תמורה ל ע"א

רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא דְּאָמַר פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִישׁוּת עֲשָׂאָהּ זוֹנָה אִי רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי אִירְיָא אַלְמָנָה נִיתְנֵי פְּנוּיָה
אַלְמָנָה אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּבִנְיַן אָב הוּא לָא נִיתַּסְרוּ קָא מַשְׁמַע לַן
הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ הֵא לָךְ טָלֶה זֶה כּוּ' וְהָא שִׁפְחָה לְעֶבֶד מִישְׁרָא שַׁרְיָא אָמַר רַב הוּנָא אֶצְלוֹ קָאָמַר וְהָא דְּקָתָנֵי עֶבֶד לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא קָאָמַר
אִי הָכִי מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק לְעוֹלָם עַבְדִּי וְכִי קָתָנֵי בְּעֶבֶד עִבְרִי
אִי הָכִי מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן שִׁפְחָה לְעֶבֶד עִבְרִי מִישְׁרָא שַׁרְיָא הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דְּלֵית לֵיהּ אִשָּׁה וּבָנִים דְּתַנְיָא אֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית
מַתְנִי' וְאֵיזֶהוּ מְחִיר כֶּלֶב הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ הֵ(ו)לָ(י)ךְ טָלֶה זֶה תַּחַת כֶּלֶב
וְכֵן שְׁנֵי שׁוּתָּפִין שֶׁחָלְקוּ אֶחָד נָטַל עֲשָׂרָה וְאֶחָד תִּשְׁעָה וָכֶלֶב שֶׁכְּנֶגֶד הַכֶּלֶב אָסוּר וְשֶׁעִם הַכֶּלֶב מוּתָּר
אֶתְנַן הַכֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין שֶׁנֶּאֱמַר שְׁנַיִם וְלֹא אַרְבָּעָה וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִין הֵן וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן מְחִיר כֶּלֶב זֶהוּ חֲלִיפֵי כֶלֶב וְכֵן הוּא אוֹמֵר תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם
אֵימָא אֶתְנַן (זונה) [מַמָּשׁ] אִם כֵּן (לא קרב) הָווּ תְּלָתָא גַּם שְׁנֵיהֶם וְלֹא שְׁלֹשָׁה
מִי קָאָמְרִינַן אֲנַן אֶתְנַן וּמְחִיר אֶתְנַן וְלֹא מְחִיר קָאָמְרִינַן
אִם כֵּן נֵימָא קְרָא לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וָכֶלֶב מִדִּכְתִיב אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב שְׁמַע מִינַּהּ
הַשּׁוּתָּפִין שֶׁחָלְקוּ אֶחָד נָטַל כּוּ' [אַמַּאי] נִיפּוֹק חַד(א) לַהֲדֵי כַּלְבָּא וְהָנָךְ כּוּלְּהוּ לִישְׁתְּרוֹ הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דִּטְפֵי דְּמֵי כֶלֶב מֵחַד מִינַּיְיהוּ (והאי) [וְהָהוּא] טוּפְיָינָא דְּכֶלֶב שְׁדֵי בְּכוּלְּהוּ
אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה מוּתָּר כּוּ' אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִפַּרְזַקְיָא לְרַב אָשֵׁי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

רבי אלעזר היא, דאמר רבי אלעזר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות - עשאה זונה ^[111] בבעילה זו ונפסלה מן הכהונה. כלומר, מעתה היא "זונה" האסורה לכהן, לפי שכל בעילה שאינה בהיתר על ידי חופה וקידושין נקראת זנות, והלכך סוברת הברייתא שאתננה אסור.

ואביי סובר כרבנן. ואמנם לרבנן אינו אתנן, ולא אסרה התורה אלא אתנן של ביאה של ערוה שלא תופסין בה קידושין.

ומקשינן: אי, אם הברייתא סוברת כרבי אלעזר, מאי איריא, למה כשרצתה לתת דוגמא לביאה אסורה אמרה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שהן חייבי לאווין? ניתני, היתה צריכה לומר, אפילו פנויה, שאין בעילתה לישראל מחייבי לאוין, ובכל זאת אתננה אסור [לאוקימתת אביי אליבא דרבי אלעזר]?

ומתרצינן: אדרבה! אם הברייתא לא היתה אומרת בסיפא "אלמנה לכהן גדול" - הוה אמינא להיפך! שרק בפנויה אתננה אסור, והיא הזונה שעליה דיברה התורה באמרה אתנן "זונה" [אליבא דרבי אלעזר], אבל אתנן של חייבי לאווין הוה אמינא ^[112] שאינו אסור - לכן משמיענו הברייתא שגם אתנן של כהן גדול לאלמנה שהוא מחייבי לאווין - אסור.

אלמנה איצטריך להשמיענו שאתננה אסור. כי אם לא היה משמיענו, סלקא דעתך אמינא, הואיל ופנוי ופנויה "בנין אב" הוא, ללמד שאין אתנן אסור אלא בפנוי ופנויה, ואילו שאר חייבי לאווין לא ניתסרי, לכן קמשמע לן, משמיעה לנו הברייתא שגם אתנן חייבי לאווין, כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, אסור.

לישנא אחרינא: ^[113]

מיתיבי: אחד זונה עובדת כוכבים ואחד זונה ישראלית - אתננה אסור.

תיובתא דאביי!

ומתרצינן, אמר לך אביי: אכן הפנויה אתננה מותר, ואף על פי שהיא מופקרת או שנבעלה קודם לכן ביאת עריות. וכי ^[114] קתני הא, במה אסרה ברייתא זו, בעריות שאין קידושין תופסין בה, ועל אתנן של בעילה זו אמרה הברייתא שהוא אסור.

ומקשינן, והא קתני סיפא של הברייתא: כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט. והרי קידושין תופסין בחייבי לאווין אלו, ובכל זאת אמרה הברייתא שהיא זונה ואתננה אסור, וקשה על אביי, האומר שכל אשה שקידושין תופסין בה אינה זונה, ואתננה מותר?

ומתרצינן: הא מני, מי שנה ברייתא זו שסיימה ואמרה "כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט", רבי עקיבא היא, דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאווין, שחייבי לאווין דינן כעריות של חייבי כריתות שאין בהן תפיסת קידושין, ולפיכך אתננן אסור. ואילו אביי דיבר לא בחייבי כריתות ולא בחייבי לאווין אלא בפנויה בלבד, ועל אתננה אמר שהוא מותר.

ולכאורה צריך ביאור, ^[115] למה הוצרכה הברייתא לומר "כגון אלמנה לכהן גדול" ואליבא דרבי עקיבא, לא היה לה אלא לומר "אחד זונה ישראלית" ומובן מאליו שכל אתנן ואתנן של כל העריות, מי שרק מוגדרת כזונה, הרי הוא אסור?

ומבאר אביי: אם היה משמיענו הלשון "זונה" היה אפשר לטעות שאפילו על זונה שקידושין תופסין בה, כגון "זונה מופקרת" או "זונה מביאת חייבי כריתות בביאה קודמת", ועתה נבעלה למי שאינה אסורה לא בחיוב כרת ולא בחיוב לאו, גם אתנן של זו יהא אסור, והא קמשמע לן, דכל זונה ממש, דלא תפסי בה קידושין בביאה זו שעליה קיבלה האתנן, ולא רק חייבי כריתות, אלא אפילו דומיא דאלמנה לכהן גדול דלא תפסי בה קידושין, אליבא דרבי עקיבא, אתננה אסור. אבל לא בזונה שאינה מחייבי לאווין, שקידושין תופסין בה, כדברי אביי.

ועתה, מתהפכת הקושיא מברייתא זו על רבא. שהרי רבא סובר שאפילו בפנויה הוי זונה ואתננה אסור, ואם כן, למה אמרה הברייתא בסיפא "כגון אלמנה לכהן גדול"? ^[116]

ולרבא, מאי שנא דקתני "כגון אלמנה לכהן גדול"?

ומתרץ רבא ומחדש, כי מה שהוא סובר שאתנן פנויה אסור, היינו רק בביאה אסורה, והוא יודע שהיא ביאה אסורה כגון חייבי לאווין, או שהוא יודע שהיא "זונה מופקרת", או "זונה שכבר נבעלה לחייבי כריתות", שאז אתננה אסור אף על פי שביאה זו שעליה נתן האתנן אינה אפילו ביאת חייבי לאווין. אבל סתם פנוי הבא על הפנויה ונתן לה מתנה, אינו אתנן עד שיאמר לה בפירוש "הא לך אתננך". וזו כוונת הברייתא, כמו שיבואר.

ומתרצינן: לכן שנתה הברייתא "אלמנה לכהן גדול", ללמדנו דומיא דאלמנה לכהן גדול: מה אלמנה, לא לקי עד דמתרי בה, והיא והוא יודעים שביאה זו אסורה, אף זונה, סתם פנוי הבא על הפנויה, אין האתנן אסור, עד דאמר "הא לך טלה זה". ^[117] שרק אז הוי זנות, כיון שהוא מתבטא בלשון אתנן. לא אמר לה "הא לך טלה זה באתננך", לא נקראת בכך "זונה".

וחידוש הברייתא הוא: לאפוקי מדרבי אלעזר! דאמר רבי אלעזר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות - עשאה זונה בביאה אחת זו. וכל זאת בפנויה שנבעלה לפנוי פעם ראשונה. אבל היכא דזונה היא מעיקרא, כגון "זונה מופקרת" או "זונה שכבר נבעלה לחייבי כריתות", אפילו בסתמא, ^[118] שלא אמר לה "הא לך טלה זה אתנן", הכי נמי דאסור. והיא ה"זונה" שעליה אמר רבא שאתננה אסור אפילו כשהיא פנויה.

שנינו במשנתנו: האומר לחבירו: הא לך טלה זה, ותלין שפחתך אצל עבדי!

רבי אומר, אינו אתנן. וחכמים אומרים, אתנן.

ומקשה הגמרא על דברי חכמים: והא שפחה כנענית לעבד כנעני ^[119] מישרא שריא! מותרת היא לו, ולמה אסרו חכמים את האתנן שהוא נותן לו? שהרי לא מצאנו מי שאוסר אתנן הניתן לאשה עבור ביאה המותרת לו ^[120] [מלבד רבי אלעזר, הסובר שפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות - עשאה זונה]?

ומתרצינן, אמר רב הונא: אצלו קאמר. הישראל רוצה את השפחה לעצמו, והוא אכן אסור בשפחה, כמו שנאמר [דברים כג] "לא יהיה קדש" ואתננה אסור. ^[121] והא דקתני "עבד", ולמה נקט בלשון "אצל עבדי"? לישנא מעליא קאמר, משום שאינו רוצה לומר בפירוש "ותלין עמי". ^[122]

ומקשינן: אי הכי, אם כן שהוא נותן את האתנן עבור ביאה שלו, מאי טעמא דרבי ^[123] החולק במשנתנו וסובר שאינו אתנן? הלא אם נותן לה אתנן עבור שכר ביאתו, למה אינו אתנן?

ומתרצינן, אמר רבי שמואל בר נחמני: ^[124] לעולם "עבדי" ממש, ולא לעצמו, וכי קתני, ובמה נשנתה המשנה? בעבד עברי, ולפיכך אמר רבי שאינו אתנן מאחר שביאתה מותרת.

ומקשינן: אי הכי, מאי טעמא דרבנן? הלא שפחה כנענית לעבד עברי, משרא שריא! מותרת היא לו. ^[125]

ומסקינן: בסתם עבד עברי, אכן, סוברים חכמים שהיא מותרת לו ואתננה מותר, ובמה אמרו שאתננה אסור? הכא במאי עסקינן כגון דלית ליה אשה ובנים, אין לעבד עברי אשה ובנים משל עצמו -

ורבי וחכמים במשנתנו נחלקו במחלוקת תנאים לגבי עבד עברי שאין לו אשה ובנים, האם רבו מוסר לו שפחה כנענית. לפי חכמים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, ואסור לו לבא על שפחה כנענית. ^[126] ואם בא עליה, ונתן לה אתנן, הריהו אסור. ואילו רבי סובר ^[127] שרבו מוסר לו שפחה כנענית, והיא מותרת לו, ולכן אין אתננה אסור.

דתניא: אין לו אשה ובנים, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, שנאמר בפרשת עבד עברי שמכרוהו בית דין [שמות כב] "אם בגפו [לבדו] יבוא, בגפו יצא". יש לו אשה ובנים - רבו מוסר לו שפחה כנענית, בעל כרחו, שנאמר [שם] "אם בעל אשה הוא... אם אדוניו יתן לו אשה". ורבי חולק וסובר שאפילו אם אין לו אשה ובנים, רבו מוסר לו שפחה כנענית.

מתניתין:

משנתנו מבארת דין "מחיר כלב" שאסור להקריבו. ^[128]

ואיזהו מחיר כלב? האומר לחבירו "הילך ^[129] [זה לך] טלה זה תחת כלב זה", ומחליף טלה בכלב, אותו הטלה אסור להביא לקרבן בבית ה'.

וכן שני שותפין שחלקו נכסיהם, אחד נטל עשרה טלאים, ואחד נטל תשעה טלאים וכלב, הרי עשרת הטלאים שכנגד הכלב, דהיינו, שלקחם השותף הראשון, אסורין להקרבה, שכולם מחיר כלב הם. ואילו תשעת הטלאים שעם הכלב, שלקחם השותף השני, מותרין, ואינם מחיר כלב. ובגמרא יבואר.

אתנן הכלב, האומר לחבירו "הילך טלה זה לאתנן עבור שתלין כלבתך אצלי", ^[130] ומחיר זונה, הקונה זונה להיות שפחתו ונתן טלה במחירה, הרי אלו הטלאים, מותרין. שנאמר [דברים כג] "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר. כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם". ודרשינן, רק שניהם ^[131] אסרה התורה, והם "אתנן זונה" ו"מחיר כלב", ולא ארבעה, ש"אתנן הכלב" ו"מחיר הזונה" אינם אסורים.

ולדותיהן, של אתנן זונה ומחיר כלב מותרין, שנאמר "שניהם", ודרשינן, "שני הם", רק הם אסורין, ולא ולדותיהן.

גמרא:

תנו רבנן: מחיר כלב - זהו חליפי כלב, כמבואר במשנה.

וכן הוא אומר [תהלים מד], "תמכור עמך בלא הון, ולא רבית במחיריהם", הרי שמחיר היינו דמים הניתנים עבור מכר.

ומקשה הגמרא: ^[132] אימא אתנן ממש? שיהיה אסור גם אתנן זונה וגם אתנן כלב [כמבואר במשנה], וגם חליפי כלב.

ומתרצת, אם כן, כדבריך, הוי להו תלתא, יש כאן בתורה שלשה דברים האסורים, ולא יתכן לומר כן, כי "גם שניהם", כתיב, ולא שלשה.

ומבאר המקשן את דבריו: מי קאמרינן אנן, וכי אמרנו אנו, אתנן ומחיר כלב?! אתנן ולא מחיר קאמרינן! אמרנו שיהיה אסור אתנן זונה ואתנן כלב, ולא מחיר כלב, ומעתה יש רק שנים?

ומתרצינן: אם כן, כדבריך, נימא קרא "לא תביא אתנן זונה וכלב". מדכתיב, מכך שכתוב "אתנן זונה ומחיר כלב", שמע מינה כי מחיר כלב הוא דקאסר רחמנא, ולא אתנן כלב. שמע מינה!

לישנא אחרינא: ומקשינן: אימא מאי "מחיר כלב" אתננה של כלב? ויהיה אסור אתנן זונה ואתנן כלב.

ומתרצינן: אם כן, כדבריך, נכתוב קרא "אתנן זונה וכלב".

ומקשינן: אימא, אולי נאמר, שמה שכתבה התורה "אתנן זונה ומחיר כלב", מה שנאמר וי"ו ב"מחיר" פירושו: וי"ו המוסיף על ענין ראשון, וקרי ביה הכי, וכך יתפרש: אתנן ומחיר כלב. ויהיה אסור אתנן זונה ואתנן כלב ומחיר כלב?

ומתרצינן: "תועבת ה' גם שניהם" כתיב, שנים ולא שלשה.

שנינו במשנתנו: וכן שני שותפין שחלקו, אחד נטל עשרה ואחד תשעה וכלב. שכנגד הכלב אסורים. ושעם הכלב מותרים.

והניחה הגמרא, היות והם התחלקו שוה בשוה כדרך השותפים, הרי שוה כל טלה כמו טלה של השותף השני ואילו הכלב העשירי שוה כמו אחד מן הטלאים. ועל כן מקשה הגמרא: למה אסורים כל עשרה הטלאים? ניפוק חדא להדי כלבא, יברר טלה אחד מבין העשרה כנגד הכלב, והוא יהיה אסור מפני שהוא "מחיר כלב", והנך כולהו, ושאר תשעה הטלאים, לישתרו, יהיו מותרים? ^[133] ומתרצינן: אכן אם היו דמי כולם שוים, כך יעשה ויתיר תשעה טלאים, אלא הכא במאי עסקינן, כגון דטפי [שוה יותר] דמי כלב מחד מינייהו, מכל טלה וטלה שבעשרת הטלאים. כגון שכל אחד מהטלאים של בעל העשרה שוין דינר, וביחד הם שוין עשרה דינרים, ואילו תשעת הטלאים שעם הכלב שוין כל אחד דינר פחות מעה, והכלב שוה דינר ותשע מעות [ובסכום הכולל שוים אלו כנגד אלו, שהרי התחלקו שוה בשוה אלא שבסכום הפרטי שוה הכלב יותר מכל טלה וטלה]. ועל כן, האי טופיינא ^[134] דכלב, מה שהכלב שוה במקצת יותר מן הטלאים - שדי בכולהו, מגיע חלק של כלב בכל אחד ואחד מן התשעה, מלבד מה שמגיע בעשירי. ^[135]

לישנא אחרינא ^[136]:

ומקשינן: שכנגד הכלב אמאי אסורין, כל העשרה? אחד דבהדי כלבא - נתסר, ותשעה אחריני - תשתרי?

ומתרצינן, אמר רב אשי: כגון דשוין כולהון כל חד וחד ארבע זוזין ופלגא חומשי [עשירית הזוז], וביחד שוין עשרה הטלאים ארבעים ואחד זוז, ותשעת הטלאים שוים כל אחד רק ארבעה זוז, וביחד הם שוין שלושים ושש זוז, וכלב שוה חמשה זוז, וביחד שוים ארבעים ואחד זוז. נמצא, דזוזא יתירתא, שהכלב שוה יותר מאחרים משיך בכולהון, הזוז הנותר נמצא בכל טלה וטלה מתוך העשרה, בחלק של עשירית הזוז, וטלה אחד כנגדו. ולפיכך כולם אסורים ^[137].

שנינו במשנתנו: אתנן הכלב ומחיר זונה מותרין, שנאמר "שניהם", ולא ארבעה.

אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי:

הערות

^[111] כתב השיטה מקובצת: רבי אלעזר לא אמר דינו בנוגע לדין אתנן, ובהחלט יתכן שסובר כאביי! אלא שאביי מתרץ שאפשר להעמיד הברייתא אליבא רבי אלעזר. ועיין בתוס'.

^[112] רש"י לא ביאר הטעם, ועיין בתוס' המתקשים להבין.

^[113] והיא לישנא קמא בדפוסים שלנו.

^[114] גירסת השיטה מקובצת לקמן [ל א אות א].

^[115] מבואר על פי תוס'. ועיין ב"ח הגורס גירסא אחרת.

^[116] ואפילו אם הברייתא סוברת כחכמים ברי פלוגתא של רבי עקיבא, שקידושין תופסין בחייבי לאווין, מכל מקום, חמירי איסורם וכהן לוקה עליהם. ויש לדייק מהברייתא שרק בחייבי לאווין אסור אתננם, ולא בפנויה.

^[117] גירסת השיטה מקובצת.

^[118] גירסת השיטה מקובצת.

^[119] כן משמע מפשטות הסוגיא. וכן משמע מפירוש המשנה לרמב"ם. ולענין עבד עברי - עיין בהמשך הגמרא.

^[120] הקשה העולת שלמה: מה בכך שהיא מותרת לו, מכל מקום, הוי "זונה", שהרי לגבי אסורי כהונה הוי זונה, והרי רבא אמר שילפינן מזונה האמורה לגבי כהונה? וגם לאביי קשה, הרי אין קידושין תופסין בה, ומנין לגמרא ששפחה המוגדרת לפי כל הכללים כ"זונה" אין אתננה אסור כשהביאה לא היתה בעבירה? ומתרץ, שאתנן אסור באחד משני אופנים. א. בביאת עבירה. ב. באשה שהיתה לו אפשרות לקדשה כדת משה וישראל, ובא עליה דרך זנות. אבל שפחה אינה נכללת לא באופן הראשון ולא באופן השני, כיון שאין קידושין תופסין בה, ולפיכך אין אתננה אסור. והגרי"ז מבאר בדרך אחרת. ולדבריו כל עצם הגדרת "זונה" הוא משום שביאתה ביאה זנות, וממילא כשביאתה אינה אסורה, כגון שפחה לעבד, היא אינה נחשבת לזונה ביחס לביאה זו.

^[121] רש"י בשיטה מקובצת.

^[122] על פי רבינו גרשום, ומדויק "לישנא מעליא". ועיין ברש"י מה שפירש בשם רבותיו.

^[123] ואין לפרש טעמו של רבי שאין אתנן אלא הניתן לזונה עצמה ולא לאדונה, כי המשנה לקמן ממעטת "אתנן כלב" ממה שנאמר בתורה "שניהם", ויבואר לקמן, והרי בכלב ודאי ניתן האתנן לבעל הכלב ולא לכלב עצמו, ואם נאמר שנתינה לבעלים אינה נקראת אתנן, למה הוצרכה התורה למעט אתנן כלב? עולת שלמה. והשפת אמת כותב, שלא יתכן לפרש שרבי סובר שאין אתנן אלא הניתן לה עצמה ולא לאדוניה, כי קבלת אדונה בשבילה הוי כאילו ניתן לה עצמה, מדין ערב, כמבואר במסכת קידושין [ז א]. אך עיין בחידושי הגרי"ז המסופק אם הוא מדין ערב, או שמועילה קבלת האדון, כיון שבידו למוסרה לביאה, ולפיכך הוא האדון על קבלת האתנן.

^[124] גירסת השיטה מקובצת.

^[125] כפי שאמר הכתוב "אם אדוניו יתן לו אשה", ובשפחה כנענית הכתוב מדבר, שהרי בצאתו לחרות אומר הכתוב "האשה וילדיה תהיה לאדוניה". ועוד, שנאמר בפרשת עבד עברי [דברים טו] "כי משנה שכר שכיר עבדך". ודרשינן [קידושין טו א] שעבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה, ביום הוא עובד עבודת יום, ובלילה הוא עובד בכך שמוליד בנים משפחת אדונו, והבנים הם עבדים כנעניים של האדון.

^[126] המפרשים מוכיחים מגמרתנו שאם אין רבו מוסר לו, הרי הוא גם אסור בשפחה, בניגוד לשיטת הריטב"א [קידושין טו א].

^[127] כן כתב רש"י. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה מבאר, שגם רבי סובר שאסור לו בשפחה כנענית כשאין לו אשה ובנים, אבל, רבי סובר שהואיל והותר ביש לו אשה ובנים, ו"הותר מכללו" בשפחה כנענית - אין אתננה אסור. והרע"ב הביא שני הפירושים.

^[128] כתב הרמב"ן בפירושו על התורה [דברים כג]: ענין מחיר כלב, בעבור כי הצדים בכלבים ושומרים החומות יגדלו כלבים עזי נפש מזיקים את הרבים, וידירו [נודרים] במחיריהם להיות כופר לנפשם. והמפרשים אמרו שהוא דרך בזיון. ומה שכתב הרמב"ן שהוי "דרך בזיון", כך גם כתב השיטה מקובצת [בבא בתרא עט א] בשם הרא"ם וספר חסידים [סימן תתקיג].

^[129] גירסת השיטה מקובצת והגר"א.

^[130] כן כתב רש"י כאן. ובמסכת יבמות [נט ב] כתב: אמר לזונה "הילך טלה זה והבעלי לכלבי". ועיין שם בחידושי הריטב"א והמאירי. ועיין תוס' עמוד ב ד"ה מנא.

^[131] גירסת הב"ח.

^[132] מוגה ומבואר על פי השיטה מקובצת [אות ו ז יב] וכן הוא בפירוש רבינו גרשום. ולפי פירוש זה הם שתי לשונות בגמרא, ורש"י פירש את שתיהן. אבל שאר המפרשים לא היה לפניהם שתי לשונות, והבינו ברש"י שהוא לשון אחת, וגרעו והוסיפו. עיין בדבריהם.

^[133] קושית הגמרא ותירוצה מובאים גם במסכת בכורות [נז א], ושם מקשה הגמרא למאן דאמר "יש ברירה", וכן מבואר בתוס' כאן. אבל החזון איש [דמאי טז] כתב, מכך שהגמרא לא אמרה כאן "הניחא למאן דלית ליה ברירה, אלא למאן דאית ליה ברירה מאי איכא למימר", כדרך הש"ס, משמע שסוגייתנו סברה שאין כאן שייכות ל"ברירה", ואפילו למאן דאמר "אין ברירה" קשה, למה לא יקח טלה אחד כנגד הכלב, כי אין כאן טלה אחד מבורר ומיוחד לומר עליו שהוא המחיר, ולא נקרא עדיין "מחיר כלב". ואף על גב שאסור להקריב את כל עשרת הטלאים, לפי שביחס של כולם ביחד יש ביניהם אחד האסור, ונקבע ביניהם איסור "מחיר כלב", מכל מקום, כל אחד ואחד בפני עצמו לא נקבע בשם מחיר כלב. [ובכך מתרץ שיטת הרמב"ם].

^[134] גירסת השיטה מקובצת.

^[135] הרש"ש והחזון איש [דמאי סימן טז] מקשים: למה לא יוציא שנים או שלשה טלאים כנגד הכלב, והשאר יותרו? כשם שאמרה הגמרא בפשטות שאם שוה דמי הכלב לדמי הטלה הרי הוא כנגדו ושאר הטלאים מותרים, ואילו אם שוה יותר למה מתחלק העודף לכל טלה וטלה? ועיין בקהלות יעקב [סימן יא].

^[136] ירושלמית, מובאת כאן על פי גירסת השיטה מקובצת ומפורשת מפי רש"י. ולכאורה אין הבדל בין הלשונות וראה במסכת בכורות [נז א].

^[137] והאחרונים מאריכים בדעת הרמב"ם, ואכמ"ל בסוגיא דברירה וסוגיא דתערובת.

כשיטת ר' אלעזר היא, שאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשום (לשם) אישות — עשאה זונה, ומשום כך אתננה אסור. ואני אמרתי כדברי חכמים החולקים עליו. ושואלים: אי [אם] כשיטת ר' אלעזר היא, מאי איריא [מה מכוון, מדוע הוזכר דווקא] איסור אלמנה לכהן גדול? ניתני [שישנה] שאתנן אסור אף בפנוי הבא על הפנויה!

ומשיבים: אלמנה איצטריך [נצרך] לומר, שכן אם היה שונה בפנוי הבא על הפנויה, סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שכך הוא הדין דווקא באתנן של פנוי הבא על הפנויה, שכן אין איסור תורה בדבר, והואיל ובנין אב הוא הייתי מסיק מכאן כי אתנן הניתן לאשה האסורה עליו לא ניתסרו [ייאסרו], לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] "כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט" שאף שמכלל האסורים הם, הרי אלו אתנן.

א שנינו במשנתנו: האומר לחבירו "הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי". רבי אומר: אינו אתנן, וחכמים אומרים: אתנן. ושואלים: והא [והרי] השפחה לעבד כנעני מישרא שריא [מותרת], ואין זה איפוא מעשה זנות, ומדוע יהיה השכר אתנן? אמר רב הונא: שתשכב אצלו עצמו, אצל האדון, ולא אצל עבדו, קאמר [הוא התכוון לומר], והא דקתני [וזה ששנה, שאמר] שתלין אצל העבד — לישנא מעליא קאמר [בלשון מעולה, צנועה, הוא אמר].

ושואלים: אי הכי [אם כך] הוא, מאי טעמא [מה הטעם] של רבי הסבור שאין זה אתנן? אמר שמואל בר רב יצחק: לעולם דבריו ואף כוונתו של האדון היו שתלין שפחתך אצל עבדי, ובאשר לשאלה שהרי מותרת שפחה לעבד, כי קתני [כאשר שנינו במשנתנו] דין זה שאין בכך אתנן (לשיטת רבי), הרי זה בעבד עברי.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שמדובר בעבד עברי, מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] הסבורים שהרי זה אתנן, והרי שפחה גם לעבד עברי מישרא שריא [מותרת]? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דלית ליה [שאין לו, לעבד העברי] אשה ובנים, ובמקרה זה, אין השפחה מותרת לעבד עברי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם אין לו לעבד העברי אשה ובנים בשעה שנכנס לעבדות — אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, אם כבר יש לו אשה ובנים — רבו מוסר לו שפחה כנענית. ואילו רבי הסבור שאין זה אתנן, לדעתו אף עבד עברי שאין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית, ואין בכך משום זנות.

ב משנה ואיזהו הנקרא "מחיר כלב", שאסור בהקרבה? כגון האומר לחבירו "הוליך (הרי לך) טלה זה שלי תחת כלב זה שלך".

וכן הוא הדין בשני שותפין שביקשו להיפרד זה מזה, ועמדו וחלקו ביניהם את נכסיהם. אחד נטל בחלקו עשרה טלאים, ואחד נטל בחלקו תשעה טלאים וכלב, שבכגון זה כל הטלאים שכנגד הכלב (שבחלקו של זה שלא לקח את הכלב) — אסור להקרבה משום "מחיר כלב", ואילו תשעת הטלאים שעם הכלב — מותר להקרבה.

אתנן הכלב (אדם הנותן טלה לחבירו כתשלום על רביעת כלבתו), וכן מחיר זונה (אדם הנותן לחבירו טלה תחת זונה שתינתן לו לשפחה) — הרי אלו מותרין להקרבה, שכן נאמר באיסור אתנן זונה ומחיר כלב "כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם" (דברים כג, יט). והרי הלשון המדגישה "שניהם", מלמדת כי "שנים" דווקא הם האסורים (אתנן זונה ומחיר כלב) — ולא ארבעה (אף אתנן כלב ומחיר זונה). וכן ללמדנו שדווקא אתנן זונה ומחיר כלב הם עצמם אסורים, אבל ולדותיהן מותרין, שכן נדרש הכתוב "הן" שרק הם אסורים ולא ולדותיהן.

ג גמרא ועוד בהגדרת "מחיר כלב", תנו רבנן [שנו חכמים]: "מחיר כלב" — זהו הדבר הניתן כחליפי כלב. שכך הוא מובנה של המלה "מחיר" — הדבר הניתן תמורת דבר אחר, ולא דמים. וכן הוא, הכתוב, אומר: "תמכר עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם" (תהלים מד, יג), הרי ש"מחיר" ("במחיריהם") הוא הדבר הניתן בתמורה, שאינו כסף ("בלא הון").

ושואלים: אימא [אמור] בפירוש הכתוב "מחיר כלב" שכוונתו לאיסור אתנן הניתן לזונה, ואתנן הניתן לרביעת כלב, ואיסור מחיר כלב. ודוחים: אינך יכול לומר כן, שהרי אם כן מספר אלו שלא קרב [אינם קרבים] הוו תלתא [הריהם שלושה], ואילו בכתוב נאמר "גם שניהם" — שנים הם האסורים, ולא שלשה!

ומסבירים את כוונת השאלה: מי קאמרינן אנן [האם אומרים אנו] בשאלתנו שיהיו האסורים אתנן לבעילת זונה ואתנן לרביעת כלב, ומחיר כלב? והלא השאלה היתה שאפשר שכוונת הכתוב "מחיר כלב" היא במשמעות אתנן כלב, ולא במשמעות מחיר (חליפי) כלב, קאמרינן [אומרים אנו], ואין האסורים אלא שניים: אתנן הניתן לבעילת זונה ואתנן הניתן לרביעת כלב!

ודוחים: אם כן כדבריך, נימא קרא [יאמר הכתוב] "לא תביא אתנן זונה וכלב", ובאופן זה מוסבת המלה "אתנן" על שני אלה. ואולם מדכתיב [מתוך שנאמר] "אתנן זונה ומחיר כלב" — שמע מינה [למד ממנה] שהכוונה לדברים נפרדים, לאתנן הניתן לזונה, ולחליפי כלב.

ד שנינו במשנה בדינם של שני השותפין שחלקו, אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה טלאים וכלב אחד, שזה שנטל עשרה טלאים — כולם אסורים משום "מחיר כלב". ושואלים: מדוע נאסרו כל העשרה, ניפוק חדא דלהדי כלבא, והנך כולהו לישתרו [נוציא אחד הטלאים אצל, כנגד הכלב, ואלו השאר כולם שיותרו]? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דטפי [שעולה], ששווי דמי הכלב יותר מכל חד מינייהו [אחד מהם, מעשרת הטלאים שכנגדו], ואם כן אי אפשר להוציא טלה אחד ולהעמידו כנגד הכלב, והשאר יהיו מותרים, ומאחר וכך הוא, האי טיפונא [תוספת זו] של דמי כלב שדי בכולהו [הטל, מתחלקת בכולם], ולכן כל עשרת הטלאים נאסרים משום חלק "מחיר כלב" הנמצא בתוך כל אחד מהם.

ה עוד שנינו במשנה כי אתנן הניתן עבור רביעת כלב וכן הניתן כמחיר (כחליפין) לקבלת זונה הרי זה מותר להקרבה. ובענין זה אמר ליה [לו] רבא מפרזקיא לרב אשי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says: With regard to an unmarried man who engaged in intercourse with an unmarried woman not for the purpose of marriage, he has thereby caused her to become a prostitute. It is for this reason that her payment is prohibited to be sacrificed on the altar. By contrast, Abaye holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Elazar. The Gemara asks: If the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, why mention specifically the prohibition of a widow who is paid for engaging in intercourse with a High Priest? Let it teach that payment is prohibited even in the case of an unmarried man who engaged in intercourse with an unmarried woman.

The Gemara answers that it was necessary for the tanna to cite the example of a widow who is paid for engaging in intercourse with a High Priest, as it might enter your mind to say: Since the case of an unmarried man who engaged in intercourse with an unmarried woman, which is not a forbidden relationship by Torah law, is the paradigm example of prohibited payment to a prostitute, perhaps in a situation where the relationship is forbidden by Torah law, the payment should not be prohibited. Therefore, the baraita teaches us that payment to a prostitute is prohibited to be sacrificed on the altar even when the relationship is forbidden by Torah law, as in the case of a widow who is paid for engaging in intercourse with a High Priest.

§ The mishna teaches: With regard to one who says to another: Here is this lamb and in return your maidservant will lie with my slave and engage in intercourse with him, Rabbi Meir, or according to a different version of the text, Rabbi Yehuda HaNasi, says: The lamb’s halakhic status is not that of payment to a prostitute, and the Rabbis say: Its halakhic status is that of payment to a prostitute. The Gemara raises an objection with regard to the opinion of the Rabbis: But a maidservant is permitted to a Canaanite slave. Since this is not an act of prostitution, why should the payment be prohibited? Rav Huna said: He means to say that the lamb is given for the maidservant to lie with him, the master, not the slave. And as for that which it teaches: Lie with my slave, he employs a euphemism.

The Gemara asks: If that is so, what is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who maintains that this payment is not prohibited? Shmuel bar Rav Yitzḥak said: Actually, the mishna is not employing a euphemism, and the master meant: My slave. And as for the difficulty that a maidservant is permitted to a slave, when the mishna teaches this case it is referring to a Hebrew slave, which is why Rabbi Yehuda HaNasi rules that the payment is permitted.

The Gemara asks: If so, what is the reason for the ruling of the Rabbis? After all, a maidservant is permitted to a Hebrew slave. The Gemara answers: Here we are dealing with a case where the Hebrew slave does not have a wife and children, and in that situation the Canaanite maidservant is not permitted to the Hebrew slave. As it is taught in a baraita: If a Hebrew servant does not have a wife and children when he is enslaved, his master may not give him a Canaanite maidservant. If he has a wife and children, his master may give him a Canaanite maidservant. By contrast, Rabbi Yehuda HaNasi maintains that the master may give a Canaanite maidservant to his Hebrew slave even if the slave does not have a wife and children, and therefore the relationship is not considered an act of prostitution.

MISHNA: And which is the case where an animal has the halakhic status of the price of a dog, and it is therefore prohibited to sacrifice the animal on the altar? It is the case of one who says to another: Here is this lamb in place of a dog.

And likewise, this prohibition applies in the case of two partners who divided their common property, which included nineteen lambs and one dog, and one took ten lambs and the other one took nine lambs and a dog. Sacrifice of the ten lambs taken by the partner in exchange for the nine lambs and the dog is prohibited, and sacrifice of the nine lambs that were taken by the partner with the dog is permitted.

With regard to lambs given as payment to another for engaging in intercourse with his dog, or as the price of a prostitute to purchase her as his maidservant, their sacrifice is permitted, as it is stated: “As both of them are an abomination to the Lord your God” (Deuteronomy 23:19), from which it is inferred: Two are prohibited, payment to a prostitute and the price of a dog, and not four, i.e., the additional two cases of payment for intercourse with a dog and the price of a prostitute, which are permitted. Furthermore, with regard to the two prohibited cases of payment to a prostitute and the price of a dog, sacrifice of their offspring is permitted, as it is stated “them,” and not their offspring.

GEMARA: With regard to the definition of the price of a dog, the Sages taught: “The price of a dog” (Deuteronomy 23:19), this is referring to an animal given in exchange for a dog. In this context the word “price” means an item given in exchange for another item, not money. And likewise the verse states: “You sell Your people without wealth, and have not set their prices high” (Psalms 44:13). The phrase “without wealth” indicates that the term “their prices” means an item given in exchange, rather than money.

The Gemara objects: You can say instead that the verse: “Price of a dog,” is referring to payment to a prostitute, payment for intercourse with a dog, as well as the price of a dog. The Gemara explains that one cannot explain the verse in this manner, as if so, there are three categories of items that may not be sacrificed to the altar, whereas the verse states: “Both of them,” indicating that there are two categories, and not three.

The Gemara rephrases its objection: Did we say that payment to a prostitute, payment for intercourse with a dog, and the price of a dog should all be prohibited? We said that perhaps the phrase: The price of a dog, means the payment for intercourse with a dog, and not the price, i.e., the animal given in exchange for a dog. According to this suggestion, the verse indeed mentions only two categories: Payment given to a prostitute for services rendered, and payment for intercourse with a dog.

The Gemara responds: If that is so, let the verse state: You shall not bring the payment to a prostitute or a dog, as in this formulation the word “payment” refers both to the prostitute and the dog. From the fact that it is written: “The payment of a harlot or the price of a dog,” one can learn from here that the verse is referring to two different matters: Payment to a prostitute, and an animal exchanged for a dog.

§ The mishna teaches: With regard to two partners who divided their common property, and one took ten lambs and the other one took nine lambs and a dog, sacrifice of the ten lambs taken by the partner in exchange for nine lambs and a dog is prohibited. The Gemara asks: Why should all ten lambs be prohibited? Let us remove one of the lambs corresponding to the dog, and all the rest of these lambs will be permitted. The Gemara answers: Here we are dealing with a case where the value of the dog is worth more than each one of the ten lambs seperately. Therefore, one cannot set aside one of the lambs in exchange for the dog. And consequently, one casts this addition of the value of the dog between all of the lambs. As a result, all ten lambs are prohibited, since the price of the dog is included in each of them.

§ The mishna further teaches with regard to animals given as payment to another for engaging in intercourse with a dog, or as the price of a prostitute to purchase her as his maidservant, that their sacrifice is permitted. Rava from Parzakya said to Rav Ashi:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עשאה זונה. ואתננה אסור אע"ג דתפסי בה קידושין:

אי ר' אלעזר. מאי איריא דתני כגון אלמנה לכהן גדול ליתני כגון פנויה (דהא) [דוודאי] תפסי בה קידושי ואמאי קאמר כגון אלמנה:

אלמנה איצטריך ליה למימר דסד"א הואיל ובנין אב הוא הא דר' אלעזר דקאמר עשאה זונה (דומיא)^א)אולי צ"ל והו"א. [וטמא] דכולהו ילפי מהכא מה פנויה שאין^ב)נראה דצ"ל שאין בה איסור טומאה ולא איסור לאו רק שבא עליה שלא לשם אישות. בה טומאה איסור אחר ולא איסור לאו שבא עליה (שלא) [אלא] לשום אישות ותפסי בה קידושי אתננה אסור אף כל דומ' דפנויה דלית בה איסור לאו ותפסי בה קדושין אתננה אסור אבל אלמנה וגרושה אע"ג דתפסי בהו קידושין כיון דאית בהו איסור לאו אימא לא ליתסר אתננהו קמ"ל. דלהכי איצטריך ליה למיתני כגון אלמנה וכו' דאסירי:

ל"א אמר לך אביי הא סיפא ר' עקיבא היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וקאמר דכל זונה דלא תפסי בה קידושי היינו עריות ועובדת כוכבים דומיא דאלמנה לכ"ג דלא תפסי בה קידושי אתננה אסור אבל זונה ישראלית דתפסי בה קידושי אתננה מותר:

ולרבא דאמר דאע"ג דתפסי קידושי [כמו] בזונה ישראלית אתננה אסור מאי שנא דקתני סיפא כגון אלמנה לכ"ג הא איהו סבר דכל זונה ישראלית אפי' פנויה דלא אסור לכהן אתננה אסור:

אמר לך רבא. להכי קתני כגון אלמנה דסבר דומיא דאלמנה מה אלמנה אם בא עליה כהן בסתמא בלא התראה לא לקי אף זונה בסתמא אם בא עליה סתם ואח"כ נתן לה לא הוי אתנן [ולא הויא זונה] עד דאמר לה בפירוש הא ליך אתנן [וקבלתו לשם אתנן] ולאפוקי מדר' אלעזר דאמר עשאה זונה אפילו בסתם:

אבל היכא. דזונה היא מעיקרא דכבר אמר לה אחר הא ליך אתנן וקיבלה אפילו בא עליה אחר בסתם ואח"כ נתן לה סתם אתננה אסור דהא הויא זונה מעיקרא:

והא שפחה לעבד מישרא שריה. ליה מאי איסור יש בזה אתנן או אמאי קרוי זה אתנן:

אמר רב הונא (וסלין) [ותלין] אצל עצמו קאמר. דהיינו איסורא ל"א מאן עבדי הוא עצמו כלומר (טלין) [ותלין] אצלי עמי קאמר והוא דקאמר עבדי לישנא מעליא קאמר כלומר דאינו רוצה לומר בפירוש ותלין עמי [א"כ דהוא עצמו קאמר אמאי קאמר ר' אינו אתנן הא יש בו איסור דישראל בעל שפחה אלא מאן עבדי דקאמר מתני' עבד עברי דמותר בשפחה כנענית אי הכי מאי טעמא דרבנן דאמרי דהוי אתנן]:

כגון דלית ליה אשה ובנים. לעבד עברי כדתניא יש לו לעבד עברי כשנכנס אשה ובנים רבו מוסר כו'. אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית משום דכתב אם בגפו יבא בגפו יצא שלא היה לו אשה בגפו יצא שלא ימסור לו שפחה כנענית ואם מסר לו שאמר לחבירו הילך טלה ותלין שפחה אצל [עבדי] (עברי עברי) הוא זה אתנן דהוי איסור דהא לא הוה ליה אשה ובנים:

אם שכנגד [הכלב] (כל) אסור כל העשרה דאמרינן כל חד וחד שייך כנגד הכלב כדמפרש בגמרא ואותן תשעה שעם הכלב מותרין:

לא רבית במחיריהם. בחלופיהם:

אימא מאי מחיר כלב אתנן ממש דכלב כגון דאמר ליה הילך טלה זו ותלין שפחתך אצל כלבי:

א"כ. הוו להו תלתא אתנן זונה ואתנן כלב ומחיר כלב וגם שניהם כתב ולא שלשה:

ומאן דאמר אימא [כו'] אמר לך ליכא למיפרך שנים ולא שלשה דמי קא אמרינן (אמאי) [אנן] אתנן ומחיר כלומר דאתנן נמי (דהא) משמע אכלב (כלב) דהיינו שלשה אתנן ולא מחיר קאמרינן כלומר דמאי מחיר אתנן כלב והיינו שנים:

א"כ. כדאמרת מאי מחיר כלב נימא קרא אתנן זונה וכלב דהוה משמע נמי אתנן אכלב אלא מדכתב רחמנא אתנן זונה ומחיר כלב ש"מ מחיר הוא דקאמר רחמנא אכלב דהיינו חילוף ולא אתנן:

ל"א מחיר כלב היינו אתננה דכלב ולא חילוף:

א"כ נכתב קרא אתנן זונה וכלב ולא בעי מחיר ואימא אתנן זונה ומחיר כלב דוי"ו דומחיר נוסף על ענין ראשון וקרי ביה הכי אתנן ומחיר כלב כלומר דשם דאתנן ומחיר תרוייהו חלין על כלב:

לא ס"ד. תועבת ה' גם שניהם כתב שנים ולא שלשה ואי כדאמרת הוו שלשה אתנן זונה ואתנן ומחיר דכלב:

הכא במאי עסקינן כגון דאיטפי דמי כלבא מכל חד מנייהו. דשכנגדו דההוא טופיינא דכלב שייך בכולהו לאשלומי הילכך שכנגד הכלב כולן אסורין:

ל"א אמאי אסורי' כולן שכנגד הכלב לישקול חד מהנהו דבהדי כלבא דתיתסר ואינך לישתרו:

אמר רב אשי הכא במאי עסקינן. כגון דשוויין כולהו עשרה אימראין כל חד וחד ד' זוזי ופלגי דחומשא וכלבא שוי ה' זוזי דזוזא יתירא דכלבא אותו חמישי משיך בכולהון דפלגו חומשא דכולהו סליק לחד (חומש) [זוז] היינו אותו זוז חמישי שהכלב שוי יותר. והאי לישנא בתרא מפרש טופיינא דלישנא קמא:

אתנן כלב כדאמרן ומחיר זונה. כגון שהחליף טלה בזונה הרי אלו מותרין שנים שנים ולא ארבעה והיינו ארבעה אתנן זונה ואתנן כלב מחיר זונה ומחיר כלב:

רש"י ד"ה מחד מינייהו. נמצא בתשעה מאותן שכנגדו מגיע מדמי הכלב כו'. ק"ל דמ"מ יקשה דנברור תלת מהן ונימא דהן נגד הכלב וג' חמישיות מאחד הטלאים שעמו. והשבעה הם נגד שמונה ושתי חמישיות שעם הכלב ולישתרו וי"ל:

תד"ה ואידך. יש לתמוה דהכא כו' וכן בההיא דלוקח יין מבין הכותים כו' וא"כ בכל איסור כו'. לכאורה ההיא דלוקח יין כו' ל"ק כלל דהתם לא קרא שם תרומה אלא על מה שעתיד להפריש וא"כ מה ששותה הן חולין ודאין. משא"כ באיסור שהיה מופרש ועומד מאן לימא לן דאותו ישקול דלמא ישקול מההיתר והאיסור ישאר בהתערובות ואפי' להא דהכא לא דמי דהא חלקו סתמא ולא יחדו אותו שנגד הכלב לכן פריך שפיר ניפוק חדא כו' ונאמר דאיגלי מילתא למפרע שזהו שלקחו נגד הכלב. משא"כ באיסור שהיה מבורר מעיקרא ל"ל הכי. אבל מהא דיומא שפיר קמקשו דהתם מעיקרא היה מעות של כאו"א מופרשין ומיוחדים לו. ומש"כ דג' שלקחו קיניהן בשותפות. אינו מדוייק דע"ש ביומא דלא קאי אלא על הא דנותן כאו"א דמי קיני חובתו לתוך שופר אחד. ועיין בדבריהם בסוטה (יח):

בא"ד ואומר מורי כו' אבל הני תערובתו בהיתר כו' אז סמכינן אברירה. פשוט דר"ל דוקא למ"ד דיש ברירה כמש"כ בריש הדבור. והרי הא דהלוקח יין מביא הש"ס בכ"מ לפלוגתא דברירה. וכן הא דסוגיין פריך בבכורות (נז) רק למ"ד דיש ברירה. ותמיהני על התוי"ט דנראה שהבין דר"ל דבכה"ג לכ"ע י"ב. דהביא דבריהם לתרץ מה שתמה בתחלה דהא קי"ל דבדאורייתא א"ב. ועי' בתו"ח שאמר דבר חכמה דקושיית הש"ס קאי על הא דמשמע דמה דאמר בר"פ כה"א לגבי מזבח אוסרין בכש"ה כו' ומחיר. דקאי נמי על הא דכשנגד הכלב אסור. ובע"ח דלא בטלי אינו אלא מדרבנן לכן פריך שפיר אפילו למאי דקי"ל דל"א ברירה אלא בדרבנן. אבל אין זה מכוון לפי המבואר בש"ך בכללי ס"ס אות י"ט ואחריו החזיק המל"מ בפ"ד מהלכות בכורות ה"א בסופו דהיכא דנפל הספק בהיותו דאורייתא לא מהני מה שבא אח"כ מצד אחד להיות דרבנן וכש"כ הכא דגם עתה הנשארים שלא נתערבו יהיו אסורים דלדידהו ל"א י"ב. אולם עפ"י דרכו י"ל דהוי כב' תערובות המבואר בסימן ק"י בש"ך סק"נ וס"ק כ"ב ע"ש אך אין זה ענין לדין ברירה. ולא נצטרך ג"כ למיפק חדא. ומה שהתפלא בתור"ע דאף בלא תערובות אחר כיון דמחיר הכלב מעורב עם ט' מדאורייתא בטל ברוב נ"ל ליישב עפ"י מש"כ המל"מ בפ"ט מהלכות מטמאי מו"מ בכוונת המרדכי וז"ל ונראה דעיקר החילוק הוא שכ"ד שתחלת איסורו כו' היה מעורב לא שייך ביה ביטול ע"ש:

מתני' האומר לחברו הי לך טלה כצ"ל:

שם אתנן כלב ומחיר כצ"ל:

רש"י ד"ה ובנין אב וכו' דהא רבא וכו' אף דזונה נמי ודלא כרבי אלעזר כצ"ל:

ד"ה מחיר זונה וכו' וקנאה לשפחתו כצ"ל:

תד"ה (בדף הקודם) גרסא וכו' (בסה"ד) ולאפוקי מדר' אלעזר כצ"ל. וכן צ"ל בסמוך:

ד"ה ואידך לישתרו וכו' פריך להו ממתניתין דלא כוותיהו כצ"ל:

בסה"ד אבל הני תערובתן בהיתר כצ"ל:

גמרא ניפוק חדא להדא כלבא והנהו לשתרי. הב"ע כגון דטפי דמי כלב וכו'.
בהרמב"ם העתיק הך שינוי'. וביש"ש בב"ק תמה הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה וממילא אסור ע"ש. ואמרתי דבאמת ד"ת בלא"ה חד בתרי בטל. דהא דבעלי חיים לא בטילי רק הוא דרבנן, ובדרבנן קיי"ל דיש ברירה:
אמנם קשה ע"ז למ"ש האו"ה בטעמא דמלתא דחתיכה שלא נמלחה שנתבשלה עם שארי חתיכות ואינו מכיר החתיכה דבטילה דלא הוי חתיכה ראוי' להתכבד דאין איסור מחמת עצמו רק מחמת דם הנבלע בו. וגם כיון דקודם התערובות הכל שרי דדם אברים שלא פירש מותר ונאסר בתערובת. אין בו דין חתיכה ראוי להתכבד והוא בפ"מ יו"ד (סי' ס"ט. ובסי' צ"ב) וא"כ הכא דהאיסור בתערובת לא יהא בו דין דבר חשוב. ובאמת בש"ע לא העתיק הרמ"א רק טעם א', ואף דלענין יש לו מתירין כתבו כן בשם סמ"ג בש"ע יו"ד (סי' ק"ב) בענבים שנתבקעו ע"ש. י"ל דדוקא יל"מ כמו דמקילין דבטל באינו מינו והטעם דל"ש עד שתאכלנו באיסור דאינו נקרא כלל על שם האיסור דהתערובת נקרא על שם ההיתר כיון דאינו מינו. א"כ י"ל ה"ה באינו ניכר ולא הי' עליו שם איסור לא הוי כאוכל האיסור דמעולם לא חל שם האיסור. משא"כ לענין חתיכה הראוי להתכבד דמ"מ חשיב ולא בטיל. כנלענ"ד טעם למה שהשמיטו הך טעם. אבל להאו"ה קשה כנ"ל.
וגם קשה לי על האו"ה מסוגיא דסוף מעילה פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל וכו' וע' בתוס' שם הא דלא בטל או משום יש לו מתירין. או מטעם דמעות הוי דבר חשוב. הרי אף שהאיסור בתערובת אמרי' הכי, וע' בכו"פ (סי' ק"ב) שדחה מהתוס' הנ"ל דלא ס"ל להך דינא דנתבקעו ענבים אלא דס"ל דאף בתערובת הוי יש לו מתירין.
ובאמת בפשוטו יש לדחות דשאני ענבים שנתבקעו דלא הי' יין מעולם בפ"ע משא"כ בההיא דמעילה דעכ"פ המטבע בעולם. [וא"כ בפשוטו י"ל הא דלא העתיקו בבשר טעם ב' של האו"ה. וביש לו מתירין פסק כמותו. משום דבבשר הי' עכ"פ הבשר בפ"ע מקודם. ובזה ס"ל להרמ"א באמת דלא בטל] אבל להאו"ה שכתב כן גבי בשר אף שהבשר הי' בפ"ע קודם התערובת אפ"ה כיון דלא חל עליו שם איסור מקודם בטל. וה"ה לישל"מ. א"כ קושית תוס' במעילה במקומה עומדת. ונ"ל ליישב קושי' הנ"ל דהיינו לבתר דמשני דטפי דמי כלב מחד מינייהו והאי טיפונא דכלב שדי בכולהו. י"ל דל"ש בו דין ביטול דכל שאר הטלאים נתנו בעד מ"ט טלאים וזוז א' דכלב. דהך זוז דכלב הוא בכל מעט ומעט מהטלאים כיון שאינו שוה ממש כטלה בכל מעט ומעט פתיך בי' מעט ממחיר כלב ובכל מעט ומעט ניתן מחיר מעט טלה ומעט כלב. כמו דמהני לענין דל"ש בי' בריר'. וכמו שפירש"י דהנך טלאים שעם הכלב כל חד שוה מעט פחות מאידך טלאים. וכל טלה שנתן לו הוא מחיר טלה שלו ומחיר מעה א' מכלב, ובאותו טלה ודאי אין שייך ביטול דכל שיש בו מעט מחיר כלב הקרבן פסול כמו מום (ע' במהרי"ט ח"א סי' ה') ולס"ד בלא"ה לא קשה כ"כ די"ל דזהו גופא פריך נשדי חד מינייהו. היינו אם אמרי' אין ברירה לשתרי מדין ביטול והכל שרי. ואם יש ברירה ואין בו ביטול דניכר האיסור דהא אפשר להפרישו ולומר שזה איסור. נשדי חד מינייהו. ופריך ממנ"פ. וא"כ בלא"ה מיושב הרמב"ם, וק"ל:

ר' אלעזר היא דאמר פנוי הבא כו'. בעילת זנות קרי זונה הלכך אתנן נמי אסור דאתנן זונה קרינא ביה ואנא דאמרי כרבנן: בנין אב הוא. אי נקט פנויה ה''א פנויה אין דליכא איסורא אבל כל אתנן של אשה האסורה לו לא ניתסר דהא כתיב בקרא זונה וסתם זונה היינו בפנוי ופנויה לר' אלעזר: ובנין אב הוא. ללמד שאין אתנן אסור אלא בפנוי ופנויה אבל מאלמנה דאסירא ליה לכ''ג לא קמ''ל. ל''א הא מני דקתני אלמנה לכ''ג אתננה אסור ר''ע היא דאמר בפ'. החולץ אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הלכך כעריות דכריתות דמיין ולרבא דאמר כל זונה הוי אתנן מאי שנא דקתני כגון אלמנה אפי' פנויה נמי דהא רבא לא דריש להאי תועבה כאביי אף זונה נמי לא מיתסר עד דאמר לה בהדיא הילך אתנן אבל בסתמא מתנה בעלמא הוא דלא הויא זונה בחדא בעילה בסתמא ודלא כר''א אבל היכא דזונה מעיקרא היא לרבא נמי בסתמא אתנן הוא ואפילו פנויה: משרא שריא. ואמאי קאמרי רבנן דהוי אתנן הא ליתא תנא דאסר אתנן המותרת אלא ר' אלעזר לחודיה: אצלו. אצל הישראל עצמו ולדידיה אסורה שפחה: לישנא מעליא. ועבד היינו אבר המשמש כ''ש: שפחה לעבד עברי מישרא שריא. דכתיב משנה שכר שכיר עבדך שעובד בין ביום ובין בלילה שהוליד לרבו בנים משפחתו: אין רבו מוסר לו כו'. דכתיב אם בגפו יבא בגפו יצא ורבי דאמר לא הוי אתנן לית ליה האי סברא דודאי אפי' אין לו אשה ובנים מוסר לו רבו שפחה כנענית: יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית. בעל כרחו של עבד דגזירת הכתוב היא דכתיב (שמות כא) אם בעל אשה הוא וכתיב בתריה אם אדוניו יתן לו אשה וגו': מתני' שכנגד הכלב אסורין. להקרבה דמחיר כלב הן: אתנן כלב. הילך טלה זה ותלין כלבתך אצלי: מחיר זונה. שהחליף טלה בזונה וקנתה לשפחתו באותה טלה: ולדותיהן. דמחיר ואתנן: מותרין. שנאמר שניהם ולא ולדותיהן: גמ' ולא רבית במחיריהם. אלמא מחיר היינו דמים: אימא אתנן. ממש דהא מחיר כלב היינו אתנן: ומחיר כלב כתיב. כלומר מדכתיב וי''ו גבי ומחיר מוסיף על ענין ראשון ובין חליפיו ובין אתננו אסור: ומשני שנים ולא ג'. [היינו אתנן זונה ואתנן ומחיר כלב]: מחד מינייהו. שאין באותן שכנגדו שום טלה ששוה דמי הכלב דהשתא דמי הכלב מעורבין בכולהו כגון שאותן שכנגדו שוה כל חד וחד דינר דהוו עשרה דינרין ואותן תשעה שעמו שוין כל חד דינר חסר מעה דהיינו תשעה דינרין פחות תשעה מעות והכלב שוה דינר ותשעה מעות הרי י' דינרים נמצא בתשעה מאותן שכנגדו מגיע מדמי הכלב והעשירי כולו כנגדו לשון ירושלמי כגון דשוי לכל חד וחד מאותן שכנגדו ארבע זוזי ופלגי חומשא דזוזא דהוו להו בין כולהו מ''א זוזא ואותן שעמו לא שוו כל חד אלא ד' זוזי דהוו שלשים ושש זוזי וכלבא שוי חמשא והוו מ''א נמצא בתשעה מעשרה שכנגדו בכל אחד חצי חומש מדמי הכלב והעשירי כולו כנגדו:

אבל מאלמנה לכ''ג דאין בה איסור משום זונה אלא שם אחר יש בה לא הויא אתנן קמ''ל דבהאי נמי הויא אתנן ועוד יש גירסא אחרת בספרים מיתיבי כו' עד הא דקתני בסיפא כו' ומשני הא מני ר''ע היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והא קמ''ל דכל זונה דומיא דאלמנה לכ''ג לא תפסי בה קדושין וצ''ע מאי הוי קשיא ליה ומאי הוצרך לאגמורי למילתיה הא קמ''ל הא תירץ שפיר כיון דאמר הא מני ר''ע היא וי''ל דהוה קשיא ליה הא דקתני סיפא כגון אלמנה לכ''ג אמאי איצטריך למיתני הכי ולאוקומי כר''ע לא ליתני אלא רישא אחת זונה ישראלית ותיתי ככ''ע ובכל ביאה דהוה בה זונה הויא אתנן לרבנן בחייבי כריתות ולר''ע בחייבי לאוין ולהכי אגמריה למילתיה הא קמ''ל דומיא דאלמנה לכ''ג דאי לא הוה תני אלא רישא אחת זונה ישראלית איכא למיטעי ולומר דהויא זונה כבר כגון שנבעלה לחייבי כריתות א''נ זונה מופקרת הויא זונה לגבי אתנן אפילו היא נשכרת ונבעלת למותר לה להכי תנא סיפא כגון אלמנה לכ''ג לאשמועינן דלא הויא אתנן אלא מביאה דלא תפסי בה קדושין דומיא דאלמנה לכהן גדול לר''ע ולרבא. דאמר אפי' תפסי בה קדושין הויא אתנן בין שהיתה זונה כבר כגון שנבעלה כבר לחייבי כריתות אי נמי כגון זונה מופקרת מאי שנא דקתני כגון אלמנה לכה''ג ומשני דומיא דאלמנה מה אלמנה סתמא לא לקי עד דמתרו בה אף זונה עד דאמר לה היליכי אתנן ואז הוי אתנן דזנות הוא כיון שמזכיר לה לשון אתנן לא הויא אתנן ולאפוקי מדר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולדידיה אפי' בחדא זימנא הויא זונה אפי' בסתמא הויא זונה אבל היכא דהויא זונה מעיקרא אתננה אסור אפילו בסתמא דמופקרת היא ואתנן זונה מיקרי כפרש''י ודוחק הוא לפרש היכא אשכחנא דבסתמא לא הויא אתנן לרבנן (היא) אי בפנויה הא לית להו דהויא אתנן כלל אפי' אמר לה הילך אתנן ואי בזונה כבר כגון שנבעלה לחייבי כריתות או מופקרת הא אמרו דאפי' בסתמא הויא אתנן לכ''נ לפרש אף זונה עד דאמר לה הילך אתנן כלומר אי נתן אתנן לזונה שנבעלה כבר לחייבי כריתות או לזונה שהיא מופקרת לא הויא אתנן אא''כ מפרש לה בהדיא הילך טלה זה באתננך אבל נתן לה בסתמא ולא פירש לא הויא אתנן ולאפוקי מדר' אלעזר דלדידיה דמחמיר בזונה כל כך דאפילו פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אפי' בסתמא נמי הוי אתנן אבל היכא דזונה היא מעיקרא פירוש לרבנן נמי היכא דהויא זונה בההיא ביאה שהוא נותן לה האתנן כגון אם הוא נותן לאחותו או לאחד מחייבי כריתות אפי' בסתמא הויא אתנן כיון דבאותה ביאה שויא זונה כדאמר לר' אלעזר דמשום דמשוי לה זונה אפי' בפנוי הבא על הפנויה הויא אתנן אפי' בסתמא היכא דהיא נעשית זונה באותה ביאה אבל היכא דנעשית זונה כבר ובא אחר דתפיס בה קידושין ונתן לה אתנן לא הויא אתנן בסתמא אא''כ פירש בהדיא הילך טלה זה באתננך: ואידך לישתרו. פירוש מטעם ברירה והשתא ניחא לפר''י דפסק הילכתא בכולי הש''ס דיש ברירה אבל לר''ת דפסק הילכתא דאין ברירה היכי פריך כ''כ בפשיטות ואידך לישתרו וי''ל משום דאיכא תנאי דאית להו ברירה פריך ליה ממתני' דלא כוותיה מיתוקמא יש לתמוה דהכא משמע שאם איסור מעורב בהיתר נוטל האיסור וסומכין על ברירה לומר שזהו האיסור שנסתלק לכן בההיא דהלוקח יין מבין הכותים (דמאי פ''ז מ''ד) שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן מעשר וסומך על ברירה ולומר שזהו החולין שהוא שותה וכן ההיא דג' שלקחו קיניהן בשותפות ומתה אחת מהן דפריך הש''ס בפשיטות במס' יומא (דף נה:) ונשקול ד' זוזי ונישדינהו ואידך לישתרו משום ברירה וא''כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואידך לישתרו וכן זבחים שנתערבו בשור הנסקל דאמרינן (זבחים דף ע:) ימותו ואמאי נהי דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי מ''מ נשקול חד מינייהו ואידך לישתרו ואומר מורי הרמ''ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח''כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו היה באיסור אבל הני תערובתן בהיתר כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובת נולד האיסור אז סמכינן אברירה [ועי' היטב תוספות בכורות נו: ושייך לדף נז. ד''ה לברור וע''ע תוספות סוטה יח. ד''ה חזר]: