כריתות ב ע"א

כריתות ב ע"א - Steinsaltz

MISHNA: There are thirty-six cases in the Torah with regard to which one who performs a prohibited action intentionally is liable to receive excision from the World-to-Come [karet]. They are: One who engages in sexual intercourse with his mother; or with the wife of his father, even if she is not his mother; or with his daughter-in-law. The same punishment is imposed on a man who engages in intercourse with another male [hazekhur], or who copulates with an animal; and a woman who brings an animal upon her to engage in bestiality. The same punishment is imposed on one who engages in intercourse with a woman and her daughter, or with a married woman. The same punishment is imposed on one who engages in intercourse with his sister, or with his father’s sister, or with his mother’s sister, or with his wife’s sister, or with his brother’s wife, or with the wife of his father’s brother, or with the wife of his mother’s brother, or with a menstruating woman.

And these too are liable to receive karet: One who blasphemes the name of Heaven, and one who worships an idol, and one who gives of his children to Molekh (see Leviticus 20:1–5), and a necromancer, and one who desecrates Shabbat. And the same is the punishment of one who is ritually impure who ate sacrificial food; and one who enters the Temple while ritually impure; and one who eats forbidden fat, or consumes blood, or eats meat left over from an offering after the time allotted for its consumption [notar], or eats meat of an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time [piggul]; and one who slaughters offerings and offers them up outside the Temple.

And these too are liable to receive karet: One who eats leavened bread on Passover, and one who eats or performs prohibited labor on Yom Kippur. And the same is the punishment of one who blends the anointing oil according to the specifications of the oil prepared by Moses in the wilderness (see Exodus 30:22–33); and one who blends the incense according to the specifications of the incense used in the Temple service for purposes other than use in the Temple; and one who applies the anointing oil to his skin. And one is liable to receive karet for failure to fulfill the mitzva of bringing the Paschal offering and the mitzva of circumcision, which unlike the cases of prohibitions enumerated in the mishna, are positive mitzvot.

For any of these prohibitions, one is liable to receive karet for its intentional violation and to bring a sin offering for its unwitting violation. And for their violation in a case where it is unknown to him whether or not he transgressed, he is liable to bring a provisional guilt offering, which provides provisional atonement until he discovers whether or not he transgressed. This is the halakha for all of the transgressions listed above except for one who defiles the Temple, i.e., he enters the Temple while ritually impure, or partakes of its consecrated items while ritually impure. In these cases he does not bring a provisional guilt offering because he is obligated to bring a sliding-scale offering for a definite transgression. This is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: The halakha is the same even with regard to the one who blasphemes, as it is stated with regard to the sin offering: “You shall have one law for him who performs the action unwittingly” (Numbers 15:29), excluding one who blasphemes, as he does not perform an action but sins with speech.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

פרק ראשון - שלושים ושש

משנתנו מונה את רשימת העבירות אשר התורה מחייבת עונש כרת על עשייתן במזיד.

והטעם שרבי סידר דינים אלו בסדר קדשים הוא משום שברובן הגדול אם עשאן בשוגג חייבים עליהן קרבן חטאת.

הכלל הוא - כל מצות לא תעשה שחייבים על עשייתה בזדון כרת, מביאים קרבן חטאת על עשייתה בשגגה.

עונש של כרת נאמר רק בעבירת מצוות לא תעשה, חוץ ממצות מילה וקרבן פסח, שלמרות שהן מצוות עשה בלבד בכל זאת חייב האדם הנמנע מלעשותן בעונש כרת. אך אם עבר עליהן בשוגג, אינו מביא חטאת.

תנאי נוסף להתחייב חטאת - שתהיה עבירה שיש בה מעשה. [תנאי זה הוא אליבא דחכמים, ומצינו תנאים החולקים ומחייבים אפילו בלא מעשה].

בכל העבירות המנויות במשנה יש מעשה, חוץ מהמגדף, שאינו נחשב מעשה, וכפי שיבואר לקמן.

נמצא, שבכל הכריתות המנויות להלן במשנה יש חיוב חטאת, חוץ מפסח ומילה. ולחכמים גם חוץ ממגדף.

כל חיובי כרת על עבירת מצוות לא תעשה נאמרו במי שעבר את העבירה במזיד, אך בלי שעדים התרו בו [כגון שידע מעצמו שחייבים על דבר זה כרת]. אבל אם התרו בו, הרי יש לאוין שחייבים עליהם סקילה, ויש שבשריפה או בחנק. ויש שחייבים עליהם מלקות. וכל הלוקה על עבירה שעבר, נפטר מעונש כרת שנאמר בה. אך אם עבר בשוגג, חייב עליהם חטאת.

בפסח ומילה שהן מצות עשה - אין עונש אחר מלבד הכרת, אפילו אם התרו בו.

דף ב - א

מתניתין:

שלושים ושש כריתות ^[1] נאמרו בתורה ^[2], ואלו הן: א) הבא על האם.

ב) ועל אשת אב אפילו שאינה אמו.

ג) ועל הכלה [אשת בנו].

ו"שגגת עריות" היא בכגון שבא על אשה לפי שהיה סבור שהיא אשתו ונמצאת שהיא אחת מהעריות.

ד) הבא על הזכור.

ה) ועל הבהמה.

ושגגתם - כסבור לבא על אשתו שלא כדרכה ונמצא שהוא זכר או בהמה.

ו) ואשה המביאה הבהמה עליה.

ושגגתה - שסבורה היתה להביא אדם עליה והביאה בהמה.

[התנא התחיל באיסורי עריות שהן בסקילה - שהיא החמורה שבארבע מיתות בית דין (שסדר חומרתן הוא: סקילה, שריפה, הרג וחנק). והפסיק בין מנין העריות בבא על הזכור ובהמה, אף על פי שאינן עריות - שהרי אינן נשים האסורות לו - כדי לכלול ביחד את כל איסורי הביאה שהן בסקילה. ואחר כך חזר למנות את העריות שהן בשריפה, ולאחריהן מנה את העריות שהן בחנק].

ז) הבא על אשה ובתה. בת אשתו, ואם אשתו. וכלול בזה הבא על בתה של בת אשתו, ובת בן אשתו. וכן אם חמותו ואם חמיו. שכולן כלולות בפסוק אחד (ויקרא יח יז): "ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח" [והבא עליהן בהתראה חייב שריפה].

ובכלל חיוב הכרת הזה נכללו גם בתו, ובת בתו, ובת בנו. כלומר, שכאשר בא על בתו מאשתו, אזי חייב הוא משום בת אשתו, וזאת בנוסף לאיסור לאו ולחיוב הכרת העצמי האמור בהן.

ח) ואשת איש [שהבא עליה בהתראה חייב חנק] ^[3].

ט) הבא על אחותו.

י) ועל אחות אביו.

יא) ועל אחות אמו.

יב) ועל אחות אשתו.

יג) ועל אשת אחיו [גם אחרי שאחיו גירשה, או שמת ושהניח בן - שאז אינה נופלת ליבום].

יד) ועל אשת אחי אביו [גם אחרי שאחי אביו גירשה או מת].

ו"אשת אחי אמו" לא גורסים במשנה. שאינה אסורה מדאורייתא כלל, אלא היא בכלל "שניות", שאסורות מדברי סופרים.

טו) ועל הנדה.

ושגגתה - שסבר שהיא טהורה ונמצאת טמאה.

[ובכל אלה אין מיתת בית דין אלא כרת בלבד, והבא עליהן בעדים והתראה חייב מלקות.]

עד כאן מנה התנא איסורי ביאה, שמפורש בהן איסור לאו, בכל אחד מהן בנפרד, [בפרשת אחרי מות]. ונאמר בסיום אותה פרשה עונש כרת הכולל את כולן, כדכתיב (שם יח כט): כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו.

טז) והמגדף [נחלקו בפירושו בגמרא (דף ז:) - יש אומרים המברך את ה' (כלומר מקלל ח"ו כלפי מעלה), ויש אומרים המזמר והמשורר לעבודה זרה ^[4].

לאו דמברך ה' ילפינן מהא דכתיב (שמות כב כז) "אלהים לא תקלל". ועונש כרת נלמד מדכתיב (במדבר טו ל) "והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף, ונכרתה".

ושגגתו - שסבר לברך שם בן שתי אותיות [שאינו חייב כרת עליו. [כמו שאמרו בסנהדרין דף נו.], וברך שם של ארבע אותיות.

יז) ועובד עבודת כוכבים.

הלאו - דכתיב (שמות לד יד) "לא תשתחוה לאל אחר". וכרת - דכתיב (במדבר טו לא) "כי את דבר ה' בזה הכרת תכרת הנפש ההיא. ודרשינן בסנהדרין (דף צט.) שמדובר בעובד עבודת כוכבים, שמבזה את דבר ה' - שבני ישראל שמעו את הדיבור של "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" מפי הגבורה.

[בכל סוגי עבודה זרה חייב על כל אחת מארבע העבודות: זביחה לעבודה זרה, הקטרה, ניסוך או השתחויה לעבודה זרה. וכן חייב בכל עבודה זרה אם עבדה בעבודה המיוחדת לה, כגון הזורק אבן למרקוליס].

ושגגתה - כגון שסבר שרק זיבוח וקיטור אסור, ולא השתחואה או ניסוך, והשתחוה או ניסך.

יח) והנותן מזרעו למולך.

הלאו - מדכתיב (ויקרא יח) "ומזרעך לא תתן להעביר למולך". או מדכתיב (דברים יח י) "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש". וכרת - מדכתיב (ויקרא כ ב - ה) "איש איש מבני ישראל אשר יתן מזרעו למולך - מות יומת. ושמתי אני את פני באיש ההוא והכרתי אותו.

ושגגתו - שסבר להעביר אדם אחר והעביר את בנו.

יט) ובעל אוב [שעושה כישוף להעלות את המת שידבר משחיו]. ולפי רבי יוחנן בגמרא (דף ג:), כלול בזה גם ידעוני [כישוף שמכניס לתוך פיו עצם של חיה שנקראת "ידוע" והעצם מדברת מאליה], והתנא לא מנאו משום ששניהם נאמרו בלאו אחד, ונכללו יחד באותה כרת ואם שגג בשניהם מביא רק חטאת אחת. ולריש לקיש, התנא לא מנה ידעוני משום שאינו נחשב מעשה כלל, ואינו חייב חטאת אפילו אם עשאו בפני עצמו. כי אין חיוב חטאת על עבירה שאין בה מעשה.

והלאו דבעל אוב וידעוני - דכתיב (וקרא יט לא) "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים". וכרת - מדכתיב (שם כ ו) "והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים והכרתי אותו".

ושגגה דבעל אוב - שנתכוין לעשות סוג כישוף אחר, שאין עליו חיוב כרת.

כ) ומחלל שבת.

הלאו - דכתיב (שמות כ י) "לא תעשה כל מלאכה". וכרת - דכתיב (שם לא יד) "כי כל העושה בה מלאכה, ונכרתה".

ושגגתה - שסבר שהיום חול.

[כל המנוים מהמגדף עד מחלל שבת בסקילה, כשעשאם במזיד והתראה. ומכאן עד סוף המשנה כולם בכרת בלבד, ובהתראה לוקים].

כא) וטמא שאכל קודש [בשר קרבן או שיירי מנחה]. הלאו של טמא האוכל קודש - מדכתיב (ויקרא כב ד) "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר". וכרת - מדכתיב (שם ג) "אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב וטומאתו עליו, ונכרתה".

ושגגתו - שסבר שזהו בשר חולין.

כב) והבא אל המקדש כשהוא טמא. הלאו - מדכתיב (ויקרא יב ד) " ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה". וכן כתוב (במדבר ה ג) "ולא יטמאו את מחניהם". וכרת - מדכתיב (במדבר יט כ) "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, כי את משכן ה' טמא".

ושגגתו - שסבר שזהו בית אחר.

כג) והאוכל חלב של בהמה. הלאו של האוכל חלב או דם - מדכתיב (ויקרא ג יז): "כל חלב וכל דם לא תאכלו". וכרת על אכילת חלב מדכתיב (שם ז כה) "כי כל אוכל חלב ונכרתה".

ושגגתו - שסבר שזה שומן.

כד) והאוכל דם של בהמה. גם הוא בלאו הנזכר. ובכרת מדכתיב (ויקרא יז יד) "כי נפש כל בשר - דמו בנפשו הוא, כל אוכליו יכרת".

והשגגה - שסבר שזהו טחול, או דם חגבים או דם דגים.

כה) והאוכל נותר [בשר של קרבן שנשאר לאחר זמן אכילתו].

הלאו מדכתיב (שמות כט לד) "ושרפת את הנותר באש, לא יאכל". כרת מדכתיב (ויקרא יט ח) "ואוכליו עונו ישא. כי את קודש ה' חילל, ונכרתה".

ובשגגה - שסבר שזה קרבן כשר. וכן בפיגול.

כו) והאוכל פיגול [בשר של קרבן שחישב באחת מעבודותיו שעובד את העבודה הזו על מנת לזרוק את דמו או להקטיר מחלבו למחר, או על מנת לאכול מבשרו לאחר זמן אכילתו].

הלאו, מדכתיב (שמות כט לד) "ואם יותר מבשר המלואים לא יאכל כי קודש הם" [כצ"ל. וצ"ע שלא הגיהו ברש"י]. ודרשינן (פסחים כד.): כל שבקודש פסול - ליתן לא תעשה על אכילתו. וכרת מדכתיב (ויקרא ז יח) "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא". ולומדים גזירה שוה עון עון מנותר [שכתוב בו "ואוכליו עונו ישא"], כשם שנותר בכרת כך פיגול בכרת.

כז) והשוחט קרבן חוץ לעזרה. ונחלקו בגמרא מנין לומדים לאו בשוחט בחוץ. יש מאן דאמר שלומדים בגזירה שוה "הבאה הבאה" מהמעלה קרבן על המזבח בחוץ, שבו כתוב (ויקרא יז י) "ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו". ובשחיטה בחוץ כתוב (שם ד) "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו". מה העלאה לא ענש כרת אלא אם כן הזהיר בלאו כדכתיב (דברים יב יג) "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה", כך שוחט לא ענש אלא אם כן הזהיר בלאו.

ויש מאן דאמר שלומדים מהיקש שחיטת חוץ להעלאת חוץ. דכתיב (שם יד) "שם תעלה ושם תעשה", מקיש עשיה [שחיטה] להעלאה.

וכרת כתיב (ויקרא יז ג - ד) "או אשר ישחט, ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, ונכרת".

ושגגתו - שסבר בהמת חולין היא ולכן שחטה בחוץ.

כח) והמעלה קרבן בחוץ לעזרה. בלאו - דכתיב (דברים יב יג) "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה". וכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה. וכרת דכתיב (ויקרא יז ט - י) "אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו, ונכרת".

ושגגתו - שהקריב בחוץ בבמת ציבור, וסבר שהאיסור להקריב בבמה בחוץ הוא רק בבמת יחיד.

כט) והאוכל חמץ בפסח.

בלאו - דכתיב (שמות יב כ) "כל מחמצת לא תאכלו". וכרת - דכתיב (שם טו) "כי כל אוכל חמץ, ונכרתה".

ושגגתו - שסבר שהיום אינו חג הפסח.

ל) והאוכל ביום הכיפורים:

איסור לאו ביחס לאכילה ביום הכיפורים לא נכתב במפורש בתורה, אלא לומדים בגזירה שוה "עינוי עינוי". באכילה ביום כיפור כתוב (ויקרא כג כט) "כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה, ונכרתה", ובעינוי כתיב (דברים כב כד) "על דבר אשר ענה את אשת רעהו", מה שם לא ענש מיתה אלא אם כן הזהיר בלאו, כך באוכל ביום כיפור לא ענש כרת אלא אם כן הזהיר בלאו.

וכרת - מדכתיב "כל הנפש אשר לא תעונה, ונכרתה". ועינוי היינו ההמנעות מאכילה. שלומדים מעינוי האמור במקום אחר (דברים ח ג) "ויענך וירעיבך", מה שם העינוי הוא רעבון אף כאן העינוי משמעותו רעבון.

ובשוגג - שסבר שהיום יום חול הוא. וכן לגבי מלאכה ביום כיפור.

לא) והעושה מלאכה ביום הכפורים.

בלאו מדכתיב (ויקרא כג כח): וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. וכרת דכתיב (שם ל): והאבדתי את הנפש ההיא, והיינו כרת.

לב) והמפטם את השמן. הרוקח שמן כמתכונת שמן המשחה שעשה משה.

בלאו מדכתיב (שמות ל לב): ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. וכרת מדכתיב (שם לג): איש אשר ירקח כמוהו, ונכרת מעמיו.

ובשוגג - שנתכוין לסממנים אחרים ונמצאו שהם הסממנים שנאמרו בשמן המשחה. וכן לגבי קטורת.

לג) והמפטם את הקטורת. שעושה כמתכונת הקטורת של בית המקדש כדי להריח בה.

הלאו מדכתיב (שם לז): והקטורת אשר תעשו במתכונתו לא תעשו לכם. וכרת דכתיב (שם לח): איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו.

לד) והסך את השמן המשחה שעשה משה במדבר.

הלאו, דכתיב (שם לב): על בשר אדם לא ייסך. וכרת, דכתיב (שם לג): ואשר יתן ממנה על זר ונכרת מעמיו.

ובשוגג - שסבר שמן אחר הוא. [כן כתב הח"ח זצ"ל בלקוטי הלכות].

כל המנוים עד כאן הם מצוות לא תעשה שחייבים עליהן כרת, ובשוגג חייבים עליהן חטאת.

לה) והפסח, שנמנע מלהקריב קרבן פסח.

לו) והמילה, שנמנע מלמול את עצמו.

שניהם ^[5] מצות עשה שחייבים עליהן כרת ^[6].

עשה דפסח דכתיב (דברים טז ב): וזבחת פסח. וכרת דכתיב (במדבר ט יג): והאיש אשר הוא טהור וחדל לעשות הפסח, ונכרתה.

עשה דמילה דכתיב (ויקרא יב ג): וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וכרת דכתיב (בראשית יז יד): וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה.

ובשוגג אין בהם חיוב חטאת, שאין חטאת באה אלא על לאו כדילפינן בגמרא (דף ג.).

על אלו [על הלאוים דלעיל] חייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת קבועה ^[7]. ולומדים זאת מעבודה זרה, דכתיב (במדבר טו כב - כח) "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה - והקריבה עז בת שנתה לחטאת". ופירשו חז"ל שמדובר בעבודת כוכבים מדכתיב "את כל המצוות", והיינו עבודת כוכבים, ששקולה כנגד כל המצוות. ומכאן לומדים - מה עבודת כוכבים חייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אף כל שחייבים על זדונה כרת חייבים על שגגתה חטאת. [בהוריות דף ח. נחלקו אם לומדים מגזירה שוה או מהיקש].

ועל "לא הודע" שלהם [שמסופק אם עבר עליהם בשוגג, כגון שאשתו ואחותו לפניו, ובא על אחת מהן ואינו יודע על איזו מהן בא], חייב אשם תלוי. [שכל עבירה שחייבים עליה חטאת קבועה (אם ודאי לו שעבר עליה), הרי במקרה שלא נודע לו, אלא הוא מסופק אם עבר או לא, מביא אשם תלוי. ונקרא "תלוי" משום שקרבן זה תולה ומגן עליו מן היסורים כל זמן שלא נודע לו שחטא, אבל אינו מכפר לו כפרה גמורה. ואם אחר כך נודע לו שחטא, מביא חטאת].

חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו, שאם יש לו ספק שמא נכנס למקדש בטומאת הגוף או שמא אכל קדשים כשהוא טמא בטומאת הגוף, אינו מביא אשם תלוי - מפני שהוא חייב על עבירה שכזאת, אילו ידע בודאי שעבר עליה, בקרבן [חטאת] עולה ויורד, [והיינו שהקרבן אינו קבוע אלא הוא תלוי בהישג ידו של המתחייב: העשיר מביא קרבן בהמה, העני מביא קרבן עופות והדל ביותר מביא מנחה מהסולת], ולכן אינו מביא אשם תלוי ב"לא הודע".

שכל שאינו מביא חטאת קבועה ב"הודע", [והיינו כשנודע לו שעבר בודאי], אינו מביא אשם תלוי ב"לא הודע", דברי רבי מאיר. [הסובר שחייב חטאת על כולם - אפילו המגדף].

וחכמים אומרים: אף המגדף אינו מביא חטאת ולא אשם תלוי. לפי שנאמר בפרשת חטאת הבאה על עבודה זרה (במדבר טו כט) "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה"

- יצא מגדף, שאינו עושה מעשה, אלא מדבר, ודיבור לא חשיב מעשה!

הערות

^[1] שיטת רש"י כאן ובשבת [כה], שכל עונש כרת שבתורה הוא שמת בלא בנים. וזהו החילוק שיש בין כרת למיתה בידי שמים, שבמיתה אין זרעו נכרת. ואילו התוס' במסכת שבת ביארו, שהכונה דוקא למיתת בניו הקטנים, אבל בניו הגדולים אינם מתים מחמת חטא אביהם [אולם התוס' ישנים יבמות [ב] הוסיפו, שזהו דוקא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם]. וכתבו עוד התוס' שם, שריב"א נחלק על רש"י, וסובר שבכל מקום שנאמר עונש כרת, אין זרעו נכרת חוץ מאותן עריות שנאמר בהם ערירי [וכן בשאר עריות, הואיל והוקשו כל העריות יחד, כן כתבו התוס' ביבמות]. והחילוק שבין מיתה לכרת הוא, שעונש כרת הוא שימות קודם הגיעו לשנת ששים, ובמיתה אין זמן קצוב למיתתו. ולפי שיטת הירושלמי החילוק הוא, שכרת הוא קודם שנת חמישים, ומיתה היא קודם ששים. וגם הרמב"ן [ויקרא יח כט] כתב גם כן כשיטת הריב"א. עוד הוסיף שם הרמב"ן, שיש שלשה אופנים בכרת. א. בשאר חייבי כריתות, כמו האוכל חלב ודם, אם זכויותיו מרובין מעוונותיו, ענשו הוא שימות קודם זמנו, וכנ"ל, וזהו מה שנאמר בתורה "ונכרת האיש ההוא". ב. אבל אם עוונותיו מרובין מזכויותיו, אזי אינו נענש בכרת בעולם הזה, אלא נפשו נכרתת מעולם הבא, וזהו האמור "ונכרתה הנפש ההיא מלפני". ג. בעבודת כוכבים ומגדף, נענש בעולם הזה שימות קודם עתו, ובעולם הבא שנפשו נכרתת ממנה. וזהו הנאמר "הכרת תכרת הנפש ההיא", וכמו שדרשו בשבועות [יג] "הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב". וכן מבואר בשבועות שם לענין פורק עול ומגלה פנים ומפר ברית בשר. אולם המפרשים דקדקו מלשון הרמב"ם [תשובה ח א], שבכל חייבי כריתות נענש בזה שנכרת מעולם הבא.

^[2] מפרש הערוך לנר, שיש גם עבירות שחייב עליהן כרת מדברי קבלה, וכמו הבא על הנכרית, כמבואר בסנהדרין [פב], ולכן אמר התנא "בתורה", כדי לומר שדוקא באותן שלשים ושש כריתות שנאמרו בתורה יש בהן חיוב חטאת, ולא באותן שהן רק מדברי קבלה.

^[3] רש"י כתב, שבתחילה סידר התנא כל אלה המחוייבים סקילה, כגון הבא על אמו ואשת אביו ועל הבהמה, ואחר כך סידר שאר איסורי ביאה. והתוס' הוסיפו לבאר, שאחר חיוב סקילה נקט אשה ובתה שהיא בשריפה, ואחר כך אשת איש שהיא בחנק, ואחר כך אחותו וכל שאר העריות שאין בהם מיתת בית דין. [ואחר שגמר למנות כל האיסורי ביאה, התחיל למנות שאר חייבי כריתות. בתחילה חייבי סקילה, כמגדף ועובד עבודת כוכבים, ואחר כך חייבי כריתות שאין בהם מיתת בית דין, כטמא שאכל קודש וכל השאר]. והעיר החשק שלמה, הרי ארוסה דינה בסקילה, והיא נכללת בכלל אשת איש שהזכיר התנא, ואם כן, היה צריך לשנות "אשת איש" יחד עם המחוייבים סקילה, ולא אחר המחוייב שריפה. וכתב, שיש להוכיח מזה, לכאורה, שאין חיוב כרת בארוסה כלל, והיא רק במיתת בית דין, ולכן היא אינה נכללת ב"אשת איש" שאמר התנא. והביא, שבאמת בתוס' הרא"ש [יבמות לד] כתב בשם רבינו מאיר, שאין חיוב כרת וחטאת בארוסה. אולם החשק שלמה העיר על זה, שבתורת כהנים [חובה פרשתא א יא] מבואר שיש בה חיוב כרת וחטאת.

^[4] רש"י כתב שנחלקו [לקמן ז] תנאים האם הכונה למברך את ה', או למזמר לעבודת כוכבים. והעיר הרש"ש, שרש"י בסנהדרין [סד] כתב בפירוש, שלדברי האומר מגדף הוא משורר לעבודה זרה, הכונה היא באופן שדרך עבודתה בכך, ולכן חייב משום עובד עבודת כוכבים. ואם כן, איך נוכל לפרש במשנתנו שהכונה היא לכך, והרי כבר נזכר במשנה עובד עבודת כוכבים. אלא בהכרח, ש"מגדף" במשנתנו הוא ודאי מברך את ה', וכל מחלוקת התנאים היא רק כיצד לפרש את הפסוק שנאמר בו מגדף. [והנה ממה שנזכר במשנתנו "עובד עבודת כוכבים" למדנו, שיש חיוב אשם תלוי בעבודת כוכבים, שהרי בסוף המשנה נאמר על כל השנויים בה, "ועל לא הודע שלהן, אשם תלוי", אולם בספרי (במדבר קיב) דרשו מן הפסוק, שעבודת כוכבים יצאה מן הכלל, ואין חייבים עליה אשם תלוי, וכן נראה שפירשו הראב"ד ורבנו הלל בדברי הספרי, אולם הרשב"א (תשובה תקנג) פירש, שאין כוונת הספרי אלא למעט כהן משיח מאשם תלוי, עיי"ש ובחידושי רי"ז הלוי שם].

^[5] רש"י מפרש שהתנא בא לומר שאין חיוב כרת בפסח ומילה, הואיל והם מצוות עשה, ואין קרבן בא אלא על מצות לא תעשה. והקשה השיטה מקובצת [ט] בשם רבינו אלחנן, איך יתכן לחייב קרבן על ביטול מצות מילה, והרי לעולם יש בידו לקיימה עדיין, שהרי בכל שעה יכול למול עצמו, ויהיה נפטר על ידי זה מחיוב כרת. ותירץ, שהוצרכנו ללמוד שאינו חייב בקרבן באופן שנסתרס, שכבר אין בידו עוד למול עצמו. וידוע מה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בחיוב כרת על מילה, שדעת הרמב"ם [מילה א ב] היא, שאמנם בכל יום שאינו מל עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, מכל מקום, לענין חיוב הכרת, הרי רק אם עבר ולא מל עצמו כל ימיו הוא חייב כרת [ולפי זה, חיוב הכרת הוא רק לענין עונשו בעולם הבא, שהרי כל זמן שהוא חי, עדיין לא נשלמה העבירה של חיוב הכרת שעליו, כן כתב החזו"א קידושין [קמח], ודעת הראב"ד היא, שבכל יום שעובר ואינו מל עצמו, הרי הוא מחוייב גם כן בכרת. ומעתה, לכאורה, כל קושית השיטה מקובצת היא רק לשיטת הרמב"ם, שלפי שיטתו לא יתכן לחייבו בקרבן, הואיל ולא נשלמה עבירת הכרת כל זמן אשר הוא חי. ועל זה תירץ השיטמ"ק, שגם לפי הרמב"ם אין צריך שיהיה מזיד עד סוף ימיו, אלא הואיל והיה זמן שהיה יכול למול עצמו והזיד ולא מל, הרי הוא מחוייב כרת כאשר ימות אחר כך, בעודו ערל, אף על פי שלבסוף היה אנוס על כך [ולכאורה, גדר הדבר הוא, מאחר ועל ידי מה שלא מל עצמו בראשונה, אירע שנעשה ערל לכל ימיו, היה מונח בהמנעות שלו ממילת עצמו, ביטול על מצות מילה לכל ימיו]. אולם כל זה הוא לפי הרמב"ם, אבל לפי שיטת הראב"ד, מאחר ועבר עליו יום אחד שלא מל עצמו, הרי כבר נתחייב בכרת, ממילא, בשוגג נוכל גם כן לחייבו בקרבן, ואין צורך להעמיד בדוקא באופן שנסתרס. ברם החזו"א [שם] נוקט, שגם לשיטת הראב"ד הסובר שכבר רובץ עליו חיוב כרת אחר יום אחד שלא מל, מכל מקום, אם אחר כך ימול עצמו, תיקן בזה את עבירת הלאו למפרע. ולכן פירש שקושית השיטמ"ק ותירוצו הם גם לשיטת הראב"ד. והתוס' מכות [יד א] הקשו גם כן קושית השיטמ"ק, ותירצו, מאחר וכל זמן שלא מל עצמו הרי הוא ענוש כרת, משום כך יתכן לחייבו בקרבן. ולכאורה, כונתם לומר כשיטת הראב"ד, וסוברים שאין ביכלתו לתקן את עבירת הכרת למפרע, על ידי שימול עצמו אחר כך. ויעויין בקובץ שמועות [ריש מסכת שבועות].

^[6] כבר הובא בהערה הקודמת, שרש"י מפרש, שבפסח ומילה לא נאמר בהם לאו אלא רק עשה, ומשום כך אין בהם חיוב קרבן. ולקמן [ג, ז] מבואר בגמרא, שגם בעבירות שנאמר בהם לאו, אין בהם קרבן, אלא על ידי מעשה. ואם כן קשה, למה פירש רש"י שהם פטורים מקרבן מצד שאין בהם לאו, והלא כל איסורם אינו אלא בשב ואל תעשה. והתוס' בזבחים [קו א ד"ה אזהרה] כתבו, שרבי יוחנן [לקמן ג] מפרש בדעת רבי עקיבא, שאין צריך עשיית מעשה כלל לחייב קרבן, ומשום כך ידעוני חייב חטאת. והרי משנתנו בהכרח סוברת כרבי עקיבא, וכמו שהוכיחו בגמרא שם ממה שהוזכר בה מגדף, ולכן הוצרך רש"י ליתן טעם מצד שאין בהם לאו. ועיין שם בתוס' שדנו בעיקר הדבר שקרבן צריך אזהרה.

^[7] רש"י מבאר שחיוב חטאת הוא רק כשיודע את עיקר האיסור, אלא שסבור היה שדבר זה מותר, כמו שהיה יודע שהתורה אסרה זיבוח וקיטור לעבודת כוכבים, אלא שהיה סבור שהשתחוואה מותרת. אבל אם לא היה יודע כלל את עיקר האיסור, הרי הוא אנוס ופטור מחטאת. וביארו האחרונים, שכונת רש"י היא למה שלמדנו במסכת שבת [סח] שיש חילוק בין תינוק שנשבה לבין הנכרים ולא היה יודע כלל ענין שבת, ובין מי שהיה יודע עיקר שבת ושכחה לגמרי. כי בתינוק שנשבה, פטור. ובהכיר ושכח, חייב. אולם בטעם הדבר נחלקו רש"י ותוס'. רש"י שם כתב כדבריו כאן, שהפטור הוא משום אנוס. והתוס' בשבת הקשו עליו, שבסוגיא שם מבואר שהוא נלמד מפסוק. עוד מבואר בסוגיא דשבת, שכל זה הוא לדעת רבי יוחנן וריש לקיש, אבל לרב ושמואל, בכל ענין חייב חטאת, וכדעת רבנן דמונבז. וכן פסק הרמב"ם [שגגות ז ב] שחייב. ועיין עוד בבית הלוי תשובות הגר"ח מוולוז'ין ג.

משנה שלשים ושש כריתות עבירות שעונשן כרת יש בתורה: הבא על האם (על אמו), ועל אשת אב אף על פי שאינה אמו, ועל הכלה, אשת בנו, הבא על הזכור במשכב זכר, וכן הבא על הבהמה, וכן אשה המביאה הבהמה עליה, הבא על אשה ובתה, והבא על אשת איש, הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו בחיי אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל אשת אחי אמו, והבא על הנדה.

והמגדף שם שמים, ועובד עבודה זרה, והנותן מזרעו (מבניו או מבנותיו) לעבודת המולך (ראה ויקרא ב, א—ה), ובעל אוב שמעלה את רוח המת (שם ו), ומחלל שבת. וטמא שאכל קדש, וכן הבא אל המקדש טמא. והאוכל חלב (שומן האסור באכילה), והאוכל דם, והאוכל נותר מן הקרבנות לאחר שעבר זמן אכילתם, והאוכל פיגול מבשר קרבן שהכהן עשה את עבודתו על דעת שיקרב או ייאכל לאחר זמנו. והשוחט זבחים מחוץ לבית המקדש, וכן המעלה אותם על מזבח בחוץ.

והאוכל חמץ בפסח, והאוכל (או שותה) ביום הכיפורים, והעושה מלאכה ביום הכפורים, והמפטם (הרוקח) את השמן בבשמים כעין שמן המשחה שעשה משה במדבר למשיחת כלי המשכן (ראה שמות ל, כב—לג), והמפטם את הקטרת כעשייתה במקדש, שלא לצורך המקדש, והסך את השמן המשחה על גבי גופו שלא כדין. וכן חייבים כרת מי שלא עשה את הפסח, ומי שביטל את מצות המילה, ושתי אלה הן מצו‍ת עשה, בעוד שכל שאר העבירות שמנינו הן מצוות לא תעשה.

על אלו מצוות לא תעשה שמנינו, חייבין על זדונו אם עשה אותם במזיד — כרת, ועל שגגתו אם עשה אותם בשגגה — חייב חטאת, ועל לא הודע שלהם כאשר הוא מסופק אם עבר עבירה זו או לא — מביא אשם תלוי (ראה ויקרא ה, יז—יט) התולה ומכפר לו עד שייוודע לו אם אכן חטא, חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו, שאינו מביא אשם תלוי, מפני שהוא אינו מביא חטאת קבועה על שגגתו, כלומר, כבשה או עז, אלא דינו בעולה ויורד, שסוג הקרבן שהוא מביא על חטאו תלוי ביכולתו הכספית (ראה שם א—יג), ואין אשם תלוי בא אלא על דבר שקרבנו חטאת קבועה (להלן כה,ב), אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: אף המגדף אינו מביא חטאת ולא אשם תלוי, מפני שנאמר בענין החטאת: "תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה" (במדבר טו, כט), יצא מגדף שאינו עושה מעשה, אלא חוטא בדיבור בלבד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שלשים ושש כריתות הן בתורה. שחייב על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת יש מהן שהן חייבי מיתות ב"ד כשהן בעדים ובהתראה ואם אין בהן עדים והתראה זדונן בכרת:

הבא על האם כו' הבא על הזכר כו'. משום הכי הדר קתני הבא על הזכר דמין איסור אחר הוו וכל הני הוו נסקלין בעדים ובהתראה:

הבא על אשה כו'. יש מהן חייבי מיתות ב"ד ויש שאינן אלא חייבי כריתות בלבד ^א)צ"ע דהא הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו' עד הבא על הנדה כולהו אין בהם מיתת ב"ד כלל ואולי דטס"ה וצ"ל כגון הבא על אחותו ואילך עד הבא על הנדה ועד בכלל. כגון הבא על הנדה וטמא שאכל את הקדש כו':

על אלו. ל"ו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהן כגון שהיו לפניו חלב ושומן ואינו יודע אי זה מהם אכל:

רש"י (ברה"ע). יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה. נקיט שתי הקצוות הקלה והחמורה שבהן. אבל יש מהן גם בשרפה והוא אשה ובתה:

בא"ד דכל הני דנקט ברישא כו' דינייהו בסקילה. והא דלא תני בתרייהו המגדף כו' עד ומחלל שבת שגם המה בסקילה. דלא בעי למיפסק בין כריתות שע"י ביאה. ולשון התוי"ט בזה שלא בדיוק:

רש"י ד"ה מגדף. ואיכא למ"ד מזמר ומשורר לעבודת כוכבים. ע"כ מיירי שעבודתה בכך כמש"כ התו"ח וכ"כ רש"י בעצמו בסנהדרין (סוף דף סד) וא"כ קשה דהיינו עובד עבודת כוכבים. וכה"ג דייק הש"ס שם (בע"א) לענין מולך. וע"כ מגדף דהכא הכוונה על ברכת השם וכפירושו בעצמו לקמן (ז רע"ב):

רש"י ד"ה ופסח. אזהרה דנותר ושרפת כו' אזהרה בפיגול כו' ואם יותר מבשר המלואים כו' כי קדש הוא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ועל לא הודע. מולך כסבור להעביר אדם אחר כו' מקדש כסבור בית אחר הוא וכו'. כל אלו הוה מתעסק דא"ח אלא בחלבים ועריות שכן נהנה. ולפמש"כ לקמן (יט) בישוב פי' הרע"ב ובשבועות (יט) בשיטת התוס' ע"ש יתיישב גם פרש"י דהכא:

בא"ד מעלה לאחר איסור הבמות כו' וכסבור במות אלו של ציבור מותרות. לא הבנתי דאימתי נאסרו הבמות בשילה ובב"ע. הרי בשילה היתה בפנים הבמה הגדולה דהיינו מזבח שעשה משה. ואפי' לר"ה בזבחים (סא ב) דעשו מזבח אבנים שמה מ"מ גם מזבח משה הי' עומד אצלו ע"ש בפרש"י. ובב"ע הרי גנזו שלמה עפרש"י בשבת (נה). ובתוי"ט העתיק בהמות אלו ש"צ כו'. וגם זה אינו נוח לי. ועוד דלפ"ז נצטרך להגיה בס"ד ומוקי לי' לקרא בבהמת יחיד:

מתני' חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת כצ"ל:

שלשים ושש כריתות בתורה כו'. איכא דוכתי טובא דתני המנין ברישא והדר תני הענין כמו כאן ובפ"ק דר"ה ארבעה ראשי שנים ובפ"ק דבבא קמא ארבעה אבות נזיקין ובפ"ק דיומא ז' ימים לפני יום הכפורים ובפ"ק דתמיד בג' מקומות הכהנים שומרים כו' וכהנה רבות ואיכא דוכתי טובא דתני הענין ברישא והדר תני המנין כמו בפ"ק דקידושין האשה נקנית בג' דרכים ובפ"ק דפסחים שואלין ודורשין בהלכות פסח לפני הפסח שלשים יום ובפ"ק דלפני אידיהן של עכו"ם שלשה ימים ובריש תמיד פירשתי טעמא דמלתא. וא"ת אמאי קתני שלשים ושש כריתות בתורה ולא מנה רק ט"ו כריתות בעריות הלא יש עוד י"א כריתות בעריות ואלו הן הבא על אם אשתו הבא על אם אמה הבא על אם אביה הבא על בתו הבא על בת בתו הבא על בת בנו הבא על בת בתה הבא על בת בנה הבא על אחותו שהיא בת אשת אביו הבא על אביו הבא על אחי אביו וכי תימא דכתיבי בהדיא בתורה מנה דלא כתיבי בהדיא בתורה לא מנה ובהנהו עריות שהזכרתי איכא טובא דלא כתיבי בהדיא בתורה ולהכי דקדק למנקט בתורה כלומר דכתיבי בהדיא בתורה הא ליתא שהרי רוב עריות שהזכרתי כתיבי בהדיא בתורה ולא מנה להו וכן גבי העובד איכא ד' כריתות של ד' ודות זיבח וקיטר וניסך והשתחוה ואם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת חטאת קבועה כדאיתא בהדיא בפרק ארבע מיתות תני רבי זכאי קמי' דרבי יוחנן זיבח וקיטר וניסך והשתחוה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אמר ליה פוק תני לברא משום דהשתחואה לחלק יצאת וכן גבי המחלל את השבת איכא ל"ט כריתות של ל"ט אבות מלאכות לפי שעל כל אב מלאכה חייב כרת ואם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל א' וא' חטאת קבועה הרי בין הכל תשעים כריתות א"כ ליתני תשעים כריתות בתורה כבר הקשו זה בגמ' ותרצו שם אשה ובתה שם שבת ושם קתני כלומר שאין מונה במשנתנו אלא כללי הענינים ומניח הפרטים ומה שאמר אשה ובתה כולל בת בתה ובת בנה ובן בתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו חמותו ואם חמותו ואם חמיו כדתנן בריש פ' הנשרפים וכן מה שאמר הבא על הזכר כולל הבא על אביו והבא על אחי אביו כדאיתא בירו' פ' ארבע מיתות תני הבא על אביו חייב שתים וניתני שלשים ושבע כריתות בתורה רבי מנא אמר כל שם זכר א' וכן מה שאמר הבא על אחותו כולל גם הבא על אחותו שהיא בת אשת אביו וכן מה שאמר והעובד כולל כל צד שיהיה מן הודות כגון מזבח מקטר מנסך ומשתחוה וכן מה שאמר והמחלל את השבת כולל כל ל"ט כריתות של כל ל"ט אבות מלאכות כדאמרינן לקמן בגמרא. ומה שפרש"י כאן במשנתנו ולקמן בגמרא וכרת הוא שמת בלא בנים ולא פירש בשום דוכתא שגם ימיו נכרתין משום דזה לא ניתן לפרש לרוב פשיטותו אבל מה שפירש שמת בלא בנים הוצרך לפרשו לאפוקי מריב"א שכתבו התוספות ביבמות ובשבת בשמו שאינו נכרת הוא וזרעו אלא דוקא בהנהו דכתיב בהו ערירי אבל כרת בלא ערירי אין זרעו נכרת וכן כתב הסמ"ג והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק בתרא דמועד קטן רב יוסף כי הוה בר שיתין שנין יד יומא טבא לרבנן אמר נפקא לי מכרת אמר ליה אביי נהי דנפיק ליה מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפיק מר כלומר דאמרינן התם מת בשלשה ימים זו מיתת כרת אמר ליה נקוט לך מיהא פלגא בידך וכיון דלא אמר ליה אביי מכרת בנים מי נפיק מר הא למדת שבכרת הוא נכרת ואין זרעו נכרת וכבר דחו התוספות ראיה זו ואמרו דלרב יוסף לא היו לו אז בנים קטנים ודוקא בנים קטנים נענשים בעון אביהם ולא בנים גדולים כדמשמע בפרק במה מדליקין ועוד ראיה אחרת הביא הסמ"ג מהא דאמרינן בפרק בתרא דמועד קטן מת קודם ששים שנה זהו מיתת כרת והא דלא חשיב ליה משום כבודו של שמואל הרמתי הרי מדמה זה לכרת ושמואל הרמתי בנים היו לו שנאמר ויהי כי זקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו הא למדת שבכרת הוא נכרת ואין זרעו נכרת וגם הרב המזרחי הקשה קושיא זו על רש"י בסוף פרשת קדושים והניח הדבר בצ"ע. ולי נראה שגם מזה לא קשה מידי על רש"י לפי האי תירוצא שכתבו התוספות שהבאתי לעיל וכבר היה אפשר לי לתרץ דכשם שאמר רב יוסף נפקא לי מכרת סתם אע"ג שלא נפק מכרת דיומי משום נקוט לך מיהא פלגא בידך ה"נ יש לומר איפכא דלהכי מדמה זה לכרת משום נקוט לך מיהא פלגא בידך ולמי שיקשה בעיניו תירוץ זה ויאמר דלא דמי דשאני רב יוסף כיון שיכול להיות דיפלוט גם מכרת דיומי הלכך אמר נפקא לי מכרת סתם אומר אני תירוץ אחר מרווח יותר שיש חלוק גדול בין כרת סתם לבין מיתת כרת דכל היכא דקאמר כרת סתם כולל כרת דשני כרת דיומי כרת דבנים לאפוקי היכא דקאמר מיתת כרת אינו כולל כרת דבנים רק כרת מיתת עצמו כמו שאמרו המת בשלשה ימים זו מיתת כרת וזהו שדייק בלשונו לומר מת קודם ששים שנה זהו מיתת כרת ולא אמר בקצור זהו כרת והשתא מ"ש הסמ"ג הרי זה מדמה לכרת יש לדחות שאינו מדמה זה לכרת סתם דהיינו שהוא וזרעו נכרת אלא למיתת כרת דהיינו שימיו נכרתין ואין זרעו נכרת. כן נראה לי:

הבא על האם ועל אשת אב כו'. האי דנקט ואיירי למתני ברישא עריות דאם ואשת אב כו' והדר פסיק ותני ביני וביני הבא על הזכר ועל הבהמה והדר מתחיל למתני אשה ובתה ולא קתני כולהו בהדי הדדי בקמייתא משום דקים לן בסנהדרין דכל הני דנקט ברישא אם ואשת אב וכלה והבא על הזכר ועל הבהמה דינייהו בסקילה ולהכי תנינהו ברישא משום דחמורות משאר מיתות בית דין כך פרש"י ור"ל דאלו הבא על האשה ובתה דינייהו בשרפה כדתנן בריש פרק הנשרפין ואלו הבא על אשת איש דינייהו בחנק כדתנן בריש פרק הנחנקין ואלו הבא על אחותו ועל אחות אביו וכולהו עריות דקחשיב ואזיל אין בהם מיתת בית דין כלל רק מלקות כדתנן בריש פרק אלו הן הלוקין:

ועל אשת אחי אמו. אע"ג דבכל הספרים חדשים גם ישנים גרסינן הכי מ"מ אומר אני שיש למוחקו מכל הספרים דשבוש גדול הוא שהרי אשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם אין בה כרת ואפילו מלקות גרידא אין בה כי אם מכת מרדות מדרבנן כי היא רק שניה מדברי סופרים כדאיתא בהדיא ביבמות פרק כיצד וכן פרש"י בהדיא כאן ואפילו אשת אחי אביו אין בה כרת כי אם דוקא אשת אחי אביו מן האב אבל מן האם גם היא רק שניה מדברי סופרים כדאיתא בפרק כיצד:

והנותן מזרעו למלך. בפרק ארבע מיתות במשנה אלו הן הנסקלין קתני נמי כה"ג ובגמרא קאמר קתני ע"א וקתני מלך א"ר אבין תנן כמאן דאמר מלך לאו עבודה זרה היא דתניא אחד למלך ואחד לשאר ע"א חייב רבי אלעזר ברבי שמעון אומר למלך חייב שלא למלך פטור והא דנקט והנותן מזרעו ולא נקט והנותן זרעו משום דאמרינן בפרק ארבע מיתות הנותן כל זרעו למלך פטור שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למלך מקצת זרעך ולא כל זרעך כן נראה לי (הגה"ה וא"ת היא גופיה טעמא מאי למה יהיה פטור אם נתן כל זרעו למולך והלא ק"ו היא שיהיה חייב וכה"ג ממש פריך הגמרא בפ"ק דמכות גבי עדים זוממין לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין לאו ק"ו הוא ומשני שאין עונשין מן הדין. כבר נתן טעם לשבח הסמ"ג מפני שבמיתת ב"ד מתכפרין המומתין וזה עשה כל כך עבירה גדולה שאין הקב"ה רוצה שיהא לו שום כפרה ומטעם זה נסתפק משה במברך את השם שמא פטור הוא ממיתת ב"ד אע"ג שאפילו מקלל אביו ואמו הוא בסקילה החמורה יותר מכל המיתות ע"כ). ואני אומר שאין הטעם זה מספיק כלל אצל מלך שהרי התורה כתבה המיעוט של מקצת זרעך ולא כל זרעך אפילו אצל אזהרה כדכתיב ומזרעך לא תתן להעביר למלך ובגמרא ממעט כל זרעו מהאי קרא בשלמא אי לא הוה כתב מיעוטא אצל אזהרה רק אצל העונש הוה מתורץ שפיר דליכא עונש על מי שמעביר כל זרעו למלך כי אינו ראוי לכפרה אבל קל וחומר שהוא באזהרה והכי קאמר קרא ומזרעך אפילו מזרעך וכל שכן כל זרעך לא תתן אבל עכשיו שכתוב המיעוט אצל אזהרה קשה מה טעם יש בדבר שכל זרעו לא יהיה אפילו באזהרה. ואע"ג שהרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ע"א מפיק הך מיעוטא מקצת זרעו ולא כל זרעו מקרא כי מזרעו נתן למלך וגו' האמור אצל עונש ונגרר אחריו הסמ"ג ושאר המחברים מ"מ כל אפי שוה שכל זרעו אינו אפילו באזהרה דאם לא כן אי אפשר דהוו שתקי מלפרש חדוש זה כמו שפירשו גבי הנשאל באוב כדתנן בפרק ארבע מיתות וכן גבי המגדף בכנוי ועוד שהרמב"ם גופיה בפירוש המשניות שלו מפיק הך מיעוטא מקרא מזרעך. ע"כ נראה לי לפרש טעם אחר מפני שהיה ידוע לחכמים ז"ל שחוק עבודה זו של מולך היה כך במקצת זרעו דוקא ולא כל זרעו שהרי מלך לאו ע"א היה אלא חק בעלמא הוא וכל חק אין לו טעם למה כך ולכן אמרו המעביר כל זרעו פטור מפני שזה בודאי לא עשה לשם מלך מאחר שאין חק עבודתו כך אלא דרך שטות ושגעון בעלמא. ומיהו טעם זה שכתב הסמ"ג מתיישב שפיר לענין עדים זוממין לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין וראיה מבוארת מהא דאמרינן בריש פרק קמא דמכות הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה הן שלא עשו מעשה במזיד ליגלו כי היכי דליהוי להו כפרה כו'. כן נראה לי:

ובעל אוב. פרש"י ובעל אוב נמי אית ביה אזהרה דכתיב אל תפנו אל האובות וגו'. לקמן בגמרא גבי דילמא שתי מיתות ולאו אחד קאמרת כו' לא פירש כן ושם אפרש באורך בעזרת השם יתברך:

והפסח והמילה מצות עשה. פרש"י אבל אינך כולהו מצות לא תעשה נינהו וחייבין בקרבן דאין קרבן אלא על לאו כדמפרש לקמן כו'. תמיה אני פה קדוש יאמר דבר זה שהרי הגמרא מפרש לקמן הטעם שאין מביאין קרבן על הפסח והמילה משום דאיתקש כל התורה כולה לע"א מה ע"א שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי פסח ומילה קום עשה נינהו ואם איתא דבעינן לאו לענין חטאת נימא מה ע"א שיש בה לאו לאפוקי הני אפילו אי הוו שב ואל תעשה לא מחייב כיון דלא כתיב בהו לאו אלא ודאי דקרבן של חייבי כריתות לא בעי לאו וכן מסיק הגמרא בהדיא בריש פ' אלו הן הלוקין דפריך התם ודילמא אזהרה לקרבן דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם לאו היינו טעמא אלא משום דאיתקש כל התורה כולה לע"א מה ע"א שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום ועשה ופרש"י התם לאו היינו טעמא מה שאין מביאין קרבן על פסח ומילה אין הטעם בשביל שאין בהם אזהרת לאו אלא בשביל שהם מצות עשה דהוקשה כל התורה כלה לענין קרבן לע"א כו' עד ופסח ומילה עמוד ועשה הוא אבל חייבי כריתות כגון אשר יעשה מכל אלה ונכרת לשון שב ואל תעשה הוא ואפילו לא נאמרה בו אזהרת לאו היה קרבן בא עליו ע"כ. וה"נ תניא בהדיא בתוספתא דמכלתין וז"ל הפסח והמילה אע"פ שחייבין על זדונו כרת אין בהן קרבן לפי שהן בקום עשה ע"כ. וכן כתבו התוס' בהדיא בפ' יום הכפורים גבי חוץ מפורק עול כו' ולקמן בפרק מן גבי חוץ מפורק עול כו' אעתיק לשונם ע"ש. וכן משמע בפ"ב דהוריות במשנה אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כו' כדפירשתי שם. ולכן נראה לי לפרש והפסח והמילה מצות עשה כלומר דקום עשה נינהו ולהכי לית בהו חטאת. שוב מצאתי שכן פירשו התוס' בזבחים ריש פרק השוחט והמעלה וכתבו עוד דמיהו התם בשמעתין משמע כדפרש"י הכא דלאפוקי לאו קאתיא מדפריך רבא הא דתנן הפסח והמילה מצות עשה תיתי אזהרה בהם מקל וחומר ממותיר ומה מותיר שלא ענש הזהיר פסח ומילה שענש אינו דין שהזהיר כו' וכן בפרק המוצא תפלין דפריך הגמרא ואלא הא דתנן הפסח והמילה מ"ע לימא דלא כרבי עקיבא דאי ר"ע כיון דמוקי לה בפסח לאו נמי איכא כדרבי אבין א"ר עילעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה כו' אלמא דהוי פירושא הפסח והמילה מצות עשה היינו שאין בהם לאו ובספרא נמי ממעט הפסח והמילה שאין מביאין קרבן עליהן מדכתיב אשר לא תעשינה ויש להקשות דרבא אדרבא דהיינו רבא דריש פרק השוחט והמעלה שהבאתי דמשמע דס"ל דקרבן בעי לאו וההיא מסקנא דריש פרק אלו הן הלוקין דקרבן לא בעי לאו אליבא דרבא ולפרש"י נמי קשה קצת דאמאי תלה טעמא דפסח ומילה משום דלית בהו לאו תיפוק ליה משום דלית בהו מעשה דאי מימנע ולא עביד ליכא מעשה דאפילו לר"ע דאמר לא בעינן מעשה האמר ריש לקיש לקמן נהי דלא בעי ר"ע מעשה רבה מעשה זוטא מיהא בעי. וי"ל דאיכא לאוקמה שמעתין כר' יוחנן דאמר ר"ע לא בעי מעשה כלל ונראה לפרש דלישנא דמתניתין קא דייק דקתני הפסח והמילה מצות עשה היינו שהם בקום עשה ומשמע נמי הלשון דלית בהו אזהרה כלל עכ"ל התוס'. ומיהו יש להקשות לכל הפירושים מהא דתנן בפ"ב דהוריות אבל חייבין על עשה שבנדה וי"ל עשה דנדה לא תעשה הוא דלא תפרוש בהנאה מרובה כדאיתא בתורת כהנים ומיהו זה הלשון כדמפרש לקמן שפרש"י הכא אי אפשר בשום פנים ליישבו וגם קשה בעיני טובא היאך יפרש רש"י המשנה שלא כסוגית הגמרא וצריך עיון היטב:

ועל שגגתן חטאת. פרש"י שגגת ע"א כסבור זבוח וקיטור אמרה תורה ולא השתחואה. קשה בעיני שהרי גם השתחואה אמרה תורה בהדיא כדכתיב לא תשתחוה לאל אחר ובפ"ק דהוריות פריך הגמרא תנן יש ע"א בתורה אבל המשתחוה פטור ואמאי המשתחוה פטור הא כתיבא לא תשתחוה לאל אחר ומשני דאמרי כי אסירא השתחויה כדרכה אבל שלא כדרכה שריא כגון המשתחוה לפעור או למרקוליס ש"מ בהדיא דמי שטעה לומר המשתחוה פטור זהו נקרא עוקר כל הגוף ובסמוך פרש"י וז"ל אבל אומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לא שוגג הוא אלא אנוס הוא ופטור כו'. וכי תימא דרש"י איירי בהשתחואה שלא כדרכה א"כ קשה הלא גם זיבוח וקטור שלא כדרכה לא אמרה התורה דרבנן ילפי להו בפרק ארבע מיתות מפסוקים ואין הצדוקין מודין בו ועוד דא"כ עיקר חסר מן הספר ומהאי טעם דוחק נמי לומר דרש"י איירי בהשתחואה דלית בה פשוט ידים ורגלים דא"כ לא הוה ליה לסתום אלא לפרש והרבה יותר קשה בעיני על רש"י מכל הא דלעיל על מה שפירש אבל אומר מותר לגמרי כו' לאו שוגג הוא אלא אנוס הוא ופטור וזה שלא כמסקנת הגמרא לקמן ושם אאריך בזה. ועוד למה לא פירש שגגת ע"א כדמפרש הגמרא לקמן בפרקין בתינוק שנשבה לבין עכו"ם דידע דאסירא ע"א והני עבודות לא ידע דאסירן ואי בעית אימא אפילו תימא בגדול כגון דקטעי בהדין קרא לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' סבר כי אסירא המשתחוה לע"א דכסף וזהב אבל דמיני אחריני שריא. ולולא דמסתפינא מחבראי הייתי אומר שלא יצאו דברים אלו מפי רש"י אלא איזה תלמיד טועה פירש כן:

משנה והנותן מזרעו למולך. פירש הרב באר שבע בתוספותיו דנקט הכי משום דדוקא מקצת זרעו אבל הנותן כל זרעו פטור וחקר הרב ז"ל דאמאי יהיה פטור אם נתן כל זרעו ולאו ק"ו הוא דכה"ג פריך פ"ק דמכות גבי עדים זוממין וטעם הסמ"ג לא שייך כאן ומסיק שידוע לרבותינו ז"ל שחק עבודה של מולך היה במקצת זרעו דוקא ולא כל זרעו ומשו"ה המעביר כל זרעו פטור שאין זה חק המולך וכל חק אין לו טעם זהו תורף דברי הרב באר שבע עיין בספרו באורך. ונעלם מהרב ז"ל דברי הרב חינוך שכתב פרשת אחרי מצוה ר"ח וז"ל דזה הענין שאין החיוב אלא במקצת זרע ולא בכלן אפשר שהיה מפני שהכומרים השקרנים היו מבטיחין לאבי הבן כי על ידי תקרובת בן זה יצלח שאר זרעו בכל אשר יפנה ותהיה הברכה והטובה מצויה בביתו ולרוב תרמיתם לא רצו מתחילה לקבוע החק רק במי שיש לו זרע מלבד אותו שיתן להם וכו' ולכך לא חייבה התורה בענין רק כשהוא כעין עבודתן ולא בצד אחר עכ"ל הרי דהרב החינוך תריץ יתיב כוותיה ועדיפא מיניה שנתן טעם סבריי למה שעבודתה הוא דוקא במקצת זרעו כמבואר:

והפסח והמילה במ"ע. עיין מ"ש הרב באר שבע ומ"ש אני השפל בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ל' בס"ד:

מתני'. כל הנך כריתות במזיד בלא התראה אבל אי איכא התראה יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה ויש מהן במלקות ובשוגג בחטאת והאי דנקט ואיירי למיתני ברישא עריות דאם ודאשת אב כו' והדר פסיק ותני ביני וביני הבא על הזכור ועל הבהמה והמביאה את הבהמה עליה והדר מתחיל למיתני אשה ובתה ולא קתני כולהו בהדי הדדי בקמייתא משום דקים לן בסנהדרין (דף נג.) דכל הני דנקט ברישא אם ואשת אב וכלה והבא על הזכור ועל הבהמה דינייהו בסקילה ולהכי תננהו ברישא משום דחמורות משאר מיתות ב''ד (ולהכי תננהו ברישא): אשה ובתה. ובת בתה ובת בנה בכלל (ובן) [וכן] בתו ובת בתו ובת בנו חמותו ואם חמותו ואם חמיו בכלל זה: מגדף. איכא למאן דאמר (סנהדרין דף נו) מברך את השם ואיכא למ''ד מזמר ומשורר לעבודת כוכבים: כרת דנותר. מפרש לקמן (דף ה.) בהאי פירקא ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה ומוקמינן ליה לקמן בנותר: וכרת דפיגול נמי מפרש לקמן בפירקא (שם) דילף עון עון מנותר דבפיגול כתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עונה תשא וכתיב בנותר ואוכליו עונו ישא מה התם כרת בנותר דכתיב ביה עון אף בפגול דכתיב ביה עונה תשא כרת: שוחט קדשים בחוץ בכרת אפי' לא העלן דכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרתה ומעלה נמי בכרת דכתיב (שם) אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' ואם שגג ושחט והעלה בשוגג חייב שתי חטאות: ופסח ומילה מצות עשה. ובכרת. פסח בכרת דכתיב (במדבר ט) והאיש אשר הוא טהור וגו'. מילה בכרת דכתיב (בראשית יז) וערל זכר אשר לא ימול וגו' ונכרתה והני פסח ומילה מצות עשה [ואין קרבן על שגגתן] אבל אינך כולהו מצות לא תעשה נינהו וחייבים בקרבן דאין קרבן אלא על לאו כדמפרש לקמן וכגון לאוי דעריות דמפורשין הן. ובמגדף מצינו לאו (שמות כב) אלהים לא תקלל וכרת נמי דכתיב (במדבר טו) והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה ובכל הני עריות דלעיל כתיב כרת דכולל להו בסיפא ונכרתו הנפשות העושות ולאו נמי כתיב בהו בעריות כולהו (ויקרא יח) ערות אמך לא תגלה ובכולהו נמי לא תגלה כתיב ובנדה נמי לאו (שם) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכרת דנדה כולל עם אחריני דלבתר עריות כולהו כתיב ונכרתו הנפשות העושות והאי דלא כתיב כרת לא באשת אחי אמו ולא באם אם חמותו דשניות הן מדברי סופרים דלא כתיבי באורייתא והעובד עבודת כוכבים נמי לאו וכרת לאו דכתיב (שמות לד) לא תשתחוה לאל אחר וכרת דכתיב (במדבר טו) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת ובעבודת כוכבים מיירי דבזה דבר ה' כדאמר מר בסנהדרין (דף צט.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ולא יהיה לך בעבודת כוכבים מדבר לאו דמולך (ויקרא יח) ומזרעך לא תתן להעביר למולך א''נ לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש כרת נמי אית בהו דכתיב (ויקרא כ) ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל וגו אשר יתן מזרעו למולך מות יומת וכתיב בתריה ושמתי אני את פני באיש ההוא והכרתי אותו וגו' ובעל אוב נמי אית ביה אזהרה דכתיב (שם יט) אל תפנו אל האובות וגו' וכרת נמי דכתיב (שם כ) והנפש אשר תפנה אל האובות ונכרתה ובגמרא מפרש מאי טעמא לא תני הכא ידעוני. והמחלל את השבת אזהרה אית ביה דכתיב (שמות כ) לא תעשה כל מלאכה וכרת נמי דכתיב (שם לא) כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו'. וטמא שאכל את הקדש בלאו ולא יאכל עד אשר יטהר ובכרת דכתיב (ויקרא כב) אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב וגו' וטומאתו עליו ונכרתה. הבא אל המקדש טמא לאו דכתיב (שם יב) ואל המקדש לא תבא ולא יטמאו את מחניהם כרת כי את משכן ה' טמא ונכרתה. אוכל חלב ודם בלאו דכתיב (ויקרא ג) כל חלב וכל דם לא תאכלו כרת בחלב (שם ז) כי כל אוכל חלב ונכרתה כרת בדם (שם יז) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא וגו' כל אוכליו יכרת. אזהרה דנותר (שמות כט) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כרת כדאמרן ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה. אזהרה בפגול נפקא לן מהאי קרא ואם יותר מבשר זבח שלמיו לא יאכל כי קדש הם כדגמרינן בפסחים בפ''ב (דף כד.) לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו וכרת כדאמרן יליף עון עון מנותר. שוחט בחוץ מפרש בהאי פירקא (דף ג:) בלאו למאן דגמיר בגזירה שוה הבאה [הבאה דכתיב] בהעלאה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו ונאמר כאן בשחיטה הבאה ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' מה להלן לא ענש אא''כ הזהיר אף כאן נמי לא ענש אא''כ הזהיר. ולמאן דמייתי לה בהיקשא אמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה מה העלאה לא ענש אא''כ הזהיר אף שחיטה נמי. מעלה בחוץ בלאו השמר לך פן תעלה וגו' (דברים יב) וכל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. וכרת כדאמרן לעיל אשר יעלה עולה או זבח וגו' ונכרתה. אוכל חמץ בלאו כל מחמצת לא תאכלו (שמות יב) כרת כל אוכל חמץ ונכרתה (שם) והאוכל ביוה''כ בלאו מפרש ביומא (דף פא.) כל הנפש אשר לא תעונה וגמר עינוי עינוי מהתם על דבר אשר עינה את אשת רעהו (דברים כב) מה התם לא ענש אא''כ הזהיר ה''נ לא ענש אא''כ הזהיר וכרת נמי אית ביה באוכל דכתיב ביה ונכרתה באוכל ביוה''כ (ויקרא כג) כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה והאי לא תעונה בעינוי אכילה קמיירי דגמר (יומא עד:) עינוי עינוי מהתם דכתיב (דברים ח) ויענך וירעיבך מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון. העושה מלאכה ביוה''כ אית ביה אזהרה וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה (ויקרא כג) כרת דכתיב (שם) והאבדתי וזהו כרת. והמפטם את השמן לאו ובמתכנתו לא תעשו כמוהו. כרת אשר ירקח כמוהו ונכרתה וגו' (שמות ל). והמפטם את הקטרת לצרכו להריח מפטם את השמן [כעין שעשה משה במדבר דכתיב] ואתה קח לך בשמים ראש (שם) מפטם את הקטרת [מערב י''א סממני הקטרת כמו דכתיב] קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה. הסך שמן המשחה נמי לאו על בשר אדם לא ייסך (שם) כרת אשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו (שם) מאותו שעשה משה לשמן המשחה מפטם את הקטרת אזהרה במתכנתה לא תעשו לכם (שם) כרת אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת (שם) אבל המריח בקטרת של בית המקדש לא אזהרה ולא כרת דריח אין בו משום מעילה ולא דמי לסך שמן המשחה דהתם אית ביה מעשה מש''ה אית ביה לאו וכרת: פסח ומילה מצות עשה. פסח דכתיב (דברים טז) וזבחת פסח ומילה (ויקרא יב) וביום השמיני ימול וגו' וכרת בהו כדאמרן. ובהני אית בהו חייבי מיתות ב''ד כגון העובד עבודת כוכבים והמחלל את השבת ואפ''ה חייבי כריתות הן במזיד בלא התראה ואי אתרו בהן יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה כדאמרן ברישא ואי לא אתרו בהו מידי מיתת ב''ד יצאו מידי כרת לא יצאו וכרת הוא שמת בלא בנים: על שגגתו חטאת. דמפיק ליה מעבודת כוכבים דכתיב בה (במדבר טו) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו' ואמר מר (הוריות דף ח.) שקולה עבודת כוכבים כנגד כל התורה דהא כתיב בה מצות וכתיב בה קרבן (במדבר טו) והקריבה עז בת שנתה וגמרינן מה עבודת כוכבים שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת אף כל שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת כגון הני כריתות. שוגג דעריות כסבור שהיא אשתו והבא על הזכר ועל הבהמה בשוגג כסבור לבא על אשתו שלא כדרכה ובא על הזכר או על הבהמה ואחר כך נודע לו דזכר הוא או בהמה היא מביא חטאת: ועל לא הודע שלהן אשם תלוי. דלא אתיידע אי בא על אשתו שלא כדרכה או זכר או בהמה והוא הדין לאחריתי והאשה המביאה בהמה עליה נמי דסבורה להביא אדם והביאה בהמה ונדה דסבור טהורה היא מגדף כסבור מברך הוא שם בן שתי אותיות וברך שם בן ד' אותיות דאינו חייב אלא על שם של ד' אותיות כדאמרינן בפ''ד מיתות (סנהדרין נו.) עבודת כוכבים כסבור זבוח וקיטור אסרה תורה ולא השתחואה וניסוך דד' אלה עבודות הן. מולך כסבור להעביר אדם אחר והעביר את בנו בעל אוב נתכוין לכשוף אחר. שבת כסבור חול הוא קדש כסבור בשר חולין הוא. מקדש כסבור בית אחר הוא חלב כסבור שומן. ודם כסבור טחול ל''א דם כסבור שדם חגבים או דם דגים הוא. לשון מורי. נותר ופגול כסבור כשר הוא שוחט בחוץ כסבור בהמת חולין היא מעלה לאחר איסור הבמות הקריב בבמה וכסבור במות אלו של צבור מותרות ומוקים לקרא בבמת יחיד. פסח ויום כפור כסבור ימות החול הן. שמן וקטרת נתכוין לסממנין אחרים ונמצאו שהן הסממנין הכתובין אבל אומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אנוס הוא ופטור: לא הודע. אשתו ואחותו במטה וכסבור לבוא על אשתו ולא ידע על איזה מהן בא: שהוא בעולה ויורד. ואין שם אשם תלוי אלא בספק קבוע כדאמרינן בפרק בתרא (לקמן כה.) אין אשם בא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה: אף המגדף. מפרש בגמ' מאי קאמר:

מתני' שלשים ושש כריתות. ברישא תנא עריות דבסקילה כדפירש''י והדר תני אשה ובתה דבשריפה והדר תני אשת איש בחנק ולהכי לא אפסקיה בשאר חייבי סקילה:

כריתות ב ע"א