קרבן הבא מהם יש ריבוי מיוחד בהקרבה על המזבח: שור יש בו נסכים מרובים על המזבח. כבש אליתו עולה על המזבח בכלל אימוריו. מה שאין כן בעז, שאף על פי שנתרבתה בכך שרק אותה מקריב היחיד בעבודת כוכבים, מכל מקום כאשר הוא קרב, אין בו ריבוי מיוחד במה שעולה ממנו על המזבח.

הלכך לא ילפי מהדדי לענין דין אימורים בבכור, כי בכל שנים מהם יש סברא לומר שדוקא בהם נתרבו אימורים בבכור.

עד כאן הברייתא של רבי חנניא. ונמצאנו למדים שיש חומרא בכבש שנתרבה בהקרבת אליה, מה שאין כן שור ועז. ואם כן רבנן ישיבו לרבי ישמעאל שגם לגבי חלב, אם היה כתוב רק שחלב כשב אסור אי אפשר היה ללמוד לאסור חלב של שור ועז, כי היינו פורכים: מה לכבש שכן נתרבה באליה. [וכן למדנו שיש חומרא בעז שאין בכבש ושור, וכן בכל שנים מהם יש חומרא שאין בשלישי], ואם כן גם לגבי חלב צריך לכתוב את כולם, ואין אחד מהם מיותר לחלק.

ושוב קשיא: שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי ישמעאל! ואיך הוא אומר שיש יתור בפסוק לחלק?

אלא, לעולם טעמא דרבי ישמעאל כדאמרינן מעיקרא: דאם כן, שהפסוק בא רק למעט חלב חיה ולרבות חלב של כל המינים של הבהמה, נכתוב רק "כל חלב", ולישתוק, וממילא נדע שחלב של כל מיני בהמה אסור. ונמצא שהמלים "שור וכשב ועז" מיותרות.

אלא, מאי אמרת - האי דכתב "שור וכשב ועז" למשרי חלב חיה הוא דאתא, דלא תימא ד"כל חלב" אפילו חלב חיה במשמע, ולכן אין יתור בפסוק.

תשובתך: הא כי כתב קרא "כל חלב שור" בעניינא דקדשים הוא דכתב, דסמיך להאי קרא ד"כל חלב שור לא תאכלו" - (שם פסוק כה) "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה', ונכרתה" ^[39].

ומעתה, נלמד במדה של דבר למד מעניינו, [שהיא אחת משלוש עשרה המדות שהתורה נדרשת בהן]: כיון שענין אכילת חלב נאמר בסמוך לענין קרבנות יש לנו ללמוד מענין הפרשה - כשם שאין חיה קריבה על המזבח, הוא הדין לאיסור אכילת חלב, שאינו נוהג בחיה.

ושוב נמצא שהמלים "שור וכשב ועז" מיותרות, ללמדנו לחלק, שלוקה על כל אכילת חלב של כל מין ומין לחוד.

ותמהינן: מכלל, דרבנן סברי דלא ילפינן דבר למד מעניינו!? וזה לא יתכן, שהרי זו אחת משלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן!

ומתרצינן: לא! דכולי עלמא ילפינן דבר הלמד מעניינו. והכא בהא פליגי: מהו גדרו של דבר הלמד מענינו.

וכגון הכא, שהכתוב הסמוך לאיסור לאו דחלב, שבו מדובר בענין קדשים, מדבר בכרת דחלב, וממנו רוצים ללמוד ביחס ללאו דחלב, במידה של "דבר הלמד מענינו".

שהרי בתחילה כתיב איסור הלאו "כל חלב לא תאכלו", ולאחר מכן נאמר "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה', ונכרתה", והרי זה כאילו לומדים דבר שהוא בלאו מענין שיש בו כרת.

רבי ישמעאל סבר: למידין דבר מענינו בין לאו מלאו, ובין לאו מכרת. שאף על פי שזה לאו וזה כרת, הואיל ושניהם כתובים באותה הפרשה, הרי זה נחשב כדבר הלמד מענינו. ואם כן למדים לאו דחלב מכרת דחלב, [האמור בקדשים] למעט חיה, והמלים "שור וכשב ועז" שנאמרו באיסור הלאו הן מיותרות, ובאו לחלק ולחייב על כל חלב של כל מין לחוד.

ואילו רבנן סוברים: לאו מלאו ילפינן, שרק באופן שכזה הוי לימוד של דבר הלמד מענינו. אבל לאו מכרת לא ילפינן כי אינו מענינו, אף על פי ששניהם כתובים באותה הפרשה. ולכן לא לומדים לאו דחלב מכרת דחלב למעט חיה, והוצרך הכתוב לומר "שור וכשב ועז" כדי למעט חיה מאיסור לאו, ואין יתור בכתוב שנלמד ממנו לחלק.

ואיבעית אימא, היינו טעמייהו דרבנן שסוברים שהמלים "שור וכשב ועז" אינן מיותרות, משום שהיה צורך לכתוב אותן, וכדאמר ליה רב מרי לרב זביד: אלא מעתה, שהאליה נקראת "חלב" [כדאמרינן במסכת חולין דף קיז.], אליה דחולין תיתסר באכילה משום איסור חלב!?

אמר ליה רב זביד: עליך אמר קרא "כל חלב שור וכשב ועז" - לומר שדבר השוה בשלושתן בעינן כדי שיכלל באיסור חלב, וליכא דבר זה באליה. שרק האליה של כבש נקראת "חלב", הואיל ואלייתו קריבה בכלל אימוריו, ולא האליה של שאר המינים, שאינה קריבה עם אימוריהן. ולכן, אפילו האליה של כבש, על אף שהיא נקראת "חלב" הרי היא מותרת, היות שהיא אינה שוה בשלושתן.

הלכך, כי אתא "שור וכשב ועז" - למישרי אליה דחולין הוא דאתא, משום שאינה שוה בשלושתן, ושוב לא אייתר קרא לחלק.

ורבי ישמעאל אמר לך: אם כן, שבא הכתוב רק להתיר אליה של חולין, לימא קרא: "כל חלב שור וכשב", וזה מספיק כדי למעט אליה, כי נדרוש שצריך דבר השוה בשניהם, פרט לאליה שנקראת חלב רק בכבש ולא בשור. ואם כן, "עז" דכתב רחמנא - למה לי? אלא, לאו, שמע מינה - לחלק!

אמר רבי חנינא: מודה רבי ישמעאל לענין קרבן, שאם אכל חלב שור, וחלב כשב וחלב עז בהעלם אחד - שאין מביא אלא חטאת אחת.

מאי טעמא? משום דלא דמי הדין לאו [הלאו הזה] ללאו דעריות. שבעריות כל לאו הוא שם איסור בפני עצמו, ולכן חלוקים לחייב חטאת על כל אחד בפני עצמו אף על פי שנאמר בהם כרת אחד. אבל בחלב שור כשב ועז, אף על פי שנחשבים לאוים חלוקים - ולוקה על כל אחד בפני עצמו - מכל מקום כולם שם אחד הם של חלב. ולאוים חלוקים משם אחד אינם מחלקים לחטאות. [כן פירש בספר ברכת הזבח את דברי רש"י]. וקרא ד"שור וכשב ועז" דמרבינן מיניה לחלק נאמר לענין חילוק מלקות ולא לענין חילוק חטאות ^[40].

תנו רבנן: כתיב בפרשת חיוב חטאת (ויקרא ד ב) "נפש כי תחטא בשגגה ... ועשה מאחת מהנה", ודרשינן מיתורא של האות מ"ם שב"מאחת" שיש לקרוא את הפסוק כך:

ועשה אחת [שעבר על איסור אחד], ועשה הנה [שנחשב לו לעשיית עבירות רבות] - לחייב חטאת על כל אחת ואחת!

שאם אכל כזית חלב, וחזר ואכל כזית חלב משם אחד, וכגון ששניהם חלב שעל הכליות, בשתי העלמות, וכגון שנודע לו משגגתו הראשונה לפני שעבר בשגגה שניה - חייב שתים. משום שהעלמות מחלקות ^[41].

או אם אכל שני כזיתי חלב משתי שמות, וכגון כזית חלב שעל הכליות וכזית חלב שעל הדקין בהעלם אחת - חייב שתים. משום שהשמות מחלקים.

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: בשלמא שם אחד בשני העלמות חייב שתים - משום דהעלמות מחלקין. לפי שחיוב החטאת תלוי בידיעת העבירה שעבר, כדכתיב (ויקרא ד כח) "או הודע אליו חטאתו", ומכיון שנודע לו בין עבירה לעבירה, הרי הן שתי שגגות חלוקות.

אלא שני שמות בהעלם אחת, אמאי חייב שתים - הא בעינן העלמות מוחלקין וליכא!? כי אף על פי שחלב הכליות וחלב הדקין הם שני שמות של חלב, מכל מקום הם כלולים בלאו אחד של איסור חלב - שהתורה לא חילקתם לאיסורים נפרדים.

אמר ליה: הכא במאי עסקינן, כגון דאכל כזית אחד חלב דנותר. דמחייב משום נותר ומשום חלב, שהם שני לאוים ושתי כריתות חלוקים.

אמר ליה: אם כן, שהתנא מנה חיוב חלב ונותר שהם שני סוגי איסור שונים לחלוטין, ניחייב נמי אשם מעילות משום מעילה בקודש, ומדוע התנא הזכיר רק שתי חטאות ולא הזכיר שחייב גם אשם? ^[42]

אלא אמר רב ששת: כגון דאכל חלב דהקדש - ורבי יהודה היא, שסובר שיש שני לאוים חלוקים לחלב חולין ולחלב מוקדשין. וסלקא דעתך שהם שני שמות איסור שונים, וחייב שתי חטאות ^[43]. ולפי זה לא קשה שימנה גם אשם מעילות, כי זהו סוג איסור שונה לגמרי, והתנא רצה למנות רק איסורים מאותו הסוג כגון חלב חולין וחלב מוקדשין.

דתניא: אכל חלב נבילה או אכל חלב מוקדשין במזיד והתראה, חייב שתים מלקיות - משום לאו דחלב, ומשום לאו דנבילה [בחלב נבילה], או משום לאו דזר האוכל קודש [בחלב מוקדשין].

רבי יהודה אומר: האוכל חלב מוקדשין לוקה שלוש: שתים משום חלב, משום שהוא סובר שיש לאוים נפרדים לחלב חולין ולחלב מוקדשין, ואחת משום קודש.

מחייכו עלה במערבא [על האי תירוצא דרב ששת דאזלא האי ברייתא דמחייבא על שני שמות בהעלם אחד כרבי יהודה]. דלדבריו תיקשי: ונוקמה כגון דאכל חלב [של שנים מתוך שלושת המינים] דשור וכשב ועז - ורבי ישמעאל היא, דאמר שאם אכל משלושתם במזיד והתראה לוקה שלוש, ולכן כאן, שאכל שנים מהם בשוגג, חייב שתי חטאות!?

הערות

^[35] רש"י בסנהדרין [סה] מפרש, שאם לא נתכוון לגדף כלפי מעלה, אלא כיוון לגדף דבר אחר, שהחליט לכנותו בשם המיוחד, אינו חייב משום מגדף. הרי שעיקר חיוב מגדף תלוי במחשבת לבו, שרק כאשר נתכוון לגדף כלפי מעלה, הרי הוא מתחייב. ומשום כך אין זה חשוב מעשה לרבנן דרבי עקיבא. והקשו התוס' שם, שהרי לענין עבודת כוכבים למדנו, שאם עובד מאהבה ומיראה, שהוא פטור לרבא, הואיל ולא קיבלו עליו באלוה. הרי שגם בזה החיוב תלוי במחשבת לבו, שמקבלו עליו. ומדוע יהיה חייב לרבנן, אפילו כשעושה מעשה. והוסיפו התוס' לבאר, שקושיא זו בעצם תלויה בשני הצדדים שנתבארו לעיל [בהערה 25] בדין "מאהבה ומיראה". כלומר, שאם נפרש שכל הפטור הוא רק לענין עבודת כוכבים שהיא נעבדת מאהבה ומיראה, אבל כשעובד מאהבה ומיראה לעבודת כוכבים גמורה, הרי הוא חייב, אם כן, לא קשה כלום, שהרי באופן זה הוא חייב אף על פי שלא קיבלו עליו, הרי שאין חיוב עבודת כוכבים תלוי במחשבת לבו כמגדף, אבל אם נפרש שגם כאשר עובד מאהבה ומיראה לעבודת כוכבים גמורה הרי הוא פטור לרבא, ומשום שלא קיבלו עליו, אם כן יקשה כנ"ל, שגם עבודת כוכבים ישנה בלב. אולם לפי מה שהבאנו בהערה 25 בשם הרמ"ה, תתיישב קושיא זו, שלדעת הרמ"ה, עיקר הפטור דמאהבה ומיראה [גם לפי הפירוש השני הנ"ל], הוא רק באופן שמחשב בלבו בפירוש שאינו מקבלו עליו, אבל אם הוא עובד בסתמא, הרי הוא חייב אף על פי שלא קיבלו עליו, ואם כן, אין זה נחשב שישנו בלב, שאמנם יכול לעקור את חיובו על ידי מחשבת לבו [שמחשב שאינו מקבלו עליו, ואינו עובדו אלא מאהבה ומיראה], מכל מקום אין צריך את השתתפות מחשבתו החיובית [שמקבלו עליו] כדי לחייבו, מה שאין במגדף, שיתכן, שאם יגדף בסתמא לא יהיה עליו חיוב, וכל החיוב הוא רק כשמחשב בלבו בפירוש כלפי מעלה, שמחשבתו משתתפת באופן חיובי בגידוף, ומשום כך אינו נחשב למעשה. ועיקר חילוק זה מוכרח ממקום אחר, שהרי כשמשתחווה לפני עבודת כוכבים ולבו לשמים, הרי הוא פטור לדברי הכל, וכמו שנתבאר לעיל בגמרא, ושוב יקשה כנ"ל, שעבודת כוכבים גם כן ישנה בלב, ובהכרח לומר על דרך מה שביארנו, שאמנם יכול לעקור את חיובו על ידי מה שיהיה בלבו לשמים, אבל מכל מקום אין צריכים להשתתפות המחשבה באופן חיובי כדי לחייבו, אלא אפילו השתחווה בסתמא, יהיה חייב, אף על פי שלא הרהר על כך שהוא משתחווה לעבודת כוכבים [ועיי"ש בתוס' סנהדרין הנ"ל]. אולם מדברי התוס' הנ"ל נראה שיש להם פירוש אחר בעיקר תירוץ הגמרא דישנו בלב, והוא, שבמגדף עיקר החיוב הוא באמת רק על מחשבת לבו הרעה [שאמנם יתכן שצריך הוא להוציא בשפתיו, ואם יהרהר בלבו בלבד, לא יהיה חייב, מכל מקום זהו רק בגדר תנאי לחיוב, אבל עצם החיוב הוא על המחשבה הרעה שהיה לה ביטוי בדיבור], והתוס' דקדקו כן מלשון הפסוק שקרא למגדף "חושב על ה' רעה" [נחום א]. והרמ"ה שם הוסיף לומר, שמגדף בלב גם כן קרוי "מגדף", והוא ענוש כרת על כך [הואיל ולענין כרת אין צורך לעשית מעשה], ומשום כך גם כשעיקם שפתיו וגידף בדיבור שהוא כמעשה, מכל מקום, הרי אין עונשו אלא על המחשבה שבלבו, ודיבורו אינו מעלה ואינו מוריד כלום, ומחשבה ודאי אינה נחשבת למעשה. וכן נראה שפירש גם כן הרי"ף שם.

^[36] רש"י מבאר, שעל ידי ראייתם הם נעשים עדים ומעידים. והקשה עליו הרמב"ן במלחמות לסנהדרין שם, הרי כאן אנו עסוקים בענין עדים זוממין שלא ראו כלום, אלא העידו שקר, ואם כן, חיובם התחיל ונגמר בדיבורם, ועוד הביא להקשות בשם הראב"ד על פירוש זה, שהרי באותה הברייתא שהביא הגמרא, נזכר גם כן שמסית ומדיח אינם עושים מעשה [אף על פי שדיבור נחשב מעשה לרבי יוחנן], והרי בהם לא שייך כלל ענין הראיה. ובחידושי הג"ר אלעזר משה הורוויץ רוצה ליישב הקושיא הראשונה, ומפרש, ש"ישנן בראיה" הוא מלשון ראיה [א' קמוצה] והוכחה, וביאר, שבעדים זוממין ודאי אין החיוב על עצם הגדתם לבית דין, שהרי אם משום מה הבית דין לא יקבלו את עדותם, ודאי שלא יתחייבו כלום, אף על פי שמצידם הגידו את דבריהם, אלא החיוב הוא על מה שהמציאו לבית דין עדות והוכחה על אותו המעשה שעליו באו להעיד, וזה אינו חשוב מעשה. [ועיין מה שהביאו התוס' כאן בשם רבינו נסים בספרו, וכנראה שהכונה ליסוד זה]. אולם גירסת הרי"ף היא, "ישנן באיה", והאריך שם לבאר, שדוקא עקימת שפתיו נחשב למעשה. כלומר, באותם האותיות ב' ו' מ' פ' שמבטאים בשפתים, אבל שאר האותיות, שמשאר מוצאות הפה, אינן נחשבות כלל למעשה. ומשום כך, מאחר והדין הוא שאם עד אחד העיד עדותו אין צריך שהשני גם כן יאמר את כל הסיפור דברים, אלא שואלים אותו האם גם הוא מעיד כמוהו, וכשאומר "הן" או "איה" [שמשמעותו גם כן כלשון "הן"] הרי זה נחשב להגדת עדות, ואם כן, הרי אנו רואים שאין צורך לעקימת שפתיו כדי להעיד ולהתחייב משום עדים זוממין, שהרי באופן זה לא עיקם את שפתיו, ועל כן גם באופן שעיקם שפתיו בעדותו, לא יהיה נחשב לעושה מעשה כדי לחייבו בקרבן, הואיל וכבר נוכחנו לראות שאין החיוב דעדים זוממין בא על מעשה. והרמב"ן הוסיף, שהוא הדין במסית ומדיח, שגם כן יכול לדבר בלי עקימת שפתיו, ומשום כך נאמר בברייתא שאינו עושה מעשה.

^[37] התוס' [ב"מ קטו] מקשים, שמצאנו לענין איסורי נזיר, שנאמר "מחרצנים ועד זג לא יאכל", ואין זה נחשב לאו שבכללות, הואיל והתורה פירטה באופן מפורש כל אחד בפני עצמו, ואם כן, גם כאן, מאחר והתורה פירטה כל מין בפני עצמו, לכאורה אין זה לאו שבכללות. ותירצו, שחרצנים וזג, מאחר והם שמות חלוקין ונפרדים לגמרי, משום כך אנו מפרשים שנאמר בכל אחד מהם איסור מיוחד בפני עצמו, ואין זה לאו אחד שכולל כמה דברים, אבל כאן שחילוק השמות דשור וכשב ועז אינו מחלקן, אם כן, נאמר כאן כלל בלאו. והביאור בדבריהם הוא, שאף על פי שאינם חלוקים בשמותיהם לגמרי, כחרצנים וזג, מכל מקום מאחר שהתורה פירטה אותם, אם כן, יש כאן איסור כולל עם כמה פרטים, אבל אילו לא היה כלל חילוק ביניהם, לא היה האיסור נחשב לכלל, וכמו איסור דם, שאינו כולל כמה פרטים, אלא יש באיסור ענין אחד בלבד, מאחר שכל מיני הדמים אחד הם. ובמנחות [נח] יש שני לשונות בגמרא, האם כשנאמר לאו שבכללות הדין הוא שאין לוקין כלל, או שלוקין, אלא שאין הלאוין [הכלולין באותו הלאו] מחלקין, וגם אם יעשה כולם בהתראה אחת, יהיה לוקה רק ארבעים. וכתב הבאר שבע, שלכאורה מסוגיא כאן נראה כמו הלשון שלוקין, שהרי לרבנן דרבי ישמעאל לוקין אחד. אולם השפת אמת כתב לדחות, שכל נידון הסוגיא דמנחות, הוא רק באופן שהלאו כולל ענינים חלוקים, כמו הלאו של "כל אשר יעשה מגפן היין", שהוא כולל חרצנים וזג, שהם שמות חלוקים ונפרדים, אבל לענין חלב שור וכשב, מאחר ואין ביניהם חילוק שמות, וכנ"ל, משום כך אנו אומרים שהוא לוקה אחד, שהלאו כולל רק ענין אחד. ועיקר הדבר שכתבו התוס' דבבא מציעא, שאין חלב שור וכשב חלוקין בשמותיהם, מתבאר היטב על פי מה שכתב הגר"ח בספרו [שחיטה], שאין איסור חלב תלוי בשם בהמה שיש על החלב עצמו, אלא איסורו תלוי בזה שהוא חלב של בהמה, ולכן, גם אם יהיה לבהמה חלב שיש עליו שם חיה, יהיה בה איסור חלב, הואיל והחלב הוא משתייך לבהמה. ולפי זה מובן מדוע אינם נחשבים לשמות חלוקים, שהואיל ואין השם שור כבש ועז מתייחס לגוף החפצא דחלב, אלא הוא רק התייחסות שהחלב מתייחס אליהם, מאחר שהוא בא מהם, משום כך ודאי אין זה חילוק שמות.

^[38] הקשה השיטמ"ק [ז] בשם הרא"ש, אם כן, למה כתבה התורה כלל "שור", הלא אם היה נכתב "כל חלב", גם כן היינו יודעים מכך לאסור אפילו חיה ועוף. ותירץ, שאילו היה נאמר "כל חלב", לא היינו לומדים לאסור חלב העוף, שאינו בכלל סתם חלב, אבל בגזירה שוה דשור שור משבת, גם עוף בכלל, כלשון הגמרא. והנר תמיד תירץ, שאם היה נאמר "כל חלב", היינו אוסרים גם חלב של טמאה, ומשום כך אמרה תורה "שור", כדי להוציאו מן הכלל, וכמו שמבואר מדברי רש"י לקמן [עמ' ב].

^[39] וכתב השיטמ"ק, שאף על פי שעוף ישנו בקדשים, מכל מקום הרי כבר כתב הרא"ש לעיל, שסתם חלב אינו כולל חלב העוף.

^[40] בפשוטו, סברת הגמרא היא, שאמנם יש חילוק מלקיות ביניהם, ואם כן, היינו צריכים לומר שיהיה גם כן חילוק חטאות, מכל מקום, מאחר שלא נאמרו בהם באמת לאוין חלוקין, אלא רק שהם חלוקין לענין מלקות, ללקות עליהן כמה פעמים, משום כך לא נחלקם לחטאות. והבאנו בהערה 32 מסוגיא דמכות, שלדברי הכל כשיש שני לאוין וכרת אחד חלוקים הם לחטאות. אולם נתבאר שם, שנחלקו התוס' דסנהדרין והשיטמ"ק, האם זהו דוקא כשיש על כל פנים גם חילוק גופים, או שאפילו בגוף אחד, יהיו מחולקין לחטאות. ולכאורה יש להוכיח מכאן שאפילו באופן שהם גוף אחד, יש חילוק חטאות, שהרי מאחר וחלב שור וחלב כבש וחלב עז שוים בשמותם וכנ"ל, אם כן, הרי הם כגוף אחד [שהרי בבהמות אין חילוק גופים, על כל פנים כשאינם חיים], אלא אם כן נאמר, שרבי חנינא סובר כרבי אלעזר, שכל מקום שיש שני לאוין, הרי הן חלוקים לחטאות, אפילו בגוף אחד.

^[41] מלשון רש"י יש ללמוד, שיש שתי סיבות לדין זה: א. מאחר ואין חטאת באה *אלא על השוגג, לכן כאשר עבר שתי עבירות בהעלם אחד, הרי הן כמו עבירה אריכתא, שמצב חסרון ידיעתו נמשך בשני החטאים גם יחד, ולכן נפטר בקרבן אחד. אבל, כשהיתה ידיעה בינתיים, הרי יש כאן שתי סיבות שונות לחיוב קרבן, שכל חסרון ידיעה, הוא גורם בפני עצמו לחיוב, ומשום כך חייב שתי חטאות. ב. שכל זמן שעדיין לא נודע לו שחטא, לא נשלם עדיין בפועל חיוב החטאת שלו, ומשום כך יכול לצרף ולהביא את הקרבן על עוד כמה עבירות שמאותו שם איסור. אבל כשנודע לו שחטא, הרי כבר נשלם החיוב קרבן שלו, ולכן אינו יכול להביא את קרבנו על עבירות אחרות שנעשו אחר כך, שהרי הקרבן לא נקבע שיהיה בא עליהם. ויעויין בקהלות יעקב [ח] שנתעורר גם כן, שמדברי רש"י אלו עולה, שנאמר דין ידיעה בחטאת קבועה. ונתקשה ממה שכתב רש"י בשבועות [ד ב]. ועיין לקמן [ט הערה 12, טו הערה 72] עוד בענין זה.

^[42] בספר קדשי דוד הקשה, שהרי הפסוק "ועשה מאחת מהנה", מדבר לענין חטאת, ואינו ענין כלל לאשם מעילות, והניח בקושיא. ואולי באמת בסיפא דברייתא לא באנו לדרוש מכח פסוק זה, מאחר והנידון בסיפא הוא לחייבו שתי חטאות משום שני שמות נפרדים, כחלב ונותר, הדבר פשוט שיהיה חייב שתים, ואין צריך לימוד לזה, ואגב שלמדנו ברישא לחייב שתים בשתי העלמות, מכח הלימוד מפסוק זה, נקט התנא והוסיף עוד אופן שחייב שתים.

^[43] רש"י מפרש, שמשום כך נקט רבי יהודה שתים, ולא נקט שלש [שהרי יש לחייבו גם אשם מעילות], הואיל והתנא לא נקט אלא חיובים שבאים משום איסור חלב, ולא חיובים אחרים. מה שאין כן כשרצינו להעמיד בחלב דנותר, שאין החטאת דנותר בא משןם החלב, משום כך הקשה הגמרא שהיה התנא צריך לכלול גם אשם מעילות, ע"כ תוכן דבריו. ומבואר מדברי רש"י אלו, כי מה שמחייב רבי יהודה כרת נוסף בחלב דמוקדשים, אין זה משום איסור מוקדשין כלל, אלא האיסור הוא משום חלב שאמרה תורה באופן מסויים רק במוקדשין, מלבד האיסור חלב הכללי. ויסוד זה מבואר בחידושי הגרי"ז, ודימה דבר זה למה שמבואר בירושלמי דסנהדרין [ז ו], שהבא על אביו חייב שתים, אחד משום זכור ואחד משום אביו. אולם אין החיוב דערות אביו משום שם אביו, אלא שהתורה אמרה שבאביו חייב שתים משום זכור [ובזה מבאר הירושלמי הטעם, מדוע לא נזכר במשנה כאן אביו, שהרי כבר נמנה זכור]. ובהערה הבאה יבואר אי"ה עוד מענין זה.

שפתיו נהוי [תהיה, תיחשב] מעשה גבי [אצל] מגדף, ומדוע לא הוזכר במשנה? אמר רבא: שאני [שונה] מגדף, שאין עקימת שפתיו נחשבת כמעשה לחייב חטאת, הואיל וישנו בלב, כלומר שעיקר העבירה היא במה שהוא מתכוון בליבו, ולא דווקא במה שאומר בשפתיו, אבל בעלמא [בדרך כלל] עקימת שפתיו הוי [הריהי] נחשבת מעשה.

מתיב [מקשה על כך] רבי זירא ממה ששנינו לגבי ענין אחר: יצאו עדים זוממין שאין בו מעשה, ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] "על פי" כתיב [נאמר] בהן, שהם צריכים להעיד בפיהם, והרי זאת עקימת שפתיים! אמר רבא: שאני [שונים] עדים זוממין הואיל וישנן בראייה, שעיקרה של עדות היא הראיה, שאינה מעשה.

א שנינו במשנה בתוך רשימת הכריתות שמביאין חטאת על שגגתן: האוכל חלב. ובענין דומה תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (ויקרא ז, כג) — בא לחייב מלקות על כל אחת ואחת, שאם אכל חלב שור, חלב עז וחלב כבש — חייב שלושה עונשי מלקות, כדין העובר על מצות לא תעשה שבתורה, אלו דברי ר' ישמעאל. וחכמים אומרים: אינו חייב אלא אחת.

ומציעים: נימא בהא קמיפלגי [האם נאמר שבעקרון זה חלוקים הם], שר' ישמעאל סבר [סבור]: לוקין על לאו שבכללות, כלומר, כשיש לאו שכולל כמה פרטים — לוקים על כל אחד ואחד מן הפרטים, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין לוקין על לאו שבכללות?

ודוחים: לעולם סבר [סבור] ר' ישמעאל: אין לוקין על לאו שבכללות, ושאני הכא דמייתרי ליה קראי [ושונה כאן שמיותרים לו הכתובים], נכתוב קרא [שיכתוב המקרא] רק "כל חלב לא תאכלו", "שור וכשב ועז" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] לחלק במקרה זה מלקות לכל לאו ולאו.

ורבנן [וחכמים] משיבים על כך: אין זה כתוב מיותר, שכן אי לא כתיב [אם לא היה כתוב]: "שור וכשב ועז" הוה אמינא [הייתי אומר]: אפילו חלב חיה טהורה (כגון צבי) במשמע, שגם הוא אסור — להכי כתב [משום כך כתבה התורה] "שור כשב ועז", למימרא [לומר]: שחלב שור וכשב ועז הוא שאסור, אבל של חיה שרי [מותר].

ומקשים על הסבר זה למחלוקת: אם כן, שפיר קאמרי ליה [יפה אומרים לו] חכמים לר' ישמעאל, שהרי ודאי צריך הכתוב לומר דבר זה! אלא היינו טעמא [זה טעמו] של ר' ישמעאל, דקסבר [שהוא סבור]: אם כן, שבא רק למעט חיה, לכתוב [שיכתוב] רק "כל חלב שור לא תאכלו", "כשב ועז" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר לחלק מלקות לכל אחד.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] רק "כל חלב שור", הוה אמינא [הייתי אומר]: נילף [נלמד] "שור" "שור" מסיני, שנאסר לכל בהמה לעלות להר, שנאמר "אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט, יג),

מה גבי [אצל] סיני, אף על פי שנזכרה רק בהמה, חיה ועוף כיוצא בהן, אף גבי [אצל] אכילה של חלב — חיה ועוף כיוצא בהן, להכי כתב רחמנא [משום כך כתבה התורה] "כל חלב שור וכשב ועז", למימרא דהני [לומר שחלבם של אלו] אסור, אבל חלב חיה ועוף שרי [מותר].

ומקשים: גם לפי הסבר זה, שפיר קא אמרי ליה [יפה אומרים לו] חכמים לר' ישמעאל! אלא היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' ישמעאל, דקסבר [שסבור הוא]: מדוע הוזכרו שור וכשב ועז? נכתוב [שיכתוב] רק: "כל חלב כשב לא תאכלו", אי נמי [או גם כן] שיכתוב: "כל חלב עז לא תאכלו", "שור וכשב ועז" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] לחלק.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: כתוב זה אינו מיותר, שכן אי כתב [אילו כתבה התורה] רק "כל חלב כשב", הוה אמינא [הייתי אומר]: חלב כשב אסור, וחלב של שור ועז שרי [מותר]. וכי תימא [ואם תאמר], מאי אולמיה [מה תוקפו, חומרתו] של כשב? הייתי אומר: משום שנתרבה באליה (הזנב) שלו, שצריך להקריבה על גבי המזבח (ויקרא ג, ט) מה שאין בשור ועז,

וכדתנא [וכמו ששנה] ר' חנניא: למה מנה הכתוב בנפרד מצות הקטרת אימורין בבכור שור, ואימורים בבכור כשב, ואימורים בבכור עז, דכתיב [שנאמר]: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז... ואת חלבם (האימורים, החלקים המובחרים שלהם) תקטיר אשה לריח ניחוח לה'" (במדבר יח, יז)?

צריכי [צריכים] הם, דאי כתב [שאילו כתבה התורה] רק שור, הוה אמינא [הייתי אומר]: כשב ועז לא ילפינן מיניה [אינם למדים ממנו], מפני דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך את הלימוד ולומר]: מה לשור, שיש בו חומרה, שכן נתרבה בנסכים, שהנסכים שמביאים עם קרבן מן הבקר מרובים משל עז וכבש.

ואם תאמר: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק בכשב ונילף [ונלמד] שור ועז מכשב — איכא למיפרך [יש לפרוך] ולומר: מה לכשב שכן נתרבה באליה.

ואם תאמר: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] עז ונילף [ונלמד] שור וכשב מיניה [ממנו] — איכא למיפרך [יש לפרוך]: מה לעז שכן נתרבה אצל עבודה זרה, שבחטאת עבודה זרה מביאים דווקא עז (ראה במדבר טו, כז), ולא כבשה, כבשאר חטאות.

ולגופם של דברים אלו שואלים: מן חד לא ילפינן [מאחד מהם אין אנו למדים] לשנים האחרים, נכתוב תרתי ונילף חדא מתרתי [שתכתוב התורה הקטרת אימורים בשתים מהן ונלמד אחת משתים]! ומשיבים: הי דין [איזה] אחד נלמד משנים? אם נילף [נלמד] שור מכשב ועז — אית להון פירכא [יש להם פירכה]: מה לכשב ועז שכן נתרבו אצל הפסח, שבקרבן פסח רק גדי וטלה כשרים, ולא שור!

לא נכתוב [תכתוב] התורה כשב ונילף [ונלמד] משור ועז — אית להון פירכא [יש להם פירכה]: מה לשור ועז שכן נתרבה אצל עבודה זרה, שציבור ששגג באיסור עבודה זרה מביא פר לחטאת (שם כד), ויחיד מביא עז ולא כבשה!

אלא מה תאמר, לא נכתוב [תכתוב] התורה עז ונילף [ונלמד] משור וכשב — אית להון פירכא [יש להם פירכה]: מה לשור וכשב שכן יש בו צד ריבוי לגבי המזבח, ביחס לעז, שנסכי הפר מרובים, ואליית הכבש מוקטרת! הלכך לא ילפי מהדדי [משום כך לא למדים הם זה מזה]. ושבים לעיקר הענין, לגבי איסור חלב.

ואומרים: אם כן, שפיר קא אמרי ליה [יפה אומרים לו] חכמים לר' ישמעאל, ואין כאן ייתור ללמוד ממנו ללקות בנפרד על כל אחד מן החלבים! אלא לעולם טעמא [הטעם] של ר' ישמעאל כדאמרינן מעיקרא [כמו שאמרנו מתחילה], שאם כן נכתוב [שתכתוב] התורה "כל חלב" ולישתוק [ושלא תוסיף]. מאי אמרת [מה אומר אתה], האי דכתב [זה שכתבה] התורה "שור וכשב ועז" בא כדי למשרי [להתיר] חלב חיה?

לא הוצרכנו לכך, הא כי כתב קרא [הרי כאשר נכתב המקרא] של איסור החלב — בעניינא [בענין] של קדשים (קרבנות) הוא נאמר, שלאחר האיסור על אכילת חלב נאמר "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה' ונכרתה" וכו' (ויקרא ז, כה), ויש לדרוש את הכתוב במידת דבר למד מעניינו, והואיל ואין מביאים קרבן אלא מן הבהמה — אף דין חלב לא נאמר אלא בבהמה ולא בחיה.

ותמהים: האם מכלל הדברים אתה למד דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: לא ילפינן [אין אנו למדים] במידת דבר למד מעניינו? והלא אין חולק על כך! ודוחים: לא, דכולי עלמא ילפינן [לדעת הכל למדים אנו] דבר הלמד מעניינו, והכא בהא פליגי [וכאן בזה הם חלוקים], רבי ישמעאל סבר [סבור]: למידין לאו מלאו (בין מלאו ובין מלאו דכרת), שאת הלאו

"כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (שם כג), למדים מהלאו של "חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו" (שם ג, יז), דכתיב בעניינא [שנאמר בענין] של קדשים, והואיל ובקדשים לא אית בהון [אין בהם] חיה, יש לומר כי אף הלאו "כל חלב שור", כי כתיב ליה סתמא ליכא לספוקי [כאשר הוא נאמר סתם, אין להסתפק] שמא מדובר בחיה, הלכך [משום כך] מה שנזכרו "שור וכשב ועז" לחלק הוא דאתא [שבא], לחייב על כל אחת ואחת.

וכל זה הוא לומר שיש איסור בכל אחד מהם, ואולם לחלק ביניהם לענין מלקות, כשאכלם בבת אחת — ילפינן [למדים אנו] לאו של "כל חלב" ולאו של "חקת עולם" מכרת של "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה' ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה" (שם כה), מה ההוא לחלק שאם אכל בשגגה אחת חלב של שור, של עז ושל כבש, מביא חטאת על כל אחד — אף הדין [זה] לחלק.

ורבנן [וחכמים], הם סבורים שלאו מלאו ילפינן [למדים אנו], לאו מכרת לא ילפינן [אין אנו למדים].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: היינו טעמייהו דרבנן [זה הוא טעמם של חכמים], כדאמר ליה [כמו שאמר לו] רב מרי לרב זביד כששאל אותו בענין אחר: אלא מעתה, שדייקנו מן הכתוב כי אליה של כבש הריהי בכלל חלב הקרבנות שמועלים בו, אם כן אליה של חולין תיתסר [תיאסר], משום חלב! אמר ליה [לו] רב זביד: עליך, על שאלתך אמר קרא [הכתוב]: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (שם), לומר: דבר השוה בשלשתן בעינן [צריכים אנו] באיסור חלב, וליכא [ואין כאן], משום שבשור ובעז אין אליה.

הלכך [על כן] יש לומר גם לענייננו: כי אתא [כאשר בא] הכתוב "שור וכשב ועז" — למישרי [להתיר] אליה של חולין הוא דאתא [שבא], ואין ללמוד מכאן חילוק מלקות לכל אחד. ור' ישמעאל אמר לך [יכול היה לומר לך] כנגד זה: אם כן, שרק כדי ללמד דבר זה, לימא קרא [שיאמר המקרא] "כל חלב שור וכשב", עז למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שבא לחלק מלקות לכל אחד.

ב אמר ר' חנינא: אף שר' ישמעאל סבור כי האוכל חלב שור, כבש ועז לוקה על כל אחד משום אכילת חלב מודה ר' ישמעאל לענין קרבן, שאם אכל חלב שור, חלב עז וחלב כבש בהעלם אחד — אין מביא אלא חטאת אחת, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דלא דמי הדין לאו [שלא דומה הלאו הזה] ללאו של עריות, שחייב חטאת על כל אחת מן העריות כשבא עליהן בהעלם אחד (כפי שלמדנו לעיל ב,ב מ"אחותו"), מפני ששם נאמר לאו נפרד לכל אחת, וכאן הרי יש לאו אחד לכל החלבים.

ובענין חטאת על אכילת חלב תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר בענין חיוב חטאת "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תיעשנה ועשה מאחת מהנה" (שם ד, ב), יש לדרוש כאילו נאמר "ועשה אחת" "ועשה הנה" — לחייב על כל אחת ואחת,

שאם אכל חלב ושוב אכל חלב, אם היה זה משם אחד כלומר, אותו סוג של חלב אסור, ואכלו בשני העלמות, שאכל בשוגג, ונודע לו שחטא, ואכל שוב בשוגג ונודע לו — חייב שתים, שתי חטאות. אם אכל חלב אסור משום שתי שמות, כגון חלב שעל הכוליא וחלב שעל המעיים, בהעלם אחת — חייב שתים.

אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרב חסדא: בשלמא [נניח] אם אכל שם אחד בשני העלמות חייב שתים, משום שהעלמות מחלקין, שחיוב החטאת הוא במקרה שנעלם ממנו החטא ונודע לו, והרי כאן אירע הדבר פעמיים. אלא שני שמות בהעלם אחת אמאי [מדוע] חייב שתים? הא בעינן [הרי במקרה זה, שיש רק לאו אחד, צריכים אנו] העלמות מוחלקין כדי לחייב קרבנות נפרדים, וליכא [ואין כאן]!

אמר ליה [לו]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שאכל חלב של נותר, מן הקדשים שעבר זמן אכילתם, דמחייב [שהוא מתחייב בכך] גם משום איסור אכילת נותר וגם משום איסור חלב. אמר ליה [לו]: אם כן אתה אומר, שמדובר בשני איסורים שונים, ולא בשני סוגי חלב, ניחייב נמי [שיתחייב גם כן] משום קודש שהוא אוכל, וחייב על כך אשם מעילות!

אלא אמר רב ששת: מדובר כגון שאכל חלב של הקדש, ושיטת ר' יהודה היא, המחייב שני עונשי מלקות משום אכילת חלב קדשים. דתניא [ששנויה ברייתא]: אכל חלב נבלה, או אכל חלב מוקדשין — חייב שתים, שני עונשי מלקות, משום חלב ומשום נבילה, או משום חלב ומשום איסור של אכילת קודש לזר. ר' יהודה אומר: אכל חלב מוקדשין — לוקה שלש, שבחלב המוקדשים יש שני איסורים שונים של חלב (כמבואר להלן), בנוסף לעצם איסור אכילת קודש על ידי זר.

מחייכו עלה במערבא [היו צוחקים על כך בארץ ישראל] על העמדה זו: ונוקמה [ושנעמיד ברייתא זו] שחייב חטאות נפרדות על שמות שונים של חלב, כגון שאכל חלב של שור וכשב ועז בהעלם אחד, ותאמר ששיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: לוקה שלש אם אכלם במזיד ובהתראה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

^*)ע"כ שייך לדף ג ע"ב אמר רבא שאני מגדף הואיל ועיקר איסורו היינו במחשבת הלב ומחשבה לא הויא מעשה אבל בעלמא היכא דלא אזלינן בתר מחשבה אמרינן דהקשת שפתיו הוי מעשה:

מתיב ר' זירא. יצאו עדים זוממין. (בהי) ברייתא היא בתורת כהנים דקתני אי מה עבודת כוכבים שחייבין עליה מיתת ב"ד. אף אינו מרבה אלא את שחייב מיתת ב"ד את מה אני מרבה כגון מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח [ונביא] השקר והעדים זוממין ת"ל ועשה יצאו אלו שאין בהן מעשה הלכך אין בהן חטאת:

ואמאי. אין בהן מעשה והא בעדים ע"פ כתי' על פי שנים עדים ונימא דעקימת שפתו הוי מעשה וליחייב חטאת:

אמר רבא. שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה שעיקר עדותן היינו שמעידין שראינו כך וכך ובראייה לית בה מעשה להכי לא ניתנה שגגתן לכפרה דאין בהן מעשה:

לחייב על כל אחת ואחת. על כל מין ומין:

^ב)נראה דצ"ל לוקין על לאו שבכללות והיינו לאו וכו'. היינו לאו שבכללות שכולל חלב דשור וכשב ועז:

ורבנן סברי אין לוקין. ומיהו חדא מיהא לקי:

דמייתרי ליה קראי. לחלק דנכתב קרא כל חלב לא תאכלו והיה הכל במשמע:

שפיר קאמרי ליה. רבנן דלמישרי חלב דחיה אתו ולא לחלק:

אלא היינו טעמא דר' ישמעאל דקסבר. נכתוב כל חלב שור למעוטי דחיה וכשב ועז הוו בכלל שור דבהמה נינהו כמו שור אלא למאי הילכתא כתבינהו לחלק:

הוה אמינא נילף שור. משבת כתיב הכא שור וכתיב גבי שבת ושורך וחמורך מה גבי שבת חיה ועוף כיוצא בהן דוכל בהמתך יתירא איתרבי דאסור לעשות בהן מלאכה בשבת ויש מלאכה בעופות כגון דש באווזין ותרנגולין:

אף הכא באכילת חלב חיה ועוף כיוצא בו דחלבה אסור:

שפיר קאמרי ליה. רבנן דלהכי צריכי ולא לחלק:

קסבר ר' ישמעאל א"כ לכתוב קרא כל חלב כשב בלבד ולא מצית יליף מיניה ג"ש משבת דלא כתיב תמן כשב ולא עז. הואיל ונתרבה בנסכים. דכתיב ונסכיהם חצי ההין לפר:

מה לעז שכן נתרבה אצל עבודת כוכבים ביחיד. דכתיב והקריבה עז בת שנתה מה שאין כן בהנך שור נתרבה אצל עבודת כוכבים בצבור דכתיב ועשו כל העדה פר בן בקר וכו':

שכן יש בהן צד רבוי. שור יש לו רוב נסכים שראויין למזבח כשב אליה שלו קריבה למזבח מה שאין כן בעז:

שפיר קאמר ליה דמצרך צריכין ולא לחלק אתו:

לעולם. כדקאמרינן מעיקרא דא"כ דלא לחלק אתו ניכתוב כו':

ודבר למד מעניינו. מה חיה בקדשים ליתא אף באיסור חלב ליתא:

ושור וכשב ועז לא אתי אלא לחלק:

מכלל דרבנן דאמרי דצריכי סברי לא ילפינן דבר מעניינו והא היינו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת:

ר' ישמעאל סבר למדין. לאו דכל חלב שור מן לאו דחקת עולם דחוקת עולם ודאי בענינא דקדשים כתב דלפניו ולאחריו אינו מדבר אלא בקדשים אבל האי כל חלב שור לא כתיב בענינא דקדשים כל כך דהא סמיך ליה וחלב נבלה וחלב טרפה דהיינו דחולין וכיון דילפי' לאו דכל חלב מהלאו דחקת עולם דכתיב בקדשים (אבל האי כל חלב שור לא כתיב בענינא דקדשים דלית בהו חיה) אפי' כתיב כל חלב לא תאכלו סתמא (דלא) [ולא היה] כתיב שור וכשב ועז לא איכא לספוקי בחלב דחיה דהא ליתא בקדשים:

הלכך שור וכשב ועז לחלק. למלקות הוא דאתא וחייב על כל אחת ואחת^ג)נראה מזה דרבינו היה לו גירסא אחרת כאן דרבנן סברי דלא ילפינן מיתורא רק לאיסורא בעלמא דעובר בג' לאוין אבל לא למלקות. איסורא בעלמא אבל לחלק מלקיות לכריתות אכתי לא ידעינן אלא ילפינן לאו דכל חלב ולאו דחוקת עולם מן כרת דכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה וגו':

מה ההוא לחלק. לחייב על בהמה ובהמה הראויה להקרבה:

אף הדין. לאו דכל חלב ושור דחולין לחלק מלקות וכרת לכל אחת:

ורבנן. אמרי מכרת דבעית למילף מיניה לחלק למלקיות לא מצית ילפת דלאו מלאו ילפינן דדמי ליה והיינו דבר למד מענינו וכדאמר בפרק כל הבשר לא תאכלנו למען ייטב לך. בבשר בחלב הכתוב מדבר או אינו אלא בשאר איסורים אמרת צא ולמד מי"ג מדות דבר למד מענינו במה הכתוב מדבר לא תאכלנו דלמעלה בב' מינין דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אף כאן ב' מינין היינו בשר בחלב אלמא לאו מלאו ילפינן דדמי ליה לאו מכרת לא ילפינן והלכך אינו חייב אלא אחת:

לישנא אחרינא ר' ישמעאל סבר למידין לאו דחקת עולם דכתיב בעניניה (דקרא) [דקדשים] דמההוא לא מצית לרבויי חלב חיה מקדשי' דלית בהו חיה ומכל חלב שור נמי לא מצית לרבויי חלב חיה דאפי' כתיב נמי סתמא בלא פרטי ליכא לספוקי בחיה דליתסר חלבה דהא ילפינן האי כל חלב דשור מחלב דכרת מה בכרת פרט בהמה ולא חיה אף כאן נמי הלכך שור וכשב ועז לחלק:

ורבנן לאו מלאו ילפי כו':

ואיבעית אימא רבנן. היינו טעמא דלא אתי לחלק דמיבעי להו שור וכשב ועז להאי דרשא לכדאמר ליה רב מרי לרב זביד בפרק כל הבשר אלא מעתה כיון דמכל חלב קא מרבית אליה אליה דחולין תיתסר באכילה א"ל עליך אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו חלב גמור השוה בשלשתן דסליק באימורין אסור לאפוקי אליה דלא שוה בשלשתן דליתא אלא בכבש להכי כתיבי למישרא אליה דחולין:

ור' ישמעאל אמר לך. א"כ לטעמיך לימא קרא כל חלב שור וכשב חלב השוה בשניהם ואליה אינה שוה בשניהם ועז למאי כתביה לחלק:

ורבנן. אמרי איידי דכתיב שור וכשב כתיב עז:

מודה ר' ישמעאל. אע"ג [דנפק"ל מקרא] לחייב על כל אחד הני מילי לענין מלקות אבל לענין קרבן אין מביא אלא חטאת אחת דלא דמי האי לאו דכתיב אשלשתן להא לאו דעריות דהתם כתיב לאו אכל ערוה וערוה:

ועשה אחת ועשה הנה. היינו אחת שהיא הנה:

לחייב על כל אחת ואחת שאם אכל חלב וחלב שם אחד. כלומר שתי זיתי חלב ממין אחד בשתי העלמות חייב שתים או ב' שמות כגון כזית מחלב שעל גבי הקרב וכזית ממעל הדקין או כזית מחלב שור וכזית מחלב כבש בהעלם אחת חייב שתים:

אלא ב' שמות בהעלם אחת אמאי חייב שתים. הא ליכא לא חילוק העלמות ולא חילוק לאוין דהא ליכא אלא אחד בחולין כל חלב שור וכשב ועז כגון דאכל חלב דנותר דאיכא ב' לאוין:

א"כ ניחייב נמי משום קודש. דנותר היינו דכתיב כל זר לא יאכל קדש דאפי' כהן לגבי נותר זר הוי והיינו תלתא לאוין:

חלב נבלה. לוקה שתים אחת משום חלב ואחת משום נבלה:

חלב מוקדשי' לוקה שתים אחד משום חלב ואחד משום קודש ואע"ג דכתיבי תרי לאוין בחלב קסברי רבנן לאו וכל חלב שור בחולין מיירי ולא בקדשים:

ור' יהודה אמר חלב מוקדשין לוקה שלש. דקסבר תרוויהו לאוי בקדש כתיבי וחייב שלש. וכרבנן הוה יכיל רב ששת (יכיל) לתרוצי דאמרי חייב שתים בחלב דקדשים אבל הא דאוקמיה כר' יהודה משום דרבותא קמ"ל דר' יהודה מחייב אחלב שתים משום ב' לאוין והיינו ב' שמות בהעלם אחד:

אי הכי אי משום רבותא קאמרת ונוקמא כר' ישמעאל דאמר דאחלב לוקה שלש. וכי אכל ב' שמות לוקה שתים אלא אמאי לא אוקמא כו':

גמרא הואיל וישנן בראייה. עמש"כ בס"ד בסנהדרין (סה ב):

רש"י ד"ה ורבנן סברי. לאו מלאו כו' כי ההיא דבשר בחלב כו'. עי' לקמן (ע"ב) בפי' בד"ה לאו מלאו שהביא דוגמא אחרת:

בסה"ע חלב בע"מ מנין ת"ל כל חלב כו' ת"ל כי כל. לפנינו שם גי' אחרת ע"ש. וגי' רש"י כאן צ"ע דא"כ למה מקשה שם מן שאור בל תקטירו כו' ה"ל לאקשויי מדרשה דחלב דאיירי בה ועמש"כ שם בס"ד:

גמ' יצאו עדים זוממין שאין "בהן" מעשה כצ"ל:

שם להכי כתב רחמנא וכו' למימרא דהני "הוא" דאסור כצ"ל:

הואיל וישנו בלב. בפרק ארבע מיתות פרש"י הואיל וישנו בלב עיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב שמתכוין לברך את השם שאפילו מברך את השם כל היום ואין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו אינו מתחייב והקשו התוספות על פירושו דהא השתחואה נמי ישנה בלב כדאמרינן גבי אנדרטא אי לא קבלה עליו כאלוה לאו כלום הוא ופירשו פירוש אחר מדכתיב גבי נינוה ממך יצא חושב על ה' רעה דהיינו רבשקה שגידף שהיה שלוחו של סנחריב מלך אשור ונינוה בארץ אשור ותלאו הכתוב במחשבה. ולפי מאי דפירשתי לעיל דבסתם ע"א מאהבה ומיראה חייב ניחא דאין תלויה בלב. וקצת קשה בעיני היאך אפשר לומר דעיקר איסורו תלוי בלב שהרי בפרק ד' מיתות תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש השם ויליף לה מקרא ונוקב שם וגו' ואפילו מברך את השם כל היום בלבו ולא הוציא שם מפיו פטור אלמא דעיקר איסורו אינו תלוי בלב:

אבל בעלת אוב הוי מעשה. שבוש הוא וצריך להגיה אבל בעלמא הוי מעשה ועל זה מתיב רבי זירא להוכיח דאפילו בעלמא לא הוי מעשה אע"ג דלא ישנו בלב כגון עדים זוממין:

יצאו עדים זוממין שאין בו מעשה. וא"ת למה לי למעוטי עדים זוממין מקרבן הא אפילו בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה. כבר תירצו התוספות זאת הקושיא בפרק ד' מיתות דיש לומר דמשכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיגמר הדין אי נמי כגון שחזרו בהן מעצמן ואומרין מבודין אנחנו:

שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה. הקשו התוספות בפרק ד' מיתות על הסוגיא דהכא מאי משני מכל הני דתני בתורת כהנים בהדי עדים זוממין דממעט מועשה מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ונביא השקר דהתם אינו לא בלב ולא בראיה אלמא דאפילו בעלמא לא הוה מעשה אע"ג דלא ישנו בלב ולא תירצו כלום ובפרק השוכר את הפועלים תירצו דהכא אסוגיא דפ' ד' מיתות סמיך דגרסינן התם שאני מגדף הואיל וישנו בקול וקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא והא אתמר חסמה בקול והנהיגה בקול רבי יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה ור"ל אמר פטור עקימת פיו לא הוי מעשה אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה ובעל כרחך אתה צריך לפרש דלא קאמר רבי יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אלא דוקא גבי חסמה בקול משום דבדיבוריה קעביד מעשה דעל ידי שגוער בה היא מונעת מלאכול והולכת דאל"כ קשה הא בפ"ג דשבועות א"ר יוחנן אומר היה רבי יהודה משום רבי יוסי הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם והלא רבי יוחנן גופיה קאמר גבי חסמה בקול דעקימת שפתיו הוי מעשה א"כ נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם אמאי מחשב אותם ללאו שאין בו מעשה אלא על כרחך כדפירשתי דלא קאמרי ר"י כו' וכדאמרינן בריש תמורה מההיא דחוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו א"ל ר"י לתנא לא תיתני מימר דבדיבוריה קא עביד מעשה אבל היכא דבדיבוריה לא קעביד מעשה לא הוה עקימת שפתיו מעשה ולהכי פריך התם רבי יוחנן לריש לקיש ממומר דחשיב מעשה משום דבדיבוריה קעביד מעשה אבל נשבע לא עביד בדיבוריה מעשה כדמוקי לה התם באכלתי ולא אכלתי והשתא היכי פריך בפרק ארבע מיתות מחסמה בקול אמגדף דלא עביד מעשה בדיבוריה. וי"ל דלא אמגדף פריך אלא דוקא אעדים זוממין פריך דבההוא שינויא דמשני שאני מגדף הואיל וישנו בקול קאי נמי אעדים זוממין ועלייהו פריך וקול לר"י לאו מעשה הוא דבדיבורייהו אתעביד מעשה שמתחייב הנדון על פיהם ומשני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה אבל מגדף הוי טעמא דלא חשיב מעשה הואיל וישנו בקול דלא עביד בדיבוריה מעשה ואין צריך תו לטעמא שכן ישנו בלב והיינו טעמא נמי דמסית ומדיח ומקלל אביו דממעט להו בת"כ מועשה דהתם אינו לא בלב ולא בראיה אלא על כרחך משום דישנן בקול. ואע"ג דבפ"ק דכריתות לא קאמר טעמא דמגדף דישנו בקול אלא קאמר מגדף ישנו בלב ועדים זוממין ישנו בראיה אסוגיא דסנהדרין סמיך ובקונטרס גריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ולא גרס שאני מגדף משום דאי הדר ביה מטעמא קמא דהואיל וישנן בלב אם כן לפי המסקנא דסתר טעמא דהואיל וישנן בקול הוה ליה למיהדר לטעמא קמא ולמימר שאני מגדף הואיל וישנו בלב ואין נראה דלמסקנא נמי לא סתר טעמא דהואיל וישנו בקול לענין מגדף ומסית ומדיח כדפרישית דבדיבורייהו לא אתעביד מעשה עכ"ל התוספות. ואע"ג דאמרינן בעלמא הזמה בהגדה תליא מ"מ שפיר קאמר הואיל וישנן בראיה דעיקר עדותן בראית העין שמעידין מה שראו וראיה לית בה מעשה:

ורבנן סברי אין לוקין על לאו שבכללות. מכאן קשה לי על לישנא בתרא בסוף פרק כל שעה ובפרק כל המנחות באות מצה דקאמר אפילו חדא נמי לא לקי על לאו שבכללות כיון דלא מייחד לאויה בלאו דחסימה דהא הכא בהדיא אמרו רבנן דחדא מיהא לקי. ונראה לי דמכאן יצא לו להרמב"ם ז"ל שפסק בפרק י"ח מהלכות סנהדרין ובפרק ח' מהלכות קרבן פסח כלישנא קמא דקאמר תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי. ואפשר דלזה נתכוון רש"י באמרו ורבנן סברי אין לוקין ואי תקשי אפילו חדא מיהא לקי אלא שהלשון קטוע ואין זה אלא טעות דלוג סופרים וצ"ע וא"ת ומה בין זג וחרצן נא ומבושל רחים ורכב שאור ודבש אלמנה גרושה חללה זונה דלא מקרי לאו שבכללות כיון שאיסורן מפורשים וכתובים בהדיא בפסוק קאי הלאו על כל אחד ואחד על זג ועל חרצן אע"ג דתרוייהו בחד לאו כתיבי וכן כולם ואלו חלב שור וכשב ועז מקרי לאו שבכללות ואינו חייב אלא אחת וכן לחם וקלי וכרמל וכן כל מעשר דגן תירוש ויצהר דלא לקי אלא חד אי לאו משום יתורא כדאמרינן בסמוך ומאי שנא שהרי האיסורין ג"כ מפורשים כתובים בהדיא בפסוק ולא דמי להא דאמרינן בסוף גיד הנשה גבי בשר מן החי ובשר מן הטרפה דלא מיחייב אלא חדא משום דמחד לאו נפקי דהתם שאני דבשר מן החי ומן הטרפה אינם מפורשים בפסוק בהדיא דנימא לא תאכלו קאי אכל חד וחד כבר תירצו התוספות זאת הקושיא בפרק המקבל ובפרק כל המנחות באות מצה דזג וחרצן שני שמות נינהו וכן שאור ודבש וכן כולם תדע דכי אתו לאתרויי בהן צריך להזכיר כל אחד בשמו אבל חלב שור וכשב ועז שם חלב אחד הוא וכן לחם קלי וכרמל שם חדש אחד הוא וכן שם מעשר אחד הוא ומדברי רש"י בפרק כל המנחות משמע דלא מקרי לאו שבכללות בכל התורה כולה אלא דוקא במקום דכתיב כל דאתא לרבות כל דבר כגון כל שאור וכל דבש וגו' וכגון מכל אשר יעשה מגפן היין אבל משום דכתיבי באזהרה אחת לא מיקרי לאו שבכללות משום דלאו אכל חד קמהדר ונסתייע ממסכת נזיר גבי מכל אשר יעשה מגפן היין. וקשה לי על דבריו דהא לא תאכלו על הדם אקרי לאו שבכללות כדאיתא בפרק ד' מיתות ורבים אחרים אע"ג דלא כתיב בהו כל ויש להרמב"ם ולהרמב"ן שיטה אחרת בענין לאו שבכללות והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בספר המצות של הרמב"ם בשורש תשיעי ובהשגותיו של הרמב"ן אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא:

אבל דחיה שרי צריך לנקר כל מיני חיות צבי ואיל כמו שור כשב ועז וכל חלבו אסור אך חלב הקרב על גבי המזבח דהיינו חלב המכסה את הקרב מותר באכילה אך שאר מיני חלב וגידין אסורות וצריך לחטט אחריהם. העתקתי מספר פרנס סימן שי"ב:

נילף שור שור מסיני. פירוש גבי הפרשת הר סיני כתיב אם בהמה אם איש לא יחיה ותנן בסוף פרק שור שנגח את הפרה דבהמה לאו דוקא אלא הוא הדין חיה ועוף ואף על גב דלא כתיב שור גבי הפרשת הר סיני אין בכך כלום דשור בכלל בהמה הוא. אכן מדברי רש"י נראה דגרס נילף שור שור משבת וכן עיקר דלפי גירסתנו קשה היאך אמר אח"כ אלא היינו טעמא דקסבר נכתוב כל חלב כשב לא תאכלו וכו' דהא אכתי איכא למימר ה"א נילף כשב כשב מסיני כו' שהרי כשב בכלל בהמה האמור גבי סיני כמו שור:

הוה אמינא נילף שור שור מסיני כו'. קשה בעיני הלא אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו ואי קבלה מרבו אם כן קשה לפי המסקנא גזירה שוה זו למאי אתא ועוד קשה מאי צריך לזה למה לא משני הוה אמינא חלב שור אסור ודכשב ועז שרי וכי תימא מאי אולמא דשור משום דנתרבה בנסכים כדמשני כי האי גוונא גבי כשב וצריך עיון:

אלא מעתה אליה דחולין תיתסר כו'. בסוף פרק כל הבשר אמר אביי דלהכי כתיב כל חלב לה' לרבות חלב אליה לענין מעילה ומהאי הקשה רב מרי לרב זביד אלא מעתה אליה דחזלין תיתסר כו' כלומר השתא דאמרת דחלב אליה אקרי חלב לענין מעילה הכי נמי נימא דאקרי חלב לאסור באכילה:

למישרי אליה דחולין. אפשר שיטעה בזה האיש ההמוני ויחשוב שהחלב שבאליה לצד פנים מותר ורח"ל מהאי דעתא כי אין הכונה אלא על האליה עצמה והוצרך לומר כן לפי שהיתה קריבה על גבי המזבח וזה מבואר בדברי הרי"ף והרמב"ם ואמרינן בסוף פרק כל הבשר חלב האליה אקרי חלב סתמא לא אקרי. כך כתב מהר"י בן חביב זכרונו לברכה:

ועז למה לי שמע מינה לחלק. אין להקשות לרבנן שפיר, קאמר להו רבי ישמעאל דיש לומר דרבנן סברי דעז לגופיה איצטריך דאי כתב כל חלב שור וכשב ה"א חלב שור וכשב אסור ועז שרי וכי תימא מאי אולמיה דשור וכשב משום שיש בהן צד רבוי אצל המזבח:

דלא דמי הדין לאו ללאו דעריות. פרש"י להכי נקט עריות דאיכא מילי טובא ואיכא לאו בכל חדא. וקשה לי שהרי לקמן גבי חלב מוקדשין מחייב רבי יהודה משום חלב שתים משום תרי לאוי ואפ"ה קאמר לקמן מודה היה רבי יהודה לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת אלמא דאין הדבר תלוי במה דאיכא לאו בכל חדא או לא. לכן נ"ל לפרש משום דתניא בת"כ בפרשת צו דחלב פחות מכזית אינו בכלל עונש יכול לא תהא באזהרה ת"ל כל חלב והא לא אשכחן גבי לאו דעריות. כן נ"ל:

דמחייב משום נותר ומשום חלב. אף על גב דהך ברייתא דקתני ועשה אחת ועשה הנה לחייב על כל אחת ואחת כו' רבי יוסי היא כדאיתא בפרק כלל גדול ובפרק ד' מיתות ואנן שמעינן לרבי יוסי דלית ליה איסור חל על איסור בפרק הנשרפין ובפרק ד' אחין גבי עבר עבירה שנתחייב שתי מיתות ב"ד כו' אפילו הכי שפיר קאמר הכא דמחייב משום נותר ומשום חלב משום דלקמן בפרק אמרו לו אמרינן דמודה רבי יוסי באיסור מוסיף ונותר איסור מוסיף הוא הלכך חל שפיר על איסור חלב:

ה"ג אלא אמר רב ששת כגון דאכל חלב דקדש ור' יהודה היא דתניא אכל חלב נבלה אכל חלב מוקדשין לוקה שתים כו' מחייכו עלה במערבא ונוקמא כגון חלב דשור כו' אלמא לא אוקמה כרבי ישמעאל כו':

יצאו עדים זוממין. בתורת כהנים גבי פר כהן משיח והכי אמרינן אחר שריבינו דברים שהן בעבודת כוכבים ודברים שאינן בעבודת כוכבים יכול שאני מרבה המסית והמדיח ועדים זוממין ת''ל ועשה יצאו אלו שאין בהן מעשה יצאו מכלל חטאת: והא על פי כתיב בהו. ונימא עקימת פיו הוי מעשה: גיליון. הא על פי כתיב והיכי אמרת אבל בעלמא הוי ביה מעשה: הואיל וישנן בראייה. עיקר עדותן בראיית העין שמעידין מה שראו הילכך לא חשיב מעשה: חייב על כל אחת ואחת. מלקות אם אכלן בהתראה אחת: לוקין על לאו שבכללות. על כל אחד ואחד: ורבנן סברי אין לוקין. ואי תיקשי לא לילקי אפילו חדא דחדא מיהא לקי: ויליף שור שור משבת. למען ינוח שורך (שמות כג) מה התם חיה ועוף כיוצא בו דהכי מוקמינן בב''ק בפרק שור שנגח את הפרה (דף נד: ע''ש): כל חלב כשב. דליכא השתא ג''ש: שור נתרבה בנסכים. חצי ההין יהיה לפר: עז נתרבה בעבודת כוכבים. ביחיד: חד מתרי. הצד השוה שבהן שהן מין בהמה וחלבו אסור ואימורי בכוריהם קריבים: נתרבו אצל עבודת כוכבים. פר בצבור ועז ביחיד: ה''ג מה לשור וכשב שכן יש בהן ריבוי אצל מזבח שור בנסכים וכשב באליה אבל עז אין בקרבנו ריבוי אצל מזבח: הא כי כתיב קרא בעניינא דקדשים כתיב. דכתיב (ויקרא ז) כי כל אוכל חלב מן הבהמה וגו' והואיל ובעניינא דקדשים כתיב ודאי אין חיה נוהגת בהו הלכך לא איצטריך שור וכבש למישרי חיה: מכלל דרבנן סברי. לא ילפינן לאו דכל חלב מעניינו בתמיה: דכולי עלמא ילפינן דבר למד מעניינו. בעלמא אבל הכא לאו עניינו דהאי לאו והאי כרת: והכא בהא קמיפלגי כו'. גירסא זו הכתובה בספרים משובשת היא ועל ידי פרשנים טועין שלא היו בקיאין בשמועה ופירשוה בשיבוש בתוך הגירסא וכך הצעה ולא יותר והכא בהא קמיפלגי מר סבר למידין לאו מלאו ולאו מכרת ומר סבר לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן והכי פירושא ר' ישמעאל סבר למידין דבר מעניינו בין לאו מלאו בין לאו מכרת: ורבנן סברי. לאו מלאו למידין זה מזה כשהן בפרשה אחת דבר למד מעניינו כי ההיא דבשר בחלב השנויה בפ' כל הבשר (חולין קטו:) לא תאכלנו בבשר בחלב הכתוב מדבר אבל לאו מכרת כעין הכא לא ילפינן דבר למד מעניינו הלכך אי לא כתיב שור וכשב ועז ה''א חיה במשמע: ואי בעית אימא טעמייהו דרבנן. משום דהאי שור וכשב ועז מיבעי להו לכדרב מרי: אליה דחולין תיתסר. דחלב איקרי בפרק כל הבשר (חולין קיז.): ששוה בשלשתן. שנקרא חלב בשלשתן ואליה לא איקרי חלב אלא בכשב: א''כ נכתוב כל חלב שור וכשב. ומהתם ממעיטנא אליה דבעינן דבר השוה בשניהן: לאו דעריות. להכי נקט עריות דאיכא מילי טובא ואיכא לאו בכל חדא: מאחת מהנה. משמע מאחת חייב הנה כמה חטאות: חלב וחלב. שני זיתי חלב: שם אחד. חלב הכליות או חלב הדקין שם אחד בהעלם אחד ל''ג: שני שמות. כזית משעל הכוליא וכזית משעל הדקין: דהעלמות מחלקין. דכיון דנודע לו בינתים הרי הן שתי שגגות וחטאת בידיעה תלה רחמנא דכתיב (ויקרא ד) או הודע אליו: חלב דנותר. דאיכא שתי שגגות משתי כריתות חלב ונותר וחייב שתי חטאות: ניחייב נמי משום קדש. אשם מעילות: אלא אמר רב ששת כגון שאכל חלב דקודש. ולעולם משום חלב חייב שתים ולהכי לא חשיב אשם מעילות אלא של שם אחד ורבי יהודה היא דמחייב אחלב מוקדשין שתים משום חלב ושני שמות דקתני משום דבחלב מוקדשין כתיבי תרי קראי: חלב נבלה לוקה שתים. משום חלב ומשום נבלה והמוקדשין משום חלב ומשום זרות: ג'. ב' משום חלב כדמפ' לקמן וא' משום זרות: ונוקמה. להא דלעיל דקתני ב' שמות כלומר משתי בהמות משני מינין ור' ישמעאל היא: לענין קרבן. וברייתא דלעיל בקרבן קמיירי דגבי חטאות כתיב ועשה מאחת מהנה: הב''ע. הא דקתני ב' שמות כגון שאכלן בב' תמחוין ב' מאכלין דהיינו ב' שמות כגון תבשיל וצלי: (ל''א חייב ב' א' משום חלב וא' משום קדש אשם מעילה ודלא כר' יהודה דמחייב משום חלב שתים משום ב' לאוין דכתיבי בחלב : דרבי יהושע. בפרק אמרו לו (לקמן טו:): תרי קראי. חד בקדשים חוקת עולם וחד בין בחולין בין בקדשים הילכך בחלב המוקדשים איכא שני לאוין משום חלב וחלב חולין נפקא ליה לר' יהודה כדאמרינן בפ' אלו עוברין (פסחים מג:) כי כל אוכל חלב מן הבהמה אין לי אלא חלב תמימין הראוי ליקרב חלב בעלי מומין מנין תלמוד לומר כל חלב חולין מנין תלמוד לומר כי כל:

הואיל וישנן בראיה. תימה מאי משני ממסית ומדיח ותירץ רבינו נסים במגילת סתרים דכיון דמגדף ישנו בלב כל הני נמי הכי הוא אבל עדים זוממין דאינן בלב אצטריך לשנויי דישנו בראיה ובספרו כתב עדים זוממין הואיל וישנו באם פי' באם לא יגיד ומפרש בפרק שבועת העדות דאין מתחייבין אלא בב''ד ולהכי מעקימת שפתים לא מחייבי דא''כ אפי' חוץ לב''ד נמי והגדתן לחוד דהיינו פיהן לא גרמא להו אבל בעלמא דמחייב ע''פ דבורן לחוד עקימת שפתיו הוי מעשה: שור וכשב ועז למה לי ש''מ לחלק. תימה מאי צריך ג' לחלק בחד סגי:

כריתות ד ע"א