שכן אמר רב אשי: אין ללמוד דינם של הרובע והנרבע בקל וחומר מבעל מום, משום דאיכא למימר [שיש לומר] על קל וחומר זה כי מעיקרא דדינא פירכא [מתחילת, מיסוד הדין, הקל וחומר, יש עליו פירכה], שכן אפשר לומר: מה לבעל מום — שכן מומו ניכר, ומשום כך הריהו פסול להקרבה,

תאמר ברובע ונרבע — שאין מומו ניכר, והיה מקום לומר שהואיל ואין מומו ניכר — יהא כשר לגבי [אצל] מזבח, אף שנעשתה בו עבירה — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "מן הבהמה" (ויקרא א, ב) — להוציא רובע ונרבע מכלל הכשרים להקרבה.

א עוד נדרש בברייתא זו הכתוב "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם": "מן הבקר" — בא להוציא (למעט) את הנעבד מכלל הכשרים להקרבה. ויש לדון בדבר: למה לי דרשת כתוב זה, והלא דין (קל וחומר) הוא המלמדנו כן, ובאופן זה: ומה אתנן זונה ומחיר כלב, הקלים בדינם שהרי ציפויין (תוספת ציפוי לקישוט שעליהם) מותרין למקדש, כגון לעשות מהם ריקועים למזבח, מכל מקום הן עצמם אסורין להקדש. ומעתה, נעבד, החמור בדינו, שהרי ציפויו אסור — אינו דין שהוא עצמו יהיה אסור להקדש. ואין צורך איפוא בלימוד מן הכתוב להשמיענו הלכה זו.

או שמא נלמד חילוף (באופן הפוך): ומה אתנן ומחיר החמורים, שהרי הן אסורין להקרבה — בכל זאת ציפוייהן מותרין. נעבד הקל בדינו, שהרי הוא מותר להקרבה (שלא נאמר בתורה שהוא אסור) — יהא ציפויו מותר להקדש.

ואולם אין לומר קל וחומר זה משום שאם כן ביטלת את האמור בתורה: "פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך" (דברים ז, כה), שבכלל זה לא רק הפסילים עצמם, אלא אף קישוטיהם ("כסף וזהב עליהם").

ודוחים: אני אקיימנו את האמור "לא תחמד כסף וזהב עליהם" — שאיסור זה הוא דווקא בציפוי של דבר שאין בו רוח חיים, אבל בציפוי של דבר שיש בו רוח חיים, הואיל והן עצמם מותר להקרבה — יכול יהא אף הציפוי שעליו מותר להקדש. לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "מן הבקר" — להוציא את הנעבד ואת הציפוי שעליו. ומעתה, כיון שדבר שיש בו רוח חיים הריהו אסור, וגם ציפויו אסור.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב חנניא: טעמא [הטעם] שציפוי הנעבד הריהו אסור, הוא רק משום דמעטיה קרא [שמיעטתו התורה] את הנעבד מן הכתוב "מן הבקר". ומכאן נסיק: הא [הרי] שאם לא מעטיה קרא [מיעטתו התורה] — היה הציפוי מותר? והכתיב [והרי נאמר] בעבודה זרה שיש לאבדה מכל וכל, ככתוב: "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם" (דברים יב, ג) — ולמדנו מכאן שיש לאבד לא רק את העבודה זרה עצמה אלא אף את כל העשוי לשמם ("ואבדתם את שמם"), ואף ציפוייהם בכלל זה!

ומשיבים: הכתוב ההוא "ואבדתם את שמם" לא לכך הוא בא, אלא ללמדנו שיש לכנות להם לעבודה זרה שם של גנאי ולא לקרוא להם בשמם המקורי הוא דאתא [שבא], וכגון: למקום עבודה זרה ששמו "בית גליא" [בית רם] — קרינן [קוראים אנו] אותו "בית כריא" [בית כליון], מקום הנקרא "פני המולך" — אנו קוראים "פני כלב", ואת העבודה זרה הנקראת "עין כל" — אנו קוראים "עין קוץ".

ושואלים על דרשות הברייתא: למדנו מן הכתוב "מן הבהמה" למעט את הרובע והנרבע, ומן הכתוב "מן הבקר" למעט את הנעבד, ואיפוך אנא [ואהפוך אני] את דרשות הכתובים, ובאופן זה: "מן הבהמה" — להוציא את הנעבד, "מן הבקר" — להוציא רובע ונרבע!

ומסבירים: התם [שם] בכתוב "מן הבהמה" דורשים אנו מעניינא דקרא [מעניינו של הכתוב] העוסק בבהמה, שכן דין הרובע והנרבע כתיב גבי [נאמר אצל] בהמה — "ואיש כי יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו. ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם" (ויקרא כ, טו—טז). ואילו איסור נעבד לעבודה זרה גבי [אצל] בקר כתיב [נאמר] — "יעשו עגל בחורב וישתחוו למסכה. וימירו את כבודם בתבנית שור אכל עשב" (תהלים קו, יט—כ).

ב עוד נדרש בברייתא על הכתוב "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם": הביטוי "מן הצאן" בא להוציא את המוקצה (המיועד) לעבודה זרה מכלל הכשרים להקרבה, ותוספת וא"ו "ומן הצאן" באה להוציא את השור הנוגח שהרג אדם. אמר ר' שמעון: אם נאמר מיעוט בתורה לענין הרובע — למה נאמר עוד מיעוט לענין הנוגח? ואם נאמר מיעוט לענין הנוגח — למה נאמר מיעוט נוסף לענין רובע? הלא שניהם שווים בכך שעשו מעשים שבגללם הורגים אותם!

ומסבירים: לפי שישנו ברובע צד חומרה מה שאין כן בנוגח, ולהיפך. ומפרטים: יש צד חומרה ברובע, שהרובע עושה בו הכתוב דין אונס כדין רצון (בין אם הבהמה עשתה דבר זה מרצונה בין אם אנסוה לכך), מה שאין כן בנוגח, ששור שנגח לאונסו פטור.

ומן הצד האחר, יש בנוגח צד חומרה שאין ברובע ונרבע — שכן בעליו של הנוגח משלם את הכופר, מה שאין כן ברובע ובתוך כך הרג את הנרבע, שאין בעליו משלם כופר. לכך הוצרך הכתוב לומר (ללמדנו) את דין הרובע והוצרך לומר את דין הנוגח.

ג למדנו בברייתא כי איסור הקרבת רובע ונרבע נלמד מדרשת הכתוב "מן הבהמה". ומעירים: ואילו האי תנא מייתי לה מהכא [תנא זה, שדבריו יובאו להלן, מביא, למד אותה הלכה מכאן, ממקרא אחר], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: הרובע והנרבע (וכולם) שהוקדשו — הרי הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן, וכיון שיש בהם עתה מום, אין הם ראויים להקרבה, ואין די בכך כדי להתיר את פדיונם,

וכמו בכל מום עובר אחר אין די במומם, אלא צריכין שיהיה בהם מום קבוע כדי לפדות עליהן. וטעם הדבר: שכן נאמר בסופה של פרשת בעלי המומים הפסולים להקרבה: "לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם" (ויקרא כב, כה).

ושואלים: מאי תלמודא [מה, כיצד הוא הלימוד], כיצד מלמד הפסוק הזה לענין הרובע והנרבע? והרי אין הכתוב מדבר אלא בענין בעלי מומים! ומשיבים: חסורי מיחסרא, והכי קתני [חסר בלשון הברייתא, וכך היא שנויה במלואה]: מנין שהן, הרובע והנרבע, אסורין לקרבן? — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "כי משחתם בהם מום בם", ותנא דבי [ושנה החכם של בית מדרשו] של ר' ישמעאל כלל זה בלשון הכתובים: כל מקום בתורה שנאמר בו לשון 'השחתה' — אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה.

ומפרט: דבר ערוה — דכתיב [שכן נאמר] בדור המבול שהיו פרוצים בעריות: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב). ועבודה זרה — דכתיב [שכן נאמר] באזהרת עשיית עבודה זרה: "פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל" (דברים ד, טז). וכן בבעלי מום נאמרה לשון 'השחתה', "כי משחתם בהם מום בם", ונמצאנו למדים: כל שהמום פוסל בהן בבעלי החיים מלקרב על המזבח — אף דבר ערוה (הרובע או הנרבע) ועבודה זרה פוסלין בהן.

ושואלים: ותנא דבי [של בית מדרשו] של ר' ישמעאל, שלמד את פסול הרובע והנרבע, הנעבד והמוקצה מהאמור בפרשת בעלי המומים, דברי הכתוב "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" שמהם למדנו בברייתא הקודמת את פסול הרובע והנרבע ונעבד ומוקצה, מאי דריש בהו [מה הוא דורש בהם]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] פסוק זה ללמדנו שלושה מיעוטים (הנלמדים מהאמור בפסוק "מן הבהמה", "מן הבקר", "ומן הצאן"): פרט לחולה, זקן, ומזוהם (מעלה זיעה ומסריח) שאין הם קרבים.

וחוזרים ושואלים לצד האחר: ותנא קמא [והתנא בברייתא הראשונה, הקודמת], דאפקינהו להני קראי [שהוציא, שדרש אותם פסוקים] לרובע ונרבע, אם כן החולה, הזקן, והמזוהם מנא ליה [מנין לו] שהם פסולים להקרבה? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דבר זה מהפסוק "ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים ומן העזים" (ראה דברים א, י). ומעירים: ואילו לתנא דבי [של בית מדרשו] של ר' ישמעאל הדורש זאת מהפסוק "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", מה דורש הוא מהכתוב "מן הצאן קרבנו מן הכשבים" וגו' — הוא סבור שאין לדרוש כן מהכתוב הזה, כי אורחיה דקרא לאישתעויי הכי [דרך הכתוב לדבר כך].

ד שנינו במשנה: איזהו הנקרא מוקצה? — זה המוקצה לעבודה זרה. ובענין זה אמר ריש לקיש: אין אסור להקרבה משום "מוקצה" אלא זה המוקצה לשבע

שנים. שהקצוהו על מנת שבסוף תקופת שבע השנים ישמש כעבודה זרה. ומקורו של דבר: שכן נאמר בגדעון "ויהי בלילה ההוא ויאמר קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרת. ובנית מזבח לה' אלהיך... ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות" (שופטים ו, כה—כו), הרי שכך היה מנהג עבודה זרה להעמיד פר לשבע שנים.

ושואלים: וכי התם [שם] אותו הפר מוקצה בלחוד הוה [בלבד היה]? והרי נעבד נמי הוה [גם כן היה], שהרי עבדוהו בפועל! אמר רב אחא בר יעקב: פר זה מוקצה היה לעבוד בו עבודה זרה, ואולם בפועל לא עבדוהו. רבא אמר: לעולם עבדוהו, והיה איפוא מקום לאוסרו משום עבודה זרה, ואולם חידוש הוא, כדברי ר' אבא בר כהנא: שכן אמר ר' אבא בר כהנא, שמנה דברים אסורים, התירו לגדעון לעשות באותו לילה (ראה שופטים פרק ו'): איסור שחיטת קדשים בחוץ (מחוץ למשכן), והאיסור להקריב קרבנות בלילה, שהרי הקריב בלילה, ואיסור עבודה בזרות (במי שאינם כהנים), שהרי גדעון לא היה כהן,