תמורה לב ע"ב

הגזברין בלבד. משום שבעליו של הקרבן צריכים לעמוד על גבי קרבנם בשעה שהוא קרב, ובעליה של העולה שהותפסה לבדק הבית הריהם גזברי המקדש. ואולם אין הקרבן מעוכב משום שצריך לשום אותו, והרי שאף המתפיס קדשי מזבח לבדק הבית אינו חייב בהקדש עילוי, ושלא כדברי רב הונא!

ומשיבים: לעולם דין זה שהמתפיס קדשי מזבח לחרמי המקדש צריך לתת דמי הקרבן לבדק הבית אינו מן התורה אלא רק מרבנן [דברי חכמים], ומן התורה אין אלא עיכוב גזברים, ואף עולא סבור כן, ובאשר לקרא [הכתוב] ממנו למד עולא דין זה ("כל חרם קדש קדשים הוא לה'", ויקרא כז, כח) — כתוב זה הוא אסמכתא בלבד, ולמעשה כתוב זה בא ללמדנו שיש דין מעילה בחרמי הכהנים הוא דאתא [שבא].

ותוהים על כך: אם כדי ללמדנו דין מעילה בחרמי כהנים, למה ליה קרא [לו כתוב] מיוחד, והלא לשון קדשי קדשים ("קדש קדשים הוא לה'") כתיב ביה [נאמר בו, בדין חרמי הכהנים], ובכל הקדשים נוהג דין המעילה!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שדין המעילה בחרמי כהנים נלמד ממה שנאמר בהם "קדש קדשים", מעתה הא [זה] שאמר ר' ינאי: אין הלכה זו של המעילה מפורשת מן התורה אלא במועל בקרבן עולה בלבד, שכן נאמר בענין אשם מעילות "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו... ואת חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא ה, טו—טז), ודין זה נאמר רק במועל בקרבנות העולה שהן המיוחדין אך לה'. אבל דיני מעילה בקרבנות החטאת וקרבנות האשם שיש בהם אכילת כהנים ובעלים — לא נפקא [אינם יוצאים, נלמדים] אלא מדרשתו של

רבי. דתניא [שכן שנויה ברייתא], רבי אומר: נאמר בסוף פרשת השלמים "והקטירם הכהן המזבחה... כל חלב לה'"(ויקרא ג, טז) — והרי לשון ריבוי זו ("כל) באה לרבות אף את אימורי קדשים קלים לדין המעילה, וכל שכן קדשי קדשים כחטאת ואשם.

ויש לשאול באותו אופן: למה לי קרא [כתוב]? והרי לשון "קדשי קדשים" כתיב בהו [נאמר בהם, בקרבנות החטאת והאשם]! אלא אף על גב [אף על פי] ש"קדשי קדשים" כתיב בהו [נאמר בהם], עדיין בעי קרא לרביינהו [נצרך כתוב לרבותם] למעילה, ואם כן חרמים נמי [גם כן] — אף על גב [אף על פי] ש"קדשי קדשים" כתיב בהו [נאמר בהם] — בעי קרא לרבויינהו [נצרך כתוב לרבותם] למעילה.

א למעלה הובאו דברי עולא שהמתפיס עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזברים בלבד. ועתה דנים בהלכה זו גופא [כשלעצמה]: המקדיש עולה לבדק הבית — אין בה אלא עיכוב גיזברין בלבד. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: המקדיש עולה לבדק הבית — אסור לשוחטה עד שתפדה, ושלא כדברי עולא!

ומשיבים: אין הלכה זו אלא מדרבנן [מדברי חכמים], ומן התורה אין בה חובת הקדש עילוי, אלא עיכוב גזברים בלבד. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, שכן מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף] אם עבר ושחטה בלא שנפדתה — מה שעשה עשוי, ואין הוא חייב לפדותה. ואם היה זה דין תורה, איך אפשר עוד לומר כי מה שעשה עשוי! אלא ודאי הוא מדברי חכמים.

ושואלים: אלא מאי [מה] אומרים אנו, כי אין זה אלא מדרבנן [מדברי חכמים], אי הכי [אם כך], אימא סיפא [אמור את הסוף]: וכל הנהנים בעולה זו, הריהם מועלין שתי מעילות (אחת משום ההנאה מקדשי מזבח, ואחת משום ההנאה בקדשי בדק הבית), ואי [ואם] כדבריך שחל עליהם הקדש עילוי רק מדרבנן [מדברי חכמים] בלבד — יש לשאול על כך: אמאי [מדוע] עבר הנהנה בשתי מעילות, והרי אין מעילה בדבר שקדושתו מדברי חכמים בלבד? ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונתו]: וראויה היא עולה זו (אילו היתה קדושת בדק הבית שבה מדין תורה) למעול בה שתי מעילות.

ב ועוד שנינו במשנתנו, שנחלקו חכמים ור' שמעון בדין קדשי מזבח וקדשי בדק הבית, שחכמים אומרים שאם מתו, ולא נפדו — אי אפשר עוד לפדותם, ודינם שיקברו. ואילו ר' שמעון אמר שכך הדין בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית — הרי הם נפדים.

ובהסבר מחלוקת זו אמר ר' יוחנן: הטעם לשיטת רבנן [חכמים] הוא, שכן אחד (בין) קדשי מזבח ואחד (ובין) קדשי בדק הבית — היו בכלל הנאמר בתורה בפדיון הקדשים "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה" (ויקרא כז, יא—יב). כלומר, צריך שתהא העמדה של הבהמה לפני הכהן והערכה של הכהן אותה. ומכאן למדנו שמי שאינה בכלל העמדה, וכגון שמתה, אף אינה בכלל הערכה, ולכן אינה נפדית אלא נקברת.

ואילו ריש לקיש אמר: הטעם לשיטת רבנן [חכמים] הוא, שכן קדשי בדק הבית אכן היו בכלל העמדה והערכה, שכן אותו כתוב נאמר בהם, ומכאן, שאם מתו — אין הם נפדים אלא נקברים. ואילו קדשי מזבח — לא היו בכלל העמדה והערכה, שלא נאמר פסוק זה בקדשי מזבח, ולכן אם מתו — הרי אלו נפדים.

ומסבירים: זה וזה, הן ר' יוחנן והן ריש לקיש, מודה כי לשיטת ר' שמעון, שקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אף אם מתו, הריהם נפדים. וקדשי מזבח — היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו — אין הם נפדים. וכמו כן לדברי הכל, בין לר' יוחנן ובין לריש לקיש, כאשר הוקדש בעל מום מעיקרו — הכל מודים שלא היה בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מת — יפדה, אף שהוא בכלל קדשי מזבח.

ומקשים על הסבר זה, תנן [שנינו במשנתנו], ר' שמעון אומר: קדשי בדק הבית שמתו — יפדו. ומעתה יש לדון בדבר: בשלמא [זה נוח] לשיטת הסברו של ר' יוחנן, שאמר כי לשיטת רבנן [חכמים] אחד זה ואחד זה, קדשי בדק הבית וקדשי מזבח, היו בכלל העמדה והערכה, ואם מתו אינם נפדים — היינו דאיצטריך [זהו שנצרך] ר' שמעון לפרושי [לפרש] בדיוק את דעתו, ולומר שקדשי בדק הבית שמתו הם שיפדו, שהרי אילו לא היה מפרש את דבריו, ואומר בסתם "יפדו" — היה מקום לומר שר' שמעון חולק בכל על חכמים, ולדעתו אף בקדשי מזבח כך הוא הדין שיפדו.

אלא לשיטת הסברו של ריש לקיש שאמר כי לא אמרו חכמים את דבריהם, שיקברו, אלא בקדשי בדק הבית, שהרי בקדשי מזבח סבורים הם שייפדו, למה ליה לפרושי [לו, לר' שמעון במשנתנו, לפרש] את דבריו "קדשי בדק הבית — אם מתו יפדו", לימא [שיאמר] בפשטות "אם מתו — יפדו", ואנו נדע כי כוונתו לקדשי בדק הבית, שהרי בקדשי מזבח אף חכמים סבורים שיפדו!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך ריש לקיש בתשובה לכך, כי ר' שמעון לא הוה ידע מאי [היה יודע מה בדיוק] הוא זה שאמר התנא קמא [הראשון, חכמים], אם מה שאמרו שיקברו מתייחס לקדשי מזבח או לקדשי בדק הבית, ולכן הכי קאמר ליה [כך הוא אמר לו] ר' שמעון לתנא קמא: אי [אם] אמרת את דינך זה בקדשי מזבח, שהם בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו הריהם נקברים — מודינא [מודה אני] לך בכך. ואולם אם אמרת את דינך זה בקדשי בדק הבית — אין אני סבור שיקברו, אלא אם מתו — יפדו.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: נאמר "ו אם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה... והעמיד את הבהמה... והעריך הכהן אותה", ואמרו חכמים כי בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, ולמדנו הכתוב שפדיונה של בעלת מום נעשה בהעמדה ובהערכה.

ודנים בדבר: אתה אומר — בבעלי מומין הכתוב מדבר, או אינו אלא בבהמה טמאה ממש. ולימדנו הכתוב שבהמה טמאה שהוקדשה (לבדק הבית) הריהי נפדית בדרך העמדה והערכה? כשהוא (הכתוב) שב ואומר כמה פסוקים לאחר מכן "ו אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" (ויקרא כ״ז:כ״ז) — הרי דין פדיון הבהמה טמאה אמור,

the treasurers alone preventing the offering from being sacrificed. In other words, the owner of an offering must stand over the animal when it is sacrificed, and in the case of a burnt offering that was associated with a consecration for Temple maintenance, the Temple treasurer is the owner. Evidently, Ulla maintains that the offering does not require an appraisal for a consecration of its value before it may be sacrificed, despite the fact that it was associated with a consecration for Temple maintenance.

The Gemara responds: Actually, this halakha, that one who associates an animal consecrated for the altar with a consecration for Temple maintenance must give the value of the animal for Temple maintenance, was instituted by the Sages; by Torah law, there is only the delay attributed to the treasurers. This is also the opinion of Ulla. And as for the verse that Ulla cites as a source for the halakha that an animal consecrated for the altar can be associated with dedications to priests (Leviticus 27:28), it is mere support for this rabbinic law. The verse actually comes to teach that one is subject to the halakhot of misuse in the case of dedications to priests.

The Gemara asks: If the term in the verse “every dedicated item” serves to teach only that one is subject to the halakhot of misuse in the case of dedications to priests, why does one need this verse at all? After all, an expression of most holy is written in the verse, as it states: “Is most holy unto the Lord,” and the halakhot of misuse apply to all sanctified items.

The Gemara rejects this claim: And according to your reasoning, that liability for misuse in the case of dedications to priests is derived from the term “is most holy,” then consider that which Rabbi Yannai said: The halakhot of misuse are written explicitly in the Torah only in the case of one who misuses a burnt offering, as it is stated with regard to the guilt offering brought for misuse: “If anyone commit a trespass, and sin through error, in the holy items of the Lord” (Leviticus 5:15). The verse indicates only that one is liable for misuse of burnt offerings, which are exclusively for the Lord. But the fact that the halakhot of misuse apply to a sin offering or a guilt offering, from which the priests or owners partake, is derived only from that which Rabbi Yehuda HaNasi taught.

This is as it is taught in a baraita, that Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse states at the conclusion of the passage discussing the sacrifice of a peace offering: “And the priest shall make them smoke upon the altar…all the fat is the Lord’s” (Leviticus 3:16). The word “all” serves to include the portions of offerings of lesser sanctity in the halakhot of misuse; all the more so is it the case that offerings of the most sacred order, e.g., a sin offering or guilt offering, are included.

The Gemara concludes its reasoning: Why, then, do I need a verse to include these offerings? After all, an expression of “most holy,” is written with regard to a sin offering and guilt offering. Rather, it must be that even though “most holy” is written with regard to them, nevertheless, a verse is required to include them in the halakhot of misuse. With regard to dedications as well, even though “most holy” is written with regard to them, a verse is required to include them in the halakhot of misuse.

§ The Gemara earlier cited a statement of Ulla with regard to one who associates a burnt offering with a consecration for Temple maintenance. The Gemara discusses the matter itself: One who consecrates a burnt offering for Temple maintenance has only the delay attributed to the treasurers alone preventing the offering from being sacrificed. The Gemara raises an objection to this opinion from a baraita: In the case of one who consecrates a burnt offering for Temple maintenance, it is prohibited to slaughter it until it is redeemed.

The Gemara explains that this baraita is referring to the halakha by rabbinic law; by Torah law, a burnt offering cannot be consecrated by means of a consecration of value, and only the presence of the treasurers is required for it to be sacrificed. The Gemara adds: This too stands to reason, from the fact that the latter clause of the baraita teaches: If he transgressed and slaughtered it before redeeming it what he did is done and he is not required to redeem it. But if the burnt offering must be redeemed by Torah law, how can the baraita state that what he did is done? Evidently, the burnt offering is redeemed by rabbinic law.

The Gemara asks: Rather, what will you say? Will you say that the baraita is referring to the halakha by rabbinic law? If so, say the last clause of the baraita: And anyone who derives benefit from this burnt offering misuses consecrated property on two counts of misuse, one for deriving benefit from an animal consecrated for the altar and one for deriving benefit from an item consecrated for Temple maintenance. But if the burnt offering is consecrated with a consecration of value by rabbinic law, why does one who derives benefit from this burnt offering misuse consecrated property on two counts of misuse? The Gemara explains that this is what the baraita is saying: And if the consecration of value of this burnt offering was by Torah law, it is fit to be liable for misuse on two counts of misuse.

§ The mishna cites a dispute between Rabbi Shimon and the Rabbis with regard to animals consecrated for the altar and animals consecrated for Temple maintenance. The Rabbis hold that if they died and were not redeemed, they cannot be redeemed and they must be buried, whereas Rabbi Shimon maintains that this is the halakha only with regard to animals consecrated for the altar; animals consecrated for Temple maintenance can be redeemed.

With regard to this dispute, Rabbi Yoḥanan says: According to the Rabbis, both animals consecrated for the altar and animals consecrated for Temple maintenance were included in the halakha of standing and valuation, as it states in the Torah with regard to the redemption of consecrated animals: “And if it be any unclean animal, of which they may not bring an offering unto the Lord, then he shall set the animal before the priest. And the priest shall value it, whether it be good or bad; as you the priest values it, so shall it be” (Leviticus 27:11–12). Any consecrated animal that cannot be stood before the priest, e.g., one that died, is not included in the halakha of standing and valuation and must be buried.

And Reish Lakish says: According to the Rabbis, animals consecrated for Temple maintenance were included in the halakha of standing and valuation, as that verse is discussing animals consecrated for Temple maintenance. Accordingly, if an animal consecrated for Temple maintenance died and was not redeemed, it must be buried without redemption. But animals consecrated for the altar were not included in the halakha of standing and valuation, as the verse is not referring to such animals. Accordingly, if they died they are redeemed.

The Gemara adds: And both this one and that one, Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, agree that according to Rabbi Shimon, animals consecrated for Temple maintenance were not included in the halakha of standing and valuation, and therefore if they died they are redeemed; and animals consecrated for the altar were included in the halakha of standing and valuation, and if they died they are not redeemed. And according to both Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, everyone agrees, both the Rabbis and Rabbi Shimon, that if one consecrated for the altar an animal that was blemished from the outset, the animal was not included in the halakha of standing and valuation and it may be redeemed if it died.

The Gemara raises an objection to the explanation of Reish Lakish: We learned in the mishna: Rabbi Shimon says that animals consecrated for Temple maintenance that died can be redeemed. The Gemara analyzes this statement of Rabbi Shimon: Granted, according to the explanation of Rabbi Yoḥanan, who said that according to the Rabbis, both this and that, i.e., animals consecrated for the altar and for Temple maintenance, were included in the halakha of standing and valuation and if they died they are not redeemed; this is why it was necessary for Rabbi Shimon to explain that specifically in the case of animals consecrated for Temple maintenance that died, they can be redeemed. This serves to emphasize that Rabbi Shimon disagrees with the Rabbis only with regard to animals consecrated for Temple maintenance, not those consecrated for the altar.

But according to the explanation of Reish Lakish, that the Rabbis hold that only animals consecrated for Temple maintenance may not be redeemed if they died, why must Rabbi Shimon explain that he is referring to animals consecrated for Temple maintenance? Let him say simply: If they died they can be redeemed, and it would be obvious that he is speaking of animals consecrated for Temple maintenance, for if he were referring to animals consecrated for the altar, even the Rabbis agree that they may be redeemed.

The Gemara answers: Reish Lakish could have said to you that Rabbi Shimon did not know what the first tanna said, i.e., he was unsure whether the statement of the first tanna, the Rabbis, that the animal must be buried without redemption, is referring to animals consecrated for Temple maintenance or to animals consecrated for the altar. And therefore, this is what Rabbi Shimon is saying to the first tanna: If your statement is referring to animals consecrated for the altar, that they are included in the halakha of standing and valuation and must be buried if they died without redemption, then I concede to you. By contrast, if your statement is referring to animals consecrated for Temple maintenance, then I disagree with you and rule that if they died they can be redeemed.

The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: The verse states: “And if it be any non-kosher animal, of which they may not bring an offering unto the Lord, then he shall set the animal before the priest. And the priest shall value it” (Leviticus 27:11–12). The Sages teach that the verse is speaking of blemished animals, that they can be redeemed. The verse indicates that one redeems a blemished animal by means of standing and valuation.

The baraita continues: Do you say that the verse is speaking of blemished animals; or perhaps it is referring only to a non-kosher animal, and it is teaching that a non-kosher animal that was consecrated for Temple maintenance is redeemed through standing and valuation. The baraita answers: When it says later in that passage: “And if it be of a non-kosher animal, then he shall redeem it according to your valuation” (Leviticus 27:27), a non-kosher animal is thereby stated as subject to redemption.