תמורה כז ע"ב

וְהָאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אַקַּרְקָעוֹת דְּחוּלִּין וְרַבִּי יוֹנָה אָמַר אַהֶקְדֵּשׁוֹת תַּרְוַויְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי אוֹנָאָה אֵין לָהֶן בִּיטּוּל מִקָּח יֵשׁ לָהֶם לְעוֹלָם אַבִּיטּוּל מִקָּח וְאֵיפוֹךְ וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ אֵיפוֹךְ הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אַהֶקְדֵּשׁוֹת וְכׇל שֶׁכֵּן אַקַּרְקָעוֹת אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אַקַּרְקָעוֹת אֲבָל הֶקְדֵּשׁוֹת אֵין לָהֶן בִּיטּוּל מִקָּח הֵיכִי אֵיפוֹךְ לְהָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה לָא תֵּיפוֹךְ לֵימָא בְּדִשְׁמוּאֵל קָא מִיפַּלְגִי דְּאָמַר שְׁמוּאֵל הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה מְחוּלָּל דְּרַבִּי יוֹנָה לֵית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יִרְמְיָה אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל לָא בֵּין דְּמָר וּבֵין דְּמָר אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל דְּרַבִּי יוֹנָה סָבַר כִּי אָמַר שְׁמוּאֵל דִּיעֲבַד אֲבָל לְכַתְּחִלָּה לָא אָמַר וְרַבִּי יִרְמְיָה סָבַר אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ מַתְנִיתִין אֵלּוּ דְּבָרִים הֶקְדֵּשׁוֹת כִּדְרַב חִסְדָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אֵין לָהֶן אוֹנָאָה אֵינָן בְּתוֹרַת אוֹנָאָה דַּאֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר אָמַר עוּלָּא לָא אָמְרוּ אֶלָּא בְּשָׁמוּי בִּתְרֵי אֲבָל בְּשָׁמוּי בִּתְלָתָא וְאַף עַל גַּב דְּאָתֵי בְּמֵאָה לָא הָדַר אִינִי וְהָאָמַר רַב סָפְרָא הֵיכָא אָמְרִינַן מְאָה כִּתְרֵי וּתְרֵי כִּמְאָה לְעִנְיַן עֵדוּת אֲבָל לְעִנְיַן אוּמְדָּנָא בָּתַר דֵּעוֹת אָזְלִינַן וְתוּ תְּלָתָא וּתְלָתָא לָא אָזְלִינַן בָּתַר בָּתְרָא דְּיַד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה קָסָבַר עוּלָּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים מִדִּבְרֵיהֶם וְכֹל דְּרַבָּנַן אַקִּילוּ בֵּהּ רַבָּנַן מַתְנִי' הֲרֵי זוֹ תַּחַת עוֹלָה תַּחַת חַטָּאת לֹא אָמַר כְּלוּם תַּחַת חַטָּאת זוֹ וְתַחַת עוֹלָה זוֹ תַּחַת חַטָּאת וְתַחַת עוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת הָיָה לוֹ דְּבָרָיו קַיָּימִים אָמַר עַל הַבְּהֵמָה טְמֵאָה וְעַל בַּעֲלַת מוּם הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה לֹא אָמַר כְּלוּם הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶם עוֹלָה גְּמָ' אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר דְּאִי כְּרַבִּי מֵאִיר הָא אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלָה טַעְמָא דִּבְהֵמָה טְמֵאָה וּבַעֲלַת מוּם דְּלָא חַזְיָין לָא בָּעֲיָין מוּמָא אֲבָל מַפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם אוֹ לְעוֹלָה בָּעֲיָין מוּמָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דִּתְנַן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר תִּימָּכֵר שֶׁלֹּא בְּמוּם הֲדַרַן עֲלָךְ כֵּיצַד מַעֲרִימִין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

והא אמר רבי ירמיה אקרקעות דחולין, ורבי יונה אמר אהקדשות, תרווייהו משמיה דרבי יוחנן אמרי "אונאה אין להן ביטול מקח יש להם".

פירוש: על המשנה שם "אלו דברים שאין להם אונאה... והקרקעות... וההקדשות", אמר רבי יוחנן, "אונאה אין להם. בטול מקח יש להם". כלומר, אף על פי שאין להם אונאה באונאת שתות, מכל מקום, יש להם בטול מקח באונאת יתר משתות. ונחלקו תלמידי רבי יוחנן על איזה דין מהמשנה אמר רבי יוחנן שיש להם בטול מקח. רבי ירמיה אמר: על הקרקעות, שאף על פי שנתמעטו מאונאה מגזירת הכתוב כמבואר שם, מכל מקום, יש להם ביטול מקח, כיון שביתר משתות הוי "מקח טעות" ואינו נכלל באונאה ולא נתמעט מאונאה. אבל על ההקדשות לא אמר רבי יוחנן שיש להן ביטול מקח, כיון שאין טעות כלפי שמים, ואין לומר שאם היה המוכר יודע לא היה מוכר. ורבי יונה אמר: שרבי יוחנן אמר כן אפילו על ההקדשות, שאם נתאנה הקדש ביתר משתות - בטל המקח לגמרי.

כמבואר, שאין "בטול מקח" בכלל אונאה, והקדש נתמעט מ"אונאה" בלבד מגזירת הכתוב ולא מ"בטול מקח". וכל שכן קרקעות, מאותו הטעם שאין "בטול מקח" בכלל אונאה, ואם נתאנה יותר משתות בטל המקח. כי אם אפילו בהקדש, שלכאורה שייך לומר "שאין טעות כלפי שמים", בכל זאת סובר רבי יוחנן שבטל המקח, כל שכן בקרקעות של חולין.

ובקיצור: רבי יוחנן אליבא דרבי ירמיה סובר בהקדשות שאין ביטול מקח באונאת יתר משתות, ואליבא דרבי יונה סובר שיש בטול מקח.

ועתה, אם נאמר שמשנתנו מדברת בבטול מקח, ועל כך אמר רבי יוחנן בסוגיתנו שרק מדרבנן צריך לעשות לו דמים ואילו מן התורה קיים המקח, קשה: הניחא לרבי ירמיה - שפיר סובר רבי יוחנן שאין בטול מקח מן התורה, אבל לרבי יונה, קשה סתירת דברי רבי יוחנן?

ומתרצינן: לעולם, האמת דברי רבי יוחנן וריש לקיש הם אביטול מקח, ואיפוך, והפוך! דרבי יוחנן ^[133] לריש לקיש ודריש לקיש לדרבי יוחנן, ורבי יוחנן אמר: צריך לעשות לו דמים דבר תורה כיון שיש להם בטול מקח, וריש לקיש אמר מדבריהם.

ומקשינן: ומי מצית אמרת איפוך?!

הניחא, תירוץ זה להפוך ולומר דרבי יוחנן סובר צריך לעשות לו דמים דבר תורה - ניחא, למאן דאמר, והוא רבי יונה: אהקדשות וכל שכן אקרקעות, כמבואר -

אלא למאן דאמר, והוא רבי ירמיה: אקרקעות, אמר רבי יוחנן שיש להם בטול מקח, אבל הקדשות אין להן בטול מקח, והמקח קיים אפילו בהונאת יתר משתות, קשה: היכי אפיך להא, הלא אם תהפוך ורבי יוחנן הוא האומר "צריך לעשות לו דמים דבר תורה" והמקח בטל - יוקשו דברי רבי יוחנן על דבריו שאמר רבי ירמיה בשמו "אין להם בטול מקח" והמקח קיים?

ומתרצינן: אמר לך ^[134] רבי ירמיה: לא תיפוך! ורבי יוחנן הוא האומר "צריך לעשות לו דמים מדבריהם"!

הגמרא מבארת טעם מחלוקת רבי יונה [והוא דעת ריש לקיש כאשר לא הופכים] הסובר "יש להקדש בטול מקח" עם רבי ירמיה [והוא דעת רבי יוחנן כאשר לא הופכים] הסובר "אין להקדש בטול מקח".

לימא, האם נאמר: בדברי שמואל קא מיפלגי

דאמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה והוא הרבה יותר משתות - מחולל, כיון שאין אונאה להקדש, וגם לא בטול מקח, ולא שייך לומר שהקדש טעה, שהרי כלפי שמים אין טעות ^[135] -

ונאמר, שרבי יונה לית ליה דשמואל, כמבואר, מפני שטעות יתר משתות אינו דרך מקח, וכיון שלגבי מקח אינה כלום ומקח טעות הוא, גם אינה כלום לגבי חילול -

ורבי ירמיה אית ליה דשמואל, וכאשר הקדש נתמעט מאונאה - לגמרי נתמעט ואין חילוק בין יתר משתות לבין שתות, ורק גבי הדיוט שייך לומר שהמתאנה טעה, מה שאין כן בהקדש לא שייך לומר כן.

האם נאמר שהם חולקים בדשמואל?

ומסקינן: לא! בין דמר ובין דמר אית ליה דשמואל, רבי יונה ורבי ירמיה, אכן סוברים כשמואל, ואי ^[136] בדקמכווין לאחולי, ואם מתכוין לחלל ולהונות את ההקדש אפילו ביתר משתות, ודאי מיתחיל, שהוא מחולל כדברי שמואל - אבל הכא משום דלא קמכוון לאחולי, הוא אינו רוצה לחללו בפחות משוויו, אלא שטעה וסבר שהוא שווה כן - הילכך אמר רבי יונה [וכן ריש לקיש האומר "צריך לעשות לו דמים דבר תורה"] שהחילול בטל, מאחר שטעה, ולדעתו סובר גם שמואל כן. ורבי ירמיה [וכן רבי יוחנן האומר "צריך לעשות לו דמים מדבריהם"] דבר שבכל זאת הרי הוא מחולל מן התורה.

ואיבעית אימא, לעולם לא תיפוך, אפילו לרבי יונה, ומשנתנו אינה מדברת כלל בביטול מקח אלא על אונאה! והיינו: בהונה את ההקדש בכדי שתות, ולא עוד אלא אפילו בפחות משתות! ולפיכך אמר רבי יוחנן שצריך לעשות לו דמים מדבריהם בלבד הואיל והקדש נתמעט מאונאה מגזירת הכתוב, כמבואר.

ומה דקא קשיא לך על ריש לקיש הסובר "צריך לעשות לו דמים דבר תורה" ממתניתין ד"אלו דברים שאין להם אונאה... ההקדשות"?

נתרץ: ריש לקיש מפרש לה למשנה ההיא כמו דפירשה רב חסדא. דאמר רב חסדא: מאי ^[137], מה פירוש המשנה "אין להן אונאה"? - אינן בתורת אונאה של הדיוט המאנה את ההדיוט שבשתות מחזיר ובפחות משתות מוחל את האונאה, אלא דאפילו במאנה את ההקדש בפחות מכדי אונאה, פחות משתות - חוזר! וכן היא דרשת הכתוב לדעת רב חסדא "אל תונו איש את אחיו" - רק ב"אחיו" ההדיוט נאמרה ההלכה דבשיעור שתות נתקיים המקח ומחזיר את דמי האונאה ובפחות משתות אינו מחזיר כלום, לאפוקי הקדש שאפילו בפחות משתות - חוזר. ולכן אמר ריש לקיש "עושה לו דמים דבר תורה", ומן התורה מחזיר להקדש אפילו פחות משתות ^[138].

שנינו במשנתנו: וצריך לעשות לו דמים ^[139]. אמר עולא: לא אמרן ^[140], דברים אלו שמחזיר להקדש את דמי האונאה אינם אמורים, אלא בשמוי בתרי, שמתחלה שמו שני בני אדם את ההקדש, ונתברר על ידי שלשה אחרים שהראשונים טעו, והאחרונים שמים אותו ביותר מהראשונים -

אבל בשמוי בתלתא, אם מתחילה שמו אותו שלשה, אף על גב דאתי במאה, שמאה בני אדם באו ושמו אותו יותר משלשה הראשונים, והם אומרים שהראשונים טעו - לא הדר, אינו חוזר בו משומת הראשונים, ואינו צריך להשלים להקדש את דמי האונאה.

ומקשינן: איני, הלא אינו כן! והא אמר רב ספרא: היכא אמרינן ^[141] במה דברים אמורים שמאה הם כתרי, כמו שנים, ותרי כמאה - רק לענין עדות, שאם שני עדים מכחישין ^[142] מאה עדים - אין שום עדיפות להמאה, ודין עדות זו כהכחשת שנים כנגד שנים. אבל לענין אומדנא, דבר הצריך שומא והערכה - דברי הכל ^[143] בתר רוב דעות אזלינן, ושומת הרוב מתקבלת. ואיך אמר עולא שאם ההקדש נישום בשלשה לא יחזיר הדמים בשומת מאה בני אדם?

ותו, ועוד קשה: ולאו דוקא אם באו מאה, אלא אפילו ^[144] תלתא ותלתא, שבתחילה שמו אותו שלשה ובאו שלשה אחרים ואמרו שומא אחרת יותר משומת הראשונים - וכי לא אזלינן בתר בתרא וכי לא תתקבל שומת האחרונים! ואף על גב שאין כאן רוב דעות וספק השקול הוא, מכל מקום - יד ^[145] הקדש על העליונה, ותתקבל שומת האחרונים שהיא לריווחת ההקדש? ומתרצינן: קסבר עולא, שמה שאמרה המשנה "צריך לעשות לו דמים" - הוא מדבריהם, מדרבנן בלבד, וכל דבר שהוא דרבנן - אקילו בה רבנן, הלכך סובר, שאם בתחלה שמו אותו שלשה - מתקבלת שומתן, ואף אם יתברר שהפחיתו משויו אינו צריך להשלים את האונאה.

מתניתין:

שנינו במשנה הקודמת מספר לשונות המועילות לגבי תמורה. ומשנתנו ממשיכה לדון בלשונות של תמורה ושל הקדש בתחילת קדושה.

אמר "הרי זו תחת עולה", או שאמר "הרי זו תחת חטאת", ולא אמר עולה "זו" או חטאת "זו", לא אמר כלום. ^[146] אבל אם אמר "הרי זו תחת חטאת זו", ^[147] ו"תחת עולה זו", וחטאת או עולה עומדת לפניו, או שאמר "תחת חטאת שיש לי בבית" ו"תחת עולה שיש לי בבית", ואכן היה לו - דבריו קיימים. משום שנאמר בפרשת תמורה [ויקרא כז] "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", ודרשינן: עד שיהיה ההקדש שהמיר בו ידוע ומיוחד. ^[148]

אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום "הרי אלו עולה" - לא אמר כלום. ^[149] ואינה קדושה אפילו קדושת דמים, מאחר שלא הקדישה לדמיה, ואילו למזבח אינה ראויה.

אבל, אם אמר "הרי אלו לעולה" - ימכרו, ויביא בדמיהם עולה. כיון שאמר "לעולה", משמע דבר המביא לידי עולה, שהקדישה לדמי עולה. כי אם היה רוצה להקריב אותה עצמה, היה לו לומר "הרי אלו עולה".

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: מתניתין, משנתנו שאמרה אם אמר "תחת חטאת" "תחת עולה", וכן בסיפא, אם הקדיש בהמה טמאה ובעלת מום - לא אמר כלום, ודבריו לבטלה, דלא כרבי מאיר!

דאי כרבי מאיר, הא, הרי רבי מאיר סובר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה. וכך שנינו [ערכין ה]: המעריך פחות מבן חדש [ואין "ערך" אלא למי שהוא בן חודש ומעלה], רבי מאיר אומר: נותן דמיו, כמה שהוא נמכר בשוק כעבד. וחכמים אומרים: לא אמר כלום. ומבארת שם הגמרא טעמו של רבי מאיר, ש"אין אדם מוציא דבריו לבטלה", והוא יודע שאין ערכין לפחות מבן חודש, וגמר ואמר לשם דמים. ומעתה, לפי רבי מאיר, גם בדין משנתנו אינו מוציא דבריו לבטלה, ודעתו על חטאת או עולה שיש לו בבית. וכן ^[150] בסיפא של המשנה, חולק רבי מאיר, וסובר שהמקדיש מתכוין להקדיש את בהמה הטמאה לקדושת דמים.

שנינו במשנתנו: הרי אלו לעולה ימכרו, ויביא בדמיו עולה.

ומדייקת הגמרא: טעמא, הטעם שימכר בלא מום, הוא, משום דבהמה טמאה ובעלת מום הן, דלא חזיין, שאינן ראויות הן עצמן להקרבה, ולפיכך לא בעיין מומא, ואינן צריכות לרעות עד שיפול בהן מום. אבל מפריש נקבה לאשם או לעולה, בעיין מומא, ולא תימכר בלי מום, אף על גב שאינן ראויות לאותה קדושה שהוקדשו, מכל מקום, ראויות היו לקדושה אחרת, אם היה מקדישן לשלמים.

אמר רב יהודה אמר רב: מתניתין דלא כרבי שמעון!

דתנן [לעיל יט ב]: המפריש נקבה לאשם, רבי שמעון אומר: תימכר שלא במום. ומשנתנו שמדוייק ממנה שלא תימכר עד שיפול בה מום, אינה אליבא דרבי שמעון, אלא כחכמים, הסוברים שתרעה עד שתסתאב. וטעם מחלוקתם מבואר שם.

לישנא אחרינא, ^[151] טעמא דאמר "הרי זו לעולה" על בהמה טמאה ועל בעלת מום, שאינן ראויות להקרבה כלל. הא אמר על נקבה "הרי זו חטאת" או "הרי זו עולה", דחזיא לשלמים, הרי היא קדושה לגופה, לענין שלא תימכר בלא מום, מגו דקדישה קדושת הגוף לשלמים, קדש גופה נמי, ותרעה עד שתסתאב -

מאן תנא הסובר כן? אמר רב יהודה אמר רב: דלא כרבי שמעון בן יהודה.

דתניא [לעיל כ ב], רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אף המפריש נקבה לעולתו ^[152] אינו עושה תמורה, משום שאינה קדושה קדושת הגוף ותמכר בלא מום. ומשנתנו שמדוייק ממנה שלא תימכר בלא מום, אינה אליבא דרבי שמעון בן יהודה, אלא כדעה אחרת אליבא דרבי שמעון [וכל שכן לחכמים] הסוברת שתרעה עד שתסתאב, כמבואר שם.

הדרן עלך פרק כיצד מערימין

הערות

^[133] גירסת השיטה מקובצת.

^[134] גירסת רש"י.

^[135] הגר"ח בחידושיו [כאן ובבבא מציעא] מבאר, שעיקר דינו של שמואל הוא הלכה ב"חילול", והיינו שיש חילול והורדת קדושה והעלאת הקדושה על דבר הנפדה אף על פי שהוא פחות משווי ההקדש, וכשנתחלל - יצא מידי קדושתו, ומעתה אין מועלים בו. ואינו דוקא בחילול הקדש אלא אפילו בחילול מעשר שני כמבואר בתוס' [בבא מציעא נד א ד"ה א] וברמב"ם [פרק שני מהלכות מעשר שני הלכה ב]. כלומר: הרי במעשר שני לא שייך כלל עניני אונטה וביטול מקח, דפדיון מעשר שני אינו אלא חילול קדושה. ומוכח שעיקר דינו של שמואל הוא ששייך "חילול" בפחות משוויו. אלא, שבהקדש בנוסף על קדושת החפץ הצריך להתחלל - יש להקדש גם "קנין ממוני", והחילול פועל שתי פעולות, האחת, שהקדושה יורדת מהקדש ועולה על המעות או על החפץ של חולין, והשניה: ככל דרך מקח וממכר שהחפץ של הקדש נפקע מבעלות הקדש ונקנה לבעלותו. היוצא מכך, ששמואל חידש חידוש נוסף לגבי הקדש, שבדרך מקח וממכר שלו - נקנה לו החפץ אף על פי ש"קנהו" בפחות משוויו, הואיל ו"אין אונאה להקדש", ו"ביטול מקח" כלול בכלל אונאה. ומבאר הגר"ח שכל הדיון בסוגיתנו אם רבי יוחנן וריש לקיש סוברים כשמואל או אינם סוברים כמוהו - הוא רק לגבי הפעולה השניה של העברת בעלות והשלכותיו לגבי דין אונאה וביטול מקח. אבל בעיקר דינו שהקדש "מתחלל" אף על גב שחיללו פחות משוויו ובכך יוצא מידי קדושתו - כולי עלמא מודים לשמואל. ועיין שם בחידושי הגר"ח מה שמתרץ סוגיות אחרות על פי מהלך זה.

^[136] על פי גירסת רש"י לפי עדותם של השיטה מקובצת והגר"א. וכן היא גירסת רבינו גרשום. ועיין בתוס' המבארים בדוחק [כן כתב השיטה מקובצת!] פירוש רש"י לפי גירסת הגמרא.

^[137] גירסת השיטה מקובצת והב"ח.

^[138] ולפי אוקימתא זו - ודאי לא סוברים לא רבי יוחנן ולא ריש לקיש כשמואל. שיטה מקובצת. וכתב רש"י [שם באריכות וכאן בקיצור] שאם נפרש את משנתנו באונאה - אי אפשר להפוך דברי רבי יוחנן וריש לקיש! כיצד? אם רבי יוחנן יסבור [כריש לקיש] שצריך לעשות לו דמים מן התורה באונאה בכדי שתות - יצטרך לפרש את המשנה כרב חסדא שיש להקדש אונאה, והרי רבי יוחנן אמר במפורש "אונאה אין להן ביטול מקח יש להן", ואפילו אם נפרש שאמר כן על קרקעות ולא על הקדשות, מכל מקום, מוכח שפירש את המשנה "אין להן אונאה" שאין להם אונאה כלל ולא כרב חסדא.

^[139] לפי פשטות הגמרא, נסובים דברי עולא על אונאת יתר משתות, ולא על דברי רב חסדא באונאת פחות משתות. וכן מבואר בפירוש רבינו גרשום. אבל בתוס' משמע שדברי עולא נסובים על דברי רב חסדא בשתות ופחות משתות.

^[140] גירסת השיטה מקובצת.

^[141] גירסת הגאון יעב"ץ.

^[142] ולא מזימין!

^[143] גירסת השיטה מקובצת.

^[144] גירסת רש"י.

^[145] גירסת הגר"א.

^[146] בגמרא מוכח שמדובר שיש לו חטאת או עולה בבית, ולפיכך אמר רבי מאיר [החולק על משנתנו] שגמר ואמר על חטאת או עולה שיש לו בבית. ומובנת הגהת השיטה מקובצת [אות טז] ברש"י שמדובר שהיתה חטאת עומדת לפניו, ובכל זאת לא נתפסת התמורה כיון שלא אמר "זו". וכן משמע מדיוק לשון הרמב"ם בפירוש המשנה [המובא בפנים]: עד שיהא "ידוע ומיוחד", שאפילו אם עומדת לפניו לא אמר כלום, היות ואינו "מיוחד". [ויתכן לומר שאפילו למאן דאמר "ידים שאינן מוכיחות הוי ידים" - בתמורה לא הוי ידים, מגזירת הכתוב]. אבל בפירוש רבינו גרשום כתב: ואין לו עדיין לא חטאת ולא עולה. משמע שאם יש לפניו חטאת ועולה - חלה התמורה אף על פי שלא אמר "זו". [ויתכן שחסרים כמה מילים ברבינו גרשום ודבריו נסובים על המשך המשנה].

^[147] בעצם הלשון שהיא מועילה לענין תמורה - אין כאן שום חידוש, וכבר אמרה כן המשנה הקודמת, אלא החידוש הוא שצריך שתהיה בהמת ההקדש לפניו או בביתו. תוס' יום טוב.

^[148] הרמב"ם בפירוש המשנה והרע"ב בעקבותיו.

^[149] ומכל מקום לוקה. תוס' [לעיל ז א].

^[150] על פי תוס' ושיטה מקובצת.

^[151] לפי נוסחת השיטה מקובצת ומפורשת על פי רש"י.

^[152] ושם מבואר מדוע יש בעולה יותר חידוש מבחטאת ואשם.

פרק שישי - כל האסורין

והאמר [והרי אמר] ר' ירמיה על המשנה המונה את הדברים שאין בהם דין אונאה כי מבין כל אלה מיוחד הוא דין הקרקעות של חולין, ור' יונה אמר זאת על דין ההקדשות. ותרווייהו משמיה [שניהם בשמו] של ר' יוחנן אמרי [אמרו] זאת, שמיוחד אותו הדבר (הקרקעות או ההקדשות) בכך שאמנם דין אונאה אם היתה עד כדי שתות — אין להן, אבל דין ביטול מקח אם היתה יותר משתות — יש להם. נמצא שלדעת ר' יונה שיטת ר' יוחנן היא שיש ביטול מקח בהקדשות מן התורה, ומדוע נאמר משמו כי השבת הדמים היא רק מדברי חכמים?

ומשיבים: לעולם תפרש כי מחלוקת זו של ר' יוחנן וריש לקיש היא בהפרש שיש בו כדי ביטול מקח (שתות), ואולם איפוך [הפוך] את שמות האומרים את השיטות, שהדעה שיוחסה לר' יוחנן הריהי של ריש לקיש, וזו שיוחסה לריש לקיש הריהי של ר' יוחנן. ונמצא איפוא שדעת ר' יוחנן במחלוקת זו שדין השבת הדמים הוא מן התורה.

ושואלים על כך: ומי מצית אמרת איפוך [והאם יכול אתה לומר שיש להפוך] את שמות בעלי השיטות? הניחא למאן דאמר [זה נוח למי שאומר, ר' יונה] את דברי ר' יוחנן (אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם) בענין ההקדשות, ואם כן, כל שכן שכך הוא הדין אף בענין קרקעות.

אלא למאן דאמר [למי שאומר, ר' ירמיה] כי דווקא בענין הקרקעות הוא שאמר ר' יוחנן שיש להם ביטול מקח, אבל בענין ההקדשות אין להן ביטול מקח, היכי איפוך להא [איך אהפוך את זה] שאמר ר' יוחנן על משנתנו בדין השבת הדמים ותאמר שהנוסח הוא "דבר תורה"?

ומסבירים: כך אמר ר' ירמיה: לשיטתי אכן לא תיפוך [אל תהפוך] את דברי ר' יוחנן וריש לקיש שעל משנתנו, ונשארו דברי ר' יוחנן שאין דין השבת דמים מדין תורה. שכן להקדשות אין דין ביטול מקח. ור' יונה הוא שהופך שיטותיהם לטעמו ועל פי זה מתיישבת שיטתו.

ומציעים בהסבר מחלוקת זו שנחלקו ר' ירמיה ור' יונה, שלדעת ר' ירמיה אין דין ביטול מקח בהקדש ולדעת ר' יונה יש דין ביטול מקח בהקדש: לימא [אמור] כי בשיטתו של שמואל קא מיפלגי [הם חולקים]. שאמר שמואל: הקדש ששוה מנה שחיללו על שוה פרוטה, והרי זה הפרש דמים גדול עד מאוד — הריהו מחולל. ובכך נחלקו, שר' יונה — לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטתו זו של שמואל, שסבור הוא שיש ביטול מקח להקדש. ואילו ר' ירמיה — אית ליה [יש לו, מקבל] את שיטת שמואל, שסבור הוא שאין דין ביטול מקח בהקדש.

ודוחים: לא, אין צורך להעמיד כך את מחלוקתם, אלא בין דמר [לחכם זה] ובין דמר [לחכם זה] — אית ליה [יש לו, מקבל] את שיטת שמואל, ואולם בזאת נחלקו, שר' יונה סבר: כי [כאשר] אמר שמואל את שיטתו זו — הרי זה דווקא בדיעבד (משכבר נעשה מעשה), שאם נתאנה ההקדש ביותר משתות אין המקח בטל, אבל לכתחלה — לא אמר שיהא מותר לאנות את ההקדש ביותר משתות. ואילו ר' ירמיה סבר: אפילו לכתחלה אמר שמואל שמותר לאנות את ההקדש ביותר משתות.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את דברי ר' יוחנן וריש לקיש בדין השבת דמים שבמשנתנו, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך על שיטת ריש לקיש (הסבור כי דין זה שצריך "לעשות דמים" הוא מן התורה) ממתניתין [המשנה] האומרת "אלו דברים שאין להם אונאה... וההקדשות", הרי שאין דין השבת דמים בהקדש מן התורה — הרי זה כהסברו של רב חסדא, שכן

אמר רב חסדא: מה שנאמר במשנה שאין להן אונאה — הכוונה היא: שאינן בתורת דין אונאה הרגיל. שבעוד שכרגיל אין השבת דמים באונאה בפחות מששית ("כדי אונאה"), הרי דינם של הקדשות שאפילו בפחות מכדי אונאה — חוזר, כלומר, מחזיר את ההפרש.

א ובענין השבת דמים להקדש, כאשר נמצא שהתחלל בפחות משוויו, אמר עולא: לא אמרו שיש להשיב להקדש את ההפרש, אלא בשמוי (ששמו, העריכו את שוויו) בתרי [בשנים], שרק שני אנשים הם שהעריכו, ואחר כך באו שלושה אחרים (כדין) ושמוהו ביותר, אבל בהקדש השמוי בתלתא [בשלושה], וכסכום הזה שולם להקדש — ומעתה אף על גב דאתי [אף על פי שבאו] לאחר מכן עוד ששמו אותו, ונישום במאה אנשים שהעריכו את שווי ההקדש ביותר — לא הדר [אין מחזיר] להקדש את ההפרש.

ושואלים: איני [האמנם כן]? והאמר [והרי אמר] רב ספרא: היכא אמר [היכן נאמר] כלל זה שמאה אנשים הריהם נחשבים כתרי [כשנים] ותרי [ושנים] כמאה? — הרי זה דווקא לענין עדות, שכן דין עדות היא בשניים, אבל לענין שבאומדנא (הערכה) — בתר [אחר] מספר הדעות (האנשים) אזלינן [הולכים אנו], ולענייננו, צריך לקבל את דעתם של המאה, וצריך להחזיר להקדש את הפרש הדמים.

ותו [ועוד], אף במקרה שהיו בתחילה תלתא [שלושה] שהעריכו את שווי ההקדש, ולאחר מכן תלתא [שלושה] אחרים העריכו בסכום את שוויו, גבוה משל קודמיהם, האם לא אזלינן בתר בתרא [אין אנו הולכים אז אחר דברי הקבוצה האחרונה]? שכן כלל הוא שיד הקדש על העליונה!

ומשיבים: קסבר [סבור הוא] עולא כי דין זה שצריך לעשות דמים — אין הוא מן התורה, אלא מדבריהם של חכמים, וכל הלכה דרבנן [של חכמים] — אקילו [הקלו] בה רבנן [חכמים], ולכן אף שהמאה ששמו אחר השלושה העריכו ביותר — אין מחמירים לנהוג כהערכתם.

ב משנה הרוצה לעשות תמורה, ואומר "הרי בהמת חולין זו תחת עולה", או שאמר "הרי בהמת חולין זו תחת חטאת", שלא אמר שתהא תחת עולה או חטאת מסויימת, אלא בסתם — לא אמר כלום. שאין התמורה חלה אלא בממיר על בהמת הקדש מסויימת. עמדו לפניו בהמת חולין ובהמת חטאת ואמר "הרי בהמת חולין זו תחת חטאת זו", וכן אם עמדו לפניו בהמת חולין ובהמת עולה ואמר "הרי בהמת חולין זו תחת עולה זו" — הרי זו תמורה. ואם אמר "הרי בהמת חולין זו תחת בהמת חטאת שיש לי בבית", וכן אם אמר "הרי בהמת חולין זו תחת עולה שיש לי בבית", אם אכן היה לו בבית באותה שעה קרבן עולה או חטאת — דבריו קיימים.

אם אמר על הבהמה טמאה וכן אם אמר על בהמה שהיא בעלת מום "הרי אלו עולה" — לא אמר כלום. שהרי אין אלה ראויות ליקרב על המזבח. ואולם אם אמר עליהן "הרי אלו לעולה" — ימכרו, ויביא בדמיהם עולה, שהרי יש במשמעות הלשון "לעולה" — לצורך עולה, שנמכרים ומביא בדמיהם קרבן עולה.

ג גמרא שנינו במשנה שאם אמר על בהמת חולין "הרי זו תחת עולה" — לא אמר כלום. ובענין זה אמר רב יהודה, אמר רב: מתניתין [משנתנו] זו הריהי שלא כשיטת ר' מאיר, דאי [שכן אם] כשיטת ר' מאיר — הא [הרי] לשיטתו אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וזה שאמר "הרי זו תחת עולה", לא הוציא דבריו לבטלה, וכוונתו היתה לעולה שיש לו בבית.

ד עוד שנינו במשנתנו שאם אמר על הבהמה הטמאה ועל הבהמה בעלת המום "הרי אלו לעולה" ימכרו, ויביא בדמיו עולה. ומדייקים בדברים: טעמא [הטעם דווקא] משום שהרי אלו בהמה טמאה ובעלת מום, דלא חזיין [שאינן ראויות] להקרבה — משום כך לא בעיין מומא [אינן צריכות שיפול בהן מום] על מנת שימכרו לדמיהן. אבל המפריש נקבה לאשם או לעולה, שאינה ראויה לקרבנות אלה, אבל ראויה היא לקרבנות אחרים — בעיין מומא [צריכות שיפול בהן מום] על מנת שימכרו לדמיהן.

ומכאן, אמר רב יהודה, אמר רב: מתניתין [משנתנו] הריהי שלא כר' שמעון. דתנן [שכן שנינו במשנה במסכתנו], ר' שמעון אומר: המפריש נקבה לאשמו, תימכר שלא במום,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But didn’t Rabbi Yirmeya say this ruling with regard to non-sacred lands, and Rabbi Yona said it with regard to consecrated property, and both of them said it in the name of Rabbi Yoḥanan: They are not subject to the halakhot of exploitation, in the case of a disparity of one-sixth. But they are subject to nullification of a transaction, in the case of a greater disparity. If so, according to the opinion of Rabbi Yona, Rabbi Yoḥanan maintains that when the disparity between the value and the payment is greater than one-sixth, the transaction is nullified by Torah law. But in that case, why would Rabbi Yoḥanan rule here that only by rabbinic law is he required to calculate the difference and pay its value?

The Gemara answers: Actually, they disagree in a case of nullification of a transaction, i.e., more than one-sixth, and one should reverse attribution of the opinions; the opinion previously attributed to Rabbi Yoḥanan is actually that of Reish Lakish, and the opinion attributed to Reish Lakish is the ruling of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara asks: But how can you say that one should reverse the attribution of the opinions of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish? This works out well according to the one who says that Rabbi Yoḥanan holds that consecrated property is not subject to the halakhot of exploitation if the disparity between the value and the payment is one-sixth, but it is subject to nullification of the transaction if the disparity between the value and the payment is greater than one-sixth. According to this opinion, that of Rabbi Yona, it is apparent all the more so that lands are subject to nullification if the disparity is greater than one-sixth.

But according to the one who said that Rabbi Yoḥanan holds that only lands are subject to nullification if the disparity is greater than one-sixth, but with regard to consecrated property there is no nullification of a transaction, i.e., Rabbi Yirmeya, how can he reverse attribution of that opinion, and claim that Rabbi Yoḥanan maintains that he is required to pay the difference in value by Torah law?

Rabbi Yirmeya said: According to my opinion, do not reverse attribution of the opinions of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. In other words, Rabbi Yoḥanan maintains that he is required to pay the difference in value by rabbinic law. This is consistent with Rabbi Yirmeya’s ruling that Rabbi Yoḥanan holds that there is no nullification of a transaction in the case of consecrated property. Only Rabbi Yona would reverse attribution of the opinions of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish in order for Rabbi Yoḥanan’s opinion to be consistent with his statement, as cited by Rabbi Yona, that there is nullification of a transaction in the case of consecrated property.

It has been established that Rabbi Yona maintains that according to Rabbi Yoḥanan consecrated property is subject to nullification of a transaction, whereas Rabbi Yirmeya disputes that claim. The Gemara suggests: Shall we say that they disagree with regard to a statement of Shmuel, as Shmuel said: Consecrated property worth one hundred dinars [maneh] that one desacralized, with its sanctity transferred to a coin worth one peruta, is desacralized. Since consecrated property is not subject to nullification of a transaction, it is desacralized by coins worth any sum. The suggestion is that Rabbi Yona is not of the opinion that the halakha follows the ruling of Shmuel, and Rabbi Yirmeya is of the opinion that the halakha follows the ruling of Shmuel.

The Gemara rejects this suggestion: No; both this Sage and that Sage are of the opinion that the halakha follows the ruling of Shmuel. The difference between them is that Rabbi Yona maintains that when Shmuel stated his halakha, he was referring to consecrated property that one desacralized after the fact, but he did not say that one may do so ab initio; and Rabbi Yirmeya maintains that Shmuel rules that it is permitted to desacralize consecrated property with coins worth any sum, even ab initio.

If you wish, say instead, with regard to the dispute between Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan: Actually, do not reverse the attribution of their respective opinions. In fact, they disagree with regard to a disparity of one-sixth, and Reish Lakish holds that one is required to pay the difference value by Torah law. And as for that which poses a difficulty for you with regard to the opinion of Reish Lakish, that it is taught in the mishna: These are matters that are not subject to the halakhot of exploitation: Slaves, documents, lands, and consecrated property, which indicates that one is required to pay the difference in value by rabbinic law, that mishna should be understood in accordance with the explanation of Rav Ḥisda.

As Rav Ḥisda said: What is the meaning of the phrase: Are not subject to the halakhot of exploitation? This means that they are not subject to the standard principles of exploitation at all; rather, more stringent halakhot apply in these cases. As, even if the disparity is less than the measure of exploitation, i.e., less than one-sixth, one may renege on the transaction, and in the case of consecrated property he is required to pay the value of the disparity.

§ With regard to a case in which there was a disparity between the assessed value of property and its actual value, where one must pay the difference to the Temple treasury, Ulla said: The Sages said that one must pay the value of the disparity to the Temple treasury only if the value of the consecrated property was initially assessed by only two people and afterward three other people determined that the consecrated property was worth more. But in a case where the value of the consecrated property was initially assessed by three people, as required by halakha, and that amount was paid to the Temple treasury, even if afterward one hundred people came and assessed the value of the consecrated property at a higher value, one need not return the disparity of value to the Temple treasury.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Safra say: Where did one say the ruling that one hundred witnesses are like two witnesses, and two witnesses are like one hundred witnesses? That principle applies specifically to the matter of testimony. But with regard to the matter of assessments, we follow the majority of opinions. If so, in Ulla’s case, one should follow the assessment of the one hundred and pay the disparity to the Temple treasury.

And furthermore, even in a case where three people initially assessed the value of the consecrated property, and afterward three other people assessed the consecrated property at a higher value, don’t we follow the latter assessment? Isn’t there is a principle that the Temple treasury of consecrated property always has the advantage?

The Gemara answers: Ulla holds that the halakha that the owner is required to conduct an appraisal, to ascertain the relative value of the two animals and to pay the difference to the Temple treasury, applies by rabbinic law, not by Torah law, and the Sages were lenient with regard to all rabbinic laws. Therefore, even if one hundred people assessed the value of the consecrated property at a higher value than the earlier assessment, one is not required to pay the disparity in value to the Temple treasury.

MISHNA: If one said: This non-sacred animal is hereby in place of a burnt offering, or: It is in place of a sin offering, he has said nothing, as he did not say that it was in place of a specific offering. If he said: It is in place of this sin offering, or: It is in place of this burnt offering, or if he said: It is in place of a sin offering that I have in the house, or: It is in place of a burnt offering that I have in the house, and he had that offering in his house, his statement stands, i.e., is effective.

If he said with regard to a non-kosher animal and with regard to a blemished animal: These animals are hereby designated as a burnt offering, he has said nothing. If he said: These animals are hereby designated for a burnt offering, the animals should be sold, and he brings a burnt offering purchased with the money received from their sale.

GEMARA: The mishna teaches that if one said: This non-sacred animal is hereby in place of a burnt offering, he has said nothing. Rav Yehuda said that Rav said: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as, if it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, didn’t Rabbi Meir say: A person does not utter a statement for naught. In other words, if one issues a statement that cannot be fulfilled as stated, it is interpreted in a manner that renders it relevant. Consequently, when he said: This non-sacred animal is in place of a burnt offering, he must have been referring to a burnt offering that he had in his house.

§ The mishna teaches: If he said with regard to a non-kosher animal and with regard to a blemished animal: These animals are hereby designated for a burnt offering, the animals should be sold, and he brings a burnt offering purchased with the money received from their sale. The Gemara infers: The reason that these animals are sold is that they are non-kosher and blemished animals, which are not fit to be sacrificed, and therefore they do not require the development of a blemish for them to be sold. But in the case of one who separates a female animal for a guilt offering or for a burnt offering, which may be brought only from males, since a female animal is fit to be sacrificed as a different type of offering, the animal does require the development of a blemish for it to be sold.

Consequently, Rav Yehuda said that Rav said: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as we learned in a mishna (19b) that Rabbi Shimon says: In the case of one who designates a female animal for a guilt offering, since a female is unfit to be sacrificed as that offering, its halakhic status is like that of a blemished animal in the sense that it does not become inherently sacred; rather, only its value is sacred. Therefore, it may be sold without it having developed a blemish, and a guilt offering is purchased with the money received from its sale.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואלא דטעו בכדי ביטול מקח ביותר משתות בהא נימא ר' יוחנן מדבריהם ולא דברי תורה הא איתמר ר' יונה אמר אהקדשות האי דבעי למימר לקמיה דביטול מקח יש להן דבר תורה:

ור' ירמיה אמר אקרקע. יש להן בטול מקח ותרוייהו משמיה דרבי יוחנן אמרי בטול מקח יש להן. דבר תורה:

ואיפוך. דר' יוחנן דאמר מדבריהם תריץ ליה כריש לקיש ודריש לקיש כר' יוחנן ולא קשיא לך:

ומי מצית אמרת איפוך. הניחא למ"ד לר' יוחנן דאמר דהקדש יש להן ביטול מקח וכ"ש אקרקע איצטריך למימר איפוך אלא לר' ירמיה אקרקע יש להן ביטול מקח ולא אהקדש היכי אפיך לה:

אלא לא תיפוך. ור' יוחנן מדבריהם קאמר יש להן ביטול מקח ולא מדאורייתא לדברי רבי ירמיה:

לימא קא מיפלגי. ר' יונה ור' ירמיה בדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל:

דר' יונה לית ליה דשמואל. דקסבר בטול מקח יש להן והאי שחיללו על פרוטה היינו טפי מבטול מקח ור' ירמיה אית ליה:

ואב"א לעולם. כדאמר מעיקרא דאאונאה פליגי אשתות ולא תיפוך ודקא קשיא לריש לקיש ואלו דברים שאין להם אונאה הקדש סבר לה דאין להן אונאה כדרב חסדא דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר ל"א במאי קמפלגי ר' יוחנן וריש לקיש בדשמואל לר' יוחנן דאמר אחד זו ואחד זו דבר תורה לית ליה דשמואל כדמתרצינן איפוך ואב"א אפילו רב אית ליה דשמואל ואמר לך רב אי דקא מכוין לכתחלה לאחולי בכך בשוה פרוטה [מתחלה שפיר] (מיתחיל) אלא שאני הכא במתני' באומר זו מחולל על זו דלא קא מכוין לאחולי בפרוטה הלכך קאמר וצריך לעשות לו דמים דבר תורה:

ואב"א דכ"ע לית להו דשמואל ופליגי בכדי אונאה כו':

לא שנו. דצריך לעשות לו דמים כדי שלא יתאנה הקדש אלא שלא נישום הקדש בשלשה כשאמר זו מחולל על זו אבל נשום בשלשה אינו חוזר ואין צריך לעשות לו דמים שוב:

והאמר רב ספרא היכא אמר מאה עדים כתרין. כלומר [אם] (אין) מכחישין מאה עדים שני עדים חשובין הללו שנים כאותן מאה שאין מאמינין לאלו יותר מאלו הואיל [ואין] מזימין אותן:

אבל לענין אומדנא אזלינן בתר רוב דעות. אע"ג דנשום בשלשה לכתחלה:

ותו אפילו לא הויא אלא תלתא ותלתא. ותלתא בתראי מטפן בשומא מי לא אזלינן בתר בתרא אלא עולא דאמר אבל נישום בשלשה אינו חוזר סבר לה כר' יוחנן כו':

ל"א. לא אמרן דצריך לעשות לו דמים שוב אלא דשמוי לכתחלה בתרי אבל דשמוי בתלתא אע"ג דאתאן בי מאה ומטפו [לא הדרי ולא אמרי'] (לאהדר אמר) דהני תלת לא ליהוי עדיף שומייהו מדתרי (אלא אי) [ואי] אתו אחריני ומטפו ליהדר קמ"ל דלא הדר כיון דשמוי בתלת (הני והאמר רב ספרא אפילו למ"ד כו'):

הרי זו תחת חטאת או תחת עולה ואין לו לא חטאת ולא עולה עדיין לא אמר כלום:

[ואם אמר] תחת חטאת או תחת חטאת שיש לו בביתו דבריו קיימין:

דאי ר"מ האמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וגמר ואמר לשום דמיו הכא נמי סבירא ליה דתימכר:

טעמא דאמר על בהמה טמאה דעל בעלת מום. ימכרו לאלתר בלא דעתיה משום דהא מסאבי וקיימי אבל מפריש נקבה לאשם בעיא מומא קודם שתמכר:

ל"א אבל אמר על נקבה הרי זו לעולה קדשה קדושת הגוף לעולה ותמכר ועושה תמורה מגו דחזיא לגופיה לשלמים:

ודלא כרבי שמעון בן יהודה. דאמר לעיל בפרק אלו קדשים אף לעולה אין עושין תמורה דלית ליה מגו ולית ליה שם עולה על אמו:

הדרן עלך כיצד מערימין

תד"ה לא. בפלוגתא דר"א ורבנן בהקדשות. כצ"ל:

במשנה אמר על בהמה טמאה כו' הרי אלו עולה לא"כ. משמע דלא מהני מידי אמירתו. ומוכרח הוא לפי' הי"מ שהביאו התוספות לקמן. וקשה דמ"מ יועיל דבורו לאסור אותם על כה"ע כקרבן כדתנן בפ"א דנדרים מ"ד וצ"ל דמתניתין אתיא כר"י שם:

גמ' ואפיך ומי מצית אמרת אפיך הניחא כצ"ל:

שם היכי אפיך להא אמר רבי ירמיה לא תפיך כצ"ל:

שם ואיבעית אימא לעולם לא תפיך כצ"ל:

שם ואע"ג דאתו בו מאה לא כצ"ל:

שם והאמר רב ספרא היכא אמרינן כצ"ל:

שם צריך להעשות דמים מדבריהם כצ"ל:

מתני' היו לו דבריו קיימין כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל שיימוה וכו' אפי' הדר בי מאה כצ"ל:

מתני' אמר על הבהמה טמאה. עיין מדרש רבה פרשה חיי שרה גבי שלשה שאלו שלא כהוגן:

תוס' ד"ה לא וכו' אבל גזבר המוכר הקדש. עיין טורי אבן מגילה דף כג ע"ב ד"ה אדם ובאבני שהם שם:

(כז ב) כי אמר שמואל דיעבד וכו'.—פירש"י דחוק, ועי' בתוס' ד"ה בין שכתבו, דא"א לפרש כדמשמע לפום ריהטא וכו'. ונראה לפרש "כי אמר שמואל דיעבד" פי' דזה שאמר "מחולל" היינו שעבר וחילל על שוה פרוטה, ולא רצה להשלים למה ששוה ההקדש, אבל לכתחילה לא אמר פי' שאם עבר וחילל על שוה פרוטה שלא יהא צריך שוב להשלים לכדי מה שההקדש שוה זה לא אמר, אלא ודאי שחייב להשלים. אבל ר' ירמיה סבר, שאם כבר עבר וחילל על שוה פרוטה אף לכתחילה אינו חייב להשלים.

והאמר רבי ירמיה משמיה דר' יוחנן אקרקע דחולין ורבי יונה אמר. משמיה דר' יוחנן אהקדש: אונאה אין להן ביטול מקח יש להן. שאם נתאנה יותר משתות חוזר לרבי יונה קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן: איפוך. ר' יוחנן אמר צריך לעשות דמים דבר תורה ור''ש בן לקיש אמר מדבריהם: הניחא. לרבי יונה דאמר אהקדשות אמר ר' יוחנן דיש להן ביטול מקח ואע''ג דכתיב אחיו וכ''ש אקרקעות ניחא מאי דאפכת לה: אלא לר' ירמיה. אי אפכת לה קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן: אמר לך ר' ירמיה לא תיפוך. דודאי הכי הוא כדאמר ברישא ורבי יונה מתרץ לטעמיה ומפיך לה: לא בין למר בין למר אית להו דשמואל. ואי כדקמכוון לאחולי ודאי מיתחיל כלומר אם היה בדעתו לאנות ההקדש ולחלל בדמים פחותין ודאי מיתחיל אבל להכי אמר ר''ל צריך לעשות דמים דבר תורה משום דאיהו לא מיכווין לחללו בדמים פחותין אלא סבור שיהו החולין שוין את דמי ההקדש ור' יוחנן סבר בכך מתכוין לחללו: ואיבעית אימא אפילו לר' יונה לא תיפוך. להא דר יוחנן ור''ל ואאונאה קיימי ובביטול מקח לא איירו כלל ודקא קשיא לך לריש לקיש ממתני' דאלו דברים לא קשיא דההיא מתרץ לה ריש לקיש כדרב חסדא דאפילו פחות משתות חוזר וה''ק קרא איש את אחיו הוא דבשיעור שתות משלם פחות משתות לא משלם הא הקדש אפי' פחות מכדי אונאה חוזר והיינו דבר תורה דקאמר ר''ל לעיל ורבי יוחנן מוקי ליה כמשמעותיה אבל בביטול מקח לא איירי כלל ר''י ולא תיקשי לא לרבי יוחנן ולא לרבי ירמיה: לא אמרו. דמשלם לו הדיוט להקדש כל האונאה אלא דשמוה בי תרי ברישא וטעו ותו הדרי תלתא ושיימוה להקדש טפי: אבל שיימוה תלתא מעיקרא אפילו הדור בי מאה ואמרי' דקמא טעו לא הדרא שומא: ואפילו תלתא ותלתא. כלומר אפי' לא אתו אלא תלתא ואכחישו לתלתא קמאי יד ההקדש על העליונה ובתר בתראי אזלינן: מתני' זו תחת חטאת זו. שהיתה חטאת עומדת לפניו: הרי אלו לעולה. משמע לדמי עולה דאי אינהו גופייהו הוא בעי לאקרובי הוה אמר הרי אלו עולה: גמ' מתני'. דקתני תחת חטאת תחת עולה לא אמר כלום דלא כר''מ דאמר נותן דמיו כמה שהוא ראוי לימכר בשוק שאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים: לא בעינן מומא. לא בעיין לרעות דהא מסאבי וקיימי: הא מפריש נקבה כו' בעיא מומא. הואיל וחזיא להקרבת שלמים: דלא כר''ש. דאמר בפ' אלו קדשים (לעיל דף יט:) המפריש נקבה לאשם תמכר שלא במום. לישנא אחרינא קדש גופא דבעיא לרעות דלא כר''ש דאמר בפ' אלו קדשים אף לעולתו אינו עושה תמורה אלמא לא קדיש לגופיה:

בין למר בין למר אית ליה דשמואל כו'. פרש''י ואי בדקא מיכוון לאחולי ודאי מיתחיל כלומר אם היה בדעתו לאנות ההקדש ולחללו בדמים פחותים ודאי מיתחיל אבל להכי אמר ר' שמעון בן לקיש צריך לעשות לו דמים דבר תורה משום דלאו איהו קמיכוין לחללו בדמים פחותים אלא סבר הוא שיהו החולין שוין דמי ההקדש ורבי יוחנן סבר בכך ודאי מתכוין לחללו עכ''ל וכן נפרש משמעות הלשון כי אמר שמואל דיעבד כלו' דבר שאינו מותר לעשותו לכתחלה אלא דיעבד וכגון שחיללו במתכוין בפחות משויין אבל לכתחלה כלומר דבר שמותר לכתחלה כמו שלא נתכוין לחללו על פחות משוויו אלא כסבור היה החולין שוין דמי ההקדש ונמצא שטעה לא אמר שמואל בכך שיחול ההקדש עליו ורבי ירמיה סבר אפילו לכתחלה כלומר דבר המותר לכתחלה כגון שלא נתכוין להפחותו משויו אמר שמואל דמחולל אבל אין לפרש כדמשמע לפום ריהטא כי אמר שמואל דמחולל היינו דיעבד אבל לכתחלה לא דא''כ הא דאמר [משמיה] (משמע) דר' יוחנן בטול מקח יש להן היינו לכתחלה והיכי קאמר דאונאה אין להן וכי מותר להונות ההקדש לכתחלה ועוד היכי קאמר רבי ירמיה אפילו לכתחלה אמר שמואל דמותר לחלל שוה מנה על שוה פרוטה ועוד מחולל דאמר שמואל משמע דיעבד ועוד דאמר פ''ק דסנהדרין (דף יד:) דבעינן לחלל ההקדש תשעה ישראל וכהן אחד ויליף לה התם מקראי לכך צריך לפרש כדפי' רש''י: לא אמרו אלא דשמוה בי תרי. כלו' הא דאמרן פחות מכדי אונאה חוזר פי' חוזר ההדיוט להקדש אונאתו מיהו חילול הוי וקשה דמשמע פרק הנחנקין (שם דף פח.) גבי זקן ממרא דאפי' צנורא של הקדש צריך עשרה בני אדם לפדותו ומוקי התם דפליגי זקן ממרא וסנהדרין בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בהקדשן וקאמר התם דלא מחייב אא''כ פליג זקן ממרא אסנהדרין בדבר שיש בו חיוב חטאת ומפרש לה התם כשנפדה ההקדש בג' לר''א אינו פדוי והוה הקדש ואי קידש בו האשה אח''כ אינה מקודשת ולרבנן הוי פדוי ויצא לחולין ואם קידש בו האשה מקודשת אלמא דשלשה ועשרה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מעכבין והכא משמע דהוי מחולל בתרי ועוד שמואל היכי קאמר דמחולל על שוה פרוטה וצריך לומר דהכא מיירי בבעל הבית הפודה הקדש שלו וכי האי גוונא אמר שמואל דמחולל על פחות משוויו אבל גזבר המוכר הקדש צריך שלשה או עשרה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: מתני' דלא כרבי מאיר.. פירוש דקתני תחת חטאת תחת עולה לא אמר כלום וכיון דאמר רבי מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה הכי נמי הכא דעתיה אחטאת שיש לו בבית או אעולה שיש לו בבית הוציא דבריו ועוד יש מפרשים דקאי אהא דקתני אם אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום והיינו דלא כרבי מאיר דכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דעתיה לומר הרי לעולה וגמר ואמר לשם דמים: