תמורה לד ע"א

אשם תלוי ישרף רבי יהודה אומר יקבר חטאת העוף הבאה על הספק תשרף ר' יהודה אומר יטילנה לאמה כל הנקברין לא ישרפו וכל הנשרפין לא יקברו ר' יהודה אומר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי אמרו לו אינו מותר לשנות:
גמ' שער הנזיר יקבר רמי ליה טבי לרב נחמן תנן שער הנזיר יקבר ורמינהו האורג מלא הסיט מצמר בכור [בבגד] ידלק הבגד משער הנזיר ופטר חמור בשק ידלק השק א''ל כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור אמר ליה שנית נזיר אנזיר פטר חמור אפטר חמור קשיא אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי אמר ליה מידי שמיע לך בהא אמר ליה הכי אמר רב ששת כאן בשק כאן בשער איתמר נמי אמר רבי יוסי ברבי חנינא כאן בשק כאן בשער רבי אלעזר אמר כאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא א''ל ליבטל שק ברובא אמר רב פפא בציפורתא ציפורתא לישלופינהו א''ר ירמיה הא מני ר' יהודה היא דאמר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי אמר ליה קא קשיא לן לשלופינהו ואת מוקמת לה כר' יהודה הכי קאמינא אם אפשר לשלופינהו מוטב ואם לאו אוקמה כר' יהודה דאמר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי: ואלו הן הנשרפין: אמר מר חמץ בפסח ישרף סתם לן תנא כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שרפה: תרומה טמאה והערלה כו': הא כיצד אוכלין בשרפה משקין בקבורה: חטאת העוף כו': תניא א''ר יהודה חטאת העוף הבאה על הספק יטילנה לאמה ומנתחה אבר אבר וזורקן לאמה ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון: כל הנקברין לא ישרפו כו': מ''ט משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור והתניא דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורין מאי לאו טהורין ומותרין לא טהורין ואסורין מתיב רב פנחס עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה מאי לאו יצאו מידי מעילה ומותרין לא יצאו מידי מעילה ואסורין ונשרפין דהקדש אפרן מותר והא תניא כל הנשרפין אפרם מותר חוץ מאפר אשירה ואפר דהקדש לעולם אסור ומיערב הוא דלא קעריב להו ותני להו משום דאשירה יש לה בטילה בעובד כוכבים הקדש אין לו בטילה עולמית קתני מיהא אפר הקדש לעולם אסור אמר רמי בר חמא כגון דנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה כיון דלא ידיע מאן דלא הוי איניש דלמעול דליפוק אפרן לחולין רב שמעיה אמר כי תניא הא מתניתא בתרומת הדשן תניא דלעולם אסור דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר:

הדרן עלך יש בקדשי מזבח וסליקא לה מסכת תמורה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

אשם תלוי, שהביא על ספק חטא שחייבים עליו חטאת, ושחטו בעזרה וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא ^[96], ונמצא שהוא חולין שנשחטו בעזרה - ישרף. רבי יהודה אומר: יקבר ^[97]. אבל אם לא נודע לו שחטא - ייאכל כשאר אשמות, שהרי הוא קרבן אשם, והתורה קוראתו "אשם" [ויקרא ה] והוא בא לכפר על ספק חטא ולהגן עליו מן היסורים עד שיוודע לו שחטא ויביא קרבן חטאת [כריתות כו ב].

וכן, חטאת העוף הבאה על הספק, כגון אשה שהפילה ואינה יודעת מה הפילה, ספק ולד והיא חייבת בחטאת יולדת, או אינו ולד ואינה חייבת חטאת - מביאה חטאת על הספק. והואיל ואינה נקטרת ^[98] על המזבח לא איכפת לן אם ייזרק דמה על הספק. ומכל מקום אינה נאכלת, הואיל ואם אינה חייבת בחטאת, הרי היא חולין שלא נשחט אלא נמלק ונבלה היא. הלכך, תשרף כשאר קדשים פסולים ^[99].

רבי יהודה אומר: לא תשרף אלא יטילנה לאמה. אמת המים [תעלת מים] שהיתה עוברת בעזרה, לשם יטילנה, וזו היא קבורתה. ^[100] ועוף שהוא רך ומתמקמק ונימוח במים - די בכך אם יטילנו לאמה, אבל אשם לא יטיל לאמה אלא יקבר.

כל הנקברין - לא ישרפו, והטעם יבואר בגמרא. וכל הנשרפין - לא יקברו, שמא יחפור איש וימצאם ויאכל אותם ^[102].

רבי יהודה אומר: אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין - רשאי. אמרו לו חכמים, לרבי יהודה: אינו מותר לשנות. ובגמרא יבואר טעם מחלוקתן.

גמרא:

שנינו במשנתנו: שער הנזיר יקבר וכן פטר חמור.

הגמרא דנה בסתירה ממשנה אחרת ששנינו שהם נשרפים.

רמי ליה טבי [חכם ושמו טבי הקשה סתירה] לרב נחמן:

תנן, שנינו במשנתנו: שער הנזיר יקבר. ורימינהו, שנינו משנה במסכת ערלה [פרק ג משנה ג]: האורג מלא הסיט [שיעור ושמו "מלא הסיט" והוא מלא הרחקת אגודל מאצבע, כמה שהוא יכול להרחיק ^[103]] מצמר בכור, בהמה טהורה האסור בהנאה משום שהוא קדשים, בבגד - ידלק הבגד. האורג משער הנזיר ופטר חמור בשק [מבכור בהמה טהורה אפשר לארוג צמר רחלים בתוך בגד, ואילו משער נזיר וחמור אפשר לארוג שק] - ידלק השק. הרי ששער נזיר דינו בשריפה?

אמר ליה רב נחמן לטבי: לא קשיא! כאן, משנתנו שאמרה יקבר, מדברת בנזיר טמא, המגלח שערו להחיל עליו נזירות מחודשת, ושערו האסור בהנאה יקבר, כי בשערו לא נאמר בתורה שישרף ^[104], וכאן ומשנה ההיא שאמרה ישרף, מדברת בנזיר טהור, שעליו אמרה התורה בפרשת נזיר [במדבר ו] "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים".

אמר ליה טבי לרב נחמן: שנית נזיר אנזיר, תירצת הסתירה לגבי נזיר - אבל פטר חמור אפטר חמור - קשיא! שבמשנתנו נאמר שהוא בקבורה ובמשנה ההיא נאמר שהוא בשריפה?

אישתיק, שתק רב נחמן, ולא אמר ליה ולא מידי, ולא אמר כלום לטבי!

אמר ליה רב נחמן לטבי: מידי שמיע לך בהא, האם שמעת משהו בענין זה? [כלומר: נתן לו רשות להרצות לפניו תירוץ בשם רבותיו האחרים].

אמר ליה טבי לרב נחמן: הכי אמר רב ששת: כאן, משנה ההיא שאמרה ידלק - מדברת כשארגו לשער נזיר ופטר חמור, בשק, וכאן, ומשנתנו שאמרה יקבר - מדברת בשער עצמו שלא נארג. מפני שאם כבר נארג בשק, הואיל ואינו כלה עד זמן מרובה ^[105], יש לחשוש שאם יקברנו ימצאנו איש אחר ולא ידע שהוא עשוי משער האסור בהנאה, ולפיכך אמרו חכמים בין בשער נזיר ובין בשער פטר חמור שאם ארגו בבגד שישרפנו כדי שלא יהנו מהם ^[106].

איתמר נמי, וכן למדנו שאמוראים שקדמו ^[107] לרב נחמן ורב ששת נחלקו בשני התירוצים לגבי שער נזיר [ולקמן יתורץ תירוץ אחר לגבי פטר חמור], אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כאן בשק וכאן בשער. רב אלעזר אמר: שתי המשניות מדברות בשק, וכאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא.

אמר ליה טבי ^[108]: ליבטיל ברובא ^[109] דהא קתני שער נזיר ופטר חמור בשק, משמע שמעט משער האסור בהנאה נתערב בבגד גדול של היתר, אם כן - יבוטל ברוב היתר ^[110], ולמה אמרו רבי יוסי ברבי חנינא ורב ששת בשק שישרף ^[111]?

ומתרצינן, אמר רב פפא ^[112]: בציפורתא, מדובר שעשה מהשער האסור בהנאה צורת צפור [או ריקמה אחרת] בתוך השק ליפותו, וכיון שהוא דבר חשוב - אינו בטל.

ותמהינן: וכי אפשר להעמידה בציפורתא?! אם הוא ניכר בפני עצמו - לישלופינהו, הרי ודאי יכול לתקן את כל הבגד על ידי שישלוף ממנו את שער האסור? ולמה צריך לשרוף את כל הבגד?

ומתרצינן, אמר רבי ירמיה: הא מני, משנה זו במסכת ערלה שאמרה ישרף, מי שנה אותה? רבי יהודה היא, דאמר במשנתנו: אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים - רשאי. ולפיכך אמרה המשנה שהבגד ישרף.

אמר ליה רב נחמן לטבי: קא קשיא לן "לישלופינהו", אנו הקשינו שאפשר לתקן את כל הבגד על ידי שישלוף את שער הנזיר, ואת מוקמת לה כרבי יהודה?! וכי כאשר אפשר לתקן אמר רבי יהודה לשרוף את כל הבגד?!

אמר ליה ^[113]: הכי קאמינא, כך אמרתי בשם רבי ירמיה: אם אפשר לשלופינהו - מוטב, וודאי שיעשה כן כדי לתקן את כל הבגד, ואם לאו, אסור כל הבגד ^[114].

ועל קושיית "לישלופינהו" לא תירצתי כלום -

אלא, על הסתירה בשתי המשניות לגבי פטר חמור שבמשנתנו נאמר יקבר ובמשנה ההיא שנינו ידלק, ועל כך תירץ רבי ירמיה: שמה ששנינו שם ידלק, אוקמה, נעמידנה למשנה ההיא, כרבי יהודה דאמר: אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי. ועתה, מתורץ גם בשער נזיר וגם בפטר חמור, ולא צריך לתרץ ולחלק בין שק לשער ובין נזיר טמא לטהור ^[115], ואפילו בשער אמרה המשנה ההיא שידלק אליבא דרבי יהודה הסובר כן ^[116].

לישנא אחרינא ^[117], ומקשינן: אימר דאמר בי יהודה, שרשאי לשרוף - בפני עצמו, אבל על ידי תערובת מי אמר?

ומתרצינן: תני, שנה במשנה ההיא! אם לא רצה לחלוץ [- לשלוף] ולקבור, אלא לשרוף יחד - רשאי.

שנינו במשנתנו: ואלו הן הנשרפין חמץ בפסח.

ומבארת הגמרא: סתם ^[118] לן תנא, סתם משנה זו היא, כרבי יהודה, דאמר [פסחים כא א]: אין ביעור חמץ אלא שריפה. אבל חכמים חולקים עליו וסוברים שמבערו בכל אופני ביעור.

שנינו במשנתנו: את שדרכן ^[119] לישרף ישרף ואת שדרכן להקבר יקבר.

ומבארת הגמרא: הא כיצד, איזה דבר דרכו בשריפה ואיזה דרכו בקבורה? תנא, שנינו ברייתא: אוכלין [- מאכלים] בשריפה, משקין בקבורה.

שנינו במשנתנו: ומדליקין ^[120] בפת ושמן של תרומה.

ומקשינן: וניחוש, למה לא חששו חכמים, דילמא, אם יניחום עד שיצטרך להם לשריפה או להדלקה, אתי לידי תקלה, ויבא לאוכלם?

ומתרצינן, אמר רבא: פת - דזריק לה בין העצים, שמן - דרמי ליה בכלי מאוס, ובכך לא יבוא לאוכלם.

שנינו במשנתנו: אשם תלוי ישרף. רבי יהודה אומר יקבר. חטאת העוף הבאה על הספק תשרף. רבי יהודה אומר יטילנה לאמה.

תנו רבנן ^[121]: אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק וחולין שנשחטו בעזרה - רבי יהודה אומר: יקברו, ורבי שמעון אומר: ישרפו.

הגמרא מביאה ברייתא אחרת ובה נאמר שבחטאת העוף הבאה על הספק די במה שיטלינה לאמה, כמו שאמרה משנתנו. ומבארת מה ייעשה באותה חטאת העוף.

תניא: כיצד ^[122] חטאת העוף הבאה על הספק יטילנה לאמה? מנתחה אבר אבר וזורקה לאמה ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון, שלשם הלכו המים של אמת המים שבעזרה.

שנינו במשנתנו: כל הנקברין לא ישרפו וכל הנשרפין לא יקברו. רבי יהודה אומר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי. אמרו לו אינו מותר לשנות.

ומבררינן: מאי טעמא, למה אמרו חכמים שאינו רשאי להחמיר ולשרוף את הנקברין? משום דנקברין - אפרן אסור, ונשרפין - אפרן מותר, נמצא שאם ישרפנו יבא להקל להשתמש באפר האסור. ולפיכך ^[123] אמרו לו חכמים "אינו מותר לשנות" מפני שיוצא מכך קולא שיבואו להנות מאפרן.

ומקשינן: וכי הנקברין אפרן מותר? ! והא תניא, הרי שנינו ברייתא: דם הנדה, המטמא אפילו כשהוא יבש, ובשר המת, שיבשו ונפרכו - טהורין, וגם בשר המת אינו מטמא [אם אין שם שיעור של מלא תרווד רקב].

מאי לאו, האם לא נפרש הברייתא, שהם טהורין, מטומאת מת, וגם מותרין, בהנאה - אף על פי שהמת אסור בהנאה והוא מן הנקברין. הרי שלא כל הנקברין אפרן אסור?

ומתרצינן: לא! טהורין, מטומאת מת, ואסורין, בהנאת אפרן!

מתיב רב פנחס, שנינו ברייתא: עולת העוף שנתמצה דמה, על קיר המזבח כמצוותה - מוראתה [הזפק] ונוצה שלה, שאינם נקטרים עמה, יצאו מידי מעילה, והנהנה מהם לא מעל. [אבל הנהנה מבשרה, הואיל ועולה היא ועדיין לא נעשית מצוותה עד הקטרת הבשר - מועלן בבשר ^[124]] - אף על פי שהן מן הנקברין, כמו ששנינו במסכת יומא [כא א] שהם נשלכין במזרחה של המזבח והן נבלעים במקומן על ידי נס.

מאי להו, האם לא נפרש הברייתא, שיצאו מידי מעילה, וגם מותרין בהנאה, אפילו לכתחילה, אם חפר והוציאן ממקומן. הרי שלא כל הנקברין אפרן אסור?

ומתרצינן: לא! יצאו מידי מעילה, הואיל ונעשה מצוותן, ואסורין בהנאת אפרן ^[125]!

ומקשינן: וכי נשרפין דהקדש אפרן מותר?!

והא תניא, שנינו ברייתא: כל הנשרפין, כגון: חמץ ותרומה טמאה וערלה וכלאי הכרם - אפרם מותר, כגון: לכיבוס בגדים, חוץ מאפר אשירה.

וממשיכה הברייתא: ואפר דהקדש, קדשים שנפסלו בעזרה, כמבואר במשנה - לעולם אסור.

המקשן מבאר את הברייתא, שלכאורה קשה למה לא שנתה "חוץ מאפר אשירה ואפר הקדש", שניהם יחד במעורב, הלא שניהם דין אחד להם, ולמה אותם בנפרד. "חוץ מאפר אשירה", "ואפר הקדש לעולם אסור"?

ומבאר: ומיערב הוא דלא קא עריב להו ותני להו, התנא אינו מערב אותם לדין אחד, משום, שאין דינם שווה, דאשירה, אינה אסורה "לעולם", הואיל ויש לה בטילה בעובד כוכבים, אם גוי יבטלנה, כדין עבודת כוכבים שיש לה ביטול על ידי גוי - ואילו הקדש - אין לו בטילה עולמית.

זה ביאור הברייתא. ומקשה המקשן, קתני מיהא, על כל פנים שנינו "אפר הקדש לעולם אסור", ולמה, הרי "כל הנשרפין - אפרן מותר"?

הגמרא מתרצת שיש להבדיל בין שריפה לשריפה, ולפעמים אפרן אסור ולפעמים מותר. כיצד? כל הקדש שהשתמשו בו או שנהנו ממנו - יצא לחולין. במה דברים אמורים? כשהנהנה מעל ונתחייב לשלם להקדש קרן וחומש, אבל אם הנהנה או המשתמש לא מעל, באופנים המבוארים במסכת מעילה - לא יצא ההקדש לחולין.

ועתה, המדליק עצי הקדש, אם מעל - יצא האפר לחולין, ואפרן מותר. וזה מה ששנינו במשנתנו "כל הנשרפין אפרן מותר" - אפילו בהקדש. וכן קדשים שנפסלו בעזרה, שמצוותן בשריפה. אף על פי שלא יצאו לחולין על ידי מעילה, מכל מקום, כיון שנפסלו וקדושתם קלושה וגם נעשו אפר - אפרן מותר.

ומה ששנינו ברייתא שאפר הקדש אסור - לא מדובר בקדשים פסולים, אלא בעצי הקדש, וגם לא מדובר באופן שיצאו לחולין על ידי שמעלו בהם, אלא, שנעשו אפר מעצמן, וכמו שיבואר. וכיון שלא מעלו בהם, עדיין נשארו בקדושתן, ולא יצאו לחולין, ולפיכך: אפרן אסור.

אמר רבי בר חמא: כגון דנפלה דליקה בעצי הקדש מאיליה, כיון ^[126] דלא הוה איניש דלמעול, מאחר שאין איש המועל, דעל ידי מעילתו ליפוק אפרן לחולין. ולפיכך אמרה הברייתא שמועלין באפרן.

רב שמעיה אמר: כי תניא הא מתניתא, במה אמרה ברייתא זו שאפרן אסור? במלוא קומץ ^[127] של תרומת הדשן, והוא השיעור של דשן שהכהן תורם כל יום בשחרית, כמבואר במסכת יומא [כד א], ועל דשן זה תניא, דלעולם אסור, שהוא אסור בהנאה אף על פי שכבר נעשה אפר -

דתניא, כמו ששנינו ברייתא: אמרה התורה בפרשת תרומת הדשן [ויקרא ו] "ושמו אצל המזבח", ודרשינן: "ושמו" - בנחת. ועוד דרשינן: "ושמו" - כולו, כל הקומץ. ועוד דרשינן: "ושמו" - שלא יפזר, ועל אפר זה הטעון גניזה ואסור בהנאה, אמרה הברייתא שאפרן אסור, אבל שאר אפר של הקדש מותר.

הדרן עלך פרק יש בקדשי מזבח וסליקא לה מסכת תמורה

הערות

^[96] ואם נודע לו קודם זריקת הדם שחטא - קרבן כשר הוא ונאכל, שהרי מגין עליו מן היסורים שעה אחת עד שיביא חטאתו. מלאכת שלמה.

^[97] תנא קמא האומר ישרף הוא רבי שמעון בתחילת המשנה האומר שחולין שנשחטו בעזרה ישרף, ואילו רבי יהודה האומר יקבר הוא התנא קמא שם האומר שחולין שנשחטו בעזרה יקבר. וכן משמע בברייתא בגמרא. מלאכת שלמה. וכנראה שזו כוונת רש"י. אבל התוס' יום טוב והברכת הזבח והצאן קדשים כתבו על פי גמרא כריתות [כג ב] שהטעם שהתנא קמא סובר שהוא בשריפה הוא משום שהוא זבח פסול, ככל שאר קדשים שנפסלו שהם בשריפה. ועיין רש" ש.

^[98] השיטה מקובצת והחק יעקב גרסו ברש"י "הואיל והיא נאכלת".

^[99] ענין חטאת העוף הבאה על הספק - מבואר במסכת נזיר [כט א]. ושם מבואר בראשונים ואחרונים אם הוי דאורייתא או הלכה למשה מסיני, או מדרבנן. וכן מבואר שם אם יש עליו דין חולין שנשחטו בעזרה מלבד איסור נבילה.

^[100] רבינו גרשום.

^[102] כן כתב רש"י. והקשה הגאון רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס ובתשובותיו [סימן קמ"ד]: למה הוצרך לומר מחשש תקלה, הלא בנשרפין אלו יש לנו לימוד מקרא בכל אחד ואחד מהן שהוא חייב שריפה, ואם כן לא ייקברו, משום שמוטל עליו מן התורה חיוב שריפה. ואפילו לבערם בדרך אחרת כגון לזרות לרוח ולהטיל לים הגדול, שאין חשש תקלה אינו רשאי, דמצוותן דווקא בשריפה? והשאיר את הקושיא בצריך עיון גדול. וראה במפרשי המשנה. וברש"ש [לעיל לג ב ברש"י ד"ה את שדרכן]. והגרי"ז מתרץ, שרש"י בא לפרש אפילו באופן שאינו יכול לקיים מצות שריפה, כגון שאין לו עצים וגם אז לא יקבר.

^[103] עיין שבת [קו א] ובהגהות הגאון יעב"ץ.

^[104] תוס' במסכת נזיר [מה ב ד"ה רבי מאיר וד"ה מפני] כתבו, שלא נתפרש מנין ששער נזיר יקבר.

^[105] כן כתב רש"י. והתפארת ישראל מוסיף ביאור: דוקא כשאינו ארוג צריך קבורה, אבל כשהוא ארוג דאז השערות כנוסים יחד, והרי שער לא יתרקב מהר, ויש לחוש שהמוצאן ישתמש בהן, להכי טוב יותר שישרפו. מה שאין כן כשאינם ארוגים ומכונסין יחד, אף שאינן מתרקבין, על פנים כיום שהן מפורדין - מתפזרים בין העפר, ולא חיישינן שילקטן המוצאן אחד לאחד, דלא חשיבי. וכן כתב רבינו גרשום. והר"ש במסכת ערלה מפרש: משום שהשק מצוי לחטט אחריו ולא השער.

^[106] כתב רש"י: ולפי תירוץ זה מדברות שתי המשניות בין בנזיר טמא ובין בטהור. וכתב הרש"ש, שכוונת רש"י היא בשער נזיר בלבד, דאילו בפטר חמור אין שום ענין לטמא וטהור. ומכל מקום, יש לדון איך כתב רש"י שמשנתנו, שאמרה יקבר [בשער עצמו], מדברת אפילו בנזיר טהור, הרי מפורש דינו בתורה לשריפה? וכן הקשה השפת אמת. והרש"ש מציע למחוק ברש"י "או בטהור", ורש"י מבאר את החילוק בין בגד לשער רק בנזיר טמא ובפטר חמור, דאילו שער נזיר טהור ודאי שדינו בשריפה.

^[107] מבואר על פי רבינו גרשום.

^[108] רבינו גרשום. ועיין לקמן בשם השפת אמת שרב נחמן אמר כן לטבי להקשות על תירוצו של רב ששת.

^[109] גירסת החק נתן.

^[110] הקשה רש"י: איך אפשר לומר שיבוטל ברוב, הרי למדנו במסכת נדה [סא ב]: בגד שאבד בו כלאים [המותר בהנאה ואסור בלבישה בלבד] - הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים, שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל. ולמה לא יבוטל הכלאים ברוב בבגד, כאמור כאן? וכתב רש"י שאינה קושיא כלל, כי כלאים - כל עיקר איסורו הוא תערובת חוט צמר בפשתים, ולא שייך בו ביטול. כלומר: בחוט האסור בהנאה לפני התערובת כגון של שער נזיר ונארג בתוך בגד גדול ואינו ניכר - שייך לומר שהוא בטל ברוב כשאר תערובת איסור. מה שאין כן בחוט צמר שאינו אסור בפני עצמו אלא מחמת התערובת, ועצם התערובת הוא האוסר את כל הבגד שיש בו מצמר ופשתים יחדיו, אפילו מעט צמר בהרבה פשתים - איך שייך לומר ביטול ברוב. ועיין תוס' מסכת עבודה זרה [סה ב ד"ה בגד].

^[111] השפת אמת מבאר: רב נחמן מקשה על תירוצו של רב ששת. כלומר: בשלמא לתירוצי שתירצתי הברייתא בנזיר טהור - לא קשה למה לא תיבטל ברוב, משום דסוף סוף צריך לשרוף את כל הבגד כדי לקיים מצות שריפה [אף על פי שלא תירצתי הסתירה בפטר חמור!] - אבל לתירוץ רב ששת שאינו אלא מפני חשש תקלה וסילוק האיסור - הלא על איסור מועיל ביטול?

^[112] נראה לבאר, שכל זה מדברי טבי ורב נחמן, כלומר: טבי תירץ לו בשם רב פפא [הקדמון!], ואחר כך בשם רב ירמיה.

^[113] גירסת רש"י.

^[114] עיין בתוס' שהלשון אינו מדוקדק.

^[115] על פי התוס' יום טוב. ומה שהוגה ברש"י בסוף ד"ה אמר ליה [אות ג] הוא טעות, ולא מצאתי הגהה זו במפרשים.

^[116] כן משמע מדברי רש"י שלפי תירוץ זה מתורצת גם הסתירה לגבי שער נזיר. אבל מדברי רש"י לעיל ד"ה ורבי אלעזר משמע שהוא תירוץ רק על פטר חמור. וכבר הרגיש הפלתי [סימן פז ס"ק ד] בחוסר בהירות שבסוגיא זו.

^[117] בשיטה מקובצת ורבינו גרשום.

^[118] גירסת השיטה מקובצת.

^[119] גירסת השיטה מקובצת על פי רש"י במשנה.

^[120] גירסת השיטה מקובצת. ועיין בגמרא פסחים [לג ב].

^[121] גירסת השיטה מקובצת.

^[122] גירסת השיטה מקובצת.

^[123] הרמב"ם [סוף הלכות פסולי המוקדשין].

^[124] רבינו גרשום.

^[125] הקשה השפת אמת: למה יהיה אפרן אסור, הרי לפי סברת התוס' [לעיל ד"ה הנשרפין] כל שנעשה מצותו - אפרן מותר, והרי גם כאן כבר נעשה מצוותן בכך שהשליכן ונבלעו במקומן?

^[126] גירסת רש"י.

^[127] גירסת רש"י.

קרבן אשם תלוי שחיובו הוא על ספק חטא, ונודע לבעליו לפני שנזרק דם הקרבן שהוא לא חטא — ישרף הקרבן, שהוא כקרבן פסול. ר' יהודה אומר: יקבר. קרבן חטאת העוף הבאה על הספק, כגון ספק לידה (שהפילה האשה, וספק אם היה זה ולד) — תשרף, כשאר קרבנות פסולים (שכן מן הספק אין היא נאכלת, והרי היא עוף שנמלק, שאסור באכילה משום נבילה). ר' יהודה אומר: יטילנה לאמה (תעלת מים שעברה בבית המקדש, לצורך ניקוז הנוזלים אל מחוצה לו), שאף העוף הרך, נמוח הוא בקילוח המים, ויוצא הוא בכך אל מחוץ למקדש.

וכלל הוא: כל הנקברין — לא ישרפו, וכל הנשרפין — לא יקברו. ר' יהודה אומר: אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין — רשאי, אמרו לו חכמים לר' יהודה: אינו מותר לשנות, שכן מתוך חומרה זו ששורפם הריהו בא לידי הקלה, שכן אפר הנשרפים מותר בהנאה, מה שאין כן באפר הנקברים.

א גמרא שנינו במשנתנו בין איסורי הנאה שדינם קבורה, ששער הנזיר יקבר. ובענין זה רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] החכם טבי לרב נחמן: תנן [שנינו] במשנתנו זו כי שער הנזיר יקבר, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו במשנה במסכת ערלה: האורג שיעור המכונה "מלא הסיט" (המרחק שבין האצבע והאמה שבכף היד) מצמר בכור, האסור בהנאה כשאר קדשים, בבגד — ידלק (ישרף) הבגד. וכן האורג משער הנזיר או משערו של פטר חמור בשק — ידלק השק. הרי שדינו של שער הנזיר בשריפה ולא בקבורה!

אמר ליה [לו] רב נחמן לטבי: אין זו סתירה, אלא כאן, במשנתנו, ששנינו שדין שער נזיר בקבורה — מדובר בנזיר טמא (שנטמא), המגלח שער ראשו ומתחיל בנזירות חדשה. ואילו כאן במשנה במסכת ערלה, ששנינו שדין שער נזיר בשריפה — מדובר בשערו של נזיר טהור, המשלים את ימי נזירותו, ומגלח את שער ראשו, ודינו של זה בשריפה, ככתוב בו: "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו... וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" (במדבר ו, יג—יח).

אמר ליה [לו] טבי לרב נחמן: שנית (תרצת) את הסתירה מנזיר על נזיר, ואולם הסתירה מפטר חמור על פטר חמור עדיין קשיא [קשה], שהרי במשנתנו שנינו שדינו (ובכלל זה שערו) לקבורה, ובמשנה בערלה שנינו שדין שערו לשריפה! אישתיק [שתק] רב נחמן ולא אמר ליה [לו] לטבי על שאלתו זו ואף לא מידי [דבר] שיש בו תשובה, אלא אמר ליה [לו]: האם מידי שמיע לך בהא [שמעת בזה דבר תירוץ לשאלה זו מפי אחרים]? אמר ליה [לו] טבי לרב נחמן: הכי [כך] אמר רב ששת בתירוץ סתירה זו: כאן במשנה בערלה — מדובר בשערו של פטר חמור שנארג בשק, ודינו של זה אכן לשריפה, ואילו כאן במשנתנו — מדובר בשער פטר חמור כשלעצמו, שדינו בקבורה ולא בשריפה.

איתמר נמי [נאמר גם כן] ששני תירוצים אלה, של רב נחמן ושל רב ששת, נאמרו גם על ידי חכמים אחרים, שכך אמר ר' יוסי בר' חנינא: אין זו סתירה בין המשניות, שכן כאן במשנה בערלה — מדובר בשער נזיר ופטר חמור שנארג בשק, ואילו כאן במשנתנו — מדובר בשער נזיר ופטר חמור כשלעצמו. ואילו ר' אלעזר אמר: כאן במשנה בערלה — מדובר בנזיר טהור, כאן במשנתנו — מדובר בנזיר טמא.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב ששת: לדעתך שיש להבחין בין השער כשלעצמו לבין השער שנארג בשק, שדינו לשריפה, אם כן ליבטל [שיתבטל] שער הנזיר ופטר החמור שנארגו בשק ברובא [ברוב] החומר האחר (של היתר) שממנו נארג השק, ולא ישרף השק! אמר רב פפא: מדובר כאן במקרה שעשה מהשער האסור שנארג בשק כעין צורת ציפורתא [ציפור] ליפות את השק בכך, והרי זה כדבר חשוב שאינו מתבטל. ותוהים על תשובה זו: ציפורתא [ציפור] — מדוע יאסר השק בכך, ויצא לשריפה? לישלופינהו [שישלוף אותם, את הצורות הרקומות בשק] מתוך השק, ויותר השק!

אמר ר' ירמיה תירוץ אחר לסתירה שבין משנתנו למשנה בערלה: הא מני [משנה זו, שבמסכת ערלה, כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר במשנתנו שאם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים — רשאי. אמר ליה [לו]: קא קשיא לן לשלופינהו [היה קשה לנו שישלפם], ואת מוקמת לה [ואתה מעמיד אותה] כר' יהודה, והרי אף לשיטת ר' יהודה זו, אם אפשר לתקן את השק על ידי שליפת הרקמה האסורה בתוכו, אין מקום להחמיר בו לשורפו!

השיב לו: הכי קאמינא [כך הוא שאמרתי, זו היתה כוונתי]: אם אפשר לשלופינהו [לשלוף אותם] — מוטב, ואם לאו [לא] — אוקמה [העמד אותה] כר' יהודה, שאמר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין — רשאי.

ב שנינו במשנה: "ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח — ישרף". ומעירים: אמר מר [החכם, תנא משנתנו]: חמץ בפסח — ישרף. הרי איפוא שסתם (שנה בסתם) לן [לנו] התנא של משנתנו כשיטת ר' יהודה, שאמר שאין ביעור חמץ אלא שרפה, ושלא כדעת חכמים החולקים עליו וסוברים שביעור חמץ נעשה בכל אופני הביעור.

ג שנינו במשנה שתרומה טמאה תישרף. ובאשר לדינם של הערלה וכלאי הכרם שדרכם לשרוף — ישרוף, ואת שדרכם להיקבר — יקבור. ומסבירים, הא [הרי] כיצד, מה הם אלו שדרכם בשריפה ומה הם אלו שאין דרכם בשריפה? — אוכלין — הריהם דבר שדרכו בשרפה, משקין (דברי משקה) — הריהם דבר שאין דרכו בשריפה, ודינו איפוא בקבורה.

ד ועוד שנינו במשנה כי חטאת העוף הבאה על הספק תישרף, ור' יהודה אומר שיטילנה לאמה (תעלת המים העוברת בעזרה). ובשיטתו של ר' יהודה תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: חטאת העוף הבאה על הספק — יטילנה לאמה, וכיצד? — מנתחה אבר אבר לעצמו, ולאחר מכן זורקן לאברים לאמה, והריהי מתגלגלת והולכת עם הנוזלים שבתעלה זו לנחל קדרון אל מחוץ לירושלים. ה ועוד שנינו במשנה כי כל אלה שדינם שהם מכלל

הנקברין — לא ישרפו, וכל שדינם בשריפה — לא יקברו. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שהנקברים אינם נשרפים? ומשיבים: משום שהנקברין אפרן אסור, ונשרפין אפרן מותר, ומעתה יש לחשוש שאם ישרפו הנקברים, יבואו ליהנות מאפרם, ומשום כך נאסרה שריפתם של אלו.

ושואלים: והאם הנקברין אפרן אסור? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: דם הנדה ובשר המת המטמאים בין כשהם לחים ובין כשהם יבשים, ואולם במקרה שיבשו ונפרכו (התפוררו כדי אפר) — הרי הם טהורין. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שהרי אלו טהורין מכל וכל, ואף מותרין בהנאה, והרי שאפרם מותר! ודוחים: לא זו הכוונה, אלא הריהם טהורין מלטמא, ואולם אסורין בהנאה.

שב ומתיב [מקשה] על כך רב פנחס ממה ששנינו בברייתא אחרת: עולת העוף שנתמצה (שנסחט וניתן) דמה על קיר המזבח, כמצוות הקרבן — מוראתה (הזפק) וכן הנוצה שלה שאינם עולים על המזבח יצאו בכך מידי דין מעילה. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שיצאו מידי מעילה מכל וכל, שאין הם עוד בכלל הקדש, ואף מותרין בהנאה, אף שהם מכלל הנקברים (שכן הם מושלכים אל מזרח המזבח ונבלעים שם במקומם) והרי איפוא שאפרם של הנקברים הריהו מותר! ודוחים: לא, אין זו הכוונה. אלא דינם שאכן יצאו מידי דין מעילה, ואולם אסורין בהנאה.

ושואלים עוד: והאם דינם של הנשרפין של הקדש שאפרן מותר? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: כל הנשרפין אפרם מותר, חוץ מאפר אשירה (אילן שניטע או שנעבד לעבודה זרה). ואפר של הקדש — לעולם אסור! ומסבירים תחילה מדוע מפרידה הברייתא בין דין אפר האשירה ואפר ההקדש, כנראה מלשונה של הברייתא.

וטעם הדבר שמיערב [לערב] את שתי ההלכות הללו ולשנותן כאחת הוא לא קעריב להו ותני להו [לא עירב אותן ושנה אותן] ביחד — משום שאשירה יש אופן להתירה, שכן יש לה בטילה (דרך ביטול) באמצעות גוי, ואילו הקדש — אין דרך להתירו, שכן אין לו בטילה עולמית. קתני מיהא [שנינו על כל פנים] שאפר הקדש לעולם אסור.

אמר רמי בר חמא: השריפה אכן מתירה את אפר ההקדש, ואולם אין זה אלא כאשר באמצעות שריפה זו התקיים דין מעילה בהקדש זה ויצא בשל כך לחולין. ואילו זה ששנינו בברייתא זו שאפר ההקדש אסור, המדובר כגון שנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה. ומעתה, כיון דלא ידיע מאן [שאין ידוע מי] ששרף את עצי ההקדש, ונמצא דלא הוי איניש דלמעול [שלא היה אדם מסויים שביצע מעילה] שתוציא את אפרן לחולין.

רב שמעיה אמר הסבר אחר: כי תניא הא מתניתא [כאשר נשנתה ברייתא זו] שאפר הקדש אסור — הרי בתרומת הדשן (שמרים הכהן בכל יום בשחרית מן הדשן שעל המזבח ומניחו על הרצפה ליד המזבח) היא תניא [נשנתה], שאפר זה אכן לעולם אסור בהנאה.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בדין תרומת הדשן "...והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג). ומן הנאמר בכתוב זה למדנו: "ושמו" — שישימו בנחת, עוד למדנו: "ושמו" — כולו, ועוד למדנו: "ושמו" — שלא יפזר, והרי שאף לאחר שריפתו יש בו קדושה ואסור בהנאה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to a provisional guilt offering brought by one who is uncertain as to whether he committed a sin that renders him liable to bring a sin offering, if he discovers that he did not sin, the offering shall be burned, as its legal status is like that of an unfit offering. Rabbi Yehuda says: It shall be buried. A sin offering of the bird that comes due to an uncertainty, e.g., in the case of a woman who miscarried and she is uncertain whether it was a fetus, shall be burned, as it may not be eaten due to the uncertainty and because the nape of its neck was pinched and it was not slaughtered. Rabbi Yehuda says: One should cast it into the Temple courtyard drain, as the young bird will decompose and be drawn into the stream outside the Temple.

The principle is: All items that are buried shall not be burned, and all items that are burned shall not be buried. Rabbi Yehuda says: If one wished to impose a stringency upon himself by burning items that are to be buried, he is permitted to burn them. The Rabbis said to Rabbi Yehuda: One is not permitted to change the method of destruction, as this could lead to a leniency, since it is permitted to derive benefit from the ashes of items that require burning, whereas it is not permitted to derive benefit from the ashes of items that require burial.

GEMARA: Among the items from which benefit is prohibited, the mishna states that the hair of a nazirite shall be buried. With regard to this halakha, Tavi raised a contradiction before Rav Naḥman: We learned in the mishna that the hair of a nazirite shall be buried; but one can raise a contradiction from another mishna (Orla 3:3): One who weaves one sit, the distance between one’s index and middle fingers, of the wool of a firstborn animal, from which deriving benefit is prohibited in accordance with the halakha of all sacrificial animals, in a garment, the garment shall be ignited. Similarly, if one weaves from the hair of a nazirite, or from the hair of a firstborn donkey, in a sack, the sack shall be ignited.

Rav Naḥman said to Tavi: There is no contradiction. Here, the ruling of the mishna that teaches that the hair of a nazirite is buried, is stated with regard to a nazirite who became ritually impure, and who must therefore shave his head and begin a new naziriteship. And there, the ruling of the mishna that states that the hair is burned, is stated with regard to the hair of a ritually pure nazirite, who shaves his head upon successful completion of his naziriteship. At this stage his hair is burned, in accordance with the verses: “And this is the law of the nazirite, when the days of his consecration are fulfilled…And the nazirite shall shave his consecrated head at the door of the Tent of Meeting, and shall take the hair of his consecrated head and put it on the fire that is under the sacrifice of peace offerings” (Numbers 6:13–18).

Tavi said to Rav Naḥman: You have answered the contradiction with regard to a nazirite and a nazirite. But the contradiction with regard to a firstborn donkey and a firstborn donkey still poses a difficulty, as the mishna here states that the animal and its hair are buried, whereas the mishna in tractate Orla teaches that its hair is burned. Rav Naḥman was silent and said nothing to Tavi about the contradiction. Instead, he said to him: Have you heard anything with regard to this from others? Tavi said to him: This is what Rav Sheshet said in response to the contradiction: Here, where the mishna states that the hair of a firstborn donkey is burned, it is referring to a case where the hair was weaved in a sack, whereas there, where the mishna rules that the hair is buried, it is referring to the hair by itself.

The Gemara notes that these responses of Rav Naḥman and Rav Sheshet were also stated by other Sages. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: Here, in tractate Orla, the mishna is referring to a case where the hair of the nazirite or firstborn donkey was weaved in a sack, whereas there it is referring to the hair of the nazirite or firstborn donkey itself. And Rabbi Elazar says: Here, in tractate Orla, the mishna is referring to a ritually pure nazirite, and there the mishna is referring to the hair of a ritually impure nazirite.

Rav Naḥman said to Rav Sheshet: Even if there is a difference between the hair itself and hair weaved in a sack, let the hair that was weaved in a sack be nullified by the majority, i.e., the other materials weaved into the sack, and therefore the sack need not be burned. Rav Pappa said: That mishna is dealing with a case where one used the prohibited hair to weave an ornamental design of a bird into the sack. Such a design is considered significant in its own right, and consequently it is not nullified by the majority. The Gemara asks: Why should the entire sack be burned on account of the bird design? Let him remove any designs weaved into the sack with the prohibited hair, and the remaining materials should be permitted.

Rabbi Yirmeya said: In accordance with whose opinion is this mishna in tractate Orla? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that if one wished to impose a stringency upon himself by burning items that are to be buried, he is permitted to do so. Rav Naḥman said to him: We raised a difficulty that one should remove the bird designs, and you establish that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? Even according to Rabbi Yehuda, in a case where one can remove the prohibited portion of the sack and use the rest of it, why would he burn it, even as a stringency?

Rabbi Yirmeya responded: This is what I meant to say: If it is possible to remove it from the sack, fine; and if not, there is a third answer to the contradiction that Tavi raised before Rav Naḥman: Interpret the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that if one wished to impose a stringency upon himself by burning items that are to be buried, he is permitted to do so.

§ The mishna teaches: And these are the items that are burned: Leavened bread. The Gemara comments: The Master said in the mishna that leavened bread on Passover shall be burned. If so, the tanna taught us an unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that the eradication of leavened bread can be performed only by means of burning. By contrast, the Rabbis rule that leavened bread may be eradicated through any manner of destruction.

The mishna further teaches that ritually impure teruma shall be burned. And with regard to orla and diverse kinds of food crops sown in a vineyard, those items whose appropriate manner of destruction is to be burned shall be burned, and those items whose appropriate manner of destruction is to be buried shall be buried. The Gemara elaborates: How so, i.e., what is an item whose appropriate manner of destruction is to be burned? Foods are items whose appropriate manner of destruction is by burning; and liquids are items whose appropriate manner of destruction is by burial.

The mishna also teaches: A sin offering of the bird that comes due to an uncertainty shall be burned; Rabbi Yehuda says that one should cast it into the Temple courtyard drain. With regard to the opinion of Rabbi Yehuda, the Gemara notes that it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: With regard to a sin offering of the bird that comes due to an uncertainty, one should cast it into the Temple courtyard drain. And how is this performed? He severs the animal limb by limb and then tosses all the limbs into the drain, and each limb rolls out continuously with the liquids in the drain to the Kidron River outside Jerusalem.

§ The mishna teaches that all items that are buried shall not be burned, and all items that are burned shall not be buried. The Gemara asks: What is the reason that items that are buried may not be burned? The Gemara responds: This is because with regard to items that are buried, their ashes are prohibited, but with regard to items that are burned, their ashes are permitted. Accordingly, due to a concern that one who burns an item that should be buried might derive benefit from the ashes, the Sages prohibited the burning of any item that is buried.

The Gemara asks: And is the halakha with regard to items that are buried that their ashes are prohibited? But isn’t it taught in a baraita: With regard to the blood of a menstruating woman and the flesh of a corpse, which normally render one ritually impure whether they are dry or wet, in a case where they dried up and crumbled, they are ritually pure. What, is it not correct to infer from the baraita that they are ritually pure and one is permitted to derive benefit from them, despite the fact that a corpse is an item that is buried? The Gemara rejects this inference: No, the baraita means that they are pure only in the sense that they do not render one ritually impure, but it is nevertheless prohibited to derive benefit from them.

Rav Pineḥas raises an objection from another baraita: With regard to a burnt offering of the bird whose blood was squeezed onto the wall of the altar in the appropriate manner, its crop and its feathers, which do not ascend upon the altar, have been removed from the halakhot of misuse. What, is it not correct to infer from this that they have been removed entirely from the halakhot of misuse and are no longer consecrated? And therefore one is permitted to derive benefit from them, despite the fact that the crop and feathers are buried, as they are tossed to the eastern side of the altar and are swallowed in their place. Evidently, it is permitted to derive benefit from items that are buried. The Gemara rejects this claim: No, the baraita means that they have been removed from the halakhot of misuse, but one is nevertheless prohibited to derive benefit from them.

The Gemara asks: And is it the halakha with regard to consecrated items that are burned that their ashes are permitted? But isn’t it taught in a baraita: With regard to all prohibited items that must be burned, their ashes are permitted, except for wood from a tree used as part of idolatrous rites [ashera]. And ash of consecrated property is prohibited forever.

Before summarizing the question, the Gemara explains why the baraita teaches the halakhot with regard to an ashera and consecrated property separately: And the tanna did not combine them into one phrase and teach them together, because an ashera can become permitted, as it has the option of nullification by a gentile, whereas consecrated property never has the option of nullification. The Gemara concludes its question: In any event, the baraita teaches that the ash of consecrated property is prohibited forever.

Rami bar Ḥama said: In general, it is permitted to derive benefit from the ash of burnt consecrated property. But this is the halakha either in a case where the consecrated property has been disqualified in some manner, as in the mishna, when its sanctity is weakened, or in a case where one would be liable for misuse of consecrated property when burning it. In such a situation, it is the misuse which causes the consecrated property to become non-sacred. By contrast, the baraita is dealing with a case where the ash remains prohibited, for example, if a fire fell by itself onto consecrated wood. Since it cannot be known who burned the wood, as there is no person who misused the wood in order that its ash should change to non-sacred status, the ash is therefore prohibited.

Rav Shemaya said: When this baraita was taught, it was taught with regard to the removal of the ashes every morning, i.e., the rite in which the priest removes some of the ashes from upon the altar and places them on the ground beside the altar. In this instance, the halakha is that the ash is prohibited forever.

As it is taught in a baraita with regard to the removal of the ashes: The verse states: “And he shall take up the ashes to which the fire has consumed the burnt offering on the altar, and he shall put them beside the altar” (Leviticus 6:3). The term “and he shall put them” indicates that he shall place them down gently, rather than cast them down. Additionally, the emphasis on “them” in the term “and he shall put them” teaches that he shall put all of them. Finally, it is derived from the superfluous “and” in the term “and he shall put them” that he shall not scatter the ashes. The ruling of the baraita that all of the ashes must be placed in the ground indicates that even after the consecrated item is burned, the ashes remain sanctified and are prohibited.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ל רב טבי ובשק אמאי ידלק השק וניבטל האי שער בשק ברובה:

א"ר פפא בציפורתא כגון שארג מאותו שער נזיר בשק דמות עוף דמלאכה חשובה היא הלכך לא בטיל וידלק:

ואכתי אמאי ידלק ונשלפינהו שלופי לאותו השער מן השק ויקברנו ולא ישרף השק:

הא מני דישרף ר' יהודה היא דאמר במתני' אם רצה להחמיר כו'. א"ל קשיא לן לשלופינהו דאנא קא בעינא למעבד ליה תקנתא דלא ישרף כלל ומוקמת לה את כר' יהודה דישרף:

א"ל הכי קאמינא אם אפשר לשלופינהו [מוטב] (מותר) דלא ישרף ואם אי אפשר לשלופינהו [ידלק] אוקמא להא מתני' דקתני ידלק כר' יהודה דאמר אם רצה להחמיר כו':

אימר דאמר ר' יהודה אם רצה להחמיר היינו כשהן בפ"ע הנקבר ע"י תערובת כגון שק זה מי שמעת ליה דישרף תנא אם לא רצה לחלוץ ולקבור אלא לשרוף יחד רשאי כר' יהודה:

את שדרכו לישרף. כגון אוכלין ישרף ואת שדרכו ליקבר כגון משקין דלא אפשר להו בשריפה יקבר:

מדליקין את הנר ואת השמן ואת הפת האפוי (את התנור) כלומר דנהנה ממנה כהן בתרומה טמאה להסקה וניחוש אי משהי לה לתרומה לצורך הסקה דדלמא אתי בה לידי תקלה שמא יאכלנה:

פת זריק לה לבין (עינים) [העצים] ומינכר מילתא דלא חזי (היסק) [תו לאכילה ושמן בכלי מאוס:

[אשם תלוי שאירע בו פיסול ישרף. כדין שאר קדשים דהא נאכל הוא לכהנים כאשם ודאי:

ר' יהודה אומר יקבר. משום דתני לה בברייתא בגמ' בהדי חולין שנשחטו בעזרה וכבר אמרי' במתני' לעיל דחולין שנשחטו בעזרה יקברו:

חטאת העוף הבא על הספק. כגון יולדת ספק זכר או נקבה או ספק הפילה נפל ספק הפילה רוח או ספק זבה מביאה קרבן ואינו נאכל:

(ר' יהודה אומר) תשרף. (כגון) [כיון] דחייבת להביא דינו כשאר קדשים פסולין דנשרפין ר' יהודה אומר יטילנה לאמה של מים היורד לנחל קדרון וזו היא קבורתו וקסבר כיון דאינו נאכל לא ישרף אלא יקבר כשאר נקברין שאין איסור [אלא] באכילה]:

ת"ר אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק. כיון דתני להו בהדי חולין שנשחטו בעזרה קא סבר ר' יהודה יקברו ובאשם שאירע בו פיסול קתני דאי לא אירע בו פסול נאכל הוא כדתניא במס' כריתות ר' יוסי בר' יהודה אומר אשם תלוי נאכל חטאת העוף הבא על הספק אינה נאכלת מ"ט אשם תלוי אין בו אלא ספק אחת ספק קדש הוא^א)צ"ל ספק קודש הוא ספק חולין דספק חלב אכל ספק שומן הוא ואין בו וכו'. דספק חלב אכל אכל ספק חולין דספק שומן הוא ואין בו אלא ספק חולין שנשחטו בעזרה מש"ה נאכלין ועוד משום דאמרינן מתנדב אדם ומביא אשם תלוי בכל יום שאם לא בא על חטא זה בא על [חטא] אחר:

אבל חטאת העוף. יש בו ב' ספיקות של איסור ספק הוא חולין בעזרה וספק איסור נבילה משום דנמלקה ואי חולין היא אי אית בה איסור נבילה מש"ה אינו נאכל:

דנקברין. אותן שדינן ליקבר אם שרפן אפרן אסור הלכך אסור לשנות שאם היה שורפן היו נהנין מאפרן כדקי"ל דנשרפין אפרן מותר:

דם הנדה ובשר המת. שדרכן ליקבר אם לא נקברו וכבר הופרכו מעצמן ונעשו אפר (טהורין) מותרין [מאי לאו טהורים ומותרים] אפרן בהנאה:

עולת העוף שמיצה. דמה על קיר המזבח מוראה ונוצה שלה שאינה בהקטרה יצאו מידי מעילה שכבר יש להן שעת היתר שאין בהן מצות הקטרה וכבר נעשית מצותן דאין בהן שום מצוה הלכך יצאו מידי מעילה אבל היא עצמה (כשרה) [בשרה] מועלין בה עד שתצא לבית הדשן דלא נעשת מצותה עד (שהוסק) [שהוקטרה] שאין בה שעת היתר לכהנים דכולה כליל והא מוראה ונוצה דנקברין הן כדתנן המוראה והנוצה נבלעין בארץ במקומן ע"י נס וקתני יצאו מידי מעילה מאי לאו יצאו מידי מעילה ומותר:

לא יצאו ואסור. והאי [דלא] קא עריב להו דלא אמר חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש אלא קא הדר ואמר ואפר הקדש לעולם אסור משום דאשירה יש לה בטילה בעובד כוכבים דאי בטיל לה עובד כוכבים מותרת:

הכא במאי עסקינן דאפר הקדש לעולם אסור. כגון שנפלה דליקה מאליה בהקדש דלא הוה איניש דלמעול בה דליק' מפיק אפר לחולין דזהו דין מעילה אם הוא דבר שמצותה בשריפה מאחר ששרפו שנעשה מצותו אין בו מעילה ואפרו מותר ואם הוא דבר שאין מצותו בשרפה כיון ששרפו שמעל בו יצא לחולין ואפרו מותר אבל כשנפלה דליקה מאליה דלא מעל בה אדם דלא יצאת לחולין הלכך אותו אפר הקדש לעולם אסור. והיינו טעמא דהמועל (אמר) חייב קרבן מעילה משום דכיון דמעל בה הוציאה לחולין ומשום [הכי] (כן) מביא קרבן מעילה דהוציא הקדש לחולין:

רב שמעיה אמר כי תניא ההיא. דאפר הקדש לעולם אסור בתרומת הדשן ל"א היינו אפר הטעון גניזה:

כדתניא ושמו אצל המזבח יכול למימר ושם אצל המזבח אלא חד ושמו מיבעי ליה ושמו כולו ואידך ושמו דנפיק מוי"ו מיבעי ליה לושמו בנחת שלא יפזר סליק:

גמרא כאן בנזיר טמא. הגרי"פ הביא מתוספות דנזיר דצ"ע מנלן דנקבר. והוא מהתוי"ט. ונ"ל דל"ד כלל במחכ"ת. דהכא פשוט כיון דאסור בהנאה מקרא דקדוש יהיה כו' כדאיתא בקדושין (נז ב) ממילא דנקבר כשאר אה"נ דמתניתין. והתוספות שם לא עיינו אלא לר"מ שם דס"ל דהכל משלחין תחת הדוד חוץ מטמא שבמדינה ומפרש בברייתא טעמא מפני ששערו נקבר. הא ודאי טעמא בעי כיון דיליף מן זבח לרבות האשם אף במדינה נמי כמו נזיר טהור:

שם ובשר המת שנפרכו טהורין. נדה (נה):

שם עולת העוף שנתמצה כו' ואסורין. עמש"כ בזבחים (לה א) לתמוה על הרמב"ם שכתב ד"ז אצל חטאת העוף והעלתיו בצ"ע. ועתה נ"ל שגירסתו היה בכאן חטאת העוף שנתמצה כו' וכמ"ד דמיצוי מעכב עיין בפ"ז מהלכות מעה"ק ה"ז ובלח"מ שם. דלגירסא שלפנינו קשה מפ"ב דמעילה (מ"ב) "עולת העוף כו' מיצה דמה כו' ומועלין בה כו'". מדוע לא תני ואין מועלין במוראה ונוצה כדתני שם במ"ד בעולת בהמה נזרק דמה כו' ואין מועלין בעורה אבל מועלין בבשרה כו'. אלא ש"מ דגם בהן יש מעילה אף לאחר המיצוי. ואימתי יוצאין מידי מעילה. נ"ל משישליכן אל מקום הדשן כי אז נעשו מצותן וכמו דישון מזבח הפנימי והמנורה שם בפ"ג מ"ד דמשמע שם מפירוש הרע"ב דמועלין בהן עד שמוציאם למקום הדשן. (ודלא כתוספות שם בד"ה בשלמא) ושם בגמרא נפ"ל דישונם ומקומם מהדשן דכתיב אצל מוראה ונוצה ולכן חד דינא אית להו לכולהו. ונראה עוד דהא דתנן גבי עולת העוף ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן קאי אכולה אבשרה וגם על מוראה ונוצה וכל חד לבית דישונו מורו"נ לדישנו שהוא אצל הכבש. ובשרה לדישונה שהוא חוץ לג' מחנות לרב כדא"ל ולריו"ח כדא"ל. ואף שמפרש"י כאן משמע דהכא ג"כ ר"ל לאחר שהשליכן אצל המזבח. מ"מ קשיא חדא מאי קא מקשה הלא הכא הוא מטעם אחר משום דכבר נעשו מצותן ואפילו לא נבלעו נמי. שנית מאי דתלי במיצוי הא עדיין לא גמרו מצותן עד שישליכם אצל המזבח. אבל אי גרסינן חטאת ניחא דבה לא צותה התורה מאומה לעשות בהן רק אסורים בהנאה מאיזה דרשה או מהל"מ. לכן ה"ל כשאר אה"נ. והברייתא לא הזכירה הקבורה כיון שאינה מן המצוה. ודע דלפי סברת התוספות לעיל בד"ה הנשרפין בטעם שהנקברים אפרן אסורין כיון דלא צותה התורה על ביעורן משוך איסורייהו לעולם. הנ"ל דלרבנן דס"ל בחמץ אף מפרר וזורה לרוח. מ"מ אפרן מותר הואיל דצותה התורה תשביתו בכ"ד שאתה יכול להשביתו ה"ל נעשית מצותו ודלא כהרמב"ם והטור שהביא המ"א ר"ס תמ"ה וכן התוספות בפסחים (כא ב) בד"ה בהדי וא"ש לפ"ז גי' אף מפרר ובזה נדחו ראיות הש"א בתשו' פ"ז לפרש"י נגד פירוש ר"ת ע"ש כנ"ל נכון בס"ד. [אבל ק"ק לפ"ז מאי אהדרו ליה רבנן לר"י בפסחים (סוף דף כז) חלבו של שור הנסקל יוכיח כו'. הא ביה לא צותה התורה כלל לבערו. משא"כ חמץ דצותה להשביתו שפיר יליף מנותר דבשריפה] :

רש"י (ברה"ע). ונודע לו שלא חטא כו'. וכ"כ הרע"ב אחריו וכמ"ק בפירוש הרמב"ם. משמע דהיכא דלא נודע לו רק שאירע בו פסול אחר כגון נותר או טומאה או שנשחט חל"ז וחל"מ לכ"ע בשרפה כשאר קדשים. וצ"ע דמוכח להדיא בפסחים (ר"ד כח) דר"י פליג אף בגווני שזכרתי וכפרש"י בעצמו שם וע"ש בתד"ה ואתה דיליף ליה מקרא בת"כ (והוא בצו פרשתא ט' פי"ג הלכה ה והק"א הבין שם הת"כ כפרש"י דהכא). וגם לשון המשנה עצמה מוכח כן דקאי על נשחט חו"ל כו' דסמיך ליה דנודע לו מאן דכר שמיה. וכ"מ בכריתות (כד ב) דמשני התם ר"א תברא מי ששנה זו כו'. משמע דלא אשכח תנאי בהדיא דפליגי בהא. ולפרש"י הל"ל הא רבנן והא ר"י. והא דל"ק הא רבנן והא ר"ש דפליגי בחולין שנב"ע. י"ל דס"ל דבהא אפילו חכמים דר"ש מודו משום דמחזי כזבח פסול. רק דלא ידע לחלק בין א"ת לאשם ודאי:

רש"י ד"ה כאן בשק. ואידי ואידי בטהור או טמא. פשוט דזה לא קאי רק אשער נזיר דבפטר חמור מאי שייטא דטומאה וטהרה גבי'. והתוי"ט ל"ד דהעתיקו רק על פ"ח. אבל קשה דבנזיר טהור ודאי אף בשער ישרף כדכתיב בקרא. וראיתי בהגהה מוהר"ב רנשבורג דמחק או טמא. ול"נ איפכא לגרוס בטמא לבד:

סליק מסכת תמורה. בעזר בורא רוח וצר צורה

גמ' אמר מר וכו' סתם לן תנא כר' יהודה. נ"ב דשמעינן ליה דפליג ארבנן ור"ש כותיה דר"י ס"ל בהא:

שם תניא אמר ר"י וכו' אבר "וזורקה" כצ"ל:

רש"י ד"ה (בריש הדף) אשם תלוי והשתא הוו חולין. נ"ב עמ"ש בגליון בה"ז:

ד"ה מלא הסיט מלא הרחקת גודל. נ"ב לפמ"ש רש"י בפרק האורג [דף קו ע"א] צ"ל כאן אמה אך עיין בתוס' מנחות (לה ע"ב) על אצבע צרדה ותראה פירושים שונים:

רש"י ד"ה ליבטיל ברובא וכו' במשמע. צ"ל משמע:

ד"ה הא מני דהשתא. צ"ל השתא:

ד"ה מ"ט וכו' ואתו למשרייא. נ"ב לאפרן והגה"ה שבגליון נ"א למשדייהו נמחק. ונ"ב הגה"ה משובשת:

ד"ה דם הנדה וכו' בסה"ד ושרי "אפריה" כצ"ל:

תד"ה ונשרפין וכו' מיהו יש לישב דלא אמתני' נקטיה כצ"ל:

רש"י ד"ה כל הנשרפין וכו' דלמא אתי איניש. קשה לי למאי צריך טעמא לזה כיון דמצותו בשרפה פשיטא דלא יקבר לבטל מצותו:

אשם תלוי ישרף. אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא והשתא הוו חולין שנשחטו בעזרה אבל אם לא נודע לו יאכל כשאר אשמות דאשם קרייה רחמנא בפרשת ויקרא לכפר על הספק ולהגין מן הייסורים עד שיוודע לו אם ודאי חטא ויביא חטאת כדאמרינן בכריתות בפ' בתרא (דף כו:): חטאת העוף כו'. כגון אשה שהפילה ספק ולד ספק אינו ולד כיון דחטאת [יולדת מן] העוף היא כדכתיב ובן יונה או תור לחטאת מביאתה על הספק דהואיל ואינה נקטרת לא איכפת לן אי זריק דם על הספק ואינה נאכלת דשמא לא ולד היה וחולין היא זו ונבלה היא ואין חולין נאכלין במליקה ותשרף דהוי לה כשאר קדשים פסולין ובמסכת נזיר (דף כט.) ילפינן שפיר דחטאת העוף באה על הספק: יטילנה לאמה. אמת המים עוברת בעזרה ויוצאה לנחל קדרון ואיידי דעור רך הוא מתמקמק ואינו עומד בקילוח המים: כל הנשרפין לא יקברו. דלמא אתי איניש ואשכח להו ואכיל להו: ונקברין לא ישרפו. בגמ' מפרש טעמא: גמ' מלא הסיט. מלא הרחקת גודל מאצבע מה שהוא יכול להרחיק: צמר בכור. אסור בהנאה דקדשים הוא: ידלק. גבי צמר נקט בגד וגבי שער נקט שק כי אורחא דמילתא: שער נזיר טהור ישרף. דשרפה כתיבא ביה דכתיב ונתן על האש וגו' שער נזיר טמא לא כתיב ביה שרפה: כאן בשק. הא דקתני ידלק היינו שארג שער נזיר ופטר חמור בשק דאי אמרת יקבר אתי איניש ומתהני בה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא: ור' אלעזר אומר כו'. ואידי ואידי בשק ופטר חמור לקמן משני לה ומוקים לה כר' יהודה: ליבטל ברובא. דהא קתני שער נזיר ופטר חמור בשק במשמע מעט ממנו בבגד גדול של היתר ואי קשיא הא דאמרי' במס' נדה (דף סא:) בגד שאבד בו כלאים ה''ז לא ימכרנו לעובד כוכבי' ואמאי אסור למוכרו וליבטל ההוא חוט ברובא כי היכי דאמרי' הכא הא לאו פירכא היא דבכלאים לא אמר ליבטל ברובא דעיקר איסור כלאים לא אסרה תורה אלא על ידי תערובת וכלאים מתרגמינן עירובין ולא שייך בהו ביטול: בציפורתא. שעשה מן האיסור צורת צפור בשק דחשיב דמיפה ליה לכולי שק ולא מיבטל: הא מני. דהשתא ס''ד דהכי מתרץ הא מני דאזיל לחומרא ר' יהודה היא: אמר ליה קשיא לן לשלופינהו. דאפשר בתקנה ואת מוקמת כר' יהודה היכא דאיכא תקנתא מי אמר רבי יהודה אמר ליה הכי קאמינא לה א''א לשלופינהו מוטב ודקא קשיא לך פטר חמור אפטר חמור הא דקתני ישרף ובמתני' יקבר לא תישני בנזיר (כאן בטמא כאן בטהור) אלא אוקמה כר' יהודה כולה ומיתוקמא שפיר: מ''ט. נקברין לא ישרפו משום דנקברים אפרן אסור ואתו למישרייא: דם הנדה ובשר המת. אע''ג דקי''ל במס' נדה (דף נד:) מטמאין לחין ויבשין היכא דנעשו אפר בעלמא טהורין אם אין שם מלא תרווד רקב ומותר בהנאה ובשר המת מן הנקברין הוא ושרי אפרו: שנתמצה דמה. שנעשית מצותה: מוראה ונוצה שלה. נקברין נינהו דאמרי' בפ''ק דיומא (דף כא.) מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין במקומן: ומותרין. אפילו לכתחלה אם חפר ונטלן: כל הנשרפין. כגון חמץ ותרומה וערלה וכלאי הכרם אפרן מותר לכיבוס בגדים: לעולם אסור ומיערב לא עריב כו'. האי מקשה מפרש ואזיל לברייתא דלא תיקשי ליה היא גופה כיון דאפר עצי אשרה ואפר הקדש שניהן אסורין אמאי פליג להו מהדדי ולא תני חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש ולא ליתני לעולם אסור ומפרש משום דאינן שוין דאשירה יש לה ביטול ביד עובד כוכבים כדקיי''ל במס' ע''ז מנין לעובד כוכבים שפוסל אלוהו דכתיב פסילי אלהיהם וכתיב ולקחת לך בפ' ר' ישמעאל (ע''ז דף נב.) בגמ' עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסור כו': ה''ג לא הוה איניש דלמעול. דאי הדליקה אדם מעל המסיק ונפק אפר לחולין והנך דטעונין שרפה בלא שום מעילה יצא אפרן לחולין דקלישא קדושתייהו הואיל ונפסלו והא דקתני אפר הקדש אסור היכא דליכא מעילה ולא הוה איניש דלמעול ובעצי הקדש קאמר: כי תניא הא. דאפר הקדש אסור במלא קומץ של הדשן קאמר שהכהן תורם בכל יום שחרית ונותנו אצל המזבח כדאמר בפ''ב דיומא (דף כד.) נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו: ושמו אצל המזבח ושמו כולו. וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה:

אם אפשר למישלפינהו מוטב (כלל) לא קאי כלל אקושיא דליבטלינהו ברובא אלא אקושיא קמייתא דהתם קתני ידלק ובמתני' יקבר והלשון לאו דוקא. ונשרפין מותרין (הקדש קשיא) .. וניחא אי גרסי' נשרפין אפרן מותר וכן גרסי' במקצת ספרים מיהו יש ליישב דלאלימותא נקטוה אפר הקדש הכא דמתני' דנשחטין חוץ לזמנן דאפרן מותר ומשום דבסמוך מותיב מינייהו דקאמר ונשרפין דהקדש דאפרן מותר והתנא נסיב ליה הכא: